קדמות היהודים ב׳:ט׳Against Apion 2:9
א׳ואפיון עוד לעג לנו בצחוק צדיק תמים והוסיף על שקריו את דברי מנסיאַס1בהוצאה הישנה לא נזכר מנסיאס, רק נכתב ״דברי הבל״ (inania) ולא פירש שם האיש מספר המעשה, וכנראה חשב, כי הוא היוני הסגור בהיכל. הוא אמר, כי ספר האיש ההוא אשר בעת המלחמה הארוכה בין היהודים ובין האדומים, בא אל היהודים מאחת ערי אדום2בהוצאת ניזה: באחת ערי יהודה, וזה רחוק וזר. הנקראה דאר איש מעובדי אפולון – שקרא את שמו זַבּיד – והבטיחם לתת בידם את אפולון אלהי האור, כי יבוא האל הזה אל בית המקדש [אם יעלו כלם שמה. וכל המון היהודים האמין לדבריו].3בהוצאה הישנה: ״האם יעלו כלם שמה ויביאו את כל המון היהודים״. גרסה משובשת. וזביד עשה לו מכונת עץ ושם אותה לעצמו מסביב וקבע4 בהוצאה הישנה: ״ועשה בה כדמות נרות״ וכו'. בה נרות בשלש שורות וכה בא ויצא, עד אשר נראה בעיני העומדים מרחוק כדמות כוכב5כאן מתחיל מחדש גוף הספר היוני. ההולך על הארץ, והיהודים ראו את המראה הנפלא ונבהלו מאד, וזביד בא במנוחה אל ההיכל והסיר את ראש הזהב אשר לחמור הגדול – ככה כתב אפיון בחמדו לו לצון – ונמלט עמו בחפזון אל דאר. גם אנחנו נוכל לאמר, כי הפעם עבר אפיון על המדה, בטענו את החמור הגדול – והחמור הגדול היה הוא ולא אחר – משא כבד ממדת כחו, וגדש את הסאה בהבליו ובשקריו גם יחד, כי כתב על ארצות אשר לא היו מעולם ושנה את הערים מרב סכלות, כי הנה ארץ אדום סמוכה לארצנו ממול עזה, ובכל הארץ הזאת אין עיר אשר שמה דאר. ולעיר הנקראה דאר אשר בארץ הכנענים לרגלי הר הכרמל אין חלק בהבלי אפיון, כי היא רחוקה מארץ אדום6כן בהוצ' ניזה. בהוצאה הישנה: מארץ יהודה, ואין זה נכון. דרך ארבעה ימים. ומה ראה לשית עלינו חטאת, כי אין אנחנו רוצים לעבד לאלהי העמים, אחרי אשר נפתו אבותינו על נקלה להביא אליהם את אפולון והאמינו, כי הוא מתהלך על האדמה בקהל כוכבים בשעה שאחז הנוכל את עיניהם? גלוי הדבר, כי לא ראו האנשים האלה נר מעולם – אלה האנשים אשר הסכינו כל ימיהם להעלות נרות כהנה וכהנה! ואיש מרבבות העם לא ראה אותו (את הנוכל) בצעדו על הארץ, ואחרי זאת מצא את החומה עזובה משומרים בעצם עת המלחמה. לא אעלים עיני מיתר הדברים [ואזכיר רק זאת]: הנה קומת שערי ההיכל היתה ששים אמה ורחבם עשרים אמה, וכלם היו מצופים זהב וכמעט נעשו זהב סגור. ומספר סוגרי השערים לא היה פחות ממאתים איש,7ב״מלחמות״ (ספר ו' ה' ג'). כתב המחבר רק על עשרים איש. ויש חושבים, כי חשב כאן את סוגרי כל עשרת השערים יחד. והם נסגרו על מסגר מדי יום ביומו, כי אסור היה להניחם פתוחים. ונושא הנרות האלה פתח אותם באפס־יד [כאשר עלה על לבו לפתחם],8כן בהוצאה הישנה. בהוצאת ניזה: ״כאשר האמין (אפיון)״. [הוא לבדו]9רק בהוצאת ניזה. בשאתו בידיו את ראש החמור הגדול. ואיך שב הראש הזה אלינו, האם האיש הלוקח אותו הלך והשיבהו אלינו, למען אשר יוכל גם אנטיוכוס למצוא אותו כדבר־השקר השני אשר לאפיון?
1