קדמות היהודים ב׳:ט״זAgainst Apion 2:16
א׳נשים את לבנו למעשהו הכביר הראשון. כאשר עלה על לב אבותינו לעזב את ארץ מצרים ולשוב אל נחלת אבותיהם עמד בראש רבבותיהם העצומות והושיעם מצרות רבות ורעות ונתן להם מנוחה. כי הנה הטיל עליהם לנסע בארץ צמאון ולעבר ברגליהם את החול הגדול ולנצח את אויביהם במלחמה למען הציל מידיהם את טפם ונשיהם ואת כל רכושם. ובכל הדברים האלה גלה (עשה), כי הוא שר־צבא מעולה ויועץ חכם לבב ורועה נאמן לכל העם, כי הכין את לב כל בני העם לדבקה בו ולמלא ברצון אחרי כל הדברים אשר יצוה להם.1וכן בהוצאה הישנה. על פי הוצאת ניזה אפשר לתרגם: ״ולמלא ברצון אחרי דבריו תחת אשר יצוו להם״, כלומר למלא את הדברים מאהבה, מבלי חכות לפקודה (״נעשה ונשמע״). ובדבר הזה לא בקש טובה לעצמו, כי במעמד אשר כל ראשי העם מוצאים בו חפץ לקחת להם שלטון ולעשות ממשל עריצים ומלמדים את העם להפר את כל חוקי החיים, עלה הוא (משה) לראש הממשלה ולא כמוהם דמה, רק נטל עליו לעשות את הטוב בעיני אלהים ולתת משפטים ישרים ללאומים, כי רק בדבר הזה חשב להראות את מעלת רוחו, ולהחיש ישועה לעם אשר העלהו לגדולה. ויען אשר כונתו היתה טובה ומפעליו היו גדולים וכבירים, חשב בצדק כי האלהים לו בעוזריו ותומך אותו בעצתו, ולראשונה האמין בנפשו כי רצון־אלהים מכין את כל מעשיו ומחשבותיו,2כך נראה לי פשוטו של הפך. ויש מתרגמים ״הכין את לבו למלא את רצון אלהים בכל מעשיו ומחשבותיו״. ואחרי זאת חשב כי חובה גדולה מוטלת עליו לנטע את האמונה הזאת בקרב העם, כי כל המאמינים אשר האלהים צופה את כל הליכות חייהם לא יוכלו לנטות מן הדרך הישרה. איש אשר כזה היה מחוקקנו, ולא קוסם ולא רמאי כדברי חורפינו אשר אָון ועָול בלשונם, כי אם איש כמינוס ויתר המחוקקים אשר קמו תחתיו לכבוד ולתפארת ליונים. אלה תולים את חוקיהם בזאוס, ואלה אומרים כי קבלו אותם מאפולון ומהתוּמים אשר בדלפי,3תומים ביונית Manteion, ברומית Oraculum. כל המאמר המוסגר הוא בהוצאה הישנה: ״כי גם הם תולים את חוקיהם (לאמר: מיחסים אותם לאלהים, כי כן אמר מייפוס. כאשר תלה את נבואות חוקיו באפולון ובתומים אשר לא בדלפי״, ונראה שזה משובש. ואולי חשבו כדברים האלה באמת ובתמים או קוו להטות בהם על נקלה את לב הבריות. אולם מי הוא האיש אשר היטיב לעשות מכל מתקני החוקים ומצא את הדרך הישרה מכל דרכי האמונה באלהים – הדבר הזה יתברר לנו, כאשר נציג את החוקים אלה לעומת אלה, ועל זה אדבר הפעם. – הן כל בני האדם שונים אלה מאלה מאד במנהגיהם ובחוקיהם לכל פרטיהם. בעצם הדברים יש לאמר: אלה נתנו את ממשל מדינתם בידי שליט יחיד (מונארכיה), ואלה בידי שליטים מתי מספר (אוליגיורכיה), ואלה בידי המון העם, אולם מחוקקנו לא שם את לבו אף לאחד מדרכי הממשל האלה, רק צוה לנו ״ממשלת אלהים״ (תאוקרטיה) – כאשר יאמר האומר בעשקו את משפט הלשון,4כלומר: בהשתמשו במלה שלא נמצאה בלשון היונית, יוסיפוס חדש את המלה ״תאוקרטיה״. כי לאלהים לבדו הקדיש את המלוכה והשלטון. הוא צוה על העם לשאת את עיניו תמיד אל אלהים, כי הוא מקור כל הטובות המוצאות את בני האדם כלם (ואת כל איש בפני עצמו), ובו ימצאו עזרת האנשים המתחננים אליו בעת צרתם, כי אין כל מעשה נעלם מבינתו ולא נסתרה ממנו אחת ממחשבות לב האדם הצפונות. על האלהים הזה אמר, כי הוא אחד (יחיד) ולא נברא (=קדמון) ולא ישתנה עד סוף כל דורות עולם5בדיוק: עד זמנים שאין להם חקר. והוא נעלה ביפיו֗ על כל דמות בת־חלוף, ורק בכחו (במפעליו) הוא נכר לנו, אף כי לא נודע לנו עצם היותו. והנה אני רוצה לספר הפעם, כי גדולי חכמי היונים למדו לחשב על האלהים מחשבות האלה רק אחרי אשר החל הוא (משה)6וסיפוס רומז כאן, כי היונים קבלו את הפילוסופיה על דבר האלהים מן היהודים. והסופר נומיניוס (במאה השנית) הרחיב הדבור על זה ואמר, כי פלטון לא היה אלא משה המדבר בלשון אתיקי. בדבר, אך הן כלם נותנים עדיהם קול גדול, כי אלה הם דברים יפים ונאים לעצם אלהים ולגדולתו. הן גלוי הדבר, כי פותגורס ואנכסגורס ופלטון ואחריהם חכמי הסטיו (סטוא), כמעט כלם חשבו כזאת על עצם אלהים. אולם הם גלו את חכמתם רק לאנשים מתי־מספר ולא ערבו את לבם לבשר את דברי האמת להמון השוגה בדעותיו הישנות. אולם מחוקקנו סמך את המעשה למדרש, ולא את לב בני דורו בלבד הטה לקבל את דבריו כי אף בלב הבנים אשר יקומו אחריהם בכל דור ודור נטע אמונה באלהים שלא תמוט. וסבת הדבר היא, כי גם בדרך תורתו להועיל לכל בני האדם בכל הדורות נבדל הרבה (מיתר המחוקקים), כי לא חשב את יראת האלהים לחלק (לאחת) המעלות הטובות, רק את יתר המעלות לחלק עבודת אלהים (וכה חקרן וגם הכינן).7זה חסר בהוצאת ניזה. מובן הכתוב: משה רבנו לא חשב את יראת האלהים לחלק המעלה האנושית (Arete ביונית, Virtus ברומית) ולא קבע לה מקום בתורת המוסר כמעשה הפילוסופים היונים, רק הקדים אותה, ועל יסודה הקים את יתר המעלות, ובנה את המוסר על האמונה באלהים. ואלה הן: הצדק, והתבונה, וכח הנפש, ושלום אחים בכל הדברים שבין אדם לחברו. וכל מעשינו ועסקינו ודברינו מביאים לידי יראת אלהים בקרבנו (מכונים לשם שמים), כי לא השאיר (משה) אף אחד מכל אלה מבלי חקר אותו, ומבלי קבוע אותו מראש, כי שני דרכים נמצאו להשכיל את בני האדם ולתקן את מנהגיהם. הדרך האחת היא לקח המלמד (הלמוד בפה העיוני), והדרך השנית היא חנוך המנהגים (הלמוד במעשה). והנה יתר המחוקקים נחלקו בדעותיהם ובחרו באחת הדרכים אשר מצאה חן בעיניהם, ובדרך השנית מאסו. כה חנכו הלקדימונים ויושבי כרתים במנהגים ישרים ולא הורו בדברים. והאתיניים וכמעט כל יתר היונים למדו בדברים את כל המעשים אשר יעשו ואשר לא יעשו, ולא הקפידו לחנך במעשים.
1