אגרא דכלה, ואראAgra DeKala, Vaera

א׳וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני י"י (שמות ו ג). הנה התחיל בדיבור לשון עז ובשם אלקים המורה דין, וסיים באמירה לשון רכה ובהויה המורה רחמים, ודברי חכמים ידועים כדרבונות וכמסמרים ולפי הפשט לא נדע. ויש לפרש על פי מה שפירש הרב אלשיך בפסוק (שמות לב יד) וינחם י"י על וכו'. דהכוונה כי כן דרך אב הרחמן שגדלו רחמיו על בנו הגם שחטא, והנה אי אפשר שלא לצערו בכדי שלא יוסיף לחטוא, וגם עבור קטרוג מדת הדין, על כן מקדים ואומר בכעס שיעשה לו כך וכך, והבן קם מרעיד ועל ידי זה נשתק המקטרג, ובראות האב רעדת הבן מתעוררים רחמיו ומתבטל הדין. וזהו וינחם י"י על הרעה אשר דבר וכו', ענין הנחמה לרחמים היה בסיבת הרעה אשר דבר בהפלגה רבה. ולפי זה יש לפרש גם כן בכאן, דהנה משה אדונינו כשאמר למה הרעתה (שמות ה כב), בקשה מדת הדין לפגוע בו כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר פ"ה כ"ב), מה עשה הש"י ברוב רחמיו התחיל לדבר עמו בדין ובלשון עז, ועל ידי כך נשתתק מדת הדין והקטרוג, ואז פנה אליו ברחמים "ויאמר אליו בלשון רכה אני הויה ברחמים. וירצה עוד וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני י"י, בא להורות כי הויה הוא האלקים, גם בעת שהנהגה הוא בטבע (בגימטריא אלקים), עם כל זה בתוכו אסתתר הנהגת "הויה בהשגחת הרחמים כמ"ש כמה פעמים, רק שהוא נקרא כביכול הסתתרות הויה במלבושיו, דהיינו אותיות הקודמין והמאוחרין שהם בגימטריא "אני כנודע, (בסוד הכתוב (ישעיה מד ו) "אני ראשון "ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, והבן). והנה אדונינו משה כשראה רשעות פרעה, ולא נעשה בו תיכף דין בשיעור המערכה להראות מופת ההויה, תמה על זה. והש"י הודיעו שגם בהנהגת הטבע משתתף הויה, רק שהוא בהסתר פנים במלבושי אנ"י כמ"ש לעיל. וזהו וידבר אלקים וכו' ויאמר אליו אני הויה, והבן:

ב׳וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי (שמות ו ה). והנה אמר "שמעתי שכבר שמע, "ואזכר לשון עתיד שכעת יזכור להבא והנראה שלא זכר עדיין, והנה בפרשת שמות (ב כד) אמר וישמע וכו' ויזכור וכו'. והנראה בהקדים מה שאמרו רז"ל (ברכות ג' ע"א) במעשה דר' יוסי ששאל אותו אליהו ז"ל מה קול שמעתי וכו', וא"ל אליהו כל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמו הגדול מבורך, אומר הש"י אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. ופירש רש"י אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בבית המקדש. והנה צריך להבין מה הוא זה שרוצה הש"י בקילוס זה בבית המקדש דוקא, הלא בכל העולם כבודו וממשלתו. אך ידוע בית המקדש הוא מכוון נגד מדת מלכות שמים. ומעתה התבונן אומרם יהא שמו "הגדול (בבחינת גדלות, בסוד והקמותי וכו') מבורך (בסוד הברכה, מלשון המבריך וכו' (כלאים פ"ז מ"א)) עולם (היינו במלכות שמים הנקרא עולם, בסוד "זכרו "לעולם "בריתו (דברי הימים א' טז יב), והבן מאד). ואם כן תבין כשאומרים ישראל קילוס זה בגלות, אז אומר הש"י אשרי המלך כשהיה קילוס זה במקום הקודש מקום המכוון נגד מלכות שמים. והנה בזה תבין גם כן בכאן, כשהיו ישראל במצרים והבינו ששעבודם הוא מחמת העדר היחוד, והיו מתפללין יהא שמו הגדול מבורך כנ"ל, אז הש"י משתוקק כביכול שיהיה זה בבית המקדש ובארץ הקודש, שאז יהיה היחוד בשלימות. וז"ש וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל שמתפללין על היחוד, אשר מצרים מעבידים אותם שכעת המצריים הם מביאים אותם לידי עבודה זו, ואזכור (בסוד הזכירה בסוד והקמתי וכו'), את "בריתי לעתיד ואחיש מאד לרחמם, והש"י יראנו נפלאות מתורתו: ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו ז). ר"ת אלול. רמז שבחודש אלול לוקח הש"י את ישראל לעם, על ידי התשובה שמתעוררת בחדש הזה:

ג׳וידעו מצרים וכו' בנטותי את "ידי וכו' (שמות ז ה). רמז שידעו אז כי אני י"י, בעת אשר תהיה נטיית הי"ד, היינו נטייה מיקרי מלמעלה למטה. ויש לרמז כשמטין אותיות י"ד לאותיות שלאחריהם, הם אתוון כ"ה, דהמדה הזאת עבדא נוקמין במצרים (זוהר ח"ג קמ"ה ע"ב). וז"ש הש"י והנה לא שמעת עד "כה (שמות ז טז), והבן:

ד׳לכן אמור לבני ישראל אני י"י והוצאתי אתכם מתחת "סבלת מצרים (שמות ו ו) ("סבלות חסר ו'), ולהלן תיכף נאמר (שמות ו ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני י"י אלקיכם המוציא אתכם מתחת "סבלות מצרים (סבלות מלא ו'). עוד יש להתבונן התחיל אומר לבני ישראל אני י"י, ואחר כך נאמר וידעתם כי אני ה' אלקיכם. אך הוא לדעתי אות הו' הוא האות המורה על החיים, וישם י"י לקין אות (בראשית ד טו) דרשו (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) נתן לו אות ו', וישב בארץ נו"ד (בראשית ד טז) בהוספת הו'. והנה החיות של ישראל הוא מהשכינה מאן דנפח מתוכו נפח, והנה כביכול גם השכינה היא חיותן של ישראל בגלות עמהם. והנה כל ימי משך הגלות ובפרט במצרים גלות "הדעת, אפילו אם יאמרו להם שגם השכינה עמהם בגלות, אינם מבינים כל זאת ואינם מבינים ומביטים אל צער השכינה כביכול, אך אל צערם כי בשרם עליהם יכאב, כמו חולה שמחמת החולשה נתבלבלה דעתו, אינו יכול להתבונן בעיקר חולשתו ומדמה בעצמו אשר רק רגליו הם בחולשה על כן אינו יכול להלוך, וכשבא אליו הרופא לרפאות מבקש ממנו לעשות לו תחבושת על רגליו, ואם ישתדל עמו הרופא להבינו שכל זה ממעים הפנימיים ומחולשת החיות שבלב ומוח, הוא לא יבין הדבר, הנה הרופא עושה את שלו, ואחר כך כאשר שב החולה לאיתנו, מבין הדבר על בוריו איך כל חיותו היה בחולשה, והאיך השתדל הרופא בעבורו, ומבין אשר כאב הרגלים הוא הכל מהלב ומוח, כי הכל תלוי בהנשמה עיקר החיות. הנה החיות ישראל בגלות המר ובפרט גלות הדעת, הנה אז אם יאמרו להם אשר גם חיותם היינו השכינה עמהם בגלות, ובה תלוי עיקר חיותם כי אין להם חיות זולתה, הנה לא יבינו הדבר. הנה אמר הש"י אמור לבני ישראל אני י"י ולא אמר "אלקים, כי לא יתבוננו בזה והבין להם רק מה שמבינים, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים חסר ו' הרמוז לחיות. אבל אמר ולקחתי אתכם לי לעם "והייתי לכם לאלקים, (ר"ל כאשר אקח אתכם לי לעם, תבינו למפרע אשר הייתי לכם לאלקים כבר גם בהיותכם בגלות, על כן נאמר והייתי הבן הדבר, אז) וידעתם כי אני י"י אלקיכם דייקא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים מלא ו' החיות, שגם החיות היה עמכם בגלות והש"י הוציא אתכם, הבן הדבר:

ה׳ונתתי אותה לכם "מורשה (שמות ו ח). הנה ונתתי לשון מתנה, ומורשה לשון ירושה. אבל לדעתי הפירוש הש"י אמר זכותכם בארץ ישראל הוא מכח ירושת האבות, ומעלה יש בדבר שאין לירושה הפסק, אבל אם באנו מכח ירושת האבות, הנה גם לישמעאל ועשו מגיע חלקם. ז"ש הש"י ונתתי אותה לכם מתנה מחדש אני נותן אותה לכם דייקא, ואין לישמעאל ועשו, ואף על פי כן תהיה לכם מכח ירושה, כי אקיים בזה שבועת האבות. וז"ש אני י"י המהווה כל הויות, ועליכם היתה כוונתי בשבועת האבות:

ו׳מורשה (שמות ו ח). תרין. דין. ואידך תורה צוה לנו משה "מורשה (דברים לג ד). תורה וארץ ישראל ירושה הם לנו בלא הפסק, כשם שהגוים אי אפשר להם להתבונן בסודי התורה, כן אין להם נחת בארץ ישראל ואינם מתבוננים בטובה, כענין ושממו עליה אויביכם היושבים בה (ויקרא כו לב), התורה אינה מגלה מסטוריה אלא למהולים (חסר ב' תיבות), כענין שנאמר בנתינת התורה (שמות יט ה) ועתה אם שמוע וכו' ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, שהוא בדרך סגולה ביותר מכל העמים להבין מסטורין (שלי, כענין) שפירשנו במקומו, כך ארץ ישראל. ועל כן מל אותם יהושע קודם שנכנסו לארץ (יהושע ה ד), ומישך שייכים להדדי תורה וארץ ישראל, אין תורה (כתורת ארץ ישראל (ב"ר פט"ז ד') חסר ג' תיבות) כי מציון תצא תורה וכו' (ישעיה ב ג). "מורשה. תרווייהו מלא ו' אות חיים. תורה עץ חיים היא, וארץ ישראל ארץ החיים:

ז׳במכת דם הראשונה ד' פעמים "לשתות. רמז במכה הראשונה שתיית כוס התרעלה אשר ישתו כל הד' מלכיות (עיין חולין צ"ב ע"א). והנה ג' הראשונים מלאים ו', והרביעי (שמות ז כד) חסר ו' אות חיים. כי כאשר יגיע עד שתיית מלכות הרביעית, כבר תתבטל חיות כל המלכיות ונשגב י"י לבדו ביום ההוא (ישעיה ב יז) והאלילים כליל יחלוף, ועל כן אנו אומרים על הכוס הרביעי שפוך חמתך וכו' ועל ממלכות וכו' ותשמידם מתחת שמי י"י (הגדה של פסח):

ח׳והעל את הצפרדעים (שמות ח א). ב' במסורה. דין. ואידך קח את אהרן וכו' "והעל אותם הר ההר (במדבר כ כה). לרמז מה שאמרו רז"ל (פסחים נ"ג ע"ב) שהצפרדעים מסרו עצמן למיתה בציווי הש"י, והיא נלמד משם, כמו לשם באהרן העליה היתה למיתה, כמו כן בכאן:

ט׳ידעתי כי טרם תיראון "מפני "הויה אלקים (שמות ט ל). תרין במסורה. דין. ואידך ויתחבא האדם ואשתו "מפני י"י אלקים (בראשית ג ח):

י׳במדרש (שמו"ר פ"ו א') וידבר כו' ויאמר אליו אני י"י (שמות ו ב), וארא וכו' (שמות ו ג). הה"ד (קהלת ב יב) ופניתי אני לראות חכמה וכו', עיין שם כל הענין, אמר רבי שמעון בן יוחאי נוח היה לשלמה שיהא גורף ביבין וכו', אמר שלמה על עצמו ופניתי אני לראות חכמה וכו'. צריך להתבונן מה הוא הענין שאמר רבי שמעון נוח היה לשלמה וכו' דוקא לעשות דבר מאוס כזה. וניחא לי על פי מ"ש הרב הגאון בעל גור אריה על מ"ש חז"ל (גיטין נ"ז ע"א) כל המלעיג על דברי תורה נידון בצואה רותחת, דהנה החכמים הם המתשמשים בחכמה, הנה החכמה היא דבר נבדל מן הגוף למעלתו. הנה המלעיג על דבר הנבדל מן הגוף למעלתו, הנה נידון בדבר הנבדל מן הגוף לפחיתותו. והנה שלמה כשרצה להתחכם על דברי תורה ונכשל, הנה אמר נח היה לו להתעסק בדבר הנבדל מן הגוף וכו', והבן. ונ"ל שלמד מלשון "ופניתי אני וכו', מלשון וכו'. והבן:

י״אשם (שמו"ר פ"ו א') כיצד נאמר על משה (היינו פסוק (קהלת ב יב) ופניתי הנ"ל), לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר (שמות ג יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם וכו', ומשה לא שמר את הדבר הזה, אלא בא להתחכם על גזירותיו של הקב"ה, התחיל אומר אדני למה הרעותה לעם הזה וכו' (שמות ה כב), ועל דבר זה בקשה מדת הדין וכו', עכ"ל. יש להתבונן על משה אדונינו למה באמת צעק, הרי הש"י הודיעו מתחילה שכך יהיה. וגם צריך להבין לשון המדרש משה לא שמר הדבר הזה, מה הוא הדבר שלא שמר. גם אומרו בא להתחכם וכו', מה הוא ההתחכמות מ"ש למה הרעותה וכו'. אך הוא דידוע מענין ידיעה ובחירה, דהידיעה אינה מכרחת, ועל כן הבחירה חפשיית וישולם לכל איש כפעלו, דאם הידיעה מכרחת לא יתכן שכר ועונש, וכל זה דבר שהיא רק בידיעה, מה שאין כן הדבר שיצא מפיו ית' בדיבור, נאמר (ישעיה נה יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפני לא ישוב וכו', עיין באלשייך שם. והנה הש"י אמר למשה ואני "ידעתי כי לא יתן וכו', שפט משה שזה רק בידיעה והידיעה אינה מכרחת, (הגם שאומר הש"י לו בדיבור, והוא רק הודעת הידיעה שאצלו ית', דאם הכוונה לדיבור ממש, היה לו לומר בסתם ולא יתן אתכם מלך וכו'), אם כן כיון שהידיעה אינה מכרחת, לא תמה על החפץ למה ישראל משועבדים דודאי חטאו, שגם שהיה הדבר בודאי בידיעתו ית', הנה הידיעה אינה מכרחת. אך כאשר בא פרעה והרשיע ביותר שלא כטבע, ולא נתפעל כלל ואדרבה הרשיע ביותר, הנה הוא כמעט שלא כטבע, על כן שפט דזה הוא שגם הידיעה מכרחת, ואם כן מה חטאו ישראל ולמה ישתעבדו. וז"ש למה הרעות לעם הזה, וזה הוא כעין התחכמות, אז ביקשה מדת הדין וכו', דהיה לו לשפוט "הדבר "הזה, היינו לומר שזה כבר נקרא דיבור כיון שנאמר לו בדיבור, ועוד יש להרחיב הענין:

י״בשם (שמו"ר פ"ו ה') ולא שמעו אל משה וכו' (שמות ו ט). היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה וכו', וכן תרגם יונתן ומפולחנא נוכראה קשיא די בידיהון. לא ידעתי מי הכריחם להוציא הפסוק מפשטיה ולדרוש לגנאי. וי"ל דאי כפשוטו לא יצדק הקל וחומר שאמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וכו' (שמות ו יא), דהרי הקל וחומר פריכא דמה לבני ישראל שיש להם קוצר רוח משיעבוד. על כרחך צריך לומר דהכוונה על עבודה זרה, ואם כן יצדק הקל וחומר, ודו"ק:

י״גפרשה ט. (שמו"ר פ"ט ז') א"ר יוסי ב"ר חנינא נס גדול נעשה במטה שאף על פי שבלע וכו' ולא הועבה, (דהרי נאמר (שמות ז יב) ויבלע מטה אהרן וכו', עדיין ניכר כמקדם שהיה מטה אהרן), וכל מי שרואה אומר זה מטה אהרן, מכאן שהיה מטה אהרן סימן טוב לעשות בו ניסים ונפלאות לדורות, עכ"ל. נראה פירושו דהנה אם היה מועבה, היה גם כן פלא גדול עץ בתוך עץ, ומאי אולמיה דנס הזה מזה. אך הוא דהיה מטה אהרן מוכן לעשות בו ניסים לדורות, דהיינו להוציא פרח לגמול שקדים (במדבר יז כג), והניחו אותו למשמרת לדורות לפני העדות בתוך הארון (במדבר יז כה), ואם היה עבה כל כך האיך היה יכול להיות מונח בארון וכו'. ויצדק לפי זה שם בפסוק (במדבר יז יז) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי "מטה "אחד לראש בית אבותם, רצ"ל מה שנשאר במצרים רק כעובי מטה אחד, הוא להיות הוראה לראש בית אבותם, ודו"ק אין כאן מקומו:

י״דאמר ר' יוסי בר אבין כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, על מימי מצרים כלל, על נהרותם ועל וכו' פרט, ועל כל מקוה מימיהם הרי כלל אחר וכו' (שמו"ר פ"ט י"א). למה נלמד הדבר בכלל ופרט וכלל. נ"ל דמזה למדו (שמו"ר פ"ט י') דממכת דם העשירו ישראל, דהנה מדת כלל ופרט וכלל הוא המדה הששית מי"ג מדות, לפי זה היא מכוונת נגד מדת "ורב "חסד שבתורה (שמות לד ו). והנה "חסד הוא בהתחסד עם האדם הנצרך לו כעת, "ורב "חסד הוא בהוסיף לאדם דבר שלא עלה על דעתו, והבן שזה שרמזה התורה בכאן מדת כלל ופרט וכלל, להורות שהיה בכאן לישראל השפעת "ורב "חסד:

ט״ופרשה י. (שמו"ר פ"י ו') חמרם חמרם (שמות ח י). מלמד שכל אחד מהן היה עושה ארבע אשפות וכו'. דרש מיעוט חמרם שנים, חמרם חמרם הרי ד', והצורך להשמיענו זה מדה כנגד מדה, הם עינו אותם בד' עבודות לכל אחד, בעבודה קשה, בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה (שמות א יד), לכך נעשו לכל אחד מהמצריים ד' אשפות. והנה ראיתי בבעל הטורים דרש המסורה נאמר כאן חמרם, ונאמר להלן (במדבר יא לב) הממעיט אסף עשרה חמרים, מה שם הממעיט עשרה חמרים כמו כן בכאן. והנך רואה שחז"ל לא דרשו כן. ונ"ל שהם גם כן למדו מהמסורה ג' חמרם נמסרו, ב' שבכאן חסרים י', ולשם מלא י'. להורות שבכאן חסר י' שלא נדרש הממעיט אסף י', רק סתם חמרם ד' כמ"ש לעיל, רק נלמד מהמסורה שקאי על הממעיט, היינו הממעיט היו לו ד' חמרם, ואינך היה להם הרבה, והוא מדה כנגד מדה כי הממעיט נתן עליהם ד' עבודות כנ"ל, ואחר כך נאמר את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, היינו שהוסיפו עליהם כל עבודתם איש איש כרצונו, וכך היה עונשם אחר כך, הבן:

ט״זפרשה ו' (שמו"ר פ"ו ב') דבר אחר וידבר אלקים וכו' (שמות ו ב). הה"ד (קהלת ז ז) כי העושק יהולל חכם וכו', כשהחכם מתעסק בדברים הרבה וכו'. דרש עוש"ק כמו עוס"ק, ורצ"ל עוסק הרבה עד שהעסק לו לעיקר, כמו הימין שהוא עיקר לתשמישיו של אדם והשמאל טפל, על כן נכתב "עושק "בשין ימנית, שעושה העסק לעיקר כמו ימין:

י״ז(שמו"ר פ"ו ב') דבר אחר כי העושק יהולל חכם (קהלת ז ז), המתעסק בצרכי ציבור וכו'. דרש גם כן "עושק כמו "עסק, ונכתב בשי"ן בצבור בגימטריא ש':

י״חשם (שמו"ר פ"ו ה') בא דבר אל פרעה וכו' (שמות ו יא). המשל אומר מן שטייא לית הנייא אלא מן קציא, ודיבר משה לפני י"י וגו', עכ"ל. ראיתי כל מה שפירשו המפרשים בזה ולא הונח לי. ונ"ל כוונתו לתרץ לשון "הן שאמר משה הן בני ישראל וכו' (שמות ו יב), היה לו לומר סתם בני ישראל לא שמעו וכו'. על כן הביא המשל בפי הבריות על הקציעה שהוא מין בושם, והשורש הוא מין בושם ומריח, אבל השוטים והעלין הגדילין בו אין בו ריח, ואומרים זה הבריות למשל אין הנאה בטפלים רק בשורש ועיקר, ואומרים זה במשל הקציעה מן שטייא לית הנייא, השוטים של הקציעה אפילו אתה מוללו כמה פעמים אין לך הנאה בו, אלא מן קציא היינו "הקציעה בעצמו. ובדרך זה אמר משה "הן בני ישראל וכו', הן לשון הנאה, ורצ"ל בני ישראל שאני נהנה מהם וחפצי לדבר עמם, ואף על פי כן לא שמעו אלי, ואיך וכו', זה מה שנ"ל:

י״טוידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו וכו' (שמות ו ט). יש להתבונן למה נאמר כן, הוה ליה למימר וידבר משה את הדברים וכו'. וגם מה משמיענו התורה שלא שמעו אל משה, ואחר כך שוב דיבר עמו הש"י והוא השיב בדרך קל וחומר. ונראה לפרש דהנה בהתחלת הפרשה (שמות ו ב) אמר אליו הש"י אני הויה שם החס"ד, ומתמלא במילואו ביודין מנין חס"ד. והנה בהתפשטות החס"ד מנקודה לשיעור קומה, הוה יו"ד פעמים חס"ד, וכמ"ש בכוונת "ובכן "ישתבח (תפלת שחרית לשויו"ט) , ובכ"ן בגימטריא חס"ד, ישתב"ח י' פעמים חס"ד. והנה קל וחומר נגד מדת מדת אל (שמות לד ו), כמ"ש כמה פעמים. והשם אל יכונה לחס"ד, חס"ד אל (תהלים נב ג). והנה עשרה קל וחומר בתורה, להתפשטות החס"ד לשיעור קומת י'. והנה כ"ן בגימטריא תש"ך בנו"ן רבתי דאי"ק, בגימטריא י' פעמים חסד. והנה ז"ש וידבר משה כ"ן אל בני ישראל, רצה לדבר אליהם כ"ן, היינו התפשטות החסד עליהם, הנה הש"י פעל ועשה שלא שמעו אליו, ואחר כך דבר הש"י אליו, והשיב משה קל וחומר והוא אחד מעשרה קל וחומר שבתורה (ב"ר פצ"ב ז'), הבן הדבר:

כ׳בפסוק (שמות ו טז) ואלה שמות בני לוי לתולדות"ם גרשון וכו' ושני חיי לוי קל"ז וכו'. ובתרגום יונתן חייא עד דחמא ית משה וית אהרן פריקייא דישראל. והוא תמוה מאד לפי החשבון. ואפשר ס"ל דלא מנה הכתוב רק אותן השנים אחר שנולדו לו הבנים, ולא מנו אותן השנים קודם שבא למצרים, ולפי זה היה משה קרוב לשבע שנים כשמת לוי, וכן צריך לומר לדידיה בחיי קהת מנה גם כן אחר שהוליד תולדות וכן בחיי עמרם, וצריך לומר לפי זה דעמרם היה מבאי הארץ אחר פטירת משה:

כ״אויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשו"ן וכו' (שמות ו כג). משמיענו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה (ב"ב ק"י ע"א), והטעם כי רוב בנים הולכין אחר אחי האם. ונשמע זה מכאן להיות נחשון היה מלך יצא ממנו מלכי בית דוד, על כן זכו בני אהרן גם כן למלוכה בזמן החשמונאים. ובזה יצא לנו טוב טעם ודעת לכינוי חשמונאי"ם לשון נחשון, וכן חשמונאי"ם בגימטריא "אם "נחשון, מצד האם היו יחוס נחשון. ותבין לפי זה המסורה וכה"ן, א' ריש פסוק, א' סוף פסוק. "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו (ויקרא כב יא) ריש פסוק. מלך וכה"ן (איכה ב ו), סוף פסוק. להיות על ידי קנין כספו היינו אשה, נעשה אחר כך לבסוף מלך וכהן:

כ״בואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל (שמות ו כה). לפי הדרש (סוטה מ"ג ע"א) מבנות יתרו שפיטם וכו', צריך להתבונן למה מייחסו בשם הזה בכאן שפיטם עגלים וכו', וכי לגנותו בא. וגם צריך להתבונן למה אמר מבנות, דמשמע דבא להשמיענו שהאיש הזה היו לו עוד בנות ואלעזר לקח אחת מבנותיו, לא הוה ליה למימר רק בת פוטיאל. אך לפי מה דידוע לן יתרו היה גלגול קין, ואחר שהרג משה גלגול הבל את המצרי שהיה הרע של קין, לקיים שופך דם האדם באדם וכו' (בראשית ט ו), בא לו אצל יתרו ויתרו כפר בעבודה זרה, כי עד היום כל זמן שהיה הרע בעולם, היה יתרו מפטם עגלים לעבודה זרה, כי הנה הבל הביא קרבן לי"י מבכורות צאנו ומחלבהן (בראשית ד ד), וקין הביא דבר הגרוע מפרי האדמה (בראשית ד ג), ואחר כך נמשך שכפר בעיקר ואמר לית דין וכו', ועשה עיקר מהנהגת הככבים ולהם היה עובד יתרו אחר כך, ופיטם להם עגלים והביא מבכורות צאנו לעבודה זרה, היפך הבל שהביא מבכורות צאנו וכו' להש"י. והנה כאשר בא משה אליו שסילק הרע מן העולם, אז הטוב נברר ביתרו וכפר בעבודה זרה, והשיב למשה התאומה יתירה ונגמר תיקונו. והנה עוד הוצרך לתקן מה שהוא היה המלאך המות הראשון בעולם והרג להבל, והנה לקח אלעזר אחת מבנותיו ותלד לו את פנחס אליהו, אשר על ידו תהיה תחיית המתים במהרה בימינו ובזה נשלם תיקונו, הנה תיקונו על ידי בנותיו אשת משה ואשת אלעזר, על כן קראו בכאן פוטיא"ל, אותו האיש שפיטם עגלים להיות גילגול קין כנ"ל, לקח הוא אחת מבנותיו יוגמר התיקון:

כ״גויהי ביום דבר י"י אל משה בארץ מצרים (שמות ו כח). תרגם יונתן והוה ביומא דמליל י"י עם משה בארעא דמצרים, הוה אהרן מצית אודניה ושמע מה דמליל עימיה. הנה להיות הפסוק בזה אין לו גיזרה, על כן מפרש אותו בחיבור לפסוק שלמעלה (שמות ו כז) שמסיים הוא משה ואהרן, רצ"ל שניהם ביחד כאחד אימתי היה זה, ויהי הדבר הזה ביום דבר י"י אל משה בארץ מצרים, הגם שהיה הדיבור רק למשה, עם כל זה גם אהרן שמע כי הטה אזנו ושמע. וזה היה רק בארץ מצרים, מה שאין כן במשכן קול לו קול אליו (במדבר ז פט), כמו שדרשו בתורת כהנים (א ד) כי למשה לבדו נאמר, והוא שמע ולא אהרן:

כ״דראה נתתיך אלקים לפרעה (שמות ז א). למה אנת מסתפי חמי דכבר מניתי יתך דחילא לפרעה וכו'. דהנה איך צודק לשון רא"ה, במה ראה. ויצדק הדבר על פי דברי הזהר (ח"ב ל"ד ע"א) כאשר ראה משה שורש פרעה האיך הוא נאחז בקליפה הגדולה, והש"י הראה זאת למשה, היה משה מתיירא לגשת אליו, עד שאמר השי"ת הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול כו' (יחזקאל כט ג). וז"ש המתרגם מדקאמר הפסוק רא"ה, היינו שהיה מתיירא, א"ל הש"י אינך צריך לירא כי ראה נתתיך וכו' (ויתר מטושטש בעוה"ר), ובזה יצדק אחר כך ויעש משה ואהרן וכו' (שמות ז ו), מה עשו, היינו שהסירו מלבבם יראת פרעה:

כ״הכי ידבר אליכם פרעה לאמר תנ"ו לכם מופת (שמות ז ט). יש לדקדק מהו לשון תנ"ו, הראו היה לו לומר. גם מהו לכם, לי היה לו לומר. והנראה דידוע מדות משה ואהרן הם נצ"ח והו"ד אשר משם יניקת כל הנביאים, ונצח והו"ד נקראים כרובי"ם, וב' פעמים כרו"ב בגימטריא תנ"ו. והנה פרעה הכחיש נבואתם וחשב שהם מכשפים ח"ו, על כן אמר בלשון הזה תנ"ו בגימטריא ב' פעמים כרוב, ואמר לכ"ם, ר"ל כפי מדרגתכם שאתם אומרים שהוא נבואה, תפרסמו משם איזה מופת. וירמוז עוד אמר באיצטגנינות תנ"ו לכם מופת, תנ"ו בגימטריא "תמוז "אב, שאז בעוה"ר יצאו לשאר הגליות עד אשר ירחם הש"י, ורמז להם הגם שתצאו מגלות הנה תנ"ו לכם למופ"ת:

כ״ולך אל פרעה וכו' הנה יוצא המימ"ה (שמות ז טו). כתב האר"י ז"ל בסוד הכתוב (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אל"ה אל"י. שפרעה פגם באותיות מ"י דאלקים, ונשארו אתוון אל"ה. ופעם פגם באתוון מ"ה, ונשארו אל"י. וז"ש אחר כך וירדו כל עבדיך אל"ה אל"י, עיין שם. בזה יש לפרש הנה יוצא המימ"ה, יוצא חוץ לשיטה באתוון מ"י מ"ה, ובזה ידוקדק הב' ההין תחלה וסוף. ועל פי פשוטו המימ"ה, על דרך שאמרו רז"ל (ב"ר פס"ח ח') ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט יח), לאמבטי התחתונה שבשאול, דזה יורה ב' הפעולות הלמ"ד והה"א. ככה בכאן ב' ההין יורה לאמצעות ותוכיות המי"ם, שהיה יוצא לשם לפנות בתוך עומק המים שלא ירגישו, כי עשה את עצמו אלקי באומרו שאינו צריך לנקביו כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר פ"ט ח'):

כ״זויפן פרעה ויבא אל ביתו (שמות ז כג). תרגום יונתן מפרש ויפן פרעה ועבד צורכיה. מפרש ויפ"ן מלשון הנפנה לנקביו. אבל לא ידענו הענין מה יוציא לנו מהסיפור הלזה. ואחשבה דהנה אמרו רז"ל (שמו"ר פ"ט ח') לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה (שמות ו טו), להיות שעשה עצמו אלקי ואמר שאין צריך לנקביו, ויצא בכל בקר אל נילוס ועשה שם צרכיו (עיין מ"ש לעיל). והנה אמר השי"ת למשה שיצא לקראתו שם ונצבת לקראתו, באופן שלא יהיה יכול לעשות צרכיו בפניו, ובין דין לדין נתהווה הויכוח ונתהפכו המים לדם, ונתוודע הדבר ברבים ובאו החרטומים והיה המון עם, ופרעה עודנו עומד שם והעמיד עצמו והשהה נקביו, עד שלא היה יכול להתאפק זמן רב ועשה צורכו בפני רבים. ובזה יצדק ולא שת לבו גם לזאת, מה גם. אך הכוונה למכת הדם, ולגודל הבזיון ובושתו לכל:

כ״חבמכת דם כה אמר ד' בזאת תדע וכו' (שמות ז יז). אומרו במכה זו בזאת תדע. לפי המקובל בכתבי קודש להאר"י ז"ל שמכה זו יוצאה ממלכות דמלכות דקדושה, אמר בזאת תדע, כי ידעת דזאת רמז למלכות, כמד"א (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן. ויתפרש תד"ע, מלשון ויוד"ע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח טז). ור"ל בזא"ת על ידי מדת הזא"ת תווסר, שזאת המדה תכה אותך, ומסיים (שמות ז כג) ויפן פרעה וכו' ולא שת לבו גם לזא"ת: והנה אמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי וכו'. וקשה האיך אמר הנה אנכי מכה וכו', ובאמת לא הכה הוא רק אהרן. וגם למה אמר (נמחק איזה תיבות) אנכ"י ולא הנני מכה וכו'. וגם במטה אשר בידי למה ולא אמר במטה הזה. והנלע"ד שרמז מקום יציאת המכה שהוא מלכו"ת דמלכו"ת בגימטריא תתקצ"ו, והנה רמז בעשייתו הנה אנכי, ר"ל במספר השנים אשר אנכי היום בן פ' שנים, והנני מכה במטה אשר בידי, והנה מצרף מטה אשר ביד משה, ותצרף מספר שנותיו פ', ויעלה לך החשבון תתקצ"ו, מנין מלכו"ת דמלכו"ת: והנה אמר על המי"ם אשר ביאו"ר. הלא היה מספיק שיאמר על מימי היאור, וגם במעשה נאמר על מימי מצרים. והנראה דרמז מקום שנגעה המכה לקומת הקליפה דהיינו כת"ר דנוק' דקליפה, ורמז המי"ם אש"ר ביא"ר, בגימטריא תת"ט מנין אכ"ה כת"ר דנוקב"א. ובזה הרמז יונח גם כן אומרו הנה אנכי מכ"ה, ולא מצינו בציווי הש"י הכאה, רק נטיה. רק רמז שיכה בזה איזה בחינה של הקליפה, ולכך מרומז בגימטריא הנ"ל גם כן אכ"ה, ויפורש עוד אי"ה ענין השינוי:

כ״טבמדרש (שמו"ר פ"ח ג') א"ל הקב"ה ראה נתתיך וכו' (שמות ז א), א"ל האיך אביא עליו עשר מכות, א"ל ואת המטה הזה תקח בידך (שמות ד יז), א"ר יהודה המטה וכו' ושל סנפרינו"ן היה והיו י' מכות חקוקות עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש וכו'. נ"ל פירושן של הדברים משה אמר האיך אוכל להביא עליו עשר מכות, והנה הוא במספרו מספר י' יותר ממני, וזה מורה ששורשו בקליפה גדול יותר משורשי בקדושה וזה לעומת זה עשה אלקים, א"ל הקב"ה ואת המטה הזה תקח ביד"ך דייקא להשלים היו"ד שהיו חקוקין בו י' אותיות, ודייק שהיה המטה של סנפרינון, שהוא הספי"ר גם כן בגימטריא פרעה, זה מה שנ"ל:

ל׳מדרש (שמו"ר פ"ח א') באותו שעה חיה דוד והכל ממך לדרוש וכו'. רצ"ל תוכל לדרוש בזאת כי הפסוק (תהלים ל ד) י"י העלית מן שאול נפשי חייתני וכו', נאמר במזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל א), והנה נתנבא דוד על זמן חנוכת הבית בימי שלמה, ואיך יאמר אז חייתנ"י וכו', על כרחך לומר שחי אז דוד:

ל״אשם (שמו"ר פ"ח א') והקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח, ומהו עטרה של הקב"ה כתם פז, שנאמר (שיר השירים ה יא) ראשו כתם פז כו', וכתיב (תהלים כא ד) תשית לראשו עטרת פז, עכ"ל. נ"ל ענין פז שהוא (חסר איזה תיבות) השם הויה עם אותיות לפניו ולאחריו, שהוא שם טדה"ד לפניו ושם כוז"ו לאחריו, סך מספרם מנין פ"ז, והוא כשתכפול ב' אותיות הראשונות מכל שם על ב' האחרונות, יעלה בידך מספר כת"ר. והנה מה שילביש הש"י למשיח במהרה בימינו גם כן פ"ז, כי הוא סוד מלכות בית דוד כירח יכון עולם (תהלים פט לח), לבנ"ה בגימטריא פ"ז, והמשכילים יבינו וישמחו:

ל״בוימלא שבעת ימים וכו' (שמות ז כה). כשתמלא שבעה פעמים יום, דהיינו כזה יו"ד ו"ו מ"ם, בגימטריא כתרא דנוקבא. והנה על פי פשוטו יש לדקדק שהצווי בהתראה לפרעה אמר משה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי (שמות ז יז), משמע שהוא יהיה המכה במטה שלו ודוקא בהכאה, אחר כך נאמר בצווי מהש"י אמר אל אהרן קח מטך (שמות ז יט), משמע שאהרן יקח מטהו לא מטה משה. ונטה ידך על מימי וכו, ולא נאמר שיכה, ואחר כך בעשיה ויעשו כן משה ואהרן (שמות ז כ), הנה נראה שגם משה עשה איזה דבר, ומה עשה. ואחר כך וירם במטה לשון יחיד, וגם כן לא נאמר וירם המטה, רק במטה. ויך את המים, ולא נצטוה רק לנטות. והנראה דמקודם שהכה רק בהתראת אמר הכאה שכך צוהו הש"י להכות, ואמר שהוא בעצמו יכה היינו להיות אהרן שלוחו, וגם בנותנו לו מטהו הוה שלוחו של אדם כמותו, ובצווי להיות שהיאר הגין על משה לא היה רשאי להכות בעצמו כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר פ"ט י'). והנה אמר לו השי"ת שיאמר לאהרן קח מטך, רצ"ל הש"י צוהו להיות שהגין היאור בעדו, גם כן לא יכונה שוב המטה למטהו, רק יזכה בו אהרן ויקנהו בהקנאה בהרמת יד ויכונה למטהו בהגבהה. וז"ש קח באופן שיהיה מטך, שתכוין לקנותו בהגבהה ומשה יכוין להקנות, ונטה ידך. (ובזה ידוקדק נמי שבהתראה אמר על המים אשר ביאור וכן בעשיה, ובצווי בכאן פרט הפרטים ולא הזכיר היאר. כי הקפיד הש"י שלא הזכיר משה שם היאר, הכל כדי שלא יהיה כפוי טובה), וגם כן שלא יזכיר משה במו פיו ההכאה הקפיד הש"י. ובעשיה נאמר שפיר ויעשו כן משה ואהרן, משה עשה גם כן עשיה שהקנה ומסר המטה לאהרן, ואהרן קנהו בדרכי הקנאה. וז"ש וירם במטה, היינו שהגביהו להקנותו, על כן אמר במטה רצ"ל לזכות במטה, ויך את המים וכו', כי אהרן שמע הציווי בהתראה שמן הצורך להכות, רק בעת הצווי לאהרן אמר הש"י שיעלים משה זה בכדי שלא יהיה כפוי טובה, ומשמיענו זאת התורה איך הש"י מקפיד מאוד שלא יהיה האדם כפוי טובה, זה מה שנ"ל:

ל״גבמכת צפרדע "הנה "אנכי נג"ף (שמות ז כז). בהחשב הף' דאי"ק בכ"ר לת"ת, אזי יעלה החשבון עם הכולל יסוד מלכות דקדושה: כל גבולך בצפרדעים. בהחשב הם' דאי"ק בכ"ר לת"ר, בגימטריא "אכה "מוחי "מלכות "הרשעה עם הכולל:

ל״דאת כל גבול"ך (שמות ז כז). במכה הלזו נאמר את כל גבולך. ואמרו במדרש (שמו"ר פ"י ב') שהמכה עשתה שלום ביניהן בענין גבול כוש ומצרים, ונאמר זה דוקא בזאת המכה. כי כל מה שכל אחד העלה בדעתו שזה שייך לגבולו, כשבאה המכה מיסו"ד דקדושה אשר משים שלום (עיין שבת קנ"ב ע"א), איהו שלום ואיהו שלמה מלך שהשלום שלו (שבועות ל"ה ע"ב), והנה לדעת דקליפה נעשה שלום על כל מה שהעלו בדעת"ם הנשפע מדעת דקליפה, הבן הדברים. והבן עוד יסוד דנוק' דקליפה, איהי יותרת הכבד דבתר דעבידת ניאופין יהיבת שיורין לבעלה (זוהר ח"ג רל"א ע"ב), אם כן אין לה גבול. מה שאין כן יסו"ד דנוק' דקדושה, ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם (תהלים קה י), הוא בבחינת גבול, והבן:

ל״הועתה שלח העז את מקנך וכו' (שמות ט יט). יש להתבונן למה יעץ אותו לטובה. ונראה להיות שהמכה יצאה מחסד דמלכות שמים היה בתוכה חסד, על כן החטה והכסמת לא נוכו (שמות ט לב), כי הם מאכל אדם לצורך פרנסה, והזן ומפרנס מכלכל חיים בחסד.

ל״ו(נמחק התחלת המאמר)

ל״זצפרדע הכתה למוחי מלכות הרשעה כנודע, על כן היתה צפרדע דייקא צפו"ר שיש בה דיעה (תנדב"א רבה פ"ז), כי הוכו המוחין שבראש מקום הדעת. הנך רואה שהכאת הראש מלכות הרשעה, היה בהכרח להיות על ידי דבר שיש בו דעת, והנה בהגיע תור מפלת בבל הרשעה שהוא גם כן סוד הראש של מלכות הרשעה, כמ"ש לו דניאל (ב לח) אנת הוא רישא דדהבא. והנה על חנניא מישאל ועזריה נאמר עליהם (דניאל א יז) והילדים האלה נתן להם אלקים מד"ע והשכל, וכיון שהיה בהם כל כך דיעה, היו מוכנים להכניע מוחין שבראש מלכותא חייבתא היא בבל הרשעה. והנה נבוכדנצר עשה אנדרטא לכבוד מלכותו (עיין תוספות פסחים נ"ג ע"ב ד"ה מה), והם ביזוהו ולא השתחוו ומסרו את עצמם על הדבר, ביודעם מי שיש בו דעת מוכן להפיל את מוחו מלכות הרשעה. ואם כן לפי זה דברי המדרש שבכאן (שמו"ר פ"י ב') אתיין כפשוטו, נשאו קל וחומר מצפרדעים מה צפרדעים שיש בהם דעת קטן וקל, על ידם הוכו מוחי מלכות הרשעה, מכל שכן על ידינו שאנחנו משכילים בכל מדע. וגם לדעת הש"ס (פסחים נ"ג ע"ב) ניחא שנשאו קל וחומר מה שהצפרדעים שלא נצטוו על קידוש השם, אף על פי כן כיון שיש בהם דיעה הוכה על ידם מלכות הרשעה בראש, מכל שכן על ידינו שאנחנו מצווים על קידוש השם:

ל״חוהיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים (שמות ז יט). מתרגמינן במאני אעא וכו'. כי היו עובדים לנילוס באמרם שהוא אלוק, והנה לא נלקו רק המים שהיה בכלי עץ ואבן שהיו דומם וצומח, כי הדומם והצומח משקה הנילוס וממנו מגדל, ונלקה בכוחו ית"ש להורות שהש"י מושל עליו, אבל המים שהיה בכלי עצם שהוא מן החי, לא נלקו בשעת הליקוי, להורות כי נילוס אינו אלוק ואינו פועל כלום אל החיים, רק אל הדומם והצומח וזה בכוחו ית"ש:

ל״טהתפאר עלי למתי וכו' (שמות ח ה). מתרגמינן שאל לך גבורא והב לך זמן לאימתי וכו'. עקבותיו לא נודעו האיך מפרש זה בפסוק. ונראה דהנה יש להתבונן למה דוקא בזאת המכה אמר משה שיגביל לו זמן הסרת המכה. ונראה דהנה מכה זו יצאה מיסוד דמלכות דקדושה, אשר בה גם כן הכרעה כמו במדת תפארת, והנה יש בזה סוד חס"ד וגבור"ה כמו בתפארת, על כן שירת הצפרד"ע הוא באנו "באש "ובמים (תהלים סו יב) חסד וגבורה. והנה הגבורה הוא צמצום וגבול, והחסד הוא בלי גבול, על כן משה רצה שיתפלל תיכף בלי הגבלה, רק למתי אעתיר ל"ך, מה שנוגע אליך יהיה בבחינת גבול לזמן, כי רצה משה שחלק הגבורה ישאר בפרעה וחלק החסד בו. וז"ש התפאר עלי גזור שאעשה כמדת התפארת גבול ובלי גבול, היינו למתי אעתיר לך. הנה אעתיר תיכף בלי גבול, רק יהיה בגבול אימתי יגיע לך הרווחה. וזה שתרגם שאל ל"ך גבורה והב לך זמן, והבן הדבר:

מ׳ושמתי פד"ת בין עמי וכו' (שמות ח יט). מתרגמינן ואשוי פורקן לעמי ועל עמך אייתי מחא. ויש לפרש דהכי מפרש לקרא ושמתי פד"ת אותיות פדת, אקבע אותם בין עמי ובין עמך, היינו (חסר איזה תיבות) נקראים לפניהם ולאחריהם, לעמי יהיו נקראים פד"ת, ולעמך יהיו נקראים לשון להדו"ף:

מ״אבמדרש (שמו"ר פי"א ב') ושמתי פד"ת בין עמי. מלמד שהיו ישראל ראוים ללקות בזו המכה, ונתן הקב"ה פדיונם המצרים, עכ"ל. אפשר לומר להיות המכה הזאת יצאה מנצח דמלכות דקדושה, ובהאבק המלאך עם יעקב נפגם ההוד ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צ"ב ע"א), על כן יצאה המכה מנצח דמלכות היה ח"ו מוכן ללקות. ואם תקשה לפי זה ביותר היה חשש במכת כינים שיצאה מהוד דמלכות, אפשר לומר להיות מכת כינים נעשה על ידי משה ואהרן, ממילא בודאי הגין זכותם שהם היו בבחינת נצ"ח והו"ד, אבל המכה הזה לא עשו משה ואהרן שום פעולה:

מ״בשם (שמו"ר פי"א ד') ולא ימות מכל לבני ישראל דב"ר (שמות ט ד). מהו דבר, אפילו בהמה שהיתה ביד גוי, והיה לו לישראל תרעומת עליה שיש לו חלק בה היתה ניצלת, ובכך ידעו דינין של ישראל, עכ"ל. המכה הזאת יצאה מתפארת דמלכות, ותפארת נקרא משפ"ט, על כן נתוודע להם בכך המשפט והדין:

מ״גשם (שמו"ר פי"א ה') נס גדול נעשה בשחין וכו', והחזיקו ידיו של משה מלא חפן שלו וכו' (שמות ט ח). נעשה זה הנס דוקא במכה זו שיצאה מגבורה דמלכות ובה בחינת הצמצום, כי צמצום וגבול הוא בגבורה, על כן נתצמצם הפיח כבשן בידי משה:

מ״דויאמרו כו' אצבע אלקים הוא (שמות ח טו). לפי מ"ש לעיל שפרעה היה מסתפק במציאות הנבואה שהוא מנצ"ח הו"ד בחינת מש"ה ואהר"ן, (עיין מ"ש לעיל בפסוק (שמות ז ט) תנ"ו לכם מופת), והנה ר"ל שבמכה להיותה יוצאת מבחינת הו"ד דמלכות דקדושה (עיין בכוונת האר"י ז"ל בהגדה), הכירו ואמרו אצב"ע אלקים, אצב"ע בגימטריא נצ"ח הו"ד:

מ״הכי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וכו' (שמות ט יד). כבר ידעת מ"ש רש"י ז"ל מכאן שמכת בכורות וכו'. והנה דברי רש"י תמוהים. והמהרש"א ז"ל כתב שצריך לומר שמכת ברד, ונמשך הטעות מר"ת שמ"ב, עיין שם וכן נראה. אך אף על פי כן צריך עיון, דהרי במושלם אמרו רז"ל (עיין רש"י שמות ט יד ד"ה את) שמכת בכורות שקולה, דמשום הכי היה בה ההתראה ראשונה, (הן אמת שלדברי חכמי האמת בכוונת האר"י ז"ל יש לתרץ הענין, כי הנה מכת ברד יצאת מחסד דמלכות דקדושה, והחסד הוא ברא בוכרא בכל מקום ראשון לז' ימי הבנין, על כן הוא שקול נגד כל המכות הקודמים שיצאו מבחינת גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות דמלכות דקדושה, ומכת בכורות יצאת מכתר דמלכות דקדושה, והכתר כולל כולם, על כן המכה הזו כוללת הכל ושקולה ככולם. וגם בענין ההכאה לקליפה, שמכת בר"ד הכתה לתפארת שבקליפה, וכבר ידעת שתפארת כולל כל הגוף בקצוותיו, ומכת בכורות הכתה לג' רישין שבזעיר אנפין דקליפה וכולל כל הגוף והמוח, והבן. אך לפי הפשט לא נדע). ומה שנ"ל לפי פשוטו להיות שבמכת בר"ד היו כלולים כל המכות שיבואו אחר כך, דהיינו "ארבה "חשך "בכורות, כי הנה מעין ארב"ה היה שאכל את כל עשב הארץ (שמות י טו), והברד גם כן הכה כל עץ השדה והתבואות (שמות ט כה), ומעין חשך כי היה חשך מהעננים הגדולים, וגם כן לא קמו איש מתחתיו שנתייראו לצאת חוץ שלא יכם הברד, ומעין מיתת בכורות בכאן גם כן מתו כמה וכמה אשר היו בשדה וירד עליהם הברד כמבואר בכתוב. והנה תמצא גם כן בכל המכות שבאו אחר כך, שכל מכה היתה כלולה מהמכות שלאחריה, והנה מכת ברד בודאי שייכה למכת ארבה כנ"ל ששניהם השחיתו יבול השדה, וארבה היה כלול מחשך כמאמר הכתוב (שמות י טו) ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, וחשך היה כלול ממיתת בכורות, שבכאן היה גם כן דמיון מיתה לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו (שמות י כג), כמו המת שאינו מתנענע ואינו רואה, וגם בלא זה סומא חשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב). נמצא אפילו אם תאמר שלא נמצא במכת ברד כל המכות כולם שבאו אחר כך, כי לא נמצא כל כך זכרם בפסוק, אף על פי כן בעל כרחך נראה שהיו כולם במציאות, כיון שהיה כלול מארבה, וארבה היה כלול מחשך, וחשך מבכורות, מה שאין כן בכורות היתה קשה נגד כל המכות, נ"ל:

מ״וכי בפעם הזאת וכו' אל לב"ך (שמות ט יד). אומרו אל לבך, מה שאין כן בכל המכות. נבין הדבר על פי מ"ש לעיל בשם האר"י ז"ל שמכת ברד הכתה לתפארת שבקליפה, והתפארת נקרא ל"ב. ותבין מ"ש אחר כך (שמות ט טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך. אומרו ואול"ם, מה שאין כן בכל המכות. הוא על פי מה שאמרו רז"ל (שבת ל"א ע"ב) שהרשעים לב"ם בריא להם כאול"ם (תהלים עג ד) ובפתאום יבא אידם. ותראה שבמכת ברד שנגעה עד לב"ו אמר י"י הצדיק ואני ועמי הרשעים שמחזיקים את לבם כאולם, ותדע שאמר (שמות ט טז) ואולם וכו' בעבור הראותך את כח"י, כח נקרא החס"ד כמד"א (שמות טו ו) ימינך ד' נאדרי בכ"ח, והנה במכה ברד שנגעה עד לבו שהיה בריא אולם, היה על ידי החסד דמלכות דקדושה כמ"ש לעיל, והבן:

מ״זעודך מסתולל בעמי (שמות ט יז). כבר כתבנו כמה פעמים עו"ד הוא היסו"ד שהוא עודף על הגוף, וגם כן עו"ד בגימטריא יסו"ד. והנה הגם שכבר הוכה היסוד דקליפה במכת ערוב, עם כל זה כיון שלא נגעה המכה עד הל"ב שהוא עיקר הגוף ושם יסוד הנעלם כנודע, הגם שלא היה כח ביסוד לפעול, עם כל זה היה מסתולל מלשון (שבת ס"ה ע"א) נשים המסוללת זו בזו שהוא ענין חיפוף בלבד. וז"ש עוד"ך, היינו יסו"ד שלך דקליפה, עדיין מסתולל ומתחופף כיון שלא נגעה המכה עד הלב תפארת, ששם יסוד הנעלם עיקר הגוף כנודע. וכאשר באה מכת ברד אמר י"י הצדי"ק (שמות ט כז) יסו"ד צדיק והבן, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

מ״חואשר לא שם לב"ו (שמות ט כא). אינו דבר והפוכו. ולפי דברינו הנ"ל תבין:

מ״טויאמר י"י אל משה כבד ל"ב פרעה כו' (שמות ז יד). יש לפרש דהנה הנפש משכנה בכב"ד שהוא כולו דם, כי הדם הוא הנפש, והרוח משכנו בלב. והנה בל"ב שיש ב' חללים חלל הימיני מלא רוח, שם משכן היצר טוב לב חכם לימינו (קהלת י ב). ובחלל השמאלי מלא דם, שם משכן היצר הרע לב כסיל לשמאלו. והנה ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה כג), כאשר מתגבר היצר טוב על היצר הרע, מתפשט הרוח שבחלל הימיני גם בחלל השמאלי לאט לאט, עד כי ויגרשהו וילך שמגרש כל הדם שבחלל השמאלי, ונתהווה ב' פעמים רו"ח והוא השם החותך חיים לכל ח"י חת"ך. ובהיפוך ח"ו מגרש הרוח שבחלל הימיני, ומתפשט הד"ם בב' החללים ונתהווה פ"ח יוקשים (תהלים קכד ז), ואז האדם קשה עורף לגמרי כי התאווה נתגברה לאין משער, ואז נקרא הל"ב משכן הרוח בשם כב"ד, שהוא גם כן מלא דם כמו הכב"ד. וז"ש כבד ל"ב פרעה, ל"ב פרעה נתהווה כמו הכב"ד מלא דם, על כן מאן וכו':

נ׳ויתפרש עוד כבד לב פרעה מאן לשלח העם (שמות ז יד). היינו יש לו טבע הכב"ד, כי כל מין בשר מתגדל על ידי האור ומתעבה, דהיינו כל שהוא גדול כזית, על ידי בישול האור יוצא חוץ מגבולו ומשטחו, ומתגדל ומתעבה ביותר והוא לפי שמתרכך. מה שאין כן בשר הכבד אדרבא על ידי האור מתקשה ביותר ממה שהיה חי, (ועיין במדרש בפרשת בא (שמו"ר פי"ג ג') ככבד הזה שהיא מתבשלת שנית וארטסית נכנס בתוכה וכו', היינו קושי כמ"ש המתנות כהונה). וירצה לפי זה כבד לב פרעה, נעשה ככבד שלא נתרכך על ידי האור, ודברי הקב"ה הם כה דברי כאש נאום ד' (ירמיה כג כט), והוא נעשה ככבד שלא נתרכך, על כן מאן לשלח העם ככבד שאינו יוצא משטחו רק נשאר על מעמדו, כי זה טבעו ביצירה להגביל הדם, כך פרעה מאן לשלח וכו' ומגבילם בגבולו לבל ישלחם. ומזה הדבר היינו מהמדרש הנ"ל, נלמד גם כן תוכחת מוסר לאותן האנשים החטאים בנפשותם והקילו לעצמן לאכול אווזות הלעוטות, הנה חוץ לזה שכבר צווחו קמאי דקמאי להחרים על זה, אבל דבר חדש אני רואה טריפות דאורייתא דבר שלא שיערו כת הקודמים, דהנה זה דבר ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג' שבועות או יותר תמות כרגע, ומאין יהיה זה. אבל ראיתי כי האווזות האלו הכבד שלהם משונה ומתלבנת כולה, וגם היא ניתכת על ידי האור כשומן, וגם מתגדלת שלא כטבע הנהוג בכבד כאשר אתה רואה במדרש הנ"ל. וזה בא להאווזות הללו להיות הכבד תנור הגוף, לבשל המאכל ולצמצם הדם הנשאר אחר שישלח אל איברי הגוף וזה מלאכתו כל היום, והנה כל דבר שמעמיסים על איזה יצירה בעולם יותר מכוחו ומלאכתו, הנה יחלש ויתבטל כוחו לגמרי, כן הוא בענין הזה שמלעיטין האווזות והכבד המבשל מעמיסין עליו יתר על כוחו לבשל, הנה יחלש הכבד וימות כי יתבטל ממלאכתו לגמרי, ויתהווה נימוקות הכבד וישוב ללובן כמו המת, כי יתהפך הדם ללובן, על כרחך ימות הבעל חי כי נימוק הכבד והיא טריפות גמורה, על כן שומר נפשו ירחק מזה. ציינתי למשמרת לאות וכו':