אגרא דכלה, תרומהAgra DeKala, Terumah
א׳מדרש פרשה ל"ג. (שמו"ר פל"ג ה') דבר אחר ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) , הה"ד (משלי כב א) נבחר שם מעושר רב, עכ"ל. הנה לא נדע השייכות לכאן. (הגם שדרש הפסוק על משה ופנחס ומרדכי, אין עניינם לכאן), על כרחך צריך לומר דגם בכאן רוצה לדרוש איזה שם מהשמות החביבים. ונ"ל דרצה לפרש מהו ויקחו ל"י תרומה, ל"י דייקא. והנה כבר אמרנו ל"י הם אורות המקיפין של "ישראל, דאתוון ל"י הן המה אותיות הקצוות שבתיבות ישרא"ל, הנה המה מרמזים לקידושין הרי את מקודשת ל"י ידים מוכיחות. וידוע דעל ידי הקדושין מהחתן אל הכלה בחינת מקיף, ואחר כך בייחוד בחיבת ביאה ניתן לה אור פנימי. והנה אתוון אש"ר שבתיבת ישרא"ל המה באמצע, רמז לאור פנימי הניתן ביחוד הגמור בהתחבר רמ"ח דדכורא עם רנ"ב דנוק', ובהוספת המפתח שאמר רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), (הוא סוד גורן ארנן [דברי הימים א' כא יח] מקום המקדש [עיין זוהר ח"ב רי"ד ע"א]), סך הכל תק"א מנין אש"ר. והנה בשעת מתן תורה היה בחינת אירוסין ואתם תהיו ל"י וכו', וכמד"א (הושע ב כא) וארשתיך ל"י וכו'. ולעתיד במהרה בימינו יהיה בחינת נישואין, (כי בועליך עושיך ה' צבאות (ישעיה נד ה)). והנה הכלה הארוסה בשמרה בטהרה ימיה ותצפה מתי יבואו זמני הייחוד, היא אשר תזכה לחסות תחת כנפי בעלה בקבלת אור פנימי. ויתפרש לפי זה הפסוק דבר אל בני ישראל, אשר שמם ישראל אתוון ל"י אשר, פנימי ומקיף, אירוסין ונשואין, ויקחו (כעת) ל"י תרומה, (כל תרומת מעשיהם יהיה כעת בבחינת ל"י), מאת כל איש אש"ר ידבנו לבו, (ר"ל מאת האיש אשר לבו מתנדב ומצפה לבחינת נישואין שיהיה יחודא שלים בבחינת אש"ר, מזה האיש) תקחו את תרומתי, והיא הקדמה לנדבת המשכן לבנות בית חתנות מאשר יתנדבו זהב וכסף ונחשת וכו'. והנה בא המדרש לפרש אומרו ל"י כנ"ל, וגם למה לא הזכיר הנדבה תיכף, והוה ליה למימר ויקחו ל"י תרומה זהב וכסף כו', ואחר כך הוה ליה לסיים מאת כל איש וכו'. אך לפי מ"ש לעיל הנה שם ישרא"ל גורם לזה כנ"ל, לזה הביא הפסוק הה"ד נבחר שם מעושר רב, הבן הדבר:
1
ב׳דבר אחר ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). הה"ד תורה צוה לנו משה וכו' (דברים לג ד), אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא הוה פראדורן לבית חמיו, (היינו שהוא הולך בכל פעם לבית חמיו), משנשאה הרי אביה בא אצלה. כך עד שלא ניתנה תורה לישראל ומשה עלה אל האלקים, משניתנה תורה אמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), עכ"ל (שמו"ר פל"ג ז'). בא לפרש תיבת ל"י כנ"ל. דרש תרומ"ה תור"ה מ', היינו תורה הניתנה למ' יום. ודרש ויקחו ל"י תרומה, על ידי התורה יקחו ל"י היינו יקחו אותי, לא כמו עד עתה שהיו צריכין לבא אצלי, וכהיום אני אבוא אצלם. ולהתבונן הענין בשכל נראה דהנה עד שלא ניתנה תורה, היה צריך האדם להתבונן בחקירות עד שיבין ענין מציאות הבורא