אגרא דכלה, יתרוAgra DeKala, Yitro

א׳וישמע יתרו כהן מדין חתן משה (שמות יח א). למה תארו כהן מדין בכאן וכי לגנותו בא. ונ"ל שעד עתה היה תארו המכובד בפי כל אומים "כהן "מדין, וכהיום שמע שמתארים אותו "חתן "משה, מזה שפט שהאיש משה גדול מאוד. ושיעור הכתוב לפי זה וישמע יתרו שהיה נקרא בפי כל "כהן מדין, שמע כעת שמתארים אותו "חותן "משה, הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, זהו ברמז:

ב׳וישמע וכו'. לא אמר ויתרו שמע. יתכן לרמז על פי פירוש רש"י מה שמועה שמע ובא, מלחמות עמלק וקריעת ים סוף, אפשר יש לרמז בר"ת וישמ"ע, "שירת "ים "וגם "מלחמת "עמלק:

ג׳ויקח יתרו "חותן "משה (שמות יא ב). שוב תיארו רק "בחותן "משה. לפי הנ"ל ר"ל שלקח לעצמו זה לחשיבות ולכיבוד תאר "חותן "משה, ולא "כהן "מדין:

ד׳את צפרה "אשת "משה אחר שלוחיה. אומרו "אחר "שלוחיה ללא צורך לכאורה. גם מי לא ידע כי אשת משה היא. והנראה דידוע ממרן האר"י ז"ל שמשה הוא גלגול הבל, ויתרו "הטוב של קין, וצפרה התאומה היתירה שלקח קין מיד הבל (עיין ב"ר פכ"ב ז'), והוצרך יתרו לתקן להחזיר לו התאומה ההיא, על כן אמר בכאן "אשת משה מאז בגלגול הראשון. והנה מה שנתן את צפרה בתו למשה, לא מיקרי עדיין תיקון כל כך, כי מאז בגלגול ראשון לא היתה בתו, והתיקון צריך להיות מעין דוגמת הקלקול. והנה בכאן שכבר יצאה מרשותו, ולא נקראה שוב בת יתרו רק "אשת "משה ונשתלחה ממשה, ויתרו השתדל להביאה אליו היה התיקון בשלימות, (כמו אז שהיה הקלקול שנלקחה מהבל). וז"ש אחר שלוחיה, שזה יועיל לתיקון:

ה׳אונקלוס ית צפרה אתת משה (שמות יח ב), "בתר "דפטרה. ולא תירגם "בתר דשלחה כמו תרגום יונתן בן עוזיאל. נראה דעתו דסבירא ליה שנתן לה "גט "פטורין, דאם לא כן מה משמיענו הפסוק. אך לפי הנ"ל משמיענו שכיון שנדבק בשכינה, פטר את אשתו בגט פיטורין, כי זיווגא עילאה אשתכח עימיה כמ"ש בזהר. וגם בכדי שלא יעבור על מצות עונה דהוא משועבד לה. ויונתן בן עוזיאל סבירא ליה כדעת המדרש, ומשמיענו ששמע לאהרן אחיו הגדול. והנה בשלח פרעה את העם (שמות יג יז) החליפו שיטתייהו, אונקלוס תרגם כד של"ח פרעה, משמיענו ששלח אותם בחפזון כי מיהר לשלחם מיראתו. ויונתן בן עוזיאל תרגם כד פט"ר, סבירא ליה כדעת המדרש (שמו"ר) שהוכרח ליתן להם גט שחרור, כי לא השלימו הזמן:

ו׳ושם האחד אליעזר (שמות יח ד). לא אמר ושם השני. הוא על פי מאמר רז"ל (מכילתא יתרו יח א) שהתנה יתרו עם משה שיקח בן הראשון לעבודה זרה, (הגם שמשה בטח בי"י שישמרהו מזה), על כן לא רצה שיהיה השני בצירוף עם הראשון, על כן אמר מחדש ושם האחד בלי צירוף החיבור, נ"ל:

ז׳כי אלקי אבי וכו' (שמות יח ד). חסר תיבת אמ"ר. ובעלי הפשט אמרו דקאי על תיבת אמ"ר שבפסוק הראשון. ולא אדע מה יעשו ביעקב ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי כו' (בראשית לב לא), ואצל שני בני יוסף כי נשני אלקים (בראשית מא נא), כי הפרני אלקים וכו' (בראשית מא נב). אך הוא לדעתי במקום שהוא מן הצורך להזכיר שם שמים, לא נאמר תיבת אמ"ר, כי לא אמרו בפיהם הטעם בכדי שלא להזכיר שם שמים בחנם, אך טעמם היה כמוס עמהם, והכל רמזה התורה בחן מליצותיה:

ח׳ויבוא יתרו "חותן "משה (שמות יח ה). עשה הכנה לעצמו בבואו שיהיה ראוי לתארו חת"ן משה, שפנה מחשבתו מגילולים:

ט׳ובניו (שמות יח ה). לבניו יתייחסו. כיון שגם הוא עבד הש"י, בני בתו קרויין בניו (עיין בזהר (ח"ב ס"ט ע"ב)), על כן אמר בלשון הזה, הגם דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהכוונה בני משה:

י׳ואשתו (שמות יח ה). נהג מנהג ישראל להקדים הזכרים, ולא כמנהג עשו שלקח את נשיו ואת בניו (בראשית לו ו), שהקדים הנקבות (עיין ב"ר פע"ד ה') :

י״אויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלקי"ם (שמות יח יב). נשאלתי למה אמר הכתוב שלקח הזבחים לאלקים, הלא זובח לאלקים יחרם (עיין בזו"ח פ') בלתי לי"י לבדו (שמות כב יט). וניחא לי על פי דברי הסבא משפטים (ח"ב דף ק"ח ע"א) וז"ל, הטיבה ברצונך את ציון (תהלים נא כ) בקדמיתא, ולבתר תבנה חומת ירושלים, הכא אית רזא כל עובדין דעביד קוב"ה בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו והכא לאו הכי, ת"ח כל אינון עובדין דעביד קוב"ה ואקדים ההוא דלבר מוחא אקדים במחשבה ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסט"א הוה ומוחא מן מוחא ותדיר סט"א אקדים ורבי ואגדיל ונטר איבא, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר ויכין רשע וצדיק ילבש (איוב כז יז), וזרקין ליה לההוא קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא, אבל הכא בבניינא דבי מקדשא דסטרא בישא יתעבר מעלמא לא אצטריך, דהא מוחא וקליפא דיליה הוה אקדים מוחא, דכתיב הטיבה ברצונך את ציון, ציון בקדמיתא ולבתר תבנה חומת ירושלים וכו', בההוא זמנא (תהלים נא כא) אז תחפוץ זבחי צדק, בגין דהא כדין יתחבר כולא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוני' וכדין קרבנא להוי שלים "להויה "אלקים, דהשתא "אלקים לא אתחבר לקרבנא, דאלמלא אתחבר ביה כמה "אלקים יסלקון אודנין לאתחבר תמן, אבל בההוא זימנא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה "ה' לבדך (תהלים פו י), ואין ה' אחרא, ובההיא זימנא כתיב (דברים לב לט) ראו עתה כי אני הוא ואין אלקים עמדי וכו', מאי "עתה, אלא דלא הוה קודם לכן וכו', עכ"ל. ובזהר יתרו (ח"ב דף ס"ז ע"ב) וז"ל: אית מלך לעילא וכו', אית כהן רזא דאור קדמאה וכו', אית מלך לתתא כו', ודאי בסטרא דקדושה אית מלך וכהן כו', בסט"א דלאו איהו סטרא דקדושה אית רזא דאיהו מלך, והא אוקימנא דאיקרי מלך זקן וכסיל, ותחותיה אית כהן וכו', רזא דמלה בשעתא דהאי "מלך "וכהן אתכפיין ואתברי ואודן ליה, כדין קוב"ה שליט בלחודוי עילא ותתא וכו', בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר אלקי העברים וכו' (שמות ה ג), פתח ואמר לא ידעתי את י"י וכו' (שמות ה ב), כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודא לקוב"ה, לבתר אתבר ואתכפייא ההוא כהן דמשמש תחותוי עד דאתא ואודי לקוב"ה, וכיון דההוא "מלך "וכהן אודו לקוב"ה ואתברי קמיה, כדין אסתליק קוב"ה ביקריה על כולא עילא ותתא, וע"ד דאסתלק קוב"ה ביקריה כד אודן אילין קמיה, לא אתייהב אורייתא עד דבתר דאתא יתרו ואודי לאמר עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים וכו' (שמות יח יא), בשעתא דאתא משה לפרעה כו', פתח איהו ואמר לא ידעתי את י"י, כיון דאלקי ליה ולעמיה אתא ואודי ליה לקוב"ה ואמר י"י הצדיק (שמות ט כז), איהו דהוה מלכא קרופינס דכל עלמא, כיון דאיהו אודא כל שאר מלכין אודין וכו', אתא יתרו כומרא עילאה ורברבא רב ממנא (דכל ממנא) דכל טעוון אחרנין ואודי ליה לקוב"ה ואמר עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים, כדין אסתלק ואתייקר קוב"ה ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהיב אורייתא בשלימו דשולטנא על כולא, עכ"ל. ומעתה בין ותתבונן קודם נתינת התורה נעשה מעין דוגמא דלעתיד במהרה בימינו שהודו כל הקליפות וסט"א, ואלו לא נתקלקל הדבר במעשה העגל, כבר נתמלא כבוד י"י את כל הארץ בלי שום שליטת ס"א. על כן אחר שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלקים, לקח עולה וזבחים לאלקים, כי אין חשש דכמה אלקים יסלקון אודנין וכו', כי אין עוד מלבדו כמו שיהיה לעתיד כאשר יחפוץ זבחי צדק שמא שלים, כמבואר בסבא הנ"ל. ולהיות הדבר דבר חידוש ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים דייקא, הבן מאוד:

י״ב"יראי "אלקים (שמות יח כא). תרין במסורה. דין. ואידך לכו שמעו ואספרה כל "יראי "אלקים (תהלים סו טז). רמיזת המסורה דהנה אית יראה ואית יראה, אית יראת העונש דא הוא יראה תתאה ומעורר ח"ו דינין, אבל עיקרא דיראה למדחל בר נש לקוב"ה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין (זוהר ח"א י"א ע"ב), והוא כדמיון הרואה את המלך בכבודו, מגיע לו היראה ממנו הגם שיודע שלא יעשה לו מאומה, עם כל זה בהתבוננו אמיתיות ענין המלך מגיע לו היראה, וזהו ירא את י"י בני ומלך (משלי כד כא) המליכהו עליך (במ"ר פט"ו י"ד), אבל צורך היראה תתאה גם כן להטיל מורא על הרשעים ישובו מדרכם הרעה. והנה ודאי מן הצורך לשופט גם כן ליראה תתאה, אבל הוא בעצמו צריך להיות "מאנשי "אמת הוא יראה עילאה. וז"ש "יראי "אלקים (היינו יראת הדין), "אנשי "אמת כנ"ל, ולמאי צורך ליראה תתאה היינו לספר. וז"ש לכו שמעו ואספרה כל יראי אלקים, קצרתי והמ"י:

י״גנבל תבול גם אתה (שמות יח יח). תרין במסרה. דין בזקף גדול. ואידך "גם "אתה תתן בידינו בפרעה (שמות י כה), והוא בתביר. רמז כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז), על כן נטעם בזקף, ורשע יפול באחת, כי זה ברשע פרעה נקוד בתבי"ר, לשון שבירה:

י״דוצוך אלקים (שמות יח כג). וצו"ך תרין במסרה. דין. ואידך וצו"ך לנגי"ד שאמרה אביגיל לדו"ד (שמואל א' כה ל). מרמזת המסורה דמלכי בית דוד דן ודנין אותו (סנהדרין י"ט ע"א), הרמז הוא גם בשצוך לנגיד, עם כל זה וצו"ך אלקים על המשפטים:

ט״ווגם כל העם הזה "על מקמו יבוא (שמות יח כג). "על "מקמו תרין במסורה. דין. ואידך ועוד מעט ואין רשע והתבוננת "על "מקמו (תהלים לז י). רמז כי אמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ח) כשיהיו הבעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעינך כזכאין היינו כשקבלו עליהן את הדין. וכתבו הפוסקים שאסור להסתכל בפניהם בשעת הדין, כי אסור להסתכל בפני וכו' (מגילה כ"ח ע"א). וזהו רמיזת המסורה כל העם הזה על מקמו יבוא בשלום, היינו תיכף במקומו בין עמידת בעלי דינין וישיבת הדיינין, כולם יבואו בשלום כשיקיימו עליהם את הדין. וזהו ועוד מעט שלא להסתכל בפניהם עד שיקבלו הדין, אז ואין רשע כי זכאין המה (כשקבלו עליהם את הדין), והתבוננת על מקומו, [אז רשאי] אתה להתבונן:

ט״זבחדש השלישי וכו' ביום הזה באו כו' (שמות יט א). הוה ליה למימר בקיצור באחד לחודש השלישי באו וכו'. והנ"ל שסגולת היום הזה דייקא הועילה להם, דהנה יום הזה מתחיל מזל תאומים, כן הם נעשו ביום הזה באחדות, הן עם קונם והם בינם לבין עצמם כל ישראל כאיש אחד חברים כתאומים הללו, והיא שעמדה להם כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר פ"ט ט') על פסוק (שמות יט ב) ויחן שם ישראל, לשון יחיד להורות אחדותם:

י״זאו יאמר "ביום "הזה. שסגולת היום הזה מתחיל להאיר צירוף הויה כזה יוה"ה, אותיות הזכרים ביחד ואותיות נוקבין בפני עצמן, כן הם נתקדשו בפרישה. ז"ש (שמות יט ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנקיבות בפני עצמן, ותגד לבני ישראל הזכרים לבד, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר פכ"ח ב'):

י״חויאמר עוד מעין הנ"ל "ביום "הזה (שמות יט א). להיות סגולת היום הזה מתחיל להאיר צירוף השם הנ"ל. והנה כל צירופי הויה ישתוו במספרם בפשוט, אבל ישתנו במספר ריבועם, והנה ריבוע השם הנ"ל כזה י' י"ו יו"ה יוה"ה בגימטריא חכמה, שהוא בגימטריא "יום "הזה, שהגיעו להשגת חכמת התורה. והנה "יום "ההוא, "יום "הזה מספרם שוה, ובכל מקום "יום "ההוא מכונה לחכמה עולם הנסתר, "יום "הזה יכונה לזעיר אנפין. אך האמת לדעתי שהשיגו "יום "ההוא בהתלבשות "יום הזה, (כי אורייתא מחכמה נפקת (זוהר ח"א מ"ז ע"ב), והבן) כי החכמה אי אפשר להשיג, והש"י יאיר עינינו בחכמת תורתו:

י״טויאמר עוד "ביום "הזה (שמות יט א) דייקא בסגולה, כי בו ביום "תפארת "שבמלכות בחשבון ימי הספירה כנודע, שהש"י מתפאר במלכותן של ישראל, ואמר ואתם תהיו לי "ממלכת וכו' (שמות יט ו), "לי דייקא, והמ"י. וזהו "ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג). וקרוב לפשוטו של מקרא יפורש הענין בפסוק שלאחריו אי"ה:

כ׳ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו וכו' (שמות יט ב). צריך להבין הרי נאמר שבאו מדבר סיני, מהו ויחנו במדבר (עיין ברש"י). וגם אומרו "ויבאו "ויחנו ב' לשונות. על כן נ"ל קרוב לפשוטו מ"ש בפסוק הנ"ל (שמות יט א) בחודש השלישי וכו' ביום הזה באו וכו'. הכוונה כשהגיע יום הזה באו במחשבתם למדבר סיני, שחשקו מאוד לבוא לשם לקבל חסד שעשועים, (ויצדק לשון ביאה במחשבה כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ג ע"א) שבא אדם על כל בהמה וכו', והכוונה במחשבה שחשב על טבעם ומזגם, ולא נתקררה דעתו כמו שכתבו רבים וכן שלמים, כי לפי פשוטו לא יצדק המאמר על יציר כפיו ית'). וכיון שראה הש"י גודל חשקם, אזי תיכף כרגע ויסעו מרפידים ויבואו כרגע מדבר סיני, ויחנו במדבר שם נחה ושקטה דעתם כי השיגו, (ויתפרש "ויחנו מלשון "נח דעתיה). וז"ש ויחנו "במדבר (ולא במדבר סיני), להורות הגם שהיה מדבר ציה שקטה דעתם בזה המקום, על כי נפשם יודעת מאוד שזה המקום הוא התכלית הטוב והנעים לזרע קדוש ישראל, נ"ל:

כ״אויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט ב). דברי רז"ל (ויק"ר פ"ט ט') ידועים, ועיין בפירוש רש"י. ולי נראה עוד ויחן שם ישראל אבינו תליתאה לאבהן, בירחא תליתאי, דיהיב הש"י לן אוריין תליתאי לעם תליתאי (שבת פ"ח ע"א):

כ״בויאמר עוד ויחן שם ישראל (שמות יט ב), הידוע בשמים ממעל, נגד "ההר, "הר הידוע, ה' ראשונה לקבל מוחין דגדלות. או נגד ההר הר המלך, לנגדא לה ברכאן בזיווגא שלים:

כ״גהיו נכונים כו' אל תגשו אל אשה (שמות יט טו). "היו תרין במסורה. דין. ואידך ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני י"י (במדבר טז טז). רמיזת המסרה. הנה אמר בן עזאי בהוכיח אותו החכמים למה אינו עוסק בפריה ורביה, אמר "ומה אעשה שנפשי חשקה "בתורה (יבמות ס"ג ע"ב). הנה לכאורה מהו התירוץ לבטל מצות עשה דאורייתא. אבל הוא תירוץ אמיתיי, דהנה אם יוכיחו את הסריס למה אינו עוסק, הלא אין בידו עון כי מה יעשה, כן הוא האדם אשר דבוק בקונו על ידי התורה, הנה מתבטל ממנו הכח אנשים ואי אפשר לו לעסוק. זה שאמר בן עזאי מה אעשה זה דבר שאי אפשר אצלי, שכל כך הרגלתי את עצמי בתשוקת התורה, עד שבטל ממני הרגש האנושי בחוש המישוש. ממילא מובן לפי זה רמיזת המסרה שאמר להם משה היו נכונים אל תגשו אל אשה, היינו "היו לפני י"י בדביקות נפלא ויתבטל מכם ההרגש התאווני, כי דביקתו ית"ש הוא תענוג כל התענוגים. וגם כן רמיזת המסורה בקרח, כבר ידעת מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"י ע"א) אולת בידיה תהרסנו (משלי יד א), היא אשתו של קרח שהשיאתו עצה רעה. וזה שרמז משה בתיבת "היו בקרח, כמו "היו שבכאן, היינו אל תגשו אל אשה, ואז "תהיו לפני י"י:

כ״דבמדרש (שמו"ר פכ"ח ב') וידבר אלקים וכו' האלה לאמר (שמות כ א). בטכסיכי של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר (שיר השירים ד ח) אתי מלבנון כלה, ולמה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז), עכ"ל. והוא פלאי. ונ"ל לבאר הדבר דהנה ידוע דראשית התגלות והתעוררות לבריאת העולמות, היה (בהשאלה) בבחינת התגלות מדת מלכות, דהיינו שהתעוררות היה בכדי להיקרא בבחינת אורו המתפשט בעולמות בתואר מלך כי אין מלך בלא עם, וכיון שראשית הגילוי היה כדי להיקרא מלך, אם כן מדת המלכות הגם שבכל העולמות היא סוף המעשה, עם כל זה היא במחשבה תחילה, הן כן הוא בכל העולמות, כי מדת המלכות שבעולם העליון, נעשה עתי"ק לתחתון ממנו, על שמשתלשל שוב גם העולם ההוא לסוף מעשה בחינת מלכות, והוא כמדליק נר מנר, והוא מובן למשכילים וטועמים מעץ החיים. וארמוז במקצת כפי קט שכלי, כאשר תתעורר הרצון הקדום להתגלות בחינת מלכות, אם כן בהרצון הוא בחינת מלכות), השתלשל האור מדרגא עד לדרגא להתגלות בחינת מלכות, שהיה בהעלם בראשית מחשבה הרצון, ואחר כך עלה במחשבה להתגלות בחינת מלכות זה, לעולם אחר יותר בגלוי ומושג לנבראים, הנה שוב נשתלשל מבחינת מלכות זה לכתר של עולם אחר, ומדרגא לדרגא עד הגיע לסוף התגלות המלכות, וכן מעולם לעולם. אם כן מכל בחינת מלכות, מתהווה מלכות יותר בגילוי כמדליק נר מנר, והוא סוד מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג). והנה המדרש הזה בא לבאר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמ"ר. דקשה למה אמר כל הדברים. וגם מהו הלאמר. והנה בא לבאר לנו ענין הלאמר הוא השי"ת דבר בקדשו כללות דברי תורה דברים כוללים שיתאמרו בכל דור ודור כל ימי עולם, היינו בדברי נותן התורה כלול כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ובכל דור ודור כל חכם לב בישראל, זה מחדש ומוליד דבר זה, וזה דבר חידוש אחר, הכל מדברי אלקים חיים זה מחדש ומוליד דבר וכו', בכל פעם שכל משכל ומושכל ממושכל כמדליק נר מנר. וז"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה, (היינו כללות הדברים כוללים כל ימי עולם מדור לדור ממושכל למושכל), לאמר (כדי שיאמרו הדברים בכל הדורות, וכל הבא יגלה מסטירין של כת הקודמים), באו אנשי כנסת הגדולה ופירשו דברי קבלת הנביאים, באו התנאים ופירשו דברי אנשי כנסת הגדולה, באו האמוראים ופירשו דברי התנאים, באו רבנן סבוראי ופירשו דברי דברי האמוראים, באו הגאונים ופירשו וכו', וכן בכל דור האחרונים מגלים ומבארים ביותר דברי הראשונים, הכל מכללות דברי אלקינו נותן התורה. וז"ש המדרש בטכסיסי של מלכים, (היינו טכסים ומנהג השתלשלות המלכיות של העולמות כמדליק נר מנר כנ"ל), נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר אתי מלבנון כלה (את כלה הנך אתי במחשבה הקדומה, בלבנון) היינו ל"ב נתיבות חכמה נון שערי בינה הוא סוד לבנון. והנה בחינת הרצון הוא בחינת הכתר, הנה הוא כולל בהעלם גם המחשבה נקראים בכללות יחד לבנון, והנה סוף מעשה הוא במחשבה תחילה, אי אפשר לבאר יותר כי יראתי והשם הטוב יכפר בעדינו. וכן נהג הקב"ה עם ישראל בנתינת התורה, הנה דבורי ית"ש הן המה דברים כוללים, דבור הוא בחינת מלכות (דבר מלך שלטון (קהלת ח ד)), מלכותך מלכות כל עולמים התגלות בכל פעם מדליק נר מנר, כן מתגלים מאמריו ית"ש בכל דור ודור ביתר התגלות, היינו על ידי צמצוצים ולבושים לפי הדור והמקום והזמן. ואמרו רז"ל (עירובין נ"ד ע"ב) למה נמשלו דברי תורה לשדים, מה השד הזה כל זמן שהתינוק יונק וממשמש בו מוצא בו טעם וכו'), ולמה כך (היינו למה זכו ישראל לזה), בזכות שאמרו נעשה ונשמע, הנה אמרו נעשה כעת המוטל עלינו, ונשמע בכל פעם מוצא שפתיך, והש"י מילא רצונם שבכל פעם שומעים דבר חדש מדברי אלקים חיים מה שמולידים חכמי הדור, והן המה דברי אלקים ממש, הבן הדבר:

כ״הומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו וכו' (שמות יט ג). הקושיא מפורסמת למה עלה קודם הקריאה. וגם אמר כה תאמר וכו'. ולמה סיים דבריו ית' אלה הדברים וכו' (שמות יט ו). והנה רש"י ז"ל פירש אלה הדברים לא פחות ולא יותר, והנה גם דבריו אלה לא יובנו לפי פשוטו, וכי ס"ד על ציר נאמן בית שיוסיף או יגרע מדבריו ית'. והנה נקדים מה דידוע דהשכינה הקדושה נקראת כ"ה, כענין שאמרו בזוהר הק' (ח"ג ר"י ע"ב) בפסוק (במדבר כג טז) שוב אל בלק "וכה תדבר, היינו השכינה תדבר. ועל פי הדברים האלה נבוא לתכלית המכוון ומשה עלה אל האלקים, היינו שעלה למדריגה להיקרא אלקים כביכול, היינו שעלה למדריגה כל כך גדולה ומשונה משאר הנביאים, היינו שהשכינה בעצמה דיברה מתוך גרונו, ואם כן דיבורו הוא דבר אלקים ממש ולא דבר בשם אומרו, (ולכך היה יכול להנבאות נביאים אחרים, כמד"א (במדבר יא יז) ואצלתי מן הרוח וכו'. ובזה יש לפרש בהתחלת הפרשה (שמות יח א) וישמע יתרו, מה שמועה שמע את כל אשר עשה אלקים למשה, שהש"י עשה את משה להיקרא אלקים להנבאות נביאים אחרים, ולהיות דברו דברי אלקים ממש, ולישראל "עמו ר"ל ישראל הם עמו של משה שיכול לנבאותם, ואין כאן מקומו). והנה היה במדרגה גדולה כל כך ויקרא אליו י"י מן ההר, היינו מדריגה יותר גדולה כנודע, והודיע לו הש"י מדריגתו ואמר "כה תאמר לבית יעקב, היינו תדע שכל דיבורך אשר תדבר במו פיך, "כה היינו השכינה תדברם מתוך גרונך, "ותגד (לשון נסתר) היא תגד לבני ישראל, מה שאין כן שאר נביאים יצטרכו לומר בשם אמרם. והנה מי שיאמר דבר בשם אומרו לחבירו שהאומר אמר אני עשיתי לפלוני כזאת וכזאת, בכן יעשה לי כך וכך, הנה אותו השליח אם ירצה לספר זה להנשלח אליו בו בלשון שאמר לו המשלח, צריך להוסיף על דבריו ולהתחיל כה אמר פלוני, אני עשיתי לפלוני וכו', או צריך השליח לפחות מדברי המשלח ולומר נסתר במקום נוכח ונגלה, דהיינו במקום שאומר המשלח "עשיתי, צריך השליח לומר "עשה, והבן. ומעתה בא תבוא לכוונת הפסוק לדרכינו על פי פירוש רש"י שאמר הש"י למשה "כה תאמר וכו', ר"ל תדע שהשכינה בעצמה תדבר מתוך גרונך אתם ראיתם אשר "עשיתי וכו' (שמות יט ד), על כן אלה הדברים אשר תדבר וכו' לא פחות ולא יותר, היינו שלא תצטרך להוסיף כשאר הנביאים שבהתחלת דבורם בסיפור הנבואה לישראל צריכים להוסיף על דברי המשלח ית', דצריכים לומר כה אמר י"י, וגם כן לא תצטרך לפחות ולומר אתם ראיתם אשר "עשה למצרים בלשון נסתר, ויעשה מתיבת "עשיתי "עשה, רק בו בלשון עצמו תאמר, כיון שהשכינה היא היא המדברת. ובזה תבין שספר "אלה "הדברים שאמר משה היא במדריגת תורה לא במדרגת נביאים, להיות השכינה מדברת מתוך גרונו, הוא דבר הש"י ממש. ונרמז גם כן בכאן "אלה "הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ר"ל בזאת הבחינה יהיה ספר "אלה "הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, דבר י"י ממש, והבן ויונעם לך. ועוד יתפרש לקמן אלה הדברים אשר וכו' בפירושים שונים אי"ה, רק זה הפירוש הוא על פי פירוש רש"י דבר נעים ונחמד בעזר הצור:

כ״ועל כנפי "נשרים, בגימטריא מט"ט וסנד"ל, כן הוא במגלה עמוקות:

כ״זואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות יט ו). תמצא בתיבת "ישראל אתוון "לי "ראש. הנה ידוע מ"ש הנביא (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך וכו', היינו שעד עתה היו רק בבחינת אירוסין וקידושין, על כן היו עוד גליות, מה שאין כן לעתיד לבוא במהרה בימינו יהיה קרוב דעת בבחינת נישואין, (ואין האשה כורתת ברית וכו' (סנהדרין כ"ב ע"ב)), ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל כ). והנה תיבת "ישראל מורה על אלו הב' בחינות, אתוון "לי מורה על בחינת קידושין ידים מוכיחות הרי את מקודשת "לי (יבמות נ"ב ע"א), "קדש ישראל לי"י וכו' (ירמיה ב ג) כמד"א וגוי "קדוש, על כן כל אוכליו יאשמו, "אוכליו לשון נקיה כמו הנוגע באשת איש, (והנה הלמ"ד גבוה מכל האותיות מורה על גבוה מעל גבוה שומר, והיו"ד קטנה מכל מורה על כי אתם המעט וכו' (דברים ז ז), על כן בצירוף אלו הב' אותיות, מורה על הקידושין ידים מוכיחות, כן הוא במגלה עמוקות). והנה קידושין הם רק בחינת מקיף ושמירה לבל ימשלו בם זרים, (עיין בכוונת הקידושין להאר"י ז"ל), על כן אלו אתוון "לי הם מבחוץ מקיפין לתיבת "ישראל, ואתוון "ראש "שבישראל הם אתוון פנימיים בתיבת "ישראל, זה מורה על בחינת נישואין שיהיה לעתיד במהרה בימינו, (סוד אור פנימי עיין בכוונת), בחינת היחוד השלם בסוד שמאלו תחת "לראשי וכו' (שיר השירים ב ו). וגם כן "ראש הוא בחינת הברכות המושפעים "מראש צדיק לכנסת ישראל. וגם כן "ראש, חיבור רמ"ח איברין דמשפיע כביכול, עם רנ"ב דנוק' ועם "המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), (עיין ברמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ז), ועיין שם בכסף משנה וצריך עיון), שהוא סוד "גרן (רות) שהלכה אמו של מלכות לבעז, והבית המקדש נבנה במקום גרן (דברי הימים א' כא יח), והבן (עיין בספרי רגל ישרה ערך "גרן). ואם כן רמ"ח רנ"ג גימטריא "אשר, "ראש צדיק הכולל הכל, בסוד "כי "כל (בגימטריא "יסוד) בשמים וארץ (דברי הימים א' כט יא), ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. והנה הכלה השומעת בקול החתן באומרו הרי את מקודשת "לי, כבר מחוייבת שלא תשקר בבעל נעוריה, רק תמתין על החתן עד עת בא זמן היחוד, כי נותנין לבתולה זמן לפרנס את עצמה בתכשיטיה כדי שתיטב בעיני החתן. ועל פי הדברים האלה נבא לרמוז במקראי קודש הללו אומרו ית' "ועתה (שמות יט ה), היינו כעת זמן הקידושין אם שמע תשמעו "בקלי, היינו רק הקול בלבד אמירת הקידושין מקודשת "לי, ("קלי חסר כתיב ר"ת "קדש "ישראל "לי"י), ושמרתם תמתינו ותצפו לזמן היחוד השלם במהרה בימינו, מלשון ואביו שמר וכו' (בראשית לז יא), את "בריתי, היינו תשמרו ותצפו ליחוד ראש צדיק, ככלה הממתנת מזמן הקידושין לזמן היחוד, "והייתם כעת "לי על ידי הקידושין סגולה מכל העמים וכו'. וזה אומרו ואתם תהיו "לי וכו' לגוי "קדוש, אתם דייקא הגם כי לי כל הארץ, אתכם בחרתי ודעו וראו חיבתכם לפני שמאסתי את כולם ובך בחרתי, אלה הדברים, ר"ל על ידי אלה "הדברים של קידושין, "אשר תדבר, תמשיך ותנהיג בחינת "אשר, בחינת הנישואין והיחוד באחרית הימים במהרה בימינו פנימיות ישראל, וזה אומרו אל בני "ישראל, שמרומז בם אלו הב' בחינות, "לי אור מקיף דקידושין, "אשר דאור פנימי, והבן מאוד. כשתתבונן באלו הדברים, תבין ותמצא פתח פתוח להבין בדבריו ית' בבנין בית חתנות אמר ית' ויקחו "לי תרומה (שמות כה ב), ופירש רש"י "לי "לשמי, ואחר כך אמר כי תשא את "ראש בני ישראל (שמות ל יב), ותבין ואתה תצוה היינו מלשון צוותא וחיבור, ור"ל תחבר את בני ישראל (שמות כז כ), אתוון "לי "ראש, והבן מאוד, ועיין שם בדברינו ויונעם לחיכך כיין הטוב:

כ״חויתפרש עוד אלה הדברים וכו' (שמות יט ו). "אלה נקראים המדות כנודע. והנה כשהמדות הם בקטנות, צריך להתעורר "בתשובה הנקרא "אשר כנודע, ואז יתגדלו כל המדות, והדברים האלה ארוכים בקבלת מוחין דגדלות על ידי "התשובה, ויובנו למשכילים "לי "כל "הארץ (שמות יט ה), ר"ת "כלה. "ואתם "תהיו "לי "ממלכת כהנים, ר"ת מלכו"ת. "כהנים "וגוי "קדוש, ר"ת ריבוע אדני:

כ״טויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם כו' (שמות יט ז). צריך להבין למה קרא דוקא לזקנים. גם אומרו "וישם, ולא "ויאמר או "וידבר. גם פתח בזקני העם, וסיים בכל העם. והנראה כי אדונינו משה חש פן לא יחפצו כולם בדבר, ולהיותו רוצה בתקנת וטובות ישראל, אזי דיבר רק באזני הזקנים (המסוגלים לעצה כנודע ממעשה דרחבעם בן שלמה (מלכים א' יב ו)), להתייעץ עמהם האיך ידבר עמהם הדברים שיכנסו באזני העם ויתרצו בדבר. וז"ש "וישם לפניהם ענין הנרצה מה עצתם, אך ישראל קדושים כיון ששמעו הענין, ויען כל העם יחדיו (שמות יט ח) בקול רם מקטן ועד גדול למה יבוא דבריך עם הזקנים בלבד, כל אשר דבר וכו':

ל׳וירצה עוד אומרו "וישם לפניהם (שמות יט ז). גם אומרו את כל, מה מרבה "הכל. והנראה באומרו "וישם רק שימה, כענין הדבר הנמסר בפועל, כי לא הוא המדבר בעד השכינה, רק שהשכינה היא המדברת מתוך גרונו כמ"ש לעיל, על כן אמר אתם ראיתם אשר "עשיתי וכו' (שמות יט ד) כמדבר בעדו וכנ"ל. ובזה יצדק אומרו את "כל "הדברים האלה, לרבות שאמר גם סיום הדבור, דהיינו "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות יט ו), כי חשש משה פן יעלה טינא בלב העם בשומעם מדבר בעדו "עשיתי "ואשא, בחשבם שזה דברי משה ויחשדוהו שהוא אומר שהוא המוציא "והעושה, על כן סיים אלה הדברים וכו' כמו שצוהו הש"י, להורות לעם המכוון שכך נצטוה מפי הגבורה לומר בו בלשון, כי זה דברי השכינה המדברת מתוך גרונו, והבן:

ל״אויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט ח). צריך להבין הלא בזה יתקלסו זרע בירך ה' באמרם נעש"ה ונשמ"ע (שמות כד ז), והנה בכאן לא נאמר רק נעש"ה. וגם בפרשת משפטים אמר בתחלה (שמות כד ג) ויען כל העם קול אחד וכו' ויאמרו כו' נעשה, רק אחר כך ויקח ספר הברית כו' ויאמר כו' נעשה ונשמע. ונ"ל על פי מה דקיימא לן (ר"ה כ"ז ע"א) תרי קלי לא משתמע, רק בחביבות מצוה בשעתה דהיינו מקרא מגילה בזמנה וכיוצא. והנה ענין העשיה לכל אשר דבר ה' כבר הוה מצוה בשעתה, וזה הכוונה בנעשה, אך נשמ"ע הכוונה משם ולהלאה כל אשר ידבר ה' נשמע, זה לא מיקרי מצוה בשעתה שעדיין לא הגיע החיוב, ואותו הקול לא היה נשמע באמרם ביחד קול אחד רק באומרם בנחת. ובזה נבין דבאמת הם היו אומרים בכל פעם נעשה ונשמע, רק שתיבת ונשמ"ע לא היה משתמע בהרמת קולם ביחד, וזה הנרצה בכאן שאמר ויענו כל העם בהרמת קול יחדיו כל אשר דבר י"י נעש"ה, כי ונשמ"ע לא היה משתמע בהרמת קולם, וכן במשפטים ויען כל העם קול אחד כו' נעשה בלבד, אך אחר כך ויקרא באזני העם ויאמר"ו בחשאי נעשה ונשמ"ע, כי בחשאי היו משתמעים תרי קלי, נ"ל:

ל״בוישב משה את דברי העם אל י"י (שמות יט ח). הנה לפי פשוט לא יובן למה לו להשיב דברים להיודע תעלומות, ודברי רז"ל (שבת פ"ז ע"א) ידועים. ושמעתי בשם הרב החסיד מהר"ש זצוק"ל האבד"ק דאברימל שאמר דהם אמרו כל אשר דבר י"י נעשה, דב"ר הוא לשון עז ודין, שישראל מגודל תשוקתם אז להבורא ית' קבלו עליהם דיניו ית', ואמרו כל אשר דבר י"י, אפילו הדינים והגבורות שלו נעשה ונקבל. והנה משה אדונינו ידע שהמדריגה הזאת לא תתמיד תמיד תשוקה גדולה כזו, כי כאשר יהיה אלקותו בהסתר לא יהיה להם מדריגה גדולה כזאת, והשיב והחזיר משה את דברי העם אל י"י, היינו שהחזיר והיפך את הדברים אשר אמרו ישראל אל י"י, שהש"י יאמר כן כל אשר ידברו ישראל אעשה בקשתם, עד כאן שמעתי. והנה על פי הדברים האלה אנן נמי נימא באופן זה בענין אחר, והוא דהנה ישראל אמרו בכאן נמי תיכף נעשה ונשמע, (כמ"ש לעיל הגם שאינו מפורש בכאן מטעם הנ"ל), הנה אמרו שיעשו ואחר כך ישמע"ו, והשיב והיפך הדברים אדונינו משה אל הש"י, שהש"י יאמר כזה "אעשה "ואשמע, והוא על פי מ"ש הרב בעל מעשה י"י בפירוש הפסוק (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ופירש הכפל דהנה הש"י טרם שיקרא הצדיק, הוא יענהו ועולה במחשבתו ית' לעשות רצונו, והנה הצדיק אינו יודע שכבר ענהו הש"י, והנה הוא עומד עדיין ומפציר בתפלה לפניו ית', והש"י שומע לקולו ומתענג כביכול בדבריו ומאזין לקולו, הגם שכבר עלה במחשבתו ית' להושיע קודם קריאתו. וזה פירוש הפסוק והיה טרם יקראו ואני אענה, רק הם אינם יודעים מזה שעניתים ועוד הם מדברים בתפלה, ואף על פי כן אני אשמע ואאזין לדבריהם, כי ערבים עלי דברי דודים. וכזה פירש האלשיך פסוק (תהלים ד ב) בקראי כו' בצר הרחבת כו' ושמע תפילתי, דהיינו בצ"ר בעת אשר צר לי הרחבת לי בודאי טרם קריאתי, אך אף על פי כן חנני ושמע תפילתי, ויערב לך דברי פי והגיון לבי. וכבר ידעת שלא שיבחו חכמי הש"ס כשירדו גשמים קודם תפלת התענית, באמרם שאין רצונו ית' לשמוע שאגותיהם ונותן להם שאלתם קודם תפילתם, רק שיבחו באם אומר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' (תענית כ"ד ע"א). וככה יש לפרש באופן הנ"ל וישב משה את דברי העם אל י"י, כנ"ל שהיפך הדברים שהש"י יאמר לישראל "אעשה "ואשמע, היינו אעש"ה בקשתם טרם יקראו, ואף על פי כן אחר כך אשמע תחנוניהם, כי ערבים עליו דברי דודים, אמן כן יהי רצון:

ל״גויתפרש עוד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות יט ו). אמרו רז"ל (נדרים פ"א ע"א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה, עד שפירשה הקב"ה בעצמו על מה אבדה הארץ (ירמיה ט יא), על שלא ברכו בתורה תחילה. ופירש הרב הק' בעל גור אריה כי אם מברכין תחילה על התורה, זה מורה על גודל אהבתם לי"י להיותו סיבה לתורה, וכיון שהם אוהבים ודבוקים בהסיבה, הגם שבמקרה עוזבים בעת מן העתים את התורה, הש"י שהוא סיבה אל התורה, מקיים בהם התורה וחוזרים לתורתם, מה שאין כן כשאין מברכין על התורה. והנה ברכת התורה היא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורת"ו כביכול, תורה שלו שהוא סיבה אליה, והבן. והנה קודם נתינת התורה הקדים זה הש"י והייתם לי סגולה מכל העמים וכו' (שמות יט ה), ואתם תהיו לי ממלכת וכו', על ידי שתהיו עוסקים בתורתי שאני סיבה אליה, וזה שסיים אלה הדברים "אשר "תדבר, יתפרש תדב"ר פועל יוצא לאחרים, רצ"ל אלה הדברים תצוה שידברו בני ישראל קודם עוסקם בתורה, דהיינו שיברכו תחלה אשר בחר בנו מכל העמים, כמ"ש הש"י והייתם לי סגולה מכל העמים, ונתן לנו את תורתו דייקא כמ"ש ית' ואתם תהיו ל"י, והבן:

ל״דאשיב עוד ידי לחקור במקראי קדש הללו פרשת כה תאמר לבית יעקב עד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ונשובה ונחקורה על כל הדקדוקים הנופלים בפרשה. א', אומרו בית יעקב ובני ישראל (שמות יט ג). ב', אומרו (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו', ועת"ה אם שמו"ע וכו' (שמות יט ה), דמשמע דכעת מחדש יפול החיוב עליהם לשמוע, מה שאין כן בזולת ההוצאה ממצרים, ומי הוא הנוצר ברוח פיו ית' ונותן בו כח החיות והקיום, שלא ישמע אל מצות יוצרו ומקיימו ומחייהו. ג', אם יחוייב הדין שישמע למצותיו, למה אמר בלשון ספק "אם "שמוע "תשמעו, הוה ליה למימר ועתה "שמעו "בקולי בחיוב. ד', והייתם לי סגולה מכל העמים "כי "לי "כל "הארץ, הנתינת טעם אין לו גיזרה בכאן. ה', שוב אמר ואתה תהיו לי וכו' (שמות יט ו), למה לא כלל ביחד והייתם לי סגולה מכל העמים וממלכת כהנים וגוי קדוש. ו', מה הם אלו הב' תוארים דייקא ממלכת כהנים וגוי קדוש. ז', אלה הדברים וכו' מיותר. ולבאר כל זה על פי פשוטו, נקדים אמרי קדש לקוחים מפה קדוש דברי הק' בעל גור אריה בחקירותיו האמיתיים מספר תפארת"ו. א', חקר על צורך התורה אל האדם, כי הנה כל הנבראים אשר ברא הש"י בעולם, בודאי כל אחד יש לו פעולה מיוחדת שאותה הפעולה מתייחסת לטבעו. והנה האדם בפעולותיו אשר הוא משתתף בו עם בעלי החיים, אותן הפעולות הם מצד נפשו הבהמיית אשר בו, אבל היות שיש באדם גם כן נפש אלקיית, על כן צריך שיהיו לו פעולות מתייחסים לנפשו האלקיית השכליית, והן הן פעולות התורה ומצותיה. והנה בעסוק האדם בשכליות התורה ומצותיה, אזי יוצא על ידי זה מטבעי לגמרי, כיון שמוציא מן הכח אל הפועל שכליות התורה, אזי הוא מתעלה מטבע אל השכל ונדבק נפשו בשורש כל השרשים, על כן בסגולת התורה לראות באור פני מלך חיים את פני האדון י"י אלקי ישראל. ב', חקר אם הוא כך שהתורה ומצותיה הם מתייחסים לפעולת נפש השכליי, למה לא יהיו מחוייבים בטבע למין האדם לבל יהיה אפשרית השינוי, כמו שכל בעלי החיים אי אפשר להם לשנות פעולתם המתייחסות עליהם בטבע. ואמר שזה שאפשר לאדם לשנות ממעשי התורה ומצותיה, הוא מצד היצר הרע. (ואבאר לפענ"ד פירוש הדברים בהתקרב אל השכל, דלפי פשוטו קשה למה יהיה כזאת שיהיה יצר הרע להטות האדם ולשנותו מהפעולה אשר נפשו מתייחסת אליה. אך להיות התורה היא שכל אלקי, וניתנה אל האדם אשר הוא בעולם הטבעי, רק שיש בו נפש אלקית שכליית אשר פעולתה הוא שכל התורה, והנה בו גם כן נפש הבהמיות חומריות נוטה אל כל פעולת החומר כמו הבעלי חיים אחרים, והנה רצה היוצר לברוא בחינה כזאת שתהא ממוצעת בין המלאכים אשר הם שכליים לגמרי, ובין הבעלי חיים אשר הם חומריים לגמרי, והאדם הוא ממוצע והוא כלול מנפש השכליות ונפש החומריית, על כן הוא בעל בחירה כדי שבבחירתו הטוב דהיינו שכליות התורה, יעלה כל החומריות אל היוצר כל וזה שעשועיו ית', והבן). ג', חקר למה לא יהיה כל מין האדם בשיווי מוכן אל השלימות השכליית, והנה אנחנו רואים ויודעים על פי התורה כי דוקא אומה הישראלית מוכנת לתורה. ואמר זה אי אפשר כיון שהאדם בעולם הטבע אי אפשר שיהיה בשיווי, כי אם יהיו כולם שכליים, אם כן זה נקרא עולם הנבדל שכליי מאחר שבכללותו אלקית, מה שאין כן כשאין השכל האלקי בשיווי לכל המין, על כן האומה הנבחרת היא יוצאת על ידי התורה שהיא מוכנת אליה מן הטבע אל השכל, והאומות הם תחת הטבע, התבונן נא בעניינים הנפלאים הללו. ומעתה התבונן נא מה שחזר הש"י אל כל האומות שיקבלו התורה (ע"ז ב' ע"ב), הלא לפניו נגלו כל תעלומות שלא ירצו לקבלה. אך הוא להודיע לבאי עולם שהם אינם מוכנים אל התורה, ואדרבא מוכנים אל ההיפך כאשר השיבו מלא תנאף (שמות כ יד) ולא תגנוב (שמות כ טו), אבל ישראל כולם מוכנים אל התורה אפילו הפחותים, כל אחד יש בכוחו הכנה לכח השכליי להוציאו אל הפועל, וכל ימיו הוא מוכן להוציא עוד מן הכח אל הפועל עוד כל ימי עולם. ומעתה נבוא להתבונן במקראי קודש הנ"ל, כה תאמר "אל "בית "יעקב (הם קטני הערך שמכונים בשם יעק"ב), ותגד לבני ישראל (הם גדולי הערך, שכולם מוכנים לשלימות שכליות התורה), אתה ראיתם אשר עשיתי למצרים (שהם יותר חומריים מכל האומות אשר בשר חמורים בשרם), ואשא אתכם על כנפי נשרים (בקלות התנועה שהוא מצד כח הנפשיי), ואביא אתכם אלי (להיותכם שכליים כולם מוכנים לקבל שלימות התורה). ועת"ה (שיצאתם מן החומר אל הצורה השכליית), אם שמע כו' והייתם לי סגולה מכל העמים, (אמר "אם "שמע כו' בבחירה מכם דייקא, אז והייתם לי סגול"ה מכל העמים, לצד בחירתכם בצורה שנפשיכם מוכן לזה, ואמר הטעם כי לי כל הארץ (על ידי נטייתכם מן החומר אל הצורה, ואתם ממוצעים בין השכליים והחומריים, ויש בכם צד נפש הבהמיות נוטה אל החומר וצד הנפש השכליית, וכשתחפצו בבחירתכם בשכל הצורה, אזי על ידי זה יהיה לי כל הארץ, היינו כל הארציות והחומריות. ושיעור הכתוב כי לי כל הארץ, ר"ל כל חפצי שתעלו לי כל הארציות). ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, (ממלכת מלשון עצה והמלכה, בבחירה כהנים היינו עובדי"ם, רצ"ל עבודתכם תהיה בעצתכם ובחירתכם, וגם אתם) "גוי "קדוש (מובדלים ומוכנים לזה, על ידי כך תוכל להעלות הכל אל היוצר כל הוא אלקינו, וסיים) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (דייקא, שהם מוכנים דייקא לזה, מה שאין כן אומות העולם נפשותם מוכנות אל ההיפך, והמשכיל יבין ביתר שאת ואי אפשר לפרש בכתב:

ל״הוהייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט ה). המאמר הזה כבר נדפס בספר בני יששכר חדש סיון מאמר ב' אות ד':

ל״ווהייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט ה). לפי פשוטו קשה מהו זה נתינת טעם בהוראת תיבת כ"י בכ"מ, הלא לכאורה אדרבא להיות לו ית"ש ארץ ומלואה, מהראוי להיות כל אפין שוין. ונ"ל לפרש דהלא משנה ערוכה בידינו (גיטין מ"ג ע"ב) עבד שמכרו רבו לנכרים או לחוץ לארץ, יצא לחירות. והנה כביכול הש"י בעצמו שומר תורתו ומקיים מצותיו כמו שאנו מברכין על המצות אשר קדשנו במצותיו, מצותיו דייקא כביכול אשר הוא בעצמו מקיימם, וכענין שמצינו בדברי חז"ל (ברכות ו' ע"א) מנין שהקב"ה מניח תפילין, (ברכות ז' ע"א) מנין שהקב"ה מתפלל. אם כן לפי זה כיון שהש"י מכר אותנו לנכרים ולחוץ לארץ, מן הדין מחוייבים אנחנו לצאת לחירות, וכן יעשה הקב"ה עמנו במהרה בימינו יוציאנו לחירות עולם. ועל פי זה פירשנו הפסוק שאמר הנביא (ישעיה נ א) בשם הש"י איזה ספר כריתות אמכם וכו' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. דקשה נושה היינו מלוה, האיך שייך זה לשון מכירה, היה לו לומר מי מהלוקחים אשר מכרתי אתכם לו. אך הוא דהנה תלמוד ערוך בידינו עבד שמכרו רבו לנכרים או לחוץ לארץ יצא לחירות, גבאו בעל חוב בחובו לא יצא לחירות. אם כן לפי זה כך אמר לנו הש"י בהבטחה הלא לכם לדעת אשר כביכול בהכרח על פי התורה אני אגאל אתכם ותצאו לחירות, כי הנה מכרתי אתכם לנכרים ולחוץ לארץ, וכביכול אני מחוייב על פי התורה להוציאכם לחירות. ואי אפשר לומר שמא נמכרנו בעד איזה חוב, וקיימא לן (גיטין מ"ד ע"א) גבאו בעל חוב בחובו לא יצא, ז"ש הנביא מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, הלא אין אני חייב לשום בריה, ממילא בודאי הרי זה לכם להבטחה נאמנה אשר אגאל אתכם על פי משפטי התורה, ותצאו לחירות מן שעבוד הגופני שהוא מצדנו כאשר יתבאר:

ל״זאך לפי זה יש לכאורה לומר כיון שאנחנו נעשינו עבדים להש"י בקבלת תורתו ומצותיו לעשותם, וכשמכרנו לנכרים ולחוץ לארץ, אם כן על פי משפטי התורה יחוייב לנו היציאה לחירות גם מרבו הראשון, ופטורים אנחנו (ח"ו) מעול התורה ומצות של הש"י שהוא האדון אשר מכרנו. וזה שטענו ישראל בימי יחזקאל עבד שמכרו רבו וכו' (סנהדרין ק"ה ע"א), והשיב להם הש"י על פי הנביא (יחזקאל כ לג) חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והנה לכאורה יש להתבנון הלא כתורה דברו. והתשובה לזה דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פי"א ה') דשאלו האיך הקב"ה מוריד גשמים בשבת דהוה הוצאה מרשות לרשות, והשיבו דכל העולם כולו שלו, והנה כביכול בד' אמות ואין כאן הוצאה מרשות לרשות. ואם כן לפי זה לא נוכל לפטור את עצמו מעול עבודתו ית"ש לומר שהוציאנו מרשותו לרשות אחרים, כיון שכל העולם כולו שלו אין כאן הוצאה מרשות לרשות. וזה שהשיב הקב"ה על ידי יחזקאל חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם, כי טענתכם אינה טענה:

ל״חאך לפי זה הוא הדין מה שאמר הש"י בהבטחה על ידי ישעיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם וכו', שהוא הבטחה שמחוייב הקב"ה לגאלינו, וכפי הנ"ל אין זה טענה דלגבי הקב"ה אין זה הוצאה מרשות לרשות. אבל יתכן הדבר על פי דברי הגדול בעל גור אריה על הא דאמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) בשעת מתן תורה כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ואמר אם מקבלים אתם את התורה מוטב וכו'. והקשו בתוס' (ד"ה כפה) הרי אמרו ישראל מרצונם נעשה ונשמע (שמות כד ז), עיין שם. ותירץ הרב הגדול הנ"ל, להיות קבלת התורה הוא דבר שכל העולמות תלויים בזה, אין מן הראוי שיהיה הדבר תלוי מקרה ברצון ישראל, רק הלא דבר הכרחי מצדו ית"ש, ועל כן הגם שמרצונם אמרו ישראל נעשה ונשמע, עם כל זה הכריחם הש"י להורות שהוא דבר הכרחי מצדו ית"ש, הבן הדבר מאד עד כאן דבריו בקיצור. הנה לפי זה תתבונן קבלת התורה הוא הכרחי מצידו ית"ש, ואצלו ית"ש הנה כל העולם רשותו, אם כן הגם שמכר אותנו לנכרים ולחוץ לארץ, לא מיקרי זה הוצאה מרשותו לבוא בטענה ליצא לחירות מן שעבוד התורה, כיון שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש בהכרח, רק בענין יציאת החירות הגופניי מידי הגוים זה הוא מצידנו, כדכתיב הן בעונותיכם נמכרתם, לכן וכיון שהוא מצידנו, שייך שפיר הדין המוכר עבדו לנכרים ולחוץ לארץ יצא לחירות. וז"ש הש"י או מי מנושי אשר מכרתי וכו', ותהיו בטוחים אשר אגאל אתכם בודאי וכנ"ל, הבן:

ל״טוהנה זה שי"ל בדקדוק הפסוק ועתה אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה מכ"ל העמים כ"י לי כל הארץ. רצ"ל ועתה כשתקבלו עתה מלכותי ולעבוד עבודתי בתורה ומצות, והייתם לי סגולה מכל העמים (מ"ם של תיבת מכל, תתפרש לשון מן), רצ"ל מן תוך כל העמים, רצ"ל אפילו כשתהיו תוך העמים בגלות, עם כל זה תהיו לי מסוגלים לתורה, ואין לכם בזה טענה שתצאו לחירות מן עול תורתי ומצותי מטעם עבד שמכרו רבו וכו', כי לי כל הארץ ואין זה נחשב הוצאה מרשות לרשות, וכמ"ש לעיל שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש הכרחית וכנ"ל, הבן:

מ׳בחודש השלישי (שמות יט א). נדפס בבני יששכר חודש סיון מאמר ב' אות א':

מ״אואתה תחזה מכל העם אנשי חיל כו' (שמות יח כא). הנה אמר "מכל "העם, ובמעשה נאמר (שמות יח כה) ויבחר משה אנשי חיל "מכל "ישראל. והנראה דיתרו אמר מכל הע"ם, היינו גם אם יהיו אנשי חיל מערב רב יקח אותם לשופטים, ואדונינו משה לא רצה למנות שופטים מערב רב, כי כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך (יבמות מ"ה ע"ב), על כן בחר רק מכל ישראל, נ"ל:

מ״בחג השבועות לא נתלה וכו'. נדפס בספר הנ"ל חודש סיון מאמר ד' אות א':

מ״גחג השבועות על פי קביעות שלנו הוא נקבע בששה לחודש וכו'. שם אות ג' בפסיקתא, הובא בילקוט. כנ"ל אות ד':

מ״דגמרא (נדרים פ"א ע"א) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (ירמיה ט יא) מי האיש החכם ויבן את זאת. נדפס בספר הנ"ל מאמר ה' אות ז':

מ״הכה תאמר לבית יעקב וכו' (שמות יט ג), אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וכו' (שמות יט ד), ועתה וכו' (שמות יט ה). יש להתבונן מהו לשון ועתה, על כרחך בא לשלול איזה זמן. והנראה על פי מ"ש בגמרא (שבת ל' ע"ב) רבה מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן, ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתא. פירושן של הדברים כי כשהאדם עצב מתגבר עליו יסוד העפר, ואינו יכול להתבונן במושכלות, מה שאין כן השמחה הוא מיסוד הרוח החיוני המתנועע ממקום למקום, על כן יכול להשכיל ממושכל למושכל. והנה לפי זה יש לפרש הרמז הזה כאן בקבלת התורה, כה תאמר לבית יעקב וכו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו', והוא דבר של שמחה כעין מלתא דבדיחותא להתרחבות הלב. לזה אמר אחר כך ועתה, כיון שכבר הזכרתי לכם דבר של שמחה להתרחבות הלב, נפתח בשמעתא אם שמוע תשמעו בקולי וכו'. ואי"ה עוד יתפרש תיבת ועתה בפנים שונים, עיין מ"ש להלן בסמוך:

מ״ו[אשובה עוד לבאר בפסוק (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימו"ת תהיינה (ויקרא כג טז), עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. הנה יש להתבונן תיבת תמימות על פי פשוטו. וגם תיבת תהיינה (כמ"ש לעיל) אין לו ביאור, וכי הזמן מסור בידנו ליתן לו הויה וקיום, הלא הש"י מחיה חיים בזמן שרוצה, וכבר דברו בזה חז"ל במדרשיהם (כמ"ש לעיל). ועוד דקדקו הראשונים הלא אין מצות הספירה רק ז' שבתות, כדכתיב ז' שבתות תמימות, ואחר כך אמר תספרו חמשים יום (עיין בגמרא מנחות (ס"ה ע"ב)). והנה על פי מ"ש כבוד מחו' הרב הקדוש בעל קדושת לוי זצק"ל טעם שאין מברכין שהחיינו על מצות הספירה, דהנה מצות הספירה היא כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת לבעלה לטהר את עצמה אחר ספירתה. והנה כל מגמתה ותשוקתה להגיע ליום השמיני, דהיינו אחר שיעברו ימי ספירתה ויבוא יום הטהרה ותתחבר את עצמה לבעלה, וענין ספירתה הוא כדמיון איזה איש המצפה לאיזה יום התענוג, אבל יודע שהיום ההוא עוד במרחק הזמן כמה ימים, והנה הוא סופר בכל יום כמה ימים יש לו עוד להמתין ליום המקוה ההוא. ובבוא יום המקוה ההוא, הנה באה תשוקתו ועיקר מגמתו אשר אליו היה מצפה ומשתוקק בכל הימים הנספרים, (כענין שפירשנו) וכן שמעתי גם כן בפסוק (בראשית כא ד) וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. הנה ביו"ם הח' מיבעיא ליה. אך הוא כמו שפירש רש"י בכל מקום, וכן הוא על פי הדקדוק שלש"ת שבע"ת שמנ"ת, מורה על חיבור כל הימים הללו ביחד, וכמו שלעז רש"י ז"ל (שמות י כב) אישייני"ץ. והנה אברהם לגודל תשוקתו לקיים מצות בוראו, ובפרט מצוה כזאת למול את בנו לח' ימים (שעדיין לא טעם טעם המצוה הזאת), הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני היה מצפה ומשתוקק מתי יבוא יום השמיני ותתמלא תשוקתו במה שיקיים מצות בוראו, הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני היה מצפה ומשתוקק ליום ההוא המקווה, אם כן כל השמונת ימים היו בחיבור יחד לפועל ההוא, על כן נכתב שמנת ימים בחיבור כל השמונה ימים יחד בתמימות, הבן. וכמו כן פירשנו מאמר משה בעת פטירתו אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא ב), מה תלמוד לומר היום, (ודברי חז"ל (סוטה י"ג ע"ב) ידוע, ולפי הפשט לא נדע). אבל יתפרש על פי דברי רבי שמעון בן יוחאי באידרא זוטא (זוהר ח"ג רצ"א ע"ב) קודם פטירתו אמר שכל ימיו היה מחכה ומצפה ליום ההוא, כי כל מה שהצדיקים משיגים קודם פטירתם, אינם יכולים להשיג כל ימי חיותם, וכמ"ש (תהלים קד כט) תוסף רוחם יגועון. וז"ש גם כן משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, דבכל המאה ועשרים שנה היה מצפה ומשתוקק להשגות היום ההוא, הנה כאשר בא היום ההוא נגמרה אצלו תשוקתו מכל הק"ך שנה בחיבור. וז"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, הבן הדבר. והנה כתב הרב הקדוש הנ"ל שעל כן אין מברכין שהחיינו על מצות הספירה, כי אין התשוקה על הימים הנספרים, רק על היום שאחר ימי הספירה, אז מברכין שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, כי כל ימי הספירה היינו סופרים ומצפים ליום הנכבד והנחשק ההוא, זה תוכן דבריו בקצת תוספת ביאור. ולדעתי זה שיש לפרש בפסוק וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה, היינו שתספרו בתשוקה הנכבדת מראשית הימים עד סופם, מתי יבוא יום הנועד ההוא יום מתן תורתינו, וכיון שבכל יום תהיו סופרים ומצפים ליום הנכבד ההוא יום החמשים, אם כן כל הז' שבתות תהיינה תמימות היינו מחוברות, (כמ"ש לעיל בפסוק וימל אברהם וכו' בן שמנת ימים), עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, היינו כל הז' שבתות תהיינה מחוברות למספר החמשים, על כן יום החמשים אינו לספירה, כי כבר בא יום הנכבד אשר אליו נספר המספר, הבן הדבר:

מ״זכל המלמד את בן חבירו תורה (ב"מ פ"ה ע"א). נדפס בספר הנ"ל חודש סיון מאמר ה' אות ו':

מ״חויאמר משה וכו' ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ כ). לדעתי יש לפרש שיהיה היראה על פניכם אפילו אם לא יחטאו, כי הנה יש יראה הירא מעבירות שבידו, אך מי שאין בידו עבירות זהו יראת שמים לאמתו. וזהו למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ר"ל שתהיה היראה אצליכם לאותו הזמן והעת שתהיו מבלי חטא ועון, והבן:

מ״טויאמר עוד כי לבעבור נסות אתכם וכו'. היינו להגביהכם (ויתפרש נסו"ת מלשון הרמת נ"ס) ולהקריבכם לכבודו, וזהו מטבע האהבה שהוא קרבות מגודל התשוקה, כענין האוהב המתקרב להנאהב מגודל התשוקה והאהבה יוכלו להתבטל ממציאותם, לזה פועל פעולת היראה שהוא צמצום ורחקות כענין הירא שמתרחק מהיראוי, וזה צמצום והתשפטות כנודע. וזהו כי לבעבור נסות וכו' כנ"ל שהוא האהבה, ובעבור תהיה יראתו על פניכם שיהיו שניהם ביחד יראה ואהבה צמצום והתפשטות, וזהו לבלתי תחטאו מלשון אני ובני שלמה חטאי"ם (מלכים א' א כא), היינו חסרים, ור"ל כדי שלא תחסרו ותתבטלו ממציאתכם, רק תהיו חיים וקיימים ביראת י"י ואהבתו לעולמי עולמים:

נ׳ויאמר עוד כי לבעבור נסו"ת אתכם וכו' (שמות כ כ). דהנה הקשו בתוס' (שבת פ"ח ע"א ד"ה כפה) למה כפה הש"י הר כגיגית, הרי אמרו נעשה ונשמע (שמות כד ז). אבל הענין מבואר במדרש חז"ל שרצה הש"י שיהיה להם דין אנוסה לא יוכל לשלחה כל ימיו (דברים כב כט). וז"ש למען נסו"ת אתכם כו' לשון אנוס"ה, היינו בא האלקים ברוב מוראו, כדי שיהיה לכם דין אנוסה, הבן הדבר:

נ״אבמדרש (שמו"ר פכ"ז א') וישמע יתרו וכו' (שמות יח א). עשו שמע ביציאתן של ישראל ונלחם עמהם, שנאמר (שמות יז ח) ויבוא עמלק. יתרו שמע בשבחן של ישראל, ובא ונדבק עמהם שנאמר וישמע יתרו, עכ"ל. בא לתרץ לדעתי הוקשה לו למה נאמר וישמע יתרו וכו', דזה ממילא נדע דשמע, דהרי שמעו עמים ירגזון כתיב (שמות טו יד), ועל פי השכל בודאי פלאות כאלה נשמעו בכל העולם, לא הוה ליה למימר רק ויקח יתרו חתן משה את צפרה וכו' ויבוא אל המדבר וכו'. לזה דרש דמשמיענו התורה דמי שהוא רשע ושונא לישראל, מגודל הנטירה והאיבה שבלבו לא יטה אוזן לשמוע השבח רק הגנאי, וכן הוא תמיד מי ששונא לתלמידי חכמים וליראי ד' בכל דור, אם שומע מספרים בשבחם לא יתפעל ולא יכנס הדבר באזניו כאלו אינו שומע, רק אם יוכל למצוא איזה גנות לזה מטה אזן ושומע אפילו בעת שינתו, כי לא יחפוץ כסיל בתבונה (משלי יח ב), והוא דבר אמיתי בעצמו אינו צריך למופת. והנה קודם לזאת הפרשה נאמרה ביאת עמלק ללחום, הנה לא נתפעל עמלק משמעו את הפלאי פלאות לבוא ולחסות ולהתדבק בישראל, רק זה שמע כשאמרו היש ד' בקרבנו אם אין (שמות יז ז), סמיך ליה ויבוא עמלק כו', הנה שמע הגנות. ועלה קאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים כו', הוא שמע רק השבח איך הש"י פעל כל זאת למשה ולישראל עמו. ז"ש עשו שמע ביציאתן של ישראל כו', הוא לא שמע רק שיצאו ישראל ממצרים באפשר על ידי תחבולות וכיוצא, הא ראיה אמרו היש ד' כו', ויתרו שמע את כל אשר עשה אלקים כו', זהו שבחן של ישראל, הבן הדבר:

נ״בדבר אחר וישמע יתרו (שמות יח א). הה"ד (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו וכו', שלח לו ביד שליח כו', שלח לו אגרת כו', עיין שם כל הענין (שמו"ר פכ"ז ב'). בא לדייק כנ"ל, אך בא לדייק כבוד חכמים ינחלו, דהנה אין מקבלין גרים לימות המשיח (יבמות כ"ד ע"ב), וכן המתגייר בעבור איזה סיבה טובה גופניות אשה וממון וכיוצא. והנה כאן ביתרו בא להתגייר יש מקום חשש טובה גופניית, חתנו נעשה מלך ויצא שמעו בכל העולם הנה אין מקום לקבלו, אבל חכמתו עמדה לו לא ערב אל לבו לגשת אל הקודש מבלי רשות. וז"ש וישמע יתרו כו', יתפרש מלשון הבנה, הבין איך הש"י פעל כל זאת ואין מקום להתקרב אל הקודש, על כן שלח מקודם שליח או אגרת, והש"י אמר למשה צא, הה"ד כבוד חכמים ינחלו, בשביל שעשה בחכמה ניחל כל הכבוד הזה:

נ״גדבר אחר וישמע יתרו (שמות יח א). ראה כמה טובות וברכות בא ליתרו משעה שנתחתן עם משה כו', כן היה בלעם משבח את יתרו ואמר לו איתן מושבך (במדבר כד כא), עכ"ל (שמו"ר פכ"ז ג'). בא לתרץ כנ"ל. ואמר וישמע מלשון הבנה, הבין הדבר מן הסתם ראוי הוא להתקרב אל הקודש, כי הבין איך שהוא כהן מדין ונתהווה הדבר שיהיה חותן משה, מן הסתם יתקרב אל הקודש וינצל הגם שהיה מיועצי פרעה, אם כן כל הטובה הזאת באה לו משעה שנתחתן וכו':

נ״דדבר אחר וישמע יתרו (שמות יח א). הה"ד (ירמיה טז יט) י"י עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ וכו', ולא שמע יתרו ובא ונדבק בך, עכ"ל (שמו"ר פכ"ז ד'). בא גם כן לתרץ וישמע יתרו, להורות תפלה לישראל בעת צרתם הגם שאינם כדאי להיגאל ח"ו, יאמרו להקב"ה עשה עמנו למען שמך, כי בעשותך נוראות לעמך אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, וכשיאמרו כן לפני הקב"ה יקובל תפלתם. אם כן זאת המנוס לישראל ביום צרה, מה שאחר כך בעת הישועה אליך גוים יבואו וכו'. והנה בכאן לעיל מיניה כתיב (שמות יז יד) כי מחה אמחה כו', (שמות יז טז) כי יד על כס כו', נשבע הקב"ה כו' עד שימחה זרעו של עמלק (תנחומא תצא סי' י"א), וזה הוא קץ האחרון. ואמרה התורה הסגולה לזה להזכיר וישמע יתרו כו', ולא שמע יתרו ובא ונדבק בך, אם כן גם עתה עשה למען שמך:

נ״הדבר אחר וישמע יתרו (שמות יח א). הה"ד (איוב לא לב) בחוץ לא ילין גר כו', עיין שם כל הענין (שמו"ר פכ"ז ה'). מפרש גם כן וישמע יתרו, דהנה חוש השמיעה נשתנה מכל החושים, שכל החושים הם ניתן מהחוש אל הדבר שחוץ ממנו, מה שאין כן חוש השמיעה הוא בהיפך החוש המקבל לפנים את הדבר שבחוץ. וזה שמשמיענו התורה בגר הראשון וישמע יתרו. הה"ד בחוץ לא ילין גר, והבן:

נ״ודלתי לאורח אפתח, זה יתרו שהוריד לו הקב"ה את המן. הקשה הידי משה הרי גם הערב רב אכלו את המן. ונ"ל שהמן ירד ליתרו בפני עצמו בהיותו עדיין חוץ למחנה:

נ״זדבר אחר וישמע יתרו. הה"ד (משלי יט כה) לץ חכה ופתי יערים וכו', עיין שם כל הענין (שמו"ר פכ"ז ו'). מפרש וישמע יתרו, התבונן יתרו כל זה הגיע לעמלק על שהיה בעצה, על כן התבונן הוא ונתחכם:

נ״חדבר אחר וישמע יתרו (שמות יח א). הה"ד (קהלת יא א) שלך לחמך על פני המים כו'. וכי בני אדם שוטים הם כו', עיין שם כל הענין (שמו"ר פכ"ז ז'). יתפרש הענין וישמע יתרו על פי הנ"ל בחוץ לא ילין גר (איוב לא לב), שבן בתו ראוי להיות כהן גדול, ויתפרש וישמע יתרו, הבין יתרו שהיה כהן מדין ונתהווה לחותן משה, שלא לחנם יהיה עמלו [הוי שלח] לחמך היינו אשה, כמד"א (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל, על פני המים זה הוא כי ברוב הימים תמצאנו, ויבוא אהרן דייקא וכל זקני ישראל לאכל לחם (שמות יח יב) (מטושטש ונ"ל שכן כתוב), היינו להוולד כהן גדול וסנהדרין מאיש כזה אשר הוא גר כמו חותן משה, לפני האלקים להקריב [ונמצא] גר מבפנים ובן לוי מבחוץ, על כן לרמז הזה משמיענו (חסר תיבה), הבן כי קצרתי כי קצרה היריעה: