קדמות היהודים ב׳:ז׳Against Apion 2:7
א׳ואולם אני תָמה גם על האנשים, אשר נתנו יסוד לעלילות אפיון אלה, הם פוסידוניוס ואפולוניוס מולון, כי גם הם שתו עלינו חטאת על אשר אין אנו נותנים כבוד לאלים שהם חפצים ביקרם, ותחת זאת לא חשבו להם לעון בטפלם שקרים ובבדותם חרפות מוזרות על מקדשנו. ואף כי לא נאה מאוד לבני־חורין לדבר שקר כל שהוא, ועל אחת כמה וכמה להוציא כזבים על היכל אלהים קדוש ונורא כזה, אשר יצא שמו בכל העמים, אפיון ערב את לבבו לספר, כי בחביון המקדש הזה הציגו היהודים ראש חמור והם נותנים לו כבוד אלהים ומרוממים אותו באמונה רבה. ועוד הוסיף, כי נעלם הדבר הזה (ראש החמור) בעת אשר הוציא אנטיוכוס אפיפנוס את שלל ההיכל ומצא שם את הראש (של החמור) מעשה זהב כלו, וכסף רב מחירו. ועל זאת אגיד בראשונה: אלו נמצא כדבר הזה בקרבנו, הנה לא לאיש מצרי המשפט לחרף אותנו, כי במה נגרע חלק החמור מחלק עכברי־פרעה ותישים ויתר החיות אשר נחשבו לאלהים בעיני בני עמו? ושנית אשאלהו (את אפיון): איך לא הבין, כי המעשים שופכים בוז על כל שקריו המתמיהים? הן תורה אחת היתה לנו כל הימים, ובדרכה אנו הולכים בלי־סוף,1לאמר: את התורה אנחנו מקימים למעלה מכל גבול. ואולי כון המחבר כאן לעתיד, לאמר: בכל הדורות, עד אין סוף נלך בחוקי התורה. ואף כי צרות רבות מצאו את עירנו, כמו שמצאו גם את ערי יתר העמים, והצדיק2Pius, כן בהוצאת ניזה, והכונה לאנטיוכוס VII סידטס הנקרא גם הצדיק (Eusebes) שכבש את ירושלים בימי יוחנן הורקנוס. ובהוצאה הישנה Theos ואין לו שום מובן, כי לא שמענו על מלך הנקרא ״תאוס״ (כמו אנטיוכוס השני), כי כבש את ירושלים. פומפיוס מגנוס וליציניוס קרסוס – ובימינו אלו גם טיטוס קיסר – התגברו עליה במלחמה ותפשו את בית המקדש [ובאו בו], ואף אחד מהם לא מצא שם כדבר הזה, רק עבודת אלהים טהורה. כדבר הזה לא נוכל לאמר על עבודת אלהים אשר ליתר העמים. ואמנם אנטיוכוס אשר נתן את בית המקדש לבז לא עשה זאת בצדק, רק מאהבת בצעו מלאו לבו לעולל כה, כי לא היה אויב לנו ורק התנפל עלינו, על עוזריו ובני בריתו, ולא מצא שם (במקדש) דבר אשר היה בעיניו לצחוק, על זאת מעידים סופרים רבים ואנשי־מעלה, כמו פוליביוס איש מגלופוליס וסטרבון איש קפדוקיא, ניקולאוס איש דמשק גם טימגניס וקסטור כותב העתים ואפולודורוס, כלם מספרים פה אחד, כי אנטיוכוס היה זקוק לכסף, ועל כן הפר את ברית שלומו עם היהודים ונצל את בית המקדש, אשר היה מלא כלי זהב וכסף. ועל אפיון היה להתבונן בדרכי הסופרים האלה, אך באמת היה לבו כלב החמור, וכמו כלב לא ידע בושת, – כמו כלב אשר דרך המצרים לתת לו כבוד אלהים! כי חוץ מדבר זה לא נמצא שום טעם לדברי שקריו (של אפיון), הן אנחנו היהודים אין אנו נותנים כבוד לחמורים, וגם אין אנחנו מאמינים בכחם (בממשלתם), כדרך המצרים הנותנים כבוד לתנינים ולנחשים, ולעת אשר ישכו אותם הנחשים והתנינים וטרפו את בשרם – למאושרים בארץ יֵחָשבו, כי זכו להאסף אל האלהים. ואמנם משפט החמורים אצלנו הוא כמשפטם אצל כל האנשים הנבונים – לשאת ולסבל את המשא העמוס עליהם, ואם יאכלו את התבואה בעלותם אל הגרן או ישטו מעל הדרך אשר צֻוו ללכת בו, הנה מנת חלקם מהלומות ומכות נאמנות, כי הם משרתים (עוזרים) מועילים לנו בעבודת האדמה. ואמנם אפיון היה נבער וחסר תבונה מכל האנשים בחברו את דברי השקרים או החל לספר מעשה ולא היה לאל ידו להשלימו, על כן לא הצליח אף באחת החרפות אשר המיט עלינו.
1