אגרא דכלה, משפטיםAgra DeKala, Mishpatim

א׳ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא א). לא אמר שתשים, או אלה המשפטים תשי"ם וכו'. אך נ"ל לרמז דהנה הדיין אשר ירצה לשפוט את איש הישראלי, צריך להרהר בתשובה להיות דודאי גם הוא חטא, כי אדם אין צדיק וכו' (קהלת ז כ), ורשע פסול לדין, על כן צריך להרהר בתשובה קודם. על כן אמר אש"ר היינו תשובה הנקרא אש"ר מבחינת בינה המאשרינו, תשים בדעתך לפניה"ם, היינו לפני המשפטים:

ב׳וירמוז עוד ברמזי החכמה. כבר ידוע דו' קצוות נקראים אל"ה, והקצוות הם באדם מדותיו יראתו ואהבתו וכו', וצריך להשפיע במדותיו בחינת אש"ר היינו תשובה עילאה, שעל ידי זה בא להמדות מוחין דגדלות, והבן מאוד:

ג׳וירמוז עוד ואלה המשפטי"ם (שמות כא א). משפטים הוא גבורות ודינים, כמד"א (מלכים ב' כה ו) וידבר אתו משפט. והכוונה כשיראה ח"ו התגברות הדינים, אזי עצה היעוצה אש"ר תשים לפניהם, היינו תמתיקם בשרשם בינ"ה הנקרא אש"ר, דמינה דינין מתערין ושם המתקתם בשורשם:

ד׳ואלה המשפטים (שמות כא א). וא"ו מוסיף על ענין ראשון (שמו"ר פ"ל ג'). נ"ל דהוא אם יאמר איש מה לי לזאת להעמיק ולהטריח את נפשי בחלק התורה הזה, היינו במשפט דיני ממונות בין איש לרעהו, ואחר כך יעמיסו עלי לישב ראש לדון בין איש לרעהו, ויהיה ח"ו הקולר תלוי בצווארי, כי באפשר אטה הדין ח"ו, מוטב לא אעסוק בחלק התורה הזה ואפרוק ממני איבה וגזל כו'. ובאמת לא זה הדרך ישכון אור התורה, כי לא זה היתה כוונת חז"ל במה שאמרו (אבות פ"ד מ"ז) כל החושך עצמו מן הדין וכו'. רק באם למד היטב כל משפטי התורה, ואף על פי כן חושך עצמו מן הדין (וזה דוקא באין הדור צריך לו), ומונע את עצמו מלישב ראש תבא עליו ברכה, אבל על כל פנים אפילו אם לא ידון לעולם בדיני ממונות בין איש לרעהו, אף על פי כן מחויב להכריח את נפשו לעסוק בכל חלקי התורה, וצריך לדרוש ולחקור על דיני התורה, אפילו אם לא יהיה הדבר ולא יבוא לעולם, כנודע מרז"ל (סנהדרין ע"א ע"א) בבן סורר ומורה, ועיר הנידחת, וכמה איבעיות בגמרא שלא יארע לעולם. והוא מפני שמשפטי התורה הם רצונו ית', שכך הוא רצונו ית' אם יטעון ראובן כך ושמעון כך, יהיה הפסק דין כך, ונמצא בזה שמוציא דברי תורה לאמתו, משיג רצונו ית' ונפשו דבקה בחיי החיים אין סוף ב"ה וב"ש, כידוע להבאים בסוד ד' שרצונו ית' נקרא אין סוף, (דרוש נא ידידי כל זה בספר התניא נקרא בשם ליקוטי אמרים, וינעם לנפשך כי מאוד עמקו מחשבותיו). וז"ש בכאן ואלה כו' מוסיף על עשרת הדברות, מה עשרת הדברות לא סגי דלא למד, כי אין לך אדם בן חורין להיפטר מלימודם (אבות פ"ב מט"ז), דצריך לידע אותם בכל עת וזמן, כך המשפטים צריך ליודעם וללמדם אפילו לא יהיה דיין לעולם, רק כדי להשיג רצונו ית' על ידי התורה. וז"ש לשון תשי"ם בעל כרחך, והבן:

ה׳ואלה המשפטים אשר כו' (שמות כא א). כבר כתבנו דלפי פשוטו תיבת אש"ר מיותר. ונראה על פי מ"ש האר"י ז"ל בכוונת ראש חודש, דתיבת רא"ש מרמז הרי"ש לשם אלקים באחורים ובריבוע, והשי"ן מילוי אלקים ביודין, והאל"ף אלקים פשוט. והנה אלקים נצב בעדת הדיינים, וזה שצוה הש"י לאדון הנביאים אש"ר תשים לפניהם, ר"ל כל בחינות הדינים משם אלקים, ומורא יעלה על ראשם לשפוט משפט צדק כי המשפט לאלקי"ם היא, וגם כן כמ"ש לעיל אשר היא בחינת בינה המאשרינו, ששם המתקת הדינים בשורשם, כנודע:

ו׳ואלה המשפטים אשר תשי"ם כו' (שמות כא א). תשים לשון שימה בדבר הנרגש. רצ"ל באלו המשפטים תשים לפניהם הצטרכותם בענייני העולם, כי אפילו המתחייב בדין, בזה שתוציא מתחת ידו הממון המחוייב על פי התורה, על ידי זה יושפע לו אחר כך עושר ונכסים, מה שאין כן כל זמן שיש הממון שאינו ביושר על פי התורה, אי אפשר שיהיו נכסיו מוצלחין:

ז׳אם "בעל "אשה הוא ויצאה אשתו עמו (שמות כא ג). נמסר במסרה "בעל "אשה. חד "בעל "האשה ונתן בפלילים (שמות כא כב). הנה קודם יצירת הולד מכריזין "בת "פלוני "לפלוני. ואחר כך קשה לזווגם כקריעת ים סוף (סוטה ב' ע"א). ופירשו בזהר (ח"ב ק"ע ע"ב) כי דנין אותו אם ראוי לכך שימסרו לו בת זוגו המיועדת לו מששת ימי בראשית, זכה לה נעשית לו עזר ונקראת על שם אשת פלונ"י, מחוברת לו באתר דבעלה אין לייחסה בשמה ובשם אביה, רק על שם בעלה, והדברים ארוכים רמזתים בקיצור. וזה שנרמז אם בעל אש"ה הוא, שאין לה ה' הידיעה, כי על שמו נקראת שזכה לבת זוגו, הנה יצאה אשתו עמו לעזר, מה שאין כן "בעל "האשה כשלא זכה לה עדיין, והוא בעלה מששת ימי בראשית, אבל הוא עדיין "בעל "האשה הידועה "בת "פלוני נקראת, אז ונתן בפלילים דנין אותו עדיין וקשה לזווגן:

ח׳לעם נכרי לא ימשל למכרה "בבגדו בה (שמות כא ח). "בבגדו נמסר במסר"ה תרין, בתרין לישני. רצ"ל דין לשון "בגידה. ואידך ותתפשהו "בבגדו (בראשית לט יב) לשון בגד. בזהר פרשת וישב (ח"א דף ק"צ ע"ב) ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט יא), בגין לאשתדלא באורייתא ולמיעבד פקודי דאורייתא, דאיהו מלאכתו דבר נש בהאי עלמא וכו', בעי ליה לבר נש למהוי תקיפא כאריא בכל סטרוי, בגין דלא ישלוט עלוי סט"א וכו', מאי אורחא דיצר הרע כיון דחמי דלית בר נש קאים לקבליה ולאגחא ביה קרבא, מיד ותתפשהו בבגדו כו', בגין דכד שליט יצר הרע עליה דבר נש אתקין ליה וקשיט לבושוי מסלסל בשעריה, הה"ד ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, אתדבק עמי מאן דאיהו זכאה אתתקף לקבליה ואגח ביה קרבא, מאי כתיב ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, עכ"ל. הנך רואה שראשית הבגידה הוא "הבגד, ובפרט מלבושי נכרים (וזה שעמדה לאבותינו בארץ מצרים שלא שינוי את מלבושיהם (ויק"ר פל"ב ה'), מלמד שהיו ישראל מצוינים שם (הגדה של פסח), שהיו מסומנים במלבושיהם וכל רואיהם הכירו שהוא יהודי, על כן היו משומרים שלא היה בהם עריות, ויצאו כעמר נקי אחת היתה ופרסמה הכתוב (שמו"ר פ"א כ"ח)). והנה פריצות בעריות בפרטות נקרא בגידה, כמד"א (מלאכי ב יד) "בגדת באשת נעוריך, עיין בפירוש רש"י ותאמר לאה "בגד (בראשית ל יא). וזה שרמזה המסרה "בבגדו בתרין לישני הא בהא תליא, ותתפשהו בבגדו, לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, הבן הדבר:

ט׳ומקלל אביו כו' (שמות כא יז). "ומקלל תרין במסורה. דין ריש פסוק. ואידך סוף פסוק בשמעי יצוא יצא ומקלל (שמואל ב' טז ה). לרמז דין מקלל "אביו, נהרג על ידי מי שהוא ראש ותחילתו, היינו אביו על שקילל את אביו. ודין שמעי ניצול על שם סופו, שהיה עתיד לצאת ממנו מרדכי אשר נכתב בו (אסתר ח טו) ומרדכי "יצא וכו':

י׳במדרש (שמו"ר פ"ל ג') ואלה המשפטים (שמות כא א). מה כתיב למעלה מן הפרשה (שמות יח כב) ושפטו את העם וכו', משל למטרונה שהיתה מהלכת וכו'. בא לפרש הוא"ו הנוספת "ואלה, להורות דקאי אדלעיל דלשמירת התורה צריך לשמור המשפטים, כמשל המטרונה אשר הזיין שומר אותה מלפניה ומלאחריה, על כן ראשית דינו של אדם נשאת ונתת באמונה (שבת ל"א ע"א). ובענין הזה תתבונן גודל העונש המביא דיני ישראל לפני ערכאות שאינם מבני בניה של תורה, כיון שהדינים הם לשמירה אם מביא דינו לפני מי שאינו מבני שימור, על כרחך ותהי להיפך ח"ו, הבן הדבר:

י״אדבר אחר ואלה המשפטים (שמות כא א). הה"ד (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב. פעם אחת אמר עקילס לאדרינוס א"ל רוצה אני להתגייר כו', א"ל לך למוד תורתן ואל תמול, א"ל עקילס אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנים, אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתיב מגיד דבריו ליעקב כו', לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז כ), עכ"ל (שמו"ר פ"ל י"ב). בא לפרש גם כן "ואלה, וא"ו הנוספת בחיבור קאי אדלעיל (שמות כ כו) אשר לא תגלה ערותך עליו, הנה הוא אזהרה לבל לגלות ערותו. ובאה האזהרה בוא"ו הנוספת ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דייקא, ולא לפני גוים שאינם נמולים שאינם יודעים משפט הצור תם, ממילא מי שדן לפני גוים הוא כמכחש בבריתו של אברהם אבינו ונקרא מיפר ברית, והנה הוא מגלה בזה ערותו להראות שאינו נמול, או שפגם בריתו כיון שהוא כופר בה הוה כמושך ערלתו ח"ו, המשכיל על הדבר ישתומם וישוב אל י"י וירחמהו:

י״בדבר אחר ואלה המשפטים (שמות כא א). דוד אמר יראת י"י טהורה עומדת לעד (תהלים יט י), מהו כך אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום, משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות כו', א"ל חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהם, אם יש לך כן הכל שלך כו', כך אדם שונה הכל, אומרים לו אם יש לך יראת חטא הכל שלך, שנאמר (ישעיה לג ו) והיה אמונת עתך כו' יראת י"י היא אוצרו, לכך נאמר יראת י"י טהורה והנביא צוח (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, עכ"ל (שמו"ר פ"ל י"ד). לא ידענו מה הרויח בזה המאמר לומר שייכות היראה למשפטים. ויש להתבונן עוד התחלת מאמרו דוד אמר יראת י"י כו', ולא אמר סתם הה"ד יראת י"י כו', ומאי נפקא מינה מזה שדוד אמרו. וגם איך צודק מאמרו ומשלו על פסוק יראת י"י טהורה וכו', והוה ליה לקבוע על פסוק יראת י"י היא אוצרו וכו' וכמו שסיים. ושוב צריך להתבונן מה שסיים והנביא צווח ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, מה עניינו לכאן. והנראה דהנה הדין והמשפט הוא ממדת הגבורה, וכן היכל הזכות ששם ע"ב סנהדרין הוא בחינת גבורה, והוא שורש היראה הנמשכת לנו. והנה בחינת "הגבורה "והיראה הוא בחינת הצמצום והמגביל, כמו הכלי המגביל מה שבתוכו ומקיימו ומעמידו. והנה כתיב (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, על ידי המשפט מעמיד ומקיים ומגביל את הארץ, אם כן המשפט הוא הכלי הניתן בתוכו כל המדות. והנה רצה בעל המדרש לתרץ וא"ו הנוספת "ואלה, על כן אמר דוד דייקא דוד שהוא מלך במשפט יעמיד ארץ, (בית דוד דינו לבוקר משפט (ירמיה כא יב)), יראת י"י (הבאה ממשפט הגבורה), טהורה עומדת (עומדת מגבלת תמיד), והביא על זה המשל הנ"ל, ומסיים ציון במשפט תפדה וכו', על כן אמר "ואלה המשפטים בוא"ו הנוסף, דקאי על כל הדברות מגביל אותם המשפטים, וגם ו' הוא קו המדה:

י״גפרשה ל. (שמו"ר פ"ל י"ז) רש"א הרבה אזהרות כתובות כאן, שנאמר (שמות כא יח) כי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, אין דבר טוב ואין שלום יוצא מתוך מריבה, עכ"ל. קשה מ"ש ר"ש הרבה אזהרות כו', והרי כן לפנינו ניתי ספר ונחזי. ונ"ל דבא להורות דחוץ הדינין הנאמרים בפירוש המסורים לבית דין לשפוט עליהן, עוד התורה במתק לשונה משמיענו אזהרות ספונות וחשובות, והביא לראיה דהנה כתיב כי ירבון אנשים והכה איש וכו', היה די לשיאמר וכי יכה איש וכו', למה ליה למימר מקודם וכי יריבון כו'. אך זאת שמשמיענו התורה להתרחק מן המריבה, כי זה דרכה של מריבה לבוא לידי הכאה ח"ו ולידי שפיכות דמים, על כן שומר נפשו ירחק מזה:

י״דפרשה ל"א (שמו"ר פל"א ג'). דבר אחר אם כסף תלוה את עמי (שמות כב כד). הה"ד (קהלת ה יב) יש רעה חולה כו' עושר שמור לבעליו לרעתו וכו'. אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני כו', אבל העשיר שעינו רעה, הולך הוא וממונו מן העולם הזה, שנאמר (קהלת ה יג) ואבד העושר ההוא וכו', למה שגלגל הוא בעולם וכו', עכ"ל. בעי בזה דהוקשה לו מהו אם כסף תלוה, וכי דוקא כסף ולא שאר מטבעות. וגם למה לו למימר כלל אם כסף תלוה, הוה ליה למימר סתם לא תהיה כנושה לעני. וגם מהו הלשון את העני עמך. ולפי הדרש יתכן דהנה הקב"ה מנסה העשיר אם ילוה לעני, ובאם אינו מלווהו הקב"ה יביאהו לידי מדה זו של עניות, כי הוא גלגל וכו'. וז"ש אם כסף (היינו אם יש לך כסף), תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, (נושה מלשון נשני אלקים (בראשית מא נא)), היינו לא תשכח את העני שמוכן להיות עמך, היינו מדת עניות שמוכנת להיות עמך אצלך, כי גלגל הוא כו', על כן תלוה את עמי שלא תבא לידי מדה זו, הבן הדבר:

ט״וושמעתי כי חנון אני (שמות כב כו). מה כתיב אחריו (שמות כב כז) אלקים לא תקלל. ומה ענין זה לזה אמרו רבותינו (שמו"ר פל"א ח') מעשה באחד שהיה לו דין, ובא אצל הדיין וזיכה אותו, ובא ויצא אותו שנזדכה ואמר פלוני השופט אין כמוהו בעולם, אחר ימים היה לו דין ובא אצלו וחייבו, יצא מלפניו ואמר אין דיין שוטה הימנו, א"ל אתמול היה משובח והיום שוטה, לכך הזהיר לך הכתוב אלקים לא תקלל, עכ"ל. הדברים צריכין ביאור שלא תירץ כלום על הסמיכות של כי חנון אני. והנ"ל דהנה ידוע י"ג מדות של רחמים שבתורה שבכתב, מכוונים נגדם י"ג מדות שהתורה נדרשת בתורה שבעל פה. והנה מדת "חנון (שמות לד ו) היא מדה שלישית בי"ג מדות, מכוון נגדה בתורה שבעל פה מדת בנין אב. ובנין אב הוא לימוד ללמוד דבר מדבר, כמו שמצינו הדבר הזה נהוג במצוה זאת ובדבר זה, כן הוא בחבירו. והנה המתעקש הזה ראה בשבחו של הדיין בעת שזיכה אותו, אם כן היה לו ללמוד דבר מדבר גם בעת שחייבו, שבודאי כדין וכתורה עשה, ולא עשה כן רק גינה את הדיין, והנה פגם במדת "בנין "אב, המכוון נגד "וחנון שבי"ג מדות. וז"ש ושמעתי כי חנון אני, וסמיך ליה אלקים לא תקלל, הבן הדבר:

ט״זויש לפרש עוד על פי דרך הקודש, דהנה ידוע דבצלם אלקים עשה את האדם (בראשית יט ו). והנה י"ג מדות יש אתנו בפאות הזקן, מכוונים לעורר י"ג מדות של רחמים העליונים, ידוע הדבר למשכילים בחכמה. והנה ההוא ארחא פנויה מבלי שער שבשפה העליונה, מכוון נגד המדה השלישית "וחנון. והנה הוא התחלת הדבור, שתיכף בהתחלת תנועות הדיבור, מוכרח להניע מקודם לכל אמצעית שפה העליונה מקום הארחא שהוא מקום הגבוה והנרגש שבשפה. והנה כפי "מעשיו של אדם כך מעורר, אם מדבר בדברי תורה ויראת שמים, אזי מעורר מדת "וחנון לחוננו חנם מאוצר המנוצר. ובהיפך ח"ו, אזי פוגם ח"ו. והנה זה הנשפט השוטה אשר במו פיו ידבר נגד הדיין, בהניעו אמות השפה יפגום ח"ו. וז"ש ושמעתי כי חנון אני, וסמיך ליה אלקים לא תקלל. וזה שיש לפרש ולרמז בפסוקי תהלה שאמר נעים זמירות (תהלים קיט קב) ממשפטיך לא סרתי (אפילו אם נתחייבתי בדין), כי אתה הורתני (בתורתך, והיכן הורתני, הנה סיפר בשבחה של תורה ואמר) (תהלים קיט קג) מה נמלצו לחכי אמרתיך, (שתי מאמריך הסמוכים יחד כמה הם נמלצים מתוקים) מדבש לפי, (ואמר) (תהלים קיט קד) מפקודיך אתבונן (הנני מבין דבר מתוך דבר מסמיכות הפסוקים, על כן) שנאתי כל אורח שקר, (היינו להניע ההוא ארחא לדבר ח"ו דברי שקר), הבן הדבר ותנשק ידי החכמים ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

י״זאם כסף תלוה את עמי (שמות כב כד). יש לפרש ברמזי החכמה אם כסף, אם יש לך תשוקה ואהבת בוראך בלבך (כסף מלשון נכסוף נכספתי (בראשית לא ל)), תלוה את עמי תחבר התשוקה לעמי גם כן ללמדם דרכי י"י, ולא תאמר הלא יש גדולים ממני אשר קטנם עבה ממתני, לזה אמר את העני עמך, אתה על כל פנים מחויב ללמד לחבריך אשר הוא עני בדבר אשר הוא עמך, דהיינו כיון שיש לך שכל שאין חבירך יודע מחוייב אתה ללמדו. לא תהיה לו כנושה, ר"ל ואם תאמר זה דוקא אם חבירי מבקש זה, אבל שאהיה אני רודף אחריו למה לי כל הצער הזה, לזה אמר לא תהיה לו כנשה כשוכח מלשון נשני אלקים (בראשית מא נא). לא תשימו עליו נשך, ר"ל לא תאמר כבר נתייאש זה מגודל נשיכת הנחש המסית וכבר נתיישן בעבירה, אל תאמר כן רק עשה והצלח והש"י יהיה עמך, נ"ל:

י״חוירמוז עוד אם כסף תלוה את עמי (שמות כב כד). אם תכסוף ותשתוקק לחבר את עמי המפוזרים בין הגויים, לחברם ולקבצם לארצם, את העני עמך לא תהיה לו כנשה, ר"ל אותו העני אשר הוא עמך בגלות לא תשכח, דהיינו השכינה מדת המלכות שזה יהיה עיקר כוונתך עבור גלות השכינה, וכל מגמתך בגאולה עבור גאולת השכינה, לא תשימון עליו נשך היינו הקליפות, שעל ידי העבירות ח"ו רגליה יורדת וכו' (משלי ה ה), כל זה תראה להתבונן והש"י ירחם ויקרב הגאולה במהרה בימינו אמן:

י״טוירמוז עוד אם כסף תלוה את עמי. אם תרצה לחבר חסדים, (כסף רמז לחסד כנודע), עם עמי היינו להשפיע להם חסדים עם תפילותיך, את העני עמך תראה שיהיה עמך מדריגת עני, שתהיה שפל לפני בוראך ואז תתקבל תפילותיך, כמד"א (תהלים קב א) תפלה לעני כי יעטוף שעוטפת כל התפילות, וכאשר ישפיע לך הש"י חסדים עושר וכבוד, לא תהיה לו כנשה ר"ל לא תשכח את הש"י ולא תהיה מכלל אותן שנאמר עליהן (דברים לב טו) וישמן ישורן וכו', וכן בהשפיע לאחרים על ידי תפילתך תלמדם הדרך לעבודתו, לא תשימון עליו נשך, דהיינו על ידי החסדים הללו לא תשימון נשך וקטרוג הקליפות, נ"ל:

כ׳כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב כא). אזהרה שלא תגרמו על ידי החטאים לענות אלמנה ויתום, אלמנ"ה נקראת המלכות נוקב' דזעיר אנפין, בהעדר היתום גלמודה דא מבעלה, ויתו"ם נקרא צדיק יסוד עולם "יפה "תאר "ויפה "מראה (בראשית לט ו) כנודע, וכבר ידעת מה שלמדו רז"ל (יומא ע"ז ע"א) בענויי יום הכיפורים מפסוק (בראשית לא נ) אם תענ"ה את בנותי, שהעדר היחוד נקרא עינוי, וכינוס לצדיקים ("צדיק "וצדק) נאה להם ונאה לעולם (סנהדרין ע"א ע"ב), והבן:

כ״אלא תטה משפט אביונך בריבו (שמות כג ו). שמעתי בשם כבוד אדמו"ר הקדוש מהריעי"צ זצוק"ל רמז הפסוק מלשון ותפר האביונ"ה (קהלת יב ה), שהכוונה על תאוות המשגל כנודע מרז"ל (שבת קנ"ב ע"א). והכוונה בכאן ברמז שלא לבטל עונה האמורה בתורה, וגם כשיודע בעצמו שעדיין לבו אינו חלל בקרבו מתאוה ויש חשש להרהורים, מוטב לשבוע עצמו מן ההיתר. וזהו לא תטה משפט אביונך היינו התאווה שלך, בריבו אם עדיין יש לו ריב עמך שלבך אינו פנוי וריק מהרהורים, כל זה שמעתי. ובזה ידוקדק אבינ"ך, ולא אמר סתם אביו"ן:

כ״במדרש (שמו"ר פל"א י"ב) לא תהיה לו כנשה (שמות כב כד). הה"ד (משלי יט יז) מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו. עד היכן עבד לוה לאיש מלוה, עכ"ל. והנה הפירוש הוא מי שחונן את הדל, הוא כביכול כאלו הוא מלוה להקב"ה, וקיימא לן (ב"ב י' ע"א) עבד לוה לאיש מלוה לעשות לו צרכיו, וכביכול מי שמלוה להקב"ה, הש"י יעשה לו צרכיו כאילו וכו', הבן. אבל צריך להתבונן האיך יתפרש זה בפסוק לא תהיה לו כנשה. ונ"ל על פי מ"ש בחובות הלבבות גדר העבד הנאמן לא ישכח עבודת רבו רגע כמימריה בשכבו ובקומו. וזה יתפרש גם כן בכאן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, כשתעשה כך לא תהיה לו כנשה, אני מבטיחך שלא תמוש זכרונך מאת הש"י, ותיבת ל"ו קאי על הש"י, ותיבת כנש"ה לשון שכח"ה, לשון כי נשנ"י ה' (בראשית מא נא) וכו'. רצ"ל לא תהיה לו כנש"ה, לא תהיה מושכח מן הש"י ויתנהג עמך כביכול כמו שהיית אתה המלוה, עד היכן עבד לוה וכו':

כ״גולקח בעליו ולא ישלם (שמות כב י). ופירשו רז"ל (ב"ק ק"ו ע"א) ולקח בעליו השבועה. וצריך להבין למה הוציא השבועה בלשון לקיחה. גם הוא מיותר לגמרי. ונ"ל דהתורה הק' מרמזת לנו שצריך לאיים בשבועה גם על המשביע, כמ"ש בשלחן ערוך (חו"מ סי' פ"ז ס"כ) לומר לשניהם סורו נא וכו', דקורין רשע גם להמשביע דהוה ליה לוותר בכדי שלא יתגלגל שבועה על ידו, ואם כן גם על ראשו יחול חומר השבועה, וז"ש ולקח בעליו השבועה. והנה הלכה רווחת בישראל על פי תקנת הגאונים להטיל חרם על המשביע, כי באפשר מטיל עליו בחנם שבועה למען יירא ויפשר. והנה ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, ובפרט תקנת הגאונים אשר לאורם ניסע ונלך, ונרמז לדעתי "ולקח "בעליו, "ועליו "להטיל קבלת "חרם "באפשר "עושה "למען "יירא "ויפשר, נ"ל:

כ״דובכל "אשר אמרתי עליכם תשמרו (שמות כג יג). "בכל תשובה תתאה, "אשר תשובה עילאה, "תשמרו בכל עת, נ"ל:

כ״הוירצה עוד ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם וכו' (שמות כג ג). דהנה כתבו חכמי האמת שכל המצות ומעשים טובים שהאדם עושה בעודו רשע, הוא נותן ח"ו כח והשפעה אל החיצונים. על כן עצה לזה שבכל עת שעוסק בתורה ועבודה יהרהר בתשובה. וז"ש ובכ"ל, ר"ל בכל עניינך אשר אמרתי אליכם תשמרו, ר"ל תשמרו בחינת אש"ר היינו תשובה להרהר בתשובה, ועל ידי זה ושם אלקים אחרים לא תזכירו, ר"ל לא תשפיעו, תזכירו מלשון זכר המשפיע כנודע. לא ישמע על פיך, "ישמע מלשון אסיפה, ר"ל האלקים אחרים לא יהיה להם אסיפה וחיבור על ידי פיך המדבר בתורה ותפלה, ואדרבה יתפרדו כל פועלי און, והבן:

כ״וויען כל העם קול אח"ד וכו' (שמות כד ג). נ"ל שהשיבו קול אח"ד. דהנה יש בתורה ג' עניינים. היינו סודות התורה, שהם כבשים ללבושך (משלי כז כו) ואין לגלותם (עיין חגיגה י"ג ע"א). וענין הב' הם הדרשות שבתורה שאין לקצר בהם, רק כל מה שתמצא ידך לעשות בכח התורה עשה לדורשם ברבים. וענין הג' היינו רמזים ופשטי התורה שצריך להאריך בהם מאוד, אפילו בפני ההמון ודלת העם כי הם דבר השוה לכל נפש, וזה היא כענין תיבת "אחד שבקריאת שמע, לקצר בא' ולא לקצר בח' ולהאריך בד'. וזהו ויען כל העם קול אח"ד, והבן וכן יש לפרש בהיפך, והמ"י:

כ״זוירצה עוד כאשר נדקדק "ויען (שמות כד ג), ענייה הוא בקול רם כנודע (סוטה ל"ב ע"ב), ואחר כך ויאמרו אמירה הוא בחשאי. אך הוא ידוע (ר"ה כ"ז ע"א) דתרי קלי לא משתמעי, רק בדבר החביב כמו מקרא מגילה פסקינן דתרי קלי מישתמעי, כי אגב חביבותיה יהבי דעתייהו ומשתמע שפיר כמו קול אחד בחשאי. ומשמיענו בכאן גודל החביבות שהיה להם לקבלת התורה ויען (בקול רם, וגם שהיו) כל העם (קולות רבים, ואף על פי כן) קול אחד (כל הקולות היו כמו קול אחד), ויאמרו (וכאילו נאמר בחשאי), כי אגב חביבותיה יהבי דעתייהו והיה ניכר ומובן הדיבור של כל אחד בפני עצמו, והבן:

כ״חוירצה עוד קו"ל אח"ד (שמות כד ג). על פי אשר פירשנו ברמז הכתוב (בראשית א ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. כל התענוגים הם מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והנה בטבע איש הישראלי למות על קדושת השם כשרוצין להעבירו על הדת חלילה, והוא הקבלה לכל איש הישראלי בקריאת שמע בתיבת אח"ד (דברים ו ד) בכל יום. והנה כשמעלה האדם על לבו איך הוא מוכן ומזומן למות על דבר כבוד שמו לבלתי לכפור בקדושתו ית', אזי בנקל לו לפרוש מכל תענוגי עולם הזה אשר נפשו מתאוה, כי ידמה בנפשו הלא שבירת זאת התאוה והתענוג, קלת ביותר מיסורי מיתה רל"צ. וז"ש יקוו המים מתחת השמים, (כל התענוגים שאי אפשר (ואולי שצ"ל שאפשר) להיות תחת כל השמים, יקוו) אל מקום אח"ד, (היינו למסירות נפש באח"ד) אזי יהיה בנקל. ולפי זה גם בכאן אמר כשרצו לקבל כל התורה, אזי התייעצו למסור נפשו בעניית אח"ד, וזה דבר טבעיי להם ירושה מאברהם אבינו. וזהו ויען כל העם קול אח"ד (נמחק ב' תיבות) בנחת ובנקל כל הדברים וכו', והבן:

כ״טוירצה עוד ויען וכו' (שמות כד ג). דהנה לשון ענייה הוא מה שהאדם עונה להמדבר אליו, מה שאין כן ויאמ"ר הוא התחלת אמירה. ויאמר הכתוב כי תשוקת ישראל היה קודם הציווי שהש"י יגזור עליהם לעשות רצונו, רק שהיו בושים לבקש זה ממלך גדול ונורא שהם יהיו עבדיו עושי רצונו, ותשוקתם היה בלב. וכאשר הש"י ברוב חסדו השמיע לעם קרובו רצונו זה, הנה ויען כל העם (ענייה לדברי הש"י), "ויאמרו (רצ"ל קודם אמירתך היה רצונינו להתחיל הדיבור לך היוצר והבורא), רק שהיה המסוה של הבושה על פנינו, והבן מאוד:

ל׳ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י"י ואת כל המשפטים (שמות כד ג). עיין ברש"י שהיה קודם מתן תורה, וסיפר להם ז' מצות בני נח וכל מה שנצטוו במרה. והרמב"ן מיאן בזה. ועוד הקשה בספר קדושת לוי האיך שייך בזה לומר ויספ"ר, סיפור משמע ולא ציווי. ועוד יש להתבונן מהו הכפל את כל דברי ה' ואת כל המשפטים. ויראה לי דהנה הפלסופים הזרים בנפשם דברו וחקרו איך אפשר שעל ידי מצות גשמיים, יהיה הצלחה אחרונה נצחיית לנפש הרוחניית, והנה מעשה המצוה חולפת ברגע בגשמיות, ומזה בא להם להתפקר וחשבו מעשה המצות הם רק המצאות להשיג על ידי זכירת המעשה איזה מושכל, ממילא מי שמשיג המושכל הזה אין לו מן הצורך למעשה הגשמיי מצוה ממש, כי לא יקנה קנין נצחיות בנפשו על ידי המעשה דוקא רק על ידי המושכל דוקא, ובזה פרקו עול והפרו חוקי התורה תפח רוחם ונשמתם. והנה הגם דנאמר (משלי כו ד) אל תען כסיל כאולתו, ותורתינו הק' מלאה מזה כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשו"ת דייקא (דברים ח א), וזכרתם את כל מצות ה' ועשית"ם אות"ם דייקא (במדבר טו לט), עם כל זה פרט אחד אבאר לך אשר ביאר הגאון בעל גור אריה בספר התפאר"ת, כאשר שחק ולעג עליהם דבר בקדשו, הנה המצות הללו חיות הנה דבר ה' נמשכים מרצונו ית', כי רצה הש"י שיעשו ישראל מצות זאת וזאת, ואם כן בעשות המצוה דבוק ברצונו ית"ש, ואם כן המצוה דבוק במצוה על ידי המצוה, ואין לך נצחיות הנפש גדול מזה דביקות הנפש ברצונו ית"ש, ואין לך להביט אל גשמיות המצוה רק אל נצחיות המצווה ית"ש, (ואם תרצה לרוות צמאונך בזה, דרוש נא בספרינו מעין גנים). וזה שיש לפרש ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, רצ"ל שסיפר לעם את כל דברי ה' אשר הם בתוך כל מצוה, (חסר איזה תיבות) הם המשכת רצונו האין סוף ית"ש, ממילא על ידי עשיית המשפטים דוקא בפועל יומשך נצחיות הנפש, על כן סיפר להם (חסר איזה תיבות) נצחיות דברי ה' סיפר להם משפטים, הבן הענין: