אגרא דכלה, שופטיםAgra DeKala, Shoftim

א׳שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו' (דברים טז יח). נ"ל לפרש על ז' שערים שפתחם הבורא ית' בראש האדם, שמהם יוצא ההבל ועשויים להכניס ולהוציא כדמיון השער, דהיינו ב' עינים, ב' אזנים, ב' נקבי החוטם, והפה שמהם יוצאים ההבלים. (ולדעתי זה סוד ז' הבלים המוזכרים בקהלת (א ב), והבן ענין מ"ש הבעלי קבין בתיקונים (סט ק"ג ע"ב), שעל ז' הבלים אלו קיים העולם, והוא דבר ידוע למשכילים בעולמות עליונים ובצלם אלקים עשה את האדם. והנה תראה עוד לשון המלך החכם הב"ל הבלי"ם אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. הבל חד הבלים תרי, סך הכל ז', ותמנה ותספור הב"ל הבלי"ם הב"ל הבלי"ם הב"ל, בגימטריא פר"ה. שעל ידי התעוררות הרחמים בהבלי"ם אלו, נמתקין הה' גבורות דמנצפ"ך פ"ר, אשר בהחלקם הוא סוד ה' פעמים נ"ו דויהי נועם (תהלים צ יז), ונמתקים בהוספת הה"א לעשות מפ"ר פר"ה, ויעלה ה' פעמים א"ל הוי"ה ויאר לנ"ו (תהלים קיח כז). וכבר ידעת כי פ"ר בגימטריא "מלך "מלך "ימלך, ובהוספת הוי"ה שם הרחמים בכל אחד להיות הוי"ה מלך וכו', אזי יעלה מספר משי"ח שיתגלה במהרה בימינו, אשר אז יהיה מלכות שמים שלימה ויתוקנו כל הבלים לטובה ולברכה. והבן מ"ש במשיח (ישעיה יא ג) לא למראה עיני"ו ישפוט ולא למשמע אזני"ו יוכיח והריח"ו ביראת י"י (ישעיה יא ד) וברוח שפתיו וכו', הנה תראה נחשבים בו כל הז' הבלים, והמ"י העניינים על בוריים כי אין כח בפה לדבר עניינים כאלה ולא בקולמס לכותבם. הנה יצאנו מכוונת הדרוש לאהבת אמת ולהלהיב לבות החכמים המקשיבים), והם עיקר החושים המשמשים לאדם, וצריך לשעבד כולם להבורא ית' לבל יביט ולא יטה אוזן ולא יריח ולא ידבר ולא יאכל וישתה, רק מה שנוגע לכבוד הבורא ית"ש, וצריך להמשיל השכל השורה במוח על כל השערים הנ"ל, דהיינו לשפוט בצדק איזה דבר יביט וישמע ויריח וידבר ויאכל, ומאיזה מהן ימנע. והנה השכל השופט שהוא במוח, שם הנשמה הנשפעת מאור אין סוף ית', (הבן הדברים האלו בטועמך מעץ חיים בהשתלשלות העולמות, ותשלים דיוקנך להבוראך בצלם הקדוש ותראה פלאות). וזהו המלך המרומם לבדו מא"ז, דהיינו א' על ז', המוח על הז' שערים (התבונן מאד הדברים האלה). והנה כתבו ספרי המוסר שהמשכיל והמשים עיניו על דרכיו, יראה לקנוס את עצמו בקנס על כל תנועה ותנועה שיעבור את פי י"י, דהיינו בהביט אל דבר אשר לא לי"י הוא וכיוצא בשאר החושים, יקבל על עצמו להתענות או ליתן צדקה, וכמו שעשו תלמידי מהרמ"ק, וז"ה דמיון השוטר המכה ורודה להעובר על דברי השופט. וזהו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, הן הנה הז' שערים הנ"ל תתן לך בכל שער שופט, לשפוט בצדק השכל איזה ענין יביט או לא, וכן בשמיעה וריח ודבור, וכן תתן לך שוטר לקנוס באם יעבור על דברי השופט באיזה שער אשר י"י אלקיך נותן לך לשבטיך. לפי הנ"ל יבואר מה דקשה האיך צוה הש"י להעמיד שוטר לקנוס בעבור איזה שער על מצוות י"י, הלא יש באותן השערים חושים אשר יוכל לקרות מקרה ענין לא טוב באונס, כגון העין יראה לפעמים מבלי כוונה, וכן האזן ישמע בפתע פתאם. אך הוא בעשות האדם המוטל עליו לקנוס את עצמו בכל פעם שיארע לו דבר לא טוב, אזי הש"י ירחם עליו וימסור החושים בידו, ושוב לא יראה העין רק מה שנוגע לעבודתו ית"ש, וכן בשאר החושים שאינם מסורים בטבע ביד האדם, ימסור אותם הש"י בידו, וכענין שהבטיח לאברהם ראש יחוסינו התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז א), ודרשו בו רז"ל (נדרים ל"ב ע"ב) עד עכשיו וכו' וכפירוש רש"י שם, ועינינו ראו ולא זר צדיקים כאלה בדורותינו אשר הלכו למנוחות, ולא היו יכולים לראות ולשמוע כי אם את אשר חפץ הש"י, אשרי עין ראתה כל אלה. וזה יבואר על פי הדרך הנ"ל שמצוה להעמיד שוטר ולקנוס, הלא הוא דבר שאינו מסור בידו, לזה אמר אשר י"י אלקיך נותן לך לשבטך, כשתתנהג אתה עם חושיך בשב"ט המושל שבט המוסר להעניש, אזי יתנם הש"י בידך דרך מתנה וכנ"ל. ושפטו את העם היינו כל איברי הגוף המתנהגים על ידי החושים, משפט צדק להצדיק כל מעשיהם רק לעבודתו ית"ש. גם צד"ק ר"ת "צביונם "דעתם "קומתם, שכל אחד ישלים חקו אשר לכך נברא לצביונו ולדעתו ולקומתו, והבן הדברים הללו לאמתן והש"י ינחנו במעגלי צדק: או יאמר אשר י"י אלקיך נותן לך לשבטיך (דברים טז יח). אש"ר הוא תשובה, לשבטי"ך הם יסורין שבט המוסר. ור"ל אם עברת על דברי השופטים והשוטרים, והש"י נותן לך תשוב"ה, אם תשוב אליו, לא תצטרך ליסורין כי התשובה מכפרת:

ב׳שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר י"י אלקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז יח). כבר פירשנו פירוש הפסוק ברמז להעמיד שופט ושוטר אצל כל שער משערי הגוף, דהיינו הפה והעינים והחוטם והאזנים, דהיינו השופט הוא שישפוט את אשר יראה בעיניו ואשר לא יראה וכן בשאר השערים, והשוטר הוא להעניש בקנס את עצמו כאשר יצא מהגבול, כאשר יראה בשוא וכן באינך, והבן. ואמר אשר י"י אלקיך נותן לך לשבטיך, לפי הנ"ל יתפרש הנה באם עברת מהגבול המותר, אתה צריך ח"ו לשבט המוסר והעונש, ונתן לך לטובתך הש"י תשובה שבזה תתקן מעשיך, וזה יהיה תמורת היסורין. וז"ש אש"ר היינו תשובה הנקרא אש"ר, י"י אלקיך נותן לך לשבטי"ך, היינו במקום שבט המוסר, על כן תעמוד שופט ושוטר אצל כל שער, ושפטו את העם היינו איברי הגוף משפט צדק:

ג׳כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' (דברים יז ח). יש לדקדק בפסוק. א', אומרו ממך. ב', פרט בין דם לדם כו', למה פרט כל אלה דייקא, והלא בכל דיני התורה כן הוא. ג', דברי ריבות בשעריך מיותר. ד', וקמת למה לי. ה', הלא התורה נצחיות, וכעת אין לנו מורה צדק במקום אשר יבחר להורותינו הדרך. והנראה דודאי מהראוי לכל בר ישראל שידע כל משפטי התורה הלכה לאמיתה בלי שום ספק, ואם יפול לאדם ספק בהלכות התורה, זה וודאי ברבות חטאו המעוור עיני האדם לבל ראות האמת, והן ג' ראשי עבירות קנאה ותאוה וכבוד, שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מכ"א) שמוציאין את האדם שזה כלל העבירות כנודע, והנה כל חלק מאלו הג' יעוור חלק אחד ממשפטי התורה. וז"ש כי יפלא ממך וכו', ר"ל סיבת ההעלם הוא ממך ומאתך שאתה גרמת בחטאך, ואמר בין דם לדם זה בא מסיבת התאווה, על כן נעלם ממנו טהרת האשה מדמה. בין די"ן לדי"ן הוא בין איש לרעהו דיני ממונות, נעלם ממנו בסיבת קנאת איש מרעהו. בין נג"ע לנג"ע שזה העדר הכבוד לאדם שטמא טמא יקרא, זה נעלם ממנו בסיבת רדיפת הכבוד. ואמרו דברי ריבות בשעריך, הוא להיות אותן דברי הריבות הם בשעריך, בשיעור קומה שלך שאינך שלם בדבר. והנה עצה היעוצה בכל דור ודור בנפול לאדם ספק במשפטי התורה, לשוב אליו ית' באמת וטעמא רבא אית ביה למשכילים, להיות האדם בספק הוא בקטנות המוחין והוא בהעדר המוחין דגדלות, ובחינת תשובה היא בחינת אמא הנותן לאדם מוחין כנודע. והנה בהעדר המוחין אין לו זקיפת ראש בשיעור קומה שלימה כנודע, רק כששב בתשובה אז מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש (תהלים קי ז). וז"ש וקמת בשיעור קומה שלימה לקבל מוחין דגדלות, ועלי"ת בעליה ממש אל המקום אש"ר, היינו מקום תשובה עילאה הנקרא אש"ר בינ"ה המאשרינו, שהוא אשר יבחר י"י אלקיך בו, והבן מאד כי סמכתי על המשכיל:

ד׳תמים תהיה עם י"י אלקיך (דברים יח יג). ירמוז על הימים שמן ראש השנה עד הושענא רבה באשמורת ב' שעות קודם היום, שאז היא עת רצון לגמור החתימה לטובה, ויש בהן ת"צ שעות מנין תמי"ם תהיה בכל השעות הללו עם י"י אלקיך, ות' רבתי להורות על הכתיבה והחתימה בימים האלה, שנרשם על כל איש ואיש באות הת', כנודע ת' תחי' כו' כמ"ש ביחזקאל (ט ד) והתוית ת', וכן יש באותיות כתיב"ה ת', ושאר אותיות הם כמנין הב"ל המחיה, וכן באותיות חתימ"ה יש ת', ושארית האותיות הם מחיה, עיין בספר ברית כהונת עולם ותבין:

ה׳וירמוז עוד תמים תהיה כו' ע"ם (דברים יח יג). תיבת ע"ם פירושו חיבר, כנודע מה שפירשו המפרשים בפסוק (תהלים קמח יב) בחורים וגם בתולות זקנים ע"ם נערי"ם, שלא אמר בחורים ע"ם בתולות, כי לא יאות לכתוב בהם אותיות החיבור, אבל זקנים עם נערים יאות ויאות בהם החיבור, כי סתירת זקנים בנין (מגילה ל"א ע"ב), וכמ"ש (ירמיה לא יב) בחורים וזקנים יחדיו. ועל פי דרך זה יתפרש תמים תהיה, ר"ל אתה תהיה תמים בכל עניניך שלא יחסר לך כל, עם י"י אלקיך ר"ל כשתחבר הויה עם אלקי"ך דהיינו קוב"ה ושכינתיה, לזה תשים כל מגמתך, אזי שאלתך ממילא יבוא לך, מה שאין כן אם תתפלל לצורכך ולא תשים כל מגמתך לצורך גבוה:

ו׳וירמוז עוד תמים תהיה עם י"י אלקיך (דברים יח יג). דרמו רבנן אהדדי (יומא פ"ו ע"ב) במקום אחד תנו רבנן שעל ידי תשובה זדונות נעשים כזכיות, ובמקום אחד אמרו נעשים כשגגות, ותירצו כאן בעושים מאהבה כאן מיראה. והנה מאהבה הוא תשובה עילאה הויה בניקוד אלקים כנודע, וזה מאמרינו בפסוק (הושע יד ב) שובה ישראל עד הויה אלקי"ך, ר"ל עד המקום אשר שם הויה בניקוד אלקים. והנה האדם נקרא תמים, בהיות כל זמן בהיותו על האדמה, כל תנועותיו להש"י פעולתו מכוונת לצורך גבוה, והנה בעשות תשובה מיראה אזי זדונות נעשים כשגגות, עדיין לא נקרא תמי"ם, כי אף על פי כן עשה פעולה בחייו אשר לא לד' הוא והיתה אז בריאתו לריק ח"ו, מה שאין כן כשזדונות נעשים כזכיות, נקרא תמי"ם במעשיו שנחשב הזמן כשעבר עבירה כאילו הניח תפילין אז וכיוצא. וזהו תמים תהיה, תהיה תמים בכל ימי חיי חלדך ותמים במעשיך ותנועותיך עם הויה אלקיך, כשתבוא עד המקום אשר שם הויה בניקוד אלקים:

ז׳וירמוז עוד תמים תהיה עם י"י אלקיך (דברים יח יג). כבר ידעת כי הבורא ית' מנהיג עולמו בב' שמות הו"יה אלקי"ם. דהיינו הנהגה הטבעיית בסדר הטבע ממערכות השמים וכוכבי השמים וכסילהם, הוא על ידי שם אלקים בגימטריא הטבע. ויש הנהגה ניסיות על פי שידוד המערכה, והוא על ידי שם הויה המהווה כל הויות ויוכל לשדדם כרצונו. והנה כתיב (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי הויה הוא האלקים, כשתראה העולם מתנהג בטבע, לא תאמר שהוא בטבע המזלות בלי השגחת הויה ב"ה, ח"ו לומר כן כי אפילו פעולת הטב"ע דשם אלקים, בתוכם מסתתר עצם הויה ית"ש, כמו שכתוב (ישעיה מה טו) אכן אתה אל מסתתר, והדברים עתיקין עיין בזהר ומקובלים. וזהו תמים תהיה עם הויה אלקי"ך, כשתבין שבחינת אלקי"ך, ר"ל כל מה שמתנהג עמך בטבע, הכל הוא עם הויה בהשגחה גמורה, וזהו עם י"י אלקיך דהיינו שאלקי"ך הוא עם הו"יה, אז תהיה תמים במעשיך כי תבין כי כל תנועותיך נתקשרות בחפץ הבורא ית"ש:

ח׳וירמוז עוד תמים תהיה עם י"י אלקיך (דברים יח יג). כי כתבו מקובלים הראשונים שם אלקים מלא ו' ולפי המקרא בגימטריא פח"ד, בסוד הכתוב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים א"ל הי"ם והי"ם איננו מלא, עיין בקרניים ודן ידין. וכתבו כי המתקת הפח"ד בא מאלקים מדת הדין, על ידי שם הרחמים הויה בכוונת מילואו בב' יודין כזה, יו"ד הי"י וי"ו הי"י, שהוא גם כן בגימטריא פח"ד, עיין שם. והנה מילוי שם הויה הנ"ל בגימטריא אלקי"ך, כי הוא ממתיק הדינים והפחד דאלקים. וזהו תמים תהיה עם הויה אלקיך, כשיהיה עם הו"יה אלקיך, אז תהיה תמים ולא יבוא לך שום חסרון מפחד הדין כי יומתק ברחמים:

ט׳כי הגוים האלה וכו' אל מעוננים וכו' ואתה לא כן נתן לך י"י אלקיך (דברים יח יד). לפי הפשט מיותר לכאורה אלו התיבות, דהוה ליה למימר בקיצור ואתה נביא מקרבך וכו'. יש לרמוז על פי מה שאמרו רז"ל (חגיגה ט' ע"ב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד, כי מאה יש בו עדיין כח השכחה מס"ם אשר חוץ שם הקודש, אשר הניצוץ המחיה יש בו שם אל, וחוץ לזה הם אותיות ס"מ בגימטריא מאה, וכן שר של שכחה הבא מכוחו הוא פוט"ה בגימטריא מאה, (יש חלופי גירסאות בהשר הזה וגירסא אחת היא כמ"ש). מה שאין כן מאה פעמים ואחד הוא מכח מיכאל שר התורה, והנה מי"כ הוא עיקר השם בגימטריא ע' אנפין דאורייתא, ואתוון אל הוא חיותו המחייהו כמו בכל המלאכים. וזהו כי הגוים וכו' אל מעוננים וכו' ישמעו כוחו של ס"מ, ואתה ל"א כ"ן נתן לך י"י אלקיך, דהיינו מיכאל שר התורה נתן לך להיות מליץ בעדך, ונחלק התיבה ל"א כ"ן העיקר והחיות כנ"ל, מה שאין כן ס"מ יסתלק חיותו כנודע. ובלימוד האדם ק"א פעמים, אז יהיה חכמת התורה תקועה בלבו ויהיה חכם עדיף מנביא, וזהו הם צריכים למעוננים וקוסמים, ואתה על ידי חכמת התורה תדע מפלאות תמים דעים, והבן:

י׳וירמוז עוד ואתה לא כן וכו' (דברים יח יד). כי הנה כל הגוים בבוא עליהם איזה פחד ויסורין, ידרשו אל מעוננים וקוסמים מאין בא להם, מה שאין כן אנחנו עם קרובו יודעים שהכל בהשגחה פרטייות מהבורא ית' על ידי חטא ועון. וזה שאמרו רז"ל (ברכות ה' ע"א) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פשפש ומצא יעשה תשובה ושב ורפא לו. וזהו כי הגוים וכו' אל מעוננים וכו', ואתה ל"א כ"ן נתן וכו', ר"ל שהש"י נתן לך שתאמר לא כן, ר"ל לא עשיתי כנכון וכראוי לפניך, רק עברתי על דברי פיך וכזאת וכזאת עשיתי, והוא ירפא לך:

