אגרא דכלה, במדברAgra DeKala, Bamidbar
א׳וידבר וכו' במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית וכו' (במדבר א א). עיין באור החיים העיר בכתוב מפני מה בהמקום הקדים הכלל להפרט, ובהזמן הקדים הפרט להכלל, עיין שם דברי קדשו. ולי הקטן נראה גם כן דהנה סיני הוא קדושת שעה, ששם ניתנה תורה והיו מלמדין אותה אחר כך באהל מועד מפי משה. וידוע מענין כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט (פסחים ו' ע"ב), וללמד בא כל מה שנאמר באהל מועד מפי משה הוא אשר נאמר בסיני, מה שאין כן בהזמן הקדים הפרט להכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, שבהמשך הזמן רחבה התורה ונסבה למעלה עוד כל ימי עולם דור דור ודורשיו מוציאים נחלי דבש וחמאה כל אחד לפי חלקו, הגם שהכל נאמר בסיני, עם כל זה התורה מסתתרת בלבושים, עד עת בא פקודת הנשמה אשר לחלקה ניתנה הדרש והרמז ההוא הספון בתורה, אז יתגלה יפיה לעין כל, ועיין מ"ש בפרשת תשא ותבין:
1
ב׳ויאמר עוד, דהנה אמרו רז"ל (ויק"ר פ"א י"א) אלו היו יודעין אומות העולם כמה אהל מועד יפה להם וכו', שמתחלה כשהיה הקול יוצא היו נתרזין מתוך פנקטיהם, מה שאין כן כשנבנה אהל מועד היה הקול מתצמצם באהל מועד לציר נאמן פנים אל פנים כאשר ידבר איש וכו', לכך אמר כלל ופרט, במדבר סיני באוהל מועד (במדבר א א), ואין בכלל אלא מה שבפרט, הפרט אהל מועד דייקא, מה שאין כן הזמן נכתב באחד לחדש השני פרט, בשנה השנית כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, לידע ולהודיע ולהוודע הנהגת הזמן בעולם, על פי מ"ש חכמי האמת זמנים המסוגלים ביותר לתשובה משאר הזמנים, הוא בסוף איזה זמן הנועד, דהיינו זמן מנחה לעתותי ערב דהוא סוף היום, ערב שבת הוא סוף השבוע, ערב ראש חודש הוא סוף החודש, ערב ראש השנה סוף השנה, וכן תבין ותתבונן דוגמתן בשמיטין ויובלות, וכן תתבונן הדוגמא בסוף אלף הששי כאשר יגיע זמן אלף השביעי שבת לי"י. דהנה הזמן הוא נברא כמו כל הנבראים, וברא הש"י את הזמן ששת אלפים ויום השביעי קדש, לא יעצר ולא יחסן סחרה ואתננה קדש לי"י, וכל הדברים ישובו למקורם ולמקום חצבתם לחיי החיים וישמח י"י במעשיו. והנה הזמן הלז עוד כל ימי עולם מתגלה הזמן ובא ממקום עליון לעולם הזה, ואחר כך חוזר לנרתיקו. ותבין הענין כפי קבלת חכמי האמת הוא באופן זה, כאשר מתגלה זמן יום א' בשבוע, לעתותי ערב חוזר היום לעולם העליון, ומתגלה היום השני עד כלות ימי השבוע, וכאשר ישתלמו ימי השבוע ומתגלה הארת השבת, אז הוא עליית העולמות ומתעלים ששת ימי החול אשר נסתלקו מן העולם הזה כל אחד בזמנו, מתעלים אז לאור עליון יותר נפלא בערך, וכן הוא בשבוע שניה, עד שישתלמו ימי החדש, אז מתעלים כל ימי החדש למקום עליון יותר, וכן הוא בכל חודש עד שתשלם השנה בכל חלקי ימים וחדשים, ואז תתעלה השנה למקום עליון יותר, וכן הוא בשמיטות עד שנת היובל, יתעלו השמיטות למקום עליון יותר, ככה יהיה עד ככלות ששת אלפים שנה, ויתגלה אלף השביעי ישובו כל הדברים לשורשם ולמקום מחצבתם, למקום שממנו חוצבו כל חלקי הזמן. ומעתה בין והתבונן כאשר יתגלה איזה יום בעולם וחוזר אחר כך למקורו, הנה הוא חוזר עם כל העניינים הנחקקים בו מבני אדם הנתונים אז תחת הזמן הן לטוב והן ח"ו בהיפך. והנה קודם שחוזר היום לעולם העליון, אז הפגם הוא רק בעולם הזה, מה שאין כן כשחוזר היום הנפגם למקום העליון, אז הפגם ח"ו במקום עליון יותר, אז תשובת האדם הוא יותר קשה כי פגם בעליונים, ואם לא תיקן גם בסוף השבוע ומתעלה הזמן יותר, אז הפגם הוא במקום עליון יותר ותשובתו יותר קשה, וככה תתבונן בשאר חלקי הזמן, ומזה תבין ענין יום הדין הגדול והנורא כאשר יקוו כל הגוים אל עמק יהושפט (יואל ד יב), ומזה תוכל להבין אזהרת חכמי האמת לשוב האדם בתשובה שלימה בסופי כל זמן וזמן קודם חזרתו למקורו, היינו סוף היום, סוף השבוע, סוף חדש, סוף שנה. ומעתה תוכל להבין סידור התורה בהזכרת הזמן הפרט קודם, ואחר כך הכלל, שהכלל הוא תמיד נוסף על הפרט בענייני הזמן עוד כל ימי עולם, ולמשכילים יונעם להבין הדברים על מתכונתם, ולא דבר ריק הוא, ואם וכו':
2
ג׳וידבר וכו' באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמ"ר (במדבר א א). מהו הלאמ"ר, הרי למשה בא הציווי שאו וכו', ולא נאמר דבר אל בני ישראל. והנראה דמשמיענו לאמ"ר לדורות למנות יציאת מצרים מניסן, והכי פירושו באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמ"ר, רצ"ל יאמרו ויחשבו תמיד כמו זה החשבון, והגם דאכתי לא נדע דילמא מאייר מנינן, אך זה נשמע מדקרי בפרשת בהעלותך (במדבר ט א) חדש הראשון גם כן שנה השנית, על כרחך מניסן מנינן. וכאן יתור הלאמ"ר מורה ציווי לדורות, הגם שבגמרא (ר"ה ג' ע"א) נפקא להו מפסוק (במדבר לג לח) ויעל אהרן וכו', משום דבאמת אי אפשר לדייק מזה דילמא הלאמ"ר בא לענין אחר, אבל כיון שכבר נשמע מפסוק ויעל אהרן וכו', יש לדרוש בכאן שנצטוו על זה. ובזה יש לתרץ גם כן קושיית הקדוש בעל אור החיים מה שהביא הפרט ואחר כך הכלל, כי עיקר הדיוק בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמ"ר:
3
ד׳תפקדו אתם לצבאות"ם (במדבר א ג). תיבת לצבאות"ם איני יודע מה מלמדנו. והנראה דהנה במאמר הש"י שמות הנשיאים נזכרו כסדר האמהות בני לאה קודם, ואחר כך בני רחל, ואחר כך בני בלהה וזלפה, ואי"ה נדבר בסדר בני בלהה וזלפה, ובמעשה המנין נזכרו כסדר הדגלים, היינו ראובן שמעון גד שהוא ימין דרום, ואחר כך יהודה יששכר זבולון מזרח, ואחר כך וכו'. ויש לדקדק על זה וכי סלקא דעתך שישנה משה מסדר הש"י. ונראה דזה שאמר הש"י לצבאות"ם, בזה הורה שיפקדם כסדר שהולכים בצבא בסדר הדגלים, רק בלקיחת הנשיאים היה הציווי לקרוא אותם כסדר האמהות. ובזה ידוקדק ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמו (במדבר א יז), דתיבות אש"ר נקב"ו בשמו"ת מיותרין. אך הוא להורות דהלקיחה של האנשים היה כסדר שנקבו בשמות, ר"ל נקב"ו שבסדר השמות שאמר הש"י היו כסדר הנקבות, היינו בני לאה בני רחל בני השפחות, אבל המנין והמפקד היה בסדר אחר. וזה שסיים כאשר צוה י"י את משה ויפקדם וכו', ר"ל דהפקידה היה כסדר שצוה י"י, שרמז במאמר לצבאות"ם כנ"ל:
4
ה׳ויהיו בני ראובן בכו"ר ישרא"ל (במדבר א כ). עיין מ"ש בפרשת פנחס. וכאן יש לרמז אומרו ויהי"ו בבני ראובן, מ"ש בזהר (ח"א רל"ה ע"ב) בפסוק (בראשית מט ג) ראובן בכרי אתה, דעתידין בנוי דראובן לאתערא בראשונה קרבין בכל עלמא, (הנראה כי תוחזר הבכורה לראובן). וז"ש ויהיו (לעתיד במהרה בימינו) בני ראובן בכר ישראל, שהם עתידין בראשונה לאיתערא קרבין:
5
ו׳בראובן ושמעון כתיב במספר שמות לגלגלת"ם. מה שאין כן באינך במספר שמות, ולא כתיב לגלגלתם. ואפשר לומר על פי מ"ש בפסוק (במדבר א טז) ראשי אלפי ישראל הם, רצ"ל דבכולם נתלבשו ראשי אלפי ישראל היינו שבטי ישורון בעצמם. והנה באינך שלא קינטרן יעקב, באו להתלבש רק בסוד העיבור כי לא הוצרכו לגלגול, מה שאין כן ראובן ושמעון שקינטרן אביהם, וזהו בדרך אפשר והש"י יודע האמת:
6
ז׳אחשבה לדעת מאי שנא בהנהו ארבעה שבטים ראובן שמעון גד מנשה (סימנך שמג"ר), נכתב שמו"ת מלא ו', מה שאין כן באינך. ואפשר משום דאות ו' הוא אות חיים כנודע (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב), והנה על אותן המנויין כאן נגזרה גזירה שימותו במדבר לבל יראו את הארץ אשר מאסו בה, והנה אפשר לומר שכמה מן אותן השבטים לא היו בכלל הגזירה, כי ראובן גד מנשה לא נטלו בארץ, וגם שמעון יש במדרש (שוח"ט מזמור צ' ג') שלא נטל חלקו בארץ רק נוחל בתוך בני יהודא, וכשנתרבו בני יהודא נטלו בהחזרה חלק שלהם, עיין בדברי הימים מה שפירש שם המפרש. והנה אפשר לומר מאלו הד' שבטים מי שנשאר מעבר לירדן מזרחה, לא היה בכלל הגזירה, כיון דהגזירה לא היה רק מי שירצה ליטול חלק בארץ, ולזה נכתב בהם אות ו' אות חיים, והש"י יודע האמת ולא מצאתי סברא זו: והנה אחשבה עוד לדעת בשמות הנשיאים צוה צור לציר לקרותם כסדר האמהות, בני לאה ואחר כך בני רחל ואחר כך בני השפחות. אבל בני השפחות אינם כסדר אמותם, וגם לא כסדר תולדותם, דהנה ד"ן ונפתל"י בני בלהה, ג"ד ואש"ר בני זלפה, ובכאן הסדר דן אשר גד נפתלי. ואחשבה לפי פשוטו לבל יתגאה שבט גד שהוא זכה להקבע בדגל עם בני לאה, מה שאין כן שלשה בני השפחות האחרים, על כן צוה כן הש"י וקדם לו את דן ואשר, להורות שהם אדרבא גם כן במעלה יתירה, כי דן הוא ראשון לדגל, ואשר שני לדגל, וגד הוא שלישי לדגל, נ"ל:
7
ח׳והנה אחשבה לדעת מפני מה בפקודי שמעון נאמר פקודי"ו (במדבר א כב), מה שאין כן באינך. והנה כתיב במסורה לי"ת בענין, לפ"י שחס"ר משבט"ו ל"ז אלפי"ם ומא"ה במעש"ה זמר"י, עד כאן. והנה אף על פי כן לא נדע הרמז בתיבת פקודי"ו. והנראה פקדי"ו בגימטריא ל"ז אל"ף ומא"ה, ויתפרש פקודי"ו לשון חסרון, מלשון ולא נפקד ממנו וכו' (במדבר לא מט), נ"ל:
8
ט׳לבני יוסף לבני אפרים (במדבר א לב). היה מספיק בפעם אחד לבני יוסף לאפרים. והנראה לפי מ"ש בבעל הטורים דאותן השבטים שדיבר עמהן יעקב לנכח, ראובן בכר"י את"ה (בראשית מט ג), יהוד"ה את"ה יודוך וכו' (בראשית מט ח), יוסף וכו' מאל אביך ויעזר"ך (בראשית מט כה), דן לישועתך קויתי וכו' (בראשית מט יח), אותן השבטים זכו להיות לראשי דגלים. והנה ראש הדגל של יוסף הוא אפרים, ועם אפרים לא דיבר לנוכח רק בנסתר ואולם אחיו הקטן (בראשית מח יט), והנה זכה בזכות יוסף, על כן אמר לבני יוסף לבני אפרים, ר"ל זכות בני אפרים הוא בשביל שהם בני יוסף, נ"ל:
9
י׳אלה קריא"י (במדבר א טז). הקרי בוא"ו והכתיב ביו"ד, וטעמא בעי. והנראה דהנה מכללם הוא אליצור בן שדיאור נשיא ראובן, והוא היה מן העדה הנועדים על י"י בעדת קרח, ושלמואל נשיא שמעון הוא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד) כנודע מרז"ל (סנהדרין פ"ב ע"ב), והנה בהתבוננות מעשיהם אחר כך זר מעשיהם, והנה היה חטאם עדיין אז בכח ולא יצא לפועל, והש"י דן את האדם באשר הוא שם (ר"ה ט"ז ע"ב), ועל כן נחשבו כולם צדיקים כיון שלא חטאו עדיין במעשה. וכבר ידוע (תיקו"ז יט מ"א ע"ב) שהיו"ד מורה על המחשבה, וכן הכתי"ב בינ"ה מחשבה, והוא"ו מורה על המעשה, וכן הקר"י בדיבור עקימת שפתיו הוה מעשה. והנה נחסר וא"ו המעשה, להורות שבמעשיהם נמצאו קצת מהם חסרי המעשה, וזה נחסר בכתב, רק בכתב שהיא המחשבה נכתב יו"ד, להורות שבמחשבתם היו כולם צדיקים מה שאין כן במעשיהם, וכפשוטו נכתב יו"ד, להורות רק יו"ד מהם נמצאו שלמים, וב' חסרים ו' אות חיים (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) , כי מתו בעדת קרח ובמעשה זמרי, ועיין בבעל הטורים:
10
י״אאלה קרואי העדה וכו' נשיאי מטות אבות"ם (במדבר א טז) מלא וא"ו. נראה שבכל אחד נתלבש ראש השבט, היינו השבטי ישורון בעצמם בני יעקב, והוה כאלו היה הם בעצמם בחיים, על כן נרשם ו' אות חיים:
11
י״בבכולהון כתיב לבנ"י. ובנפתלי בני (במדבר א מב), עיין בליקוטי תורה להאר"י ז"ל, ועיין במסורה דכולהון בנין ובנן הוו להו, ונפתלי בנין הוה ליה, ובנתי' לא הוו ליה. ובבעל הטורים כתב להיפך, שנפתלי היה לו בנות יותר. ויש לפרש על פי פשוטו דאות למ"ד מורה על ממשלה וגבהות וחשיבות, והנה כל השבטים היה להם בחינת גבהות וממשלה על שלאחריו בדגלים, מה שאין כן נפתלי הוא האחרון בדגלים, לא נאמר בו למ"ד:
12
י״גוהלוים למטה אבתם לא התפקדו בתוכם (במדבר א מז). יש לרמז שהתורה מלמדת לנו דעת בפסוק הזה לדורות כי נצחיית היא, דהנה יש לפעמים בני צדיקים שסבורים שהצדקות תחזור לאכסניא שלה, ואינם יגעים לדרכי עבודתו ית"ש, וכסבורים כשאפילו לא יתייגעו להסיר מסך הסכלות לשיהיו דבקים בקונם, יבוא זה להם בירושה זכות אבותיהם. על זה העידה התורה במקרא קודש הלזה והלוים למטה אבותם, ר"ל הרוצים שיבוא להם דביקות בירושה ממטה אבותם, (לוי"ם מלשון וילו"ו עליך (במדבר יח ב), הפעם ילוה וכו' (בראשית כט לד)), לא התפקדו בתוכם, לא יזכר ולא יפקד להם הדביקות הזה בתוכיותם ובפנימיותם רק דמיונות שוא ח"ו, ובזה תבין מאמר חז"ל (נדרים פ"א ע"א) הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, והבן:
13
י״דויאמר עוד ברמז הנ"ל והלוים למטה אבותם (במדבר א מז), אותם הרוצים להתדבק בבורא ית"ש בלי יגיעה להסיר מסך החומר, בחשבם שיוגמר להם הענין ברצונם לבד בלי יגיעה וטורח, (ויתפרש אבת"ם מלשון ולא אב"ה סיחון (דברים ב ל)), ושיעור הכתוב והלוי"ם הרוצים להיות בעלי דביקות למט"ה אבת"ם, מחמת שנוטה לזה רצונם בלבד בלא יגיעה להתיש החומר, לא התפקדו בתוכם וכנ"ל, והש"י יעזרנו בין והתבונן מ"ש החסיד בחובות הלבבות שלא יוגמר הענין מסיפורנו רק ממעשינו:
14
ט״ונשא את ראש בני קהת וכו' (במדבר ד ב). יתפרש ברמז קה"ת מלשון אסיפה (ולו יקהת עמים (בראשית מט י)), ממילא בני קה"ת הם אותן המתאספים בחבורת מצוה לעבוד עבודתו ית"ש, הם יהיה להם נשיאות ראש (מיסוד הדעת דמש"ה שנצטוה נשא וכו'), יותר משאר בני לו"י, הם אותן בעלי הדביקות הדבוקים בקונם בד בבד, כי זכות משפחות בית אבותם ובית אבתם של רבים מסייע, וזכות רבים עדיף, והבן:
15
ט״זבמגלת רות (ב יב) ישלם ד' פעלך. במדרש. כבר נדפס בספר בני יששכר במאמרי חודש סיון מאמר ח' אות ט':
16
י״זמדרש נשא (במ"ר פ"ו א') כהן קודם ללוי וכו', ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ וכו', סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות, (רצ"ל בני הישיבה סברו הא דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, הוא רק לענין לפדות ולהחיותו ולכסותו), הא לישיבה (לישב בישיבה קודם לכהן גדול עם הארץ), לא. יש להתבונן מהיכן סברו לומר כן, משום דאחר הפסוק (משלי ג יג) אשרי אדם מצא חכמה וכו', נאמר (משלי ג יד) כי טוב סחרה מסחר כסף מחרוץ תבואתה. הנה נראה לכאורה הכוונה כאשר מבזבז ממון על זה, כגון לפדות ולהחיות ולכסות, הנה טוב סחרה מסחר כסף, אבל דבר שאינו נוגע לכסף רק כבוד בלבד דהיינו לישיבה לא, תלמוד לומר יקרה היא מפנינים, אפילו היקר דהיינו הכבוד שלה, הוא יותר מפנינים מזה שנכנס לפני ולפנים. והא דאפקיה לקרא מפשטיה פנינים אבנים טובות, ודרשו לפני ולפנים, משום דכתיב מפניים וקרינן פנינים, הבן נ"ל:
17
י״חשם (במ"ר פ"ו א') דבר אחר יקרה היא מפנינים (משלי ג טו), מדבר בבני קהת וכו', ואין פנינים אלה תחילה, כמה דתימר (רות ד ז) וזאת לפנים בישראל, עכ"ל. הדרשה הוא גם כן דכתיב פניים וקרינן פנינים, ועיקר דרישתו דבא לתרץ נשא את ראש בני גרשון ג"ם ה"ם (במדבר ד כב) מיותר, ולא נאמר כן בבני מררי, וגם לא נאמר בהם נש"א. אך הוא להורות נשא את ראש בני גרשון, כי להם גם כן מהראוי נשיאות ראש מחמת הבכורה, ואף על פי כן קדמו להם בני קהת, מחמת כבוד התורה:
18
י״טשם (במ"ר פ"ז א') פרשה ז' צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וכו' (במדבר ה ב), הה"ד (משלי כה ד) הגו סיגים מכסף וכו', עד אמר האלקים למשה עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים, (רצ"ל הייתי מצוה אתכם באקראי ובגלגול דברים), והיו הזבים והמצורעים מעורבים עמכם, עכשיו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם, הפרישו אותן מאתכם. כוונתו לתרץ אומרו צו את בני ישראל וישלחו וכו' בוא"ו הנוסף על ענין ראשון, והוה ליה למימר צו את בני ישראל לשלח מן וכו'. ע"כ לדעת המדרש כך הוא, צו את בני ישראל מהיום והלאה צו אותם, כי צווי דרך קבע לא כמו עד היום שהיה דרך ארעאי, כי כעת אני משרה שכינתי ביניכם, על כן גם זאת עשו וישלחו וכו', נ"ל:
19
כ׳שם (במ"ר פ"ז ז') הא אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, בגימטריא א"ל אדנ"י שהוא בעשייה, הנה המעות שהאדם מסגל הוא על ידי עשייה, על כן כתב האר"י ז"ל לעסוק במשא ומתן דוקא ביום ג' ד' שהם ימי עשייה, על כן במקום שיש חסרון כיס נאמר צו:
20
כ״אשם (במ"ר פ"ז ז') חוץ מאחת, ואיזה זה צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר לד ב), תייחס לענין חילוק הארץ, כי הארץ סוד המלכות שהיא עשייה, נ"ל:
21
כ״בדרושים לשבועות. אשרי תמימי דרך, נדפס בספר בני יששכר, אך מפני החידוש שנמצא בכאן העתקתיו:
22
כ״גאשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי (תהלים קיט א). יש להתבונן דמשמע דיש תמימי דרך שאינם הולכים בתורת יי, והמשורר משבח רק אותן ההולכים בתורה, והדבר הזה קשה מאוד, וכי יש תמימי דרך בזולת דרכי התורה. והנראה דהנה ארסטו היוני הכחיש מציאת הנבואה, להיות שאמר ששקל כל עניינו ולא עסק בהבלים רק ההכרח להגוף, ואמר שאינו עוסק במותרות התאוה רק עוסק ומתבונן בחכמה, ועל כן אמר לו יהיה הדבר במציאות, אזי היה הוא ראוי להיות מתנבא, ובנפשו דיבר כי אין מציאות הזה רק לאיש הישראלי הנכנס תחת עול התורה, כמו שהבטיח הש"י למשה שלא תשרה שכינה על אומות העולם (ברכות ז' ע"א), והדבר הזה הוא על פי השכל, כיון שקבלו ישראל התורה עליהם ועל בניהם לדורות עולם, אם כן תמימות דרכי התורה להם הוא בעצם, כיון שהם בני בנים של תורה, מה שאין כן לאומות העולם גם תמימות דרכיהם הוא להם במקרה ואינו מתמיד, כענין שאמרו שארסטו בסוף ימיו נתפתה באשה זונה, וזאת היתה סיבת מיתתו (עיין ביערת הדבש), ונתגלה קלונו שתמימות דרכיו הוא במקרה. וזהו אשרי תמימי דרך, רק אותן ההולכים בתורת ד' מיום שנולדים הם הולכים לתורה, כיון שהוא מבני בניה של תורה, מה שאין כן אותן שאינם הולכים מיום הולדת בתורה, רק קנו לעצמם תמימות הדרך על פי השכל, היא מקרה ואינו מתמיד. וז"ש הש"י במתן תורתינו ועתה אם שמוע וכו' ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט ה). דקשה א', מהו ועת"ה, איזה זמן ממעט. ב', מהו ושמרתם את בריתי. ג', והיית"ם לי כו' בוא"ו הנוסף, הוה ליה למימר תהיו לי סגולה, כיון שהוא השלמת הגזירה מהתחלת הדיבור. ד', מהו הנתינת הטעם כי לי כל הארץ. ועל פי דרכינו יונח לנו בטוב טעם ודעת, שהבטיח הש"י כיון שיקבלו עתה כעת התורה, כבר תהיה התורה מורשה להם ולבניהם עד עולם בטבע, ותיכף בהוולד בן ישראל ויכניסוהו לבריתו של אברהם אבינו, הנה התורה והנבואה וכל הדרכים ישרים שייכים לו בעצם, וגם בסלף דרכיו ח"ו הוא רק מקרה שאינו מתמיד, כי כבר כל ארציות החומר שלו משועבד מאז תחת עול התורה, מה שאין כן אומות העולם הוא בהיפך וכנ"ל. וזה שיעור הכתוב ועתה (כעת), אם שמוע וכו' ושמרתם (תמיד) את בריתי (להכניס בניכם בבריתו של אברהם אבינו, אזי) והייתם (תמיד) לי סגולה מכל העמים, (כעין דבר הסגוליי שמוכן לאיזה פעולה, לא נודע בשכל הסיבה רק שעצמיות הדבר הסגוליי גורם לזה. ואמר הטעם) כי לי כל הארץ, (כיון שכל ארציות וחומריית בן ישראל משועבד לי מיום הולדתו, ומיום הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו:
23
כ״דתורת יי תמימה (תהלים יט ח). נדפס בספר בני יששכר בחודש סיון מאמרי מעלת התורה אות א':
24
כ״הועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט ה), ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו' (שמות יט ו). עיין מה שדקדקנו במקום אחר. ויובן על דרך הנ"ל, בהקדים מ"ש במדרש רבה נשא (במ"ר פ"ו א') לוי קודם לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, נתין לגר, גר לעבד משוחרר, אימתי בזמן שכולם שוין. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים, עכ"ל. הנה תמצא שמנה עוד אחר הממזר כמה מדריגות נתין גר עבד משוחרר, והוה ליה למימר רבותא טפי אפילו עבד תלמיד חכם קודם וכו', ומדלא קאמר הכי נראה דס"ל דלא מהני מעלת התורה, רק למי שבא מטיפה ישראלית, ואפילו ממזר כיון שבא מטיפה ישראלית, מה שאין כן נתין גר עבד שלא באו בטיפה ישראלית, לא תפעל בהם כל כך סגולת התורה, כי דוקא ישראלים מסוגלים לזה, כי תורה צוה לנו כתיב (דברים לג ד) מורשה קהלת יעקב, ולמדו זה מאותה הפרשה במשלי אשר קודם הפסוק יקרה היא מפנינים, קאמר (משלי ג יג) אשרי אדם מצא חכמה וכו'. וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל (יבמות ס"א ע"א) אתם קרויים אדם וכו', להורות דהתורה מאשרת רק למי שקרוי אדם. וזה