אגרא דכלה, שלחAgra DeKala, Sh'lach

א׳שלח לך אנשים (במדבר יג ב). על פי פשוטו יש לפרש לך ממש, כי כבר ידוע שמאת הש"י היתה נסיבה לבלתי בוא משה אדונינו לארץ ישראל, כי גדלה מדריגתו ממדריגת ארץ ישראל בבחינת הדע"ת. והנה גם דורו היו דור דע"ה נאספו עמו במדבר, עד אשר יבוא מורה צדק ויתנהג העולם בבחינה עליונה נוראה מאד, ואז יבוא משה אדונינו עם הדור דיעה שלו, ואין כאן מקום להאריך. וז"ש היודע תעלומות שלח ל"ך אנשים, שתשלח את האנשים ל"ך ממש, שעל ידי השליחות הלז יתגלגל הדבר שיושלחו לך שיאספו עמך במדבר, וזה השליחות יגרום זאת, ברוך היודע תעלומות:

ב׳שלח לך אנשים כו' איש אחד איש אחד כו' תשלחו כל כו' (במדבר יג ב). יש להעיר בפרשה. א', אומרו ב' פעמים איש אחד. ב', תיבת תשלחו מיותר. ג', כל נשיא בהם מיותר. והנראה דהש"י העיר מאמר פיו מה שיהיה באחרית, להיות שבט יהודה ואפרים מוכנים להוציא שני נשיאי ישראל משיח בן אפרים ומשיח בן יהודה, על כן גם היום ב' נשיאיהם עמדו באמונתם וישרה בעיניהם ארץ הק', מה שאין כן אינך. וז"ש הש"י במאמר פיו שלח לך אנשים כו', אבל אני יודע שימשך מזה שבאחרית רק איש אחד איש אחד תשלחו במהרה בימינו, היינו רק משני שבטים הם יהיו כל נשיא בהם, רק אותן השנים יהיו נשיאי ישראל, כמו שכעת נשיאי אותן השבטים עמדו באמונתם. וז"ש אחר כך (במדבר יג ג) וישלח אתם משה על פי י"י, להיות משה הבין ממאמר פיו ית' שימשך מזה נשיאות רק לב' שבטים, ולא היה מרומז בדבריו ית' מי הם, על כן שלח אתם על פי י"י, לדעתו יתברך שהוא היודע תעלומות. וז"ש כולם אנשים (ספונים), אבל ראש"י בני ישראל (רק) המה אשר פי י"י דבר. ועל פי דברינו הנ"ל תבין מה שהכניס את יששכר בין יהודה לאפרים, כי שם השליח של יששכר יגא"ל ב"ן יוס"ף (במדבר יג ז), להורות כי גם בן יוסף יהיה הגואל כמו בן יהודה, על כן הסדר של הפסוק כזה, והבן:

ג׳וישלח אתם משה על פי י"י כל"ם אנשים (במדבר יג ג). הנה רז"ל דרשו (תנחומא שלח סי' ד') דרצ"ל אנשים חשובים. וי"ל עוד דהנה היה חשש סכנה לשלוח מרגלים אל ארץ רחבת ידים מקום בני ענק, ולמה לא שלח מלאכים. והנה תראה יהושע שלח את פנחס שהוא מלאך, כמו שאמרו רז"ל (במ"ר פט"ז א') על ותצפנ"ו (יהושע ב ד), שלא הוצרכו להצפין רק את כלב. ומה ששלח את כלב להיותו כבר מלומד בניסים, וגם הבטיחו הש"י שיירש את הארץ ודבר אלקינו יקום לעולם, אך על משה אדונינו קשה למה לא שלח מלאכים. לזה אמר להיות שהיה על פי י"י, בטח בישועתו וישלח כל"ם אנשי"ם ממש ולא מלאכים:

ד׳אלה שמות האנשים כו' (במדבר יג טז). עיין באור החיים שהקשה הלא כבר אמר ואלה שמותם, ועיין שם דבריו הקדושים. והנ"ל שאלו הג' האחרונים לבד שמותם גרם לרע, מה שאין כן הנך דלעיל. ולזה תמצא גם כן לרז"ל (סוטה ל"ד ע"ב, במ"ר פט"ז י') שלא דרשו רק הג' שמות האחרונים, על כן חזר לומר אלה שמות האנשים כו', לרמז שעל האחרונים קאי, והבן:

ה׳למטה אפרים הושע בן נון (במדבר יג ח). באתי להזכיר בכאן פרט אחד מה שנתקשו כל המפרשים למה נכתב בכל מקום ב"ן בחירק, ודברי בעלי הפשט ידועים (עיין ברד"ק ריש יהושע). ושמעתי מדברי אדמו"ר הרב הק' מהריעי"צ זצוק"ל שאמר בשם זקנו, דידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"ז א') שהיו"ד של שרי נתרעמה עד שצירפה הקב"ה ליהושע, והנה היו"ד של שר"י לא היה לה ניקוד, ומהיכן נתהווה ניקוד ביהושע, אזי לקח הש"י תרין נקודות מג' נקודת הסגול שבכל מקום בתיבת בן, ועשה מהם שבא תחת היו"ד, ונשאר בתיבת ב"ן נקודה אחת חירק, ודפח"ת: ולי הקטן נראה, דידוע מ"ש הש"י למשה ונתת מהוד"ך עליו (במדבר כז כ), שנתנבא מהוד"ו של משה, והוכרח להיות מקושר בנצח, כי נצח ישראל לא ישקר (שמואל א' טו כט), והוא סוד תרי פלגא גופא כנודע. על כן נקרא ב"ן בחירק ניקוד נצ"ח, לקשרו בנצ"ח לנצח על מלאכת י"י, ליתן המון לאומים תחת רגליו, והבן:

ו׳וידבר י"י אל משה לאמר (במדבר יג א) שלח לך אנשים כו' (במדבר יג ב). הנה לפי המבואר במשנה תורה (דברים א כב) שלא הוטב הדבר בעיני הש"י, רק הם אמרו נשלחה אנשים לפנינו והש"י לא רצה למחות, אם כן לפי זה מהו הלאמ"ר. וגם שלח ל"ך מהו, ודברי רז"ל (סוטה ל"ד ע"א) ידועים (והתורה כפטיש יפוצץ סלע). וגם יש להתבונן וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי י"י (במדבר יג ג), ממדב"ר פאר"ן למה לי, ידוע הוא דבפארן היו. וגם מהו על פי י"י, הרי לא הוטב בעיניו ית"ש. אך כבר כתבנו רבות רעו"ת צדיק ומכולם יצילנו י"י (תהלים לד כ), הו"יה פעמים הו"יה בגימטריא תרע"ו, (ועם הכולל הוא עזר"ת כידוע מהכונת), ובהצטרף הכוללת למספר (דהיינו כ"ז הויות), בגימטריא שב"ת. כי כל הויות ההוים בעולם הזה, להיותם מוגשמים ורחוקים מאור פני י"י, המה רעו"ת לנפש הצדיק החצובה מתחת כסא כבודו ית"ש, לולא י"י עזר"ו דהיינו שמכוין להתבונן אור כללות קדושתו ית"ש מלובש בכל דבר. וזהו רבות רעו"ת צדיק ומכולם יצילנו הויה, הוא הויות כללותו (היא הו"יה הכ"ז). וזהו על ידי התורה כ"ז אותיות, ובכל אות חיות משם הויה ב"ה, והוא בגימטריא שב"ת יומא דאורייתא (זוהר ח"ב פ"ח ע"ב), ועל ידי יום הזה קישור קדושתו ית"ש לישראל עם קרובו, לא עשה כן לכל גוי, הבן הדברים. והנה גלוי וידוע היה לפניו ית"ש שעתידין לחטוא במרגלים, והנה כדי להצילם (שלא יקויים ח"ו אכנו וכו' (במדבר יד יב), וכמו שאמרו הם בעצמם (במדבר יד ב) או במדבר הזה כו' (במדבר יד ג) נשינו וטפינו כו', הנה כיון משה בשליחות (כדרך כל הצדיקים המכוונים בכל דבר להמקום הנעשה בו המעשה שלא במקרה הוא, והדבר הנעשה מכוונים כ"ז לשמות ויחודים) להמקום הנעשה שהוא פאר"ן בגימטריא של"א, והמשלח הוא משה, הנה שמ"ה ושל"א הוא תרע"ו, הויה פעמים הויה. והנה כיון ששולח אותם על פי הויה, הוא הויה הכוללות ומכולם יצילנו י"י בזכות התור"ה ובזכות השב"ת. וזהו וישל"ח אתם מש"ה (דייקא), ממדבר פארן (דייקא), על פי י"י (דייקא). וזהו יש לפרש וידבר י"י אל משה לאמ"ר, (לאמ"ר במו פיו ששולח אותם על פי הויה), שלח לך אנשים לך דייקא שתכוין גם להצטרפות שמך, ובהצטרפות המצוה והמשלח והמקום, דהיינו הו"יה מש"ה פאר"ן ינצלו בזכות התורה והשב"ת. וזהו שתבין שביקש רבי לעקור תשעה באב כשחל בשבת (מגילה ה' ע"ב), כי ט' באב נתהוה על ידי מעשה דמרגלים ויבכו העם בלילה ההוא (במדבר יד א), בכיה של חנם בכו ונקבע וכו' (תענית כ"ט ע"א), אבל כשאירע בשבת, הנה מכולם יצילנו הויה, הבן הענין בהתפשטות הדברים וינעמו לך:

ז׳מדרש (במ"ר פט"ז ג') שלח לך אנשים (במדבר יג ב). ר' אחא הגדול פתח (ישעיה מ ז) יבש חציר וכו'. כוונתו לדייק תיבת לך, ורצ"ל לפי הדרשה שדרש, הגם שיבש החציר היינו שמת המקבל מתנה, עם כל זה דבר אלקינו יקום לעולם שנותן המתנה לבנו. וזהו שלח לך אנשים, הגם שנפטר אברהם אבינו שאמרתי לו לך ל"ך בשבילך, מארצך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א), דמשמע שבשבילו היה ציווי ההליכה שתנתן לו את הארץ, כעת שלח ל"ך, כוונת תיבת ל"ך שאמרתי לאברהם הוא על הבנים. ויש לפרש לפי זה תיבת אנשי"ם, דאנשים אינם קיימים לעולם, ע"כ הכוונה הוא על הבנים:

ח׳שם (במ"ר פט"ז ד') שלח ל"ך אנשים. זה שאמר הכתוב (משלי י כו) כחומץ לשיניים, וכשראה את המרגלים שהן עתידין לחטוא, קרא אותן לשמו של משה, עד כאן. בא גם כן לדייק תיבת ל"ך. גם אנשי"ם. רצ"ל שהש"י לא רצה לתלות השליחות בעצמו כביכול, שהיה גלוי לפניו שעתידין לחטוא, על כן אמר שלח לך שתהיה השליחות נקראת על שמך, ושמא תאמר אם כן לפי זה כיון שידע הש"י, אם כן המה מוכרחים, ז"ש אנשים משפט אנשי"ם, כן הוא בחירתם חפשית, ואין הידיעה מכרחת הגם שהיא אמיתיית, יעויין כל זה בדברי הקדמונים. וזה שפירשו במשנה (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה:

ט׳שם (במ"ר פט"ז ה') שלח לך אנשים (במדבר יג ב). זה שאמר הכתוב (משלי כו ו) מקצה רגלים חמס שותה כו', מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה וכו'. בא לדייק שלח ל"ך אנשים, היינו אותן שהם ל"ך אנשים, היינו בעיניך ראויים חשובים:

י׳שם (במ"ר פט"ז ו') שלח לך אנשים ויתרו. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב א), ואחר כך שלח לך. זה שאמר הכתוב (ישעיה מד יח) ולא יבינו כי טח מראות עיניהם וכו'. בא גם כן לדייק שלח לך אנשים, אנשים כאלו שיבינו להתבונן מה נעשה בשבילך, היינו למרים שדברה עליך לשון הרע:

י״אשם (במ"ר פט"ז ז') שלח לך אנשים. אף על פי שאמר הקב"ה שלח לך, לא היה מן הקב"ה שילכו וכו', על כן נאמר שלח לך לפי דעתך, לפי השאלה שאתם שואלני שלח, אבל לא הוטב הדבר בעיני, ולא תהיה השליחות נקראת על שמי, עיין כל הענין:

י״בשם (במ"ר פט"ז י"ג) ויעלו ויתרו את הארץ (במדבר יג כא). כיצד היו נכנסין לעיר, הדבר נוגף את הגדולים כו'. פירוש ויעלו ויתרו את הארץ מיותר, דהרי אמר אחר כך ויעלו בנגב וכו' (במדבר יג כב). וגם דרש ויתורו את האר"ץ, האר"ץ מיותר דהוה ליה למימר ויתורו ממדבר צין וכו'. על כן דרש א"ת האר"ץ, ע"ם האר"ץ, שהארץ היתה מסייעת אותם לתור, שהיו הכנענים עוסקים בקבורה בארץ, ולא נתנו לב אליהם, נ"ל:

י״גלמטה יוסף למטה מנשה (במדבר יג יא). הנה ייחס מנשה ליוסף, ולא עשה כן לאפרים. והנה בליקוטי תורה למרן האר"י ז"ל כתב כי הי"ב שבטי ישורון, בעצמם ובכבודם נתעברו בי"ב האנשים הללו כל אחד באיש משבטו, אך יוסף לא היה יכול להתעבר בשני אנשים, ונתעבר רק בהמרגל ממנשה, וביהושע שהוא מאפרים נתגלגל לו"י, על כן אמר רק במנשה למטה יוסף. ודברי מרן ז"ל ברוח הקודש אין צריכין חיזוק, אף על פי כן רשות לכל אחד לדרוש בתורה, דהנה כתבו המקובלים וגם מרן בליקוטי תורה הטעם שראובן וגד וחצי מנשה לא לקחו בארץ ישראל, מפני שהיה בהם איזה נדנוד פגם בתחילת יצירתם, דהיינו ראובן היה יעקב סובר שהיא רחל, (הגם שאנחנו בעניינו כתבנו בפרשת ויצא על זה שיעקב תיקן כל זאת במחשבתו, עם כל זה לגבי קדושת יעקב מיקרי חשש נדנוד פגם), וכן גד ניתן זלפה ליעקב בלי ידיעתו ועצתו, מה שאין כן בבלהה נתייעצה רחל עמו. והנה יוסף לקח את אסנת בת דינה, והנה אסנת היתה חציה מקדושת דינה, וחציה משכם הארור, ויוסף כולו קודש. והנה שני בנים היה להם, והיה חלק רביעי בחשש פגם, על כן חצי שבט מנשה נשאר מחוץ לארץ ישראל, והנה חצי השבט הזה יתייחס ביותר לאסנת, וחציו שנטל חלק בארץ ישראל יתייחס ליוסף. והנה שליחות המרגלים היה לארץ ישראל דוקא מעבר לירדן, ונבחר לשליחות מאותו החלק שיתייחס ליוסף. וז"ש למטה יוסף למטה מנשה, ובאפרים לא הוצרך לפרט כן, כי כולו יתייחס ליוסף. ובזה יונח לנו שבפרשת במדבר (א י) אמר לבני יוסף לבני אפרים ולא אמר כן במנשה, כי שם נתייחסו, ואמר באפרים שכולו יתייחס ליוסף:

י״דויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז). בתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותיה קרא להושע בן נון יהושע. והוא תמוה. ונ"ל לפרש על פי מ"ש המקובלים (ועיין בכתבי האר"י ז"ל ובמגלה עמוקות), שאדונינו משה עם דור דעה שלו, לא היו יכולין לבוא אל ארץ ישראל, כי ארץ ישראל בחינת רחל, ונשמת משה עם דור דיעה הוא מבחינת עוה"ב למעלה בחינת לאה, (עיין במגלה עמוקות "לתור "את "הארץ, ר"ת לאה. "רחוב "לבא "חמת (במדבר יג כא), ר"ת רחל). וידוע מ"ש רז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, ופירשו בו המקובלים ענוה היא בחינת לאה, חכמה רחל חכמת שלמה. וז"ש כד חמי משה ענוותנותיה שהוא בחינת ענוה לאה, ואינו שייך לארץ ישראל, אזי קרא להושע יהושע, הוסיף לו י', רמז לחכמה חכמה תתאה י' זעירא בחינת רחל:

ט״וצדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג). אמרו רז"ל (ב"ב צ"א ע"ב) כל מילי עתיקי מעלי לבר מתמרי, וכן הוא בצדיק אין לך אלא שופט שבימיך (ר"ה כ"ה ע"ב) , הוא דמעלי לך דוקא, הצדיק החדש הוא הנטוע בדורך הוא המעלה לנשמתך, ואל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה וכו' (קהלת ז י), והבן:

ט״זויבא ע"ד חברו"ן (במדבר יג כב). אמר האר"י ז"ל שנתגלגל בו נשמת אליעזר עבד אברהם, ולכך הלך להשתטח על קבר אברהם שהוא אדונו, ע"ד חברו"ן, בגימטריא ז"ה הו"א אליעז"ר:

י״זויבא עד חברון. הוא כלב בן יפונה כמו שאמרו רז"ל (סוטה ל"ד ע"ב). וידוע מכתבי האר"י ז"ל שהוא היה גלגול של עבד אברהם שבא לכלל ברו"ך (ב"ר פ"ס ז'), על כן נשתטח על קבר אברהם. והנה ויב"א ע"ד חברו"ן, בגימטריא עם הכולל ב"ו כ"ח עב"ד אברה"ם. והוספות הכולל במספר הלזה, שנתכלל בקדושה ובא לכלל ברוך, עיין בליקוטי תורה פרשת חיי. ע"ד חברו"ן, בגימטריא לכלל ברו"ך עם כוללי התיבות, לרמז שנכלל בברוך, כמ"ש (בראשית כד לא) בא ברו"ך י"י:

י״חמדרש קהלת (קה"ר פ"א י"ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה (קהלת א יג), מהו ולתור בחכמה, תור בחכמה לעשות תואר לחכמה, הא מה דאת אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג ב). הענין הזה סתום. ונ"ל על פי מה שכתב המגלה עמוקות על מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ח ע"א) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, כי הם למעלה מעולם הבא, עולם הבא היא בחינת בינ"ה, ושורש דור המדבר הוא למעלה בחינת חכמ"ה, ותתבונן הדבר בכתבי מרן האר"י ז"ל. והנה על בחינת חכמ"ה לא יצדק דרישה, רק לשון תו"ר היינו מושכל ראשון בעין נקודה ורשימו, על כן בשליחות המרגלים באותו הדור נאמר לשון ויתור"ו. והנה שלמה אמר נתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמ"ה דייקא, כי בקש למצוא דבר חפץ עניינים נעלמים מהחכמה, על כן אמר לשון לתו"ר, והביא לראיה שגם בדור המדבר שהם למעלה מן עולם הבא יניקתם מן החכמה, נאמר לשון ויתור"ו. ממוצא דבר תשכיל ותדע אשר לעתיד נשכיל את התורה בבחינת חכמה, אזי יבואו דור המדבר עם משה רבינו אשר קבל את התורה אורייתא מחכמה נפקת, ויירשו את הארץ. וז"ש (במדבר יד ח) אם חפץ בנו י"י והביא כו':

י״טוכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (במדבר יג לב). רצ"ל כחם חזק מז' מדות דסט"א, כנודע מסוד ז' עממין, נגד ז' מדות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דקליפה, כאשר כתבנו כבר סידורם מכבוד אדמו"ר הרב הק' מו"ה יעי"צ זצוק"ל:

כ׳ויהושע בן נון וכו' (במדבר יד ו), הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד (במדבר יד ז) אם חפץ בנו י"י והביא וכו' ארץ אשר הוא זבת כו' (במדבר יד ח). שיעור דבריהם אין להם גיזרה, הנה התחילו לומר טובה הארץ וכו', וסיימו אם חפץ וכו', משמע דתנאי דבריהם שהארץ היא טובה רק באם חפץ בנו י"י, ובזולת זה אינה טובה בעצם, ואחר כך סיימו הארץ אשר היא זבת וכו', משמע בעצם היא כעת זבת חלב וכו'. אך הנה המרגלים אמת דברו מה שראו, וכן צוה להם משה (במדבר יג יח) וראיתם את הארץ וכו', ואת העם החזק וכו' (במדבר יג יט), ומה הערים וכו'. והנה באו ואמרו מה שראו שבעצם הארץ טובה שמוציאה זבת כו', רק שהערים בצורות וחזק העם, וכן היה באמת כאשר הש"י אמר על ידי נביאו (עמוס ב ט) ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו. וכן מה שאמרו ארץ אוכלת יושביה (במדבר יג לב), בעיניהם ראו ותמהו, הגם שכוונת היוצר כל הוא אלקינו היה לטובה כמו שאמרו רז"ל (סוטה ל"ה ע"א), עם כל זה מי סיפר להם הענין בנבואה, והנה לפי זה מה יש לנו עוד להאשים את המרגלים. אך הוא כאשר נודע לנו על פי יסודי התורה אשר מדרך הטוב והמטיב לכל להיטיב לבריותיו, ובשביל זה ברא העולם לא למלאות חסרון ח"ו, כי הוא השלם בתכלית השלימות, רק ברא להיטיב לבריותיו, וכל מה שברא לא ברא לריק רק להיטב, הנה כאשר רואין אנחנו איזה טובה באיזה ארץ ביתר שאת משאר ארצות מבלי שיעור, על כרחך הוא לטובת יושב הארץ אשר הם טובים בעיני י"י להטיב להם בהעדפה יתירה כפי עבודתם. והנה כאשר רואים שעם הטובה הלזו העודפת, הארץ משכלת, איך נוכל לומר שהוא לטובת יושב הארץ, דהנה הארץ אוכלת יושביה, על כרחך צריכין אנו לומר דמה שהארץ מוציאה פירות שלא כטבע והיא משכלת, צריכין להתבונן שהיא מעותדת להינתן ביד אומה אחרת שיאכלו מפריה וישבעו מטובה, וכהיום היא ברשות אחרים, על כן אוכלת יושביה כי מדרך הטוב להיטיב ולא ברא דבר לריק, וראינו הענין בגמרא (תענית ח' ע"ב) כד יהיב קוב"ה מוזני לחיי יהיב, ובשביל זה עליהם הושם אשמה בדבר על אשר לא התבוננו אדרבה מדאוכלת יושביה, על כרחך הכנענים אינם בעלי הארץ הזאת, כיון שטובתה בעצם הוא בהפלגה רבה ואוכלת יושביה, אם כן הטובה היא לחנם ולריק, וכד יהיב קוב"ה מזוני חיי יהיב, על כן היה להם לשפוט כנ"ל. וזה שאמרו יהושע וכלב הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, (על כרחך צריכין אנו לומר שבודאי) טובה הארץ מא"ד מא"ד (בכפל, היינו הן בענין הפירות והן בענין תוקף החיים והבריאות, היינו באופן ובתנאי) אם חפץ בנו י"י והביא אותנו וכו' ארץ אשר היא (בעצם) זבת חלב ודבש (כאשר אתם מודים בדבר, ואיך יהיה הדבר לריק ח"ו, על כרחך שהכנענים אינם בעלי הארץ הזאת. וזה שסיימו) אך בי"י אל תמרודו (במדבר יד ט), (שלפי דעתיכם הנה היא מרידה בעצם הויה המהוה כל הויות, באמור שהוא מהווה לריק ח"ו ושלא להיטיב, הנה כשלא תמרודו בהויה ותבינו הענין, הנה) ואתם אל תיראו את עם הארץ, (כי אדרבא תבינו מהענין הנעשה בפניהם) כי לחמנו הם סר צלם וכו', הבן הענין וינעם לך:

כ״אועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת וכו' (במדבר יד יז). כפי קבלתינו האמיתית (עיין בספר ברית כהונת עולם מאמר אילו של יצחק) הוא שהשם אדני מתחלק לב' מערכות, גד"ל כ"ח (בגימטריא אדנ"י), גד"ל הוא בחינת הרחמים, כ"ח הוא דין. ורצה משה בתפלתו שיתגדל ויתגבר בחינת הגד"ל על הכ"ח, וז"ש אחר כך כגדל חסדך (במדבר יד יט), (כן הוא בספר הנ"ל ולא מצאתיו בספר אחר). והנה היו"ד רבתי, להורות שעם בחינת היו"ד שהוא החכמה רחמים גמורים, יתרבו בחינת הגד"ל ובחינת הכ"ח. והנה י' פעמים גד"ל בגימטריא ש"ע, שרצה להשפיע בתפלתו הש"ע נהורין לבטל הדינין של בחינת כ"ח, כי י' פעמים כ"ח בגימטריא פ"ר דמנצפ"ך ה' גבורות תקיפין. והנה י' פעמים גד"ל כ"ח, בגימטריא ב' פעמים שכ"ה, שהוא המתקת הדינין דש"ך על ידי הוספת הה"א, בסוד אשרי העם שככ"ה לו (תהלים קמד טו), שפירש האר"י ז"ל שיכולין לעשות מש"ך שכ"ה, כי ש"ך בגימטריא ה' פעמים דין, והמתקתם על ידי האלפי"ן ה' פעמים אדני. והנה י' פעמים די"ן, היינו כל שיעור הקומה של מלכות שנתלבשה בדינים, והמתיקם על ידי י' פעמים אדני. וזה יגדל נא כח אדני ביו"ד רבתי, והבן ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

כ״בוירצה עוד ועתה יגדל נא כח אדני, שיתגדל הכח של אדני, היינו המילוי שהוא בכח הדיבור הוצאת הפה של האותיות, שסוד המילוי הוא מנין דבר"ת, שהוא סוד תורה שבעל פה שהיא בדבור לבד, כמ"ש בזוהר הק' (ח"ג ד' ע"ב) תו"ר הוא תורה שבעל פה, היא בחינת רו"ת שממנה יצא דוד סוד תורה שבעל פה. וזהו כאשר דבר"ת לאמ"ר, (כל זאת הבנתי מספר הנ"ל במאמר המצות). על פי דברינו הנ"ל תבין מה שאמרו רז"ל במדרש (במ"ר פט"ז כ"ב) ועתה יגדל וכו', תנצח מדת הרחמים למדת הדין, והבן:

כ״גוירצה עוד ועתה יגדל נא כ"ח אדנ"י, בגימטריא הוי"ה בהיכ"ל, שהוא היחוד השל"ם הוי"ה באדנ"י, שהויה הוא כ"ח אדנ"י, והבן:

כ״דוירצה עוד ועתה וכו' כאשר דברת לאמר (במדבר יד יז). אחר שנדקדק מהו ועת"ה, דנראה לשלול הקודם. וגם להבין הלאמר. ונקדים דברי הזוהר הק' פרשת תשא (זוהר ח"ב דף ק"ץ ע"ב) וז"ל, אמר רבי יוסי לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקוב"ה וכו', דהא מלה דביש לא בעי למיעבד, ואף על גב דאגזים וארים רצועה, אתאת אימא ואיתתקפת בדרועא ימינא, וקם רצועא בקיומיה ולא נחית לתתא, ולא איתעביד בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיניה, ואי תימא מנלן ממשה דאיהו באיתגלייא, דכתיב (שמות לב ז) רד כי שחת עמך שרי לארמא רצועא, ומשה לא הוה ידע ארחא דאימא שתיק, כיון דחמי קוב"ה כך אנקיד ליה ובטש ביה ואמר ועתה הניחה לי (שמות לב י), מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקוב"ה, דכתיב (שמות לב יג) זכור לאברהם דא דרועא ימינא, ובגין כך לא נחית רצועה, ואי תימא אמא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא דשבקת מלה למשה שאילנא ואמינא ולא ידענא ברירו דמלה כו', כד אתו לקמיה דרבי שמעון כו' אמר כו', בני חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו ביה עמא קדישא באמא חאבו, דכתיב (שמות לב א) קום עשה לנו אלקים, אלקים ודאי כבוד אלקי ישראל, דא איהו דשריא עלייהו כאמא על בנין וכו', ובגין כך אמא לא הוות תמן ולא יאות לה למהוי תמן, ובגין דאבא הוה ידע אורחא דאמא ורחמנו דילה, אמר למשה וכו', וסיום המאמר בדף (זוהר ח"ב) קצ"ג ע"ב וז"ל, וע"ד בני רחימאי בגין דאלקים בעו, ובסטרא דאלקים אתבני עובדתי' אלקים קדישא אמא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועה לא הות תמן, ואיצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא, כיון דאנקיד ליה קוב"ה איסתכל תלת זימנין אנקיד ליה אי משה רעיא מהימנא כמה חילך תקיף כו', דכתיב ועתה הניחה לי הא חד, ויחר אפי בהם ואכלם הא תרין, ואעשה אותך לגוי גדול הא תלת, בחכמתא דמשה בתלת נקודין אילין אחיד בדרועא ימינא לקבל הניחה לי וכו'. היוצא לנו מכללות הדרוש, שכן הנהגת אב הרחמן שמרים הרצועה ואגזים, וכביכול השכינה אימא קדישא מקור נשמת ישראל אוחזת ברצועה, ותרווייהו בעצה אחת. רק בשעת חטא העגל, להיות שעיקר הפגם היה בשכינה, על כן השכינה לא הוות תמן ולא יכלה לאחוז ברצועה, ורמז הש"י למשה שיאחז הוא ברצועה. ומעתה נבוא לביאור הפסוק שכעת גם כן הש"י אגזים ואמר אכנו בדבר וכו' לשונאי ישראל, השיב משה רעיא מהימנא ועת"ה, ר"ל כעת שעון זה אינו כחטא העגל שפגמו בשכינה ולא יכלה למהוי תמן לאחוז ברצועה, אבל כעת יגדל נא כח אדני שהיא השכינה, יגדל כחה כביכול לאחוז ברצועה, כאשר דברת לאמר, היינו כמו שאנקידת לי בחטא העגל, בכדי שאומר אני זכור לאברהם, כעת השכינה תעשה הפעולה הזאת כמנהגה כביכול, והמשכיל יתבונן וישים מחסום לפיו וכבוד אלקים הסתר דבר. על פי הדברים האלה תשכיל ותבין הכתוב (במדבר יד לה) אני י"י דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת במדבר הזה וכו'. וגם למה אמר אני י"י דברתי. אך ידוע זא"ת נקראת השכינה בזא"ת יבוא אהר"ן (ויקרא טז ג), והנה לפי הנ"ל הנה תרווייהו בעיטא, השם הויה ב"ה מדבר כביכול אגזים וארים רצועה, ואימא אחידת ברצועה דמלכא, הנה אמר אני י"י דברתי ואם לא זאת, היינו השכינה דאחידת ברצועה אעשה לכל העדה הרעה הזאת, במדבר הזה יתמו בעולם הזה, ושם ימותו לעולם הבא (סנהדרין ק"ח ע"ב), אבל כעת דאימא אחידת ברצועה דמלכא, יהיה להם חלק לעולם הבא: ומעין הנ"ל יגדל נא כח אדני כאשר דברת בכ"ף הזמן. ר"ל תיכף כאשר דברת אכנו וכו', יגדל נא תיכף כח השכינה לאמר, היינו שתאמר השכינה י"י ארך אפים וכו' (במדבר יד יח):

כ״הסלח נא לעון העם הזה כגד"ל חסד"ך (במדבר יד יט). עיין בכוונת יום הכיפורים להאר"י ז"ל, כגד"ל בגימטריא א"ל הוי"ה, עיין שם. והנה אלו הב' שמות הם א"ל בחסד, והויה בתפארת כנודע. ויש לפרש הענין דהנה המ"ב מסעות, ידוע דהם נגד שם מ"ב, והנה כאן היו במדבר פארן שהוא מסע הט"ו, שהוא נגד אות ד' שבשם הג' דמ"ב שהוא נג"ד יכ"ש, וכבר ידוע שהשם הא' הוא בחסד, והשם הב' דמ"ב הוא בגבורה, והג' בתפארת. וכבר ידוע דתפארת הוא רחמים שהוא המכריע בין חסד וגבורה, חציו לחס"ד וחציו לגבורה. והנה בודאי השם הזה הג' דמ"ב, בודאי זה משפטו חציו הא' נג"ד הוא לחסד, וחציו הב' יכ"ש הוא לגבורה. ורצה משה להכריע כלפי חסד שהיה כעת בסיום חציו הא' דשם הג', שיהיה בהסכמה עם החסד והלכה כדברי המכריע. וז"ש כגד"ל חסד"ך, כגד"ל בגימטריא נג"ד שהוא חסדך, הטיה כלפי חסד. וז"ש ברמז בכתבי האר"י ז"ל שהוא בגימטריא ב' שמות החסד והרחמים, והש"י יודע האמת:

כ״ווכאשר נשאת"ה (במדבר יד יט), בה"א יתירה. רמז שכבר נשא אותם נגד ה' שמות, שכל שם משמות מ"ב נחלק לשנים כנודע, וכאן היה נגד אות האחרון מחצי הראשון דשם הג', אם כן חלפו ה' שמות. ובזה יצדק גם כן הוא"ו דוכאשר, שאינו מובן לכאורה. ולפי מ"ש יוצדק דקאי על ענין שלמעלה כגד"ל, כמ"ש לעיל. ויצדק גם כן ממצרים ועד הנה, ולא אמר מצאתם ממצרים עד היום דאז היה קאי על הזמן. ולפי מ"ש קאי על מקומות המסעות דייקא, שזהו הנרצה כעת לפי מ"ש לעיל, והבן:

כ״זועתה יגדל נא כח אדני (במדבר יד יז). כאשר תתבונן (חסר תיבה אחת) המסורה מקדמונינו, די"ן הוא בגימטריא ג' שמות "אהיה "הויה "אהוה, אותם הג' שמות של רחמים ממתקים כח הדין ומתהפך לרחמים, ועל ידי כח אלו השמות, נמשך אל הדי"ן רחמים גמורים מסוד הא' פלא עליון ומתהווה אדני. וזה סוד ועת"ה, כאשר כיוון משה להמשיך השמות הנ"ל, יגדל נא כח אדני, שיתגדל כוחו שיתהווה מדי"ן "אדנ"י, כאשר דברת לאמר, שהוא השם אשר צוית לאמר שהוא השם הנקרא, מה שאין כן השם הויה הוא בכוונה, והבן:

כ״חמדרש (קה"ר פ"א י"ג) קהלת (א יג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה. מהו ולתו"ר, המד"א (במדבר יג כ) שלח לך אנשים ויתור"ו את ארץ כנען. יש לפרש על פי מ"ש בספרי ולא תתורו אחרי לבבכם (במדבר טו לט), שלא יהא לבך אלילך. ודרש בו הרב הק' מהר"פ זצוק"ל, הוא על פי האמור (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים מלשון מאללי ארעא, שלא יאמר האדם אעיין בספר המינים ובמקומותיהם ובבית ועד שלהם, לראות שהמה הבל וריק ואתלוצץ עליהם. זה אינו, כבר נצטוינו אל תקרב אל פתח ביתה (משלי ה ח). וזהו אל תפנו אל האלילים להיות כמרגלים, רק כלל כלל אל תפנו. וז"ש ולא תתורו אחרי לבבכם שלא יהא לבך אלילך, עד כאן דברי הרב. והנה יש לפרש על זה שאמר שלמה ונתתי את לבי לדרש ולתו"ר בחכמה, היינו חכמות חיצוניות וטבעיות, ועשיתי זאת רק לתו"ר להיות כמרגל המד"א ויתור"ו, וראיתי שזה ענין רע וכו', כי אין לדרוש ולדעת רק חכמת התורה:

כ״טוכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדו"ת (במדבר יג לב). רצ"ל כל אומה היא נגד מדה אחת שבקומת הס"א, הכנענ"י נגד מדת החס"ד דסט"א, החת"י גבורה, האמור"י תפאר"ת, הפריז"י נצ"ח, החו"י הו"ד, היבוס"י יסו"ד, הגרגש"י מלכו"ת, אם כן גדלה מעלתם מאוד בקומת הס"א:

ל׳כגד"ל חסדך (במדבר יד יט). כגד"ל תרין במסורה. דין. ואידך כגד"ל זרועך הותר בני תמותה (תהלים עט יא). הנה דרשו (ברכות ו' ע"א) נשבע י"י בימינו (ישעיה סב ח), זו תורה, ובזרוע עוזו אלו תפילין שהם בשמאל. נמצא זרוע יכונה לשמאל, ולשם כתיב כגד"ל זרוע"ך הותר וכו', סד"א על ידי התעוררת הגבורה שבשמאל, ולמד ברמיזת המסורה הכוונה על זרוע ימין, רצ"ל כגד"ל זרוע"ך, היינו כגד"ל חסדך:

ל״אונהי בעינינו (במדבר יג לג) תרין. דין. ואידך ונה"י כטמא (ישעיה סד ה). נרמז מה שדרשו (יומא ע"ד ע"ב) טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט) , דרשו בו מראה עינים באשה, טוב ליצר הרע מאותו מעשה. וזהו ונה"י בעינינו, ונה"י כטמא:

ל״בועתה יגדל נא כח אדני וכו' (במדבר יד יז). להבין תיבת ועת"ה. וגם מהו יגד"ל נא. גם מהו כאשר דברת לאמ"ר. תתבונן כי ארץ ישראל הוא בחינת מלכו"ת דקדושה כנודע, וכאשר מאסו בארץ ישראל, אז נתנו כח למלכות דקליפה, על כן נגזר עליהם שעבוד מלכיות בכיה של חנם בכו וכו' (תענית כ"ט ע"א). והנה מלכות דס"א היא לילי' כנודע, והיא בגימטריא ת"פ, מנין חיילותיה ת"פ מחנות והיא על גביהן, על כן היו בירושלים ת"פ בתי כנסיות ובית המקדש על גביהם (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א), מנין מלת"י משפט (ישעיה א כא) והאל"ף נעלמת כנודע. והיה זה להגביר שם אדני מלכו"ת דקדושה, תורה שבעל פה שהוא בדיבור. וז"ש משה בתפלתו ועתה יגדל נא, תתגדל נא בחינת ועתה היינו תפ"א, אמר בלשון ועת"ה, רצ"ל בעת שעדיין הם בכח ולא יצאו לפועל, יגדל נא אותו (נמחק איזה תיבות) כאשר דברת לאמ"ר, באמירה לא בכתיבה הוא תורה שבעל פה תלמו"ד (ויתר נמחק):

ל״גדבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ וכו' (במדבר טו יח). משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה כמו שדרשו רז"ל (כתובות כ"ה ע"א). ויש לרמז שרמז על האדם בעמדו משינתו והנשמה חוזרת לגוף מחדש, וזהו בבואכ"ם כשתבואו כל יום לגוף הארציי, אשר אני מביא אתכם שמה, שבאמת הש"י מחזיר את הנשמה להארץ בכל יום, והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו יט), כשתרצו ליהנות מלחם הארץ, אזי מקודם תרימו תרומה לי"י, היינו תגרמו ותפעלו במעשיכם תרומה לי"י, היינו יחודים עילאין על ידי תפלתכם כמו שיתבאר, (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם תיכף בראשית כשתעמדו ממטותיכם (לשון ער"ש היא מטה), חלה תרימו תרומה (חלה מלשון ויח"ל משה (שמות לב יא), ופני י"י לא חליתי (שמואל א' יג יב)), ור"ל על ידי התפלה שתרימו למעלה אותיות התפלה לגרום יחודים עילאין: כתרומת גר"ן (במדבר טו כ). כבר כתבנו כמה פעמים גר"ן רמז לשכינה, בחינת רנ"ב איברים עם המפתח לדעת רבי עקיבא בבכורות (מ"ה ע"א), והארכנו במקום אחר. והכוונה כי אין לך יום דומה לחבירו, ואינו דומה יחודין דחול לשבת וליום טוב, וכן בכל יום יש להשכינה עליות מיוחדים כנודע. וז"ש כתרומת גרן, כענין התנשאות הגר"ן היא השכינה באותו היום, כן תרימו אותה היינו התפילה, ר"ל תתפלל בנוסח היום ובכוונת היום לפי ענין הנרצה באותו היום. והנה על ידי התפלה צריכין הצדיקים להשפיע רב טוב לכל העולם, דהיינו כל צדיק בדור שלו מה שצריך לדור, אך הוא מקובל שהתפלה צריכה להיות רק על חסרון השכינה כביכול, כי כשיש איזה חסרון בעולם ח"ו, אזי בודאי יש כביכול למעלה וכו', וממילא כשיושלם החסרון למעלה, יושלם בודאי החסרון למטה ממילא, והעבודה צריכה להיות רק לצורך גבוה. וז"ש מראשית עריסותיכ"ם, ר"ל מזה שתעשו תיכף בעמדיכם ממטותיכם, תתנו לי"י תרומה לצורך גבוה דייקא, וזה יהיה גם כן לדורותיכם מה שצריכין הדור שלכם, ממילא ישתלם כשיושלם החסרון למעלה כביכול, והבן והש"י יורנו דרך האמת:

ל״דאם לא כאשר דברתם באזני כ"ן אעשה לכם (במדבר יד כח). תיבת כ"ן מיותר, וכבר קדם מאמרינו שברוב פעמים תיבת כ"ן מרמז בדומה, רצ"ל בדוגמא כזה, (ואל תשיבני מפסוקי ויהי כ"ן שבמעשה בראשית, כי גם שם נ"ל שהש"י אמר שיתהוו הדברים מעולם ועד עולם, ועיקר מעשה בראשית נרמז באורות עליונים, ואמר ויה"י כ"ן בדוגמא חותם אורות עליונים בעולם השפל, כי עולם הזה חותם קטן של העולמות העליונים והדברים ארוכים), אבל לא הענין ממש. והנה נאמר בספר חסידים שכל מה שאדם מדבר מוכרח להתקיים, ועיין בגמרא (גיטין ל"ה ע"א) שהפכו הכסא של (רבא)[רבה], כדי שיתקיים הדבור של האשה שקיללה אותו. והנה הם אמרו או במדבר הזה לו כו', והיה במוכרח להתקיים, ובפרט דיבורי הדור דיעה, אבל מה שאמרו נשינו וטפינו יהיה לבז (במדבר יד ג), היה באפשר שיתקיים לטובה שהם יהיו ויתעתדו לבז, היינו לבוז שלל אויביהם הגם שלא כן היה כוונת האומרים, עם כל זה המרחם על כל מעשיו הפך לברכה. וז"ש כן אעשה לכם בדומה, היינו אם אתם תבואו וכו', אבל וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה (במדבר יד לא), הנה יתקיים בדומה והבאתי אותם וכו', והבן:

ל״הבמספר הימים וכו' יום לשנה וכו' וידעתם את תנואתי (במדבר יד לד). וידעת"ם א"ת תנואת"י אינו מובן. ונ"ל דהנה נאמר בתורה (דברים יא כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע וכו' לתת להם כימי השמים על הארץ. וקשה והיכן נשבע הש"י ליתן להם כימי השמים כו' דייקא. אך הוא דהנה הפרשה הזאת בשבועה נאמרה, והנה בעבור עבירה אחת, נגזר עליהם יום לשנה, היינו שנה אחת בעבור עבירת יום אחד, והנה מדה טובה מרובה חמש מאות (כמו שדרשו רז"ל (תוספתא סוטה פ"ד א'), דבמדת פורעניות נאמר (שמות כ ה) על שלשים ועל רבעים ארבעה דורות), ובמדה טובה (שמות לד ז) נוצר חסד לאלפי"ם ב' אלפים, נמצא מדה טובה מרובה חמש מאות. והנה נלמד מזה אם בשביל עבירת יום אחד, מגיע עכוב נתינת הארץ שנה שלימה, צא וחשוב בעבור מצות יום אחד, מגיע חמש מאות שנה. וזה שסיים בכאן הש"י בכבודו באומרו יום לשנה, וידעתם (מזה) את תנואתי, רצ"ל כמה גדלה כח הנתינה שלי, ואל תתמה על זה כי כן שורש התבה מורכבת, רצ"ל הת"ן אשר אתי, או א"ל תנואת"י כביכול מנהגי לשון תנועה, ואל תתמה בהתחלף העי"ן באל"ף, כי אין זה דבר חדש במקראי קודש. ובזה תבין למען ירבו ימיכ"ם, (דקשה למה לא נאמר ימיכ"ם ושנותיכ"ם, דהרי רז"ל (שבת ק"ה ע"ב) דקדקו אצל הזקנים אשר האריכו ימים ולא שנים). אך הוא למען יתרבו ימיכם, היינו עבור כל יום חמש מאות שנה, כאשר נשבע י"י לאבותיכם (שבשבועה נאמרה הפרשה הזאת, ונאמרה בה וידעתם את תנואתי, אם כן גם זה בשבועה) לתת להם כימי השמים על הארץ ת"ק שנה. ואל תתמה על החפץ הרי בעוה"ר ארכו ימי גלותינו ולא נשאר משנות העולם רק תי"ו שנה, כי אנחנו לא נדע מפלאות תמים דעים, נאמן הוא בעל מלאכתינו שהבטיח לנו בהתארך גלגל היומי, ומי יודע עד כמה יתארך יום אחד לפי החשבון. וגם יצדק הדבר בשורשי המצות באילן הקודש עץ חיים מהלך ת"ק שנה, הבן הדבר והאמן בי"י ובתורתו:

ל״ווידעתם את תנואת"י. (עיין מ"ש לעיל). יש לפרש תנ"ו שלי בגימטריא תמו"ז א"ב, שעל ידי זאת המעשה נקבע הדבר לדורות (עד יערה עלינו רוח ממרום), שעל ידי הבכיה של חנם (תענית כ"ט ע"א) נמשך עיני עיני יורדה מים (איכה א טז), הם תרי עיני"ם תמו"ז א"ב, (עיין מ"ש להלן בפרשת קרח בפסוק (תהלים סח לה) תנ"ו עז לאלקים). והנה משה אותיות שלפני תנ"ו, והנה רצה משה לבטל זה, והנה תנו יותר על תיבת מש"ה מספר אל"ף אלופו של עולם, והנה בשביל זה נאמר (במדבר יג ג) וישלח את"ם מש"ה דייקא, על פי י"י דייקא אלופו של עולם, ועל ידי זה יש תקומה לישראל, (ויתר הדרוש נמחק):

ל״זועשו להם ציצית (במדבר טו לח). אמר ועש"ו בוא"ו הנוספת, ועל מה מוסיף. רק לפי הידוע שהציצית הם אור מקיף, אמר ועש"ו גם כן להם אור מקיף, שלא יסתלק מהם האור מקיף חוץ האור הפנימי, והדברים ארוכים: והנה אמר לדרת"ם. ובודאי שכל מצוה היא לדורות עולם ולא יחליף ולא ימיר דתו. והנה נ"ל שרמז שיעשו גם כן ציצית לבגדי מתים בר מינן, הגם שבמתים חפשי. והנה קאי אדלעיל שאמר במקושש (במדבר טו לו) וימת כאשר וכו', והנה אמר ועשו להם וכו', היינו גם כן להם להמתים יעשו גם כן ציצית, והגם שבמתים חפשי (תהלים פח ו, שבת ל' ע"א), לזה אמר אף על פי כן צורך להם מצות ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, כי עתידין לעמוד עם אותן הבגדים לימות התחיה, בעת אשר יעמדו כל הדורות ביחד (כתובות קי"א ע"ב), על כן תעשו להם ציצית. והנה תראה רמז נכון ציצי"ת ע"ל כנפ"י בגדיה"ם לדורות"ם, ס"ת למתי"ם. ואחר כך אמר והיה לכם וכו', לכ"ם היינו לחיים וראיתם אותו, דשייך גבייהו וראיתם אותו וזכרתם וכו', מה שאין כן במתים לא שייך גבייהו וראיתם, ומותר להשימם בכנף, עיין בתוס' ברכות פרק מי שמתו (י"ח ע"א ד"ה למחר), ועיין במג"א או"ח סי' ח' (ס"ק י"ג):

ל״חלמען תזכרו ועשיתם את כל מצותי (במדבר טו מ). ריבוי הא"ת, היינו הטפל למצות, היינו דקדוקי המצות לפנים משורת הדין שמהם מאיר אור המקיף (עיין בכנפי יונה), מה שאין כן מעיקר המצוה היא הארת אור הפנימי. והנה ציצית רמז לאור מקיף, וכשראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י, היינו הדקדוקים שמהם יאיר אור המקיף:

ל״טעוד אני מדבר בפרשת ציצית, קשה דב"ר וכו' ואמר"ת (במדבר טו לח). גם ועש"ו להם וכו' בוא"ו הנוסף. ויראה דהנה כתבנו כמה פעמים שבחינת אמיר"ה יתפרש צמצום, מלשון אימר"ת הבגד שהיא התפירה המצמצמת את הבגד לבל יתפשט חוץ. וככה מאמרינו בכל מקום וידבר י"י וכו' לאמ"ר, שהדיבור מהש"י היה בהתפשטות וצמצום למען יוכל כח האנושי לסובלו, וכן היה הציווי למשה לאמ"ר, היינו שהוא גם כן יצמצם הדבור לכל אחד לפי כחו לסבול, כי לאו כל כח ומוח יוכל לסבול גודל קדושת הדבור הנלמד ממשה, ולו יהיה הדבור בלא צמצום יתבטל השומע ממציאותו. והנה ידוע שכח הנשמה האלקית המתפשטת בגוף, גם כן כח הגוף קטן מהכיל כל כחות קדושת הנשמה, ומה שאינו יכול להתצמצם תוך הגוף, הוא על הגוף בחינת אור מקיף. על כן גם כן על ידי כח אור מקיף, מה שאין בכח האדם להבין בהשכלה ראשונה בתורה ומצות, יתבונן כפי כח שכלו, ואחר כך על ידי סיוע אור המקיף יתבונן דבר מתוך דבר, והבן על ידי זה מה שאמרו רז"ל (שבת ס"ג ע"א) ליגמר אינש והדר ליסבור. וז"ש דבר אל בני ישראל (התפשטות הדיבור), ואמרת אליהם (בצמצום כפי כחם למען יוכלו לסבול, ועוד זאת תעשו) ועשו להם ציצית (שהוא בחינת אור מקיף) כו', (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות וכו', כ"ל דייקא אפילו מה שלא התבוננתם בהשכלה ראשונה, והבן:

מ׳עוד יש לפרש דב"ר וכו' ואמר"ת. דיבור לשון עז. לפרש להם גודל עונש המבטל מצות ציצית, ובעידן ריתחא ענשינן אפילו אעש"ה (מנחות מ"א ע"א), ואמר"ת אמירה בחיבה מתן שכרם בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממעשה שסיפרו רז"ל במנחות (מ"ד ע"א) בההוא שהיה זהיר במצות ציצית:

מ״אעוד י"ל דב"ר ואמר"ת. דיבור הוא בהכרזה. הוא טעם הפשוט ראיה מביאה לידי זכירה, תכלת דומה לים וכו', דומה לכסא הכבוד (סוטה י"ז ע"א), ואמר"ת אמירה בחשאי, סוד המצוה הנמסרת מפה לאוזן, כבשים ללבושיך (משלי כז כו, עיין חגיגה י"ג ע"א):