אגרא דכלה, ויגשAgra DeKala, Vayigash

א׳במדרש (ב"ר פצ"ג י"ב) ויתן את קלו בבכי (בראשית מה ב). כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר (ירמיה לא ח) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, עכ"ל. יש להתבונן מאי בעי בזה ומאי הוקשה. והנראה דהוקשה לו אומרו ויתן שהוא לשון מתנה, ולא אמר והרים את קולו. וגם לא ידענו מהו אמר בהרמת קולו, אם נאמר שהוא המאמר אני יוסף, הרי נאמר אחר כך (בראשית מ ג) ויאמר יוסף, וגם אמירה הוא בחשאי. וגם יש להתבונן למה נאמר קל"ו חסר. והנראה דהנה אמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"א) לעתיד לבא כשישחוט הש"י "את "הס"ם הוא השטן והיצר הרע, צדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, הללו בוכין איך יכולנו לכבוש הר גדול כזה, והללו בוכין וכו'. והנה אותיותיו הם רק ג' סמ"ל, וכן נכתב בתורה ובנביאים, והא' הוא המחיה בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו). וכשיוציא הש"י הא', הנה נשאר ק"ל, הנה הוא הק"ל אשר מן שמיא נפל (דניאל ד כח), (וכן פירשנו (איכה ד יט) קלים היו רודפינו (היינו גונדא דיליה) מנשרי שמים, מאותן אשר נשרו ונפלו מן השמים), וכשיוציא השי"ת את חיותו וישתאר קל, הנה אז יהיה נדמה לצדיקים כה"ר, ויהיו בוכים איך יכלנו לכבוש הר גדול כזה. והנה יוסף הצדיק הוא הסימן לגאולה האחרונה וירד למצרים, ועמד נגדו הק"ל להחטיאו, וכבש יצרו הר גדול כזה, (ובאם היה חוטא ח"ו, לא היו יכולין לצאת ממצרים ערות הארץ כנודע, כי היא הוא יסוד צדיק בקדושה, וערות הארץ מנגד מסט"א, ובאם היה נשמע ח"ו, אזי היה מגביר ח"ו וכו' ולא היו יכולין לצאת, הנה הוא היה בחינת יסוד צדיק הראשון בגלות הראשון הכולל, ועשה הכנה לצדיקים בדורות האחרונים שיכבשו את ההר הגדול, ויוציאו בלעו הוא הנהירו דקיק אות הא', (וגם זה עשה יוסף הכנה מזה שתמצא שאמרו השבטים כלנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב יא) בחסרון הא', ואחר כך (בשכללו)[כשכללו] את יוסף הצדיק עמהם, אמרו שנים עשר "אנחנו בא' (בראשית מב יג), כי יוסף בהתגברו על הק"ל הוציא הא', אך לא לגמרי עד לעתיד במהרה בימינו, והוא עשה הכנה לזה). ואפשר יש לפרש התעוררות הבכיה באה מאות הא', אשר נלקח מאת הרודף וניתוסף לצדיקים, כי בכיה גימטריא ל"ב סוד הא', (כשתחלק הו' האמצעית לשנים בסוד הרופא לשבורי לב (תהלים קמז ג)) בגימטריא ל"ב, והמ"י. וגם הרשעים יומשך להם הבכיה לתיקונם, ולכל אלה עשה יוסף הצדיק הכנה לכל ישראל מה שיומשך להם בדור אחרון. וזהו ויתן (במתנה להם) את "קלו, (האות שלקח מהק"ל שלו אשר עמדו לנגדו נתקן) בבכי, שנמשך מזה "הבכי להעיר הנוזלים מן לבנון, והוא מתנה טובה לכל ישראל כי כן יהיה באחרית הימים על ידי הכנת יוסף הצדיק. וזה שדרשו כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כי הבכיה היה פיוס להם שידעו כי מי"י יצא הדבר להוציא את בלעו הקל, וניתוסף הבכיה מתוך שמחה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא בבכיה, הבן הדבר:

ב׳שם במדרש (ב"ר פצ"ג י') כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב) בלשון הקודש, עכ"ל. לא ידעתי מאין שפטו זה. ובאם כך הוא הפירוש, הנה העיקר חסר מן הספר. ונ"ל דהוקשה להם דהוה ליה למימר כי פי מדבר אליכם, מה המדבר בה"א הידיעה. אך הוא דהנה ד' מדריגות הם בעולם דומם צומח חי מדבר, הנה היותר שפל הוא הדומם שאין לו כח צמיחה ותנועה. יתר עליו הצומח שיש לו כח הצמיחה, אבל אין לו תנועה ברוח חיים. יתר עליו החי שיש לו כח התנועה החיונית, אבל אין לו דבור. יתר עליו במין האנושי, שהוא מדבר ומודיע לאחר את אשר בלבבו. והנה קשה על זה הרי אומרו (שהש"ר פ"א ט') בפסוק (מלכים א' ג טו) ויקץ שלמה והנה חלום, שמע עוף מצפצף והיה מבין מה הוא אומר, אם כן גם להם יש דיבור, וכן מצינו ברבי יוחנן בן זכאי (סוכה כח ע"א) שאמרו עליו שהיה יודע שיחת עופות ושיחת דקלים, וכן שמענו קרוב לזמנינו צדיקים שהיו יודעים שיחת עופות והוא דבר מפורסם, (ופוק חזי פרקי השירה כל בעלי השיר יוצאין בשיר), ואם כן גם להם יש דיבור, ואיזה מעלה יש לאדם אשר רק הוא נקרא מדבר, ואי משום שהחיות ועופות הם רק מצפצפים ואינם מובן דבריהם רק ליחידי סגולה, והנה דבר זה הוא גם כן במין האנושי לשון כל עם ועם, ומי שאינו מבין הלשון אינו יודע מה חבירו אומר לו. אבל תתבונן הדבר דהנה העולם נברא בלשון הקודש, אם כן כל דבר ודבר הנמצא בעולם, שמו האמיתי הוא בלשון הקודש, ושאר הלשונות הם רק לסימן, למשל המאכל הנעשה מחיטים נקרא בלשון הקודש לח"ם והוא שמו האמיתי, ובשאר הלשונות כשנרצה לדבר מאותו הדבר, נכנהו בשם אחר כגון ברוי"ט בל"א, ואינו שמו האמיתי רק סימן שתיבה כזו מורה על לחם, אבל אינו שמו האמיתי. אם כן הרי שארי הלשונות הם דומה בדומה לצפצופי העופות אשר צפצופיהם הם סימן לאיזה דבר הנרצה, והמבין צפצופם ידע כוונתם אבל אינם מדברים בשמות האמתיים, אם כן אין מעלת המדבר על מין החי רק בלשון הקודש, הבן הדבר ותודה על האמת. ומעתה בין והתבונן מאמר יוסף לאחיו והנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדבר אליכם, רצ"ל שיש לי פה המדבר, כי אני מדבר לכם בלשון הקודש והוא פה המדבר, מה שאין כן בשאר הלשונות הוא רק פה החי, הבן הדבר ותנשק דברי חכמים אשר כל רז לא אניס להו:

ג׳ויגש אליו (בראשית מד יח). בזהר (ח"א ר"ו ע"א) תקרובתא דעלמא בעלמא לאתאחדא דא בדא למהוי כלא חד. נ"ל לפרש תיבת אליו מרמז לד' רגלי המרכבה, כי אי"ו מרמז לג' קוין חסד דין רחמים ר"ת אברהם יצחק ויעקב, (עיין במגלה עמוקות פרשת ויחי בסוד ליתא למתניתין מקמיה דאי"ו [עירובין ל"ו ע"ב] רזא עילאה), והל' מרמזת למלכות שניקנית בל' מעלות (אבות פ"ו מ"ו). וגם היא משכמה ולמעלה מכל האותיות, כמו המלך הגבוה מכל העם. ואם כן בתיבת אלי"ו התאחדות ד' רגלי המרכבה. וזהו ויגש אליו יהודה, שיהודה עשה יחוד וגרם להגיש תיבת אליו אות באות ושוב לא פחד, על כן התחיל לדבר לפני יוסף, ומלמדינו התורה דעת שככה יעשה האיש ולא יפחד משום בריה. וירמוז לדרך הנ"ל "ויגש "אליו יהודה, הוא הגיש והקריב אותיות אליו שיהיו ביחודא שלם, כי אבותיו היו ג' רגלי המרכבה, וממנו יצא חוטר מגזע ישי דוד רגל רביעי, על כן יהודה בגימטריא ל', יורה על המלכות הניקנית בל' מעלות כנ"ל, ויאמר ברוח קדשו אל יוסף בי אדני, האדנות והממשלה שייך בי. והמשכיל יעמיק לפרש כל הפסוק, ואין דעתינו כעת להאריך, וארמוז ידבר נא עבדך בך' דמנצפך, בגימטריא "יסוד "מלכות הוא היחוד השלם דרגא "דיוסף "ויהודה, אשר שניהם בגימטריא מוס"ף תוספת כתובה עבור חיבה יתירה, נ"ל:

ד׳ולא יכול יוסף להתאפק וכו' (בראשית מה א). יש לרמז למשכילים רמיזא דחכמתא בפסוק הלזה, ידוע כי מדת יסוד צדיק הוא הצנור הקדוש, אשר כל המדות מריקים שפעם שם להשפיע למלכות שמים, דידוע הוא דהשפעה הוא באסתכמותא דכל שייפין, וכל המדות נותנים כחם ושפעם לצדיק יסוד עולם, ובזולת מדת יסוד אין לשום מדה להריק שפע רק על ידו, וכאשר כולם באסתכמותא חדא אז היחוד השלם, ואז מדת היסוד לא יכול לאתאפק מלהשפיע למלכות שמים, והמשכיל יבין וידום וכבוד אלקים הסתר דבר. וזהו ולא יכול יוסף צדיק יסוד עולם להתאפק מלהשפיע לכל הנצבים עליו, ר"ל להיות שכללות כל השייפין נצבים עליו ומסכימים עמו:

ה׳ויקרא (בראשית מה א). יכונה לקבלת השפע להשפיע, כמו שתרגם יונתן וקרא זה לזה (ישעיה ו ג), ומקבלין דין מן דין. "הוציאו "כל "איש "מעלי, ר"ל כללות השפעות כל השיעור קומה יוציאו מעלי על ידי ראש צדיק אשר אליו מגיעים כל הברכות, כמד"א (משלי י ו) וברכות לרא"ש צדי"ק דייקא, "ולא "עמד "איש "אתו, כי כביכול כולם באסתכמותא חדא והבן, בהתוודע יוסף אל אחיו, בעת אשר ממשיך הדעת העליון לכל אחיו, כי אין וכו' אלא לדעת, והשם הטוב יכפר בעדינו:

ו׳ועל פי הדברים האלה תדע ממוצא דבר דרכי הצדיקים הקדושים שבעולם הזה, אשר בהתאסף סוד ישרים ועדה עליהם תטף מלתם בדרכי תורה ועבודה ומסמיכים דבריהם אקראי, אשר לפעמים המקרא אינו סובל הפירוש רק הענין אמת, ולפעמים תראה להיפך. אשר תדע שהאיש הנחשב בעיני העולם לשלם ומטים אזנם לשמוע דבריו, והוא באמת אינו בר הכי להרים קול במקהלות, ואף על פי כן בהתאסף אליו אנשים חכמים ונבונים, יתמהו איש אל רעהו מהיכן הרויח דברים העומדים ברומו של עולם, וגם נראה שהצדיקים מקפידים אם יאמר לפניהם דברי תורה איש שאינו הגון בעיניהם, אפילו אם הענין הנאמר הוא ענין מרוצה ומיושב בפסוק או במאמר, עם כל זה מקפידים עליו והדבר הוא לפלא, כי דברי תורה מחוייבים לקבל מכל אדם. אך כל הענין הזה הוא כי כל איש הוא במדריגות צדיק, דהיינו שהוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם, הוא מסוגל בטבעו להשפיע תורה ועבודה לבני חבורתו, ולפעמים אפילו מי שאינו במדריגה גדולה כזו, ויש מבני חבורתו נשמות יותר גדולים ממנו, עם כל זה כיון שנשמתו מבחינת יסוד הצדיק, הם כפופים לקבל ממנו תורה ודרכי עבודה, בין והתבונן כי הדברים בנויים על קן האמת ושקולים במאזני הצדק, ולא יסתפק בדבר רק המתעקש ומי שלא טעם טעם מעץ החיים. והנה האיש הצדיק המסוגל לזה, אף שהוא עניו גדול ואינו מדבר לפני מי שגדול ממנו, עם כל זה בהתאסף אליו אסיפת חברים מקשיבים לקולו, הוא כמוכרח בדבר ומן השמים מסייעין לו שירים קול יעקב בתורה ודרכי העבודה, כי להיות כל החבורה מסכימים עמו לא יכול הצדיק להתאפק, כאשר תבין הענין בטבע הבשריי והענין מנוסה בחלום, שאין שום דמיון פועל פעולה מעשיות בחלום, כמו הדבר שהוא בהסכמת כל האיברים יפעול בעל כרחו אפילו בדמיון, והבן מאוד ומאוד שהדבר הזה הוא חכמה נפלאה להבין דרכי האמת וכל פעל י"י למענהו, ותבין שיש להרגיש להאיש האומר דברי תורה באופן זה, הוא מרגיש מאוד אם אין קהל חבורתו מסכימים, ותבין שאיש כזה מרגיש אם אומר איש אחר דברי תורה באיזה פנים או לאיזה סיבה דהיינו משום ממון וכבוד, הוא מרגיש מאוד שאינו מסטרוי והבן הענין מאוד, על כן מקפידים הצדיקים בזה כי נפשם יודעת מאוד ומבינת מתוך הדברים מהיכן יצאו, וניכר בהתיבות והדברים שיוצאים אם ראויים הדברים להוליד יראה ואהבה וכיוצא, ובאם אזדריקנן למגנא, והבן. והנשמה הראויה לזה ואומרת דברי תורה על לב אזן שמעת דייקא, כל אחד ישמע כפי שורש נשמתו, וכל אחד מבני החבורה יקבל דבר הצדיק לתיקון נפשו, כי הדבר הנשפע להצדיק הוא בחינת הדעת אשר הוא מתפשט בכח כל האיברים ויוצא מראש צדיק, אם כן כל כח האיברים נתגלה בראש צדיק, והבן. ובזה תבין מפלאות תמים דעים ברמזי תורתינו הק' ולא יכול יוסף (הוא הצדיק) להתאפק (שלא לומר הדברי תורה ושכל העבודה המושפע לו) לכל הנצבים עליו, (להיות שכולם נצבים עליו וכל החבורה מסכמת דהיינו כל האיברים, ומתגלה הענין בהצדיק הענין הנצרך לכללות ולפרטות כל אחד):

ז׳ויקרא "הוציאו "כל "איש "מעלי (בראשית מה א) (ר"ל שאומר הצדיק להם בינו כל אחד בדברי, ותתבוננו כל אחד דרכי הש"י מדברי כדי הצורך לכל אחד, כי על ידו השפע כולכם), ולא עמד איש אתו (היינו חלילה לשום אדם לכנס בדבריו או לבלבלו בשאר ענינים, והבן):

ח׳בהתוודע "יוסף "אל "אחיו (בראשית מה א), ר"ל בעת אשר משפיע השפעות מוח הדעת לכל אחיו. ידעתי גם ידעתי אחיי ורעיי שלא יובנו דברינו אלה, רק למביני מדע ימצאו בהן דברי חפץ ויונעם לחכם דברי אלקים חיים, ומי שלא ראה מאורות מימיו כמשא כבד יכבד ממנו דברינו אלה, ויחשוב שהם דברים בלתי מושלמים נאמרים מתוך בלבול המחשבות מתוך שמחה שאינה של מצוה, ויהיה מתלוצץ על דברים כאילו ח"ו, דעו אחיי ורעיי דעל כיוצא בזה אמר המלך החכם (משלי א יז) כי חנם מזורה הרשת וכו' ולא ידע כי וכו'. אחרי דברי שלום והאמת תבין גם כן מה שצוו וגזרו אומר רז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. ותבין גם כן שגזרו אומר בשליח צבור שלא להתפלל אם לא בהסכמת כל הקהל, והדבר מנוסה למביני מדע ששליח ציבור המבין במושכלות, יוכל להרגיש בתפילתו ענין כל אחד ואחד. וכבר תדע ממוצא הדבר שמדת "יסוד "צדיק הוא המשביר לכל עם הארץ, שליח צבו"ר מיקרי, והוא מלקט את כל הכסף תקנות הנפש רוח נשמה, ואחר כך ויכלכל יוסף על ידי הכסף את כל אחיו (בראשית מז יג). בינו נא זאת אחיי ורעיי ויפתחו עיניכם בכמה מושכלות, יהיה י"י אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל:

ט׳ויהי כי עלינו אל עבדך אבי (בראשית מד כד). עלינ"ו תרין במסורה. דין. ואידך לאסור את שמשון עלינ"ו (שופטים טו י). הוא שלמדו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות, וכמו התם נתקו המוסרות, כמו כן כאן נתקו המוסרות ובא במרכבה בכבוד גדול:

י׳ועתה אל תעצבו (בראשית מה ה). חד מן ה' מילין בתרין טעמי. כי בתיבת אל אין טעם, רק הוא מוקף אל תעצבו, ובתיבת תעצבו תרין טעמי "מונח "רביעי. דהנה יש להתבונן מהו ועתה לשלול הקודם או המאוחר. אך הוא דהנה כולם ידעו ברוח הקודש דעון מכירת יוסף ישולם על ידי עשרה הרוגי מלכות, והיו היה הדין מתוח עליהם להשתלם תיכף, זה היה כל עניני גלגולי יוסף שגילגל עליהם לצערם, לבטל מעליהם הדין כעת בחיי אביו וישולם הדין לדור אחרון, וגם שעל ידי מיתת הרוגי מלכות בדור אחרון בגלותא בתראה, יהי הדבר למשמרת ולזכות לגלות הגדול החל הזה, עד ביאת משיחנו במהרה בימינו לנקום את נקמת דם עבדיו ממלכות הרשעה הלזו. וז"ש להם יוסף ועת"ה כעת אל תעצבו, כי כבר נתבטל הדין כעת. והנה אל תעצבו מוקפים לקרותם ביחד, אבל תעצב"ו הוא תרין טעמי "מונח "רביעי, מונח העון עד גלות הרביעי אז היו צריכין להשתלם, ובזה יהיה הקריאה תעצב"ו בלא תיבת אל, כי מלכות הרשעה שפכו דמם כמים, והן הן שבטי ישורון ממש שנתלבשו בעשרה הרוגי מלכות, ותראה דמם בפרגודו ית"ש לנקום נקמתם במהרה בימינו:

י״אוישלחנ"י אלקים לפניכם (בראשית מה ז). וישלחנ"י תרין במסורה. דין. ואידך בנחמיה (ב ו) וייטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן. להורות כי אמר להם שמכירתו הוא יוחשב לכולם לימי עבדות הגירות, כי הוצרכו להיות בגירות מצרים רל"ב שנה להאיר הד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנודע, והתחיל הזמן מיום מכירת יוסף ויצאו כולם ידי חובתם בזה. וזה וישלחני אלקים לפניכם, וישלחני ואתנה לו זמן, שאתן זה בחשבון הזמן המחוייב להיות:

י״בובני יששכר תול"ע (בראשית מו יג). תרין במסורה. דין. ואידך האמונים עלי תול"ע (איכה ד ה). היינו הנביא היה מקונן האמונים עלי תולע, היינו על בני יששכר תול"ע, שהן המה הבעלי תורה יודעי בינה לעיתים (דברי הימים א' יב לב). וירמוז עוד תול"ע, הוא בגימטריא השם הראשון דמ"ב היינו אב"ג ית"ץ, וכבר ידעת שהשם מ"ב הוא מסוגל לכל עליית מיין נוקבין מתתא לעילא, והוא סוד עליות הנשמות בלילה בידך אפקיד רוחי (תהלים לא ו), וכן הוא במסירת נפש להש"י. והנה האמוני"ם עלי תול"ע, היינו המורגלים עם השם הזה, היינו ובני יששכר תולע והיינו הבעלי תורה, מה שאין כן המאמינים על חקירות, וכמו שהעיד החסיד מהר"י יעב"ץ בספרו אור החיים:

י״גובני בנימין וכו' אחי וראש (בראשית מו כא). תרין במסורה. דין. ואידך זכר עניי ומרודי לענה וראש (איכה ג יט). הוא נרמז מה ששתה כוס התרעלה על ידי אחיו בפילגש בגבעה, זהו אחי "וראש "לענה "וראש:

י״דובני נפתלי וכו' יצר ושל"ם (בראשית מו כד). תרין במסורה. דין. ואידך לי נקם ושל"ם (דברים לב לה). ביום אשר לי נקם ושל"ם, גם היצר יקח שכרו משלם כי הגדיל לעשות, כמו שאמרו רז"ל:

ט״וואת אחיך ישבו בארץ גשן (בראשית מז ו). ואת אחיך תרין במסורה. דין. ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם (שמואל א' יז יח). הוא רמז מה שכתבו חכמי האמת בעבור זה השתדלו לישב בארץ גשן, כדי שתהיה ישיבתם בשלום ולא ישתקעו ח"ו בטומאת מצרים ערות הארץ, כי פרעה בעת שלקח את שרה נתן לה בכתובתה ארץ גשן לאפותיקי ולערבון (פרקי דר"א פכ"ו), אם כן קנה ארץ קצת מה איכות קדושה, וגם נעשה ארץ גשן כעין חפץ של מצוה במה ששרה לא רצתה ליקח מדינה שלימה רק התפללה שיצילה הש"י, נמצא ארץ גשן מסוגל ביותר למדת שלום הוא ברית קודש שלא ישתקעו בטומאת מצרים, להיות שניתן לשרה אמנו בערבון. וז"ש ואת אחיך ישבו בארץ גשן, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם, הבן:

ט״זידבר נא עבדך דבר באזני אדוני (בראשית מד יח). תרגם אונקלוס ימלל כען עבדך פתגמא קד"ם רבוני. לא נודע היאך יצדק זה בפסוק. והנראה דהנה תיבת באזני לא יצדק כאשר דרשו בו חז"ל (ב"ר פצ"ג ו'), ותרגם הוא ז"ל על פי מה דנודע דהנה הב' חושים ראיה ושמיעה משמשים גם ברחוק מהם, אבל החילוק ביניהם דהעין עולה הראיה מהעין אל הדבר הנראה, והאזן הוא בהיפך עולה השמיעה מהנשמע אל השומע. והנה יהודא היה רוצה לדבר דבריו קודם שידבר יוסף, אמר ידבר נא עבדך דבר באזנ"י אדוני, היינו אני אדבר קודם לך, כדמיון פעולת האז"ן שאינו עושה פעולתו עד שיהיה מקודם איתערותא דלתתא, הבן הדבר. על כן תרגם קדם רבוני, רצ"ל קודם לדיבור אדוני, על כן סיים ואל יחר אפך בעבדך על שאני רוצה לדבר קודם לך:

י״זמדרש (ב"ר פצ"ג א') ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני (בראשית מד יח). אם ערבת לרעך (משלי ו ב), זה יהודה אנכי אערבנו (בראשית מג ט), תקעת לזר כפך, מידי תבקשנו, נוקשת באמרי פיך, אם לא הביאותיו אליך, עשה זאת בני והנצל לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו, עכ"ל. נראה דרצה לפרש מהו "בי "אדוני, ומפרשו דהכי קאמר "בי "אדוני, רצ"ל בי הוא הדבר הזה, שגרמתי אני לעצמי לקבל עלי אדנותך על ידי הערבות:

י״חשם (ב"ר פצ"ג ג') דבר אחר ויגש אליו יהודה. כתיב (משלי כה יא) תפוחי וכו' דבר דיבור על אופניו, מה אופן זה מראה פנים לכל צד, כך הן דבריו של יהודא נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף, עכ"ל. נראה גם כן שבא לדייק ב"י אדוני, דהנה השבטים היו י"ב נגד צדדי העולם, שהם ששה רום תחת מזרח מערב צפון דרום, וששה קצוות יש להם י"ב גבולי אלכסון, ודבריו של יהודא היו נראין לכל צד. על כן הקדים ואמר ב"י אדונ"י ידבר וכו', ר"ל אני אדבר דברים שהן מראים לכל (צדיק)[צד] שהם י"ב:

י״טשם (ב"ר פצ"ג ו') ידבר נא עבדך דבר (בראשית מד יח). אמר ירמיה בר שמעיה דבר אני מוצא מבפנים, ומכניס דבר בנוא ומכלה אתכם, עכ"ל. והוא פליאה. ונראה דדרש למה נכתוב ידבר בסגול לא בצירי. וגם הוקשה לו היה לו לומר ידבר נא עבדך באזני וכו', דבר למה לי. על כן דרש שיהודא אמר כך, כי יעשה תיבת דבר בקמצין יעשה להם דבר בסגולין. והנה נקודות המה נשמות האותיות בפנים כי על ידם יתנועעו האותיות, על כן נקודת האותיות נקרא פנימיות החיות. והנה יהודא דייקא היה מסוגל ונתברך יד"ך בעורף אויביך (בראשית מט ח), נקודת הסגול הוא שלשים, ונקודות הקמץ הוא י"ו, נמצא יתירה מדת הסגול מנין י"ד, זהו שנתברך ידך בעורף אויביך וכו' זהו סגולת יהודא, ומדבר דבר ויכול להפך על האויב לדבר, וזה סוד דוד מנגן בי"ד (שמואל א' יט ט). וזהו שמפרש בכאן שאמר ידבר בסגול, ורצ"ל אני אעשה מתיבת דבר שאני מדבר, אני אעשה בסגלין ומכניס דבר בנוא שהוא מצרים. וז"ש במדרש דבר אני מוצא מבפנים, אקח ואוציא מתיבת דבר את הנקודות שהם פנימיות האותיות, ומכניס וכו', ואתה תבין כי קצרתי:

כ׳במדרש (ב"ר פצ"ד ב') ואתנה לכם את כל טוב וכו' (בראשית מה יח). זהו גריס של פול, שהן על עגמת נפש, עכ"ל. הוא מין ממיני הקטניות שמסירה את הדאגה של נפש. ונראה דדייק לה מריבוי א"ת, על כן פירשו דהכוונה על הנפש, כי טו"ב באלפא ביתא דא"ת ב"ש, נפ"ש. וז"ש "את "טוב שנחלף בא"ת. וכוונת פרעה היה באפשר שיהיו עוד ת"ל שנה במצרים מנין נפ"ש:

כ״אונפש"ו קשורה בנפשו (בראשית מד ל). תירגם אונקלוס ונפשיה חביבא ליה כנפשיה. כי קשר ממש אי אפשר לומר, אבל הדבר החביב על האדם חקוק תמיד במחשבה ולב אשר לשם משכן הנשמה, מיקרי קשורה בנפש:

כ״בכי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב). מתרגם ארי בלישנכון אנא ממלל עמכון. עיין מ"ש בדברי המדרש:

כ״גואל יתר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (בראשית מד יח). יש להתבונן הנתינת טעם לזה שלא יחר אפו כי הוא כפרעה. על פי פשוטו י"ל דהנה פרעה אמר אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו (בראשית מא לח), גבר די רוח נבואה ביה וכו'. הנה גזר אומר אל עבדיו שיוסף הוא נביא ואין נמצא בעולם נביא כזה, וליוסף אמר אין חכם ונבון כמוך סתם (בראשית יא לט), שהוא נבון וחכם גדול אין בעולם כמוהו. והנה קיימא לן (פסחים ס"ו ע"ב) כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא חכמתו וכו'. והנה פרעה שלא ידע פתרון החלום, והנה יוסף שידע אם ידע בנבואה, ופרעה לאו ידע כי אינו נביא, הנה בכעסו יהיה כפרעה כי תסתלק נבואתו. ואם ידעו בחכמה, הנה פרעה שלא ידע אינו חכם כמוהו, הנה בכעסו תסתלק חכמתו ויהיה כפרעה:

כ״דויש לפרש ויג"ש אליו יהודא. דלכאורה היה לו לומר ויגש יהודא ויאמר אליו. וגם כל זה מיותר, דהיה לו לומר סתם ויאמר אליו יהודא בי אדוני. ונראה דמשמיענו דרך הצדיקים כשרואים את עצמם באיזה צער, אזי יודעים שהייחוד ח"ו נפסק למעלה, אזי מייחדים בכוונתם יחודא שלים מקודם, ואחר כך עושים פעולתם בעסקי הטבע. וזה הנרצה בכאן ויג"ש אלי"ו יהודא, יהודא ניגש וקירב אתוון אלי"ו, כי אתוון אי"ו מרמזים לתלת רגלי המרכבה אברהם יצחק ויעקב, והל' רמז לרגל הד' מלכות הניתן ליהודא וניקנית בל' מעלות (אבות פ"ו מ"ו), הנה קירב אתוון אלי"ו ויאמר "בי "אדוני, בי נרמז רגל הרביעי אדני דינא דמלכותא, ועל ידי נשלמת המרכבה:

כ״היוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו ד). תרגום יונתן ברם יוסף וכו'. הנה קודם לזה כתב איחות עמך למצרים ואיחזי סיגופיהון דבנך אראה צער בניך. הנה זה אינו מבואר בכתוב. ואחר כך סיים ברם יוסף וכו', משמע רק כשיוסף ישית ידו על עיניך, והא מנ"ל דהא בהא תליא. ונראה דהנה לו ההבטחה שיעלה את ישראל ממצרים, הוא הבטחה שיעלה זמן רב, והבטחת יוסף ישית וכו' הוא הבטחה בקירוב זמן, ולמה איחר המוקדם. וגם איך מקושר זה לזה. על כן הוסיף אראה בצער בניך, רק תעשה דוגמא שלמעלה יוסף ישית ידו על עיניך, לעשות דוגמא לעורר י"ג מדות הרחמים לרחם עליהם, דהנה יעקב ז' הויות ויוסף ו' הויות, וכאשר יוסף ישית ידו על עיניך, על ידי זה יתעורר בעינים עליונים כביכו"ל י"ג מדות, הנה תראה בי"ג מדות הז' הראשונות הם עד ואמ"ת (שמות לד ו) מדת יעקב, ואחר כך הו' האחרונות מתחילין נוצר חס"ד (שמות לד ז). וכן אם תחשבם ממטה למעלה אחר ואמת, ורב חס"ד. תתבונן י"ג הויות בגימטריא של"ח, על כן נאמר (שמות יג יז) ויהי בשלח פרעה. והנה הכוונה בי"ג הויות י"ג מדות של רחמים, על ידי זה ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז), על כן י"ג פעמים מד"ה גימטריא לראו"ת, וכן במהרה בימינו על כן נקוה לך ד' אלקינו לראו"ת מהרה וכו':

כ״וויאמר יוסף וכו' "העוד "אבי "חי (בראשית מה ג). לפי פשוטו אינו מובן, וכי עד השתא לא ידע שאביו חי, והרי הכל ספרו מאביהם ומאמר יהודא עד הנה היה הכל מאביו. אך הוא שאמר להם אני יוסף כמאז עד היום בחזקתי שלא נטמאתי בטומאת ערות הארץ, "העוד "אבי "חי, עוד נקרא מדת יסו"ד, כנודע מסוד אהללה י"י בחיי אזמרה לאלקי בעודי (תהלים קמו ב), וכן חושבנא דדין כחושבנא דדין. וז"ש "העוד "אבי "חי, אמר להם הלא אתם פקיחי עיינין, הביטו נא וראו אם עו"ד של אבי ח"י, דהיינו בחינת יסוד של השיעור קומה שהוליד אבי, אם הוא עדיין ח"י דהיינו במדריגת ח"י, והבן: ומהו ולא יכלו וכו' כי נבהלו מפניו. לא אמר נבהלו ממנו, רק מפני"ו. שהביטו אל פניו בעין השכל, וראו אור הנער איך הוא עדיין ביופיו, ונבהלו בתמהון לב איך עמד כנגד כח ערות הארץ והוא בצדקתו:

כ״זויאמר יוסף אל אחיו "גשו וכו' (בראשית מה ד). אמרו חז"ל (ב"ר פצ"ג ח') הראה להם את המילה. ולדעתי נרמז דבריהם בתיבת "גשו, בגימטריא "ראו "בי "המילה. והנה לפי הפשט הוא בודאי כמ"ש רש"י שראה אחיו נכלמים, קראם בלשון חיבה גשו נא אלי. אך קשה לפי זה מה זה שאמר להם שוב אני יוסף אחיכם אשר מכרתם וכו', דבזה לכאורה קוצים הוא מטיל וכו'. והנראה דדבר להם דברים המתיישבין על הלב, ור"ל לא תשובו ולא תחפורו כי תדעו ותבינו כי דבר זה לא היה בתוך הטבע ולא הייתם ראויים לעשות כדבר הזה, אך היתה נסיבה מאת הש"י, כי הנה אני יוסף אחיכם שאני אוהב אתכם בגדר האח מעולם עד היום, ומהיכן נתהווה בלבכם שנאה מופלגת, כמו לעשות דבר זר בתכלית כזה למכור אותי למצרים דייקא מקום שאין העבד יכול לברוח, (כי הם בכונה ידעו שהישמעאלים הולכים להוריד מצרימה כמבואר בפסוק (בראשית לז כה)), והוא שנאה מופלגת אשר קל שבקלים לא יעשה כזאת לאיש נכרי, ומכל שכן לאחיו בן גילו האוהב אותו. על כן אל תעצבו וכו' כי לא הייתם ראויים לכך, רק הש"י פעל זה ואדרבא מגלגלין זכות על ידי זכאי: וישלחני אלקים לפניכם (בראשית מה ז). ר"ל קודם ביאתכם לכאן כפי הגזירה:

כ״חמהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו "כה "אמר "בנך "יוסף "שמני וכו' (בראשית מה ט). זה מיותר, ועיין בפרשת וישב:

כ״טמהרו וכו' רדה אלי אל תעמוד. וכן אחר כך ומהרתם והורדתם וכו' (בראשית מה יג). להבין המהירות המופלג הזה שזרזם. דהנה אמר להם מהראוי הייתם לירד בשלשלאות וכו' לפרוע החוב (עיין שבת פ"ט ע"ב), רק הש"י גלגל סיבות הללו ברוב רחמיו ומי יודע מה יולד יום, כעת הוא באמת עת רצון ולא כל העיתים שוות, ותהיו מוכרחים באפשר לירד בשלשלאות, על כן מהרו ואל תתמהמהו. ועוד צוה לומר לאביו ענין נמרץ שירויחו וישבת בארץ גשן (בראשית מה י), כי בעוד אני מולך אושיבך "בארץ "גשן, שכבר קיבל מעט קדושה מחמת היותה נכתבת לשרה, כי פרעה בלקחו את שרה נתן לה ארץ גשן במתנה (פרקי דר"א פכ"ו), ויהיה טובה גדולה לישראל בגלותם שלא ישתקעו בטומאה כל כך, ועוד תועלת נמרץ והיית קרוב אלי, שאני המושל כעת בארץ והטומאה כפופה לי, מה שאין כן אחר כך מי יודע איך יפול הדבר:

ל׳והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם (בראשית מה יב). לכאורה אינו מובן מהו זה דקאמר להו. והנה רז"ל אמרו (ב"ר פצ"ג י') שהכוונה הוא פי המדבר אליכם בלשון הקודש. והנה לא נרמז בפסוק. והנה ארמוז למשכילים והנה עיניכם רואות (שאתה כולכם שיעור קומה), ועיני אחי בנימין (צדיק תחתון), כי "פי (ראש צדיק עליון שמשם נשפעים הברכות כמד"א (משלי י ו) וברכות לראש צדיק), המדבר אליכם והממשיך ומנהיג כל הברכות אליכם, ר"ל מכל הסיבות הללו) ובראותכם ממשלתי בארץ מצרים, תוכלו להבין כי אני הוא בדרגא דצדיק בשיעור קומה וממני המשכת כל השפעות. וזה שאמרו רז"ל בלשון הקודש היינו "הדעת, שהוא ממשיך מהדעת הנקרא לשון הקודש, יובן הדבר למשכילים וישמע חכם ויוסף לקח הש"י יאר עינינו:

ל״אוהקול נשמע בית פרעה לאמר וכו' (בראשית מה טז). יש לדקדק היה לו לומר כפשוטו וישמע פרעה, מהו "והקל נשמע דמשמע דמאליו נשמע. גם מהו בית פרעה. גם מהו הלאמר. והנראה ק"ל מרמז על הס"מ, אשר הוא מעולם מקטרג עליהם מעת מכירת יוסף עד שגבה החוב בעשרה הרוגי מלכות, והנה גם כעת תיכף התחיל להשמיע קולו ולקטרג עליהם. וכבר ידעת כי הוא בגימטריא ק"ל עם הכולל, וגם יש לו ק"ל מחנות, וכבר ידעת מ"ש בפסוק (בראשית לז כב) השליכו אותו אל הבור הזה וכו', "בור במילואו בגימטריא "נחש "ועקרב, ב' גוליירין בישין שרצו להשליטם עליהם, כמ"ש רז"ל (שבת כ"ב ע"א) אבל "נחשים "ועקרבים, והנה הוא רצה לקטרג עליהם על אשר עשו כדבר הזה. וזהו והקל נשמע "בית "פרעה לאמר, ר"ל השמיע ברמז הדבר דהיינו שיאמרו "פרעה במילואו מכל אות יתהווה בי"ת, דהיינו תיבה כזה פ"א רי"ש עי"ן ה"י, אזי הוא גם כן בגימטריא בור במילואו, והבן כי קצרתי. כשתתבונן בדברים הנ"ל תבין כי ס"ת "והקל "נשמע "בית "פרעה "לאמר "באו "אחי "יוסף, הוא על "פי התורה, שענין קטרוגו היה על פי התורה שנאמר בה (שמות כא טז) וגונב איש ומכרו וכו' כנודע. וכיון דהס"ם השמיע ענין הקטרוג, הגם שלא היה יכול הדין לשלוט עליהם בימי יעקב ונתעכב לדור אחרון, עם כל זה כבר נתגלה ענין השיעבוד הנגזר לחוב על זרע אברהם, ועל כן וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו, מאת הש"י היתה נסיבה שהוטב בעיני כולם בלי פקפוק, כיון שכבר התחיל זמן השיעבוד:

ל״בויאמר פרעה אל יוסף וכו' (בראשית מה יז) עד ונשאתם את אביכם ובאתם (בראשית מה יט). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א', מה שאמר פרעה אמור אל אחיך "זאת "עשו, הוא מיותר ואין לו גיזרה דמה בא למעט. ב', טענו את בעירכם גם זה מיותר, דלאיזה צורך אמר להם זה, דממילא בודאי כשיסעו לביתם יטענו את הבהמות. ג', ולכו באו ארצה כנען, גם זה אינו מן הצורך, כי ידוע להם היכן ביתם ודירתם וארצם. ד', ולכו באו כפל לשון, לא היה לו לומר רק לכו. ה', ארצה כנען, לארץ היה לו לומר, הגם שה"ה במקום למ"ד בתחילתה, עם כל זה טעמא בעי כדרכינו בכל מקום. ו', וקחו את אביכם וכו' (בראשית מה יח), כבר ידוע דלא יפול לשון קיחה רק על דבר המטלטל הניקח מיד ליד, דמשום הכי הוצרכו רז"ל לדרוש בכל מקום שנאמר "קיחה, כמו קח את הלוים (במדבר ח ו), או "קח את אהרן (במדבר כ כה), דרשו (תנחומא צו סי י') לשון "קחם בדברים וכיוצא. ז', ובאו אלי, הנה היה לו לומר, כי לא אליו יבאו, רק לארץ ובעבור יוסף אחיהם. ח', ואתנה לכם וכו' ואכלו את חלב וכו', והוא כפל לשון (ודרשת רז"ל ידוע דבואתנה לכם וכו' ניבא על העתיד, אך לפי הפשט התכת הפסוק לא יתכן, דהנה ואכלו את וכו' משמע כעת תיכף, ואתנה לכם וכו' שאמר קודם יתפרש על העתיד, על כן מההכרח לפרש הפסוק על פי הפשט, ויהיה רמז בו גם דברי חז"ל כדרכם בכל מקום). ט', ואתה צויתה וכו', אין לו גיזרה. י', זאת עשו, כבר אמר למעלה ולמה כפלו. י"א, קחו לכם מארץ מצרים, ידוע דודאי מארץ מצרים יוקחו כי שם היו, והיה לו לומר מפה. גם תיבת לכם מיותר. י"ב, עגלות לטפכם ולנשיכם, וסיים ונשאתם את אביכם, ולא סיפא רישא. י"ג, ונשאתם את אביכם וכו', כבר אמר למעלה וקחו את אביכם. גם למה שינה "מוקחו "לונשאתם. ואגב נדקדק עוד במקראות שאחר כך. י"ד, ויעשו כן בני ישראל (בראשית מה כא), מה עשו דהנה אחר כך נאמר ויתן להם יוסף וכו', אם כן קודם לזה עדיין לא עשו כלום. ט"ו, על פי פרעה מה משמיענו, כבר אמור למעלה שצוה כן פרעה. ט"ז, ויתן להם צידה לדרך מה משמיענו, ומי לא ידע שמלך גדול וחסיד כמוהו לא יפטרם בלא מזון ובלא לויה. ולתרץ כל הנ"ל נאמר על פי מאמר רז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) שהזהירו שלא יעמוד אדם במקום סכנה, תחת כותל רעוע וקיר נטוי וכיוצא דמזכירין עונותיו, והחמירו בזה עד שאמרו דאפילו שלוחי מצוה דאינם נזוקין, במקום דשכיח היזקא לא יעבור. והנה יש להבין כי הנה בודאי לא יארע לאדם שום היזק, רק במשפט צדק בדיניו ית', ואם כן אפילו אם לא יעמוד במקום סכנה, אם הדין הזה נגזר עליו מן השמים אין מידו מציל. ובאם אינו מחוייב בדין שמים, הנה בודאי אפילו אם יהיה במקום סכנה, השגחתו ית' להצילו. אך הוא הענין דהגם דמחוייב האדם ח"ו בדיניו ית', עם כל זה מתעכב הדבר ברחמיו ית' וברוב חסדיו איזה זמן כפי שגזרה חכמתו ית' ברחמיו, ופן ואולי יעשה האדם תשובה בנתיים ויתבטל הדין ויתהפך לרחמים. אבל אם יעבור במקום סכנה, הנה הקטיגור מקטרג הרי הגיע העת והעונה לקיים הפסק, צריך לרחמים גדולים ולזכיות רבים שינצל, והרי זה דומה לאדם שנתחייב בבית דין, ומרחיבים לו זמן בית דין כדי שיחפש אחר מעות, אבל כראות הבית דין שיש בידו הון רב ואינו צריך לתחבולות, יחייבוהו לשלם תיכף. והנה הגזירה שנגזרה על זרע אברהם להשתעבד במצרים, נתעכב ברוב רחמיו וחסדיו ית' עד שבא יעקב, וגם בימי יעקב נתעכב בזכותו, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות וכו', אלא שזכותו עמדה לו, וצריך שתתבונן למה אמרו רז"ל כזה דוקא על יעקב ולא על השבטים כולם, וביותר היה החוב עליהם כנודע, ותבין יישוב לזה בהמשך דברינו. והנה הדין היה נגזר מאז, ונתעכב ברחמים קודם שעמדו תחת כותל רעוע, היינו מצרים מקום המוכן לפורעניות, אבל כשבאו ועמדו תחת הכותל רעוע מצרים, התחיל המקטרג לקטרג ואין מקום להינצל ולהרחיב עוד הזמן וזה הוא הענין שכתבנו "והקל נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף (בראשית מה טז), ק"ל הוא המקטרג (בגימטריא ס"מ) השמיע את קולו, הרי מצרים והרי פרעה והרי אחי יוסף, ואין מקום להינצל וממילא הם עבדים כפי השטר חוב, ושוב לא היה מקום לשיצא משם, וכיון שנקרא עליהם שם עבדות שוב אין עבד יכול לצאת ממצרים, ואם כן לא היה מקום לשיוכלו אפילו לשוב לבתיהם לפי שעה, כיון שנתוודע שהם הם העבדים אשר נגזר מאז להיותם משועבדים למצרים ואין מקום לנוס. אך לגודל רחמנותו ית' שלא יהיה השיעבוד כל ימי היות האיש תם בחיים חיותו על האדמה עם שבטי ישורון, היה מהפך הענין בתחבולותיו הגם שלא היה מקום לנוס מזעקת המקטרג, והיה מן ההכרח שיקרא עליהם תיכף שם עבדות, על כן הגוזר ית' שם הדברים האלה בפי פרעה, שכפי פירושו של דברים יתקיים תיכף ענין השיעבוד כפי טענות המקטרג, ואף על פי כן היה הכל בהרווחה ובעבותות אהבה ימשכו. ועתה נבא לפירושן של דברים בעזרת החונן לאדם דעת, ויאמר פרעה אל יוסף (אמירה בלשון רכה), זאת עשו (ר"ל שכבר אין לכם רשות לילך מעצמיכם כדרך בני חורין, כי כבר נקרא עליכם שם עבדות, ומשפט הארץ הזאת שאין עבד יכול לצאת מפני הכלבים אשר נעשו בכשפות בכל גבולי מצרים, שעליהם נאמר בצאת ישראל ממצרים ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז) כנודע ממקובלים), מגבול הארץ הזאת. אך הנה עבד במצרים אם ישלחנו רבו לעבודתו בשליחותו אפילו מחוץ לגבול, בודאי היה יכול לצאת רק לברוח לא היה יכול. וז"ש לו פרעה הנה אינו באפשרי עוד שיצאו מכאן מחוץ לגבול, ואם כן אינו באפשר שיבא האב הזקן והטף והנשים לכאן, אם לא שישלחו מכאן לכפותם בשלשאות. על כן אני אומר לך דרך חבה ועצה טובה שיהיה הכל באופן זה, שכל הפעולות שיעשו מהיום יהיה על פי ציווי דרך עבדות בשליחות בהכרח, ואז יוכלו לצאת מהגבול ולא יעכבום הכלבים עזי נפש, על כן אני מצוה אותך שאני מושל עליך שעתה תצוה אותם כאשר יתבאר, והכל יהיה מצדי ועל ידי כך יוכלו לצאת מהגבול. וז"ש אמור אל אחיך בפרטות כל ענין וענין, זאת עשו, זה הלשון יורה בדוקא זאת דוקא עשו, ולא ענין אחר כדרך בני חורין, רק כמו עבד אשר עשייתו מוכרחת מהאדון, טענו את בעירכם ולכו באו ארצה כנען. הנה צוה כדרך האדון המצוה לעבדו כל פרט ופרט, בכדי שעל כל ענין וענין יהיו נחשבים כעבדים העושים עבדות אדוניהם, ואז לא יעכבום הכלבים. טענו את בעירכם הוא עבודה אחת, ולכו עבודה ב'. בכל אורך הדרך יהיה מוטל משא עבודת האדון עליהם. ובאו, גם כשיבאו לארץ כנען לא יפרקו עול השיעבוד מעליהם, כיון דהביאה לארץ גם הוא בציווי. ארצה כנען, דהנה לא היו דרים תיכף בקצה הגבול ארץ כנען, ואלו היה אומר לארץ כנען היה רק עול השיעבוד עד מקום הגבול, אבל לכנוס לתוכיות הארץ במופלג היה מרצונם, וטענות המקטרג היה שלא יופסק מעליהם השיעבוד, על כן אמר "ארצה כנען דהיינו בתוכיותו, שגם זה הוא בציווי ותקראו גם בזה עבדים עושים בהכרח. "וקחו את אביכם, אמר בלשון "קחו מורה בהכרח ובחזקה, כי בכל מקום שדרשו רז"ל "קחם בדברים, הוא גם כן באופן זה, כי המדבר ומפתה בדברים המתיישבין על הלב, אזי הלב מכריחו למעשה, הנה היה הציווי עליהם שיקחוהו בחזקה, ויש בלשון זה קיחה בדברים כמו שאמרו רז"ל, ואף על פי כן יחשב על אביהם לשיעבוד, כי יש בלשון הזה הכרח. "ובאו "אלי, הנה היה מעמיס עליהם טורח העבודה עד שישוב לגבול מצרים תחת רשותו, ממילא נתקיים המשפט תיכף כפי שקטרג המקטרג, ואף על פי כן היה הכל דרך חיבה שכל העבודות הללו היו צריכים לעשות מעצמם, ונצטוו עליהם כדי שיהיה נחשב לשיעבוד כאלו עושים בהכרח. ואחר שגמר ציווי העבדות, הנה מן ההכרח לאדון אשר ישלח את עבדו למקום הנרצה ליתן לו צדה ומזונות לדרך, כי אין לו משלו כי מה שקנה עבד. וז"ש גם כן להורות העבדות המופלג, שכבר אין להם משלהם כי הכל שייך לי, אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, היינו צדה לדרכיכם מזונות טובים לפרנסת הדרך, ואכלו בהכרח את חלב הארץ הזאת, כי אין לכם עוד חלק בנכסיכם, ואפשר גם זה הוא בכלל ציווי האדון בהכרח על עבדו, שלא ירעיב את עצמו וימעט בעבודתו, שעל כן במשפטי התורה אינו חל על העבד נזירות ונדרים, שאין לו רשות להרעיב את עצמו מבשר ויין שימעט במלאכת רבו (רמב"ם הל' שכירות פי"ג ה"ו), הנה כל הציווי אמר ליוסף שהוא יאמר להם ויהיה נחשב לשיעבוד. אבל עדיין קשה למה לא אמר להם הוא בעצמו כל הענין, אך אילו היה כן לא היה יוסף נכנס בגדר השיעבוד, והנה הוא מבני יעקב, הנה אמר ואתה "צויתה זאת עשו, הנה אני מצוה אתך שאתה תצוה, ואם כן גם אתה מן המשועבדים בשמרך את ציוויי. וגזר אומר עוד קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ר"ל אם באפשר גם זה לא יועיל, על כן קחו לכם מארץ מצרים עגלות, ר"ל לא תרכבו על הבהמות שלכם, רק הבהמות יהיו טעונות בר ולחם ומזון, וזה שהתחיל טענו את בעירכם והבן, ולכם לעצמיכם קחו לכם עגלות מארץ מצרים, ויהיה זה יציאה לפי שעה בשליחות לשוב תיכף בגמר השליחות, כי כמו שהעגלות ניתנו להשבון, כמו כן גם אתם. הנה כל זה אמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך בלשון רכה שלטובתכם אני דורש, והמתיק עמו סוד ואמר לו אמור אל אחיך בלשון רכה, שלא יבינו הענין ויתבהלו. אך בענין העגלות חש פן יבינו מהענין המפליא כל רואיו שיניחו בהמותיהם בלי רכיבה והם ישבו על העגלות, אזי סיים המאמר שיכול לתרץ להם כוונת העגלות, שהם לטפכם ולנשיכם דלאו אורחייהו לרכיבה כאמור בדברי חז"ל בפסחים (ג' ע"א), וסיים המאמר ונשאתם את אביכם ובאתם, שעל ידי כל אלו התחבולות תוכלו לשאת את אביכם בנחת כאשר ישא האומן את היונק, כי בזולת זה כבר נגמר הדין ולא תוכלו לצאת מהגבול, ויהיה בהכרח לשלוח עבדים הרצים בסוסים ליקח את אביכם בשלשלאות. ובזה יובנו דברי רז"ל באמרם ראוי היה יעקב וכו', יעקב דייקא ולא הם, כי כבר באו על ידי סיבה. ואל תתמה על החפץ אם היה הרשע הזה יודע כל זה מענין הקטרוג והגמר דין, כי ידוע מרז"ל גודל שרשו בסט"א עיין בזהר. והנה כתבנו שפרעה צוה לומר להם בלשון רכה שלא יבינו הענין, אבל כולם היו חכמים מחוכמים ברוח הקודש, וכבר הרגישו הענין מעת התוודע יוסף אליהם שזה ענין הנרצה והש"י סיבב המכירה בשביל זה, על כן בכו גם הם גם יוסף, וכאשר אמר להם יוסף הבינו כולם כל הענין, (וסיפור)[וסיפר] הכתוב כי לא בעטו ביסורין וקבלו עליהם גזירת מלכו של עולם. וז"ש ויעשו כן בני ישראל, היינו קבלת העבדות בלי נטות ימין ושמאל, וגמר אומר ויתן "להם "יוסף עגלות להם דייקא לצרכם, כי לא היו נרשים לרכוב על הבהמות, וסיים אומר "על "פי "פרעה, הגם שיוסף הוא השליט, עשה הכל באופן עבדות שנצטוה כן מפרעה להוראת העבדות, ויתן להם צדה לדרך, כמו שנותנים לעבדים בעת צאתם למלאכת אדוניהם וכמ"ש לעיל. ועל פי הדברים האלה תבין למה נתעצל יוסף ולא הלך בעצמו לקראת אביו לארץ כנען ואיה חסידותו, והגם שהיה מצטרך ליקח רשות מפרעה, על כל פנים היה לו לבקש מאת פרעה שירשהו, כמו שביקש ממנו אחרי פטירת אביו. אך כל מה דאפשר למעט בהליכה טפי עדיף, כי גם להליכתם היה מצטרך לתחבולות רבות לשיוכלו לצאת, ואם היה יוסף הולך לא היה נחשב לעבדות כל כך, כיון שהוא מלך מושל, ועל ידי זה יהיה ח"ו סיבה לשלא יוכלו לצאת מהגבול. ובזה תבין גם כן שם בעת קברו את אביו נטל רשות מפרעה (בראשית נ ה), וכי סלקא דעתך שבכל מקום שהיה רוצה לצאת וללכת היה נוטל רשות מפרעה, הלא אמר לו רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא מ). רק כיון שנגזר הדין גם הוא בכלל המשעובדים בכלל הגזירה, ולא היה באפשרי לו לצאת מהגבול רק על פי ציווי פרעה בעבודה דייקא. וז"ש שם אעלה נא וכו' "ואשובה, דקשה למה ליה למימר "ואשובה. להורות שאינו יוצא מהגבול רק בציווי פרעה, בתנאי ואשובה לעבודת פרעה. וז"ש פרעה (בראשית נ ו) עלה בציווי ממני, וקבר את אביך גם כן בציווי. כי לפי פשוטו לא היה לו לומר רק לך לשלום, כמ"ש יתרו למשה (שמות ד יח) כשנטל ממנו רשות. ולפי מ"ש ניחא שהוצרך לומר לו הכל בלשון ציווי בהכרח עליו. כאשר תעמיק בדברינו תמצא טוב טעם ודעת, ותראה נפלאות תמים דעים איך הוא עושה רצון יראיו לפלטם מיד צר, אפילו בהיות הגזרה גזורה ודחוקה, משתנה הענין ברחמים רבים בזכות הצדיקים עושי רצונו. ויוצא לנו מסיפור המאמר איך שהמקטרג מקטרג בשעת הסכנה, כי גם הצדיקים הללו בבואם למקום הסכנה, לא היה מקום להמלט זולת רחמיו ית' לגודל צדקת יעקב אבינו ובניו שבטי ישורון, אזי נהפך הכל להעשות הדבר ברחמים רבים, אבל נתקיים הגזר דין כפי הקטרוג. על כן מי הוא זה אשר יהיה לבו בטוח בצדקתו כצדקת הצדיקים הללו, על כן החמירו רז"ל מאד בדבר והם אמת ותורתם אמת, אחיי ידידיי התבוננו נא בדברי אלה ותמצאו טוב טעם לכמה גופי תורה:

ל״גויגידו לו לאמר עוד וכו' (בראשית מה כו). להבין "לאמר. דהנה כבר כתבנו תיבת עוד, מרמז למדת יסוד דרגא דיוסף. והנה רצו לספר לו איך הוא קיים במדתו שלא פגם בריתו, ועמד בנסיון נגד כח ערות הארץ, על כן הוצרכו לספר לו בהמשך כל הענין מאשת פוטיפר, שממנו יובן שהוא עומד בצדקתו. וזהו ויגידו בהמשך כידוע מלשון הגדה, "לאמר "עוד "יוסף "חי, כדי שיבין מהמשך המאמר "שעודו של יוסף "חי, והא ראיה כי הוא מושל וכו'. וזהו לאמר, בכדי שיובן מהמאמר הענין הנרצה: וידברו אליו את כל דבריו יוסף וכו' (בראשית מה כז). נתפרש בפרשת וישב דרשוהו משם:

ל״דויאמר ישראל "רב וכו' (בראשית מה כח). ר"ל מעתה יהיה מקום להוציא הר"ב ניצוצות שבמצרים, כיון "שעוד יוסף בני "חי שלא נתפתה להשתקע בערות הארץ, יהיה הכנה דרבה על ידי מדת יסוד "צדיק ללקט את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים (בראשית מז יד), והבן:

ל״האלכה ואראנו בטרם אמות (בראשית מה כח). למה אמר כזאת יעקב אבינו אשר כל דבריו אמת, למה הוציא דיבור כזה מפיו. והנ"ל דהכוונה לבירור הניצוצין ידוע הוא דצריך להיות על ידי מסירות נפש, כנודע מסוד עשרה הרוגי מלכות והדברים עתיקים. והנה בכאן שהוצרך גלות מצרים לברר ניצוצין, אמר אלכה ואראנו יהא רעוא שאראה פניו "בטרם "אמות, היינו בעידן קריאת שמע בעת שאמסור נפשי לי"י בכ"ח בקריאת שמע, דאיתחשיב כאלו הוא מסר נפשו בפועל (עיין זוהר ח"ג קכ"א ע"א). ואם אז אראה פניו הצהובות איך הוא "חי, (בסוד ח"י אזכרות דקריאת שמע, אשר זה סוד צדיקים במיתתן במסירות נפש בקריאת שמע קרויים חיים (ברכות י"ח ע"א), בסוד ח"י אזכרות דקריאת שמע, והדברים ארוכים לא עת האסף פה), אז יהיה הכנה גדולה להוציא הניצוצות ר"ב אשר שקועים במצרים ואוציא את בלעם מפיהם. וז"ש לו בעת שראה את פניו שעודו חי אמותה הפעם, היינו שאמסור נפשי בקריאת שמע אחרי ראותי את פניך כי עודך "חי, (וכי יעקב אבינו ח"ו לא פתח את פיו וכו', רק הכונה על קריאת שמע וכמ"ש לעיל). וז"ש רז"ל שהיה קורא קריאת שמע, ובמקום אחר הארכנו בזה ועת לקצר כאן:

ל״וויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק (בראשית מו א). להיות שראה התגברות מדת הדין דגבורת יצחק, נתכוין להמתיק. ואפשר יש לרמז בעגלות ששלח יוסף (בראשית מה כז), מיעוט עגלות שנים, שני פעמים עגל"ה בגימטריא גבורה. ונ"ל עוד אחר שנדקדק עוד בפסוק שאחר זה (בראשית מו ב) ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה, הלא הנבואה בלילה הוא רק לנביאי אומות העולם, ומי לנו גדול מיעקב בחיר שבאבות, הגם שבהליכתו לפדן ארם היה גם כן בחלום, היינו משום דעדיין לא נשא אשה כמבואר בזוהר הק' (ח"א קמ"ט ע"ב). אבל זכור תזכור את אשר כתבנו בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כו כג) ויעל משם באר שבע (בראשית כו כד) ויירא אליו י"י בלילה ההוא, דגם שם ביצחק הקשינו לדעת למה בלילה. והונח לנו על פי מ"ש בחסד לאברהם שבאר שבע הוא הסולם המפסיק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ושם נאמר דבבוא האדם מחוץ לארץ לארץ ישראל, בלילה הראשונה בבואו אחר הסולם מחליפין נשמתו, וכן בהיפך בנוסעו מארץ ישראל לחוץ לארץ בבואו אחר הסולם. והגם שגדולה מעלות האבות ובודאי אישתנו מכל איש למעליותא, עם כל זה בודאי גם בבחינתם יש הפרש במדריגתם בין חוץ לארץ לארץ ישראל, והשינוי הזאת הוא גם כן בלילה הראשונה. והנה יצחק אבינו בנסעו אפילו מארץ פלשתים לארץ ישראל, הגם שארץ פלשתים גם כן יש בה מבחינת ארץ ישראל, עם כל זה אינו דומה קדושת ארץ ישראל בעצמותה. על כן תיכף כשעלה לבאר שבע ובא אל הסולם, אישתני למעליותא בלילה הראשונה בעת פקודת נשמתו. על כן וירא אליו י"י בלילה ההוא, בכדי שיראה ההפרש בין נבואות ארץ פלשתים לנבואת ארץ ישראל, דבודאי הבין בהתגלות הזאת ענין ההפרש ביתר שאת. והנה יעקב אבינו בעת נסעו מארץ הקודש בכאן, נסע לבאר שבע למקום הסולם, ונפשו יודעת מאד שבלילה הראשונה מחויב להיות איזה שינוי בפקודת נשמתו, והיה מתיירא ומיצר על הדבר, ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, להיזכר זכות יצחק אביו אשר נשתנה למעליותא בלילה בבואו לבאר שבע, והוא מתיירא מן ההיפוך ח"ו. על כן ויאמר אלקים לישראל (הגם שהוא ישראל בתכלית הגדלות וההשגה, עם כל זה אמר לו החזיון) במראות הלילה, (כי מזה פחד שבלילה הראשונה יהיה איזה שינוי, (בראשית מו ג) ויאמר אליו אנכי האל אלקי אביך (שעלה בכאן למדריגה היותר גדולה, בכן גם אתה) אל תירא מרדה מצרים וכו', הבן:

ל״זויקם יעקב מבאר שבע (בראשית מו ה). ויקם בזריזות כיון שראה שזה רצון קונו, קיבל עליו את עול הגלות, ונכנס בעגלות אשר שלח פרעה לכוונה הנ"ל. ובזה תבין שבהתחלת הנסיעה לא נאמר ויקם, רק ויסע (בראשית מו א). וגם לא אמר בעגלות אשר שלח פרעה. ובזה תבין אחר כך בפסוק שאמר (בראשית מו ו) ויקחו וכו' ויבאו מצרימה, והנה עדיין לא באו, כי אחר כך בפרשה התחיל לספר מענין בואו לגשן ויוסף נסע לקראתו. אך כאשר נכנסו בעגלות פרעה מיקרי ביאה למצרים, כאשר קבלו כולם באהבה בגזירת הבורא עליהם:

ל״חויאסור יוסף מרכבתו וכו' (בראשית מו כט). כבר ידוע יוסף דרגא דיסוד צדי"ק דאחיד בשמיא וארעא, על כן בעת נסעו לקראת אביו, אז ויאסור יוסף מרכבתו היינו המרכבה אשר הוא רוכב על גביו, ואחר כך ויעל לקראת ישראל והיה אחיד בשמיא וארעא, והבן. וכאשר תתבונן תבין למה אמר גשנ"ה ולא לגש"ן, כי גשנ"ה בגימטריא י"י מלך י"י מלך י"י ימלך, והכל על ידי מדת צדיק יסוד עולם, שעל ידו יהיה הויה למלך במהרה בימינו, והבן. וכן הוא בגימטריא משי"ח אשר לו יאתה המלוכה, ותבין כי משיח בן יוסף יקבל המלוכה בתחילה, ויתבטל זוהמת הנח"ש הקדמוני, ואז יהפוך אל עמים שפה (בגימטריא שכינ"ה) ברורה יחד לקרוא כולם בשם המיוחד (צפניה ג ט), והבן:

ל״טאחשבה לדעת בחשבון השבטים אחרי יחוס אמותיהם, בלאה אמר (בראשית מו טו) אשר ילדה ליעקב, וברחל אמר (בראשית מו כב) אשר ילד ליעקב, ובשפחות (בראשית מו כה) ותלד את אלה ליעקב, עיין בזהר ויצא (דף קנ"ה ע"א) יששכר וזבולון הכא אישתכללו, שית בנין שית סטרין דעלמא (עיין בליקוטי תורה), ששה בני לאה כגוונא דא בני השפחות אינון ד' ואיתחברו באילין ואילין ד' קשרין דמתחברין בהו ואוקמוה, ועל דא כתיב (מלכים א' ז כה) וכל אחוריהם ביתה, אף על גב דבני השפחות נינהו בית"ה, רבי חזקיה אמר אי הכי הא אתמר כל מה דאוליד עלמא תתאה פרודא איהו, דהא כתיב (בראשית ב י) ומשם יפרדו, מה תימא ביוסף ובנימין אי תימא דעלמא חד כהני לאו איהו דהא לא נפקו מעלמא עלאה ועלמא תתאה מה דאולידת אולידת לתתא ולא לעילא, אי הכי פרודא איהו וכו' א"ל וכו', ת"ח רזא דמלה בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל ביה עייל ומיניה נפיק, ובגין כך איתבני באתר דא, ועיקרא הוא לעילא ועקרא הוא לתתא, ובעלמא תתאה איהו תדיר לעלם וכו', כד עייל איהו ברזא דיוסף הצדיק כד נפיק ברזא דבנימין, הה"ד (בראשית לה יח) ויהי בצאת נפשה, מאן נפשה דא צדיק דנפיק מינה, ודא בנימין הנקרא בן אוני דחשיבת דאולידת לתתא דפרודא וכו', מה כתיב ואביו קרא לו בנימין בן ימין, דהא איסתליק לעילא בעלמא עילאה וכו', עכ"ל. כאשר תתבונן בדברים אלו לפי שכלך יובנו הדברים, דבלאה הרומזת לעלמא עילאה, ייחס לה הלידה אשר ילדה בעצמה, דעלמא עילאה מה דאולידת אולידת לעילא. אבל ברחל הרומזת לעלמא תתאה דכל מה דאולידת אולידת לתתא ופרודא איהו, וסלקט דעתך אמינא דפרודא איהו, משמיענו זאת התורה הקדושה אשר ילד ליעקב ולא אמר אשר ילד"ה, לייחס לה הלידה דסלקא דעתך אמינא דפרודא איהו, רק הכוונה אשר ילד ליעקב בבחינת צדיק דעייל ונפיק. ובבני השפחות דאיתחברי באילן בסוד וכל אחוריהם ביתה, הנה לידתם מצורפת ללידת האמהות, ייחס להם הלידה אבל בצירוף הוא"ו "ותלד, כי וא"ו יורה על צירוף לענין הקדום, הבן הדברים: הרב הקדוש באור החיים ביקש למצוא טעם יוסף שהניח את אביו בצערו כל כך שנים ולא הודיעו מהמאורע, וביותר בימי גדלותו, וגם אחרי כן שבאו אחיו עוד לא הודיעו עד אחר ב' שנים. ונ"ל הקטן שהחרם שעשו בצירוף השכינה (תנחומא וישב סי' ב'), היה בפני יוסף בהיותו עדיין עמהם, ולא היה רשאי לגלות עד עת שיתירו הם החרם, גם בבוא אחיו היה מתיירא פן לא ירצו להתיר החרם, על כן גלגל עמהם כמה גלגולין עד שהבין שכבר מרוצים יהיו להתיר, הלא תראה שנתוודע להם ביחוד באין איש אתו כי לא היה רשאי. וז"ש להם אני יוסף העוד אבי ח"י (בראשית מה ג), הפירוש לדעתי ששאל אותם אם מרוצים הם שיהיה אביהם ח"י היינו ברוח הקודש, כי הוסר ממנו כל ימי אבל בכדי שלא לגלות, עד שאמרו לו הבשורה ותחי רוח יעקב (בראשית מה כז), דמתרגמינן ושרת רוח קודשא וכו'. והנה תראה כשאמר (בראשית מה טו) ואחר כן דברו אחיו אתו, אז אמר (בראשית מה טז) והקל נשמע בית פרעה, דהיינו כשכבר הסכימו על ההתרה אז נשמע הקל, מה שאין כן קודם לזה, זה מה שנ"ל:

מ׳וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן (בראשית מז כז). בארץ מצרים מיותר. אך הוא דמשמיענו שהיה להם התיישבות הדעת בארץ מצרים, הגם שגדלה טומאת ארץ מצרים, עם כל זה להיות שהיתה ארץ גשן שקנה איזה איכות קדושה משרה שכתב לה פרעה בכתובתה (פרקי דר"א פכ"ו), היה להם על ידי זה התיישבות הדעת, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד, ר"ל על ידי שאחזו בה היינו הניצוצי קדושה שהיו משוקעים בטומאת מצרים, אחזו הם בה. ועוד ר"ל ויפרו וירבו מאד, כי שבו הניצוצין לנשמות להוסיף על חלק י"י עמו:

Today's Learning

אגרא דכלה, ויגשAgra DeKala, Vayigash