אגרא דכלה, כי תצאAgra DeKala, Ki Teitzei
א׳כי תצא למלחמה על אויבך (דברים כא י). הוה ליה למימר כי תלך. והנראה דהתורה מרמזת דמיד כשיצא האדם מאהלו אוהל תורה, מיד מעותד למלחמה מאויביו הם המקטריגים והמנגדים, כי כל זמן שיושב באהל תורה בד' אמות של הלכה וקובע מקום לתורתו, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז' ע"ב):
1
ב׳כי תצא למלחמה על אויביך (דברים כא י). היינו נגד הקליפות והמקטריגים ללחום נגדם ליקח מה שבידם, היינו ניצוצין הטמונים בתוכם בכל שיעור קומת הסט"א, ונתנו י"י אלקיך ביד"ך היינו ביו"ד שלך, היינו בשיעור קומה שלך, היינו חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות שלך שישנו בכל אדם כנודע, יתמסר שיעור קומת הסט"א, ושבית שביו היינו שתשבה אתה השב"י שלו שהיה שבוי בתוכו היינו הניצוצין. (דברים כא יא) וראית בשביה אשת יפ"ת תוא"ר, לדרך המקובלים כל הפרשה מדבר על גלות השכינה שהיא בשביה, ונקראת לדעתי יפ"ת תוא"ר, כי יפ"ת בגימטריא מלכו"ת בלא ו', כי העדר הו' בגלות, תא"ר בגימטריא שכינה במילוי. וראית בשביה אשת יפת תאר, תיבת אש"ת מיותר, ועל כל פנים היה לו לומר אש"ה ולא אש"ת, כי אש"ת מורה סמיכות כמו אש"ת איש, שהפירוש הוא אשה של האיש, וכאן לא יצדק לומר אשה של היפת תאר. ועל פי הנ"ל יובן, כאשר יצא למלחמה להוציא הניצוצין הנדחים, הנה במקום אשר יראה איזה מקום שיש לו חן, יבין לאשורו מאין בא זה החן לקליפה, על כרחך זה בעבור הניצוץ הק' הטמון בכאן, על כן יעשה השתדלות להוציא יקר מזולל. ועל פי זה תבין אומרו וראית בשביה, למה לי תיבת בשבי"ה, וביותר היה צודק במלחמה. אבל הפירוש הוא שתראה הענין שהוא בשביה היינו הניצוץ, אש"ת יפ"ת תא"ר, ר"ל אש"ת של היפ"ת תא"ר שלמעלה היא השכינה, שיש בכאן קבלת איזה ניצוץ עליון של היפת תאר, וחשקת ב"ה, תיבת ב"ה מיותר אבל ר"ל וחשקת ב"ה, שלא תחשוק האשה הגשמיות רק תחשוק היפת תאר שהאשה הלזו קבלה ממנה היופי, ולקחת לך לאשה, תקח היופי הזה לך לאשה על ידי השתדלות אשר צוה ה' לעשות, וכאשר יעשה המצות האלה, באפשר יוציא הניצוץ ממנה ותשאר כעורה ולא יקחנה. ובאם לאו, אחר כן תבא עליה וכו' (דברים כא יד), והיה אם לא חפצת בה, [והיה הוא לשון שמחה, שיהיה שמחה לפני הבורא עולם אם לא תחפוץ בה], כי גשמיותה היא חומר עכור, ולא מצאה חן בעיניך רק בעבור הניצוץ, וכשתפעול להוציא יקר מזולל תשליך הקליפה. ועל פי הדברים האלה נבין טוב טעם הנה לא דיברה התורה אלא נגד היצר הרע, שאם לא יתירו אותה ישאנה באיסור (קידושין כ"א ע"ב). (וקשה אם כן למה דוקא במלחמה, וכן בכל שאר עריות, אך הוא דחלילה חלילה שתתיר התורה דברים האסורים המתעיבים נפש הישראלי, אך במלחמה על כרחך לא היו רק צדיקים גמורים, כי הירא מעבירות שבידו היה חוזר מעורכי מלחמה, אפילו שח בין תפלה לתפלה (סוטה מ"ד ע"ב), או בין ישתבח ליוצר היה חוזר (ירושלמי הובא בב"י או"ח סי' נ"ד), ומכל שכן מי שאין לבו פנוי מהרהורי זנות שהוא דאורייתא, ואם כן אלו הצדיקים אשר לבם חלל בקרבם שהרגו ליצר הרע, מאין בא להם לחשוק באשה המזוהמה ומתועבה מעכירת העמים, על כרחך הוא מחמת הניצוץ הק' אשר טמון בתוכה, ורצון הניצוץ לדבק בקדושה לצאת מהשביה, (מה שאין כן במקום אחר אשר אין האדם בחזקת בדוק, אפשר החשק הוא כפשוטו שחושק בתאוה רעה). וז"ש לא דיברה תורה (בהיתר הזה להתיר התאוה ח"ו, רק אדרבא ההיתר הזה הוא) אלא כנגד היצר הרע, (היינו להתנגד ליצר הרע ליקח ממנו הניצוץ והחיות, כי אם אין הקב"ה מתירה כיון ששם יש ניצוץ הק', יש כח בקליפה להחטיאה, ולבסוף ימשך הדבר) ישאנה באיסור, (על כן המייעץ הנאמן נתן עצה לישראל עם קרובו האיך יעשה בהיתר ליקח הניצוץ מידם, והוא התנגדות גדול ליצר הרע:
2
ג׳ויש לפרש עוד וחשקת ב"ה (דברים כא יא). ולא אמר ותמצא חן בעיניך, או ותיטב או וישרה בעיניך. והנראה על פי האמור בתיקונים (תיקו"ז הקדמה י' ע"א) חש"ק חול"ם שב"א קמ"ץ, אינון נקודת צבאות נצח הוד יסוד, וכולהו נהרין באבניא יקירא מלכות כלולא מכל. סגולת שבא גוון סומק דגבורה, דנטיל מיניה הו"ד. קמ"ץ גוון חיוור (ורמז לחס"ד, דנטיל מיניה נצ"ח. חול"ם רמז לתפארת, דנטיל מיניה יסוד, נ"ל) עיין שם. אם תתבונן בדברים האלה ותבין מ"ש לעיל, והנה הוא רוצה לדבק את עצמו בה, מחמת הניצוץ הק' הנשפע בה מבחינת היופי של מעלה מלכות, אמר וחשקת בה היא בחינת נצח הוד יסוד המשפיע למלכות, שיש בהם נקודת חש"ק, וגם תדע שנקודת חש"ק הם גם כן חירי"ק שב"א קמ"ץ, והם נקודת יראה שהיא המלכות אשת חיל יראת י"י, ומרמז שישים מוראה לנגד עיניו ואז ילך לבטח, והבן מאוד:
3
ד׳וכי יהיה באיש חטא משפט וכו' (דברים כא כב). רמז הפרשה הנ"ל על פי מה שאמרו רז"ל במדרש, שאין לך כל צדיק וצדיק שאינו רואה את אדם קדמאה בעת פטירתו, והצדיק מתלונן עליו ואומר לו עבורך הגיע לי כל הצער הזה, והוא עושה עמו חשבון באומרו אני חטאתי חטא אחד, ואתה שים על לבך אפילו היותך צדיק כמה וכמה מן החטאים עברו עליך. והנה התורה הזהירה לאדם (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, קדש עצמך במותר לך (יבמות כ' ע"א), ולכאורה למה היתה כזאת כיון שהוא מותר, הלא אכול ושתה וכל התענוגים אשר מצאה ידו. אך הוא להיות על ידי שנהנה מתענוגי עולם הזה אשר בהם מעורב טוב ורע מקליפת נוגה, אזי מקבל גופו זוהמא בהתענגו שלא לשם שמים, ולזה צריך עכול הגוף אחר כך בעת אשר ישוב פקדונו לבעל הפקדון. והנה צדיקים שלא נהנו מן העולם הזה, אזי עדיין הם קיימים בגוף ובנפש, כמו שידעת מרבינו הק' שלא נהנה מן העולם הזה, ובא לביתו כל בי שמשי לקדש קדושת היום (כתובות ק"ג ע"א), והגם שאינו קיים לעד בעולם הזה בפני כל בגוף ובנפש, להיות העולם נידון אחר רובו, אף על פי כן קיים הוא, וביותר ענין חנוך ואליהו שנשארו לעד, הלא תראה שאפשר ואפשר לו לאדם לקדש עצמו שישאר קיים בגוף ונפש, הגם שנקנסה קנס לכל תולדות אדם הראשון. על כן לא יאמר האדם למה לי להפריש עצמי מתענוגי עולם הזה, הלא בין כך ובין כך מוכרח אני לילך בדרך כו' בעבור חטא האדם, הלא טוב לי על כל פנים ליהנות מהעולם הזה בהיתר מה שאפשר, ויוכיח סברתו מאיזה צדיק שהכירו שהיה פרוש מתענוגים והלך בדרך וכו', ואם כן מקרה אחד כו'. לזה באה התורה הק' ברמיזותיה לבטל הסברא הפחותה הזאת, ואמרה וכי יהיה באי"ש (חשוב הצדיק הנקרא אי"ש) חטא משפט וכו'. (חטא לפי פשוטו לא יצדק, דהוא שוגג. גם משפט מות והומת הוא כפל לשון. ע"כ לפי הרמז הכי קאמר וכי יהיה באיש צדיק חט"א משפט מות, ר"ל חסרון משפט מות שכל העולם מכירין במעשיו שהיה צדיק גמור, ולא נהנה מן עולם הזה ביתרון אפילו בהיתר, ואף על פי כן והומ"ת שגם עדיו הגיע הכוס שרבים שתו), ותלית אותו על עץ (ור"ל כשתראה כזאת יתרצה בסברתך לתלות העדרו על עץ שאכל אדם הראשון, ואם כן הדבר הוא בהכרח מקרה אחד לצדיק וכו', על זה באה אזהרת התורה) (דברים כא כג) לא תלי"ן נבלתו על עץ, (תל"ן מלשון תלונ"ה, נבלתו מלשון נב"ל תב"ל (שמות יח יח), ר"ל לא תתלונן העדר גופו שנפל ממנו הוא עבור העץ), כי קבר תקברנו וכו', (יש במשמעות הזה ב' פירושים ולכולם רמזה התורה, א' כי קבר תקברנו ביום ההוא, ר"ל בודאי תמצא עון לקבורתו ביום ההוא, דהיינו הימים שהיה בעולם והנה היו כמה שמתו בעטיו של נחש, ואם כן י"ל שגם הצדיק הניכר לו היה כך, ולזה בודאי יש לתלות על סיבת העץ. גם לזה רמזה התורה בפירוש הב' כי קבר תקברנו ביום ההוא, דר"ל אם באמת היה צדיק גמור וגם לא נהנה ביתרון ההיתר, הנה בודאי קבורתו לא תהיה רק ביום ההוא לעיני העולם, להיות העולם נידן אחר רובן, אבל הוא חיה יחיה בגוף ונפש כענין רבינו הקדוש). כי קללת אלקים תלוי, ר"ל הקללות שקלל השי"ת וקנס לדורות אדם הראשון, תלוי בתנאי שאפשר לאדם מצד הבחירה להיות כחנוך ואליהו, או כדמיון רבינו הקדוש, או כר' אחי בר יאשיה (שבת קנ"ב ע"ב), ובהיותך יודע כל זה על כן אזהרה היא לך ולא תטמא את אדמת"ך, (היינו חומר גופך קרוץ מאדמה בהשביעך מרורות מתענוגי העולם) אשר י"י אלקיך נות"ן לך, (ר"ל שנתן אותו ברשותך ותוכל לצחצחו כזהר הרקיע שיהיה גם הוא לאלקינו, והבן:
4
ה׳לא תראה את שו"ר אחיך או את שי"ו נדחים וכו' (דברים כב א). יש לפרש ברמז על פי מ"ש (דברים כג י) ונשמרתם מכל דבר רע, ודרשו רז"ל (ע"ז כ' ע"ב) שלא יהרהר ביום וכו'. וכתבו חכמי האמת הענין הוא כי בהביט אדם אל דבר רע היינו ערוה והלב חומד, אז על ידי זה בורא נשמה למקטרג הנעשה על ידי העבירה, (כי כל פעולת המחשבה והמעשה הכל על ידי אותיות. והנה אותיות המחשבה ההם נופלים בשבירה אל הקליפות, ונעשה מהם ציור ח"ו דהיינו נשמת הקטיגור), וכל בריה אי אפשר לו מבלי לבוש, על כן רצון הנשמה ההוא להתלבש גם כן בלבוש, על כן רודפת אחריו להחטיאו בפועל מעשיו, דהיינו לטמאו ח"ו במקרה לא טהור, ועל ידי המעשה נעשה גוף לנשמת המקטרג הנבראת על ידי אותיות המחשבה שנפלו בשבירה, בכדי שלא תרדוף אחריו לכסותה בלבוש חיצוני בחטאו בפועל. ונקדים עוד מה שאמרו רז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, וכתבו המקובלים צדיק נקרא השומר בריתו שלא חטא בקרי, כענין יוסף שנקרא צדיק שלא חטא בברית, כי החוטא בקרי נופל בקליפה למקום הנקרא קר"י, והשומר הברית נוחל ש"י עולמות בקדושה חושבנא דדין כחושבנא דדין. והנה ידוע הוא ומקובל מחכמי הזמן ומרבותינו נוחי נפש, שלפעמים יבוא לצדיק גמור הרהורים במחשבתו, אף על פי שכבר בטלו ממנו תאוות העולם ולבו חלל בקרבו, וזה בא לו מתאוות העולם שנפלו האותיות בסוד השבירה אל הקליפה. והנה הצדיק אשר הוא שורש לענף האיש הזה שהפיל במחשבתו או ח"ו בפועל אותיות אל הקליפה, ולהיות הצדיק שורש לענפי האנשים ההם, אזי באים אלו האותיות מהקליפה אליו שיעלה אותם מהשבירה אל התיקון, דהיינו אם הוא הרהור אהבה, צריך להעלות אותם לעולם האהבה אהבת חסד וכיוצא בשאר המדות, ואסור להצדיק לדחות זאת המחשבה ולבטלו ממחשבתו, דהוי כמו שבא אליו איזה שבוי לפדותו ממסגר אסיר והוא דוחהו בב' ידים. אמנם זה דוקא להצדיק שיודע בעצמו שלבו חלל בקרבו, והמחשבות אינם באים מצדו. מה שאין כן איש אשר עדיין דבוק בתאוות העולם ובחומריות החומר, הנה המחשבות הם שלו שמתאווה לחומריות התאוה, האיך יכול להעלותם והוא בעצמו משוקע בחומר, אם כן זאת עצתו לקיים ולא תתורו אחרי לבבכם (במדבר טו לט), וידחה המחשבה לגמרי ממחשבתו (עיין כל זה בתניא). וזה יאמר בכאן רמז נכון בפסוקים אלו להצדיק הגמור לא תראה את שור אחי"ך, שו"ר לשון הסתכלות שחטא בראיית עיניו, או בראיית השכל והלב במחשבה, או שי"ו הש"י שלו, דהיינו המעשה בפועל שגרם להוריד ש"י לבחינת קר"י, והכל הוא בחינת אותיות שנפלו אל הקליפה, ואתה רואה את זאת שנפל לך במחשבתך ואתה רואה אותם נדחים בקליפה, והתעלמ"ת מה"ם ר"ל שאתה יודע בטוב שאתה מתעלם ומתכסה, שכבר בטלו תאוות גופך, אם כן זה ודאי אבידת אחיך, על כן השב תשיבם לאחיך על ידי שאתה מעלה אותם לעולמות, יתוסף אור עליון בנשמת חבירך אשר נאבדה לו האבידה ההוא. (גם והתעלמת מהם י"ל כפשוטו דקאי על לא תראה, ר"ל לא תראה ותרצה להתעלם ולדחות לא תעשה כזאת, רק השב תשיבם לאחיך על ידי שתעלה אותם משבירה לתיקון), (דברים כב ב) ואם לא קרוב אחיך אליך, שאינו מתקרב לך להשפיע לו מה שרווחת לו אבידתו, ולא ידעתו ואינו מחובר עמך לבקש אבידתו, ואספתו אל תוך ביתך, ידוע מה שכתב האר"י ז"ל בפירוש השמונה עשרה (תפלת י"ח) ותן שכר טוב לכל הבוטחים וכו' ושים חלקנו עמהם, דקושיא רבה האיך אנחנו מבקשים שיהיה חלקינו עמהם אם אין אנו כדאים לזה ח"ו. ופירש מרן האר"י ז"ל דכל אחד יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם, ואמרו רז"ל (חגיגה ט"ו ע"א) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, (והוא לדעתי כאשר הוא מעלה מקליפה אל הקדושה את אשר הפיל חבירו, ניתוסף לו חלק חבירו בקדושה, וכשחבירו שב בתשובה אזי הוא מחזיר לו את אשר לקח את שלו), ויש צדיקים אשר אינם רוצים ליהנות משל אחרים, והגם שנותנים להם חלק חבירם מחזירים לכל אחד אבידתו. וזה שאנו מבקשים ותן שכר טוב וכו' ושים חלקינו עמהם והם בודאי יחזירו לי, עד כאן דברי מרן בקיצור. וזה שיאמר בכאן ואם לא קרוב אחיך וכו' ואספתו אל תוך ביתך, דהיינו שתקח אותן האורות אל נשמתך, וגם אל בית"ך התיבות שבתורתך ותפילותך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו, ואל תהנה משל אחרים נאמן עליך הבורא שישלם לך כהנה וכהנה מזכיותך, והבן כי קצרתי:
5
ו׳של"ח תשלח א"ת הא"ם (דברים כב ז). במדרש (דב"ר פ"ו ז') אם תתקיים שלוח הקן, אתה ממהר את אליהו ואת משיח. נרמז לדעתי בר"ת א"ת האם, אליה"ו תשב"י המבש"ר א"ת משי"ח:
6
ז׳ולא אבה י"י אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך וכו' (דברים כג ו). לכאורה מה זה ענין לכאן, דכאן איך שייך לומר רק נתינת טעם לתיעוב מואב על אשר שכר וכו'. אך הוא להיות דהלכה מרווחת היא (חו"מ הל' שלוחין סי' קפ"ב ס"ב) דשליח שעבר על דעת משלחו לא עשה כלום, ואם כן קשה דהרי בלעם עבר על דעת משלחו דבירך את ישראל, ואם כן לא הוי מעשה כלל. לזה אמר דהשליח לא עבר דבאמת הזמין בפיו דברי קללה, רק שהש"י היפך אותם הדיבורים עצמם לברכה, ואם כן השליח לא עיוות, ומעשיהם הוה מעשה שכירות מעליא, נ"ל:
7
ח׳לא תדרוש שלומם וטובתם וכו' (דברים כג ז). הנראה דכאן רמוז עמוני ולא עמונית וכו'. דידוע (עיין שבת קנ"ב ע"א) דמדת הברית נקרא שלום וטו"ב כנודע, ואמר מה שאמרתי לך לא יבוא וכו', הוא רק ליקח שלו"ם וטו"ב הוא דאסור, אבל בהיפוך כשהשלום הוא מישראל, והמקבל השלום הוא מעמון ומואב שבא לדבק בשלום של ישראל מותר בזה, זה מה שנ"ל והוא רמז גדול למבין בחכמה, והבן מאד שאמר באותו הפסוק (דברים כג יז) לשם באחד שעריך בטו"ב לו וכו', עיין שם והבן:
8
ט׳כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (דברים כג יא). לפי פשוטו יש יתורים בפסוק. א', דהיה לו לומר איש לא טהור ממקרה לילה. ב', ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא וכו'. דההוא ולא יבוא מיותר לגמרי, עד שהוצרכו רז"ל (ספרי כ"ג ק"כ) לדרשו בעשה ולא תעשה, ודבריהם דברי אלקים חיים על פי המקובל בידם, אך לישוב הפסוק כפשט הלשון לא ידענא. וגם דהוה ליה למימר לפי זה יצא אל מחוץ וכו', מהו ויצא. ג', והיה לפנות ערב וכו' (דברים כג יב), תיבת והי"ה מיותר דהוה ליה למימר ולפנות ערב וכו', וגם לפי המקובל מרז"ל (ב"ר פמ"ב ג') בכל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה בכאן. והנראה דכאן מרמז מה שאמרו רז"ל (ברכות י"ד ע"א) כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן אין מבשרין אותו כו', דהיינו ששומרין אותו ממקרה לילה כנודע, והוא מלא בדברי חכמי הקבלה והמוסר. ושיעור הכתוב כך הוא, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, (היינו שבחינת אש"ר שלו לא יהיה טהור, אש"ר נקרא המחשבה כנודע, וגם הוא מרומז בר"ת או"ר שלש"ה ראשונו"ת היינו חכמה בינה דעת, דהיינו שמהרהר במחשבתו בטומאה ח"ו, אז) מקרה לילה (מעותד הוא ח"ו למקרה לילה, והטעם הוא כי בכל מקום שאדם מהרהר שם הוא כנודע מדברי חכמי האמת, וזה ענין הכוונת בעולמות עליונים. ואם כן כשיהרהר בטומאה ח"ו אם כן הוא מחוץ למחנה דקדושה, על כן בעלות נשמתו בלילה אי אפשר לה לבוא אל תוך המחנה דקדושה ביום, ושם הוא דבוק בעלות נשמתו) לא יבוא אל תוך המחנה. (על כן יעשה זאת וינצל) והיה (שזה יהיה שמחה לפניו ית'), לפנות ערב ירחץ במים (אין מים אלא תורה, כמד"א (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים (ב"ק י"ז ע"א), אז) ובבוא השמש (הגם שאז החמור נוער והכלבים צועקים (ברכות ג' ע"א), דהיינו שהקליפות אז ניתרין משולשליהון וזמן שליטתם אז הוא כשהשמש מתכסה, אף על פי כן הוא) יבוא אל תוך המחנה דקדושה, כי בשכבך תשמור עליך:
9
י׳ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ (דברים כג יג). ירמוז על פי מה דידוע מכתבי האר"י ז"ל דבכל עשר דרגין דעשיה, יש כנגדן בעשיה מעורב ר"ע, וביצירה נגד דרגין תתאין, אם כן הם י"ד מדריגות תחתונים יש בהם כנגדן ס"א. ובשבת כשהעולמות מתעלים, אזי נשארים הי"ד מדריגות חלל. וזה סוד מחלליה (שמות לא יד), מאן דעייל לחלל דילה (זוהר ח"א ו' ע"א). והנה לפי מה דידענא דהעולמות מתעלים, אם כן מהראוי שגם כל בן אדם ובן איש יראה בעיניו איך שבשבת הוא מתעלה למקום גבוה. והנה עינינו רואים שבכל מקום שאנחנו יושבים בחול, שם אנחנו גם כן בשבת. אך הוא דעל ידי חטא נתעכר חיצוניות האדם היינו הגוף, ואם כן כל העולמות אין להם כעת עליה בחיצוניות רק בפנימיות, וכן נשמת האדם שהוא פנימיות, נתעלה בשבת והגוף על מעמדו. וירמוז זה בתורה וי"ד תהיה לך מחוץ למחנה, אפילו בעליותך לקבל אפי שכינתא, יהיה לך י"ד מדריגות ויצאת שמה חוץ, יכול אתה לצאת שם אל חיצוניות הנשאר, ולעתיד במהרה בימינו שהגוף יהיה ספיריי יתעלו העולמות בפנימיות וחיצוניות, אם כן בשבת קודש ידורו בני ישראל בגוף ונפש בעולם יותר עליון מבחול. ועל פי זה ארמוז לאחיי וריעיי וית"ד תהיה לך, כי עצ"ת הויה לעולם תעמוד (תהלים לג יא) , עצת הויה היא תקום (משלי יט כא), ית"ד בל תמוט לעולם ועד (עיין גיטין י"ז ע"א). ויראתי לדבר אשרי המחכה להיות מהמשכילים שיזהירו כזהר הרקיע בגוף ונפש. עוד אני מדבר המשכילים בחכמה היודעים סוד מו"ח קדו"ש, שישנו גם כן במוח אדם על האזנים תי"ד נימין, וצריך לשעבדם להשי"ת בין והתבונן. ולדעתי זה סוד שאומרים קדי"ש בלשון ארמי, שלא יקנאו מלאכי השרת כמ"ש התוס' ברכות דף ג' (ע"א ד"ה ועונין), ולא קשה מידי מה שהקשו הרי כמה וכמה תפלות ופיוטים נתקנו בלשון הקודש, כי דוקא קדי"ש עיקר הקנאה, והבן:
10
י״אכי תבא בכר"ם רעי"ך (דברים כג כה). רמז היינו התבוננת שיעור קומה סודות התורה בחכמת הקבלה, שהוא כרם י"י צבאות. רעי"ך הוא הש"י, רעי"ך וריע אביך (משלי כז י). גם כר"ם גימטריא י' הויו"ת שיעור קומה, ואכלת ענבים הוא סוד סודות התורה העמוקים ונסתרים, כמו שבענבי"ם נסתר היי"ן שהוא בגימטריא סוד. כנפש"ך שבע"ך, ר"ל תשבע מסודות כפי שורש נשמתך שקבלת מרבותיך, שלא מכל רב אדם זוכה ללמוד אלא אם שורש נשמתו הוא ענף ממנו. ואל כלי"ך לא תת"ן, כלי"ך מלשון וכיל"י כלי"ו (ישעיה לב ז) דפירושו מחשבה, ר"ל שלא תסמוך על סברת מחשבתך בדברים האלו, רק כל תורתך תעשה על יסוד מוסד מדברי רבותיך אשר הם שורש נפשך, נ"ל. וירמוז עוד כי תבא בכר"ם רעיך (דברים כג כה) כרם מלשון דחקות הגלות, מלשון כורמין על הבגדים, וכן נקראים כל האומות כרמים, כמד"א (שיר השירים א ו) שמוני נוטרה את הכרמים, ורמז הכוונה כי תבא בכר"ם רעי"ך בדחקות הגלות של רעיך הוא עשו, ואכלת ענבי"ם ענבי רוש, כנפש"ך שבע"ך כרצונך תשבע, ר"ל תקבל יסורין באהבה כאילו הוא דבר רצונך, ואל כלי"ך לא תתן, ר"ל לא תתן אל מחשבתך להתלונן ולהרהר על אריכות הגלות: וירצה עוד על פי האמור כנפש"ך שבע"ך. שב"ע בגימטריא ב"ן יש"י, שאז נשבע מזיו השכינה. וזהו כנפש"ך שבע"ך, כאשר תתקן את נפש דוד היא שכינת עוזינו, כמו כן יהיה ביאת השב"ע הוא ב"ן יש"י, ואל כלי"ך כנ"ל:
11
י״בכי יקח איש אשה חדשה לא יצא וכו' (דברים כד ה). יש לפרש הפסוק ברמז כי יקח איש אשה חדשה (אשה נקראת הנשמה כנודע, והנה ביום השבת לוקח אשה חדשה היינו נשמה יתירה), לא יצא בצבא (צב"א נקראים היסורין (ב"ר פ"י ה'), כמד"א (איוב יד יד) כל ימי צבאי איחל, (איוב ז א) הלא צבא לאנוש וכו'. והכוונה שישכח כל היסורין והדאגות שבימי חול, ויהיה בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה), ולא יעבור עליו לכל דב"ר, (היינו שלא יעבור עניני חול לפניו אפילו בדיבור בעלמא (שבת ק"נ ע"א), ממצוא חפציך ודבר דבר (ישעיה נח יג)), נקי יהיה (שיהיה נקי מכל וכל בעשות תשובה שלימה לפניו ית', ואז יתארח) לביתו שנה אח"ת, (היינו השכינה שנקראת שנ"ה אח"ת כנודע, ואז הוא זיווג תלמידי חכמים דידעי רזא דנא, על כן) ושמח את אשתו (הגשמיות) אשר לקח (מאז ומקדם):
12
י״גכי תחבוט זיתך וכו' (דברים כד כ). יש לרמז זי"ת רמז לאות ברית מדת יסוד שהוא מוציא השמן הטוב, (עיין בספר מאורי אור). וז"ש כי תחבוט זיתך (היינו להוציא השמן הטוב יהא כתיש וכו' כתית למאור (שמות כז כ) והבן), לא תפאר אחריך, זו שכחה כמו שדרשו רז"ל (חולין קל"א ע"א), רמז אפילו לאותן השכוחים שצריך האדם להשהות עצמו על וכו', ובאם לא עשה כן צריך כפרה, עיין בכתבי האר"י ז"ל בפסוק (תהלים קמט ה) יעלזו חסידים בכבוד וכו', רק זאת תהיה כוונתך לגר ליתום ואלמנה יהיה, (היינו שיהיה כוונתך לתקן המלכות בהתלבשותה בבריאה שנקראים ג' רישין כנודע, וליתו"ם ואלמנ"ה היינו יסו"ד ומלכו"ת, בהעדר היחוד היסוד נקרא יתו"ם, ומלכות אלמנ"ה כנודע, יהיה כוונתך לייחדם יחודא שלים, והש"י יהיה בעזרינו:
13
י״דויש לרמז עוד כי תחבוט זיתך (דברים כד כ). עיין בכתבי האר"י ז"ל בכוונת הזית באכילתו, הוא סוד אל אלקים הויה, דהיינו בהתחלף הויה בא"ת ב"ש בגימטריא זי"ת. והנה ידוע אל אלקים הויה, הוא סוד חסד גבורה תפארת, שהוא כלל המדות יראה ואהבה והתפארות, ואינך תולדות. והנה ידוע דזה לעומת זה עשה כו', ויש לאדם גם כן מדת חסד גבורה תפארת, מסוד אחוריים בקליפה מנפש הבהמיות דקליפה, והנה בעסוק האדם ביראתו ואהבתו והתפארותו לשם י"י, אזי משלח פארות דקדושה, ובהיפוך וכו'. וזהו כי תחבוט זיתך אמר לשון חבטה, כי כל מדה לא תתכן לאדם בלתי חבטת ותנועות הגוף. וזהו כי תחבוט זיתך, היינו חסד גבורה תפארת שלך, לא תפאר אחריך, לא תגרום לשלח פארות בבחינת אחוריים שלך, רק זאת תהיה כוונתך לגר וכו':
14
ט״וזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם וכו' (דברים כה יז). יש לדקדק התחיל ביחיד זכו"ר עש"ה ל"ך, וסיים ברבים בצאתכ"ם. והנראה על פי מ"ש כמה פעמים דענין זכירת מעשה עמלק אשר הרע לישראל מאד, להיותם יוצאים אז מדעת דקליפה, כי במצרים היו גלות הדעת כמ"ש (שמות ו ז) וידעתם כי אני י"י, שיצא הדעת מהקליפה ולא היה בהם דעת אפיקורסות ואמונת כוזביות. והנה בא אחר כך עמלק בכשפיו שהיה בחינתו מהדעת דקליפה, ועשה מה שעשה ואין כאן מקום להאריך יעויין בדברינו במקום אחר. והנה ידוע שכעת הוא גלות המדות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, והדע"ת הוא הכולל מאחד ומקיים כל המדות. והנה ידוע דבשביל זה נתארך בעוה"ר זמן הגלות הזה, להיותו מגלות המדות ואין גלות אחד דומה לחבירו, כי אצל זה מדת אהבה בגלות, ואצל זה היראה וכיוצא, מה שאין כן במצרים היה גלות הדע"ת והיה לכולם בשוה, והבן מאד. והנה כעת הוא גלות הדע"ת הטמון ומקיים המדות, והנה עמלק שגרם התעוררת הדעת דקליפה, עד היום הרע לנו בבחינת המדות אצל כל אחד. וז"ש זכור את אשר עשה ל"ך לכל אחד בפני עצמו במדתו, בדרך בצאתכ"ם ממצרים כולכם ביחד, שאז היה לכולם גלות בשוה בבחינת הדעת, והוא גרם לכל אחד מכם מה שגרם, עד שהש"י יעזרנו למחות זכרו מתחת השמים, נ"ל:
15
ט״זבאפטרתא דיומא
16
י״זברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך (ישעיה נד ז). לכאורה קשה דאין זה דבר והיפוכו, דהתחיל בזמן לומר שלא נתארך הזמן של העזיבה, היה לו לסיים אבל הזמן של הקיבוץ והישועה תהיה לאורך ימים, או הוה ליה למימר ברישא דומיא דסיפא, במע"ט קצף עזבתיך וברחמים וכו'. ונראה לומר על פי מה שאמרו בגמרא (ברכות ז' ע"א) וכמה זעמו רגע. וענין הרגע הוא סוד העיבור שהוא בעולם הזה בגשמיות רע"ג ימים עם ג' ימי הקליטה שאז אין הולד בהתגלות (נדה ל"ח ע"א), וכיון שהגיע זמן הולד להתגלות בלידה, נעשה הרחמים גדולים היינו ג' חדרי הרחם (חדר פרוזדור עליה) שהיו צרים כל ימי העיבור, עתה מתרחבים ונעשים גדולה כדי שיצא הילד. ומעתה תבין ברגע קטן עזבתיך, העזיבה היה כענין העיבור והקיבוץ כלידה. הבן:
17
י״חכי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך כו' (ישעיה נד י). הנה מה שייכות יש מזה לזה. יש לפרש הרי"ם וגבעות, רמז לדוכרין ונוקבין דקליפות שהם ימושו ויתמוטטו, וכשהם נופלים אזי קם שבט מישראל ולא יסור מיהודא. וזהו וחסד"ו, היינו חס"ד סוד השפע, בבחינת יו"ד הנשפע מהמחשבה שהוא סוד י' (תיקו"ז יט מ"א ע"ב), וגוון לובן שהוא החסד, מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, כי הברית שלום לא ימוט לעולמי עד, ויהיה כמו היחוד העליון שהוא בסוד תרין ריעין דלא מתפרשן, ויהיו הדודים כמו הריעים, והבן:
18