היה באפשר סברת הכהן גדול שהקפיד מה דשבקוהו כולי עלמא ואזלו בתר שמעיה ואבטליון (יומא ע"א ע"ב), אבל לא דק יפה, כי שמעיה ואבטליון נראה דהיתה אמם מישראל, והא ראיה דהיו נשיאים ומקרב אחיך כתיב (דברים יז טו). ועוד דיש להם שייכות מבראשית כענין נשמת רות, (שאמר לה בועז ישלם י"י פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם י"י אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב יב), וכענין שרמז ר' חסא (רות רבה פ"ה ד') שכתבנו במקום אחר. וכנשמת אונקלוס הגר. ונ"ל דזה גם כן מה שקצף הלל (הבא מדוד הבא מרות המואביה), על בני בתירה מה שלא שימשו שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון (פסחים ס"ו ע"א), שלא ידעו להפריש בין גרים לגרים, שיש גרים שיש להם עילוי רב שיש להם שייכות מבראשית לישראל. וז"ש מי גרם לכם שאהיה נשיא עליכם וכו', שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. וז"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי במעמד הנכבד, והייתם לי סגולה מכל העמים כעין דבר המסוגל לדבר אחד מבלי טעם, רק כך היא סגולתו, כן תהיו אתם מסוגלים לתורה יותר מכל העמים, כי לי כל הארץ, ר"ל באמת יבואו מכל העמים להתגייר ולהדבק בכם ויהיו לי, אבל אף על פי כן לא יהיה להם זאת הסגולה עד שיתערבו בקהל י"י, אבל אתם תהיו לי ממלכת וכו', וזה שיש הבדל פסיק בין כי לי כל הארץ, לבין ואתם תהיו ממלכת וכו', להורות הבדל בין קדושת הגר לקדושת ישראל, הבן הענין:
25
כ״ווגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). רבים תמהו מהו הבטחה זאת למשה העניו מכל האדם שאמר ואנחנו מ"ה (שמות טז ז), שיאמינו בו לעולם. ואחשבה לדעת ידוע (מנחות פ"ד ע"א) בפסח קרבן מן השעורים, כי עדיין הוא מבחינת נפש, ובנפש נשתתף האדם עם בעלי חיים שגם להם יש נפש, (הגם ששגבה מעלת נפש אדם, עם כל זה נפ"ש הוא רק בבחינת עשיה. והנה גם לבהמה יש עשיה), מה שאין כן רו"ח ונשמ"ה שמבחינתן הדיבור והמחשבה, זהו מותר האדם מן הבהמה, על כן בפסח היה הקרבן מן השעורים מאכל בהמה, כי עדיין לא קיבלו התורה רק שנצטוו באיזה מצוות מעשיות, מה שאין כן בשבועות נשתלמו במתן תורה בכל השלימות בחודש השלישי אוריין תליתאי לעם תליתאי (שבת פ"ח ע"א) (וכמ"ש לעיל), על כן הקרבן מחטים מאכל אדם, (עיין בכתבי האר"י ז"ל חט"ה כ"ב אתוון דאורייתא, שבהם ועל ידם הדיבור והמחשבה. וזה שהקפיד התנא (פסחים ג' ע"ב) על ההוא מרבנן ששאלו אותו חטין נעשו יפות, והשיב שעורים נעשו יפות, וא"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים, ואמרו בגמרא דהוה ליה למימר אשתקד נעשו יפות. ולכאורה מה איכפת לן אם אמר שעורים נעשו יפות, אבל להיות האדם במה שהוא אדם המדבר (שסיפר אותו המעשה), לא היה לו לדבר רק מחטים אפילו מה שעשה אשתקד, ולא לשתף דיבורו הנכבד אשר בה יתעלה על הבהמה, לדבר בה מענייני מאכל בהמה, הבן הענין ביתר שאת. וזה שהבטיח הש"י למשה הנה אנכי בא (כהיום) אליך וכו', בעבור ישמע העם בדברי עמך, (ומאותו הדיבור שישמעו היום יבינו מעלת היום שכבר זכו לדיבור), וגם ב"ך יאמינו לעולם, (היינו מאותן הך"ב אתוון שבדיבור יאמינו לעולם, בזה היום הנכבד בכל שנה ושנה תתחדש בהם אמונה מחודשת יומא גרים, הקרבת קרבן חט"ה ך"ב אתוון דאורייא. וז"ש גם כן (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשית"י למצרים, (ראיתם עשייתי אבל לא שמעתם דיבור, על כן לא נתחייבתם עד היום רק עשיה מצות מעשיות, אבל) (שמות יט ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי (היינו שתשמעו קול דברי), ושמרתם את בריתי (מחוייבים אתם לשמור את בריתי, היינו ברית הלשון שממנו הדיבור), הבן הענין: ואם תשכיל בכתבי מרן האר"י ז"ל, הנה ראשית צמיחת ישראל בפסח הוא קרבן שעורים, שער"ה הוא השע"ר לי"י ראשית העבודה, הוא ה' גבורות כפולים ב' פעמים מנצפ"ך (בגימטריא קס"ת הסופר (יחזקאל ט ב), דגבריאל שר הפחד [זוהר ח"ב רע"א ע"ב]), ועם הי' אותיות וכללות ה' אותיות בגימטריא שער"ה. ובשבועות כבר ניתנים הה' חסדים, שהן המה מהכ"ב אתוון בגימטריא חט"ה, עיין שם. והנה שער"ה חט"ה, בגימטריא תקצ"ז. הנה הוא בגימטריא ב' פעמים רחמי"ם בהוספת האלף, שעל ידי האחדות שמתאחדים החסדים עם הגבורות, יתהפכו הכל לרחמים כפולים כי גם הדם נתהפך לחלב, (ומנהג אבותינו תורה הוא לאכול מאכלי חלב בשבועות). ובאם עיני שכל לך ותשכיל ותדע את אשר כתבנו בפסוק (שמות יט א) בחדש השלישי, מבחינת עיבו"ר יניק"ה מוחי"ן, הנה שער"ה הוא בחינת ב' פעמים פ"ר בגימטריא קס"ת, והנה קס"ת עם חטה בגימטריא העיבו"ר יניק"ה מוחי"ן, נשלמו בחודש השלישי שבו מקריבין קרבן חט"ה, ודי בזה:
26
כ״זטעם שקראו רז"ל לחג השבועות עצרת, נדפס בספר בני יששכר מאמרי מעלת החג אות א':
27
כ״חאותי עזבו כו' (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז), נדפס בספר בני יששכר מאמרי מעלת התורה אות ב':
28
כ״טותאמרו הן הראנו י"י אלקינו כו' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי (דברים ה כא), ועתה למה נמות כי תאכלנו כו', אם יוספים אנחנו לשמוע וכו' (דברים ה כב). הנה הקושיות מפורסמים כיון שבפיהם אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ושוב אחר כך אמרו ועתה למה נמות. וגם אמרם כי תאכלנו האש כו', מהיכן שפטו זה. וגם אומרם אם יוספים אנחנו וכו', מהיכן שפטו הרי בעצמם ראו כי ידבר אלקים את האדם וחי. גם למה שוב סיימו תיבת ומתנו. ונראה לפרש (וכדומה שמצאתי אחר כך בסיגנון זה בדברי גדול אחד), דידוע כי סיבת המיתה הוא להיות כל זמן שהאדם מלובש בחומר, אי אפשר לו כל כך להשיג השגת יחודו ית"ש, וכשפושט צורות החומר ומתלבש בלבוש דק חלוקא דרבנן, אזי ישיג השגות נפלאות. וזה היה ידוע לישראל, וכהיום שראו שהשיגו השגות נפלאות גם בחיים חיותם בגוף, הנה אמרו היום הזה ראינו כי (ישנו באפשרי) ידבר אלקים את האדם וחי, (ואם כן שכך הוא הדבר) ועתה למה נמות, (הלא די) כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, (היינו האש הגדולה יזכך חומרינו ויהיה לנו גוף נקי ספיריי כדמיון חלוקא דרבנן, ולא נצטרך למיתה רק) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול י"י אלקינו עוד, (רצ"ל אם ירצה הש"י להוסיף לנו השגה נפלאה יתירה בתוספת, אשר השגה הזאת אי אפשר להשיג גם בגוף הספירי הזה, הננו מסכימים לזה) ומתנו (בכדי להשיג), מה שאין כן אם אין מיועד לנו רק כהשגה שהשגנו, שוב אין אנו צריכין למיתה, ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום, ושלום וחיים לנו ולכל ישראל:
29
ל׳נשלם פרשת במדבר והשייך לחג השבועות
30