קדמות היהודים א׳:כ״וAgainst Apion 1:26
א׳אעמוד פה על דברי הסופר האחד אשר זה מקרוב שמתי אותו לעד קדמותנו. מנתּוס הבטיח לתרגם את דברי ימי מצרים מן הכתבים הקדושים, וספר בתחלה כי ירדו אבותינו למצרים לרבבותיהם והכניעו את יושבי הארץ ואחרי זאת הודה כי מקץ ימים רבים גורשו אבותינו ממצרים וכבשו את הארץ הנקראה עתה יהודה ובנו את עיר ירושלים והקימו שם את ההיכל. עד כה העתיק את דברי הכתבים. ואחרי כן הלך שובב בדרך לבו באמרו שרצונו לכתוב את השיחות1ספורים על פה (דברים מיתולוגיים). ואת האגדות2בענינים המדוברים, לאמר שיחות הבריות. בדבר היהודים, והוסיף דברים אשר אין להם שחר בכונה לערב בנו המון מצרים מצורעים ומוכּים בתחלואים רבים, אשר יצא משפטם לפי דברו להגרש מארץ מצרים, הוא הוסיף על אלה את שם אמנופיס המלך, הוא שם כזב, ועל כן לא ערב את לבו לקבוע את זמן ממשלת המלך הזה, אף כי דקדק להוסיף על שם כל מלך את שנות מלכותו. במלך הזה הוא תולה דברי־בדים בשכחו כמעט, כי לפני זה כתב אשר קדמה יציאת הרועים אל ירושלים לזמן הזה חמש מאות ושמונה עשרה שנה. כי בעת צאתם ממצרים מלך טתמוסיס ואחריו מלכו מלכים שלש מאות ותשעים ושלש שנה עד מלכות שני האחים סתוס והרמיוס,3למעלה קרא את שמו ארמיס, ופה קבל השם צורה יונית. הם סתוס אשר הסב לפי דבריו את שמו איגיפטוס והרמיוס אשר קרא לו דנאוס, וסתוס גרש אותו (את דנאוס), ומלך חמשים ותשע שנה, ואחריו מלך רעמסס בכור בניו ששים ושש שנה.4 פה הביא מניתוס – לפי דברי יוסיפוס – את רעמסס הגדול פעם שלישית (רעמסס מיאמון, סתוס הוא רעמסס הוא איגיפטוס, ורעמסס זה) וקבע לו שוב זמן מלכותו ששים ושש שנה, ומכאן אנו רואים את כל הערבוביה שבכתיבתו. ואחרי אשר הודה בפיו, כי עוד לפני כל המלכים האלה יצאו אבותינו ממצרים בדה לו את שם המלך אמנופיס והטילו ביניהם, לאמר כי חשקה נפש המלך הזה לראות את האלים כראות אותם חור אחד המלכים אשר היו לפניו. וגלה את תשוקתו זאת לאיש הנקרא כשמו אמנופיס, והוא בן פפיאס, אשר נחשב לבָא בסוד אלהים על חכמתו ועל כחו לדעת עתידות. והאיש הזה אשר שמו כשם המלך, אמר לו (לאמנופיס) כי יוכל לראות את האלים אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים. והמלך שמח לדבר הזה וצוה לאסוף את כל האנשים אשר נגע בבשרם לארץ מצרים, ומספר הנאספים היה שמונים אלף. והמלך צוה להדיח את אלה אל מחצבות האבנים אשר ממזרח ליאור (נילוס) למען יעבדו שמה ויבדלו מיתר המצרים. מניתון מספר כי בקרב האנשים האלה נמצאו גם כהנים יודעי ספר אשר דבקה בהם הצרעת. ואמנופיס השני, האיש החכם והנביא ירא פן תצא עליו ועל המלך חמת האלים כאשר יראו את יסורי האנשים האלה, והוסיף להנבא כי אנשים רבים יבואו לעזרת הטמאים וימשלו בארץ מצרים ארבע עשרה שנה אולם לא ערב את לבו לגלות את הדברים למלך, רק כתב את כלם בספר וטרף את נפשו בכפו. והמלך התעצב אל לבו. ואחרי זאת כתב מנתוס את הדברים האלה, ככתבם וכלשונם: ״וכעבור זמן רב לסבלות האנשים במחצבות האבנים, חלו את פני המלך לתת להם למנוחה ולמגן את עיר הרועים אוַריס החרבה בימים ההם והמלך נעתר להם ונתן להם את שאלתם״. והעיר הזאת היא נחלת צפון5ביונית Typhon, אלהי החושך והרע למצרים. מימים קדמונים על פי תורת־אלהים.6״תאולוגיה״. – לאמר מסורת המצרים הקדושה. והם באו אל העיר ובטחו במשגב המקום ומרדו (במלך) והקימו עליהם לראש אחד מכהני בית שמש7Heliopolis (ירמיה מ״ג, י״ג). ושמו אסרסיף ובאו בברית השבועה לשמוע לקולו. והוא נתן להם לראשונה תורה (חדשה) וצוה עליהם לבלתי־עבוד את האלים ולבלתי הזהר בחיות אשר נחשבו לקדושות בארץ מצרים, רק לזבוח את כלן ולאכלן ולבלי התחבר עם אנשים מלבד הבאים אתם בברית. אחרי תתו להם את החוקים האלה ועוד חוקים רבים הצוררים את מנהגי המצרים, צוה עליהם לבנות את חומת עירם כלם כאחד ולהכון לקראת המלחמה עם אמנופיס. והוא לקח עמו את יתר הכהנים וחבריהם הטמאים ושלח מלאכים אל הרועים, אשר גורשו בימי טתמוסיס המלך, לעירם הנקראה ירושלים והודיעם את כל הקלון אשר מצא אותו עם חבריו יחד ובקש מהם להתחבר עמו יחד ולהלחם במצרים, וגם הבטיחם להובילם אל עיר אוריס, נחלת אבותיהם ולתת לכל המוניהם לחם לשובע, ולהלחם להם בשעת הצורך ולהכניע תחתיהם את הארץ על נקלה. הרועים שמחו מאד ומהרו כלם בנפש חפצה ומספרם עשרים רבוא אנשי חיל וכעבור ימים מספר הגיעו אל אוריס. וכאשר שמע המלך אמנופיס על דבר בואם, נבהל לנפשו מאד וזכר את נבואת אמנופיס בן פפיאס ולראשונה אסף את עם מצרים ונועץ את ראשי העם וצוה להביא אליו את החיות הקדושות הנכבדות מאד מכל מקדשי מצרים ופקד על הכהנים בכל מקומותיהם להסתיר את פסלי האלים במקומות מבטחים, ואת בנוֹ סתוס הנקרא גם רעמסס על שם רעמסס אביו, והוא נער בן חמש שנים, נתן על ידי אחד מאוהביו. והוא יצא בראש יתר המצרים, כשלשים רבוא אנשים גבורי חיל לקראת השונאים, אך לא התגרה בהם מלחמה, כי חשב אשר תהיה לו מלחמה באלים (היוצאים במחנה צריו), רק מהר לברוח אל נוף ולקח עמו את אפיאס ואת יתר חיות הקודש אשר נשלחו שמה ונסע חיש אל ארץ כוש עם כל הצי ועם צבא המצרים. כי מלך כוש היה לו אסיר תודה8תרגום מדויק מן הפסוק היוני, כלומר היה מחזיק טובה לו בעד חסדים ישנים. וקבל אותו עם אנשיו ונתן להם מכל מאכל אדם, אשר נמצא בארצו, גם ערים וכפרים לספק להם צרכיהם בשלש עשרה שנות גלותם אשר נגזרו עליהם וגם צוה על צבא כוש לשמור על אמנופיס המלך ואנשיו מצד גבולות מצרים. אלה הדברים היו בארץ כוש. ובני־שלם ירדו יחד עם הטמאים אשר בקרב המצרים ועשו תועבות גדולות (לחיות) לבני האדם עד אשר נדמתה ממשלת אלה הנזכרים לתכלית־הרעה בעיני כל רואי נאצותיהם.9כן הוא בהוצאה הישנה, והכונה במלת הנזכרים, לרועים ולמצורעים. – אולם בהוצאת ניזה: ״עד שנדמתה ממשלת הנזכרים (למעלה, כלומר הרועים הראשונים שגורשו ע״י טתמוסיס) לזהב (כלומר לתור הזהב, לתקופה מאושרה) בעיני כל רואי נאצותיהם״ (של הרועים החדשים והמצורעים). ונקל היה להם לשלח ערים וכפרים באש ולבוז את המקדשים ולטמא את פסלי האלים, כי עוד לקחו אותם10בדיוק ״השתמשו בהם״, וכן בהוצאה הישנה. בהוצאת ניזה: ״לקחו את קדשי־הקדשים (או הדביר Adyta, והכונה כנראה על הכלים שנמצאו שם או על שערי דבירי הקדש) לצלות עליהם״ וכו׳. לצלות עליהם את החיות הקדושות והנכבדות ואלצו את הכהנים והנביאים11ביונית Prophetai. לאמר החוזים והמנחשים אשר במקדשים. לזבוח אותן ולשחטן ואחרי כן גרשו אותם מעל פניהם בעירום ועריה. אומרים כי האיש אשר נתן להם את המשפטים והחוקים האלה הוא כהן מילידי בית־שמש הנקרא אסרסיף על שם אסיר12ביונית Osiris. אלהי בית־שמש, שִנה את שמו בעברו אל העם הזה (הרועים) וקרא לו משה.
1