אגרא דכלה, ויחיAgra DeKala, Vayechi

א׳במדרש (ב"ר פצ"ו א') ויחי יעקב (בראשית מז כח). למה פרשה זו סתומה דכיון שנפטר אבינו יעקב, התחילה שעבוד מצרים על ישראל. והנה איני יודע איך נרמז זה בסתימת הפרשה. ורש"י פירש שנסתמה עיניהם ולבן של ישראל מצרת השיעבוד, והנה כפי הנראה רש"י ז"ל פירוש זה דעת עצמו, אבל אינו פירוש המדרש, כי לפי זה יהיה העיקר חסר מן הספר. וגם לפי פירוש רש"י ז"ל קשה הרי כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שיעבוד (שמו"ר פ"א ח'), ובפרט בחיי יוסף, (עיין במפורשים שיישבו דבריו). ועיין בדברי הרב הקדוש באור החיים במה שאמרו רז"ל (ב"ר פע"ט א') שלא נפטר יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא מיוצאי חלציו, (ששים רבוא דייקא הן הן כלל ענפי הקדושה), עיין שם בפרשת ויגש בענין המורא של יעקב כשירד למצרים, וכלל דבריו שענין הירידה למצרים היה להוציא ניצוצות התקועים בקליפת מצרים שהוא בטומאה היותר גדולה, ולשם היו משוקעים הניצוצות ביותר, וכלל הששים רבוא שקבלו התורה, הן המה אותם שהיו משוקעים בקליפת מצרים, ובימי יעקב יצאו הניצוצות מתוך הקליפה, ואחר כך הוצרכו לשיעבוד ולעינוי להתם חלאתם, ויתבררו ויתלבנו שיהיו ראויים לקבלת התורה, עיין שם דבריו המה מיוסדים על אדני פז כתבי הקודש להאר"י ז"ל. והנה אני הקטן אקרב הענין במשל באיכות הצירוף הכסף הגשמיי, הנה הכסף ההוא בעפר יסודו לא נראה לעין רק עפר ורגבי אדמה, רק המבין יראה בגוש העפר ההוא שיש בתוכו ניצוצות כסף, ויוכלו להוציאם על ידי הסמים והמצאות השייכים לזה, הנה קודם המלאכה הלזו הנה עפר שמו ואין לו שם כסף, וכאשר יחפור האומן אחר העפר הלזה ויקח את הנראה לו ראוי להוציא ממנו ניצוצי כסף, ויפעול בו בסמים הידועים, הנה קנה שם כסף, רק שעדיין מדובקים בו רגבי עפר אשר ממנו יצא, הנה יקחנו האומן ויכהו בקורנס ובסדן ובשארי הכלים, עד שיוסרו מעליו כל הרגבים ולא יוכר אם היה יסודו מעפר, אבל עדיין אינו מזוקק, כי עדיין טמון בתוכו טבע גסיות העפר ולא יתחברו החתיכות לגולם אחד מבלי סיג, על כן יקחנו האומן וישימהו בתוך כור ויפעול בו באש השורף כל סיג שבו, ובהפרד הסיגים יתהווה הכסף לגולם אחד מבלי סיג מונע. והנה תראה האומן כאשר ירצה לעשות כלי גדול של כסף, ויבקש מעפר מוצא הכסף לעשות ממנו הכסף, הנה כשיקח מערימת העפר מעט ויעשה על ידי הסמים המלאכה הראשונה עד שישוב מעפר להיקרא בשם כסף, ובאם שיעור הכסף הזה לא יספיק לו להכלי הנרצה, הנה לא יעשה מלאכתו השניה בקורנס ובסדין, עד אשר ישוב עוד ויקח מערימת העפר מעט מעט ויפעול המלאכה, וכאשר הכין השיעור ובירר מהעפר כל הצריך למלאכתו, הנה יניח המלאכה הראשונה לגמרי, ויסתום הבור אשר לוקח ממנו הרגבי אדמה, ויתחיל לפעול המלאכה השניה בקורנס, וכן משניה לשלישית לא יתחיל השלישית עד שיגמור המלאכה השניה מעט מעט בכל חלקי הכסף. וככה הוא במפלאות תמים דעים בהוצאות ניצוצי ישראל ששים רבוא ניצוצות, (הגם שמקובל בידינו ר"ב ניצוצות היו במצרים, היינו ר"ב מרפ"ח ניצוצין קדמאין, אבל בחילוק לנשמות ששים רבוא ענפים ולתולדותיהן, אין מספר המסתעפים מכל ענף וענף), הנה היו משוקעים בטומאת מצרים ערות הארץ ולא ניכר רק גסות וחומריות מצרים, והפועל אומן ית"ש הוא היודע הזיקוקין דנורין התקועים בתוכם, אשר הם ראוים להכלי הנכבד קבלת התורה בששים רבוא אותיות, הנה הביא השבעים ענפים הכוללים למצרים אשר הם כדמיון אבן השואבת הראוים למלאכה הלזו, לשאוב מטומאת מצרים כל ניצוצי הקדושה השייכים לענפיהם הפרטים, ויקרא להם שם חדש בני ישראל. הנה כאשר נגמרה המלאכה כביכול, שיצאו מעפריות מצרים כל הניצוצי קדושה השייכים אל התורה, הנה נקרא כעין סתימה להבור אשר לוקח העפר ממנו, כי אין עוד עפר ראוי להמלאכה הזו. וכבר כל העפר אשר היה ראוי למלאכה הלזו, הנה אחר כך בהיקרא שם חדש בני ישראל, מכל מקום עדיין עפריות טומאת חלאת מצרים דבוק בהם מקום אשר משם יצאו כמשל הכסף הנ"ל, הנה מן הצורך לשיעבוד להכות בקורנס ובסדין להתם החלאה, וכאשר תתום גם המלאכה ההוא עדיין לא יתדבק, כי טבע העפר מוטבע בתוכו, הנה מן הצורך לעינוי בתוך כור על ידי פעולת האש השורף כל חלאה והיו לאחדים ממש, והגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי (משלי כה ד). וכאשר תתבונן בכל זה תבין לפי פשוטו מאמרו ית' הנכבד לאבינו אברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טז יג), (רצ"ל מאז יהיה לך זרע אשר בו וממנו יצאו כל הענפים הראוים אל התורה היינו הששים רבוא, הנה יהיו מתחילה בבחינת גר בארץ לא להם, שלא יהיה להם שום יחוס רק יהיו משוקעים בארץ בלי היכר הניצוצין, ואחר כך כשיצאו מהארץ ההוא ויוכרו בהיקרא להם שם חדש שהם זרע"ך, אז) ועבדום (יתחיל השיעבוד כאשר תגמר המלאכה ראשונה לגמרי, אז תתחיל המלאכה שניה להתם הטומאה מהם, ואחר כך תתחיל המלאכה שלישית) ועינו אותם (בכור הברזל למען יתדבקו והיו לאחדים ממש, ואותו שאינו מתדבק ישרף באש, הן אותן שמתו בג' ימי אפילה, וסך הכל הגרות והשעבוד והעינוי יהיו ארבע מאות שנה מיום שנולד יצחק, שהיה זרע לאברהם ראוי להסתעף ממנו הענפים, מאז נמנה גרות הניצוצין שהיו במצרים). ומעתה בין והתבונן שלא נפטר יעקב אבינו עד שראה ששים רבוא מיוצאי חלציו, הנה נשלמו ענפי הקדושה וקנו לעצמם שם בני ישראל, ונשלם ענין הגרות הנאמר לאברהם, והתחילה מלאכה השניה הוא השיעבוד שאמר הש"י ועבדום, והנה הגם שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, הנה השהה הש"י מלאכתו השניה כביכול בזכות השבטים, אבל עם כל זה כיון שכבר נגמרה המלאכה הראשונה, (ידמה לסתימת הבור שהוציאו ממנו ניצוצי הכסף), הנה מוכנת השניה לבוא, והגם שמשהה האומן מלאכתו בסיבת מה, עם כל זה כבר בא העת והעונה. ובזה יבוארו לך דברי המדרש מפני מה פרשה זו סתומה, דכיון שנפטר יעקב אבינו (שלא נפטר עד שראה ששים רבוא, וכיון שנפטר היו מושלמים בודאי ששים רבוא), התחילה שעבוד מצרים על ישראל, (על ישראל דייקא שכבר היו להם שם חדש אשר פי י"י יקבנו ישראל), על כן נסתמה זאת הפרשה, להורות על סתימת המעיין אשר ממנו הוציאו הניצוצין ההם, הבן הדברים וינעמו לחכך:

ב׳במדרש (ב"ר פצ"ז ו') ואני נתתי לך (בראשית מח כב). בן (במדרש בי"ן אבל הוא טעות סופר כמ"ש במתנות כהונה) שהשכים ולא עשית כמעשיהן, לפיכך תהא השכם בחלקך, והוא פלאי. ונ"ל בפירושו דהנה כתיב (בראשית לד א) ותצא דינה בת לאה וכו' לראות בבנות הארץ. דהנך תיבות לראות בבנות הארץ מיותרים, (ודרשו בו דרשות [ב"ר פ"פ א']). ויש לפרש דהיציאה היתה בעת שהתחילה הראיה, דהיינו בבקר השכם כאשר יכיר איש את רעהו, ומשמיענו שכבר יצאו אז בנות הארץ, כי זונות היו והשכימו לזנות. וז"ש הכתוב משום הכי יצתה דינה, דהיה לה ענין חידוש שיצאו הבנות בבקר השכם, כי הנה היא היתה בת לאה אשר לא היה מנהגה לצאת בבקר השכם, רק ויבא יעקב מן השדה בער"ב, אז ותצא לאה וכו' (בראשית ל טז), והיה הענין הזה לה לחידוש, וירא אותה שכם בן חמור ויקח אותה וכו' (בראשית לד ב), הנה גם בזה היה די לשיאמר ויקח אותה שכם וכו', "וירא "אותה למה לי. אך הוא אשר דברנו דמשמיענו שהיה זה בהתחלת הראיה, שצריך לדקדק ולנחוץ בראיה קודם שיכיר, ומשמיענו שהרשע השכים אז בכוונה לזנות עם בנות הארץ, והנה מדייק בשם האיש ושם עירו שכ"ם מלשון השכמה. והנה ביוסף נאמר (בראשית לט יא) ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות וכו', מהו "כהיום "הזה. להורות בהתחלות היום כאשר יכיר איש את רעהו אשר יאמר עליו כי הוא זה, ואז היה המעשה דתתפשהו בבגדו (בראשית לט יב). והנה הוקשה לבעל המדרש מהו הוא ההבטחה שהבטיח לו שיהיה שכם בחלקו, וכי שכם בלבד נפל לחלקו, הלא חלקו פי שנים בחלק הארץ. לזה אמר דהכי קאמר להיות שלא עשית כמעשה שכ"ם שהשכימו לדבר עבירה, ואתה השכמת ולא עשית כמעשיהן, לפיכך תהא השכ"ם בחלקך, רצ"ל יהיה בחלקך ההשכמה היינו משכן שילה, שהוא בהשכמה מקום הראשון של השראת השכינה. והנה ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנתן לו שכם, רק הכוונה במדרש שבמתנת שכם רמז לו שההשכמה תהיה בחלקך, הבן:

ג׳בפסוק (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. יש להתבונן דהנה הגם שבירכם וחילקם לב' שבטים כראובן ושמעון, למה יברכו ישראל את בניהם רק בהם, ולא יאמרו ישימך אלקים כראובן ושמעון ושאר שבטי ישורון, ומהו היתרון בהם. ועוד למה לא אמר לעיל בברכתם אחר פסוק (בראשית מח טז) המלאך הגואל וכו', והמתין בברכה הלזו עד ששם את אפרים לפני מנשה. והנראה דהנה ידוע כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדיבור האחרון הוא לא תחמוד וכו' וכל אשר לרעך (שמות כ יז), והוא להתרצות בגזירותיו ית' אשר מנע ממנו הטוב ההוא הניתן לחבירו, ולחשוב כי הוא ית' הוא לבדו היודע הטוב והנאות לכל אדם ולא יקנא את חבירו, וכבר ידעת שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. ובהקדם עוד זאת ידוע כי התאוה והכבוד מוציאין גם כן את האדם וכו', (כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו'), והוא כאשר ישפיע הש"י טובה אל האדם, לא יבקש בזה תאוה וכבוד ויבא להתגאות על חבירו בזאת הטובה, רק אדרבא יכנע לפני בוראו ויחשוב כי הוא מצד החסד מבוראו עליו. והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה רק אדרבא וכו' וכנ"ל, וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים מבלי גאות, וכמנשה מבלי קנאה על טובת חבירו, והבן כי קצרתי:

ד׳וישבע יוסף את בני ישראל לאמר (בראשית נ כה). "הלאמר הוא לדעת שיאמרו לבניהם דור אחר דור עד בא העת והפקודה. ובזה יובן דבלשון יוסף דהשביע אמר והעליתם את עצמותי מזה, ובפרשת בשלח (שמות יג יט) אמר כי השבע וכו' את עצמותי מזה אתכם, ובכאן לא זכר אתכם. אך פירוש "אתכם הוא עם עצמותיכם, שגם עצמות שאר השבטים עלו (פסיקתא דר"כ פי"א), ולהיות שיוסף מת קודם לאחיו, לא היה מחק המוסר שיאמר להם "אתכם בפירוש, דיורה דגם הם ימותו בכאן, אך אמר להם בדרך רמז בתיבת "לאמר, להורות דיצא לבניהם וממילא נשמע דהם ימותו בכאן, ואחר כך סיים פקד יפקוד אלקים אתכם, דמשמע שהם בעצמם יהיו בכלל הפקידה שיעלו עצמותם. וז"ש תיכף בפסוק (בראשית נ כו) וימת יוסף בן ק"י שנים וכו', דנשמע מזה דמת קודם לאחיו, על כן אמר דבריו ברמז:

ה׳"ויישם בארון במצרים (בראשית נ כו). כבר ידעת מ"ש בזוהר הק' (ח"א רנ"א ע"א) כי אין מהראוי שיכנס בארון רק שומר הברית, והנה אמר בכאן הגם שהיה במצרים במקום הערוה והטומאה, עם כל זה שמר בריתו עד שזכה לכנס בארון הקודש, וכיון דמשמיענו מדרגות יוסף ששלט בבריתו על טומאת קליפת מצרים, שעל ידי זה היו מוכנים בני ישראל לגאולת עולם שלא ישתקעו בכוחות הטומאה, ז"ש (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה איש וביתו באו, בראותם שכבר עשה יוסף הכנה לבל ישתקעו, אז מורא לא עלה על ראשם, ובאו כולם למצרים להשלים החוב בלי שום פחד. וירצה עוד וימת יוסף בן ק"י, וכו' שעד יום מותו היה נקרא שמו יוסף, הגם שפרעה קראו צפנת פענח (בראשית מא מה) הוא לא נתפתה בזה, רק יחוסו היה בשמו יוסף, ויישם בארון מצרים דרך מלכים שמרשימים את שמם על ארונם פה נטמן פלוני, והנה אמר שיוסף צוה לרשום ולהשים זה השם יוסף על ארונו, ולא שם צפנת פענח, כי זה השם היה לו לתפארת, הגם שהיה מפורסם במצרים בשם צפנת פענח, ובעקבותיו הלכו כל בני ישראל אלה שמות בני ישראל (שמות א ב) ראובן שמעון וכו' לא שינו את שמם, ראובן שמעון עאלו, ראובן שמעון נפקו:

ו׳יהודה אתה יודוך אחיך (בראשית מט ח). יש לפרש דמורה על ענין המלוכה, כי כיון שנמשח האדם למלך על ישראל, הש"י משפיע לו החכמה כדי שיוכל לשפוט את ישראל, כמו שביקש שלמה מאת הש"י ונתת לעבדך לב שומע וכו' (מלכים א' ג ט), והבטיח לו הש"י חכמה וי"י נתן חכמה לשלמה (מלכים א' ה כו), וכן מבואר הענין בשאול ודוד, כיון שנמשחו למלכים נתרבה חכמתם, כיון שכל ישראל צריכים לו, מוכרח הוא להיות מקור כולל בחכמתו להיות משפיע לכל ישראל, אם כן התרבות חכמת המלך הוא בעבור ישראל, אם כן זה מיקרי שישראל נותנים לו החכמה, כיון שעל ידם ובשבילם הש"י משפיע לו חכמה, וכבר ידעת שהחכמה נקרא יו"ד מושכל ראשון נקודה. וז"ש אבינו יעקב ליהודא רמז המלכות, יהודא אתה יודוך אחיך, רצ"ל כל אחיך יגרמו לך השפעות היו"ד דחכמה, כי המלוכה שלך ויהיה לך חכמה מקור כולל לכל נשמות ישראל, הבן ותתבונן בזה י"י בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט), אבא יסד ברתא (עיין זוהר ח"ג רנ"ו ע"ב):

ז׳ברכות שמים "מעל (בראשית מט כה). אמרו רז"ל ברכה של מעלה אינה פחותה מאלף. והבנתי מבעל הטורים דמזה למדו חז"ל (ב"ק צ"א ע"ב) עשרה זהובים בעד ברכה, כי מאה ברכות בכל יום מגיע אלף ברכות מן השמים. והנה אמרו (תנחומא קרח סי' י"ב) אשר דוד המלך תיקן לומר המאה ברכות בכל יום, ולמדו מפסוק (שמואל ב' כג א) נאום הגבר הוקם "על, בגימטריא מאה. ותדע עוד לדעתי דהנה הקם גם כן מרמז לזה, דהנה נכתב בתורה (דברים י יב) "מה י"י אלקיך שואל מעמך, ודרשו בו (מנחות מ"ג ע"ב, עיין שם ברש"י ותנחומא הנ"ל) אל תקרי מה אלא מאה. והוא הנרמז בתיבת "הקם, שדרש מאתוון מה ק'. והנה נרמז הדבר ברכת שמים (הוא) "מעל, היינו מהמאה ברכות, על כן הקטן יהיה לאלף (ישעיה ס כב), כי "מה י"י שואל מעמך, "ומה הוא הקטנה דבר קטן בענין ואנחנו "מה (שמות טז ז), יהיה לאלף כשתוסיף בו אות א', אל תקרי מה אלא "מאה, ונרמז בהוספת האלף אלף ברכאן, הבן:

ח׳מדרש (ב"ר פצ"ו ב') אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי (בראשית מז ל), אימתי בשעה שנטה למות, עכ"ל. הנה אמרו רז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב וכו', נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו', יקרא קריאת שמע וכו', ואם לא נצחו יזכור לו יום המיתה וכו', (סוכה נ"ב ע"ב) אם אבן הוא נמוח וכו'. והקשינו לדעת כיון שההזכרה הלזו הוא רפואה בדוקה ודאית, למה לא יזכיר לו תיכף. ואמרנו בזה שהוא על פי האמור בזה שהיראה הזאת היא יראה פחותה וגורמת רצועה לאלקאה ח"ו, רק כשאין ברירה הנה מן הצורך להשתמש ביראה הלזו ולא יבא לידי חטא ח"ו. ולפי זה אין נאות לצדיקים להזכיר יום וכו', רק הם משתמשים ביראה הרוממות. והנה אברהם שאמר ואנכי הולך וכו' (בראשית טו ג), הוא בדרך תפילה. וכן יצחק אמר אדרבא בטרם אמות (בראשית כז ד). אבל יעקב שאמר ושכבתי וכו', למה אמר כזאת כגוזר בודאי, לזה אמר שלא אמר זה אלא כשנטה וכו', וידע שבודאי הגיע הזמן:

ט׳וישב על המטה (בראשית מח ב). תרין במסורה. דין. ואידך והמן נופל על "המטה (אסתר ז ח). אפשר מזה למדו רז"ל (מגילה ט"ז ע"א) מלאך בא ודחפו, כמו בכאן החיזוק על ידי אחר היינו המגיד, שהגיד לו הנה בנך יוסף וכו', כן הוא לשם הנפילה על ידי אחר:

י׳ויקח יוסף וכו' ואת מנשה בשמאלו וכו' ואת "מנשה (בראשית מח יג). תרין במסורה. דין. ואידך ותהי על יפתח רוח י"י ויעבור את הגלעד ואת "מנשה (שופטים יא כט). היינו אותו רוח י"י אשר דיבר ביעקב שבירך את מנשה אבי יפתח, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל (בראשית מח יט), שיצא ממנו יפתח כמו שאמרו רז"ל:

י״א"גור אריה וכו' (בראשית מט ט). "גור תרין ריש פסוק במסורה. דין. ואידך גור בארץ הזאת (בראשית כו ג). הוא שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרוייא, היינו בימי שאול שהיה דוד גר בארץ פלשתים, (אשר שם נאמר ליצחק גור בארץ הזאת), כבר היה לשם שלטון על השש מאות איש אשר נתקבצו אליו ויהי עליהם לשר (שמואל א' כב ב):

י״במדרש (ב"ר פצ"ו ה') אל נא תקברני במצרים (בראשית מז כט). למה שסופה של מצרים ללקות בכינים וכו'. תיבת נ"א מיותר. על כן דרש ברמז הר"ת "אל "נא, "אצבע "אלקים "אלקים "נעשה "להם, נ"ל:

י״גדבר אחר שלא יעשו אותו עבודה זרה. גם כן דייק מתיבת נ"א, כי הרמב"ם מנה בהלכות ע"ז נ"א מצות התלויים באזהרתה:

י״דדבר אחר יעקב אמר שלא יפדו בי המצריים וכו'. רצ"ל זכותו תגין עליהם בהיותו קבור לשם, ומתיבת נא קדייק "נא כעת אפילו לשעה, ותירצו אחר כך לשאת אותם ממצרים ביציאתכם, כי במקום שגוף הצדיק קבור לפי שעה, גם כן מגין זכות והראיה מרבי אלעזר בן רבי שמעון (ב"מ פ"ד ע"ב):

ט״וא"ר ברכיה ידא דדחת תליתאה דעלמא, (היינו את המלאך שנאבק עמו שהוא שליש עולם) אתה מבקש לדחותה. נ"ל דדרש לה "מעל "ראש (בראשית מח יז), דהיה לו לומר מראש, ודרש ר"ת מע"ל רא"ש, "אתה "רוצה "לדחות "מלאך "שליש "עולם:

ט״זאל נא תקברני במצרים (בראשית מז כט), למה שסופה של ארץ מצרים ללקות בכינים ויהיו מרחשות בתוך גופי, לפיכך אל נא תקברני במצרים, עכ"ל (ב"ר פצ"ו ה'). כי היכי דלא להוו דברי חכמינו ז"ל כחלום בלא פתרון, ויבואו ח"ו הפוקרים לחפאות דברים אשר לא כן על דברי חכמינו ז"ל, אבאר לך את הנלע"ד בדברי חכמינו ז"ל הללו, ובודאי לא ירדתי לסוף דעתם, אבל ארשום לך את חלקי בדברי חכמינו ז"ל, דהנה בודאי מן התימה הוא שיהיה מתיירא יעקב מזה שיהיו הכינים מרחשין, דהנה בודאי אם לא האמין בעצמו שהוא צדיק גמור ולא ישלוט בו רמה ותולעה, איך יתקיים כל כך גופו זמן מרובה, ואם היה החשש דישמוהו בארון של שיש סתום ויהיה באפשריות גופו להתקיים, הנה איך יבאו הכינים לשם. ועל כרחך אתה צריך לומר שיודע היה קדוש ישראל ובעצמו שיתקיים, כי היה נקי מכל סיג וחלאה ואיך ישלוט בו רמה ותולעה ובפרט הניתן לעונש על מצרים. ועוד יש להתבונן מה הוקשה לו, וגם סיים לפיכך אל נא וכו'. והנראה דהוקשה להם אומרו אל נא תקברני במצרים, וכי אחר גבול מצרים לא הקפיד, הרי הקפיד דוקא לקוברו במקום אבותיו, משמע שחוץ לזה יש עוד במצרים קפידא אחרת. וגם אומרו במצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, בפרט פעולת הקבורה הוא דוקא בארץ. על כן דרשו דהנה יעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, הנה לא יכול לו המלאך שהיה שלם מכל סטרין ויגע בכף ירכו ותקע וכו' (בראשית לב כו), דשם יכול לו הואיל ונשא ב' אחיות שעתידה התורה לאסור (פסחים קי"ט ע"ב), הגם שיצאו הדברים כבושים מאת הש"י, עם כל זה כיון שעתידה התורה לאסור זה, לזה יכל לו הס"ם בירכו, הלא תראה כי לעתיד לבא לא ירצה יעקב לברך ברכת המזון בסעודה, על שנשא ב' אחיות כמו שאמרו רז"ל (שם). והנה בנגיעת המלאך בכף ירכו, ידוע דעל ידי זה נפגם ההו"ד. והנה עיין בכתבי מרן האר"י ז"ל דהמכה של כינים יצאה מהוד דמלכות דקדושה, וזה היה מתיירא יעקב [יען שעל ידי המלאך שיכול לו] נפגם ההו"ד, פן בהגיע זמן המכה אשר תצא מן הו"ד תגיע המכה גם אליו, וכמו שיכול לו המלאך בזה. ובזה תתבונן גם כן טעם אמרם שהיה מתיירא דוקא מן הכינים, ולא מן הצפרדעים כדומה, והבן כי נעים היא. ומרומז הדבר א"ל נ"א, "אצבע "אלקים "נעשה "להם, שאמרו במצריים אצבע אלקים הוא (שמות ח טו), אצבע בגימטריא "נצח "הוד תרין פלגי גופא, והבן:

י״זויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט א) ר' יודן אמר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו (ב"ר פצ"ח ב'). קשה ליה למה נאמר "ויקרא ולא ויאמר. לזה קאמר שקרא להש"י להיות עם בניו בכל זמן, רבי פנחס אמר זימנו לבניו, "ויקרא מלשון כי שם יאכלו הקרואים (שמואל א' ט יג). והכוונה זימנו, על פי האמור בזהר (ח"א קמ"ח ע"ב) אצל דוד שזימן את המלך מלכו של עולם כביכול, וא"ל מארי כיון שאתה מזומן אצלי כביכול, תשנה מנהגך ועשה רצוני. כן ביעקב זימן את הש"י אל בניו, כדי שיעשה רצונם בכל זמן: אמר רבי אבין עשאו אפטרופס על בניו, אפטרופס ממנין את אדם היקר והחשוב. ויתפרש באפשר על פי הנדרש בזהר (ח"ג ג' ע"א) "ויקרא (א א), אתוון "אוקיר "אנוש וכו' (ישעיה יג יב). והכוונה למנות הש"י לאפטרופוס, שהאפטרופוס מחוייב לטעון בעד היתומים אילו הוה אביהון קיים (כתובות ק"ט ע"ב):

י״חושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט ב). ר' יודן אמר שמעו לאל ישראל אביכם (ב"ר פצ"ח ג'), כי ושמעו לישראל אביכם מיבעיא ליה. ורבי פנחס אמר שמעו אל, הוא ישראל אביכם. צורך הודעה זו כי הקב"ה הבטיח שהי"ג מדות אינן חוזרות ריקם, אם יעשו בני לפני כסדר הזה וכו' (ר"ה י"ז ע"ב). והנה י"ל כפשוטו אם יתעטפו ויקראו הי"ג מדות, וי"ל אם יעשו כסדר הזה, היינו מה הוא רחום וכו' (שבת קל"ג ע"ב). אך ממדה הראשונה "אל (שמות לד ו), אי אפשר לומר רק בפירוש הראשון. והנה יעקב ברצותו להדריך את בניו להלוך בדרכיו ית"ש, אמר שמן החיוב עליהם דוקא כפירוש השני, ואמר הרי גם ממדה הראשונה אין ראיה, דהרי ישראל אביכם נקרא אל (מגילה י"ח ע"א), כמד"א (בראשית לג כ) ויקרא לו אל, אבל ישראל אומרים להקב"ה מי אל כמוך (מיכה ז יח), הוא המדה הראשונה שבמדה:

י״טר' אלעזר בן אחוי אומר מכאן זכו ישראל לקריאת שמע (ב"ר פצ"ח ג'). רצ"ל ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט ב), דהיינו תשמעו אל ישראל אביכם, באמרכם שמע ישראל (דברים ו ד):

כ׳עוד במדרש (ב"ר פצ"ו א') בהתחלת הפרשה ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז כח), למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות של תורה, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב, התחילה שיעבוד מצרים על ישראל, עכ"ל. לא נודע היאך נרמז הדבר בסתימת הפרשה, ולדברי רש"י ז"ל העיקר חסר מן הספר. וגם אי אפשר לומר שתיכף אחר פטירת יעקב התחיל השיעבוד, דהרי יוסף מלך היה עוד נ"ד שנה. ונ"ל על פי מ"ש במקום אחר על מה ששאל הקב"ה לאברהם במה אתה רוצה שישתעבדו בניך בגיהנם או במלכיות ובירר לו המלכיות (ב"ר פמ"ד כ"א). והנה קשה וכי סלקא דעתך שכבר אין גיהנם לישראל, הרי מבואר בספרי הנבואה ובגמרא ובזהר עניני גיהנם אשר מסתמר שערות הראש. אבל יצדק הדבר על פי מה דנדקדק במאמר הש"י במה אתה רוצה שישתעבדו בניך בגיהנם וכו', וכי גיהנם שיעבוד מיקרי, עונש הוא ביסורין. אבל תתבונן הנרצה דהנה החולה כאשר הוא בדיעה שלימה ומיושבת ויודע את חוליו, ורואה רופא נאמן באהבתו משתדל לרפאותו, ונותן לו סמים המרים היפך טבעו וכיוצא בדבר אשר מתעסק עמו היפך חשקות טבעו, אין זה נקרא על החולה שיעבוד שהוא משועבד לרופא לעשות כרצונו, כיון שהחולה הוא בדעת שלימה, אדרבה ישמח ויגל בדבר, ביודעו שהרופא הנאמן בודאי ירפאהו ועושה לטובתו. אבל אם החולה מבולבל בדעתו ואינו משיג ענין המחלה וענין הרופא, הנה כמשא כבד יכבד עליו מצות הרופא מסמים המועילים, וברוב פעמים צריכין לפתוח פיו בחזקה ולשפוך לתוכו הסמים וכיוצא בענינים. הנה לדרך הזה נראה הדבר על החולה כעין שהוא משועבד לרופא, ועובד עמו עבודת הפרך בחנם. והנה זה הוא הנשאל לאברהם אבינו, דהנה בין עניני גיהנם בין עניני המלכיות, הנה הש"י הרופא הנאמן משתדל ברפואתו, והנה כשיש לנו דיעה שלימה בהודע הדבר הנרצה, שוב אין זה שיעבוד, ואדרבא לשמחה יחשב. והנה הש"י המשתדל לרפאותינו מחטאותינו, כיון שלא יהיה הדבר נגד טבעינו אם כן אין זה עונש, הנה מן הצורך שלא תהיה דעת שלימה כדי שישוב הדבר לעונש, (ולפעמים גם ברפואות האנושיית מן הצורך לזה שלא יהיה החולה בר שכל, וישוב הדבר היפך טבעו, והיה המשקה אשר ישתה לרפואה על ידי הניגוד, הבן הדבר). והנה שאל הש"י לאברהם במה אתה רוצה שישתעבדו בניך, היינו שלא יהיה להם דעת שלימה בעת עונשם, או בגיהנם או במלכיות, ובירר אברהם המלכיות, אבל בגיהנם יש להם דעת שלימה באומרם רבש"ע יפה דנת וכו' (עירובין י"ט ע"א) ואין זה שיעבוד רק שמחה לנפש ביודעה הרופא הנאמן משתדל ברפואותה. וביודעך זה הנה ענין הגלות היה ידוע מאברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ושבטי ישורון, וכל הדור אשר באו מצרימה היו יודעים היטב הענין הנרצה להעלאת הניצוצין ותיקון העולם בקבלת התורה, ואפילו עשו היה יודע וילך אל ארץ (בראשית לו ו), לא רצה לשלם החוב ולא ליקח המתנה (ב"ר פפ"ב י"ג). וחלק י"י בני יעקב כולם נכנסו ברצונם וחשקם, ביודעם היטב את הטובה הגדולה המוכנת להם וזה הוא רפואתם. והנה כל זמן שהיה להם הדעת השלם בזה, הנה לא תפעול הרפואה, כיון שאינה מנגדת לעורר ריב עם הטבע, ולא יתחזקו היסודות שבטבע הבן הדבר, הנה היה בהכרח שיתמעט הדעת מזה הענין ולא ישכילו איכות הטובה, כשמתמעט הדעת הנה מתנוצץ שיעבוד, בין והתבונן. ומעתה תבין בעבור זה פרשה זאת סתומה, דכיון שנפטר יעקב אבינו התחילה שעבוד מצרים על ישראל, כי הגלות היו יודעין, אבל היו יודעין בטוב ענין הטובה ולא היה נחשב עליהם הגלות לשעבוד, אבל כיון שנפטר יעקב נתמעטה דעתם ונסתמה חכמתם, ולא היו מכירין כל כך במושכלות, ושב להם ענין ידיעת גלותם לשיעבוד. ויש לכוין כל זה בדברי רש"י גם כן באמרו נסתמה עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, אך סיום דבריו שהתחילו לשעבדם אי אפשר להלום, ואפשר זה אינו מדברי רש"י ז"ל. ועל פי זה תתבונן עוד מה שתמוה לכאורה היאך יאמר המדרש דכיון שנפטר יעקב אבינו וכו', הרי בכאן מדבר ויחי יעקב כו'. אבל הנרצה הפרשה הקודמת מסיימת (בראשית מז כז) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויפרו וירבו מאוד ונסתמה הפרשה, להורות מפני מה נסתם, אמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, יעקב היה חי בארץ מצרים הגם שהיה יודע אשר שם ישתעבדו בניו, עם כל זה החכמה תחיה ויחי יעקב י"ז שנה, ביודעו חכמתו הטוב הנמשך מזה, אבל כשנפטר יעקב נסתם הדבר מבניו, והבן:

כ״אדבר אחר למה היא סתומה, מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו, עכ"ל. קאי גם כן אשלמעלה וישב ישראל וכו' ויפרו וירבו מאד (בראשית מז כז), היינו על ידי הוצאות הניצוצין מארץ מצרים, ונסתם מהם הדבר עד כמה יומשך הדבר, מה שאין כן יעקב ויחי יעקב בארץ מצרים וכו' (בראשית מז כח), כיון שהיה יודע הבשורה טובה זמן הקץ על ידי משה הנאמר בו (שמות ב ב) ותרא אותו כי טו"ב הוא, על כן חי טו"ב שנה בארץ מצרים. וי"ל אומרו לגלות את הקץ, ולא אמר זמן הגאולה. אבל הנרצה דידוע (פרקי דר"א פמ"ח) אותיות מנצפ"ך הם אתוון דגאולת. ך', בה נגאל אברהם אבינו מאור כשדים ל"ך ל"ך (בראשית יב א). מ', יצחק אבינו מפלשתים עצמת "ממנו "מאוד (בראשית כו טז). נ', יעקב אבינו מעשו הצילנ"י "נא (בראשית לב יב). פ', היה מתוקן לגאולת מצרים "פקד "פקדתי (שמות ג טז). צ', מתוקן לגאולה אחרונה "צמח "צדיק (ירמיה כג ה). והנה בגאולת מצרים נשלם מנין ק"ץ, דהיינו כמנ"פ מנין ק"ץ, והנה יעקב אבינו ידע כשיהיה משה בן פ' שנה יושלם הקץ. וי"ל עוד דהכוונה גאולה אחרונה שהוא סוף וקץ לאותיות הגאולה, דהיינו הץ' וכן נראה מהזהר (ח"א רנ"ב ע"ב):

כ״בדבר אחר למה היא סתומה, מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם, עכ"ל. הפתוחות והסתומות שבתורה הם נקראים חלונו"ת וחרכי"ם, והש"י משגיח מן החלונות (ע"י)[על] ישראל, מציץ מן החרכים (שיר השירים ב ט) קאי על ימי עניים ומרודם, הגם שהם בהסתר פנים כביכול, הש"י משגיח מן החלונות. הנה פרשה הזאת ויחי יעקב בארץ מצרים (בראשית מז כח) בשלוה בטובה, אין כאן חלונות וחרכים שאין כאן פתוחה וסתומה, להורות דבאותן הטו"ב שנה השכיח הש"י מלבו כל אותם הצרות והיסורין שיצטערו בניו בגלות, ולא הראו לו רק הטובות, כדי שיהיו לו באחרית ימיו ימי שלוה וטובה, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פס"ו ד') צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה:

כ״ג[ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה (בראשית מז כח). ארמוז למשכילים ארץ מצרים, בגימטריא תרע"א דמלכא. כי זה לעומת זה עשה אלקים, מלכותא דסט"א נגד תר"ע בית דינא דמלכותא. והנה הטוב לא היה במלואו וטובו, להיות ח"י רק בטובה ובבית המלך. והנה ארץ מצרים הוא מלכותא בישא היפך הטובה, והבן (בושתי ואסתר אמרו (אסתר א יט) ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה), אבל להיות שהשכינה ירדה עם יעקב למצרים, פעל יעקב יחודים נוראים בחיים חיותו, אפילו בהיותו בארץ מצרים גרם להיות חיו"ת בטו"ב. וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שב"ע עשר"ה שנה, מנין הטו"ב, והבן מאוד ומא"ד:

כ״דויהיו ימי יעקב שני חייו (בראשית מז כח). באברהם הוא אומר (בראשית כה ז) אלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. וביצחק (בראשית לה כח) ויהיו ימי יצחק. הנה תראה באברהם ויעקב אמר חיות אצל הימים, מה שאין כן ביצחק. והנה י"ל דידוע (עיין זוהר ח"א קס"ח ע"א) דאברהם ויעקב נתנו משנותיהם לדוד, מה שאין כן יצחק. על כן בא הכתוב לומר דבאמת ימיהם היו יותר, רק חייהם לא היה רק כמבואר בכתוב, כי נתנו מימיהם לדוד. ויש לומר עוד דהנה ידוע שהשבת קודש הוא הנותן חיות לימות החול (עיין זוהר ח"ב פ"ח ע"א). והנה ימי אברהם היו קע"ה שנים, ממילא יעלו לחשבון שנים שלימים של שבת, כי לכל שבע שנים שנה שלימה ימות השבת, (ואחר כך)[ואם כן] קע"ה שנים הם כ"ו שנים שבת, מנין שם הוי"ה שהוא החסד מדת אברהם. ויעקב ח"י קמ"ז שנים יעלו כ"א שנים שבת, מנין שם אהי"ה א"ך טוב לישראל (תהלים עג א). [והנה יש אתי לפרש טעם למה באברהם מנין כ"ו וביעקב מנין כ"א, אך שאין כאן מקומו]. אבל ביצחק לא יעלו שנות השבת לשנים שלימים. על כן באברהם ויעקב נאמר בימיהם חיי"ם, כי השבת הוא הנותן חיות, מה שאין כן ביצחק. והנה קצרנו במובן כעת, ואי"ה נאריך בזה במקום אחר להבין הדברים, גם להבין כל השינויים:

כ״הויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט). ענין אומרו בימי יעקב לשון קרבות למיתה. נ"ל שהוא על פי מ"ש הקדוש הרבי שמעון בן יוחאי באידרא זוטא (זוהר ח"ג רצ"א ע"ב) ביומא דהילולא דיליה, שאמר שכל ימיו היה מצפה ליום הזה, להיות שהצדיקים ביום פטירתם אזי נתוסף רוחם ומגיעים להשגה גדולה שלא השיגו כל ימיהם, ואם כן צדיקים כאלו יש להם בכל הימים קרבות הדעת עד יום המיתה, שמצפים אליו לההשגה הגדולה והנכבדת. וז"ש ביעקב גם כן ויקרבו ימי ישראל למות, שכל ימיו היה להם קרבות עם יומא דהלולא דיליה, והיו כל הימים משתוקקים וכוספים ליום הזה:

כ״וושכבת"י עם אבותי ונשאתני וכו' (בראשית מז ל). הנה אומרו השכיבה קודם הנשיאה. נראה דהנה הצדיקים גומרים במיתתם יחוד עליון, ותיבת שכ"ב, ר"ת הג' דברים שהאשה נקנית בהם "שטר "כסף "ביאה (קידושין ב' ע"א). וזה שרמזה ושכבתי עם אבותי, ר"ל כשיגיע הזמן לעשות יחוד עליון בפטירתי כדרך שעשו אבותי, אז ונשאתני וכו', והמ"י:

כ״זויהי אחרי הדברים וכו' ויאמר ליוסף (בראשית מח א). כבר ידעת שלא פירש מי האומר, ובעלי הפשט הוצרכו לומר שהוא מקרא קצר. ונ"ל די"ל דקאי אפסוק דלעיל (בראשית מז לא) שאמר וישתחו ישראל על רא"ש המט"ה, ופירש רבי שמעון בן יוחאי בזוהר הק' (ח"א רכ"ה ע"ב) רא"ש המט"ה מאן הוא, דא הוא יסוד רישא דערסא קדישא, עיין שם. ולפי זה ידוקדק שפיר ויהי אחרי וכו' ויאמר ליוסף. ר"ל רא"ש המט"ה הודיע ליוסף דהוא קאים בדרגא הלזו, ומשם באה לו האמירה, והרגיש שיעקב חולה דגוף וברית חשבינן חד. שוב ראיתי שרש"י ז"ל רמז זה גם כן בדבריו, שכתב הר"י ז"ה מקרא קצר. ולקמן (בראשית מח ב) אצל ויגד ליעקב כו', כתב ויגד המגיד ול"א פיר"ש מ"י. ולמה שינה בלשונו וכתב בכאן הר"י ז"ה מקרא וכו'. אך הוא להורות דזה בלבד הוא קצר, אבל מפורש בפסוק הקודם. [אבל לקמן אצל ויגד ליעקב כו', אינו מפור"ש כלל מי המגיד, על כן כתב בשם ולא פיר"ש מ"י], (עד כאן מהשמטות בסוף ספר קהלת יעקב).

כ״חנשלם ספר בראשית: