אגרא דכלה, ראהAgra DeKala, Re'eh
א׳ראה אנכי נותן לפניכם וכו' (דברים יא כו). כל הרואה ישתומם התחיל בלשון יחיד רא"ה, ומסיים לפניכם לשון רבים. וגם כן לפניכ"ם לא יצדק, כי חלילה שיאמר הש"י שההיפוך של הברכות יהיו שייכים לפני ישראל, ובפרט באומרו נות"ן, וידוע כי מאתו לא תצא וכו' (איכה ג לח). ואחשבה לדעת דהנה ידוע טבע וסגולת המצות להשפיע טובה לכל העולמות, וסגולת העבירה הוא בטבעה להשפיע להיפך. והנה לפעמים מצטרכים ישראל להשפיע רעות לשונאיהם, והאיך יהיה זה באפשרי, אם הוא מפאת המצות הלא בטבעה כל טוב, ואם מפאת העבירות הלא באיסרייהו קיימי. ואחשבה לדעת שהוא בעשות האדם תשובה מאהבה על העבירות, ואז זדונות נעשים כזכיות (יומא פ"ו ע"ב), והנה אף על פי כן טבע עשיה זאת גרמה הרע, רק שפעולתה יהיה לטובת ישראל כמו מצוה, דהיינו שיושפע על ידי אותן העבירות רעות ויחולו על ראש שונאיהם המעיקים להם. וז"ש ראה אנכי נתן לפניכם, (היינו הכל לפניכם לטובתכם ובידכם ניתנו), היינו ברכה (לישראל) וקללה (לשונאיהם). ומפרש (דברים יא כז) את הברכה (תשפיעו לישראל כפשוטו) אשר תשמעו אל מצות וכו', והקללה (לשונאי ישראל) אם לא תשמעו אל מצות י"י אלקיכם וסרתם מן הדרך, (אך) אשר (היינו תשובה מבינ"ה המאשרינו תשובה מאהבה) אני מצוה אתכם, (ובזה תפעלו) ללכת (הקללה אחרי אלקים אחרים וכו'), זה מה שנ"ל ושמעתי הענין כבר באופן אחר בשם איזה גדול והנלע"ד כתבתי, וגם נאמר לי אחר כך בסגנון אחר בשם כבוד אדמו"ר הק' מו"ה יעי"צ זצוק"ל:
1
ב׳את הברכה וכו' (דברים יא כז), והקללה וכו' (דברים יא כח). הנה בברכה אמר א"ת הברכה, ובקללה אמר והקללה לא אמר א"ת. ונ"ל (וכדומה הוא באלשיך וכעת לא מצאתיו) על פי מה שאמרו רז"ל (ויק"ר פל"ה א') כשברכן ברכן מא' עד ת', מא"ם בחקותי (ויקרא כו ג), עד קוממיו"ת (שם ויקרא כו יג). וכשקללן מו' עד ה', היינו מוא"ם לא תשמעו (ויקרא כו יד), עד ביד מש"ה (ויקרא כו מו), ולא עוד אלא שהם מהופכין הוא"ו קודם לה"א. וזה שנרמז בכאן א"ת הברכה מא' עד ת', והקללה היינו ו"ה מהופכים להורות חיבת ישראל, נ"ל. ועל פי פשוטו אמר בברכה א"ת, לרבות הברכות עד בלי די, מה שאין כן בקללות אין חפץ להש"י בריבויים, לא אמר את, נ"ל:
2
ג׳לא תעשון כן לי"י אלקיכם (דברים יב ד). שמעתי הפסוק ברמז מקובל מצדיקי הדור, דהנה יש בני אדם אשר חוק קבוע להם כמה ילמדו וכמה יאמרו תהלים וכיוצא, ואכלו את חוקם אשר ניתן להם, ובדעתם שכבר נתנו להבורא המגיע לו, ויתר היום הולכים בטל ומבקשים שכר כפנחס. והנה המשכיל אל דבר אין לך יום דומה לחבירו, ועת לפזר ועת לכנס, לפעמים המעשה כזאת ביום זה הוא מצוה, כגון שעושה הדבר בהצנע עבור כבוד שמו, ולמחר אותו הדבר בעצמו הוא עבירה, כגון שיגיע הדבר להתפארות וכיוצא, ואי אפשר לפרש הדבר כי המשכיל יבין מעצמו. וזה באה אזהרת תורתינו לא תעשון כן לי"י אלקיכ"ם, ר"ל כדמיון הזה ממש אותו ההנהגה, כי באפשר היום המנהג הזה טוב ולמחרתו הוא בהיפך, והבן:
3
ד׳ושמעתי עוד לא תעשון כן וכו' (דברים יב ד). כ"ן, מלשון כ"ן בנות צלפחד (במדבר כז ז), לשון נכון וצדק. והכוונה לא תעשון את עצמכם צדיקים ונכונים לי"י אלקיכם, רק בכל שעה יצדק משפטי הבורא:
4
ה׳ושמעתי עוד לא תעשון כן וכו' (דברים יב ד). כ"ן יתפרש לשון צד"ק ונכון כנ"ל, כי הנה הש"י [חפץ] שהצדיקים יבטלו גזירתו כי זה שעשועיו ית', והנה לבל יאמר הצדיק בוודאי צדקו דיניו ית' ומה לי להיות מקטרגא דמרי, אל יאמר כן. וזהו לא תעשון כן, לא תעשון צדק ונכון לדיניו ית', כי אדרבא השי"ת חפץ בזה שימליצו עבור בניו וימצאו להם זכות, כמ"ש הש"י ספר אתה למען תצדק (ישעיה מג כו), כי חפץ חסד הוא (מיכה ז יח):
5
ו׳וירמוז עוד לא תעשון כן וכו' (דברים יב ד). דהנה כבר קדם מאמרינו כמה פעמים במעשה בראשית נאמר בכל פעם ויהי כ"ן. וכבר תלוי בזה כל שלטי הגבורים. והנ"ל דידוע דהכל נברא באמצעות התורה כנודע, והתורה כולה נרמזת בתש"ך צירופי בראשית כנודע, ואם כן כל מעשה בראשית כלולים בתש"ך צירופי בראשית. והנה כ"ן בנו"ן רבתי [דאי"ק בכ"ר] בגימטריא תש"ך, על כן אמר בכל מעשה בראשית ויהי כ"ן, להורות דכולם קנו הויה בתש"ך צירופי בראשית. והנה כל העולמות נבראו עבור ישראל שנקראים ראשית (ויק"ר פל"ו ד'), וז"ש נעים זמירות ישראל (תהלים קמז כ) לא עשה כ"ן לכל גוי, נ"ל. והנה הבורא ית' שלם בתכלית השלימות, ולא הוצרך לבראות עולמות למלאות חסרונו ח"ו כדמיון האדם הפועל פעולה למלאות איזה חסרון, רק מדרך הטוב להיטיב ורצה לגלות טובו לנבראים. וזהו שנרמז לא תעשון (בדעתיכם) כ"ן, (המעשה בראשית שנרמז בכ"ן, לא יעלה בדעתיכם שהוא) לי"י אלקיכם בשבילו ולצרכו למלאות איזה חסרון ח"ו, רק לגלות טובו לבריותיו ברוך הוא ומבורך:
6
ז׳וירמוז עוד לא תעשון כן וכו' (דברים יב ד). על פי מה שאמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והנה עבירה הגם שהיא באזהרת לא"ו מהש"י, עם כל זה כשיארע הדבר לשם שמים גדלה מאד מעלתו, כמו שידעת מענין יעל אשת חבר הקני, (צא ולמד מבנות לוט שהיתה כוונתן לשם שמים ויצא מהן חוטר מגזע ישי). וזה שרמזה התורה, ל"א, ר"ל מה שאתה מוזהר בל"א, היינו לאוין, תעשון כן לי"י אלקיכם, תעשון כזאת בעת יקרה לכם כוונת פעולה לשם שמים, כגון אסתר ויעל וכיוצא, אזי יהיה לרצון הפעולה ההיא בהכוונה הטובה לשם שמים, והבן:
7
ח׳וירמוז עוד לא תעשון כ"ן (דברים יב ד). כ"ן לשון כינוי, כי ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא ואמר העזוז והאמיץ וכו', וא"ל סיימתינהו לכולה שבחא דמרך (ברכות ל"ג ע"ב). וזהו שרמז לא תעשון כ"ן כינויים לי"י אלקיכם, רק המפורש בתורה על פי משה כמו שאמרו רז"ל. ובדרך זה לא תעשון כ"ן כינויים, שהמשכיל לא ידמה באמיתיית שום כינוי בעצם כביכול כי הכל בהשאלה, עיין ברמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"א ה"ט), ואמר החכם השוללות מן הבורא, אמיתיות יותר מן המחייבות, והבן:
8
ט׳וירמוז עוד לא תעשון כן וכו' (דברים יב ד). כי הא דרמו רבנן (יומא פ"ו ע"ב) מ"ש גדולה תשובה שזדונות נעשים כשגגות, ובמקום אחר אמרו נעשים כזכיות, ותירצו מאהב"ה נעשים כזכיות. והנה תשובה מאהבה הוא תשובה עילאה, הוא בינה הויה בניקוד אלקים. וזה שפירשנו שובה ישראל עד י"י אלקיך (הושע יד ב), עד המקום אשר שם הויה בניקוד אלקים. וזה שרמז בכאן ל"א, ר"ל מה שהוא באזהרת ל"א היינו העבירות, תעשון כ"ן תעשון מהם נכון וצדק כזכיות. לי"י אלקיכם כשתגיע בתשובה עד מקום הויה בניקוד אלקים, יתהווה מהלאוין שעברתם זכיות:
9
י׳השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה (דברים יב יג). יש לרמז על פי מה דידוע דעל ידי התפלה שאנו מתפללים בסדר הנהוג בתיקון אנשי כנסת הגדולה, אנחנו מעלין ניצוצות מתוך עמקי הקליפות, ואנחנו מעלין בתחילה בעשיה דקדושה על ידי סדר הקטרת והקרבנות, ואחר כך בפסוקי דזמרה ליצירה, ואחר כך בקריאת שמע וברכותיה לבריאה, והעיקר הוא להביאם אל אצילות הקודש שם נתהווה היחוד השלם על ידי הניצוצין הללו, באמור השכינה חזי נא במאי ברא אתינא לקמך (זוהר ח"ג י"ג ע"א), והוא בשמונה עשרה קול דממה דקה תמן אתי מלכא (זוהר ח"ג רכ"ג ע"ב). והנה יפורש כאן אזהרה לאדם שהמשכיל ישים אל לבו, כי יש בני אדם שמתפללים הקרבנות פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, מאחר שהקול מעורר הכוונה, מה שאין כן בבואם לאצילות הקודש דהיינו תפלה י"ח לבם בל עמם, והנה על ידי זה נשארים הניצוצת בעולמות בריאה יצירה עשיה, וצריך לזה זריזות יתירה והשתדלות רב. והנה ידוע בעולמות בריאה יצירה עשיה הם מושגים ואפשר להשיגם, מחמת שאינם עצם אלקות מאור אין סוף, רק שהחיות מגיע להם דרך מעקה אצילות כנודע, מה שאין כן אצילות כביכול איהו וחיוהי חד בהון והכל כשלהבת הקשורה בגחלת, משום הכי יפול בעולמות בריאה יצירה עשיה לשון ראיה דהיינו ראיית השכל והשגה, מה שאין כן אצילות הוא רק מחשבה. וז"ש השמר לך פן תעלה עולתיך, ר"ל עליותך היינו הניצוצין שאתה מעלה, תעלה אתם רק במקום אשר תראה, דהיינו עולמת בריאה יצירה עשיה, רק תראה להשתדל להביאם לאצילות לקשט את השכינה, באמרה חזי במאי ברא אתינא לקמ"ך דייקא פנים בפנים, ויתהווה היחוד השלם והבן, הש"י יאיר עינינו בתורתו:
10
י״אאו יאמר השמר לך וכו' (דברים יב יג). על פי מ"ש הבעש"ט ז"ל דכל מחשבה שיפול לאדם במחשבתו ובפרט בעת התפלה ותלמוד תורה, יראה מאיזה ענין הוא המחשבה זרה ההוא, אם הוא מענין אהבה, יראה להעלותה לאהבת הבורא ב"ה, ויאמר בלבו הלא זה אהבה ממדת החסד שנפלה בשבירת הכלים, מוטב להעלותם בשורש זה (והוא סוד המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית (ברכת יוצר אור)), כי עבור זה באת אל האדם לבקש ממנו להעלותה, וכן הוא הענין במחשבות יראה והתפארות ושארי המדות. וכתב עוד הבעש"ט זצ"ל שלא ידחנה לגמרי ממחשבתו, רק העיקר הוא חפץ הש"י להעלותה בשורשה להש"י. והנה כל הדברים הללו אמורים רק לאדם שבטלו תאוותיו, ואפילו רואה בעיניו איזה דבר תאוה לעינים הוא נבזה בעיניו נמאס, כי כבר לבו חלל בקרבו מתאוות היצר הרע, ואם כן מאין ולאין תבוא במחשבתו מחשבה הלז דהיינו הרהורי ניאוף וכיוצא כבוד והתפארות, ע"כ באת למחשבתו מתוך עמקי הקליפה לבקש ממנו להעלותה לשורשה. מה שאין כן לאדם שכל עצמותו דבוק בתאוות העולם, ומתאווה בכל מה שעיניו רואות להיתר ולאיסור, אין לך שטות גדול מזה שיתעסק בהעלאות המדות, והוא בעצמו מלובש בעפריות חומריות אותו דבר שראה בעיניו ולבו חומד להיות כלי מעשה גומרין ח"ו, הנה איש כזה צריך לדחות המחשבה ממחשבתו ולא יתעסק בהעלאת אותו דבר בשורשו כי לא יצליח, כיון שהמחשבה באה לו מחמת שעיניו ראו ולבו חמד, ומזה באה לך המחשבה שאתה משתוקק באמת לדבר העבירה הלזו, ואם כן מאין ולאין תעלנה לשורשה כיון שאתה דבוק בחומר התאוה לעינים, והש"י יסיר מאתנו דרך השקר ודרך מצותיו נרוץ אמן סלה:
11
י״בוהלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד כז). יש לרמז שהיא אזהרה לאדם לבל יאמר מה לי להתעסק במושכלות ובדביקות האלקות, הלא הוא דבר שאי אפשר להשיג על בורייה, רק מחויב בכל יום להתבונן כפי שכלו, וכשיתוודע לו איזה מושכל יעתק ממנה לגבוה יותר, ובכל יום ובכל שעה יוסיף אומץ במושכלות ובהתבוננת גדולת אלקי עולם. על כן מהראוי לאדם לשמוח בחלקו חכמה בינה ודעת שנתן לו הבורא ית"ש, ומה שחננו הבורא בחכמה ובדביקות, והש"י יעזור לו בכל יום יותר ויותר. וזהו שיש לפרש והלוי אשר בשעריך, ר"ל הדביקות אשר בהשערות שכלך, (יתפרש לוי מלשון ונלוו עליך (במדבר יח ד) , ובשעריך מלשון השערה ושיעור), לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך, ר"ל כי לא תוכל להמתין בדביקות ויחודים עד שיהיה לך שכל רב, כי אפילו תחיה כימי מתושלח לא תשיג אמיתית מושכלות הבורא ית', כי זה אינו מחוק האפשרי לשום נברא, ומכל שכן למין האנושי הדר בעולם הזה בעפריות החומר, ואם כן בריאתך לריק ח"ו, כי הש"י הנעלם מכל נעלם אין לו חלק ונחלה בגשמיות. רק זה שעשועיו כשהתחתונים משכילים מאלקותו מה שיש כח באנשיותם, ונדבקים בשכלם בשורשם האמיתי, ודו"ק כי קצרתי הש"י יאיר עינינו:
12
י״גוירמוז עוד והלוי אשר בשעריך (דברים יד כז). ר"ל האיש ההולך בדביקות בהשכלת חכמתו בגדולת הבורא ית', אש"ר בשערי"ך לא תעזבנו, אש"ר מרמז לתשובה עילאה בינה המאשרינו, ר"ל הגם שדבוק בחכמתו בדביקות הבורא, עם כל זה התשובה שבהשערת שכלך לא תעזוב, רק תהיה כל ימיך בתשובה כי אין לו חלק ונחלה עמך, ר"ל אי"ן הוא מדת החכמה, שהוא סוד הדביקות בחכמתו באמיתיות מציאת הבורא ית', ונמצא כי מדת אי"ן יש לו חלק ונחלה עמך על ידי דביקותיך, לא תפריד ממנו התשובה שהוא סוד בינה, כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין (עיין זוהר ח"ב י"א ע"ב) ויעשה ויצליח, והבן:
13
י״דוירמוז עוד על פי האמור לעיל בעליות המדות בהעלות כל הדברים לשורשן, כגון אם נופל במחשבתו איזה אהבה, יעלנה לאהבת הבורא למדת החסד, כי בודאי באה לו המחשבה משבירת כלי החסד שנפלו ניצוצות בקליפה וכיוצא במחשבות אחרות, וכבר כתבנו דכל זה דוקא לאדם שבטלו תאוותיו ואינו מתאווה בעצם לאותן הדברים הגופניים, ואם כן מהיכן באה לו המחשבה זרה הזאת, על כרחך שבאת אליו להתחנן לו להיות בעוזרה להעלותה מהקליפה. וזהו והלוי אשר בשעריך לא כו' (דברים יד כז), ר"ל כשנלוה אליך איזה מחשבה אשר אינה בהשערת שכלך, כי כבר בטלה מחשבתך בעסק הזה להיות מחשבתך משוטטת בתאוות הגופניות, על כרחך המחשבה הזאת הנלוית אליך כעת היא להעלותה, על כן לא תדחה אותה ממחשבתך, רק תראה להעלותה כי הוא פדיון שבויים ומהו מצוה רבה פדיון שבויים. וז"ש כשתבין המחשבה הזאת אינה בשעריך, אזי תעזבנה ר"ל תעזור לה, (ויתפרש מלשון עזוב תעזוב עמו (שמות כג ה), עזבו ירושלים). ומפרש הטעם כי אין לו חלק ונחלה עמך, כבר לבך חלל בקרבך מהמון התאוות, ובאת אליך רק לפדותה מבין ענמים, הש"י יהיה בעזרינו:
14
ט״ווירמוז עוד בהיפך על האדם הדבוק עדיין בחומר, ואינו עוסק במחשבתו בכל עת תמיד בדביקות הבורא, רק הוא דבוק עדיין באהבת ותאוות העולם, כשבאה לו מחשבות זרות מהרהורי ניאוף וכבוד וכיוצא הוא שלו ממש, ואם כן האיך יתעסק להעלות בדביקות המדות כיון שאין זה עדיין בהשערת שכלו, על כן יראה לעזוב ולדחות אותה המחשבה לקיים ולא תתורו אחרי לבבכם (במדבר טו לט), ולא להתעסק בהעלאת המדות כיון שאין לך חלק בזה עדיין כמ"ש לעיל. וזה יתפרש והלוי אשר בשעריך לא (דברים יד כז), ר"ל מה שתרצה לדבק מחשבתך הזרה במדות הבורא, אשר הוא אינה עדיין בהשערת שכלך כי לא נסית עדיין באלה, אזי מוטב תעזבנה ותדחה המחשבה לקיים ולא תתורו, כי אין לו חלק ונחלה עמך, ר"ל הדביקות אין לו עדיין חלק עמך בהארת נפשך להיותך דבוק בחומר, הש"י יאיר עינינו:
15
ט״זעשר תעשר את כל תבואות זרעיך היוצא השדה שנה שנה (דברים יד כב). נראה לפרש ברמז הפסוק על פי מה שנאמר באברהם (בראשית יד כ) ויתן לו מעשר מכ"ל, ר"ל המעשר מתיבת כ"ל היא ה' שניתוספה לאברהם, ומזה באה לו הזרע בסוד הכתוב (בראשית מז כג) ה"א לכם זרע, (וזהו אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד (קה"ר פ"ה ו)), כי ה"א אחרונה הוא מלכות שמים שמקבלת השפע מכל הספירות, ומשם באה הזרע לישראל, (והבן דייקא המעשר מכ"ל, כי כ"ל הוא יסוד המשפיע לסוד העשירית), כי היא מקור נשמות ישראל אם הבנים, כמ"ש רש"י שיש חדר ששמו גו"ף, וכן קראוהו בזוהר הק' (ח"ד קע"ד ע"א) גופ"א קדישא, וזהו עד שיכלו הנשמות שבגו"ף (יבמות ס"ב ע"א). וזהו עשר תעשר את כ"ל, ר"ל תעשר את תיבת כ"ל (שהוא יסוד המשפיע להכלה, דהיינו ה' תבואת זרעיך, כי משם תבא לך הזרע בכוונה הזאת, היוצא השדה שנה שנה, ר"ל יוצא לחקל תפוחין קדישין שנ"ה שנ"ה, דרך כל הספירות (כי ספירה, בגימטריא שנ"ה), עד בא זרעיך להשדה אשר ברכו ה' חקל תפוחין, והבן:
16
י״זוירמוז עוד עשר תעשר (דברים יד כב). ר"ל תביא כל מעשיך וכל פעולתיך לעשר ספירות קדושות, א"ת כ"ל, א"ת ר"ת אלו"ל תשר"י, כ"ל הם הנ' ימים מראש חודש אלול עד הושענא רבה, שהם ממוצעים בין שנה לשנה ומשם בא השפע לכל ישראל. וזהו תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ר"ל בעת השנה שעברה חוזרת לנרתיקה, והשנה הבאה באה אלינו לטובה לחיים ולשלום ולגאולה שלימה, באותן הימים תראה לדבק ולעשות מעשיך לצורך גבוה, דהיינו ליחד העשר ספירות, והבן:
17
י״חאו ירמוז עוד עשר תעשר (דברים יד ב). בשני מעשרות הכתוב מדבר. על פי מה שיסד הפייט ז"ך ור"ע מהיום מודע דינם לאחד, ואשר מעשיו שקולים עד עשר יואחד. והנה כינה הצדיק בתיבת ז"ך (להיות כל מעשהו באחדות ז"ך אתוון דאורייתא), והרשע בתיבת ר"ע (הוא מספר עשרה פעמים ז"ך, כי מעשיו הוא בפרודא והבן), והנה ז"ך הוא המעשר מר"ע, (עיין כל זה בספר ברית כהונת עולם). והנה הצדיק יתכנה מעשיו למעשר אחד, שהיא עשירית מר"ע, ואשר מעשיו שקולים הוא הבינוני עד עשר יואחד, ויהיה גם כן בסוד עשירי יהיה קודש (ויקרא כז לב) דהיינו יום הכיפורים. והנה ימות החמה הם שס"ה ימים שנקרא שנ"ה, שמרמז רק שנ"ה ימים כי לא באו בחשבון עשרת ימי תשובה, שהם בחינת היו"ד אי"ן בחינת חכמה שבין שנה לשנה, שהזמן פושט צורה ולובש צורה, וכל דבר בעולם כשפושט צורה ולובש צורה, מוכרח להיות בנתיים בחינת אי"ן בחינת גל"ם י', על כן גל"ם גימטריא חכמה, בסוד הכתוב (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשי"ת, והחכמה מאין תמצא (איוב כח יב). וזהו עשר תעשר שני בחינות מעשרות, דהיינו הצדיק שהוא בחינת מעשר נקרא ז"ך מעשר מתיבת ר"ע, והבינוני יבוא גם כן בסוד המעשר כי עד עשר יואחד, להיותו בסוד ז"ך בחינת המעשר העשירי יהיה קודש. והנה אלו הב' מעשרות תעשר א"ת כ"ל, דהיינו בנ' יום אלול תשרי כנ"ל, דהיינו מעשר אחד תבואת זרע"ך אתוון ז"ך ר"ע, ויבואו הצדיקים בבחינה זו לסוד העשירי, והמעשר של הבינוני הוא היוצא השדה שנ"ה שנ"ה, ר"ל כשימתינו להם עד שיוגמר הזמן של עשרת ימי תשובה, שאז השנה שעברה פושטת צורה והשנה הבאה לובשת, שהוא גם כן בסוד היו"ד העשירית כולם בחכמה עשית, והגמר הוא בגמר הי' ימים דהיינו יום הכיפורים, ואז באים גם כן לסוד המעשר כמו הצדיקים, והבן כי עמוק עמוק הוא הש"י יאיר עינינו:
18
י״טהשמר לך פן תעזוב את הלוי (דברים יב יט). יש לרמז על פי מה שכתבתי כמה פעמים לו"י נקרא דביקות הבורא ית"ש, מלשון ילוה אישי (בראשית כט לד). והנה כל ימי היות האדם מלובש בחומר, אזי החומר מונע מלהיותו דבוק בחיי החיים כי יעצרנו הגשם, הגם שמטבע החלק להשתוקק אל הכלל ואנחנו עמו וצאן מרעיתו חלק אלקי ממש כביכול, ממילא מהראוי היה שתהיה התשוקה והכסופה בהתמדה מופלגת, עם כל זה החומר הארציי מונע, וצריך להתגבר כנגדו בהתבוננת בגדולתו ית"ש וברבות טובותיו והכללות והפרטיות, עד יאיר בו אור הנפש ויערה עליו רוח ממרום לדבק את נפשו בשורש האמיתי. וז"ש השמר לך פן תעזוב את הלוי (ר"ל הדביקות הנפלא), כל ימיך על אדמתך ור"ל כל ימי היותך מלובש בחומר העפריי והארציי, רק התגבר בהתבוננת גדולת הבורא ויאיר לך, והבן:
19
כ׳רק חזק לבלתי אכל הדם (דברים יב כג). תרגום יונתן לחוד איתוקפין ביצריכון מטול דלא למיכל אדמא. נ"ל אחר שנדקדק בפסוק הנה מה שאמר לדבר הזה חז"ק, כבר נדרש בדברי רבותינו (ספרי מ"ב), אבל רשות ניתן לדרוש. ועוד נדקדק מ"ש לבלת"י, היה לו לומר רק חזק ולא תאכל וכו' או שלא תאכל, ואמר לבלתי אכל וכו', דמשמע נוסף לשמירת הלאו עוד תצטרך חיזוק, ואמרו רז"ל במדרש (ויק"ר פ"ד א') אמר הקב"ה לנפש, אני כתבתי עליך בתורה רק חזק לבלתי אכל הדם, ואת יוצאת וחוטאת איתמהה נפש כי תחטא (ויקרא ה א), (עיין בפרשת ויקרא כתבנו שם באריכות דברי המדרש ופירושו). וכאן המצטרך לעניינינו הוא, דהנה תרי חללי ליבא הם, חלל הימיני שם משכן היצר טוב והוא מלא רוח נפש הקדושה, וחלל השמאלי מלא דם והוא משכן היצר הרע נפש הבהמית המתאווה לתאווה, והנה זה כל עבודת האיש הישראלי ולאם מלאם יאמץ, היצר טוב בכח הנפש הקדושה אשר בחלל הימיני מבקש להטות אליו כל איברי הגוף עם כל החושים לעבודת הש"י ולתורתו וליראתו, וממאס בתענוגי הבלי העולם אשר היצר הרע עם הנפש הבהמיית מתאווה, ועל ידי זה מושל בכל פעם על הנפש הבהמיית ומתמעט הדם שבחלל השמאלי, ובפרוץ הדבר מתפשט הרוח חיים גם בחלל השמאלי, ומתבטל כל הדם ומתהפך מר למתוק ונעשה היצר הרע גם כן יצר טוב, ונעשה ב' פעמים רו"ח בגימטריא חת"ך, הוא השם החותך חיים לכל חי, שנעשה האדם כ"ל ח"י מלא כולו חיות. ומובן הדבר בהיפוך ח"ו מתפשט הדם גם בחלל השמאלי רחמנא ליצלן, ונעשה ח"ו ב' פעמים ד"ם, פ"ח יוקשים (תהלים קכד ז). על כן כששב האדם בתשובה מביא קרבן וזורקין הדם על המזבח, להוראה זו שחטא על ידי התפשטות הד"ם הוא היצר הרע שבכלל השמאלי, ועתה מקריבים לפני י"י. להוראה זו צונו הש"י במצוה שלא לאכול דם, כי הוא הרומז על כל כוחות היצר הרע לבל נגוע בקצהו, על כן חומר איסורו בכרת הנפש ח"ו. ונמצא בהתבונן באיסור אכילת דם, נצטרך להתחזק במצות י"י ולהתחזק לבל נבא לנגוע בקצה תאוות היצר הרע אשר כחו ומשכנו בדם החלל השמאלי. וז"ש הכתוב רק חזק לבלתי אכל הדם, רצ"ל מצורף למניעתך אכילת הדם תצטרך להתחזיק נגד היצר הרע, כי הדם הוא הנפש, ר"ל ד"ם הוא הנפש הבהמיי שבחלל השמאלי וצריך אתה חיזוק, וזה שתירגם יונתן לחוד איתוקפין ביצריכון. וז"ש במדרש אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך בתורה רק חזק לבלתי אכל הדם, ואת יוצאת וחוטאת אתמהה נפש כי תחטא, שהוא תמיה גדולה על הנפש, הש"י ינחנו במעגלי צדק:
20
כ״אחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכו' (דברים טז יג). לא יצדק עשיה בימים. ויראה ימי"ם רמז למדות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שבאדם, דהיינו אהבתו ויראתו ותפארתו וכו', והם יתוקנו באדם על ידי חג הסוכות כנודע מכוונת הלולב וההקפות, ונקרא החג חג האסיף, שאז אוספין אל הקדושה כל האותיות המפוזרין שאמרו כל השנה שלא בדחילו ורחימו וכיוצא. וזהו באספך מגרנ"ך מגרון שלך, ומיקב"ך היינו ניצוצים המפוזרין ח"ו, ותתבונן הכוונה הן המפוזרין על ידי ברית הלשון או על ידי המעור, והבן:
21
כ״בכי יהיה בך אביון מאחד אחיך באח"ד שערי"ך בארצך וכו' (דברים טו ז). הדקדוקים הם. א', באח"ד שערי"ך למה לי. ב', בארצך כו', הלא מצות צדקה אינה תלויה בארץ. ושארי הדקדוקים יובנו מתוך דברינו אי"ה. והנראה לרמז בזה הפסוק רמז נכון להיושבים בחצרות י"י, דהנה כתבו רבותינו תלמידי הבעש"ט זצלה"ה דבבא לאדם מחשבה זרה בעת התפלה ועבודה וכיוצא, אזי יראה להעלותה לשורשה, דהיינו אם המחשבה מאיזה אהבה בעולם, יעלנה לעולם אהבה, כאשר המיר ימירנה באהבת הבורא ית', וכיוצא בשארי המדות. והנה כתבו שלא ידחה האדם המחשבה ממחשבתו לגמרי, רק יעלנה כי זה דמיון פדיון שבוים מצוה רבה, כי אותן האותיות הם שבוים בידי הס"א, ובאים אל האדם לפדותם מיד צר ולהושיבם לבית אביהם, ואותן האותיות הם ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים במעשה בראשית, וכן אותם שנפלו בעוה"ר בכל עת על ידי בני אדם גם בני איש בכל דור ודור. וזה שיש לרמז כי יהיה ב"ך אביון, היינו הכ"ב אותיות שהם כלל כל המחשבות, כי כל מחשבה הוא על ידי אותיות, ואותן האותיות הם שבאים להעלותם מקליפה, והם הנקראים אביונים שתאיבים לכל דבר, מאחד אחי"ך היינו או שנפלו על ידי אחד מאחי"ך השייכים לשורש נשמתך, או באח"ד שערי"ך שהם על ידי שעריך, היינו על ידי מחשבתך ושעריך היינו השערת השכל, או בארצך אשר י"י אלקיך נותן לך, היינו מהשבירה דמעשה בראשית שנפלו ניצוצין בארציות, והוא אשר י"י אלקיך נותן לך שזאת היתה הכוונה במעשה בראשית, והבן. לא תאמץ את לבבך, תרצה תחזיק את לבך לבלתי שמוע אל המחשבה ולדחותה, ולא תקפוץ את ידך היינו היו"ד שלך היינו המחשבה מאחיך האביון, היינו לרבותא אפילו אם יהיה המחשבה מאחיך, ותאמר מה לי ולצרה וכו', והבן. (דברים טו ח) כי פתח תפתח את יד"ך, היינו המחשבה כנ"ל תפשט את המחשבה בבחינת הפתח שהוא ניקוד החכמה, בסוד פיה פתחה בחכמה (משלי לא כו), היינו להתבונן האיך להעלות המחשבה על ידי החכמה. והעב"ט תעביטנ"ו, היינו למשכן את המחשבה בזרוע, היינו לתופשה לבלתי תת לחזור אותה לידי הסט"א, רק למשכנה להעלותה לבית אביה כנעוריה. די מחסורו אשר יחסר לו, ר"ל כל אחד כפי מחסורה, אם חסר למחשבה אור עולם אהבה יעלנה לשם וכן ביראה, והבן והמ"י כי לא יכולתי להרחיב הדבור כעת:
22
כ״גנתן תתן לו ולא ירע לבב"ך בתתך לו (דברים טו י). יש לדקדק תיבת לבב"ך למה לי, היה לו לומר ולא ירע בעיניך, כמ"ש (דברים טו יח) לא יקשה בעיניך. גם בתת"ך לו מיותר. והנראה לבב"ך משמע ב' לבבות, דתרין חללי דלבא הם משכן היצר טוב והיצר הרע, והנה היצר הטוב מסטרא דימינא, והיצר הרע מסטרא דשמאלא. והנה העשיר הנותן הוא גם כן מסטרא דימינא, והעני המקבל מסטרא דשמאלא, וכשהימין מתחסד עם השמאל, משלים סטרא דשמאלא עם סטרא דימינא, ועל ידי כך ינצל מן היצר הרע שישלים עמו ולא יעוררנו לעבירות. וז"ש נתן תתן לו, ועל ידי זה לא ירע לבב"ך, ב' הלבבות לא יפעלו לך רע בתת"ך לו, כיון שאתה מתחסד עם הסטרא דשמאלא, והבן:
23
כ״דוהחסידה (דברים יד יח). מתרגם וחווריתא והיא די' לבינ"ה נקרא חסיד"ה על שם הגוון שלה לוב"ן גוון החס"ד, וכן הוא בס"ח (סימן) חסי"ד נקרא האדם שמביישין אותם ומלבינים פניו ושותק:
24
כ״הבאפטרתא דיומא
25
כ״ועניה סוערה לא נוחמה הנה אנכי מרביץ בפו"ך אבני"ך (ישעיה נד יא). אמרו בזוהר הק' (ח"ב ר"מ ע"ב) שהגוים לא שלטו באבני ירושלים, ועד היום אם ימלא האדם את עיניו בפו"ך יראה כל אבני בית המקדש על מכונם. אין לנו עסק בנסתרות לי"י אלקינו מה הוא ענין הפו"ך, ואציין למשכילים מה פו"ך בך' רבתי דאי"ק, בגימטריא עצ"ת הוי"ה והיא לעולם תעמוד (תהלים לג יא), והבן. והנה תבין עוד ירושלי"ם כעת חסר יו"ד, בגימטריא עצ"ת הוי"ה, ויוסיף הש"י במהרה בה סוד היו"ד (באפשר הכוונה על נקוד"ת ציון), והוא לדעתי סוד ויסדתי"ך בספירי"ם, דהיינו בחינת יסוד יכונה ספיר, על שם הנקודה לבינה אשר בתוכה כמו יו"ד, והש"י יאיר עינינו באמיתית התורה:
26
כ״זושמתי כדכד שמשותיך (ישעיה נד יב). עיין במגלה עמוקות סובב הולך על קוטב האמת, ועיין בספרי רגל ישרה:
27
כ״חעוד אומר לך ושמתי כדכ"ד שמשותיך (ישעיה נד יב). כ"ד פעמים כ"ד בגימטריא ב' פעמים רפ"ח ניצוצין, גם ח' פעמים חס"ד, והמ"י:
28
כ״טעוד ושמתי כדכ"ד (ישעיה נד יב). היינו כ' פעמים כ', ד' פעמים ד', ב' פעמים יצחק שהוא יהיה המליץ לעתיד על ישראל (שבת פ"ט ע"ב), ובגימטריא שמא"י הל"ל חסד וגבורה, קראן הזהר (ח"ג ע"ג ע"א) אבהן דעלמא, רמזתי למשכילים:
29
ל׳וכל בניך וכו' ורב שלום בניך (ישעיה נד יג). יתפרש ברמז נכון וכ"ל הוא לשון מדה, מלשון וכ"ל בשליש (ישעיה מ יב), וכן הוא בלשון הש"ס (שבת ד' ע"א) לכו תיכול עלה וכו'. והנה כתיב (דברים כח ט) והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון וכו' (שבת קל"ג ע"ב), וכן הוא בכל הי"ג מדות (עיין בתומר דבורה להרמ"ק ז"ל). ואקדים לך עוד אית שלום, ואית שלום רב. והסוד של שלום רב הוא לחשוב ם' של שלום רבתי, היינו ם' רבתי דאי"ק בגימטריא ת"ר, הנה אז יעלה מספר תיבת שלום תתקל"ו, מנין י"ג פעמים חסד, היינו השפעת חסידים מן י"ג מדות של רחמים י"ג תיקוני דיקנא דאריך (עיין כל זה במגלה עמוקות פרשת מקץ). והנה כאשר אנחנו הולכים בדרכיו לכוין מדותינו כעין המדות של הבורא כביכול, אזי מושפע לנו הי"ג מדות דתיקוני דיקנא י"ג פעמים סוד רב שלום כנ"ל. ובזה יתפרש הפסוק וכ"ל בניך (היינו המדות של בניך), לימודי י"י (שהם מלומדים מן הש"י מה הוא רחום וכו') אני, ורב שלום בניך (יושפע להם רב שלום, היינו שלום במ"ם רבתי מנין י"ג פעמים חסד מן י"ג תיקוני דיקנא, כולם ישפיעו רב שלום לבית ישראל. וזה גם כן רמז דברי חז"ל (ברכות ס"ד ע"א) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, היינו משפיעים אל העולם שלום רב, וז"ש מרבים שלום הבן:
30
ל״אוירמוז עוד וכל בניך ורב שלום וכו' (ישעיה נד יג). עיקרה של תשובה היא לימוד תורה לשמה, (אחר החרטה והוידוי על העונות), כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר פכ"ה א') היה רגיל לקרות דף אחד וכו'. והנה הגם שהתשובה מועלת בכל עת, עם כל זה ימים המסוגלים הם מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, והם תתקל"ו שעות מנין שלום רב היינו במ"ם רבתי כנ"ל. והנה כשלומד תורה לשמה בימים היא התעוררת לגאולה, (וזהו (ברכות ס"ד ע"א) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם והבן), וז"ש וכל בניך למודי ד', דהיינו שלומדין תורה לשמה, ורב שלום בניך כשעוסקין בשעת רב שלום היינו בימי רצון כנ"ל, הנה מעותדים לגאולה כאמור שם:
31
ל״בוירמוז עוד וכל בניך וכו' (ישעיה נד יג). וכ"ל לשון תשוקה, מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג). והנה באיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, כשישראל בנהא דמלכא ומטרוניתא מקיימים התורה ומצות בתשוקה נכבדת, אזי גורמים התשוקה ביחודא שלים בצורות עליונים, כי מעשיהם יהיו קישוטין לשכינה שבהם מתקשטת ובאה לפני המלך לפני דייקא, חזי במאי ברא אתינא לקמך דייקא (זוהר ח"ג י"ג ע"א), פרוש שיהיה יחודא שלים. ובזה יתפרש וכ"ל בניך (רצ"ל התשוקה של בניך), לימודי י"י (ר"ל כביכול הם מלמדים את השם הו"יה ית"ש, שיהיה תשוקת הוא"ו לה"א הם זעיר ונוקב' (עיין זוהר ח"א כ"ז ע"ב), והן למעלה נתרבה הייחוד ברבות הטובה מן יו"ד לה"א הם אבא ואימא, ורב שלום בניך וגורמים שיהיה מדת השלום יסוד צדיק בסוד רב טובך, כאשר תבין פירוש הפסוק (דברי הימים א' כט יב) ובידך לגדל ולחזק לכל, שלא יהיה שלום קטיעא והבן, וכבוד אלקים הסתר דבר והשם הטוב יכפר:
32
ל״גוגם כן יתפרש לדרך זה שיהיה שלום, רק כבר ידעת יחוד אותיות הו"יה על אדני, בכפל אות על אות בחינת סוכה (בספר קרנים) עטרת תפארת, יעלה היחוד מנין ש"פ מנין שלום עם ד' אותיות. וזה שקדם מאמרינו בענין שלום קטיעא, יוחשב הו' ליו"ד ויהיה יחודא שלים, בסוד ישלם י"י פעלך (רות ב יב), להיות מנין ש"פ היחוד הנ"ל. וז"ש (ישעיה נד יג) ורב שלום בניך בעת שגורמים היחוד, אזי יהיה שלום רב וגדול בחשבון להתהוות יו"ד מהוא"ו, להיותו ישלם מנין ש"פ, והבן:
33
ל״דוירמוז עוד וכל בניך וכו' (ישעיה נד יג). עיין בדברי המקובלים סוד ד' בנים המבוארים בהגדה דפסח, ד' פעמים ב"ן בגימטריא יצח"ק. והנה לעתיד לבא במהרה בימינו יוכלל גם הבן הרשע בקדושה, להיות בתוכו ניצוץ קדוש מן הקדושה, והקליפה הסובבת לפרי תתבטל, על כן דייקא יצחק ימליץ טוב בעדינו, ויחשוב חשבון עם הבורא ית"ש לזכות את ישראל (שבת פ"ט ע"ב), שיתענגו על רוב שלום ויתבטל השעבוד מלכיות, (חשבון שייך ליצחק גבול וצמצום הוא ממדת הגבורה). וזה וכ"ל בניך, מי שהוא כולל כל הד' בנים דהיינו יצחק, לימודי י"י הוא ילמד כביכול להש"י בחושבו עמו חשבון, ועל ידי זה יזכה לרב שלום בניך, ויתבטל השעבוד מלכיות במהרה בימינו אמן:
34
ל״הוירמוז עוד וכל בניך וכו' (ישעיה נד יג). בניך הם הנערים והבחורים, לימודי י"י, שלומדים מהצדיקים הגדולים אשר עבודתם כל היום לילך בדרכי השם, ודבר י"י בפיהם אמת השכינה מדברת מתוך גרונם, ללמד להתלמידים הבחורים דרכי י"י באמת ובתמים, אם כן תלמידים הללו נקראים לימודי י"י. לזה אמר כשכל בניך לימודי י"י אזי ורב שלום בניך, מה שאין כן כשהתלמידים אינם משמשים כל צרכם, הוא העדר השלום כי מתהווה מחלוקת, כמו שאמרו רז"ל (סוטה מ"ז ע"ב) בתלמידי שמא"י והל"ל שלא שמשו כל צרכן. הש"י יעשה שלום עלינו:
35
ל״והן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול (ישעיה נד טו). יש לפרש על פי מה שפירשנו במקראי קודש (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממנו וכו' (דברים ז יח), לא תירא מהם וכו'. דהנה יש להתבונן מה היה המקרא חסר אם היה אומר סתם לא תאמר בלבבך רבים וכו' רק לא תירא מהם, והנה הניח הכתוב הדבר בהיתר כי תאמר וכו', ואחר כך אמר שוב לא תירא מהם. ונ"ל דהנה לפעמים היראה שאדם מתיירא מאיזה דבר והוא לטובתו, שנפל מיראת הבורא והש"י מזכירו על ידי דבר שרואה איזה ייראוי בעולם, והנה המשכיל מתבונן מהיכן הדבר הזה, להיות שמלובש בו ניצוץ מיראת הבורא, טוב לי להתדבק במקורו ביראת הבורא, וממילא תתבטל ממני היראה הגשמיות, ואותו הניצוץ הק' שהיה מלובש בדבר הגשמיי המאויים, יתברר מן הדבר ויפול לחלקו ולחלק נשמתו כאשר יוציא אותן הניצוץ מהקליפה. ותבין מה שאמר האר"י ז"ל שהיה משה אדונינו מתיירא מעוג מלך הבשן, להיות שהיה טמון בתוכו ניצוץ הקדושה של שמעו"ן ב"ן נתנא"ל (ר"ת בש"ן) שהוא היה ירא חטא (אבות פ"ב מ"ח), על כן נפלה יראתו על אדם הרואה אותו, ואמר לו הש"י (במדבר כא לד) אל תירא אות"ו דייקא, כי בידך נתתי אות"ו היינו הטמון בתוכו ינתן בידך אל הקדושה, והבן ובזה תתבונן שלא נאסר הציור, רק הזהר שלא תשאר במחשבתך בציור יראה הגשמיות הזו, רק לא תירא מהם והבן מאד. ובזה תבין פירוש הפסוק הן גור יגור, ר"ל הציור של היראה מותרת בגשמיות להתבונן ברבות העמים חיל עצום ושפעת קלגסים, אפס מאותי ר"ל רק מאות"י, שהיראה לא תהיה רק ממני, להתבונן שמוטב לירא ממנו אשר נשפע היראה בדבר המאויים, מ"י ג"ר את"ך, ר"ל אותו הניצוץ הטמון אשר גרם לך היראה הגשמיות עליך יפול, כאשר תתבונן ביראתו ית' אזי הניצוץ הלז אל מקומו שואף, ותתברר הניצוץ הזה ויפול עליך לחלק נשמתך, והבן מאוד:
36