אגרא דכלה, שמותAgra DeKala, Shemot
א׳ואלה שמות וכו' (שמות א א). וא"ו מוסיף על ענין ראשון. כמו שיוסף לא שינה את שמו הגם שקראוהו צפנת פענח (בראשית מא מה), וכמו שרמזנו זה בסיום הספר. כך ואלה שמות בני ישראל וכו' ראובן ושמעון וכו' (שמות א ב), עאלו ונפקו. וירמוז עוד ואלה שמות בני ישראל וכו'. ידוע ענין ירידת ישראל למצרים להעלות ניצוצין הנדחים, וכבר ידוע שהשמות השבעה דמ"ב, הם מסוגלים להעלאת ניצוצין. וזה נרמז ואל"ה בגימטריא מ"ב, הוא שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, כמו שיעקב בכניסתו למצרים בא בארה שבע מקודם (בראשית מו א), ושהרמז הוא גם כן לזה השם דמ"ב שיש בו ז' שמות, כמו כן גם בניו ידעו מענין זה השם הקדוש, נ"ל:
1
ב׳וימת יוסף וכל וכו' וכל וכו' (שמות א ו). הנה פטירת יוסף כבר נכתב בסיום הספר. וגם היה לו לומר בקיצור וימת יוסף וכל הדור וכו'. והנראה דמשמיענו גודל רחמנותו ית"ש, איך לאט לאט התחיל ענין השעבוד, ובכל פעם נרגש הענין יותר, דהנה כשמת יוסף היו מכובדים מאד, ואחר כך בפטירת האחים התחילה השעבוד, אבל לא בקושי רק בפה רך, ואחר כך בפטירת הדור התחיל קושי השעבוד בחומר וכו':
2
ג׳ובני ישראל וכו' ותמלא האר"ץ אתם (שמות א ז). יש לרמז ותמלא הארץ, האר"ץ במילוי כזה "הי "אלף "ריש "צדי, בגימטריא תשם, הוא ב' פעמים ש"ע נהורין הידועים מסוד הפנים העליונים תרין תפוחין ממדה השביעית ואמת (שמות לד ו), וכן תיבת את"ם אתוון אמ"ת, ומשם בא להם שלא שינו את מלבוש"ם (ויק"ר פל"ב ה'), כאשר ידעת סוד מלבוש הוא בגימטריא אור פני אל, שהוא מש"ע נהורין עם כללי השמות בגימטריא מלבו"ש, (כידוע לטועמים מעץ חיים בסוד החשמ"ל), ומשם בא להם שלא שינו את שמ"ם ולשונם, רק בלשון הקודש שהוא אמ"ת, (שכל דבר שבעולם כמו שנקרא לו שם בלשון הקודש, הוא שמו האמיתיי והבן), ממדה הנקרא ואמ"ת. וזה שתמצא בפסוק ז' מדריגות להיות שהוא מדה ז', והם א' פרו, ב' וישרצו, ג' וירבו, ד' ויעצמו, ה' במאד, ו' מאד, ז' ותמלא וכו'. ומשם בא להם השמירה בסוד ההקף, מסוד ב' שמות אל במילוי, שכל שם בגימטריא הק"ף, ושניהם בגימטריא ש"ע, (ועם כללות הי' אותיות בגימטריא מלבו"ש, חשמ"ל (יחזקאל א ד), עתים חשות עתים ממללות (חגיגה י"ג ע"ב), על כן חשו ושתקו משארי לשונות ומללו בלשון הקודש והבן), והמשכיל יתבונן בדברינו טוב טעם ודעת, והשם הטוב יכפר ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
3
ד׳הבה נתחכמה לו פ"ן ירבה (שמות א י). יש לפרש ידוע שאור הפנים בכל אורות העליונים הוא רחמים, ובהסתר פנים הוא דין הוא בחינת האחור רומז לדין (ידוע למשכילים). וענין פנים ואחור באורות עליונים הוא, שכל שם אשר רומז באיזה אור מהאורות, אם הוא כפשוטו באותיותיו מיקרי פנים, ואחור הוא אותו השם בעצמו בריבוי ובריבוע, דהיינו השם אל כפשוטו מיקרי אור הפנים, ובריבוע כזה א' א"ל מיקרי בחינת אחור, וכתבנו בספרי רגל ישרה שעל כן בלשון הקודש יכונה לאור הרחמים פנים, (שבלשון יחיד הוא פן), ואור הדין אחר, דהנה תיבת פן כשתרבעהו כזה פ' פ"ן, אזי יהיה בגימטריא אחר (עם הכולל, ונחסר הכולל להורות שאור הזה פחות מדריגה אחת מאור הפנים, וגם נתרבה להיקרא בג' אותיות אחר, להיות שכבר נתרבה מב' אותיות פ"ן ג' אותיות בריבוע, והבן מאד ומאד). והנה בהאיר אור הפנים, בודאי אין שום סט"א שולט בישראל, רק ח"ו בהסתר אור פנים לאחור. והנה היו במצרים רד"ו שנה בשעבוד בהסתר פנים, מנין פ"ן באחור כנ"ל פ' פ"ן רומז להסתר הפנים לבחינת אחור, (וכל זה ידוע דבאמת לא היו רד"ו בשלימות במצרים, כי רד"ו התחילו מהתחלת ירידת בני יעקב בפעם הראשון למצרים שאמר להם רד"ו שמה (בראשית מב ב), אבל בעת ירידת יעקב אמר יוסף רד"ה אלי (בראשית מה ט), שלא היה רק רד"ה שנה, והוא מנין אחר כנ"ל), שהוא הסתר הפ"ן כנ"ל. וז"ש הבה נתחכמה לו פן ירב"ה, נתחכם לעשות שהפ"ן יתרבה בריבוע לבחינת אחר כזה פ' פ"ן מנין רד"ו, שאז השעבוד בהסתר פנים, (ובזה תבין ל"ו למושיען של ישראל (סוטה י"א ע"א)). וזה שסיימו אחר כך ועלה מן הארץ, שעל כרחך בהסתיים חשבון אור האחור, יעלו מן הארץ כאשר יחזור אור הפנים להאור, (וכבר כתבנו במקום אחר אמר אויב וכו' אחלק שלל (שמות טו ט), שלל בגימטריא ב' פעמים פני"ם, שרצה האויב לחלק היחוד דפנים בפנים, וכבר שיבח שלמה לכנסת ישראל ושלל לא יחסר (משלי לא יא), שלא יחסר היחוד דפנים בפנים, ואין כאן מקומו). ועל פי זה יתפרש לקמן (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכו', ר"ל באותו הדרך שיהיה העינוי שלהם, דהיינו לרבעות תיבת פן כנ"ל, בזה הדרך היה גם כן הגאולה, שאמר השי"ת כ"ן ירבה, תיבת כן יתרבה בזה הדרך כ' כ"ן בגימטריא צ', שכל אחד מישראל היו לו צ' חמורים טעונים כשיצאו ממצרים (תנחומא בשלח סי' כ"ה). וזה שנרמז לאברהם ואחר כן יצאו ברכוש וכו' (בראשית טו יד), שהרכוש יהיה בענין אחוריים של תיבת כן כנ"ל היינו צ' חמורים, [הגם שיש לפרש גם כן באופן אחר אחרי כן, היינו אחר אותיות כ"ן הם אותיות ל"ס שהוא ר"ת לילי' ס"מ, הם דכר ונוק' דסט"א שהכניעום, (והוא בגימטריא צ' שהיו להם טעונים לישא משאם כעבדים לאדוניהם), עם כל זה הכל הולך אל מקום אחד, והבן וכפלים לתושיה] וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא:
4
ה׳ויאמר השליכהו ארצה וכו' וינס משה מפניו (שמות ד ג), ויאמר וכו' שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו (שמות ד ד) וכו', למען יאמינו וכו' (שמות ד ה). צריך להתבונן. א', למה משמיענו אשר נס משה מפניו. ב', בציווי השם נאמר אחז, ובעשיית משה נאמר ויחזק. ג', בציווי נאמר אחז בזנב"ו, ובעשיה ויחזק ב"ו. ד', למען יאמינו הוא מאמר הש"י מחדש, ולא נאמר ויאמר ד' וכו'. והנראה דמשמיענו צדקת משה אשר פחד מהנחש עד אשר נס מפניו, כי מתחילה היה סובר כשנעשה הנחש, אשר כוונת השי"ת להפחידו בלבד על אשר אמר על ישראל והן לא יאמינו לי, ודוקא להפחידו מהנחש על כי הנחש סיפרה גם כן לשון הרע כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פי"ט ד'), ואחר כך כשאמר לו השי"ת שלח ידך ואחז בזנבו, היה סובר אשר ח"ו הגיע עתו להמית שונאיו על ידי הנחש, והנה היה תיכף בלב שלם מרוצה למסירת נפשו ולא המתין לסיום מאמר השי"ת, רק תיכף ומיד רץ והוסיף במצות השי"ת, הגם שהש"י לא צוה אותו רק אחיזה בלבד ובזנבו, והוא להיותו רואה שזה חפץ הש"י, החזיק בחוזק ובכולו, כי מסר נפשו בגזירת הש"י לדעתו, נ"ל:
5
ו׳וראיתם על האבנים אם בן וכו' (שמות א טז). הנה בביאור תיבת אבנים אמרו רז"ל במדרש (שמו"ר פ"א י"ד) בשעה שהאשה כורעת לילד, ירכותיה מצטננות כאבנים. והנה יקשה למה אמר הרשע בלשון הזה, ולא אמר כפשוטו וראיתם אם בן הוא וכו'. אך לפי פשוטו נ"ל דהנה גילו לנו חכמי האמת מפני מה בשעת הלידה מצטננים ירכי האשה, דהענין הוא דכשבא הזמן שיצא הולד לאויר העולם, ומן הצורך הוא בפעולת הטבע שהטביע היוצר כל שידחה הולד ממקומו, ואז מסתלק החיות של הירכים למעלה בזרועות ובחזה, וצר לו המקום שם ונדחה הולד משם בכח, אפילו הולד מת שהוא כאבן באין תנועה, עם כל זה דוחהו משם החיות שנסתלק לשם. והנה הרשע הלזה חש פן יאמרו המילדות האיך אפשר להמית הולד בטרם צאתו לאויר העולם לגמרי, הלא הוא כיון שישאר באין חיות ותנועה, תסתכן גם האם כי לא יתנועע לצאת. לזה אמר הרשע וראיתם על האבנים, רצ"ל תראו בזה הענין שירכות האשה מצטננות כאבנים מחמת שמסתלק החיות, על כן אפילו הולד מת ידחוהו החיות משם ולא תסתכן האם. ובזה ידוקדק גם כן אומרו אם בן הוא והמיתן אות"ו, ולא אמר אם בן הוא תמיתוהו. רק שבא למעט אם בן הוא והמיתן אות"ו דייקא ולא את האם, כי אין חשש ליולדת מטעם הנ"ל:
6
ז׳מדרש שם (שמו"ר פ"א י"ג) שפרה. שהיתה משפרת את התינוק וכו'. מדה כנגד מדה זכתה ויצאו ממנה הכהנים המשפרים את ישראל מלכלוך חטאתם שמכפרים עליהם בקרבנות: שם (שמו"ר פ"א י"ג) פועה. שהיתה נופעת יין וכו'. מדה כנגד מדה זכתה ויצאה ממנה מלכות בית דוד, נאמר בו (בראשית מט יא) אסרי לגפן עירה וכו' כבס ביין לבושו וכו': שם (שמו"ר פ"א י"ג) שפרה. שפרו ורבו וכו'. מדה כנגד מדה זכתה ויצאו ממנה הכהנים המכפרים בקרבנות סוטה, ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה ממנו זרע (במדבר ה כו), ומכפרים בקרבנות זבים וזבות המצורעים האסורים לבתיהם בטומאתם: שם (שמו"ר פ"א י"ג) פועה. שהיתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים וכו'. זכתה ויצאה ממנו מלכות המשיח שיחיה את ישראל אחר שיאמרו כל האומות אבדה תקותם ח"ו, אז יבוא ויגאלנו: שם (שמו"ר פ"א י"ג) שפרה. ששפרו מעשיה לפני אלקים. רצ"ל שלא עשתה מפני הכבוד וכיוצא רק כוונתה לאלקים, זכתה ויצאו ממנה הכהנים מביאים הקרבנות לשמו ית' דוקא, כי הזבח נפסל במחשבה: שם (שמו"ר פ"א י"ג) פועה. שהופיעה את ישראל לאלקים. רצ"ל האירה פניהם ללמדם דעת לבל יתבטלו ממצותיו מיראת פרעה כמו שהיא לא חששה ליראתו, זכתה ויצא ממנה משיח ולו יקהת עמים (בראשית מט י) וליה ישתמעון עממיא: פועה. שהופיעה פניה כנגד פרעה וכו' (שמו"ר פ"א י"ג). מדה כנגד מדה מלך המשיח ובן דוד יתן לפניו גוים ומלכים ירד (ישעיה מא ב): שפרה. שהיתה משפרת על דבר בתה וכו' (שמו"ר פ"א י"ג). יצא ממנה הכהנים אשר היו מפייסים את המלכות בעת ששלטו, כעין שמעון הצדיק לאלכסנדר (יומא ס"ט ע"א), ועזרא לכורש: שפרה. שהעמידה וכו' (שמו"ר פ"א י"ג). כל המקיים נפש וכו' (ב"ב י"א ע"א), והנה הם קיימו כמה וכמה נפשות, זכתה ויצאו ממנה הכהנים אשר הנפש החוטאת היא וכו' (יחזקאל יח כ, עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו), והם מכפרים ומקיימים אותם:
7
ח׳בזהר (ח"ב ז' ע"א) ר' יוסי ורבי יהודא הוו יתבי ולעאן באורייתא קמיה דר' שמעון, אמר ר' יהודא האי דכתיב (שמות א ח) ויקם מלך חדש על מצרים, ותנינן דאיהו קם מגרמיה מה דהוי שפל קם ולא אתחזי למלכא ובעותרא קם, אמר ר' שמעון כלא הכי כגוונא דאחשורוש דלא אתחזי למלכא, וקם מגרמיה וקם בעותרא ובעא לאובדא לישראל מעלמא, אוף הכי האי לא אתחזי למלכא וקם מגרמיה ובעא לאובדא לישראל מעלמא, דכתיב (שמות א ט) ויאמר אל עמו וגו', (שמות א י) הבה נתחכמה לו וגו', עכ"ל. הנה צריך להתבונן מה היה שאלת ר' יהודא ומה השיב לו ר' שמעון. והנה לכאורה שאלת ר' יהודא היה מה הוא הצורך להשמיענו דלא אתחזי למלכא וקם מגרמיה, אם כן מה השיב לו ר' שמעון שהוא כגוונא דאחשורוש, הנה גם שם לא נדע הצורך לזה. עוד יש להתבונן במה שאמר ר' שמעון ובעא לאובדא לישראל מעלמא, דכתיב ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו, ומה צריך לראיה הלא הוא דבר מפורסם. והנראה לפרש דהנה באיתערותא דלתתא אתער עובדא לעילא, וכשישראל מסגלין מצות ומעשים טובים לתתא, אז הם מושפעים מלעילא שובע שמחות ושפע ברכות, ומאיזה התעוררת היה בריאת העולם כי לא היה מי לעורר אתערותא דלתתא, אבל מחשבתן של ישראל קדמה לזה מה שיסגלו אז מצות ומעשים טובים, הנה ישראל דוקא מסוגלים לזה כי מחשבתן קדמה למעשה בראשית (עיין ב"ר פ"א ד'), ובזה הם מתעלים על כל האומות אין ביד אומה כח לעמוד נגדם, כיון שמחשבתן הועילה למעשה בראשית בזולת איתערותא דלתתא, באיזה עזות יעמוד שום אומה נגדם:
8
ט׳ואלה שמות בנ"י ישרא"ל הבאי"ם מצרימ"ה וכו' (שמות א א). ידוע דגלות מצרים הוא גלות הכולל כל הגליות, על כן הגם שמדבר הכתוב בגלות מצרים, עם כל זה מרמז על כל הגליות, ומצרים פירושו לפי זה לשון מיצר וצער. והנה הגאולה מכל הגליות שהוא על ידי תורה ותשובה, והנה תשובה יוכל כל אדם עשות, מה שאין כן תורה מי שאינו תלמיד חכם אינו יכול לעסוק בתורה, והבטיח הש"י לדוד שיהיה ספרו תהלים "חשוב כעוסקים בנגעים ואהלות (שוח"ט מזמור א'). וזה שנרמז בס"ת בפסוק "תהלים "ותשובה דוק ותשכח:
9
י׳איש וביתו באו (שמות א א). יש לפרש איש וביתו, היינו כל שם משמות השבטים במילואיהם, דמילוי מכל אות נקרא בית שהאות בעצמו נקרא "אבן, מה שאין כן במילואו הוא תיב"ה נקרא בי"ת, כנודע מספר יצירה. והנה כאשר תמלא אותיות י"א שבטים שבאו למצרים, תמצא בהם קל"א אותיות, לבטל הקל"א אילן המנגד לתכלת (עיין מנחות מ"א ע"ב), אשר הוא המקטרג הגדול בכל הגליות, ובפרט בגלות החל הזה האחרון, אבל צירופו וקטרוגו הוא בכל הגליות, ותבין מספרי המקובלים "והקל נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף (בראשית מה טז), ק"ל חסר כתיב, הוא הק"ל מן שמיא נפל (דניאל ד כח), מן הנפילים אשר היו בארץ, וכן כתבנו בפסוק (איכה ד יט) קלים היו רודפינו, כל רודפינו בכל הגליות המה "קלים, היינו הכל מקטרוג ומכח הקל אשר מן שמיא נפל. וז"ש "מנשרי שמים, מן אותן אשר נפלו ונשרו מן השמים, והאל"ף שבתוכו הוא הנהירו דקיק אשר בתוכו מהקדושה, מה שאין כן הוא עצמו סמ"ל הקנאה, על כן נכתב ק"ל חסר. והנה בשבטים קל"א אותיות במילואיהם, לבטל קיטרוגו על ידי שמותיהם הקדושים, ואם תמלא את הווי"ן שבשמותיהם רק בווי"ן (זולת אלפין ויודין), אזי יהיו אותיותיהן קכ"ו ריבוע שם אדנ"י, לרמז השכינה שירדה עמהם למצרים:
10
י״אוירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים (שמות ב כה). יתפרש הענין לדעתי על פי מה שהביא הרמ"ז דברי הרב בדרוש הנקודין וז"ל, חוש העין מוציא ניצוצין לחוץ. גם נודע כי חוש הראות קרוב לחוש הדעת יותר משאר החושים, ולכן מקבל כח גדול מהנשמה שהוא בדעת, ולכן אם הנשמה קדושה, יזיל רוב טוב דרך מעיין העין, (ובכל מקום שרואה האדם כזה מתברך הדבר, וזה שתמצא ביוסף (בראשית לט כג) אין שר בין הסהר רואה את כל מאומה בידו באשר י"י אתו, רצ"ל שהבין שר בית הסהר שעל ידי ראיית יוסף בדבר יתברך הדבר, מה שאין כן בראיית שר בית הסהר היה להיפך, על כן אין שר בית הסהר רואה וכו', רצ"ל לא היה רוצה לראות שום דבר, באשר הבין כי י"י את יוסף, נ"ל). ואם טמאה היא יצא מהעין ניצוצים רעים המזיקים, ובלעם יוכיח שהיה מסיגי הדעת ועינו ראה להשחית בה מאד והיה משתבח וכו', עכ"ל. והנה ידוע דבמצרים היה גלות הדעת, וכביכול בהגיע הזמן להתעורר הדעת וידעתם כי אני י"י (שמות ו ז), הנה כביכול מבשרי אחזה אלוקי התעוררת הדעת על ידי חוש הראות, הנה נאמר וירא אלקים את בני ישראל, ועל ידי זה כביכול וידע אלקים, נתעורר הדעת לצאת מן הגלות:
11
י״בויתפרש עוד וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים (שמות ב כה). דהנה כתיב (יחזקאל טז ז) ותרבי ותגדלי וכו' ואת ערום ועריה, שהיו ערומים מזכות התורה ומצות, והיה הדבר דמיון מעשה בראשית שהנה בכל דבר צריך להיות איתערותא דלתתא. והנה בריאת שמים וארץ בראשית ברא אלקים (בראשית א א), בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר פל"ו ד'), והנה לא סיגלו עדיין מצות ומעשים טובים, רק הספיק מחשבתן של ישראל מה שידע הש"י שיסגלו אחר כך מצות ומעשים טובים. והנה בראשית נמי מאמר הוא (ר"ה ל"ב ע"א), עם כל זה לא נכתב בתורה מאמר, מבואר שהוא התעוררות הראשון כביכול טרם גילוי האותיות, והוא כביכול נקרא רק בשם ידיעה בחכמה, ידע הש"י השעשועים אשר יהיה לו מישראל עם קרובו, (עיין מ"ש בדרושי חנוכה וינעם לך). והנה בכאן שהיו ישראל עירום ועריה ולא היה מקום לאיתערותא דלתתא, (הגם שבטרם צאתם נתן להם מצות פסח ומילה כמד"א (יחזקאל טז ח) ואעבור עליך וכו', עם כל זה בהתעוררות הראשון לפקדם ברחמים לא היה להם עדיין זכיות, ובזה לא יהיו דברינו סותרים למה שכתבנו בדרושי החנוכה, עיין שם). הנה היה הדבר כעין מעשה בראשית הספיק ידיעתו ית"ש אשר יקבלו אחר כך (העבודה). וזה שאמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו' (שמות ג יב), הנה מה שרמזה התורה וירא אלקים את בני ישראל, ראה תכונתם שהם מוכנים לכך ויסגלו אחר כך מצות ומעשים טובים, וידע אלקים הספיקה הידיעה כביכול, הנה נאמר בפסוק רק "וידע ולא נאמר אמירה. כי הוא דוגמת מאמר הראשון בראשית, הגם שהוא מאמר לא נאמר ויאמר, כי מורה על רצון העליון טרם גילוי האותיות בדיבור. והנה התרגום מפרש ומבאר המקרא, תירגם ואמר במימריה למפרקהון, כי באמת "בראשית נמי מאמר הוא, הבן הדברים ויונעם לך:
12
י״גבמדרש (שמו"ר פ"א י"ד) ויאמר בילדכן את העבריות (שמות א טז), למה צוה להמית אותן על ידי המילדות וכו'. דרש תיבת "ויאמר הב' מיותר, להיות שאמר דבר מה שבלבו אשר בשביל זה אמר להם דבר זה: ויפרע מהם. רצ"ל ב' רעות חשב, א' שלא יתבע הקב"ה ממנו. ב' שיפרע מהם ויתבטל ח"ו הבתים שהיו ראויים לצאת מהם, ואף על גב דהוא הוא המצווה אותם לעשות כזאת, עם כל זה דברי הרב ודברי וכו'. ויתפרש עוד על פי דברי הרב בעל הפלאה דבן נח מצווה על העוברין מה שאין כן ישראל, ויפרע מהם על שאינם מחמירין על עצמן כדין בני נח כיון שלא קבלו התורה. ובזה יונח מ"ש לעיל דדריש תיבת ויאמר הב' שאמר בלבו, דהנה הרבה טענות היה לו לנחש לטעון דברי הרב ודברי וכו', אלא דאין טוענין למסית (סנהדרין כ"ט ע"א). והנה אין טוענין בשבילו, אבל אם טען המסית טענתו טענה. וזה דאפקיה בלשון אמירה, דחשב בלבו שיבוא להקב"ה במו פיו לטעון טענתו:
13
י״דוראיתן על האבנים (שמות א טז). מקום שהולד נפנה בו כו' (שמו"ר פ"א י"ד). דרש "אבנים מלשון "אופנים, דאותיות בומ"ף מתחלף: דבר אחר האבנים וכו'. קשה כאבנים וכו' (שמו"ר פ"א י"ד). ורצ"ל הרשע אמר לא תחושו בהמיתכן הולד תסתכן גם האשה, כי כתבו חכמי האמת שבשעת הלידה עולה החיות מהירכים למעלה, והנה יש למעלה דוחק מריבוי החיות, על ידי זה ידחה הולד ממעי אמו אפילו הוא מת. לזה אמר הנה לכם סימן שירכותיה מצטננות כי יצא החיות למעלה, ועל כן לא תסתכן גם אם הולד מת יצא ממנה: סימן גדול מסר להם כו' מה היוצר וכו' (שמו"ר פ"א י"ד). רצ"ל מסר להם סימן לידע אם כבר הגיע זמן לידתה, כשאינה יכולה לחבר רגליה הוא סימן לפתיחת הרחם: מצטננות כאבנים, גם זה סימן שהגיע זמן לידתה: אמר רב חנין סימן גדול וכו'. דרש זה מתיבת וראית"ן, להורות שתוכלו לראות זה קודם הלידה: מלמד שתבע אותן להזדווג להן ולא קיבלו ממנו (שמו"ר פ"א ט"ו). הנה יש להתבונן האם היו רשאין להכניס את עצמן בסכנה, בשלמא לענין הילדים סברא הוא גם לבני נח מאי חזית דדמא כו', מה שאין כן גילוי עריות בן נח אינו מצווה על קידוש השם, ובפרט אשה קרקע עולם כמו שאמרו חז"ל באסתר (סנהדרין ע"ד ע"ב), ובפרט בדבר שביד הגוי לעשות בהכרח. וי"ל דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"פ י"א) הנבעלת לערל קשה לפרוש, כי יטבע בנפשה טבע הערל, וחששו פן ח"ו על ידי חיבורם יגיע להם ח"ו תכונה רעה בנפשותם, וישמעו אחר כך לעצתו בענין הילדים. ונראה דזה היתה גם כן כוונת פרעה, כי לא מצינו. (ויתר נמחק חבל על דאבדין ולא משתכחין עוד על פרשה זו):
14