ואחדותו ויכולתו, כמו שעשה אברהם אבינו כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פל"ט א') משל לאדם שראה בירה דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. והענין מובן שהוצרך לחקור בחקירות עד אשר המציא בשכלו את מציאות הבורא, וזה נקרא שהלך הוא אצל הבורא. וגם במשה אדונינו נאמר ומשה עלה אל האלקים, שהגם לפי השגתו הגדולה בהצטרכו לילך ממושכל למושכל במרכבה עליונה, הוצרך לתפוש בשכלו העצום והרב. אבל משניתנה תורה כל השגות הן מושגות על פי התורה, כי בה מבוארים כל גנזי נסתרות של יוצר בראשית, והעוסק בה יתעלה ממושכל למושכל עד אין חקר. וזה מ"ש בפירוש דברי חז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהרוצה לחקור בחקירות על מציאת הבורא ויכלתו והשגחתו, הנה הגם שמכוין לשם שמים, לא באלה חפץ י"י, כאשר ביארנו הדבר בספרינו מעיין גנים, רק בעסק התורה יבוא אליו הש"י, כי כל העוסק בתורה שכינה כנגדו (מעילה ל"ב ע"ב), ויתבונן מציאותו ויכולתו ורוממותו הכל על ידי התורה, הבן הדבר:
2
ג׳פרשה ל"ה (שמו"ר פל"ה). ועשית את הקרשים למשכן (שמות כו טו). לא היה צריך לומר אלא ועשית את הקרשים משכן, מהו למשכן. אמר ר' הושעיא על שום שהוא עומד למשכן, שאם נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה יהיה מתמשכן עליהם, אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים שלא יהיה להם לא משכן ולא מקדש ומה תהא עליהם, אמר הקב"ה אני נוטל מהם כו', עכ"ל. לא ידעתי מהיכן למד זה מפסוק הזה. ונראה דלמד זה מדקאמר ועשית כו' עצי שטים עומדים, דבשעת עשייתן אינם עומדים, רק בשעת הכנסתן לבנין בעינן בעמידה, על כן דרש ברמז ועשית את הקרשים למשכן, (היינו שיהיו לצורך משכון באם נתחייבו שונאיהם, ועל ידי כך) עצי שטים (היינו הצדיקים הנמשלים לארזים על יבלי מים), עומדים (לחיים ולשלום):
3
ד׳ועשית את הקרשים (שמות כו טו). מה כתיב למעלה וזאת התרומה וכו' (שמות כה ג), זהב זו בבל כו', וכסף זו מדי כו', נחשת זו יון, אבל ברזל אין כתיב כאן וכו', למה שנמשלה בו אדום הרשעה שהחריבה בית המקדש, ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורון לעתיד לבא חוץ מאדום, עכ"ל (שמו"ר פל"ה ה'). הנה יש להתבונן איזה שייכות יש לזה עם הפסוק ועשית את הקרשים, ומאי הוקשה לו בפסוק. והנראה דהוקשה לו אומרו ועשית את הקרשי"ם בה"א הידיעה, על כן דרש דרך דרוש שצוה הש"י לקבוע במשכן שאר מתכיות, מה שאין כן ברזל שמשולה בו אדום שלא יקבל מהן דורון לעתיד על שהחריבה את ביתו, הגם שבבל גם כן החריבה, לא החריבה עד היסוד כאדום. והנה יש להתבונן מהו הדורן שיביאו, על כרחך הוא אותן הניצוצי קדושה שיהיה בהם כדי ציור אל הקודש, הנה ישארו קצת מן הגוים לרקחות ולטבחות ולאופות מצורפים אל הקודש, מה שאין כן אדום לא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א יח), יוציאו את כל בלעם מפיהם והמה יהיו לחרפות, והנה זאת תהיה המגפה אשר יגוף י"י את כל הגוים המק בשרו וכו' (זכריה יד יב), הנה יתמסמסו וימקו, ואותן שישארו בחיים מחמת הניצוצות הק', המה יהיו נקרשים ולא יתמקמקו. הנה כל האומות נקראים קרשי"ם שישארו מהם נקרשי"ם, מה שאין כן אדום. וז"ש ברמז ועשית את הקרשים (דווקא) למשכן, שתביא רק המיני מתכתיות המרמזין לנקרשין, מה שאין כן ברזל המרומז לאדום, ואמר הטעם עצי שטים עומדים, כל המלכיות הגם שהריעו לישראל, עם כל זה נשארו עצי שטים של בית המקדש עומדים במלכותם, מה שאין כן אדום החריבה עד היסוד, ובמהרה ינקום י"י נקמת מקדשו:
4
ה׳שם (שמו"ר פל"ה ה') אמר הקב"ה גער חית קנה (תהלים סח לא) שכולה חיה מן הקנה, היינו שכל חיותה הוא מן הקנה. קנה הוא המוציא קול הדיבור, ובזמן שקולו של יעקב מצפצף כו', ובאם לאו ח"ו והידים ידי עשו (בראשית כז כב, ב"ר פס"ה כ'), אם כן כל חיותה מן הקנה. וגם כל חיותה מן הקנה שאמר ליצחק הברכה אחת היא לך וכו' (בראשית כז לח). וגם כל חיותה מן הקנה שמקבלת לשון הרע על ישראל, כמו שאמרו רז"ל במדרש בראשית (פנ"ט). וגם כל חיותה מן הקנה כמו שאמרו רז"ל (זוהר ח"ג רנ"ב ע"א) דעתיד הש"י לתברא רגליה דקו"ף וישאר הנ"ה, ראשון לציון הנה הנם (ישעיה מא כז), ואם כן כל חיותה בעוד שלא נשברה ועדיין נקראת קנה, ובמהרה ישבר לאין מרפא:
5
ו׳ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). תרגום אונקלוס ויפרשון קדמי אפרשותא. הנה תרגם על "ויקחו "ויפרשון, ולא ויסבון. נראה דדייק דהוה ליה למימר ויתנ"ו. אבל הוא להורות כמעשה הלל שלא הקדיש הקרבן עד הביאו לעזרה (פסחים ס"ו ע"ב), על כן לא אמר ויתנ"ו רק ויקח"ו, רצ"ל מקודם בביתם לא יכונה לנתינה עדיין רק לקיחה, ואחר כך לי תרומה היינו אצלי יהיה תרומה, היינו בבואם לגזבר יתרמו. וזהו תירגם ויפרשון קדמי אפרשותא, היינו לפני דייקא שם תהיה התרומה, מה שאין כן מקודם:
6
ז׳ונועדתי לך שם (שמות כה כב). תרגם ואזמין מימרי לך תמן. עקבותיו לא נודעו מהיכן יפרש ונועדתי לשון הזמנה. ונראה לפרש דהנה מימר"י הכוונה על השכינה, שם אדני שם הנדבר. והנה יחודא עילאה שם הויה מייחדין בתיבת אח"ד (דברים ו ד), ויחודא תתאה בתיבת ועד, (עד לעתיד לבוא יהיה י"י אחד ושמו אח"ד (זכריה יד ט) אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו). וזה שפירשנו מאמר חז"ל (נדה מ"ה ע"ב) ויבן י"י אלקים את הצלע (בראשית ב כב), מלמד שנתן לה הקב"ה בינ"ה יתירה, היינו מיותר בתיבת וע"ד על אח"ד מנין בינ"ה. והנה היו בבית המקדש צ"ג כלי שרת (תמיד ל' ע"א), מנין אח"ד וע"ד, מנין "הויה "בהיכל). וזה שתירגם ונועדתי, היינו שורש וע"ד, אשר לשם השכינה יחוד וע"ד. וז"ש ואזמין מימרי לך כו' והבן:
7
ח׳והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראי"ת בהר (שמות כו ל). הראי"ת תרין במסורה. דין מלא י'. ואידך אתה הרא"ת לדעת (דברים ד לה) חסר י'. מובן הדבר על פי מה שדרשו חז"ל (במ"ר פט"ו י') מלמד שנתקשה משה במלאכת המנורה, עד שהראו לו מנורה של אש, כמד"א (שמות כה מ) אשר אתה מראה בהר. וצריך להבין למה נתקשה דוקא במלאכת המנורה. ועוד מן הצורך להתבונן הלא התמים דעות בודאי ידע שיתקשה משה, ולמה לא הראה לו תיכף. ומובן על פי מ"ש תלמידי הבעש"ט זצלה"ה, להיות כל מלאכת המשכן נגד מעשה בראשית מכוון נגד עשרה "מאמרות, והנה מלאכת המנורה נגד המאמר הראשון. ומעתה תתבונן מאד הנה הקשו חז"ל (ר"ה ל"ב ע"א) הני ויאמר דבראשית ט' הוויין, ומתרצי בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג ו) בדבר י"י שמים נעשו. והנה קשה למה לא נכתב ויאמ"ר. ופירש הרב מהרד"ב זצוק"ל להיות קודם שנבראו האותיות אי אפשר לכתוב ויאמ"ר, דהאיך אפשר לאמירה בלא אותיות, והנה מקודם הכל נבראו האותיות, וזהו בראשית ברא אלקים א"ת (בראשית א א), היינו אותיות ונבראו בהם שמים וארץ. וזהו אשר אמרנו בדרושי חנוכה שהנס דחנוכה לא ניתן לכתוב כמו שאמרו רז"ל (יומא כ"ט ע"א), כי נעשה הנס על ידי מנורה, ומנורה נגד המאמר הראשון בראשית שלא היה עדיין אמירה לכתיבה באותיות, הבן. ובזה תתבונן שנתקשה משה במלאכת המנורה, ולא היה יכול להתבונן על ידי אותיות הדיבור, כי שורשה למעלה ממקום הדיבור, על כן אמר לו הקב"ה מקודם ולא התבונן עד שהראו לו, מזה תבין שורש מקום המנורה סוף מעשה במחשבה תחילה. ובזה תתבונן והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראי"ת מלא יוד. כי באמת על פי הראיה שהראו לו הנה נשלמה כל הי' מאמרות במלאכת המשכן, אבל אתה הראת לדעת לדעת וכו' מן השמים השמיעך וכו' (דברים ד לו), הנה הוא חסר י', להורות דבריאת שמים וארץ במאמר הראשון אין לו כללות עם שאר י' מאמרות, כי אין כאן מאמר עדיין, כי עדיין לא היו אותיות, הבן הדבר:
8
ט׳וידבר וכו' (שמות כה א) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר וכו' (שמות כה ב). הנה תיבת ישרא"ל, הם אתוון "לי "ראש. "לי הם אותיות החיצונים שבישראל המקיפים לאותיות רא"ש שבישראל, להיות תיבת "לי מורה על בחינת קידושין שקידש הש"י לכנסת ישראל, כמד"א (שמות יט ו) ואתם תהיו ל"י וכו' וגוי קדו"ש, כענין קידושין הגשמיים בעולם הזה הרי את מקודשת ל"י ידים מוכיחות, בעינן ל"י דייקא. (וצירוף תיבת ל"י מבואר במגלה עמוקות מורה על התחברות קוב"ה כביכול עם הכנסיה הקדושה, כי הל' גבוה מכל האותיות מרמזת על גבוה מעל גבוה שומר, והיו"ד היא קטנה מכל האותיות מורה על כנסת ישראל כי אתם המעט כו' (דברים ז ז). והנה אתוון ל"י המה המקיפין שבתיבת ישרא"ל, כי על ידי הקידושין מקנה החתן להכלה אור מקיף, כנודע מכוונת הקידושין להאר"י ז"ל. ואתוון רא"ש מורה על בחינת היחוד השלם שייפין בשייפין, כמד"א (שיר השירים ב ו) שמאלו תחת לראש"י, ואותיות רא"ש בגימטריא תק"א הם צירוף רמ"ח איברין דדכורא עם רנ"ג דנוקבא, (היינו רנ"ב עם המפת"ח לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), עיין שם דהלכתא כוותיה לדעת הרמב"ם בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ז), הגם דדעת הרמב"ם שם צריכים עיון, עיין שם בכסף משנה ואין כאן מקומו לקבל אריך) והם אתוון פנימיים שבישראל, כי על ידי הזיווג מקנה לה אור פנימי (עיין בכוונת). והנה בקידושין הכלה ניהנת מהחתן שמקבלת ממנו מתנה, והחתן אינו נהנה ממנה רק נדבת לבה, שבקבלתה ממנו המתנה מורה נדבת לבה שמתרצית לו שיהנה ממנה אחר כך בקירוב בשר ולגדל ממנה פירות. ומעתה תבין דבר אל בני ישרא"ל דייקא, שבהם כלולין אתוון "לי "ראש, "ויקחו "לי תרומה, לא אמר ויתנ"ו רק "ויקחו "לי דהיינו קידושין, דבאתוון "לי זה מיקרי לקיחה שלוקחת הכלה, מאת כל איש אש"ר ידבנו "לבו, "אשר אתוון ראש שמתנדב לבו לאתוון "ראש, "אשר תקחו וכו' שמתנדב לבו לשיהיה אחר כך היחוד השלם בועלי"ך עושיך (ישעיה נד ה) ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל כ), (עיין מ"ש בפרשת יתרו), והבן מאד הענין הזה בכאן בבנין בית חתנות שצוה הש"י. והנה הגם שהתרומה הזאת נתנו ישראל הלא ללקיחה תחשב, כאשר הוא הדין בנתנה האשה לאדם חשוב דמקודשת דללקיחה תחשבה (קידושין ז' ע"א), ובפרט כי לי הכסף וכו' (חגי ב ח) כמו שאמרו רז"ל במדרש (שמו"ר פל"ג ד'). וכאשר תתבונן עוד אמר ידבנו לב"ו, שהוא הקנאת אור מקיף דחכמה שיש בה ל"ב נתיבות, כמ"ש האר"י ז"ל בכוונת הנוסח "הרי "את "מקודשת "לי "בטבעת "זו "כדת "משה "וישראל, שיש בה ל"ב אותיות, והבן מאוד כי אי אפשר לכוין הכל בכתב, רק המשכיל יתבונן והש"י יאיר עינינו ולא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. והבן אומרו ית' אחר כך (שמות כה ח) ועשו לי מקדש, ואחר כך ושכנתי בתוכם בפנימותם אתוון ראש. והבן אומרו ית' אחר כך (שמות כה ט) ככל אש"ר אני מראה אותך, אש"ר דייקא יהיו לרצון אמרי פינו. והנה ידידי אין מן הצורך להאריך שכל הדברים הללו אינם כפשטן, כי כבר הזהירו בזה כל הקדושי עליונין וידוע להבאים בסוד י"י:
9
י׳ככל אשר אני מראה אות"ך וכו' (שמות כה ט) מלא וא"ו. נראה שרמז שהש"י אמר לו שלא ישנה מגבול כל הששה קצוות שישנם בכל פועל מעשיי, מזרח מערב צפון דרום מעלה מטה:
10
י״אשמן למאור וכו' (שמות כה ו). עיין מ"ש בפרשת ויקהל:
11
י״במדרש (שמו"ר פל"ג ג') ויקחו לי תרומה (שמות כה ב). הה"ד (שיר השירים ה ב) אני ישינה ולבי ער וכו'. אני ישינה ממעשה העגל, ולבי ער והקב"ה מרתיק עלי, הוי ויקחו לי תרומה, עכ"ל. נ"ל דבא לדייק למה אמר ויקח"ו ולא ויתנ"ו. על כן פירש דהנה נתינה שנותן האדם, הנה הוא קודם במחשבתו שחושב ליתן, מה שאין כן לקיחה שלוקח האדם מחבירו, הנה לא יהיה הדבר תלוי בו ולא עלתה לו במחשבתו. כן הוא בכאן שהיה הדבר לישראל ח"ו כאחר ייאוש, על כן אמר להם הש"י ויקחו כעין לקיחה מהנותן, הבן הדבר. וגם יתפרש ויקח"ו כעין ק"ח על מים רבים (יחזקאל יז ה), שהם הזרע הנצמחים בפתאום בלא הודע:
12
י״גמאת כל איש אשר ידבנו לבו וכו' (שמות כה ב). הנה ידבנו הוא כאלו אמר ינדבנו, והנון נחסרה ומובלעת בדגשת הדלי"ת, וצריך עיון למה ולא דבר ריק הוא. ונ"ל דהמשכיל על דבר בדברי הזהר בפרשת תשא (ח"ב ק"צ ע"ב), דהש"י אנקיד למשה לאחוז הרצועה, כי אמא מלכותא קדישא לא הות תמן, הואיל ופגמו בה בחובא דעבדו עמא דלבר (היינו ערב רב) ואשתתפו ביה עמא קדישא. והנה לדעת הזהר (ח"ב קצ"ה ע"א) ציווי מלאכת המשכן היה קודם למעשה העגל, על כן אמר הש"י מאת כל איש וכו', אבל משה לא פקד הציווי לישראל עד אחר המעשה למחרת יום הכיפורים, על כן אמר קחו מאתכם (שמות לה ה) דייקא בלא השתתפות הערב רב. וקשה הדבר להבין הלא דבר אלקינו יקום לעולם, ולפי הנ"ל לא נתקיים חלילה אומרו ית"ש מאת כל איש וכו'. אך הוא לדעתי הנה אלקינו ית"ש המגיד מראשית אחרית ידע את אשר יעשו, ועל ידי הערב רב יפגמו במלכותא קדישא, ועל ידי הנדבה במלאכת המשכן בלב שלם יתקנו, ידוע "הלב בנדבתו מתקן הפגם, כמד"א (תהלים עג כו) צור לבבי וחלקי, כי מקומה נגד "הלב בטח בה "לב בעלה "ושלל לא יחסר (משלי לא יא), "שלל בגימטריא ב' פעמים "פנים, היינו שלא יחסר היחוד פנים בפנים. והנה נשמות ישראל אשר אחיזתם בקודש מלכותא קדישא אם הבנים, דוקא יתקנו בנדבת לבם. והנה חסר בכאן הנו"ן רמז למלכותא קדישא, כנודע נאמן כפוף ונרמז בדגש, להורות שעל ידי העון אימא קדישא לא הות תמן, ונחסרה מהשורש "נדב אשר שארי האתוון זולת הנו"ן מרמזין לקצוות, (ונרמזה בדג"ש כי על ידי העון בעוה"ר נעשית נקודה בסוד מיעוט הירח), ואמר אשר "ידבנו "לבו, בהצטרף "לבו (היינו "הלב לד"ב) מזה תקחו את תרומתי. והנה מזה שפט משה שלא לקבל מן הערב רב, ברוך המגיד מראשית אחרית ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וכל דברינו בדרך אפשר:
13
י״דויקחו לי תרומה (שמות כה ב). לא אמר "ויתנו. הנה יתפרש על פי מ"ש הרמב"ן בפסוק (שיר השירים ב ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. שאמר בפירושו בבוא לאדם איזה בחינה מיראה ואהבה, יראה לעשות לה חפץ וכלי להגביל בתוכה אותה ההשפעה, דבזולת הכלי לא תתקיים. והנה הכלי הנכונה בכל פעם היא מדת הצדקה, הנה על ידי הנדבה הגם שנותן האדם, הנה הוא מקבל גם כן במה שמגביל האור בהכלי וללקיחה תחשב לו. וזהו ויקחו לי תרומה, וז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כי החילוק הוא בין נדר לנדבה, כי נדר יש לו גבול בגדר וגבול, מה שאין כן "נדבה אין לו גדר וגבול מבלי כלי. וז"ש מאת כל איש אשר "ידבנו לבו, שלבו נודב עליו שאורות היראה ואהבה באים אליו מבלי גבול וכלי, אזי תקחו את תרומתי והוא כלי המגבלת וללקיחה תחשב לו:
14
ט״ווחברת את חמש היריעות לבד ואת שש וכו' וכפלת את היריעה "הששית (שמות כו ט). "הששית תרין במסורה. דין. ואידך וצויתי את ברכתי לכם בשנה "הששית (ויקרא כה כא). רמיזת המסורה כמו בכאן "חמש "ושש, כן לשם "ששית פעמים חמישית, דהלכה כר"י דשנת החמשים עולה לכאן ולכאן (ר"ה ט' ע"א), אם כן אחר היובל ששית היא חמשית לזריעה, נ"ל:
15