י״אוירמוז עוד ואתה ל"א כ"ן (דברים יח יד). כבר קדם מאמרינו כ"ן הוא תש"ך צירופי בראשית, שנכתב בהן בכל מעשה ומעשה ויהי כ"ן, בגימטריא תש"ך בנו"ן דמנצפ"ך. והנה הכל נברא על ידי התורה, והתורה כולה כלולה בתש"ך צירופי בראשית. והנה כל הפעולות שבעולם וכל אשר נעשה בכל זמן ועידן, הכל הוא על ידי התש"ך צירופים, ויש צירופים מורים פעולה זו, ויש באופן אחר. והנה בהגיע לאדם איזה דבר לא טוב לו, בודאי הוא על כרחך מפעולת איזה צירוף, ובהיטיב מעשיו אזי יצטרף צירוף אחר לטובה, והדברים יובנו למשכילים בחכמה אשר חכמת אלקים בקרבם לבנות ולנטוע. וזהו כי הגוים וכו' כנ"ל ואתה לא כ"ן נתן וכו', הש"י נתן לך כח שתאמר לא כ"ן, ר"ל התש"ך צירופים לא יהיו כך הצירוף אלא כך, ויתהפך הענין באופן אחר כי זה שעשועיו ית"ש, והבן:

י״בוירמוז עוד ואתה לא כן וכו' (דברים יח יד). על פי מה דידוע (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו'. והנה הקשו הגדולים אשר בארץ הלא סגולת המצוה להשפיע טובות וישועות מאילן הקודש שורש מחצב המצוה, וסגולת העבירה להשפיע חרבות ושממה ויסורין ממקום תהו וצלמות אשר שם שורש העבירה, והנה מאין ולאין יבוא מפעולת העבירה, אפילו תהיה לשמה איך יבוא ממנה טובה. ותירצו כי באמת יבוא ממנה רעות, אך להיותה לשמה יושפע על ידי פעולתה רעות וחרבות לאומות העולם, וגדולה פעולתה בעשות נקם בשונאי הש"י וישראל, כן קבלתי מהקדושים אשר בארץ. וזהו כי הגוים וכו', אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו בהצטרכם ללחום באויביהם, וכענין סיחון שלקח את בלעם הקוסם לקלל את מואב, וכן בלק שלח אחר בלעם. ואתה לא תצטרך לכל זה כי ל"א כ"ן נתן לך וכו', ר"ל נתן לך ל"א שהוא כ"ן, ר"ל לאוים שהם נכונים ויפים לפי שעתם בעשותם לשמה, ועל ידי כך תכריתו את אויביכם בעשות כל מעשיכם לשם שמים, והבן:

י״גנביא מקרבך מאחיך כמוני וכו' (דברים יח טו). הנה כפי הכלל שבידינו שהתורה נצחיות, הרי זה כמה חלפו שנים והלכו דורות ואין חזון נפרץ, ובמה יתקיים בדורותינו תורת אמת הלזו. וגם יש לדקדק תיבת מקרב"ך דמיותר. והנראה דהאנשים ההולכים בדביקות קונם וצורם, הנה דבר י"י בפיהם אמת וחכמתם עדיפא מנבואה (ב"ב י"ב ע"א), ובעת שמדבקים עצמם בקונם, הנה פיהם יהגה על פי התורה מילין לצד עילאה, ובעינינו ראינו צדיקים כאלה אשר הם עצמם כמעט הם בביטול הרגשותיהם, ואינם זוכרים אחר כך מה שהופיע להם השם במענה פיהם על איזה פסוק שבתורה דרכי השי"ת. והנה הנלבב השומע לצדיק כזה שמדבר דברי תורה, מחויב להטות אוזן לכל תיבה ותיבה ששומע, כי בודאי ישמע עצות לנפשו, כי בהצדיק הנדבק בקונו מתלבש בו אור השופע מאין סוף ב"ה לאמור דבריו בתורתו ית' מה שנוגע לכל נפש השומע, והנה הוא דבר נבדק בנסיונות למשכילים, לא יכחיש אותן זולת תועי רוח וחסירי מדע, וגם הצדיק בעצמו המסתפק באיזה דבר, יוכל להתבונן על פי התורה אשר יורוהו הש"י. וזה ירמוז בדברי תורתינו בכל עת נביא מקרבך, לשון ניב שפתים (ישעיה נז יט), דהיינו דיבור מקרבך מתוכיותך ופנימיותך, מאחי"ך מדביקות שלך (מלשון מאחי"ן), יקום לך וכו' אליו תשמעון וכלול בזה האנשים השומעים יטו אזן לשמוע ולקיים, וכן הצדיק בעצמו יטה אוזן לדבריו, שלא יהיה כעובר על נביאותו. והנביא אשר יזיד לדבר דבר וכו' (דברים יח כ), ר"ל שאמר על פי הקדמת שוא וכיוצא, וגם יכלול המתלבש בחלוק שאינו שלו והוא מבני גונבי עלי, וגם יכלול אותן שהם מבני החונף, ועושין תנועות כמו הצדיקים ולבם בל עמם, ופוערים פיהם לגלות פנים בתורה כאלו רוח י"י דיבר בם והם רחוקים מקוטב האמת, ואשר ידבר בשם אלקים אחרים, דהיינו להתגאות ולהתפאר שהוא כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד' ע"), אזי הש"י ירחם עליו כי צריך הוא לתשובה. (דברים יח כא) וכי תאמר בלבבך איכה נדע וכו', (דברים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהיה הדבר ולא יבוא, ר"ל לדעתי שהמבחן הוא אם רואים שהאיש ההוא רגיל בהזכרת שם שמים, (אפילו באיזה לשון מהלשונות שהוא עון פלילי ובכלל עון לא תשא), ואינו משים מורא שמים לנגד עיניו שאסור להזכיר שם שמים אם לא במקום הראוי המצטרך, אבל כשאפשר לכנות את שמו ית' בפני העם לומר בור"א או הש"ם יתברך, והוא מזכיר את השם (אפילו באחד מהלשונות שקורין את הש"י), בודאי זה אינו מכלל היראים את הש"י. וזה יאמר המובחן הוא אשר ידבר הנביא בשם י"י, דהיינו שמזכיר שמו ית' ולא יהי"ה הדב"ר ולא יבו"א, שאין הויה ומבוא לדיבור הזה להזכיר שמו ית', כי אפשר לו לומר הענין הנרצה מבלי הזכרת הש"י, הוא הדבר אשר לא דברו י"י, כי אלו היה דבר הש"י מלובש בו, היה מוראו עליו שלא להזכיר שמו הנכבד, זה מה שנ"ל ולא קבלתי המבחן הזה מרבותי, רק זאת היא לי למשמרת כי אני מזהיר מאד בכל עת ליודעי ומכירי בנידון, והש"י הופיע במחשבתי זה הפרט המבחין בתורתו ית', ציינתי למשמרת ומי שלבו שלם בדבר יבחין בדעתו, כי אין דעתי דעת קטן מכרעת בדבר שלא קבלתי מרבותי הבחינה הלזו, אבל יהיה איך שיהיה האיסור הזה גדול עד מאוד, שלא להזכיר שם שמים בשום לשון המורגל, אם לא המצטרך על פי הכרח לתורה ולעבודה, וגם זה בישוב הדעת לא דרך ארעי, וכל מי שיש לו עינים לראות יבין הדבר לאשורו, ויירא ויפחד לנפשו, והש"י ישים בלבינו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו:

י״דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים יט טו). הנה בעשות האדם איזה עבירה, והעידו בו שעבר העבירה ההוא ולא שב ממנה, אזי נפסל לעדות כנודע, והנה הם מנויים אחת לאחת בשולחן ערוך חו"מ. והנה אל יאמר האדם מה לי אם אהיה פסול לעדות, אל יאמר כן שהנה קריאת שמע שאדם קורא בכל יום, הוא עדות על מציאותו ית' ואחדותו, ולזה אותיות ע"ד הם גדולים בקריאת שמע (דברים ו ד) להורות שזה עדות, והנה כשאדם עובר עבירה שנפסל על ידה לעדות על פי דת ודין תורתינו הק', כשאינו שב בתשובה גם הקריאת שמע שקורא אינה נחשבת למצוה כיון שהוא פסול לעדות, על כן צריך להרהר בתשובה קודם קריאת שמע. וזהו מה שנרמז לא יקום ע"ד אח"ד, ר"ל ע"ד שבאח"ד דהיינו קריאת שמע דעיקר היחוד הוא באח"ד, לא יהיה קיום לע"ד הזה, לכל עון ולכל חטאת כשיהיה ביד האדם איזה עון וחטאת, בכל חטא אשר יחטא, ר"ל עון וחטא כזה שנחשב לחטא גמור שנפסל לעדות בעבירה, מה שאין כן שיש עונות שאינו נפסל כמבואר בש"ע הלכות עדות. על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר, ירמוז או שיקרא ב' פעמים קריאת שמע, דהיינו בשחרית וערבית, או על פי שלשה דהיינו מי שאינו מניח תפילין ב' זוגות ביחד ומניח תפילין דר"ת בפני עצמו, אזי צריך לקרוא עוד הפעם קריאת שמע, ממילא הוה שלשה עדים, (או ג' פעמים קריאת שמע הוא עם קריאת שמע שעל מטתו, ואם תלמיד חכם אינו צריך (ברכות ד' ע"ב) והוי רק שני עדים), והנה ב' פעמים ע"ד גימטריא נצ"ח ישרא"ל (שמואל א' טו כט) , שעל ידי הקריאת שמע שהוא חרב פיפיות מהמזיקין ואומות העולם (ברכות ה' ע"א), וג' פעמים ע"ד בגימטריא בר"ך י"י חילו, (והוא סוד רכ"ב אלקים (תהלים סח יח)) ופעל ידיו תרצה מחץ מתניים קמיו וכו' (דברים לג יא) , תן לחכם ויחכם עוד ופטטיא דאורייתא טבין:

ט״וולא תקים לך מצבה אשר שנא י"י אלקיך (דברים טז כב). יש לדקדק למה ליה למימר אשר שנא וכו', בודאי כיון שמוזהר על זה, בודאי זה תועבת י"י אשר שנא וכו', והרי לא אמר כן בכל הלאוין. והנראה לפרש ברמז לעבודתו ית"ש, דהנה יש בני אדם שיש להם חוק קבוע ומעמד ומצב, ככה יעשו כל ימיהם וככה יתנהגו לבל יזיזו ממנהגם, ויש לנו בקבלה מצדיקים שאין יום דומה לחבירו ואין שעה דומה לחבירתה, והבן מ"ש בזוהר הק' (תיקו"ז כב ס"ה ע"א) לבושין דהוא לבש בצפרא לא לביש ברמשא, ממילא בכל שעה יש עבודה אחרת, ויצטרך האדם שיהיו כל מעשיו לשם שמים בכל שעה לפי המצטרך באמת לעבודתו ית', אין מן הצורך להאריך המשכיל יתבונן דבר מתוך דבר. והנה איתא בזו"ח (יתרו ס"ט ע"ב) כאשר נתן י"י ית' תורתו לעמו ישראל, נתפשטה המ"ם סתומה דאלקי"ם ונעשה אלקי"ך, על כן אמר אנכי י"י אלקי"ך (שמות כ ב), והכוונה על פי דרך הנ"ל לאמירתו ית' אנכי הו"יה אלקי"ך, דייקא בפרטות לכל אחד בפני עצמו שאני אלקיך מיוחד לך בפני עצמך להו"יה חדשה, שאני מהווה אותך בכל עת ואני בעל היכולת שלך בכל עת ורגע, ובדרך זה תהיה עבודתך לי בכל פעם לפי ההויה החדשה והזמן המצטרך, והבן. וז"ש ברמז ולא תקים לך מצבה, היינו מעמד ומצב שזאת תהיה עבודתך בתמידת בלי שינוי, ואמר בטעם אשר שנא י"י אלקיך, כי בשביל זה אמר הש"י הו"יה אלקי"ך, ואם תעשה עבודתך במשפט אחד תמיד, זהו אשר שנא י"י אלקי"ך, והבן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב והמ"י:

ט״זלא תטע לך אשרה וכו' אשר תעשה לך (דברים טז כא). הנה אשר תעשה לך מיותר. והנה התבוננתי מדברי התרגום יונתן דפירש היכמא דליתיכון רשאין למינצב אשירתא וכו' היכדא ליתיכון רשאין למזוגא בדינא גברא טפשא עם דייניא חכימא למילפא לכון וכו', (וכן הוא ברז"ל (ע"ז נ"ב ע"א) כאילו נוטע אשרה וכו'). ונראה דזה דקדקו כמ"ש, והנה מינוי הדיינים מכפר על ישראל כמזבח כפרה, והנה הגם שהלאו הוא כפשוטו, עם כל זה בתיבת אשר תעשה ל"ך דמיותר, מורה על הפרט שלא תושיב דיין שאינו הגון אצל המזבח אשר תעשה לך לצרכך, רצ"ל אצל הדיין אשר תעשה להדריכך וללמדך. ויש לרמז עוד דהנה בזמן שאין בית המקדש קיים, כל העוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב וכו' (מנחות ק"י ע"א), והנה עושה האדם לעצמו מזבח במו פיו, ובעסקו בתורת הקרבנות לשם איזה פנייה ח"ו, הוה כנוטע וכו'. וז"ש אצל מזבח י"י אלקיך אשר תעשה לך, אתה בעצמך במו פיך:

י״זולא תקים לך וכו' אשר שנא וכו' (דברים טז כב). הנה אש"ר שנ"א וכו' מיותר (ועיין מ"ש לעיל). והנה רש"י פירש אף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות. ויש לדקדק לפי דבריו היה לו לומר כזאת גם בלאו דאשה אל אחותה לא תקח (ויקרא יח יח), שהיתה אהובה בזמן יעקב. וי"ל דגם עכשיו אין אבות לגוי (עיין רש"י בראשית כ יב), כשמגיירין ב' אחיות מותר לנשאם על פי הדין. או י"ל הגם שיעקב נשא ב' אחיות, עם כל זה י"ל אלו לא נשא אחיות, היה יותר רצון השי"ת בזה, מה שאין כן המצבות אשר הקימו האבות, היה לרצון הש"י בעת המצטרך כענין יעקב בבית אל. ומדרשת התרגום יונתן שמפרש היכמא וכו' היכדן ליתיכון רשאין למנאה לפרנסא גברא זידנא דרחקיה וכו', נראה דדקדק גם כן אש"ר שנ"א וכו', והנה מצב"ת אב"ן דומם לא עשה הרע בעיני י"י, ואין הש"י שונא את הדומם שאינו בבחירה, מה שאין כן הבעל בחירה העושה הרע בבחירתו. וזהו שרמז שלא תקים לך מצבה כזאת אשר שנא וכו', שעושה הרע בבחירתו. ויש לרמז עוד ולא תקים לך מצבה וכו', דהנה גדולה עבירה לשמה וכו' (נזיר כ"ג ע"ב), כאמור כל זה כמה פעמים גם בדברי רז"ל כענין יעל אשת חבר הקני (נזיר כ"ג ע"ב), ותמצא כמה עניינים במדרשים יעיין בחובת הלבבות שער יחוד המעשה מענין תחבולות היצר המשתדל בערמה נגד האדם בהראותו פנים לשם שמים, כגון שמפתהו שלא יתראה מעשיו לבני אדם, דמחוייב האדם להסתיר מעשיו שלא יחשבוהו לצדיק, ומפתהו בשביל זה לדבר עם בני אדם כאחד הריקים ויחשבוהו להולל, והנה כשישמע לו לזה, יטהו מעט מעט מדרך התורה, עד אשר יפילהו ח"ו במכמורת. והנה אמת שיש כמה פעמים שהאדם צריך לפקח עיניו על דרכיו לעשות מעשים כאלה בכדי להסתיר מעשיו, אבל לא בשביל זה יבטל מתורה ועבודה, כלל גדול הוא הדבר אשר הוא שלא כתורה, הגם שהיצר מראה לו פנים מסבירות לעבודה לא יאבה לו. וז"ש ולא תקים לך מצבה, היינו מעמד ומצב לעבודה אשר שנא י"י אלקיך, שהוא שלא על פי דת התורה כגון לדבר ליצנות ולשון הרע ודברים בטלים, בכדי שיסברו ההמון שהוא הולל ולא יכבדוהו, דכיון שהדבר נאסר על פי התורה מה לו לזה שיכבדוהו ויחשבוהו לצדיק, הוא יעשה את שלו לכבוד השי"ת, והדברים מובנים בעצמם להחפצים באמת:

י״חצדק צדק תרדוף (דברים טז כ). יש לפרש על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) אין משיח בן דוד בא עד שיכלו השופטים הרעים, ומינוי הדיינים הכשרים מקרב הגאולה ציון במשפט תפדה (ישעיה א כז), ואמרו רז"ל במדרש (חוקת)[קרח](במ"ר פי"ח כ"א, פרקי דר"א פמ"ח) שבאותיות הכפולות דמנצפ"ך היו סימני כל הגאולות, אברהם אבינו מאור כשדים, בכפילת הך' ל"ך ל"ך (בראשית יב א). יצחק מפלשתים, בכפילת הממי"ן עצמת ממנ"ו מאוד (שם בראשית כו טז). יעקב מעשו, על ידי כפילת הנוני"ן הצילנ"י נ"א (בראשית לב יב). ישראל ממצרים, בכפילת הפיי"ן פק"ד פקדת"י (שמות ג טז). וגאולה האחרונה העתידה, בכפילת הצדיקי"ם צמח צדי"ק (ירמיה כג ה). ונמצא לפי זה אחר שהזהיר בענייני השופטים והמשפט אשר זה קרבת הגאולה, אמר צד"ק צד"ק תרדו"ף היינו כפילת הצדיקי"ם, שבהיותך ממנה שופטים כשרים וישפטו את העם משפט צד"ק, תרדוף ותשיג במהרה את הצדיקי"ם, היינו כפילת הצדי"ק צמ"ח צדי"ק:

י״טלא תזבח לי"י אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום (דברים יז א). הרב הקדוש באור החיים דקדק דהיה לו לומר אשר בו מום, אבל יהיה משמע לעתיד. ונ"ל הקטן דיש לרמז בו קרבנות שיש בהן פסול להקריבן בעצמן, ודינן ירעו עד שיסתאבו, הנה כל עיקרן עומדים לשיהיה בהם מום, הנה נכלל ברמז האזהרה הזאת שלא ישחט אותן שור ושה אשר יהיה בו מום, היינו שעומדים לשיפול בהם מום לא ישחט אותם כעת, נ"ל:

כ׳כי תבא וכו' וירשת"ה וישבת"ה בה וכו' (דברים יז יד), שום תשים עליך מלך וכו' (דברים יז טו). וישבתה נמסר לית. היינו מלא ה' לית. כבר ידעת כי ה' מרמזת לשכינה, והנה הפסוק מרמז שזה הותר רק כשתהיה ישיבה מליאה, והשכינה קמה על מקומה בכל גבול הארץ, על כן לא הוטב אז הדבר בימי שמואל ששאלו מלך (שמואל א' ח ו), כי אכלוהו פגה, כי נשארו אז עוד גוים בארץ ובפרט הפלשתים, נ"ל:

כ״אשום תשים עליך מלך אשר יבחר הויה אלקיך בו (דברים יז טו). היינו שמרומז בשמו השם הנכבד, דהיינו משבט יהודה. ואמרו אשר יבח"ר, רצ"ל מלך כזה אשר יבח"ר י"י אלקיך בו לעתיד, דהיינו ממשפחת דוד אשר הובטח וחסדי לא אסור ממך כאשר הסירותי מעם שאול (שמואל ב' ז טו), והיינו אשר יבחר י"י אלקיך גם בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים (שמואל ב' ז יד), אבל יבחר בו לעתיד, אבל מלך משבט אחר הגם שבוחר בו י"י לפי שעה, אבל כאשר סר מאחרי י"י לא יבחר בו י"י לעתיד:

כ״בכי השוחד יעור עיני חכמים (דברים טז יט). ובפרשת משפטים (שמות כג ח) כי השוחד יעור פקחים. הנה משנה תורה נישנית בשביל דבר שנתחדש, והנה נתחדש בכאן דהנה לשם נאמר כי השוחד יעור פקחים היינו פקחי עינים, והנה לפי זה אם הדיין סומא, (הגם שסומא אסור לדון (סנהדרין ל"ד ע"ב), בקיבלו עלייהו מותר), אין כאן בית מיחוש לקבל שוחד. הנה בא במשנה תורה וביאר הכוונה גם כן בסמיית עיני החכמה, כענין רואה אני את דברי אדמון (כתובות ק"ח ע"ב), מכאן תשובה לטעות המינים דמפרשים ולפני עור לא תתן מכשול כפשוטו, דהרי אנו רואים דבמשפטים נאמר פקחים, ובמשנה תורה פירשו עיני חכמים, הבן הדבר:

כ״גכי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וכו' ישמעו ואתה לא כן נתן י"י אלקיך (דברים יח יד). יש להתבונן מהו הנתינת טעם למה שלמעלה נאמר (דברים יח יג) תמים תהיה וכו', ואמר לנתינת טעם כי הגוים האלה. ב', למה אמר אש"ר את"ה יור"ש אות"ם דהוא מיותר. ג', אומרו ואתה לא כן נתן וכו' אינו מובן, וכבר דברו בזה כל המפרשים. ואגב זה נדקדק עוד בהתחלת הפרשה (דברים יח ט) כי אתה בא אל הארץ אשר י"י אלקיך נתן לך לא תלמד וכו', וזה אינו מצוה התלוים בארץ ואסור גם כן בחוץ לארץ. והנראה להבין הדבר על פי קבלתינו מרבותינו כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל, על כן נאסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין (ב"ק קי"ג ע"א), כיון שכח הפועל יש בממון ההוא והאדם הכשר יקחנו לעצמו, הנה יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים. ועתה אם עיני שכל לך תבין את אשר לפניך אשר בעינינו ראינו כמה אנשי שם אשר פיתם היצר לתבוע חלקם, והשתדלו בפרנסתם לקבל ממון מכל אדם ונשארו אחר כך כלים ריקים, כי הממון שסיגלו מבני בלי שם, דבק בם ובנפשם וכיבתה השלהבת אש אשר בער בקרבם באהבת היוצר כל. והנה לפי זה יהיה אסור לקבל ממון מכל אדם גם בזולת השתדלות, זה אינו כי אם האדם אינו משתדל, רק הש"י שולח לו ממון על ידי איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והש"י נקרא בעליו של הממון, הוא יופיע ומזמין לו את הנאות לו ולנשמתו, (ואף על פי כן ידוע מאנשי מעשה רבותינו הקדושים בעלי רוח הקודש כאשר בא לידם איזה ממון מאנשים בלתי הגונים, לא רצו ליהנות ממנו בכדי שלא יוקנו קנין בנפשם מכח הפועל שבקרב הממון, וכבר היה לי פתחון פה לפני רבותינו בנידון זה, ואמרו לי שעל כל פנים בממון כזה בבוא לידי האדם, יראה האיש המקבל שיבא לידי איש אשר לא מבני עמינו הוא). ומצאתי סמיכות לזה בתורתינו מענין יעקב שהשתדל במקלות, ואמר אחר כך בבואו לארץ נכסי חוץ לארץ אינן כדאין לי, ועשאם כמין כרי ונתנם לעשו כידוע מרז"ל (שמו"ר פל"א י"ז), ותבין לפי זה גם במנחה ששלח לעשו, נאמר (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, וכבר דברו בזה מה הוא מ"ן הב"א ביד"ו. רצ"ל מן מה שסיגל בתחבולתו על ידי השתדלות במקלות וכיוצא, מזה שלח מנחה לעשו אחיו, מה שאין כן מה שהש"י שעצמו פעל ועשה, כמאמר המלאך ראה העתודים העולים על הצאן (בראשית לא יב), הנה מתת אלקים הוא הגם שהיה בחוץ לארץ לא איכפת ליה. והנה בכאן הש"י נתן לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושם המה יירשום, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון מדות הרעות של הגוים, הנה כאשר יהנו ישראל ממנו, יש לחוש שיקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל לא כן הוא כי ישראל יירשום ירושה ונתונה מאת הש"י, והש"י הוא הבעלים של הרכוש. וזה שהתחיל כי אתה בא אל הארץ אשר י"י אלקיך נתן לך, ואין זה בהשתדלותך ליקח מיד הרשעים האלה רק הש"י נותן לך, על כן אני מבטיחך שעל ידי זה לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, ואחר כך מצוה בציוי (דברים יח י) לא ימצא בך וכו', ואחר כך הזהיר אזהרה כוללת לכל זמן תמים תהיה עם י"י אלקיך, רצ"ל בשלימות ותמימות תהיה עם י"י שלא תשתדל. ולא תאמר הן אמת שהכל פעולה מאת י"י, אבל מן הצורך גם כן להשתדלותי, וזה לא נקרא תמימות ושלימות עם י"י, רק שב והכבד והש"י ישלח לך את הנרצה לך, ואז תהיה תמים עם י"י, ולא יבא לך מזה פועל מגונה ח"ו מכח הפועל שבממון הנותן, כי הש"י הוא הנותן לך והוא הבעלים ואין כאן בית מיחוש, ואמר לראיה על זה כי הנה הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וכו' ישמעו ואתה לא כן, (וזה הוא מפני כי) נתן לך י"י אלקיך, ולא ירע לך הכח הפועל מבעלים הראשונים, כי הש"י הוא הבעלים והוא דבר נחמד. (ולא תשאל על זה הנה לפי זה אסור להשתדל בשום משא ומתן בחרישה וקצירה, זה אינו כי נצטוינו על זה כראות האדם שהש"י מזמין לו משא ומתן שדות וכרמים, הנה זה חפץ הבורא ומתת אלקים הנה השתדלותו הוא בחפץ הבורא, אבל להוסיף בהשתדלות אין זה טוב רק עשה והצלח במתת אלקים. והדברים ארוכים יובנו למשכילים:

כ״דוכי תאמר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו י"י (דברים יח כא), אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהיה הדבר וכו' (דברים יח כב). עיין פירושו ברש"י (דבריו לקוחים מדברי חז"ל (ספרי יח סח)), שזהו דוקא כאשר מתנבא לטובה ולא יהיה הדבר בזאת יבחן הנביא, מה שאין כן כאשר מתנבא לרעה, אין מבחן כאשר לא יהיה הדבר. והנה בפסוק סתם נאמר. ונ"ל דהנה אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה רק על הטובה, כענין שאמרו (ב"ר פ"ג ו') ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א ה), ולחשך קרא אלקים לילה לא כתיב כאן, מלמד שאין הקב"ה מייחד שמו על וכו'. וז"ש אשר ידבר הנביא בשם י"י, היינו כאשר ידבר דבר אשר יצורף בדיבור כזה שם י"י, היינו שמתנבא לטובה ולא יהיה הדבר, הוא המבחן, נ"ל:

כ״הואמר אליהם שמע ישראל (דברים כ ג). הנה שמ"ע ישרא"ל מיותר, ודרשו רז"ל בפירושו (סוטה מ"ב ע"א) (הביאו רש"י ז"ל) אפילו אין בידכם אלא זכות קריאת שמע, אתם כדאים להנצל מיד אויביכם. ומן התימא למה הזכיר דוקא זה הזכות. והנראה דהנה איש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו חוזר מעורכי המלחמה (סוטה מ"ד ע"ב), ואפילו שח בין ישתבח ליוצר חוזר (ירושלמי הובא בב"י או"ח סי' נ"ד), והנה אין אדם בארץ אשר וכו' (קהלת ז כ), אך תשובה מהני לכל העבירות, והמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה (קידושין מ"ט ע"ב). אך יש לתמוה דהנה ד' חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, עבר אדם מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלין לו. עבר אדם על לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין. ועל חילול השם, כולן תולין ומיתה מכפרת (יומא פ"ו ע"א). והנה לפי זה האיך אפשר לומר דבהרהר תשובה בלבד יכופרו כל העונות, הרי תשובה לבדה אינה מכפרת רק על מצות עשה. אך עצה היעוצה לזה מבואר בזוהר הק' פרשת במדבר (ח"ג קכ"א ע"א) אם מוסר האדם את נפשו באמיתיית הקבלה בלב בשעת קריאת שמע, איתחשיב ליה כאילו מסר את עצמו בפועל למיתה על קדושת השם, ומתכפר לו אפילו אותן העונות שאין להם כפרה אלא במיתה, ומכל שכן שמתכפרין על ידי יום הכיפורים ויסורין. ועל כן במלחמה דצריכין להיות נקיים מכל חטא ועון, אמר עליהם הכהן שמע ישראל אפילו אין בידכם אלא זכות קריאת שמע במסירות נפש מתכפר לכם, נ"ל:

כ״וולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צוית"י (דברים יז ג). זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך (מגילה ט' ע"א), דמשמע לכאורה שח"ו לא צוה הש"י שיהיו, ואף על פי כן הם במציאות ההויה. ונ"ל הפירוש דהנה בדור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה כוכבי השמים וכסיליהם, באמרם שמהראוי לעבוד לשרי המלך אשר המלך מסר בידם איזה ממשלה וכח (כמבואר כל זה ברמב"ם הלכות ע"ז (פ"א ה"א)), ובאמת זה אסור וטעמא בעי למה יהיה זה אסור, הלא לכאורה אדרבא זה כבוד המלך שמכבדין את עבדיו. אבל הטעם הוא דודאי המשתחוה והמכבד לשרי המלך בהיכל המלך, מתחייב ראשו למלך כידוע (קידושין מ"ג ע"א) מאוריה שנתחייב מיתה על שאמר לדוד ואדוני יואב (שמואל ב' יא יא). והנה הש"י מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה, על כן אסור לעבוד בלתי לי"י לבדו. והנה קשה על זה הרי מצוה לכבד את המצות כגון תפילין וציצית ומזוזה ולנשקם ולחבבם, והאיך יתכן זה לכבד דבר זולת הבורא. והתירוץ על זה דהמצות כיון שנצטוו מפי הש"י, אם כן הם רצונו ית"ש, והם כביכול איברין דמלכא ממש כידוע למשכילים כיון שבהם מלובש רצונו, מה שאין כן לעבוד לככבי השמים וכסיליהם שאין בהם ציוו זה אסור. וז"ש או לכל צבא השמים אשר לא צויתי, שאין בהם שום ציוו מצוה, מה שאין כן המצות שיש בהם ציוו הש"י ורצונו מלובש בהם, המכבדם מכבד את המלך ממש, והבן:

כ״זתמים תהיה עם י"י אלקיך (דברים יח יג). קבלה מתלמידי הבעש"ט כשיש לאדם איזה חסרון ח"ו, אזי הוא בודאי מחמת התנשאות הדין ח"ו, אזי יתבונן ויחפש בהענין הזה איזה טובה שיש בזה הענין, וכיון שימצא הטובה אזי יתמתק הדין ברחמים, והענין עמוק אין כאן מקום להאריך מאפס הפנאי. וזהו תמים תהיה מבלי חסרון שיושלם חסרונך, כאשר יהיה הו"יה והיינו טובה וחסד, עם אלקיך היינו הדין, ורצ"ל עם י"י אלקיך, שתמצא במחשבתך תמיד החסד הגנוז עם הדין, ויתמתקו הדינים ויושלם החסרון ותהיו תמים, והבן:

כ״חכי תקרב אל עיר (קטנה הוא הגוף) להלחם עליה (דברים כ י), (להטות כל האיברים לרצונך אל השכל האלקי), וקראת אליה לשלום (תקרא אליה מדת השלום, היינו שיהיה לו שלום עם ישראל וידין את כל אחד לכף זכות, ולא יביט און ביעקב, מה שאין כן כאשר יראה שהוא מתעסק במדה גרועה להתבונן בשפלות של כל אחד, אזי ידע בודאי שנפשו לא מטוהרה, עיין בספר תולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט זצלה"ה פירוש הפסוק (תהלים לו ה) יתיצב על דרך לא טוב, (כשהאדם מתיצב על דרך לא טוב היינו לדבר לשון הרע על אנשים, אפילו ידמה בדעתו לשם שמים, אזי תדע שבודאי אותו האיש) רע לא ימאס, (כי כל הפוסל וכו' (קידושין ע' ע"א), עיין שם). וז"ש (דברים כ יא) והיה אם שלום תענ"ך, (אם תפשפש ותראה שמדת השלום עונה לך שאתה שלם בדבר, אזי) ופתחה לך (יהיה לך זה פתח לתשובה), ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, (שמטרידך היצר במדה גרועה היפך השלום, אזי) וצרת עליה (תצטער עצמך על הדבר), ובנית מצור וכו' (דברים כ כ) להלחם בכח על הדבר, עד אשר ישוב לך הענין לטבע, והבן:

כ״טוהיה כקרבכם וכו' ודבר אל העם (דברים כ ב). פירש רש"י בלשון הקדש. יש לתמוה שאין מדרך רש"י ז"ל להביא איזה דין שאינו נוגע אל הפשט, הרי ברכת כהנים ופרשת סוטה לא פירש רש"י שהם בלשון הקודש, כיון שאין זה מן הצורך אל הפשט, על כרחך היה לרש"י איזה מכריח בפסוק. ונ"ל על פי מה שפירש רש"י אצל יוסף אומרו אל אחיו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב). והנה מהו הראיה שהוא יוסף מפיו שמדבר אליהם, על כן פירשו רז"ל (ב"ר פצ"ג י') (וכן פירש רש"י) היינו פי המדבר אליכם בלשון הקדש. והנה לכאורה לפי זה העיקר חסר מן הספר. וגם יש להתבונן אומרו המדב"ר בה' הידיעה. ופירשנו לשם דהנה הש"י ברא ד' מדריגות בעולם דומם צומח חי מדבר, והנה הדומם אין לו שום תנועה רק כח נפש הדוממת, יתירה עליו הצומח שיש לו תנועת הצמיחה מלמטה למעלה על ידי נפש הצומחת, יתר עליו החי שיש לו כח התנועה להניע גופו ממקום למקום ואוכל ושותה ועושה, יתר עליו המדבר שיש לו דיבור על ידי נפש המדברת. והנה מצאנו בשלמה המלך שהיה יודע שיחת חיות ועופות ודקלים (שהש"ר פ"א ט'), וכן מצאנו בגמרא (סוכה כ"ח ע"א) ברבי יוחנן בן זכאי, אם כן מצאנו להם דיבור, ואי משום שאין אנו מבינים שיחתם, זה הוה כמו הלועז שאינו מבין לשון אשכנזי, אף על פי כן לשניהם יכונה מדברים, ואם כן למה יעדר מכל בעלי חיים כינוי שם מדברי"ם, ומה שינוי בענין הדיבור יש ביניהם לבין האדם. אך הוא דבעלי חיים באמת אינם מדברים, רק רמיזותם בתנועותיהם ועפיפתם וצפצופם, מורה לאיזה דבר והמבין יוכל להבין, מה שאין כן האדם מדבר הדבר כמו שהוא בעצם. והנה אין לך לשון מורה על עצמיות כל הדברים הנעשים תחת השמש, רק לשון הקדש שבו נברא העולם, וכל דבר אשר בשם יקרא בלשון הקדש, הוא שמו העצמיי מעת הבריאה, כענין שו"ר הנקרא בלשון הקודש הוא שמו העצמיי. והנה בלשון עם ועם האיך נקראת הבריה הלזו, אין זה שם בעצם רק סימן, למשל בלשון אשכנז נקראת הבריה הלזו אוק"ס. הוא רק סימן באמור תיבת אוק"ס, הכוונה על הבריה הנקרא בשם העצם שו"ר, וכן בלשון כל עם ועם. אם כן כיון שלשון כל עם אינם בשמות העצומים רק סימנים, אין בהם שינוי משארי בעלי חיים שגם הם מדברים בסימנים, הבן הדבר מאד ויונעם לך כי בדרך חכמה הוריתיך. אם כן לא יכונה בשם מדבר רק להמדבר בלשון הקודש, מה שאין כן בלשונות אחרים בעל חי נקרא לו, אבל לא מדבר. והנה לפי זה זה שאמר יוסף והנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדב"ר אליכם, היינו המדב"ר בה"א הידיעה, רצ"ל שאני ממדריגת מדבר ולא ממדריגת בעל חי, שאני מדבר בלשון הקודש שבזה יקרא מדבר, מה שאין כן בשאר לשונות. ומעתה תתבונן נעימות דברי רז"ל ובהכרח הביא רש"י ז"ל לצורך הפשט, דהנה כתיב ונגש הכהן ודב"ר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל וכו' (דברים כ ג). הנה ודבר אל העם מיותר, דהרי אחר כך נאמר ואמ"ר אליהם. לזה פירשו הכוונה ודב"ר אל העם, היינו בלשון הקודש שזה היא הדיבור, מה שאין כן בשאר לשונות בעל חי יקרא לו ולא מדבר, הבן הדבר כי נעים הוא:

ל׳כי החרם תחרימם וכו' הכנעני וכו' כאשר צוך י"י אלקיך (דברים כ יז). פירש רש"י כאשר צוך לרבות הגרגשי והוא מהספרי (כ קכב). ויש להתבונן למה נרמז הגרגשי בכאשר צוך. וגם האיך יתרבה בכאשר צוך. ונ"ל על פי מה ששמעתי מכבוד אדמ"ו הרב הקדוש מה"ו יעי"צ זצוק"ל סידורין של הז' עממין על פי סדר חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שבקליפה, הכנענ"י חסד דסט"א מלשון הכנעה, כי המתחסד והאוהב מכניע את עצמו. החת"י גבורה דסט"א, מלשון חת"ת וכו'. הגרגש"י מלכות דסט"א, מלשון ריש גרגיתנ"י מן שמיא מוקמי לה (ברכות נ"ח ע"א). והנה כל בחינת מלכות אפילו דסט"א, בהכרח תפול עליו לפרקים אימתה מניצוץ מלכות שמים המחיה אותו, בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), כי מלכותו בכל משלה (תהלים קג יט), על כן נפלה אימה על הגרגשי ועמד ופנה את עצמו, עד כאן דברי קדשו. וזה אשר פירשנו מאמר חז"ל (מגילה י"א ע"א) בנס דמרדכי ואסתר, בקום עלינו אדם (תהלים קכד ב) ולא מלך, הוא הנס המופלג ביותר עיין שם דברינו במקומם. והנה בחינת מלכו"ת הוא הציוו והמצוה, כי דבר מלך שלטון נגיד ומצוה. ובזה תתבונן שהגרגשי מרומז בכאשר צו"ך, הבין הדבר ויונעם לך. ותתבונן בחינת מלכות דקדושה מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א), על כן הגרגשי בסט"א אינו בכתב, רק כאשר צוך בעל פה, כמ"ש (יומא ע"ה ע"ב) אצל וזבחת כאשר צויתיך (דברים יב כא), מלמד שנצטוה משה בעל פה, הבין הדבר:

ל״אכי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב וכו' לא תירא מהם וכו' (דברים כ א). להבין למה האריך לומר וראית וכו', לא הוה ליה למימר רק כי תצא למלחמה על אויביך לא תירא מה"ם. גם תיבת מה"ם מיותר. אך זאת אשר דברנו כמה פעמים שבראות האדם איזה דבר מאויים, מחויב להתבונן מהיכן באה זאת היראה, הוא על כרחך שנתלבש בזה איזה ניצוץ קדוש מיראת הבורא שנפל בשבירה, על כן מוטב לו להתבונן בשורשה ביראת הבורא, וכיון שהאדם מתבונן ביראת הבורא, אזי זה הניצוץ אל מקומו שואף להתדבק בשורשה, כדמיון הנר קטן כשמקרבין אותו למדורה גדולה נתבטל באבוקה, כן זה הניצוץ הטמון מתדבק בשורשו ביראת השם, ונשאר הדבר המאויים בלי חיות והניצוץ מתוסף בנשמת האדם הירא מאת הש"י, ואם כן טובה גדולה באה להאדם על ידי היראה החיצוניות הגשמיות שמזכירין אותו ביראת הש"י, ומוציא ניצוץ הק' מהקליפה. וז"ש הכתוב כי תצא למלחמה על אויבך, החיוב הוא דוקא וראית סוס ורכב וכו', שתתבונן שהוא דבר המאויים רק לא תשתקע בזאת היראה, רק לא תירא מה"ם לדיוק, אבל מהבורא ית' תירא על ידי התבוננת הזה:

ל״בכי תקרב אל עיר להלחם עליה וכו' (דברים כ י). הפסוקים האלו מרמזים ומורים לאדם דעת, כי תקרב אל העיר (היא העיר קטנה איברי הגוף (עיין נדרים ל"ב ע"ב), להלחם עליה (לכבוש תאוותיו ולשוב מכל מדות הרעות אשר הורגלו אנשי העיר דהיינו איברי הגוף, אזי עצה היעוצה בכללות התשובה) וקראת אליה לשלום, (זה הוא דבר הכולל שיפשפש אם הוא בשלימות במדת השלום, דהיינו אם לא פגם בריתו שהוא מרכבה למדת יסוד צדיק ברית שלום, כי זה הוא היסוד ומעמד ומצב לכל המצות ולכל העבירות ח"ו בפגם הברית, כי כבר ידעת כי הוא שביל וצינור לכל כוחות האיברים, ומילין לצד עילאה ידוע בדברי המקובלים, דרוש נא כיום את דבר י"י הלא בספרתם. והנה ידוע עיקר בריאת האדם להתבונן בגדולתו ית', לעשות כל הדברים לצורך גבוה לתקן שיעור קומה, וצריך ללמוד לזה חכמת האמת, וידוע כל זמן שהאדם לא תיקן פגם הברית, אינו משיג החכמה הזו על בוריה כנודע הענין ממקובלים. והנה מבואר בזוהר הק' (ח"א ס"ב ע"א) דלחטא הברית לא מהני תשובה, ופירש בראשית חכמה שודאי אינם כפשוטם, דודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א), אך הכוונה היא דאינו מועיל תשובה תתאה רק תשובה עילאה. וידוע תשובה עילאה היא ספירות הבינה בגבהי מרומים, והנה בעשות האדם תשובה עילאה להאיר אור הבינה לתקן פגם הברית, אזי יאיר בו אור החכמ"ה להבין במושכלת חכמת האמת, כי חכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין (זוהר ח"ב י"א ע"ב), וכשאין מאיר בו אור הבינה מחמת הפגם, ממילא לא יאיר בו אור החכמ"ה. ובזה נבוא אל הביאור (דברים כ יא) והיה אם שלום תענך, שיענה לך מדת השלום שלא נשאר בך פגם, ופתח"ה לך יושפע לך מדת החכמ"ה, שהוא סוד נקודת הפתח בסוד פיה פתחה בחכמה (משלי לא כו) , להבין במושכלות החכמה האמיתיות לעבוד עבודה שלימה לצורך גבוה. וזהו והיה כל העם הנמצא בה (דהיינו כל האיברים), יהיה לך למס (להעלות לך די מחסורך) ועבדו"ך (עבודה שלימה), (דברים כ יב) ואם לא תשלים עמ"ך ועשתה עמך מלחמה, דהיינו היצרא דעבירה בוער בקרבך מחמת שלא ניתקן עדיין הפגמים שפגמת, אזי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב), אזי לא תוכל לעבוד את י"י בחכמה הנפלאה הלזו כי ירחק ממך החכמה, אזי זאת העצה וצר"ת עליה, תאיר בהעיר קטנה אור הבינה אשר שם נקודת ציר"י, בסוד אין צייר כאלקינו (ברכות י' ע"א, שמואל א' ב ב), ובהאיר בך אור הבינה תשובה עילאה, אזי יאיר בך גם כן החכמה כי הם תרין ריעין דלא מתפרשן, הש"י יזכינו לשוב בתשובה שלימה לפניו על דבר כבוד שמו:

ל״גוירמוז עוד (דברים כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה, (היינו להלחם על עיר קטנה כנ"ל), וקראת אליה לשלום, היינו הימים שמן ראש חודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים, שיש בהם שעות מנין שלו"ם רב (תהלים קיט קסה), דהיינו שלום במ"ם רבתי דאי"ק בגימטריא תתקל"ו, מנין השעות שהם מסוגלים מאוד לתשובה וללחום עם היצר מלחמת מצוה, והם נקראים ימי רצון שהרצון העליון מתגלה בהם, כנודע ממקובלים היחוד העליון של תיקוני דיקנא המיוחד ומסוגל באותן הימים להתגלות י"ג מדות של רחמים, על כן "שלום "רב במ"ם רבתי הנ"ל, בגימטריא י"ג פעמים חס"ד, י"ג פעמים שם ע"ב, נגד הי"ג מדות הרצון המתגלים להאיר הסליחה לישראל מלובן העליון, והם מנין השעות הנ"ל המסוגלים להתגלות אהב"ת חס"ד כשאנחנו עושים תשובה מאהבה, הש"י יגלה לנו חסדו ויהיה אהב"ה פעמים חס"ד מנין השעות, ויושפע לך שלו"ם רב להשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה (ברכות ט"ז ע"ב), ולחוש את המבשר שלום הוא אליהו (כנ"ל, וקראת אלי"ה לשלום, כי כבר ידעת) שיבוא לעשות שלום בעולם כנודע (עדיות פ"ח מ"ז). וזה שנרמז גם כן בפסוק כי תקרב אל עיר להלחם עליה (כנ"ל) וקראת אליה לשלום, כי כבר ידעת כי יעקב לקח מאליהו הו' למשכון, כדי שיבוא ויבשר שלום, (ועיין נא מ"ש בפרשת פנחס) דבשביל זה השלום בו' קטיעא (במדבר כה יב), שם בפנחס הוא אליהו ויבשר שלום. וזה וקראת אלי"ה לשלום, קרי ביה ו' קראת אלי"ה, ר"ל יהיה כוונתך בעת עשייתך התשובה בהלחמך על העיר, שתקרא הו' עם אותיות אלי"ה, שיקח הערבון מיד יעקב ויבוא ויעשה שלום, ולא יהיה עוד שלום קטיעא רק שלום רב, ויתהווה היחוד השלם להרבות שלו"ם בעולם דייקא, בסוד ובידך לגדל ולחזק לכל (דברי הימים א' כט יב), והמשכילים יבינו ויצליחו:

ל״דכי תצור אל עיר ימים רבים (דברים כ יט). הם ימי אלול שבאת עיר קטנה במצור להלחם עליה לתפשה לעבודתו ית"ש. והרמז בזה שיש בכ"ט ימי אלול תרצ"ו שעות שממתיקין הצרו"ת, שהוא בגימטריא אחוריים דהויה ואחוריים דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והוא בגימטריא בלע"ם במילואו שרצה להמשיך צרות על שונאי ישראל, וברצו"ת י"י דרכי איש גם אויביו וכו' (משלי טז ז), (עיין מ"ש בספרי רגל ישרה). (ובהצטרף גם יום א' דראש חודש שהוא מצורף אל ימי הרצון שעמו, יהיה ארבעים כנודע מעליות משה, יהיו תש"ך שעות מנין תש"ך צירופי בראשית, שעל ידיהם היווה הש"י כל הויות, ונעשה האדם בתש"ך שעות האלו על ידי התשובה בריה חדשה, ולא עשה כ"ן לכל גוי (תהלים קמז כ), כ"ן בגימטריא תש"ך בנון רבתי דאי"ק, כי לקח יעקב מעשו בחזקה חודש אלול ובו הצלת ישראל), ואמר לא תשחית את עצ"ה הוא תשובה עילאה, כי בינ"ה נקרא עצ"ה, והדברים עתיקין ואין פנאי להאריך עד אשר אראה אם יהיה הש"י בעזרתי, וכעת ציינתי למשמרת:

ל״האציגה נא עמך מ"ש בפסוק:

ל״ותהלת י"י ידבר פי ויבר"ך כ"ל בש"ר שם קדשו (תהלים קמה כא). ל"ו רזא עילאה אמינא, בהבין פסוקא שעל ידי סיפור שבחיו ית' מתקשטת השכינה הנקראת תהל"ה אל הויה ב"ה, באומרה חזי במאי ברא אתינא לקמך דייקא (זוהר ח"ג י"ג ע"א), וכראות המלך את אסתר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב (אסתר ה ב) (סוד יסוד). וזהו תהלת י"י ידבר פי, ועל ידי כך ויברך כ"ל בש"ר, כל בשר הוא היסוד שהוא בשר ואין בו עצם, ויברך יתפרש מלשון מבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א), ור"ל מדת כל בשר מבריך את שם קדשו הויה לעולם ועד, אל העולם הנקרא וע"ד יסוד דנוק', דתמן ויעודא דכולא בית ועד לחכמים דאיזדריקן ממוחין עילאין, והש"י יראנו נפלאות:

ל״זמה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיעי שלום (ישעיה נב ז). במדרש (ויק"ר פ"ט ט') יש שסימן מסור בידינו שזה שישמיע שלום, הוא הוא הגואל כמו שהיה סימן בפקוד פקדתי (שמות ג טז, עיין פרקי דר"א פמ"ח, ותוספות סוטה י"ג ע"א ד"ה סרח). והנה במ"ק (במ"ר פי"ח כ"א) אמרו שסימן הגאולה יהיה בצדי"ק, כמ"ש (ירמיה כג ה) צמח צדיק, והכל הולך אל מקום אחד, כי על עמוד אחד עולם עומד וצדיק שמו (חגיגה י"ב ע"ב), כמ"ש (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם, והוא המשים שלום בבית (שבת קנ"ב ע"א). וכאשר תבין מ"ש למעלה בסוד השלום ר"ב, תבין שעל ידי הצדיק מתעורר אהב"ה למטה וחס"ד מלמעלה, ויהיה הצירוף אהב"ת חס"ד דהיינו אהב"ה פעמים חס"ד, מנין שלום במ"ם רבתי, וזה הוא הסימן המסור בידינו, והבן:

ל״חבאפטרתא דיומא

ל״טעורי עורי לבשי עוזך ציון (ישעיה נב א). הנראה נקוד"ת ציון תלבש את העו"ז הוא היסוד צדיק, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש, כי לא יוסיף יבוא בך כו':

מ׳חשף י"י את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו (ישעיה נב י). מהראוי לתת לב. א', מהו הגילוי זרוע קדשו. ב', בגילוי הזרוע כתיב שם הנכבד, ואחר כך בישועה ישועת אלקינו. ג', למה אמר גילוי הזרוע לעיני כל הגוים דייקא. ויתפרש הדבר על פי מ"ש כמה פעמים, (והוא מן דברי רז"ל בספרי (תנחומא האזינו סי' ד') ופסקוהו הגדולים הרמ"ע והמבי"ט), דהתשובה לא מהני רק לישראל ולא לגוים. והנה נראה ח"ו כעול במשפטיו ית"ש. אבל כתבו הקדמונים דהוא על פי משפטי התורה בדין אמת, דהנה על פי הדין לא מהני תשובה, דקיימא לן (כתובות י"ז ע"א) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אבל להיות ישראל הם כביכול עמוסים מני בטן ונקראים בנים, כדכתיב (דברים יד א) בנים אתם לי"י אלקיכם והקב"ה למו אב, וקיימא לן (קידושין ל"ב ע"א) אב שמחל על כבודו כבודו מחול, על כן לישראל מהני תשובה, אם כן הכל באמת והכל בדין. והנה לעתיד לבא יתמהו כל הגוים למה לא מהני תשובה להו ולישראל מהני, ויחשבו אשר הוא ח"ו עיות הדין, מה יעשה הש"י חשף י"י את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, זרוע קדשו הם תפילין דמארי עלמא כביכול, דכולה כתיבין באדרעי (ברכות ו' ע"א), (וכן דרשו רז"ל (ברכות ז' ע"א) נשבע י"י בימינו (ישעיה סב ח) זו תורה, ובזרוע עוזו אלו התפילין), ומה כתיב בהו (דברים ד ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו, (ותרגומו לקבלא צלותיה בעידן עקתא). והכוונה לפי זה להיות כי הם קרוביו עמוסים מני בטן כביכול בנים ממש, על כן לא כתיב קרובים, רק קרובים אליו, על כן נתקבל תשובותיהם ותפילותיהם כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול, מה שאין כן לאומות העולם מלך הוא, כדכתיב (תהלים מז ט) מלך אלהים על גוים, ועל פי הדין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ממילא כיון שיגלה י"י את זרוע קדשו, יראו כל אפסי ארץ בתפילין דמארי עלמא אשר ישראל הם קרובים בנים לאל חי, ועל פי הדין מגיע להם הישועה כי תשובתם מתקבלת. וז"ש ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, מורה על דין ומשפט הכל באמת ובדין על פי התורה, י"י אלהים אמת ותורתו אמת ומשפטיו אמת:

מ״אואומר לך עוד על פי הנ"ל לתרץ הא דנמסר וראו כל אפסי ארץ (ישעיה נב י), קמ"ץ בזק"ף שלא במשפט כללי הדקדוק, דה"ל בסגול. ויתבארו על פי מ"ש בדרושי חנוכה בנוסח ההודאה, דהנה מתחלה אומרים כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל וכו', ואחר כך בעת הישועה אומרים ואחר כך באו בניך וכו', הנה מתחלה קאמרינן עמך ישראל ואחר כך בניך. והוא על פי מה שדרשו חז"ל (שמו"ר פכ"ו ב') בפרשת ויבא עמלק (שמות יז ח), מה כתיב למעלה (שמות יז ז) על נסותם את י"י לאמר היש ד' בקרבנו אם אין, ואמרו במשל לתינוק שהיה מורכב על כתפיו של אביו, ראה תפוח ונתן לו, ראה אגוז וכו', ראה התינוק אדם אחד שאל לו היכן אבא, אמר האב אינך יודע היכן אני, השליכו מעל כתיפו ובא הכלב ונשכו, התחיל צועק אבא אבא. זה שתיקנו בנוסח ההודאה כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך וכו', ובאו להגביר עליהם חכמות חיצוניות חקירות פולסיפיות, והנה בשעת הישועה אמר ואחר כך באו בניך, ידעו שהם בנים העמוסים מני בטן והם בטבע נמשכין אחריך כבן אחר אביו, ואין צריך לחקירה רק באמונה בטבע אצלו. וכבר ידעת (זוהר ח"ג ס"ו ע"א) אמונ"ה היא למעלה מן החכמה והוא בבחינת כת"ר, והנה נקודת קמץ מורה על הכתר (תיקו"ז ע קכ"ט ע"ב). וז"ש בכאן וראו כל אפסי ארץ בקמץ, יבינו אשר הכל בדין אמת, כיון שאנחנו נמשכין אחריו באמונה (כתר קמ"ץ), הנה זה יורה שאנחנו בנים לו ית"ש, וכיון שאנחנו בנים, הנה הש"י נקרא עלינו א"ב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, הבן הדברים:

מ״בעורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי וכו' כי לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא (ישעיה נב א). להבין מה זה בנותן טעם ללבישת בגדי תפארת, מפני שלא יוסיף לבוא וכו'. אבל הוא דכנסת ישראל וירושלים עיר הקודש כל ימי עניה ומרודיה, איהו מנוולא נפשה לגבי שבאי, בכדי שלא תיטב בעיניו כמ"ש בגמרא בשבויה (קידושין י"ב ע"ב). וז"ש הנביא ברוח קדשו שמעתה תלבש בגדי תפארת תכשיטי כלה, ויתראה יופיה לבעל נעוריה, ואין חשש עוד פן יבואו זרים להתגרות בה, כי לא יוסיף לבוא עוד ערל וטמא: