אגרא דכלה, בשלחAgra DeKala, Beshalach

א׳ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג יז). כל מקום שנאמר ויהי הוא צרה לשונאי ישראל, מלשון "וי "הי (מגילה י' ע"ב), וצריך להבין בכאן ענינו. וי"ל "וי "היה על ששלח פרעה את הע"ם היינו הערב רב, שאילו לא הניח לילך הערב רב עם ישראל, לא היו באים לכל אלה לעון העגל ולכל העונות ולכל ההרפתקאות, עד עת קץ שיבער הש"י את רוח הטומאה מן הארץ. או יאמר "וי "היה בשלח פרעה את העם, כי היה עדיין הקיטרוג הללו עובדי עבודה זרה והללו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד), ועדיין לא נשלם הקץ עד קריעת ים סוף, שנאמר (שמות יד ל) ויושע ד' ביום ההוא דייקא כנודע:

ב׳בשלח (שמות יג יז). במסרה לית. שילוח זה אין דוגמתו, כי מבבל עדיין לא נגאלו גאולה שלימה, כמאמר עזרא (ט ט) כי עבדים אנחנו, ובמהרה בימינו בגלות החל הזה כי לא בחפזון תצאו וכו' (ישעיה נב יב), אם כן השילוח הזה לי"ת דוגמתו. וכן ולא נח"ם אלקים, לית. כי לעתיד כי הולך לפניכם הויה, וכאן וד' הולך וכו' (שמות יג כא), הוא ובית דינו, כי היו עדיין נתונין בדין וכמו שפירש רש"י להלן, ומבבל לא היו כלל ענני כבוד. וכן פן ינח"ם, לית לעתיד יתבטל היצר הרע, ולא שייך פן ינח"ם:

ג׳ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג יט). ארמוז למשכילים משה הוא סוד הדעת סוף המחשבה וכלי המוח, יוסף סוד הברית שלום בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א), סוף כלי המעשה, וסוף מעשה במחשבה תחילה בסוד אין כו' אלא לדעת (יבמות נ"ג ע"ב), וממוצא דבר תבין שלקח משה את עצמו"ת, (מלשון בהירות עצם השמים (שמות כד י), עצם היום (ויקרא כג יד)), יוסף עמו כי השבע השביע בסוד כל הז' מדות, פקד יפקוד סוד הפקידה והקנאה שהוא בהסכמת כל שייפין, והבן מאוד כי יראתי לדבר בענין היחוד:

ד׳ויחנו באתם בקצה המדבר (שמות ג כ), חסר אש"ר, שהוא סימן הוראת מקום, הוא את"ם אשר הוא בקצה המדבר, וכן הוא במסעי (במדבר לג ו). ונ"ל דהוא על פי האמור בזוהר (ח"ב מ"ז ע"א) וז"ל הוא ליליא (היינו על הים) כנש קוב"ה לפמליא דיליה ודאין דינייהו לישראל, ואלמלא דאקדימו אבהן עלייהו דישראל לא אישתזיבו מן דינא, עכ"ל. רצ"ל האבות בזכותם היו הולכים לפניהם תיכף בצאתם ממצרים, וכן הוא בזהר (ח"ב מ"ו ע"ב) בפסוק (שמות יג כא) וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, דא אברהם וכו'. וידוע דכל האבות נרמזין בתיבת אמ"ת ראש וסוף ואמצע, כי מדת יצחק גבורה נרמז בסוף כי הוא צמצום. והנה אות מ"ם מרמזת ליעקב והוא השלישי, על כן באו למקום שמו את"ם, לרמז על ג' אבות. אבל הנה אות המ"ם שהוא ממוצע הוא דוקא אותמ' פתוחה (אות הי"ד), ובתיבת את"ם מ"ם סתומה, אבל באמת הכוונה על מ"ם פתוחה המורה על יעקב, רק אי אפשר לכתוב מ"ם פתוחה בסוף תיבה. וז"ש הכתוב ויחנו באת"ם להיות שהוא בקצה המדבר, היינו סוף דיבור מוכרח להיות בסתומה, אבל הכוונה על יעקב:

ה׳וי"י (שמות יג כא). ב' בטעם פזר, דין. ואידך וי"י השליך עליהם אבנים גדולות, ביהושע (י יא) במלחמות האמורי. פז"ר נקרא היסוד דרגא דיוסף, והנה וד' הוא ובית דינו יחודא שלים, והמחבר הוא יסוד, [ועל זה מרמזת המסורה שניהם בפז"ר, כמו] התם נעשה על ידי יהושע שבא מיוסף, כמו כן כאן ויקח משה את עצמות יוסף וכו' (שמות יג יט), וי"י הולך לפניהם וכו':

ו׳דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וכו' (שמות יד ב). תרין במסורה בטעם זרקא, דין חד. ואידך דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול וכו' (במדבר ה ו). וסימן תתובי"ן מחובי"ן, בכאן וישוב"ו, ותמן מכל חטא"ת האדם. תתבונן הרמז על התשובה להשליך ולזרוק העבירות מידו, כי בלא זה הוה כטובל ושרץ בידו, וכן קבלה על העתיד שלא ישוב עוד לכסלה, על כן נרמזין שניהם בזרק"א, הבן הדבר:

ז׳במדרש פרשת וישב (ב"ר פפ"ד ח') לכו חזו מפעלות אלקים וכו' (תהלים סו ה), וסמיך ליה (תהלים סו ו) הפך ים ליבשה, למה וישנאו אותו (בראשית לז ד), כדי שיקרע הים לפניהם, עכ"ל. והענין מתמיה דמשום הכי שנאו השבטים את יוסף כדי שיקרע הים לפניהם. והנה נעלה במסילה אשר דרך בה גבר חכם בעוז הרב בעל פרשת דרכים אשר דיבר בקדשו במדרש הלזה, וכאשר דלה לן חספא אשכחנא תותיה מרגניתא לפרש באופן אחר על פי הקדמותיו, והוא להיות יוסף הוציא דיבה על אחיו שאוכלין אבר מן החי (ירושלמי פאה פ"א ה"א), והאיך יתכן זה. וכתבו המפרשים שראה אותם שחותכים בשר ממפרכסת מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, ודבר זה אסור לבני נח ולישראל מותר אחר שכבר ניתר בשחיטה, והיה מחולק יוסף עם אחיו בדין זה, שהשבטים היו סוברים כיון שכבר קיבלו עליהם כל התורה עד שלא ניתנה מאברהם ואילך, כבר יצאו מכלל בני נח בין להקל בין להחמיר, ויוסף היה סובר דלהקל אין כח בידם רק להחמיר, על כן היה אומר שזה אבר מן החי. והנה אברהם אבינו אמר להש"י ראיתי באצטגנינן אברם אינו מוליד, והשיב לו הש"י צא מאיצטגנינן שלך אין מזל לישראל (שבת קנ"ו ע"א). והנה הרב הנ"ל גם כן תמה על דבר אברהם, וכי לא ידע שהש"י בורא כל באומר יכול לשדד מערכת השמים כרצונו. והשיב על זה שאברהם ידע שהש"י אינו משדד המערכה רק עבור ישראל המקבלים התורה, (וטעמא רבא אית ביה כיון שהכל נברא על ידי התורה כנודע, על כן מקבלי התורה ישודד להם בריאת המערכה באופן אחר, מה שאין כן לשאר האומות). והשיב לו הש"י אין מזל לישראל, שאתה כבר נכנסת בגדר ישראל כיון שקבלת עליך התורה מרצונך ויצאת מכלל בני נח. והנה יוסף והשבטים ידעו כל זה והיו מחולקים בזה, שיוסף היה סובר שרק לאברהם לבדו ניתנה המתנה הזאת, והשבטים היו סוברין שנמשך זה הדבר גם לזרעו אחריו המקבלים התורה ברצונם. וטעמא רבא לכל אחד מהם, סברת השבטים כיון שנאמר באברהם (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י וכו', אם כן דין הבנים כדין האב. ויוסף היה סובר דשאני אברהם דהרי מסר את עצמו על קידוש השם, והוא שלא כתורה לבן נח דאינו מצווה על קידוש השם, ואדרבא מתחייב באך את דמכם לנפשותיכם וכו' (בראשית ט ה), אך אברהם בעבור קדושת שמו ית' מסר את עצמו בעולם הזה ובעולם הבא, כי היה חושב שיענש בעולם הבא על מסירות נפשו, ואף על פי כן השליך את נפשו מנגד עבור אהבתו ית"ש כאשר כתבנו במקומו, ואם כן דין הוא שיצא מכלל בן נח לגמרי, מה שאין כן הבנים, והבן. והנה לסברת יוסף אין לשדד המערכה בשביל הבנים קודם קבלת התורה, והנה כל הניסים והשידוד שהיה במצרים זה היה מהבטחת אברהם וגם את הגוי וכו' דן אנכי ואחרי כן יצאו וכו' (בראשית טו יד), אבל אחר היציאה זה לא היה מהבטחת אברהם רק בשביל הבנים לבד, ולסברת יוסף אין להבנים שידוד כיון שלא יצאו מכלל בני נח קודם קבלת התורה, מה שאין כן לסברת השבטים שיצאו גם הם לגמרי מכלל בני נח ונחשבים כמקבלי התורה, ישודד המערכה גם בשבילם בזולת הבטחת אברהם. ובזה יובן המדרש למה וישנאו אותו, הרי כתורה אמר שלא יצאו לגמרי מכלל בני נח, לזה אמר כדי שיקרע הים לפניהם ולסברתו לא היה נקרע הים, כיון שהוא כבר אחר היציאה ואין זה בכלל הבטחת אברהם, מה שאין כן לסברתם שיצאו מכלל בני נח לגמרי נחשבים כישראל, והבן:

ח׳(שמות יד יג) ויאמר משה וכו' התיצבו וראו את ישועת י"י אשר יעשה "לכם "היום כי אשר ראיתם וכו'. הנה יש להתבונן. א', למה אמר לכ"ם ולא לנ"ו. ב', תיבת היו"ם מה בא למעט. ג', הנתינת טעם כי אשר ראיתם וכו' אין לו גיזרה. ועל פי האמור מובן הדבר, כי הנה הם יראו לנפשותם הגם שראו אשר פעל הפועל ישועות בקרב הארץ במצרים, חשבו שזה מתנות אברהם אשר נשדד המערכה בשבילו, מה שאין כן לעת כזאת שכבר יצאו ונשלמה הבטחת אברהם, וחשבו שבעבורם אי אפשר לשדד המערכה שיש להם דין בני נח. ואמר להם משה ראו את ישועת ד' אשר יעשה לכ"ם דייקא, בזאת הבטחת אברהם היו"ם דייקא שכבר יצאתם ונשלמה הבטחת אברהם, רק הש"י ישדד המערכה עבורכם כי אין לכם דין בני נח. והנה חשש פן בראותם הישועה יאמרו שעדיין לא נגמרה הבטחת אברהם, כי באפשר יבואו עוד באיזה זמן למצרים ואחרי כן יצאו, ועל זה הוא הכוונה מהש"י במה שאמר לאברהם ואחרי כן וכו' (בראשית טו יד), ואם כן גם ישועת ד' היום הוא מהבטחת אברהם, אבל אין הוכחה שהש"י משדד המערכה גם בשבילם. לזה אמר הוכחה שהשידוד הוא רק בשבילם, וכבר יצאו מכלל בני נח כי כבר נגמרה הבטחת אברהם, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וכו', ואם כן אין מקום לפרש עוד הבטחת אברהם ואחרי כן יצאו וכו', רק על הזמן הזה וכבר יצאתם, ואם כן השידוד הוא רק בשבילכם, ופטטייא דאורייתא טבין:

ט׳וירצה עוד בנתינת הטעם כי אשר ראיתם וכו' (שמות יד יג). דהנה אמרו בזוהר (ח"ג ד"ש ש"ד ע"ב) בפסוק (ירמיה יז יד) רפאני י"י וארפא, דרצ"ל כשתרפאני אתה י"י בעצמך אז ארפא לעולם, כי כשהרפואה על ידי מלאך רפאל, אז אין הרפואה בטוחה להתמיד כי המלאך מאוויו לעשות רצון קונו בכל עת, ואם כן תשוקתו ששוב יחזור החולה לחליו, בכדי שיהיה לו עוד שליחות מקונהו, מה שאין כן כשהש"י מרפא בעצמו, הוא רפואה בטוחה מתמדת לעד. וז"ש משה ראו את ישועת י"י אשר יעשה וכו', בעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח וכו', ומהיכן תדע שהוא מהש"י בעצמו כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם וכו', מזה תדעו שהוא מהש"י בעצמו ישועה בטוחה מתמדת לעד, והבן:

י׳וירצה עוד בנתינת הטעם כי אשר ראיתם וכו' (שמות יד יג). אחר שנדקדק למה אמר התיצב"ו. דהנה זאת הנפש אשר הוא חלק אלקי ממעל תכסוף ותשתוקק למקור מחצבה, כי כל חלק משתוקק אל היסוד הכולל שלו בטבע, רק שהחומר מונע ומחשיך ממנה אור אלקי, ובהתגלות אל הנפש איזה אור אלקי, אזי תכסוף לצאת מנרתיקה, אבל אין זה רצון בוראה, רק האדם מוכרח להיות בעבודתו ודביקתו בבחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד), עד אשר יגיע העת אשר יבא בעל הפקדון לתבוע פקדונו, אז רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וקבלנו מצדיקי הדור אשר בשביל זה מטרידים בני העולם את הצדיקים בדברים עולמיים, בכדי שלא יתבטלו ממציאותם מגודל דביקותם בקוניהם. וזה אשר פירשנו וילך אברהם כאשר דיבר אליו ד' וילך אתו לוט וכו' (בראשית יב ד), דהרי אחר כך נאמר (בראשית יב ה) ויקח אברם וכו' ויצאו ללכת וכו'. ופירשנו לשם וילך אברם כאשר דיבר אליו י"י, היינו תיכף כאשר דיבר אליו י"י בהתגלות הראשון, אז תיכף חלף הלך לו מגודל הדביקות, על כן וילך אתו לוט שלא היה בעל דביקות, על כן המשיכו בחזרה לנרתיקו לבל יתבטל. והנה כאן בגילוי שכינתו ית"ש במצרים בליל היציאה, אזי היה בנקל שיתבטלו ישראל ממציאותם, אך להיותם רואים את מצרים החומריים לא היה בית מיחוש. אך בכאן על הים כשנגלה הקב"ה, אם לא היו מתיישבים בדעתם להיותם בבחינת רצוא ושוב ולעמוד על עמדם בנרתק הגוף, אז היה בנקל להתבטל. וז"ש משה התיצבו על עמדיכם בגוף להיות בבחינת רצוא ושוב וראו את ישועת ד', כי כעת שוב אין חומר מצרים מונע, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו וכו', ואם כן יש חשש ביטול מציאות, מה שאין כן בגילוי שכינתו ית' במצרים לא היה בית מיחוש, על כן התיצבו וראו וכו', והבן:

י״אויאמר י"י אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד טו), ואתה הרם וכו' (שמות יד טז). הנה אומרו מה תצעק אלי דבר כו' ואתה כו', יורה הדבר כאלו ח"ו הדבר הזה אינו תלוי בו רק דבר אל בני ישראל כו' ואתה, רצ"ל בכם תלוי הדבר. ויש לפרש על פי מ"ש האר"י ז"ל שם מה"ש שם החמישי מע"ב שמות, מסוגל לכוין בו שלא ליטבע במים. והנה ראשיתן של השמות ראשי תיבותם הם פסוק ויס"ע (שמות יד יט), ויוצאים ממנו ד' שמות וה"ו יל"י סי"ט על"ם, והשם החמישי הוא השם הנ"ל מה"ש הוא אתוון מש"ה. והוא שאמר הש"י דבר אל בני ישראל ויסעו, הם יכוונו בנסיעתם ד' שמות הקדושים מר"ת ויסע"ו, ואת"ה הרם וכו' היינו השם שהוא כשמך, והוא מסוגל לזה:

י״בוירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה וכו' וייראו העם וכו' (שמות יד לא). הנה לכאורה ויאהבו את י"י מיבעיא ליה, והבן. והנראה דהנה יד הגדולה ידוע דרמז לחסד, ואיזה חסד היה למצרים, ואמרו בזוהר הק' (ח"ב מ"ז ע"ב) דהחסד היה דניתנו לקבורה, וזהו נטית ימינך (בחסד) תבלעמו ארץ (שמות טו יב). והנה לפי זה יצדק כיון שראו את היד הגדולה החסד שנעשה בדין מצרים, ואם כן גם הדין כלול בחסד ומלכא שלים הוא, אם כן גם כשהש"י מתחסד עם האדם יש להתנהג ביראה, כי בהיפוך גם בחסד כלול הדין ומלכא שלים הוא. וזהו וירא ישראל את היד הגדולה (חסד בתוך הדין) אשר עשה י"י (בחסד) במצרים, אז וייראו העם את י"י של רחמים, כי מלכא שלים והדין כלול בחסד, והבן. שוב הצצתי בדברי המתרגם אונקלס אמר וחזא ישראל ית גבור"ת ידא רבתא וכו'. הנה רצה גם כן לבאר היד הגדולה הוא חסד. אך הוא דהנה ידוע שהיו ישראל נתונים אז בדין מחמת הקטרוג הללו והללו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד), לולי י"י שהיה לנו ונתעורר החסד שם ע"ב הנרמז "בויסע (שמות יד יט) "ויבא (שמות יד כ) "ויט ויבקעו המים (שמות יד כא), ויושע י"י ביום ההוא וכו' (שמות יד ל). וכיון שנתעורר החסד היה מקום להציל גם את מצרים, אבל ימינך י"י נאדרי בכח ימינך י"י תרעץ אויב (שמות טו ו), היינו בימין בגבורה שבחסד, זהו לדעתי שיטת המתרגם. וז"ש "את "היד "הגדולה, לרבות הדבר הנטפל ליד הגדולה היינו גבורה שבו, כי בחס"ד החסד עיקר והגבורה טפל, ובגבורה להיפך. וזהו כוונת המתרגם גבורת ידא רבתא וכו', אז וייראו העם וכו', כי ראו כי גם בחסד יש דין ומלכא שלים. ובתרגום יונתן תירגם גבור"ת ידא תקיפת"א, והנה הוא פירוש "יד "החזקה, והוא תמוה הרי נאמר "יד "הגדולה. על כן אחשבה שהוא דייק "היד "הגדולה ב' ההין הידוע, על כרחך פירושו הוא כנ"ל "את "היד "הגדולה, היינו שראו טפילת "היד "הגדולה, היינו שמפלת מצרים היתה ביד החזקה גבורה, רק בים הוכרח להיות "יד "הגדולה לבטל הקטיגור. והנה ישראל הגם שראו חסד גמור מבלי מעשה, אם כן אין מקום לירא, עם כל זה וירא ישראל את היד הגדולה, היינו ראו אותו המדה אשר היא טפילת היד הגדולה היינו מדת הגבורה, וז"ש די עבד בה י"י ניסין במצרים, על כן וייראו העם:

י״גוייראו העם את י"י (שמות יד לא) (לרבות תלמידי חכמים כרבי עקיבא (פסחים כ"ב ע"ב), ומשום הכי) ויאמינו בי"י ובמשה עבדו (כמו שדרש רבי עקיבא):

י״דמדרש פכ"ג (שמו"ר פכ"ג). אז ישיר משה (שמות טו א). הה"ד (משלי לא כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, מיום שברא הקב"ה את העולם עד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדם הראשון וכו', כיון שבאו ישראל אל הים ונקרע להם, מיד אמרו שירה להקב"ה שנאמר אז ישיר משה, הוי פיה פתחה בחכמה. אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, ואין א"ז אלא שמחה, שנאמר (תהלים קכו ב) א"ז ימלא שחוק פינו, עכ"ל. לכאורה הקדמת הפסוק פיה פתחה וכו' מיותר לגמרי ואינו ענין לכאן. אבל נ"ל ענין השירה הוא השגת שיעור קומה הנרמז בתיבת א"ז, כי א' מרומז בה ג' ראשונות חשובין כחד, אל"ף חכמה אל"ף בינה, והדעת נכלל עמהם כנודע, והז' הם ז' ימי הבנין מחסד עד מלכות. וזהו פיה פתחה בחכמה היינו בא', ותורת חסד על לשונה היינו ז', כי הברת הז' נחה ונסמכת ללשון הא'. ובזה תתבונן מפני מה א"ז לשון שמחה, כי מהחכמה מגיע שמחה חכ"ם בני ישמח לבי וכו' (משלי כג טו), הבן:

ט״ואר"י בן פזי מה ראו ישראל לומר שירה בא"ז, אלא אמרו מתחילה היה הים הזה יבשה, ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו בא"ז, שנאמר (בראשית ד כו) א"ז הוחל לקרוא וכו', ועשאו הקב"ה ים וכו', ועכשיו ים הוא ונעשה לנו יבשה וכו', נקלסנו באז וכו', ואין א"ז אלא לשון בטחון, שנאמר (משלי ג כג) אז תלך לבטח וכו', עכ"ל. המדרש הוא תמוה תקצר היריעה מהאריך, ובפרט סיומו אין א"ז אלא בטחון. והנראה דהנה טעות דור אנוש היה שמהראוי לעבוד לצבא השמים, כי הש"י מסר ההנהגה בידם (עיין ברמב"ם (פ"א מהל' עכו"ם ה"א)), והטעות הזה נתהווה להם מבלי האמין השגחתו בשפלים לגודל רוממותו. אבל הוא טעות ואפיקורסות, כי היודע סוד המרכבה בעולם האצילות והספירות הם ככלים ביד האומן ית"ש, והאציל עולם מעולם עד בוא אל עולם השפל הזה, יודע איך כבודו ית"ש והשגחתו מתלבש בכל, ובידיעתו את עצמו יודע את הכל ומשגיח בכל, על כן הבטחון עליו לבדו כי כל העשיות מכוכבי השמים וכסיליהם, לא יגרעו ולא יוסיפו זולת רצונו. והנה על פי טעות דור אנוש רבים הם הנעבדים ורבים הם הסיבות, מה שאין כן לאמונות ההשגחה, הנעבד הוא אל אחד יחיד ומיוחד. והנה לחטא דור אנוש עשה הש"י מדה כנגד מדה, כי מים יורו אל ריבוי שאין במי"ם לשון יחיד (עיין במהר"ל בגבורות), מה שאין כן סדנא דארעא חד הוא (קידושין כ"ז ע"ב). והנה דור אנוש בעבודם לריבויים, נפרע מהם בעשותו היבשה (חד) למים (ריבוי). וזהו שהכעיסו לפניו דור אנוש בא"ז, שלא האמינו בהשתלשלות שיעור קומה כנ"ל, וכהיום ישראל האמינו בי"י ובטחו בישועתו. והנה היו בתוך מצרים שהיו גם כן עובדין למזלות, וכהיום ישראל האמינו בד' ובטחו בו, ונעשה מן הים (ריבוי) יבשה (חד). והנה קלסוהו בא"ז בסוד השתלשלות שיעור קומה, הנה השגחתו בכל ונשים בטחונו בו. וזה אין א"ז אלא בטחון, והבן:

ט״זאז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת (שמות טו א). שר לא נאמר אלא ישיר. כבר ידוע שכל השירות שבעולם הזה הם בלשון נקיבה שיר"ה, ולעתיד לבא בלשון זכר השי"ר יהיה לכם כו' (ישעיה ל כט). והנה קיימא לן שהשירה הזאת לא תתבטל לעתיד, והנה הוא בלשון נקיבה שירה. לזה אמר א"ז (היינו לעתיד שיתגלה היובל הגדול א' על ז'), ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, (ישי"ר פועל יוצא, שיעשה שיר בלשון זכר מהשיר"ה הזאת, מה שהוא כעת שיר"ה בלשון נקיבה, והבן):

י״זזה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (שמות טו ב). יש לפרש דהנה ראתה שפחה על הים השגות גדולות (מכילתא בשלח), ומכל שכן ישראל כל אחד לפי מדרגתו. והנה תכלית השגה הוא שנדע שאי אפשר לבוא לתכלית ההשגה, וכל מה שאדם משיג יותר, משיג שאי אפשר להשיג. והנה זה שאמרו בהשגתם זה אלי, (כמורה באצבע זה מה שאני משיג ואומרם אל"י, היינו מה שאני משיג בחסדו שמתגלה לבריותיו כפי כחם לסבול, בזאת הבחינה) ואנוה"ו (אעשה לו נוה ומדור כביכול, דהיינו שזאת תהיה כוונתי בתורה ועבודה ובשירות וברכות והודאות, אבל אני יודע שהוא) "אלקי "אבי, (היינו שאי אפשר להשיג בזאת הבחינה קראוהו כביכול "אלקי "אבי, שהאבות לגודל יראתם מבוראם שמחו בחלקם מה שהשיגו מגדולת בוראם, ולא שאלו את פי ד' כנודע, כמד"א (שמות ו ג) ושמי י"י לא נודעתי להם עיין ברש"י וארא, ולא דחקו את השעה במה שלא ניתן להשגתם באותו זמן, ובפרט בנידון אלקות שאי אפשר להשיג התכלית לשום נברא, על כן קראו להתעלמות ההשגה אלקי אבי, בזאת הבחינה) וארוממנהו (בלבד, שאני אומר ומרומם על כל ברכה ותהלה, ואינו מושג לנבראים ואין לו צירוף עמהם, והבן מאוד). הנה באלו הדברים שללו דעת וטעות קצת כתות הטועים, באומרם לגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים שאין לו צירוף עמהם תפח רוחם, לזה אמרו כי הוא נעלם ונגלה. לזה התחילו עז"י, עוז שלי וזמרת י"ה, ויהי לי לישועה בהשגחתו הגדולה, והבן מאוד כי אי אפשר לפרש כי ניתן השכל במרומים רבים:

י״חזה אלי ואנוהו אלקי אבי וכו' (שמות טו ב). יתכן לפרש על פי אשר פירשנו הפסוק בהלל המצרי (תהלים קיח כח) אלי אתה ואודך אלקי ארוממך. על פי הזוהר הק' (ח"ב רכ"ד ע"ב) שאמרו בפסוק (שמות לח כד) ויהי זה"ב התנופה, ולא כסף התנופה. ופירשו להיות זה"ב הוא בחינת דין, צריך להגביהו ולהניפו לשורשו להמתיק, מה שאין כן כסף רחמים וחסדים, אדרבא אנחנו צריכין להמשיכן למט"ה, על כן לא נאמר כסף התנופה. והנה השירות וההודאות שאנחנו משבחים להבורא כל, על ידי זה אנחנו ממשיכים השפעות טובות מחסדי הבורא ית' כמלכא דאיתוסף חיליה וכו', עיין ברעיא מהימנא פרשת בא (זוהר ח"ב מ' ע"ב). וז"ש אלי אתה, (כבר ידעת אל הוא חסד, חסד אל כל היום (תהלים נב ג), בזאת הבחינה) ואודך (להמשיך החסד למטה), "אלקי (הוא בחינת דין, בזאת הבחינה) "ארוממך (ארים ואגביה למעלה להמתיק הדינים בשורשן). וככה יתפרש בכאן זה אלי חסד, אזי "ואנוהו אעשה לו נוה ומדור להמשיך החסדים בכאן למטה תוך ישראל עם קרובו, "אלקי "אבי בבחינת דין, אזי וארוממנהו למעלה להמתיק הדינים, ואמר "אלקי "אבי ולא אלקי, בכדי להעלות הדינים להמתיקם בשורש עליון במחשבה קדומה, והמ"י:

י״טי"י איש מלחמה י"י שמו (שמות טו ג). שמעתי מכבוד מחותני הרב החסיד המקובל המפורסם מהרצ"ה שליט"א הפירוש הוא כך, י"י איש מלחמה, היינו לוחם במלחמות עם המקטריגים על ישראל ומזכיר זכותם, וכביכול משתיק המקטריגים בדין ומראה להם ששורת הדין הוא להיטיב עם ישראל, וכאשר ח"ו אין מקום לדחות טענות המקטרג, הנה י"י שמו, רצ"ל הנה הש"י אומר י"י שמי שאני מהווה כל הויות, ורצוני להיטיב עם ישראל ומי ימחה בידי, עד כאן דבריו. והנה ראויין הדברים למי שאמרם ודברי רז"ל מסייעין לו, שאמרו רז"ל (ילקו"ש רמז רל"ד) שהיה קטרוג הגדול אצל הים הללו עובדי עבודה זרה וכו', עד שהוצרך הש"י כביכול לדחות השר של מצרים, ויושע י"י ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (שמות יד ל):

כ׳אמר אויב וכו' אחלק של"ל (שמות טו ט). יש לפרש על פי אשר פירשנו בשבחא רבא אשר שיבח המלך החכם לכנסת ישראל (משלי לא יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. אין כאן מקום להאריך רק תוכן הענין, של"ל בגימטריא ב' פעמים פני"ם, שמרמז על היחוד פנים לפני"ם, שעל ידי היחוד הזה שלל רב ורבות הטובה בכל העולמות. וזהו בטח בה ל"ב בעלה, ששם עמידתה נגד הל"ב כנודע, ושל"ל לא יחסר, לא יחסר המזג של היחוד "פנים "בפנים. והנה בכאן יאמר שאמר האויב אחלק "שלל, שיבטל היחוד "פנים "בפנים, ואז תמלאמו נפש"י נפש דיליה נוקב' דיליה דס"א (דבכל מקום הנוקב' נקראת נפש), כי כשזה קם זה וכו' וכן בהיפך ח"ו, וכן אריק חרבי היינו הדכורא דס"א. אבל תקות האויב היה למפח נפש, כי (שמות טו י) נשפת ברוח"ך היינו דביקות רוחא ברוחא בקדושה, כסמו י"ם היינו יחוד הקדוש שמ"ע (דברים ו ד) ברו"ך, נ' אתוון מנין י"ם, (כמו שיהיה לעתיד אור החמה כאור הלבנה (ישעיה ל כו)), ברוך כ"ה אתוון כמו שמע, כבו"ד י"י מלא והבן, והמשכיל יבין דבר מתוך דבר:

כ״אמי כמכה באלים י"י (שמות טו יא). ארמוז למשכילים מי מתפשט בכל הדרגין הנקראים אלי"ם, "מי הוא נאדר בקוד"ש, כמד"א (תהלים כ ג) ישלח עזרך מקד"ש, שהוא סוד ואאלפך חכמה (איוב לג לג) בסוד האל"ף, ואחר כך נורא תהלות דרגא דיעקב וכן דיוסף תרין תהלות, עשה פל"א בחכמה תתאה חכמת שלמה האלף לך שלמה (שיר השירים ח יב), ששם מתהפך כחומר חותם ונתהווה מאלף פל"א, והבן מאוד הש"י יראנו נפלאות מתורתו עשה עמנו לטובה אות:

כ״בנטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו יב). מפני מה הימין כביכול גרמה לזה, (עיין בזהר (ח"ב מ"ז ע"ב) שהוא החסד שניתנו לקבורה), אמרו בפרקי ר"א (פדר"א פל"ח) בשכר שגמלו המצרים חסד עם יעקב בקבורתו, לכך כשטבעו בים סוף לא נשארו שם אלא זכו להיקבר בארץ. וז"ש נטית ימינך בימין החסד, שבשביל שגמלו חסד זכו אשר תבלעמו ארץ:

כ״גאמרה חנה רמה קרני בי"י (שמואל א' ב א). ודרשו רז"ל (מגילה י"ד ע"ב) רמה קרני, ולא רמה פכי. דוד שנמשח בקר"ן נמשך מלכותו, שאול שנמשח בפ"ך ולא נמשכה מלכותו. וצריך להתבונן למה כזאת, ומהו הרמז. איתא בעשרה מאמרות כשיצאו ישראל ממצרים יצא עמהם מיכה והעבירו בים צרה, לפיכך היו משה ובני ישראל כבידי שפה בסוף שירת הים באמרם י"י ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), ולא אמרו י"י מלך י"י מלך, כי מתנאי המלוכה האמיתיית הוא איבוד כל מערער ומקטרג כמו שיהיה לעתיד, אבל עתה לא מסתייע מילתא, עכ"ל. על כן לעתיד משי"ח בגימטריא י"י מל"ך י"י מל"ך י"י ימל"ך, (כאשר יבטל המערער הוא נח"ש). וזהו (חולין ס' ע"א) שור שהקריב אדם הראשון (כאשר שמע לעצת המערער), קר"ן אחת היתה לו, קר"ן בגימטריא י"י מל"ך י"י מל"ך י"י ימלוך, בהוספת אותיות של הנקודות סגו"ל סגו"ל ח' אותיות בגימטריא הנ"ל, אז יתרומם קר"ן ישראל וירם קר"ן לעמו (תהלים קמח יד), "חנוך "בן "ירד המרומם תפילות ישראל והוא ירום ראש. והנה אותיות מנצפ"ך הם "מלך "מלך "ימלך, והנה ימל"ך הוא פ"ך, הנה אמרה חנה רמה קרנ"י ולא רמה פכ"י, על כן מי שנמשח בקרן נמשכה מלכותו, מה שאין כן מי שנמשח בפך:

כ״די"י ימלוך וכו' (שמות טו יח), כי בא סוס פרעה וכו' (שמות טו יט). להבין הסמיכות. נודע מלכותא קדישא נקראת י"ם שכל הנחלים הולכים אליו, וזה לעומת זה מלכותא חייבתא לילית הרשעה, בגימטריא ת"פ והיא רוכבת על ת"פ מחנות ועמה הם תפ"א, אשר נגד זה היה בירושלים מקום מושב מלכותא קדישא עיר המלוכה לדוד מלכא, ת"פ בתי כנסיות ובית המקדש על גביהם (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א) , (כמנין מלאת"י משפט (ישעיה א כא) כנודע). וכבר ידוע כשזה קם וכו'. וז"ש י"י ימלך לעולם ועד, ובא בנותן טעם כי בא "סוס "פרעה, מרכבת הס"א מלכותא חייבתא הנ"ל בגימטריא "סוס "פרעה תפ"א, ברכבו ובפרשיו עם כל מרכבתין בישין אל תוך הי"ם, שהניצוץ הקדוש שבתוכם המחיה אותם נכנס לקדושת הים הקדוש מלכותא קדישא, ואז מלכותא חייבתא עם כל חיילותיה ישארו פגרים מתים וימלא כבוד י"י את כל הארץ. וז"ש אחר כך (שמות טו כ) ותקח מרים הנביאה וכו' את הת"ף בידה וכו', עיין בגלאנטי בסוף הספר:

כ״הויאמר אם שמע תשמע וכו' (שמות טו כו). כפל הלשון נ"ל לפרש על פי מה שהוא קבלה מחכמי האמת, כאשר מסתפק האדם באיזה ענין אשר ירצה לעשות, אם הוא עבודה להש"י או בהיפוך לשם יוהרא וכיוצא בכל ענייני העולם, אזי יצייר הענין הנרצה לנגד עיניו, וישליך מנגד עיניו התענוג והכבוד וכל ענייני העולם אשר יצפה להגיע לו מזה המעשה, וימאסנו על ידי העצות היעוצות בספרי המוסר, ואחר כך כשיבין שכבר בטלו ממנו הרגשת התענוג הגשמיי, ולא ישאר רק הענין הנרצה להש"י, ויראה אחר כך שאף על פי כן נפשו חשקה להענין הנרצה, אזי בודאי הוא דרך הישר. וזהו שרמז ויאמר (משה אל העם) אם שמע, (א"ם הוא לשון ספק, ור"ל אם יסתפק לך איזה שמיעה אם תשמע לעצת הלב או לא, אזי העצה היעוצה) תשמע לקול י"י אלקיך, (ר"ל תפשוט מהענין כל תענוגים הגשמיים ולא תשמע מהענין, רק קול י"י אלקיך המעורר לדבר הנרצה, אז) והישר בעיניו תעשה, והבן:

כ״ווהישר בעיניו תעשה (שמות טו כו). יש לרמז על פי מ"ש המקובלים הראשונים שקודם חטא אדם הראשון היתה אות א' כזה יו"י, ב' יודין ווא"ו, צורת ב' עיינין עם החוטם. וכבר פירשנו בענין זה ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כו יג), שתי קומות (ב"ר פי"ב ו'), היינו ב' קומות שנתעקמו יו"ד ווא"ו, כי תחזור הא' במהרה בימינו לקדמותה. וזה שפירש רש"י לשם "בקומה "זקופה, והבן. וזה יש לרמוז בכאן אם שמע וכו' והישר בעיניו תעשה, דרוש ביה ו' הישר בעיניו, (ר"ל ו' ישרה עם ב' עיניו) תעשה, ר"ל תפעול שתחזור הא' לקדמותו, והבן:

כ״זוהאזנ"ת למצותיו (שמות טו כו). תעשה אזנים למצות, היינו גדרים וסייגים ודקדוקי מצות, כמו שעשה שלמה אז"ן וחקר (קהלת יב ט, עיין עירובין כ"א ע"ב), נ"ל:

כ״ח"כי "אני "י"י "רופאך (שמות טו כו). להחזיר לך חיות הניתך בטבע על ידי שם הויה המהוה כל הויות, נ"ל והבן:

כ״טמדרש (שמו"ר פכ"ג ה') דבר אחר אז ישיר משה (שמות טו א). הה"ד (שיר השירים ד ח) אתי מלבנון כלה. אמר ר' לוי בנוהג שבעולם כלה מקשטין ומבסמין אותה, ואחר כך מכניסין אותה לחופה וכו', ואחר כך מסיק תשורי מראש אמנה, בזכות אברהם שהאמין בי"י זכו לומר שירה, עיין שם. ויש להתבונן מהו הרמז בא"ז. אבל הוא לדעתי משה הוא הדור הז' מאברהם, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה. וזהו א"ז ישיר משה, בזכות הא' היינו הראש לכל הז' היינו אברהם. וזהו אתי מלבנון כלה, כמו כלה כשכלו ז' נקיים שלה ראויה לחופה, אבל בנוהג שבעולם מבסמין אותה. אבל הקב"ה הגם שלא נתקשטו ישראל עדיין במצות ומעשים טובים, כיון שעברו ז' נקיים, לקחם מלבנו"ן מחומר ולבנים גם בלא קישוט:

ל׳פכ"ה (שמו"ר פכ"ה) ויאמר י"י אל משה הנני ממטיר וכו' (שמות טז ד). הה"ד (תהלים קלה ו) כל אשר חפץ י"י עשה בשמים וכו'. רצונו לבאר למה אמר הננ"י, הוה ליה למימר אמטיר לכם וכו'. לזה מבאר תיבת הננ"י רצ"ל "אני "אני הוא, כל מה שאני מבקש אני עושה, על כן אשנה הסדר ואתן לחם מן השמים:

ל״אבחורים טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן (שמו"ר פכ"ה ג'). נ"ל תיבת לש"ד השמן קדריש (במדבר יא ח), ר"ת "לחם "שמן "דבש:

ל״בויאמר וכו' הנני ממטיר וכו' (שמות טז ד). שמעתי מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל שדקדק למה אמר ממטי"ר, ולא אמר נותן או מוריד. ותירץ שהכוונה על רוחניות המאכל, שהוא "מראה "טעם "ריח, שזה אינו מושג בגשם והוא ר"ת מט"ר, והרחיב הענין במליצת דבריו הטהורים ואי אפשר להכילם במכתב והמ"י. ולי נראה ממטי"ר הוא מלשון מטרוניתא אם הבנים, שמשם נתבקש למו אוכל מן השמי"ם, והבן:

ל״גלכ"ם (שמות טז ד) דייקא, כל אחד לפי מדריגתו, כי שט"ו העם ולקטו (במדבר יא ח), שטותא נקטו בלבייהו, עיין בזוהר הק' (ח"ב ס"ב ע"ב). מה שאין כן הצדיקים לא היה להם שום טורח, והיו בו כל מיני מטעמים (עיין יומא ע"ה ע"א):

ל״דויצא הע"ם ולקטו (שמות טז ד). אמר הע"ם. יתפרש על פי הנ"ל הנני ממטיר לכ"ם לצורכיכם, שלא תצטרכו לצאת אפילו מד' אמותיכם, רק הערב רב שאינם מאמינים ויצא העם וכו':

ל״הולקטו דב"ר יום ביומו (שמות טז ד). גם זה שמעתי מכבוד אדמו"ר הנ"ל איך יוצדק לשון דב"ר על הלקיטה. והנה דבר ברוח קדשו שבאמת לקטו דיבורים, שהמן היה פועל שידברו דיבורים הנרצים להש"י, ולא ידברו דברים בטלים ולשון רמיה וכיוצא, וכל יום היו מלקטים דיבורים הנצרכים לאותו היום כי אין יום דומה לחבירו. ולי נראה עוד דהנה לא היה להם במדבר שום מזון ומחיה רק המן הזה, והנה היה למאכל ומשתה דמצוה, כגון כזית מצה בפסח שצריכין לברך עליה על אכילת מצה, וקידוש היום על היין בשבתות וימים טובים, הגם שהיה להמן כל הטעמים, אף על פי כן האיך היו יכולים לברך עליו ברכת המצוה הראויה ומחודשת לאותו הזמן. ועל כרחך צריכין אנו לומר שבשעת לקיטה היו מכוונין שצריכין היום לברך על אכילת מצה, והיה ידוע בבירור להם שבוואי נשפע בו טעם מצה בכוונתם, ושפיר היו יכולין לברך עליו הענין הנרצה במצות היום, אם כן היו לוקטים באמת דבר יום ביומו, הדיבורים והברכות של כל יום מעין ברכותיו, נ"ל: וירצה עוד ולקטו דבר "יום "ביומו. דהנה אין לך שום אות באל"ף בי"ת שיוליד ממש בדומה, רק אותיות יו"ם כשמדברים אותו במבטא יוליד גם כן יום, כזה יו"ד ו"ו מ"ם, אזי תולדות דיבור יו"ם הוא גם כן מספר יו"ם, וכבר ידוע מ"ש בזוהר הק' פרשת ויחי (ח"א דף רכ"ד ע"א) וז"ל החרשים שמעו (ישעיה מב יח), אילין בני נשא דלא צייתין למילולי אורייתא וכו', דהא בכל יומא כרוזא נפיק וקרי וכו', דתניא אינון יומין דבני נשא כד אתברי בההוא יומא דנפק לעלמא כלהון קיימין בקיומייהו, ואזלין וטאסין בעלמא נחתין ואזהרין לבני נשא כל יומא ויומא בלחודוי וכו', עיין שם כל הענין. כללו של דבר כל סך הימים של כל אחד עומדים לפני הש"י ביום שיצא האדם לאויר העולם, ואחר כך כאשר יוצא היום מן הכח אל הפועל, היום בעצמו שנברא בא ומזהיר לאדם, כדי שלא יהיה אותו היום בכסופא ולא יוחסר החשבון, כי מאינון יומין מתעבדין לבושי יום למאן דזכי. וזה שתמצא שאותיות יו"ם מולידין בדומ"ה יו"ם דוגמתן, שגם המילוי והתולדה הוא חושבן יו"ם, ולא תמצא כן בכל האלפא ביתא לרמז הנ"ל, כשיציית האדם לדיבור היום שמדבר אליו, אזי מוליד גם כן יו"ם בעלמא דלעילא להתלבש בו דוגמת היום שהוא בעולם התחתון, הגם שהיו"ם כבר נברא, עם כל זה כיון שלא בא בחשבון הלבוש, לא מיקרי עדיין תולדה בשלימות. או בהיפך שעל ידי הדיבור שמדבר יום דלעילא, מוליד גם היו"ם דלתתא שיתייצב בלבוש קמיה מלכא, והבן. כאשר תבין כל הנ"ל, אזי תתבונן כיון שהיו"ם העליון הנשפע מן השמים מזהיר לאדם, מהיכן בא זה שהאדם אינו שומע, הוא בעל כרחך להיותו כרוך אחרי תאוות החומריות באכילה ושתיה וכיוצא אשר מתהווים בימי הזמן החומרי שבעולם, על כן אין לו כח השמיעה לשמוע הדבר היוצא מפי יומין עלאין, זולת לאותן שמקדשין את עצמן באכילה ושתיה ובכל ענייני הגופות. והנה המן להיות שהיה לחם מן השמים לא התעבה החומר, ואדרבה על ידי אכילת המן היו שומעים דיבורי היום שגם הוא מן השמים ומצא מין את מינו. וזהו ולקטו דבר יום ביומו, ר"ל דיבורי היום שנרמזים כשתדבר במבטא אותיות יו"ם כנ"ל, אזי יתיילד גם כן יו"ם לרמז הנ"ל, והבן מאוד:

ל״ואו יאמר. דהנה עיקר שברא הש"י בטבע שיצטרך האדם לאכילה ושתיה, הוא כדי לגרום יחודין עילאין במעשה הגשמיים. והנה במאכלים אפשר שינטה האוכל אחר החומר וישוקע אדרבה בבהמיות כנודע, מה שאין כן הלחם מן השמים כשיאכלוהו יעשו יחודים עליונים. ונודע כלל "היחוד "ברכה "קדושה הוא יב"ק, שלש שמות הכוללים אהיה הויה אדני, וכן הויה אלקים. וזהו הרמז שילקטו דבר יו"ם ביומ"ו (שמות טז ד), שילקטו לעצמן כעין הדבור שמדברין במבטא אותיות "יום ביומו, דהיינו שמתיילד גם כן יו"ם, אזי הוא בגימטריא יב"ק היחוד השלם, נ"ל:

ל״זוהנה אדברה עוד דקדוק אחר בפסוק, אמר ויצ"א העם (שמות טז ד) לשון יחיד, וסיים ולקט"ו לשון רבים. והנ"ל כעת שאמר הנני ממטיר לכ"ם דייקא עם קדוש לח"ם מ"ן "השמים, ועל ידי זה הלחם ויצ"א הע"ם, יצא מאתכם בחינת העם דהיינו ער"ב ר"ב, שהם הם הולידו בישראל הדעות הרעות והכוזבות וספיקות באמונה, (וכל מה שישנו בישראל מספיקות כאלה הם מתערובת ער"ב ר"ב בגימטריא דע"ת דקליפה), אמר שעל ידי זה הלחם יצא מאתכם, וכיון שיצא מאתכם זאת הבחינה, אזי ולקטו דבר יום וכו' (כמו לכל הפירושים דלעיל), כי אין מונע בהתבטל הדעת דערב רב:

ל״חאו יאמר המשך הפסוקים. על פי מ"ש חכמי האמת וספרי המוסר בנידון התשובה, שיראה האדם להרהר בתשובה לעתותי ערב בזמן מנחה קודם שיחזור היום לנרתיקו, שאז יהיה הפגם במקום היותר עליון מקום עליית היום בשורשו, דאם לא כן כאשר יעלה היום בשורשו, יגיע הפגם ח"ו לשורשו למקום היותר עליון וצריך תשובה יתירה, וכן בערב שבת קודם עליית ימי השבוע למקום היותר עליון, וכן בערב ראש חודש קודם עליית השבועות לנרתיקם, וכן בערב ראש השנה קודם עליית החדשים, המשכיל יבין עיין בשל"ה. והנה אמר (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם (כפי מדריגתכם, כי ירד המן לכל אחד כפי צדקו כמ"ש לעיל) לחם מן השמים, (ובשביל זה כשיארע) ויצא העם, (כשיצאו ח"ו חוץ לשיטה מדרך התורה להדעת דס"א), ולקטו דבר יום ביומו, (אזי בודאי יראו הנצוצין והדיבורים והאותיות שהוציאו באותו היום, ילקטוהו מן הקליפה ביומ"ו על ידי התשובה תיכף ולא ימתינו עד למחר, פן יתגלה קלונם לעין כל בירידת המן, (כי ירד לכל אחד באופן אחר אם צדיק ואם רשע (עיין יומא ע"ה ע"א)). וזהו למען אנסנו וכו', והבן. ואמר אחר כך (שמות טז ה) והיה ביום הששי והכינו א"ת אש"ר יביא"ו, א"ת אש"ר, היינו תשובה עלאה ותתאה. או א"ת אש"ר, האותיות שהוציאו מן הקליפה, על אש"ר תשובה עילאה, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום, דהיינו שביום הששי יוסיפו שנית לעשות תשובה מחדש, נוסף על מה שעשו בכל יום ויום:

ל״טוהנה יש לרמוז בכאן עונת תלמידי חכמים משבת לשבת (כתובות ס"ב ע"ב). וזהו באמרו (שמות טז ה) והיה (לשון שמחה וחדוה), ביום הששי והכינו (בהכנה דרבה לאתקשרא בחדוה וברחימותא עם אשתו להראות לה חיבה יתירה לעתותי ערב ביום הששי כמבואר בזוהר הק' (ח"ג ז' ע"א), כי הקליפה עושה לעצמה פותחת באותה שעה בהקפדה וכעס, ואמר בשביל זה והכינו להכין את עצמם למצוה בשמחה), את אשר יביאו (היינו יביאו בחיבור אש"ר, דהיינו רמ"ח איברין דדכורא ורנ"ג דנוקבא, (לדעת רבי עקיבא עם המפתח כמבואר במסכת בכורות (מ"ה ע"א)), סך הכל בגימטריא אש"ר, להראות מקום מחצוב הבנים מבינה המאשרינו), והיה משנה (אזי היה היחוד הזה משונה לטובה יותר) על אשר ילקטו יום יום, (ביתר שאת מאשר ילקטו נשמת יום יום דימי החול, אפילו אם יהיה כוונתו לטובה אינו דומה פעולת השבת לפעולת החול, ותבין גם כן משנ"ה אותיות נשמ"ה, שילקוט יותר נשמה עליונה מימות החול:

מ׳וירמוז עוד לשנים מקרא ואחד תרגום, שמחויב לומר פרשת התורה בערב שבת (ברכות ח' ע"א). ואמר (שמות טז ה) והיה ביום הששי והכינו (במאמרם ובקריאתם) את אשר יביאו, (א"ת היינו אותיות התורה אשר יביאו אחר כך בשבת היינו פרשת השבוע שקורין בשבת), והיה משנה (היינו שיקראו במשנה ובכפל), על אשר ילקטו יום יום (היינו עם התרגום שהיא מקליפת נוגה, שממנו מלקטין ניצוצות בכל יום), יקראוהו עם השנים מקרא:

מ״אמדרש פרשה ך' (שמו"ר פ"כ ג'). ויהי בשלח פרעה (שמות יד יז). וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג כב), וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה. הקשה רק מפסוק דבלעם, והנה מבואר הדבר בתורה נ' פעמים. אך הוא להיות אפשר לומר דפרעה כן דימה בדעתו שהוא משלחם, ועדיין הדבר תלוי ברצונו. אך הנה בלעם היה מיועציו, והוא עצמו אמר אל מוציאם ממצרים, אם כן אי אפשר לומר שדימה כן אפילו בדעתו: אלא מלמד שהיה פרעה מלווה אותן כו', שנאמר (בראשית יח טז) ואברהם הולך עמם לשלחם, עכ"ל. הנה מה צורך לנו לידע לוויתו של פרעה. הנה המתלווה מאיש צדיק הוא טובתו, מה שאין כן המתלווה מן הרשע, (עיין בזהר (ח"ב מ"ה ע"ב) מעובדא דיוסי טייעא). והנראה לי לרמז דהנה אמרו בזהר (ח"ב י"ח ע"א) דדומה שר של מצרים, נתמנה לשר גיהנם בצאת ישראל ממצרים, והוא הממונה על על נפשות המתים בבתי קברות להוציאם במספר לעת התחיה במהרה בימינו. והנה יש להתבונן מה שייכות יש לשר מצרים לזה הענין, שיהיה מוכן להוציא נפשות להנטותם לתחיה. וכתב הרמ"ז להיות שורשו ממול העור"ף, פרע"ה אותיות העור"ף כנודע, והנה משם שורש התחיה, כי אותו העצם אשר ממול העורף, הוא הנשאר להיעשות כשאור לעיסה לכל הגוף וממנו ישתכלל הגוף לעתיד, על כן השר אשר ממול העורף הוא מסוגל לזה. ונודע אשר חכמים הגידו (זוהר ח"א קל"ז ע"א) אשר העצם הזה נשאר מכל הגוף, כי אין הנאתו משום תענוג רק מהלווית הקדושה, (ונ"ל להיותו עומד אחורי שיעור קומת האדם, הנה הוא מלווה תמיד את שיעור קומת האדם דקדושה, על כן הנאתו רק מהלוויית הקדושה כי זה דרכו כל היום), על כן לא היה נהנה מאכילת עץ הדעת שהיה בחול בערב שבת, על כן נשאר קיים. ומעתה תשכיל ותדע כיון שהשר של פרעה נתבטל ממלאכתו, ונתמנה על המתים להוציאם במספר במפקד לזמן התחיה, והטעם להיותו מסוד העורף כנ"ל אשר מבחינתה יתהווה התחיה והנאתו מלוויית הקודש, על כן ליווה פרעה את עם הקודש, הבן הדבר:

מ״בולא נחם אלקים דרך ארץ (שמות יד יז). שלא נהג עמהם כדרך כל הארץ וכו', אבל הקב"ה לא עשה כן לישראל וכו', אלא שהיה מרחיצן וכו' וסך אותן כו' והלבישן כו' ונשאן כו' ומאיר לפניהם כו' (שמו"ר פ"כ י"א). הנה לפי זה צריך להתבונן הגיזרה שארית הפסוק שאמר ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים דייקא. גם אומרו כי קרוב הוא. וגם כן כי אמר אלקים פן כו'. ויש לבאר כפשוטו דבאמת הפירוש הוא שלא נהגם הש"י דרך ארץ פלשתים, פלשתי"ם ידוע יניקתם מקומות הדין, על כן הם בגימטריא י' פעמים אלקים, על כן היו רצועה מרדות לישראל כנודע, וגם האבות היה דירתם לשם לבטל כחם. והנה לא הגיע עדיין זמן ביטולם, ואילו היה הש"י מנהיגם דרך ארץ פלשתי"ם, לא היתה הנהגתם למעלה מן הטבע שלא כדרך כל הארץ, רק הכל מלובש בטבע אלקים הוא הנהגת הטבע, ולא הנהיגם הש"י דרך ארץ פלשתים, כי רצה להנהיגם למעלה מן הטבע. ואמר ב' טעמים על זה, אחת כי קרוב הוא, כביכול הש"י קרוב אלינו ואינו מתנהג עמנו כמו האדון עם עבדו, רק כמו האב עם בנו שמרחיצו וסכו ומאיר לפניו. וטעם הב' לא רצה להנהיג דרך ארץ פלשתים, פן ינחם העם וכו' בראותם עצמות בני אפרים, כמו שמסיק המדרש:

מ״גדבר אחר ולא נחם אלקים (שמות יד יז). משל למלך שהיו לו בנים ונשבו, והיו בשעבוד ומתו מהם, ירד המלך והציל מה שנשתייר מהם, והיתה שמחה לפניו על שהציל את בניו, אבל לא היה מתנחם על אותן שמתו, עכ"ל (שמו"ר פ"כ י"ג). הנה גם כן שארית הפסוק אינו מתברר, ובפרט אומרו דרך ארץ פלשתים. והנראה לבאר על אותן שמתו בימי אפילה, שלא היו יכולין להתברר באותו הזמן ועתידין להתברר בעת קץ, כמ"ש הנביא (ישעיה כז יג) ובאו וכו' והנדחים בארץ מצרים, היינו אותם שנדחו במצרים ומתו בג' ימי אפילה. והנה גלותינו החל הארוך הזה מתארך, מפני שממתין הקב"ה עד שיוגמרו כל הבירורים וימלא כבוד י"י את כל הארץ. והנה למה לא המתין הקב"ה גם כן אז במצרים עד שיוגמרו כל הבירורים, הוא מפני כי אז לא היה בידם תורה, ונשארו משוקעים בתוך טומאת מצרים, וכבר צדיק מ"ט לפני רשע (משלי כה כו), שהגיעו למ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה, שאלו נשתהו עוד כבר היו מגיעים ח"ו לשער הנו"ן, ואז היו משתקעים לגמרי ח"ו בטומאת מצרים, על כן היתה חפזון שכינה כביכול, ונתבררו אותןך הקרובים לבירור, ואותן הניצוצי קדושה שנתרבו בהם הסיגים, נשארו שקועים ושלטה בהם מדת הדין ומתו, ונקברו בארץ מצרים עד עת קץ שנתבררו ובאו הנדחים בארץ מצרים וכו'. ולפי זה יתבאר הפסוק לדעת המדרש ולא נחם אלקים, (שלא התנחם כביכול) דרך ארץ פלשתים, (על אותן שהלכו דרך כל הארץ ונקברו בארץ פלשתי"ם, ששלט בהם קומת הדין הנרמז בפלשתים כנ"ל, ולמה לא היה לו נחמה הרי רשעים היו, אמר בטעם כי) קרוב הוא, כביכול קרוב לנו הש"י ויפח באפיו וכו' (בראשית ב ז), מאן דנפח מתוכו נפח ונשמותינו חלק אלוק ממעל כביכול בניו ממש, על כן חישב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ואם כן למה לא המתין כביכול על שיוגמרו כל הבירורים כמו בגלות החל הזה. לזה אמר טעם ב', כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה (הגדולה משער הנו"ן, שכבר הגיעו עד המלחמה הגדולה הלזו) ושבו מצרימה, (היינו ושבו לגמרי להיותם במצרים שקועים בתוכם ממש, ויתפרש ושב"ו היינו יתהפכו לגמרי להיותם כמוהם, כענין ושבה והיתה לבער (ישעיה ו יג), ורבות כמו זה בפסוק, הבן הדבר. על כן לא המתין הקב"ה וזמן ניתן לנותרים עד עת קץ יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים:

מ״דריב"ל אמר משל למלך שהיו לו י"ב בנים, היו לו י' אוסיות, אמר המלך אם אתן אותם לבניי, נמצא אני עושה מריבה ביניהם, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים כו', ויטלוה בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה, ואחר כך אני מכניסן לארץ, לכך נאמר ולא נחם אלקים, עכ"ל (שמו"ר פ"כ י"ד). רצ"ל דבעל כרחך ראובן וגד וחצי מנשה לא היו יכולין ליקח חלק בארץ גופה, כי ראובן היתה המחשבה ביעקב על רחל, וגם כן גד לא נתייעצה לאה בנתינתה את זלפה, ולא ידע יעקב ומזאת הביאה נולד גד, וכן במנשה להיות יוסף לקח את אסנת בת דינה שנתעברה משכם (פרקי דר"א פל"ח), והנה יוסף היה כולו קודש, ואסנת חצי בקודש וחציה בחול, וב' בנים היו להם, והוכרח חלק רביעי להשאר חוץ לגבול ארץ ישראל והוא חצי מנשה, ואם כן כשלא יתנו לאלו חלק בארץ, יהיה מריבה ומלחמה ביניהם ושבו ח"ו מצרימה, על כן המתין הקב"ה עד שיצטרכו לילך דרך ארץ סיחון ועוג, ויקחו את ארצם וניתנה לנחלה וכו' (דברים כט ז):

מ״הדבר אחר ולא נחם אלקים (שמות יד יז). למה דרך ארץ פלשתים (נראה דצ"ל למה לא דרך ארץ פלשתים), אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי יוחנן כיון ששמעו הכנענים וכו', עמדו וקצצו הנטיעות, כיון ששמעו שנתעכבו מ' שנה במדבר וכו' (שמו"ר פ"כ ט"ז). נ"ל דדרש כי אמר אלקים פן ינחם העם, היינו הכנענים יתנחמו על מה שעשו ויחזרו ליטע, בראותם מלחמ"ה, מלחמה אותיות מלחה מ', היינו שיראו שישובים בארץ מלחה היינו מדבר מ' שנה ויאמרו שישובו מצרימה: ורבינו הגדול אומר לפי שבקש הקב"ה ליתן אימתו של ישראל על אומות העולם וכו'. ויתפרש לפי זה כי אמר אלקים פן ינחם העם (אומות העולם) בראותם מלחמה, (בראותם כי י"י נלחם להם) ושבו מצרימה, ושבו להתבונן מה שנעשו להמצריים בקשיות ערפם: מהו ויסב (שמות יד יח). שהיקפן הקב"ה כשם שהוא אומר (זכריה ב ט) ואני אהיה לה נאום י"י חומת אש סביב וכו', ולא בעולם הזה לבד אלא לעתיד לבא כו', שכן אמר דוד (תהלים קכה ב) ירושלים הרים סביב לה וד' סביב לעמו, עכ"ל (שמו"ר פ"כ י"ז). צריך להתבונן למה הוצרך הש"י להקיף, וכי לא סגי שמירתו ית' בלבד. וגם איך יצדק בו ית"ש הקפה. וגם איך יבאר "ויסב לשון הקפה, והכתוב אומר "ויסב וכו' דרך המדבר ים סוף. ויש לפרש על פי מה דמקובל בידינו דלנפש חיה הלזו השוכנת בקרבנו, יש גם כן אור פנימי ואור מקיף כמו בכל אורות העליונים, היינו אותו חלק אשר באפשרי שיהיה נגבל בכלי הוא לאור פנימי, וחלק שאי אפשר לו להיות נגבל נשארת לאור מקיף. והנה ידוע לנפש יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, והנה הוא כמו כן לאור המקיף, והנה ממעשה המצות לפי הדין המוכרח על פי התורה, מאירים רמ"ח איברי הנפש הפנימים שהם נגבלים, כמו כן כל המצות נגבלים זה כשר וזה פסול, ועל ידי דקדוקי המצות שהוא ממדת החסידות יותר ממה שהדין מחייב, מאירים רמ"ח איברי הנפש המקיפים בלי גבול, כמו כן הדקדוקים אין להם גבול, זה מדקדק כך וזה יותר כנודע. והבן כי כן הוא בכל המצות, דהיינו אסור לאכול בהמה טריפה, אבל אם הורה חכם להכשיר ודאי מותר, והנה המדקדק לא יאכל אפילו מבהמה שהורה בה חכם, והמדקדק יותר לא יאכל בדאיכא שום צד ריעותא. (והנה המאיר על ידי מצותיו ודקדוקיהם לפנימי ומקיף, הוא המקבל עליו עול מלכות שמים שלימה (ברכות י"ד ע"ב), סוד הבן יקיר לי אפרים וכו' "רחם "ארחמנו וכו' (ירמיה לא יט), ב' פעמים רמ"ח דפנימי דמקיף בגימטריא "מלכות, הוא סוד "מלכות שמים שלימה. מה שאין כן בלא דקדוקים, הוא סוד חצי המלכות (אסתר ה ג) שרצה אחשורוש לבטל אור המקיף ח"ו. ותתבונן באברהם אבינו בציווי העקידה נאמר (בראשית כב א) "אברהם פעם אחת רמ"ח, ואחר כך כשהיה מדקדק במצוה כמו שנכתב אצלינו בפסוק (בראשית כב י) וישלח אברהם את ידו וכו', נאמר לו (בראשית כב יא) אברהם אברהם ב' פעמים פנימי ומקיף). והנה ידוע למשכילים דבחינת אור מקיף הוא שמירה מן החיצונים שבורחים מן האור מקיף. הנה בכאן מצות ירושת ארץ ישראל הוא מצוה ממנין תרי"ג, והנה הלכו לרשת את הארץ, והנה היו דרך קרוב דרך ארץ פלשתים. אבל נעשה גדר וסייג לדבר לבלתי הלוך דרך ארץ פלשתים פן בראותם מלחמה וכו', הנה הוא גדר וסייג ודקדוקי המצות, ועל ידי זה נעשה להם הארות אור המקיף לשמירה מעולה מן החיצונים. ז"ש ולא נחם "אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, ואין כאן דקדוק וסייג רק עיקר המצוה, ולא נעשה רק הארת אור פנימי ועדיין יש פחד מהחיצונים, ואמר אלקים פן ינחם וכו' והוא גדר ודקדוק, ויסב אלקים וכו' דרך המדבר ים סוף, דקדוק עצום לילך במדבריות לקיים המצוה כתיקנה בלי מיחוש. ועל כן אמר "ויסב, הסיבן והקיפן באור מקיף לשמירה מעולה מן החיצונים, על ידי זה שהוליכן דרך המדבר ים סוף. וז"ש הנביא (ירמיה ב ב) (זכרתי לך חסד נעוריך), אור המקיף הוא מבחינת חסד התפשטות, מה שאין כן אור פנימי בגבול מצומצם בחינת גבורה, (אהבת כלולותיך) זאת היא לך לירושה מהכולל שלך, היינו מאברהם אבינו הכולל כל נשמות ישראל והוא קיים המצות בדקדוקיהם, (והוא) לכתך אחרי במדבר וכו' לא דרך ארץ פלשתים, מחשש לבל יבוא לנגוע בקצה איסור, הבן הדבר:

מ״ודבר אחר ויסב אלקים כו' (שמות יג יח). מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלקים, עכ"ל (שמו"ר פ"כ י"ח). הנה דרשו "ויסב לשון הסיבה, והכתוב מפרש דרך המדבר ים סוף. והנראה דהנה אמרו בזוהר הק' (ח"ג ל"א ע"ב) דבאיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, ע"כ בעובדא דוקא תלוי מילתא, על כן אחשבה שזהו טעם ההסיבה בעובדא דייקא, הגם שמספר חירות המופלג במילולא, עם כל זה צריך להראות החירות בעובדא, בכדי לעורר החירות העליון דבעובדא תליא כי עולם העשיה הוא. ומשמיענו הכתוב ויסב אלקים, שהסיבן בהסיבה דרך חירות בעובדא, והנה אין זה חידוש כשמיסב האדם ביישוב בתים וחצרות זהו דרך כל הארץ, אבל במדבר הוא סעודת ארעי אוכלין בכל מקום כי אין בית וכלי תשמיש, אף על פי כן הסיבן הקב"ה. נמצינו למדין אפילו עני שבישראל כו', כי אין לך עני מן ההולך במדבר, ואף על פי כן הסיבן הקב"ה, והבן:

מ״זוחמושים עלו בני ישראל (שמות יג יח). שעלו מזויינים (שמו"ר פ"כ י"ט). אפשר לפרש מזויינים ניצוצי השבירה שנפלו משבירת הכלים רפ"ח ניצוצין, הנה היו ר"ב ניצוצין במצרים, והניצוצין הם נרמזין בתגין שעל האותיות שהם זייני"ן. והנה בצאת ישראל ממצרים הוציאו הניצוצין, לזה קאמר שיצאו מזויינים, היינו זיוני התגין. והנה המלכים הנשברים המה ז', מגיע לכל חלק ערך אחד וארבעים ניצוצין, וחמושים עלו וכו' קרוב לחמשה חלקים מאלו הז' חלקים:

מ״חויבקעו המים (שמות יד כא). אינו אומר ויבקע הים, אלא ויבקעו המים, מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות וכו', שכן הוא אומר וישובו המים (שמות יד כו). וכל הניסים הללו נעשו על ידי משה, שנאמר (שמות יד כז) ויט משה את ידו על הים, עכ"ל (שמו"ר פכ"א ו'). והוא פלא מה צורך לומר שנעשו על ידי משה, מקרא מלא הוא. וגם מה שייכות הענין לפי מ"ש לעיל שכל המימות נבקעו. והנראה דהנה כבודו ית"ש הפציר במשה שהוא דוקא יהיה השליח להוציא את בני ישראל, ומשה סירב באמרו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), אבל הש"י לא רצה רק דוקא במשה שהוא דוקא יהיה השליח. כי הנה גלות מצרים היה גלות הדעת, והיה בהכרח שיצא הדעת מן הגלות, כאמרו ית"ש וידעו כי אני ד' (שמות כט מו), וידעתם כי אני ד' (שמות ו ז). והנה נשמת משה היה בחינת הדעת, כמ"ש (דברים לד י) אשר "ידעו י"י פנים אל פנים, על כן היה הוא דייקא מסוגל לשליחות הזה. והנה בקריעת ים סוף היה גמר היציאה, כמ"ש (שמות יד ל) ויושע י"י ביום ההוא דייקא. והנה בדעת הוא עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות, ועיטרא דחסדים הוא שם אהו"ה גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא אך "טוב לישראל (תהלים עג א). ועיטרא דגבורת שם אהו"י טובה הוא, ושניהם כאחד "טובים (קהלת יא ו). והנה בכאן נרמזו גם כן כמה פעמים אלו הב' שמות, כגון "את "הרכב "ואת "הפרשים (שמות יד כח), וכגון "וירא "ישראל "את "היד (שמות יד לא), כי נעשה על ידי משה בחינת הדעת, ויצא הדעת בכאן לגמרי מן הגלות, ונתרבה הידיעה בעולם ויאמינו בד' ובמשה עבדו. והנה היה נגוף למצרים מעיטרא דגבורות, ורפוא לישראל מעיטרא דחסד. וזהו שנרמז על שפת "הים, היינו אתוון הסמוכים וקודמים לתיבת י"ם, הם ט"ל בגימטריא ב' שמות הנ"ל, וגם כן הרמז על הים, היינו האותיות שהם על תיבת י"ם היינו קודמים להם. וזה יש לרמז במדרש כיון שנשמע מתיבת "ויבקעו "המים שכל המימות נבקעו, אם כן לא אמר ויט משה את ידו על "הים דייקא. לזה אמר כל הנסים הללו נעשו על ידי משה סוד הדעת, אשר בו עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות, אשר בהם ב' שמות הנ"ל בגימטריא אותיות שקודמות לאותיות "ים, על כן אמר ויט משה את ידו על הי"ם דייקא, הבן:

מ״טמה עשה הקב"ה מסר לו את איוב כו'. נרמז "ויושע "י"י "ביום "ההוא "את כו', ר"ת "האיוב. וכן "ויראו "העם "את "י"י "ויאמינו "בי"י כו', ר"ת "איוב. שהיה גם כן ירא אלקים כו' (איוב א א): באותו שעה אמר הקב"ה למשה הרי מסרתי לשטן את איוב, מה בידך לעשות (רצ"ל מה תצעק אלי), דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד טו) (תיכף בהיות השטן מתעסק באיוב), "אל "בני "ישראל "ויסעו, ר"ת "איוב, ודי בזה:

נ׳דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד טו). יסיעו מלבן (שמו"ר פכ"א ח'), והוא פלאי. נ"ל על פי אשר אמרנו בנבואת ונחמות ישעיה (מ ב) ""דברו על "לב ירושלים. דהנה כל ימי הגלות לבא לפומא לא גלי, ללבי גליתי לפומי לא גליתי (סנהדרין צ"ט ע"א), וכביכול השכינה הנקראת "רחל (גימטריא "דבר "לב), היא כביכול "כרחל לפני גוזזיה נאלמה (ישעיה נג ז), סוד נאלמתי דומיה (תהלים לט ג), על כן אין חזון נפרץ ומופסקת הנבואה, והדברים הסתומים בלב אינם יוצאים אל הדיבור, להיות "דבר י"י יקר (שמואל א' ג א), "דבר אל בני ישראל. ובמהרה בימינו לעתיד ושפכתי רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג א), כי אז ימשך מהל"ב אל "הדבר, ואז "רחל תקבל תנחומין. וזהו "דברו על "לב ירושלים, כי בזמן הגלות קול ברמה נשמע רחל מבכה וכו' (ירמיה לא יד), קול בלא דיבור, מה שאין כן בעת "דברו על "לב "ירושלים היינו בחינת "רחל, "דבר "לב בגימטריא רחל כנ"ל ונקראת "ירושלים. וכן היה בגלות מצרים (שמות ב כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו (בלא דיבור, כי זעקה וצעקה בלי דיבור רק בקול), ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, שהיה חשוב לפני הש"י כאילו היה שועה בדבור, שידע הש"י שהוא מחמת הגלות וכובד העבודה סוד נאלמתי דומיה, הנה גם כאן כשיצאו ממצרים ועדיין לא נפטרו לגמרי עד קריעת ים סוף, כמד"א (שמות יד ל) ויושע י"י ביום ההוא דייקא. והנה כתיב גם כן (שמות יד י) ויצעקו בני ישראל אל י"י, גם כן צעקה בלא דיבור, כי עדיין היה כח שר של מצרים לקטרג באמרו הללו כו' והללו כו' (ילקו"ש רמז רל"ד), ולא יכלו עדיין להוציא התפלה בדבור כראוי ונכון, כי עדיין היה הדבור קצת בהעלם, ויאמר י"י אל משה מה תצעק אלי, למה תהיה עוד כזאת צעקה בלא דיבור, דבר אל בני ישראל, היינו יומשך להם ה"דבר מן ה"לב. וז"ש במדרש יסיעו דבר "מלבן, וישתלם שיעור קומת השכינה בחינת "רחל, כעין "דברו על "לב ירושלים, והבן:

נ״ארבי מאיר אומר אמר הקב"ה למשה אין ישראל צריכין לפני, ומה אם אדם הראשון שהוא יחידי וכו' (שמו"ר פכ"א ח'). דייק מדכתיב (בראשית א ט) אל מקום "אחד, היינו לעשות מקום אפילו לאיש אחד, בשביל עדה הקדושה העתידה לומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), על אחת כמה וכמה:"ואנוהו, אעשה לו נוה ומדור. הנה היא עתידה לומר שתעשה מדור כביכול להש"י, על אחת כמה וכמה שהמה ראוים לעשות להם מקום בים לעבור בו ביבשה: אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים, אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן. דייק אומרו (שמות יד טז) "ואתה הרם את מטך, דייק אומרו "ואתה מיותר. אבל הוא לרמז ואתה דייקא, היינו בהגיעם למים עד חוטמם, (חסר איזה תיבות) "וחוטם מרמז לאדר שבו נולד משה (מגילה י"ג ע"ב), כי אדר הוא חוטם בשיעור קומת הזמן. ונ"ל דאין הכוונה שקפצו במים עד חוטמם דייקא, רק שקפץ נחשון שהוא מלך ממנו יצא חוטר וכו', כבר ידעת כי ראש ונשיא נקרא חוטם, כמו שאמרו רז"ל (תענית כ"ט ע"א) לבעל החוטם אני מבקש, ואזדא לה קושית היפה תואר. ונ"ל עוד בחטא אדם נכתב כל החושים (בראשית ג ו) ותרא האשה ונחמד וכו', "ותאכל, "ותתן, "וישמעו וכו' (בראשית ג ח), אבל חוש הריח לא נכתב שם, על כן בו נהנית הנשמה ולא הגוף, על כן מברכין על הריח במוצאי שבת, על כן לו משפט הבכורה על כל החושים, על כן נשיא נקרא בעל החוטם, נ"ל:

נ״במי גרם לגבור ליטול העטרה לא החלש, מי גרם להקב"ה ליטול שבח וכבוד לא פרעה, לפיכך ואכבדה בפרעה (שמות יד יז), עד כאן (שמו"ר פכ"א י"א). (וז"ל) [ונ"ל] דזהו שהשיבו הרוגי מלוכה לטורניסרופס נבוכדנצר מלך הגון היה, ראוי לעשות נס על ידו (תענית י"ח ע"ב), והבן. והמדרש רוצה לתרץ מה דקשה וחזקתי וכו' (שמות יד יד), למה כזאת על מה עשה י"י ככה שכבר שלחם, אבל אין בזה עונש כל כך לו, כיון שיתקדש שם שמים על ידו, לטובה תחשב לו ויתעלה על ידי זה הניצוץ הק' אשר בו, כי על כן גם הסטרין אחרים יש בהם ניצוצות הקדושה, וזהו שתמצא (זוהר ח"ב י"ח ע"א) כי שרו לא נתבטל ונעשה שר גיהנם:

נ״גויאמר משה וכו' ערב וידעתם וכו' (שמות טז ו). לא ידענו המכוון הזה, ואינו מובן כלל המאמר. והנראה בהקדים מה שצוה הש"י (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונתקדשתי בתוך בני ישראל וכו', (ויקרא כב לג) המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. והוא מצוה למסור האדם את נפשו על קדושת שמו ית' למסור עצמו למיתה עבור שמו ית', ואמר הכתוב המוציא אתכם מארץ מצרים מקום הקליפה והמיתה, להיות לכם לאלקים אפילו כאשר יתנהג עמכם בבחינת דין, והבן מאוד אלו הדברים כי קצרנו בכאן ומבואר במקום אחר. והקיצור הוא כי ההוצאה מארץ מצרים תחייב האדם למסור עצמו למיתה עבור קדושת שמו ית', כי כמים הפנים לפנים כביכול, והבן. וזאת היא המצות עשה על כל אדם מישראל, ואם אינו מגיע לנפשו ענין כזה דהיינו מסירות נפש בפועל, מחוייב לקיימו בכח דהיינו הסכמה חזקה בכל לב בשעת קריאת שמע, כשיגיע לידי קידוש הש"י במסירות נפש יקבל עליו המיתה, וזה יתחשב לפני הקב"ה כאילו מסר נפשו בפועל, ועליהם אמר הכתוב (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח (תהלים נ ה). ונקדים עוד מ"ש בספר החסידים כל מה שידבר אדם איזה דיבור אפילו בהפלגה וגוזמא, בהכרח שיתקיים איזה פעם, על כן ישמור האדם את עצמו שלא להוציא מפיו איזה דבר לא טוב, כי ח"ו יתקיים באיזה זמן. והנה ישראל הוציאו מפיהם בתלונתם ואמרו הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל ברעב (שמות טז ג), וחששו משה ואהרן שיעשה דבורם רושם ח"ו, ובפרט שהש"י אמר ולקטו דבר יום ביומו (שמות טז ד), (עיין מ"ש לעיל מענין לקיטת הדיבורים וכפלים לתושיה). והנה העצה היעוצה מרבותינו הקדושים בדבר האדם איזה דבור לא טוב ח"ו, שיראה לעשות מאותן הדבורים והאותיות והתיבות צירופים אחרים לטובה, ותתבטל הגזירה ותתהפך לטובה, וככה מאמרינו על הברכה שבירכו התנאים לרבי אלעזר בן רבי שמעון תזרע ולא תחצד כו' (מו"ק ט' ע"ב), אין כאן מקומו. הנה לפי זה גם בכאן היתה עצת משה ואהרן לישראל שיתפרש מאמרם הנ"ל באופן אחר, דהיינו כי הוצאתם אותנו (מארץ מצרים) אל המדבר הזה להמית את כל הקהל, היינו ענין ההוצאה היתה לקבל כל אחד מישראל על עצמו בחינת המיתה במסירות נפש בהסכמה חזקה על דבר קדושת שמו, כי זה יחוייב לאיש הישראלי עבור ההוצאה מארץ מצרים. ונוכל להתפרש עוד אל "המדבר כו', היינו בבחינת דיבור בכח בקריאת שמע, ונשאר עדיין תיבת "ברעב שאמרו, אזי היתה עצה היעוצה לעשות מזה צירוף "בערב בהיפך אתוון. וז"ש "ערב כשיהיה "ערב, אז וידעתם כי י"י הוציא אתכם מארץ מצרים, ותמסרו נפשותיכם בכח עבור קדושת שמו ית', ויהיה נחשב לפני הקב"ה כאלו הייתם מתים בפועל, ואז יקויים המאמר שדברתם במו פיכם, ואף על פי כן אין שטן ואין פגע רע, ובוקר וראיתם את כבוד י"י בשמעו את תלונותיכם וכו' (שמות טז ז), ר"ל הגם ששמע את תלונותיכם שהיה על י"י, עם כל זה יתהפך הכל לטובה ולברכה על עולם:

נ״דויאמר משה בתת י"י לכם בערב בשר לאכול (שמות טז ח). הנה לא פורש מה יהיה כאשר יתן ה'. והנראה דהסיום הוא תיבת לאכול וכפירוש רש"י ז"ל, ור"ל כאשר יתן י"י לכם בשר, יהיה רק לאכול ולא לשבעה, ולחם יתן לשבעה עיין ברש"י:

נ״הויאמר משה אל אהרן אמור וכו' קרבו לפני י"י (שמות טז ט). ולא אמר להם משה בעצמו רק צוה לאהרן, כי אהרן שושבינא דמטרוניתא (זוהר ח"ג נ"ג ע"ב) , והוא המקרב כנסת ישראל לאדוניה, והבן נ"ל:

נ״ו"מחספס (שמות טז יד) בגימטריא רמ"ח. רמז למה שאמרו רז"ל (יומא ע"ה ע"ב) שהיה דק כל כך עד שנבלע ברמ"ח איברים:

נ״זויראו בני ישראל ויאמרו איש אחיו "מן הוא כו' (שמות טז טו). שמעתי מפה קדוש כבוד אדמו"ר הנ"ל זצוק"ל שהיה המן דק ובהיר כל כך ברוחניות, עד שעל ידי אכילתו נזדכך הגוף והיה ניכר לכל אחד פנימיות חבירו ומחשבתו. והנה איש אשר היה מכיר את חבירו ביום אתמול, בלא הודע פנימיותו וחשבו לצדיק או בהיפך, וכהיום שאכלו את המן נתוודע לו פנימיותו ולא הכירו, כי נדמה בעיניו כאיש אחר. וזה ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, ר"ל מי הוא זה כי נהפך לאיש אחר, (כי לא ידעו מה הוא מהיכן בא להם זאת הידיעה, ויאמר משה אליהם הוא הלחם וכו, ור"ל שעל ידי הלחם הזה באה לכם זאת הידיעה, נ"ל לפי דבריו) עד כאן דבריו הקדושים. ולפי זה יתפרש בסמוך (שמות טז טז) זה הדבר אשר צוה י"י לקטו ממנו וכו' מספר נפשותיכם, הוא לראיה לדבר הזה שהמן הוא מסוגל להתראות מחשבות הנפש, כי הנה הוא עמר לגלגלת, ואם כן כל עמר בא מכוון לכל נפשותיכם. וזהו גם כן מספר, לשון "ספיר ובהירות, היינו כפי בהירות נפשותיכם, ועצה היעוצה איש לאשר באהלו תקחו, ר"ל כיון שאתם רואים שהמן מגלה מסטורין שלכם, על כן זאת עשו איש לאשר באהלו תקחו, אה"ל הם המדות של כל אחד, כנודע שהם ו' מדות כל אחד כלול מכולם בגימטריא "אהל, והמדה הז' כוללם בסוד "אהל, "לאשר היא תשובה עילאה. ור"ל כיון שעל ידי המן יתוודע לכם פגם המדות של כל אחד, אזי תקחו לתקן מדותיכם תשובה היינו "אשר, ויהיו פרצופיכם שלם בקבלת המוחין של המדות מתשובה ויהיה עמר לגלגלת, והבן מאד ומאוד כי קצרתי, וסמכתי על המשכיל:

נ״חויאמר משה וכו' למשמרת לדורותיכם (שמות טז לג). קבלתי מכתבי מהרמ"ע כל מקום שנאמר לדורותיכם, הוא בעת שיהיו כל הדורות ביחד היינו לימות המשיח והתחיה במהרה בימינו, כן הבנתי מדבריו ואין כאן מקומו:

נ״טקח "צנצנת וכו'. "צנצנת דייקא. אפשר להיותו בגימטריא חמשה פעמים "קול, שבירך בהם הקב"ה את ישראל בעת החיתון במתן תורה (עיין ברכות ו' ע"ב), אז כביכול נתחייב החתן לזונה ולפרנסה, והבן. ואפשר מזאת נתהווה המנהג ישראל לשבור "צנצנת בשעת החופה, לזכר החרבן שהיתה אז פרנסתינו מידו הפתוחה בלי שום מונע, וכהיום בעוה"ר על ידי תמצית איזה שליש, והבן. ומזה תבין שזאת הפעולה היתה על ידי אהרן, שהוא השושבן בשעת חיבת חיתונים, והוא המעיד על ההתחייבות החתן להכלה (עיין זוהר ח"ג נ"ג ע"ב). וזהו ויניחהו "אהרן לפני "העדות וכו' (שמות טז לד), והבן נ"ל, והשם הטוב יפתח לנו ברכה מאוצרות השמים בחסדו:

ס׳וירב העם עם משה ויאמרו "תנו וכו', מה תריבון עמדי מה תנסון וכו' (שמות יז ב). יש להתבונן דהרי לא אמר רק שהיו מריבין עם משה, ולא נרמז שניסו את הש"י. גם קשה על תשובת משה איך חש מקודם על ריבו והזכירו מקודם, ואחר כך הזכיר כבוד הש"י. והנראה דהנה אמרו למשה תנו לשון רבים, וכוונתם בהצנע לצרף עמו כבוד הש"י לנסותו כביכול. וז"ש משה מה תריבון עמדי, ר"ל הגם שאתם תריבון רק עמדי, עם כל זה מה תנסון וכו', כי באומרכם תנו לשון רבים, אני מבין כוונתכם לנסות גם את הש"י:

ס״אויקרא שם המקום "מסה "ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם וכו' (שמות יז ז). הנה לפי סדור הטעם היה לו לקרוא "מריבה "ומסה. אך הוא אשר כתבנו דהריב עם משה היה בגלוי, והנסיון להש"י היה בהסתר מובן בדבריהם, ומשה היה חס ביותר על כבוד הש"י, ויקרא שם המקום "מסה מקודם ואחר כך "מריבה, הגם שהסיבה הוא על ריב בני ישראל ועל נסותם וכו', שהריב היה בתחילה בפרסום לעין כל, והנסיון אחר כך מובן למשכיל בדבריהם:

ס״בבפרקי דר"א (פמ"ד) אמרו ישראל למשה כתוב אחד אומר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו. כבר נדפס בספר בני יששכר פרשת זכור דרוש א', ואין מן הצורך לכפול דרשהו משם: