אגרא דכלה, וישלחAgra DeKala, Vayishlach

א׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל וכו' (בראשית לב ד). להבין תיבת לפניו. נ"ל דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"נ ב') דאצל אברהם קרא הכתוב (בראשית יח ב) להמלאכים אנשים, (מפני שהיו רגילין אצלו כאנשים מבלי איום), מה שאין כן אצל לוט קראם מלאכים (בראשית יט א), (שנתראו לפניו איומים ונוראים במלאכיות). והנה לעיל (בראשית לב ב) נאמר ביעקב ויפגעו בו מלאכי אלקים קראם מלאכים, ולמה תהיה כזאת ליעקב מובחר שבאבות, בודאי מהראוי שלא יתראו לפניו במלאכיות באיום, ומזה שפט יעקב שצריכים לו לאיים על איש אחר. ובזה ידוקדק נמי דהנה קשה מי התיר ליעקב להשתמש במלאכי מרום, לזה אמר וישלח יעקב מלאכים "לפניו, ר"ל שנתראו לפניו במלאכיות, מזה שפט שרצון הבורא לאיים על עשו אחיו, לזה התיר לעצמו לשלחם אל עשו:

ב׳והנה יש לפרש עוד תיבת לפניו (בראשית לב ד). בהתבונן עוד למה אמר אל עשו אחיו, למה תיארו באחוה שלא בפניו בסיפור התורה בלבד. וגם נתן סימן בכפול ארצה שעיר שדה אדום. והנראה על פי מה שאמרו בירושלמי דאנטונינוס הוה מפקיד לרבינו הקדוש כשיבא אליו לא יהיה אצלו שום בן אדם, זמנא חדא אתא ואשכח תמן חד מן רבנן, וא"ל הלא צויתיך שלא יהיה בכאן בן אדם, וא"ל לית דין בר נש אלא מלאך, עיין שם כל המאמר. והנה יש מן התימה איך הוציא רבינו הקדוש דבר שקר מפיו ח"ו, וגם כן למה לא שמע לדברי אנטונינוס שצוהו שלא יהיה אצלו שום בן אדם בבואו, והרי קא חזינן ששמר פקודתו וכתב לו אדוני המלך ואמר לא טוב אנכי מאבותי. ויש לפרש הענין כתוב בכתבי מרן האר"י ז"ל אשר יש כמה נשמות שכבר נבראו, ואינם יוצאים להתלבש בעולם הזה עד שיגזור היוצר, רק הם עומדים בעולם העליון ומשמשים במרום במלאכיות כאחד מצבא מרום, וז"ש אליהו חי י"י אשר עמדתי לפניו (מלכים א' יז א), שכבר עמד לפניו בשימוש במרום. ואם כן י"ל שרבינו הקדוש ידע ברוח קדשו שנשמת אותו התלמיד שימשה כבר במלאכיות והיה מלאך ממש, והנה דבר י"י בפיהו אמת שזה מלאך, וגם כן לא עבר על דברי אנטונינוס, כי הוא לא צווהו רק שלא יהיה שם בן אדם, וכאשר יתבאר לפנינו בביאור יותר אי"ה, דהנה נודע דרבינו הקדוש היה גלגול יעקב, ואנטונינוס גלגול דעשו שניתקן אז. והנני אומר (בדרך אפשר בדבר שלא קבלתי מפי סופרים וספרים, שאפשר) שהיו המלאכים הללו שאצל יעקב, מלאכים כאלו שמיועדים להיות אנשים שהן נשמות, רק לא הגיע עתם עדיין ומשמשים במלאכיות מקודם, והן הם המיועדים לבא בעולם באנשיות ללמוד תורה לפני יעקב בגלגולו ברבינו הקדוש, על כן התיר יעקב לעצמו לשלחם בשליחותו, כי הם מיועדין להיות תלמידיו מבקשים תורה מפיהו, וכל המונע תלמידו מלשמשו כאילו וכו' (כתובות צ"ו ע"א). וז"ש וישלח יעקב מלאכים כאילו שהיו רק לפניו מלאכים, אבל אחר כך לפני רבינו הקדוש יהיו אנשים, ושלח אותן הנשמות אשר יהיו אז בעולם, בעת אשר יתוקן עשו ויתהווה "אחיו, כי להיות אותן המלאכים יהיו בעת התיקון בעולם, הן הם מסוגלים לשליחות הלזה גם בעת בהיותו עדיין עשו ברשעו. וז"ש אחר כך גם כן לסימן השליחות כהיום הוא ארצה שעיר, ואחר כך יפעול הענין גם בשדה "אדום כשימלוך אנטונינוס, וזה היה כל השליחות שיהיה הכנה דרבה לתיקון עשו. וזה היה כוונת רבינו הקדוש בהשאיר אותו התלמיד בביאת אנטונינוס, להיות (באפשר) שהיה יודע שהוא היה מן המלאכים הנשלחים מיעקב בגלגול הראשון לעשות הכנה לתיקונו, וז"ש לו לית דין בר נש, אלא מלאך הנשלח לך מאתי בגלגול הראשון. הנה כתבתי הדבר הזה מלבי יהא רעוא שאמצא איזה סעד לדבר, כי יראתי להמציא ענין במה שלא קבלתי יסודתו בהררי קודש. ובאם יאמנו דברינו תשכיל באמת דברי מרן רש"י ז"ל ברוח הקודש, וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש, דלכאורה לפי פשוטו מהיכן שפט זה. והנה עיין במפורשים שפירשו דדייק מתיבת "לפניו, הנה לא ציין תיבת לפניו. והנראה דדייק מתיבת יעקב, דהיה לו לומר וישלח מלאכים דמיניה קא סליק, כמ"ש (בראשית לב ג) ויקרא שם המקום וכו', הוא להורות וישלח יעקב מלאכים, רצ"ל בהיותו עדיין יעקב הם מלאכים ממש, מה שאין כן בגלגול השני ברבינו יהודה הקדוש. ובזה יונח לנו גם כן במה שאמר בלשונו מלאכים ממש, ולא אמר מלאכי "אלקים. הנה הוא להורות על האמור, דהגם דגם לפני רבינו הקדוש יעשו פעולות מלאכיות, שאותו התלמיד החיה את המת כמבואר שם, עם כל זה היה מלובש אז באנושיות, מה שאין כן לפני יעקב היו מלאכים ממש, ממשיותם היה רק מלאכיות, והבן:

ג׳ויצו אותם וכו' (בראשית לב ה). לפי פשוטו היה לו לומר ויאמר אליהם כה תאמרון וכו', מהו ויצו בדרך פקידה וציווי למלאכי מרום, כדרך הציווי להמחויב במוראו. ובאם יאמנו דברינו יצדק הענין, שמשמיענו שצוום ציווי להיותם ענפי נשמתו מיועדים לשתות בצמא את דברי תורתו. ובזה ידוקדק אתם דייקא, מה שאין כן למלאכים אחרים לא היה משלחם, ובאם היה משלחם לא היו בדרך פקידה וציווי, והש"י יודע האמת:

ד׳ויצו אתם לאמר. ענין הלאמר יובן, על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ר פע"ה ה') שרבינו הקדוש במכתבו לאנטונינוס, כתב למרן מלכא אנטונינוס ממני עבדך יהודא, וא"ל אנטונינוס הלואי אהיה עבדך לעלמא דאתי, וא"ל לא טוב אנכי מאבותי, היינו יעקב שאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב. והנה יוצדק לפי זה הלאמ"ר, לאמר לדורות שינהגו כזה כל ימי גלותם, עד יגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו:

ה׳וישובו המלאכים אל יעקב לאמר (בראשית לב ז). גם כן לאמר לדורות, הגם שהיה זה לשון הרע, ואיך אמרו המלאכים ואיך קיבל יעקב, כי המלאכים אמרו בחשש סכנות נפשות מותר לומר, כמ"ש יוחנן בן קרח לגדליה (ירמיה מ טו), וגם יעקב למיחוש מיבעיא, וכמו שמצינו שהאשים הכתוב (ירמיה מא ט) את גדליה על שלא חש לדברי יוחנן (נדה ס"א ע"א). וזהו לאמר, שבאופן כזה מותר לומר ולקבל לשון הרע:

ו׳וגם הולך לקראתך. וגם אין לו ביאור. ויש לפרש באנו אל אחיך, והנה ראינו כי הוא עשו עומד במרדו וברשעו, ולא זו בלבד שמרשיע בביתו, אלא וגם הולך לקראתך:

ז׳ויהי לי שור וחמור וכו' (בראשית לב ו). לא זכר גמלים. והנראה דהנה העבד כשהלך להביא את רבקה לקח גמלים (בראשית כד י), אמרו רז"ל (ב"ר פ"ס י"ד) הרמז מה גמל יש לו סימן טומאה וסימן טהרה, כך רבקה תוליד את יעקב ואת עשו. וי"ל דבשביל זה הסתיר ענין הגמלים, שלא להטיל קוצים בין עיניו, נ"ל:

ח׳ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים. הנה כלל הבקר עם הגמלים. דהנה העלים בשליחותו הגמלים, ושוב חשש כאשר יראה הגמלים יחרה אפו על שהסתיר ממנו הפלגת עושרו גם בגמלים, על כן כללם עם הבקר לבל יוכרו ברור, ויהיה לו תירוץ להיות שאינם בגדר הריבוי, על כן לא הודיעו:

ט׳לא זכר בכאן מחמורים. אפשר להיותם מיוחדים לרכיבה ולמשא, היו נחלקים לאנשים לכל אחד לרכיבתו ולמשאו כפי הצטרכו, ובהחלק העם ממילא נחלקים גם החמורים:

י׳וישלח יעקב מלאכים לפניו (בראשית לב ד). נ"ל לפרש תיבת לפניו. דהנה ידע שיצטרך להתראות פנים עמו ויצטרך להשתחוות לו, ולא רצה להשתחות לרשע כמו שמרדכי לא רצה להשתחות להמן (אסתר ג ב), כי אסור להשתחות לרשע, על כן שלח המלאכים שיעמדו לפניו בינו ובין עשו, וישתחוה למלאכים ויסבור עשו שמשתחוה לו, (והש"י סייעו באותו מעשה שהי"ת בעצמו עבר לפניו בעת בואו לעשו והשתחוה להש"י, כן מבואר בזהר (ח"א קע"א ע"ב) בפסוק (בראשית לג ג) והוא עבר לפניהם, הו"א רצ"ל הקב"ה, עיין שם בזהר):

י״אמדרש (ב"ר פע"ה ז') וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו (בראשית לב ז). ר' לוי אמר הלך ונטל אגרומי ממצרים וכו'. נראה דרשתו דקשה למה אמרו לו המספר של האנשים. וגם הוה ליה למימר הולך לקראתך עם ארבע מאות איש. על כן דרש (על פי קבלתו) ששכר המכס ממצרים, דארץ מצרים אז בזמן ההוא ד' מאות פרסה, אם כן היו רוחב ד' מאות פרסה אצל הספר בין מצרים לשאר ארצות, וידוע לפי המנהג ברוב אצל המלכים דבכל פרסה מעמידין מוכס לגבות המכס, ונמצא כששכר המכס ממצרים, היו צריכין לו ארבע מאות להעמידן בכל פרסה, ואת כולם צוה להעליל על יעקב. זהו שמשמיענו מספר ד' מאות, וגם אמר עמ"ו שצוה אותם בעצה עמו להעליל על יעקב:

י״ב(ב"ר פע"ז א') פרשה ע"ז. מיכאל ישורן ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו (ישעיה ב יז) ונשגב י"י לבדו, אף יעקב ויותר יעקב לבדו (בראשית לב כה), עכ"ל. נ"ל כמו שכתוב אצל השי"ת ונשגב י"י לבדו, היינו באין זכות ח"ו ויאמר השי"ת למעני למעני אעשה (ישעיה מח יא, עיין ילקו"ש ישעיה רמז תק"ז), כן ביעקב נאמר ויותר יעקב לבדו, היינו שהעביר כל בניו, וכשהיו ביחד היה גם זכותם מגין, וכהיום נשאר לבדו ולא היה רק זכותו לבד. וגם באפשר ויותר יעקב לבדו, כי זכות אברהם ויצחק, הנה הם היו גם אבותיו של עשו, אבל זכותו היא שעמדה לו:

י״געם לבן גרתי (בראשית לב ה). תרין במסורה. דין. ואידך אויה לי כי גרתי משך (תהלים קכ ה). כמו שבכאן פירשו עם לבן גרת"י ששמרתי תרי"ג מצות, כן שם אומרת כנסת ישראל אויה לי כי גרת"י משך, על דרך כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג), כי לולי תרי"ג מצותיך, הייתי באחדות עמם באכילה ושתיה וחיתון, ואז הייתי לעם אחד. וז"ש אויה לי (בעבור זה אויה לי) כי גרתי משך, להיות שאני משמר ביניהם התרי"ג מצות:

י״דלא אשלחך כי אם ברכתני (בראשית לב כז) ויאמר אליו מה שמך וכו' (בראשית לב כח). מה שייכות זה להברכה. אך הוא דמן הצורך לידע שם המתברך בשעת הברכה, על כן כשהשיבו ששמו יעקב, אמר לו שאין זה שם העיקר, כי כבר נגזר להיקרא שמו ישראל. ובזה תבין וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי (בראשית לב ל), כיון שאתה אין מברך אותי:

ט״ורש"י פירש משתנים שמותינו לפי מצות עבודת השליחות ואין לנו שם קבוע. נ"ל דזה נלמד במסורה, דבמנוח גם כן נאמר (שופטים יג יז) למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, היינו מכוסה השם מאתנו שאין אנו יודעין איזה שליחות יצונו:

ט״זכי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים (בראשית לג י). קשה הדבר לומר על יעקב אבינו שיוציא מפיו דבר שאינו, הגם שהיה מחמת היראה. וגם ביותר יוקשה לדמות פני הרשע לפני וכו', וגם רבותינו במדרשים דרשו בזה. ולי הקטן גם כן יש לי לפרש דכוונתו כי על כן ראיתי פניך, רצ"ל מה שאתה רואה שאני מסתכל בפניך, הלא אסור להסתכל בפני אדם [רשע](מגילה כ"ח ע"א), הוא כראות פני אלקים, כי השכינה עברה לפני יעקב, כמו שדרשו (זוהר ח"א קע"א ע"ב) על והו"א עבר לפניהם, על כן מה שהיה נראה לעין שיעקב מסתכל בפניו, הוא לא היה רק שראה פני אלקים ההולך לפניו. ויתפרש כראות כף הזמן, רצ"ל אני רואה פני השכינה, אז אני רשאי להסתכל בפניך, כי איני רואה אותך רק את השכינה:

י״זבמדרש (ב"ר פע"ח ח') על פסוק (בראשית לג ג) וישתחו ארצה שבע פעמים. א"ר חנינא בר יצחק לא זז משתטח והולך משתטח והולך, עד שהכניס מדת הדין למדת הרחמים. בא לבאר למה השתחוה ז' פעמים דוקא, הוא להיות בעת הדין מתוח ח"ו, הוא מחמת הסתלקות המוחין כביכול מהז' מדות כנודע, וזה נקרא קטנות. והנה השתחוה ז' פעמים להעלות כל המדות לבינה העליונה, שם נמתקים הדינים ברחמים. ותראה מנהג אבותינו תורה ביום הקדוש והנורא יום כיפורים הוא, אנחנו מביאין דורון לשרו של עשו, ובו ביום המנהג לכרוע ולהשתחות ז' פעמים, כי הכריעות שבסדר עבודה המנהג בכל ישראל שיכרעו הקהל בפני עצמם והשליח ציבור בפני עצמו, אם כן מיקרי ששה כריעות, וכריעה של עלינו לשבח כורעים ביחד השליח ציבור והקהל הרי ז', ונלמד דבר זה מיעקב להפך מדת הדין למדת הרחמים ביום התשובה בינה עילאה עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה, הבן הדבר. ויש לפרש עוד המדרש על ז' מלכי אדום, ז' פעמים השתחוה עד בא הד"ר המלך הח', יובן למשכילים:

י״חשם (ב"ר פ"פ ה') פרשה פ' ותצא דינה וגומר (בראשית לד א). ר' תנחומא פתח (קהלת ז כח) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה, אלא וכו'. בא לבאר למה נאמר ותצא דינה וכו', לא הוה ליה למימר רק וירא שכם בן חמר את דינה בת יעקב ויקח וכו' (בראשית לד ב). על כרחך להורות שעשתה שלא כדין שלא היה לה לצאת, זה שאמר הכתוב ותצא דינה, עם שהיתה דינה כשירה, וגם היתה בת לאה, וגם אשר ילדה ליעקב, ולא היה לצאת חוץ אל בנות הערלים, על כן אירע מה שאירע. וזהו שפירשה התורה היציאה להורות הוראה לבנות ישראל כל כבודה וכו' (תהלים מה יד):

י״טר' שמואל בר נחמן אמר שגלה בה דרועה. דייק "וירא "אותה "שכם וכו'. הקדים תיבת אות"ה, היה לו לומר וירא שכם בן חמור אותה לסמוך הפועל לפעולה. אך היא לדרוש גם כן וירא אותה שכם, שראה בה שכמה, היינו ביה דרועא שקרוב לשכמה, ומשמיענו התורה שאסור לבת ישראל לגלות זרועותיה, והוא דת יהודית כנודע:

כ׳וידבר חמר אתם לאמ"ר (בראשית לד ח). ר"ל אמר בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל וכו' (ב"ר פ"פ ז'). בא לדייק הלאמ"ר, הוא מלשונו נשמע לאמר לאחרים. ונלמד מפרשתו של אותו רשע מה שנצטוינו אהבה לאהוב את הש"י, הנה נדע מדריגות אהבה מאהבה הגשמיות הנזכר בפרשתו של אותו רשע, וכמים הפנים לפנים מצינו בהש"י חיבב אותנו בה' מדריגות הללו, "דביקות "חשוקה "חפיצה "אהבה "דיבור, כן יהיה לנו מצות אהבתו, וחובה עלינו לאהוב אותו ית"ש בכל אלו הה' מדריגות:

כ״אבפסוק (בראשית לה ב) והטהרו והחליפו שמלותיכם, א"ר יוחנן כל כסות בכלל עבודה זרה (ב"ר פפ"א ג'). על כרחך הכוונה שעל כן צוה להם להחליף שמלותיהם כשיהיה להם בגדים משלל שכם והיו בגדי גוים, וכן ישראל הלובש בגדי נכרים בכלל עבודה זרה הוא, הגם שהוא אינו יודע מה עבודה זרה הוא זו, ואין כוונתו אלא ללבוש את הבגד העשוי כך וכך, עם כל זה בגדי כל הגוים מבראשית ניתקן בגד כל אחד כפי בחינת עבודה זרה שלהם, על כן אסור לבן ישראל ללבוש בגד כבגדיהם, כי בקל ח"ו יתפתה לכל התאוות, על כן נצטוו ישראל ולא תלכו בחקות הגוי אשר וכו' (ויקרא כ כג). שלא שינו את לשונם (ויק"ר פל"ב ה'). וזה היה שולח לעשו כה תאמרון לו שלא שניתי את לשוני ואיני מתיירא ממנו יעויין שם דבריו, והדברים ארוכים אצלי הרחבנו הביאור בדברים הללו במקום אחר בסוד חברים מקשיבים, איך בעוה"ר לימוד לשונות גוים סיבת אריכות גלות, וכבר מבואר הענין אצלינו בפסוק (בראשית ב כב) ויבאה אל האדם (בראשית ב כג) ויאמר האדם וכו' לזאת יקרא אשה וכו', ודרשו חז"ל (ב"ר פי"ח ד') מכאן שנברא העולם בלשון הקודש, והנה לא במקרה הוא משמיענו התורה בכאן דייקא שנברא העולם בלשון הקודש. אבל הנרצה בזה דהנה ברית הלשון מכוון נגד ברית המעור כמבואר בס"י, וכמו שבברית המעור יש ב' נקבים, אחת להשפיע שפע להוליד בדומה במקום הראוי, ולא במקומות זרים ולא להריק לאשפות, והצנור הב' להריק המותרות. והנה כן הוא בברית הלשון צנור השפעת הדעת באותיות א' הוא אותיות לשון הקודש, הוא השפע הנרצה להשפיעם במקום הראוי, והם מילדות כי חיות הנה, והב' הוא המותרות שארי הלשונות. ובהגיע תור האדם להשפעות השפע מברית המעור, הנה מן הצורך שיהיה שלם גם בברית הלשון, ובאם ח"ו מרגיל לשונו בלשונות אחרים וזרים, הנה ברית הלשון מריק לזרים, הנה כמו כן ח"ו תולדות ברית המעור לא ירצו, הבן הדבר. הנה תראה זאת התורה בנועם דבריה תשמיענו זאת בזיווג הראשון דאדם קדמאה שנברא בעולם בלשון הקודש. ומכאן תתבונן כוונת הקליפה בגזירת המלכות בימים ההם בזמן הזה, וי לון לבני נשא דלא משגיחין על יקרא דאורייתא, הנה תתבונן דבזה נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את לשונם, ועל ידי זה היו גדורים מן העריות, הנה יעקב אבינו היה גדור והיה שומר הברית בן פ"ד שנה היה ולא ראה טפת קרי מימיו, הנה הלך לבית לבן לקחת לו משם אשה להוליד תולדות נשמות קדושות, שמר עצמו מחטוא בלשונו ולא שינה את לשונו. וזה ששלח לעשו כה תאמרון וכו' כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי (בראשית לב ה), בעת אשר גרתי עם לבן הייתי מדבר בלשון הקודש, על כן תרי"ג מצות שמרתי ולא יכול לי, כן כה תאמרון לאדוני לעשו שאין אני מתיירא ממנו, שאני מספר בלשון הקודש, הבן הדבר. וזה רמיזת המסורה עם לבן גרתי, ואידך (תהלים קכ ב) י"י הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה וכו', (תהלים קח ה) אויה לי כי גרת"י משך וכו' (תהלים קכ ה), והם גורמים להסיתני ולהדיחני משפת אמת אל שפת שקר ולשון רמיה, הבן הדבר ודרוש וקבל שכר:

כ״בוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו (בראשית לב ד). יש לפרש על פי המדרש (ב"ר פע"ה ה') והזהר (ח"א קס"ו ע"ב) שהניח לו המלכות תחילה וקיבל אדונותו עליו, והיה קורא לעצמו עבד עד לעתיד במהרה בימינו. והנה מבואר בגמרא (סנהדרין צ"ו ע"א) דנבוכדנצר נטל שכר על שפסע ג' פסיעות בדבר כתיבת האיגרות לחזקיה, ושינה המכתב וכתב קודם לאלקא רבא ואחר כך לחזקיה. הנה יעקב ברצונו לכבד את עשו בזמן ההוא, הקדים שם עשו לשמו, וכך אמר ליה השליחות הזה אל עשו אחי וכו' כה אמר עבדך יעקב. וזה הפירוש וישלח יעקב מלאכים לפניו, היינו קודם לשמו לקדום את עשו אחיו. ואפשר לומר קצת בהפוך, מדאשכחן באנטונינוס שכתב רבינו הקדוש אליו מנאי עבדך יהודא למרן מלכא אנטונינוס, ואמר על זה לא טוב אנכי מאבותי, הנה הקדים אף על פי כן את שמו לאנטונינוס, דאין קפידא בזה כיון שקורא את עצמו עבד, ואם כן פירוש הכתוב בכאן הוא כך, וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, היינו להקדים את שמו אל עשו, ואין קפידא כיון שאמר כה אמר עבד"ך יעקב:

כ״גוישלח יעקב מלאכים "לפניו (בראשית לב ד). "מלאכים "ממש (ב"ר פע"ה ד'). ממש דייק מתיבת לפני"ו, דהיינו שהם בפניו ממש, ונרמזים בשמו ב' פעמים מלאך כנ"ל:

כ״דויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב וכו' (בראשית לב ה), ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיני"ך (בראשית לב ו). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א', לאמר אינו מובן. ב', כה תאמרון "לאדוני "לעשו, הנה למה קראו אדוניו שלא בפניו, (עיין באלשיך מה שתירץ על זה, ועדיין לא נתיישב, עיין שם). ג', לאדוני לעשו בב' למדין. ד', ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך, לפי שיעור הכתוב שקראו אדוני בלשון נסתר, היה לו לומר למצא חן בעיני אדוני. אך הוא דהנה מצינו בנחמיה (ב ד) ואתפלל אל י"י, (נחמיה ב ה) ואומר למלך, שזה דרך הצדיקים שמדברים בדביקות הבורא, מדברים מאמרם שיובנו על שתי פנים, דהיינו עיקר תפילתם אל הבורא ית', וגם כן יצדק מאמרם למטה בגשמיות. וכזה עשה יעקב אבינו, ונכתב בתורה ללמד לבניו לדעת, הנה אמר ויצו אותם לאמר, שצוה להם ולמד להם ענין האמירה שידברו על ב' פנים, כה תאמרון ר"ל בלשון הזה תדברון, ויסבול הענין ב' דברים, היינו לאדוני להשי"ת, ולהבדיל גם כן לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי וכו', הנה הוא תפילה ומליצה בעדו להבורא ית', שעם היותו בבית לבן הרשע שמר תרי"ג מצות, וגם כן הוא שליחות לעשו שלא נעשיתי חשוב, רק גר ולא נתקיימו הברכות. ויהי לי שור וחמור וכו', להבורא ית' הוא מליצה, כמו שאמרו ז"ל במדרש (ב"ר פע"ה י"ב) שור זה יוסף, וחמור זה יששכר, צאן אלו ישראל, ועבד זה דוד, ושפחה זו אביגיל, שכל אלו עתידין לצאת ממני, והנה הוא מליצה להבורא ית'. וגם כן כפשוטו הודעה לעשיו. ואשלחה להגיד לאדוני להבורא ית', וגם כן כפשוטו למצא חן בעיניך, הנה להבורא ית' אמר ואשלחה כל הנ"ל להגיד לאדוני, להמשיך בחינת מיין נוקבין לאדוני היא השכינה, למצא חן בעיניך דהיינו שימצא אדונ"י היינו השכינה בחינת אדני חן בעיניך, באומרה במאי ברא אתינא לקמך דייקא פנים בפנים. ולעשו הוא כפשוטו. על כן לא אמר למצוא חן בעיני אדוני, כי כוונתו היה בגבהי מרומים, שתמצא השכינה חן כביכול להתהוות היחוד פנים בפנים, כל זה סיפר להשי"ת שזאת היתה כוונתו בתרי"ג מצות, ששלח להגי"ד ר"ל להמשיך להשכינה בחינת מיין נוקבין, וכן הנשמות שהוליד ואשר הם כבר התולדה שלו, גם כן זאת כוונתם לצורך גבוה. ולעשו דיבר כפשוטו. וזה למד בדקדוק הדיבור למלאכים שיהיה מאמרם סובל ב' הפירושים, ונכתב זאת התורה ללמד לבניו דעת איך יהיה מנהגם בגלות עשו. ולזה יצדק גם כן הלאמ"ר הנ"ל, לאמר לדורות והבן:

כ״הוישלח יעקב מלאכים לפניו וכו' (בראשית לב ד). דהנה נאמר למעלה (בראשית לב ב) ויפגעו בו מלאכי אלקים, דבא על הספר של ארץ ישראל, ופגעו בא מלאכי ארץ ישראל בבואו דרך פניו לארץ ישראל, ומלאכי חוץ לארץ נשארו לאחוריו ויקרא שם המקום ההיא מחנים ב' מחנות, שבכאן היו ב' מחנות אצלו, וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו, מאותן המלאכים שהם לפניו דהיינו ממלאכי ארץ ישראל שלח. וז"ש ארצה שעיר וכו', שאין להם רשות ללכת שם, אבל פקודתו שמרה רוחם ויכולים לעשות שליחותם מכאן, על כן לא הלכו רק וישובו המלאכים וכו' (בראשית לב ז), כי עשו שליחותם מכאן:

כ״וויירא יעקב מאד ויצר לו וכו' (בראשית לב ח). כפשוטו יש לפרש ויירא יעקב מאד, שראה שעלה מורא ומורך בלבבו, ויצר לו שהיה מצער את עצמו למה לו כזאת שמתיירא, כי חרפה הוא לצדיקים לירא מאיזה נברא שבעולם, רק מהבורא כל, כענין שאמר החסיד (הביא בעל חובות הלבבות) בעת שראה אותו חבירו מתבודד במקום המסוכן מחיות רעות, ושאל את פיו היאך יערב לנפשו להתבודד במקום כזה ואינו מתיירא, השיבו בתם לבבו שמתבושש מהבורא אשר יאתה לו לבדו היראה לירא מלפניו דייקא, הוא מתבושש ממנו שיירא מאיזה נברא מנבראיו. וזה דרך הצדיקים בנפול עליהם איזה יראה משום נברא או דבר בעולם, אזי מעלין על דעתם שאין לירא משום נברא רק מהבורא ית', רק שיראה זאת באה לו להזכירו יראת הבורא ית', ומתבונן תיכף רוממותו ית' ונופל עליו יראתו ית', וממילא מתבטל ממנו יראת הנברא. וענין דבר זה הוא כי כל המדות המה נבראים מהבורא ית', ואם כן מדת היראה גם כן נבראת מהבורא ית, ואם כן למה תהיה כזאת שיירא אדם מאיזה דבר שבעולם, כיון שאין זה רצונו ית' רק לירא מפניו דוקא. אך הענין הוא שכל המדות נפלו בשבירה, כידוע מענין ז' מלכי אדום, דגם שנתקנו אחר כך כל המדות כנודע, הלא נשארו ניצוצי קדושה מכל המדות בקליפה, ומתבררים בכל עת על ידי מעשה הצדיקים וזה שעשועיו ית'. והנה בבא אל האדם איזה יראה מדבר שבעולם, זהו על כרחך מיראת הבורא ב"ה שנפלה מדת הגבורה בשבירה, ובהעלות האדם את זאת היראה ליראת הבורא דייקא, אזי מעלה את ניצוץ היראה מסוד השבירה לתקנו בתיקון בסוד מעשה בראשית, וכן הוא בכל המדות. וכאשר תדע כל זה אז תבין דרך הצדיקים שאינם מתייראים משום דבר שבעולם, רק בבא עליהם היראה העולמיות, אזי יודעים שזה באה להם מהשבירה להעלותה, ומסיחים דעתם ממנה ומשימים על לבם יראת הבורא, ותיכף ומיד תוסר מהם היראה העולמיות כי מעלים אותה לשורשה. והנה בראות יעקב אבינו שמתיירא מאוד, דהיינו שמסיח דעתו ממנה ואף על פי כן מתיירא, אזי היצר לו מאוד שנצטער על מה זה ועל מה זה, וחשב פן ואולי ח"ו נגמר הדין, על כן עשה פעולה טבעיית ויחץ את העם וכו', והבן. וכשתבין כל הנ"ל, תבין מ"ש דוד (תהלים קיט לט) העבר חרפתי אשר יגורתי, כי לחרפה הוא לצדיקים לגור מסביב מדברים עולמיים, וכן שמעתי הענין של זה הפסוק מגדולי עולם, והבן:

כ״זויצר (בראשית לב ח). ג' במסורה. דין. ואידך בשופטים (ב טו) ככל אשר יצאו יד י"י וכו' וכאשר נשבע י"י להם "ויצר להם מאוד. ואידך באמנון (שמואל ב' יג ב) ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו. ומסרו סימן "יעקב "אישתבע "לאמנון. נרמז באלו הג' "ויצר, אלו הג' עבירות שאמרו חז"ל (סנהדרין ע"ד ע"א) יהרג ואל יעבור, ואסור לשמוע לשום אדם כמו שאסור לשמוע אל היצר בכל העבירות, בהיות אם אדם אחד יורד לחייו בכדי שיעבור על אחד מג' עבירות, הא המסית מתכוון להנאתו הוה כמו היצר, מה שאין כן באינך עבירות כשהגוי מתכוין להנאתו, לא מיקרי "יצר ויעבור ואל יהרג. והנה בכאן נאמר ויצר אצל שפיכות דמים פן יבא והכני וכו' (בראשית לב יב), בשופטים נאמר ויצר אצל עבודה זרה שעבדו, באמנון אצל עריות, והסימן שנמסר "יעקב "אשתבע "לאמנון, הוא על פי מאמרם ז"ל (ב"ר פ"ע ד') אצל "וידר "יעקב "נדר וכו' ושמרני בדרך וכו' (בראשית כח כ), דרשו בו ושמרני מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, בתיבות הללו נרמזו כל הג' יעקב אשתבע לאמנון, היינו יעקב נשבע בעת נדרו שיהיה בעל "אמונה, ולא יבא ח"ו לידי עבודה זרה, וכן יעקב אשתבע "לאמנון שלא יבא לידי עריות ושפיכות דמים כמו שאירע לאמנון, ונפקא מינה להורות אם היצר מסיתו ח"ו, ישבע לו כדאשכחן בבועז (ויק"ר פכ"ג י"א):

כ״ח"ורוח תשימו בין עדר וכו' (בראשית לב יז). תיבת "רוח נמסר ב' במסורה. דין ורוח תשימו וכו'. ואידך באסתר (ד יד) "רוח והצלה יעמוד ליהודים. הוא שדרשו רז"ל (ב"ר פע"ה י"ג) שבזה שצוה לעשות רוח בין עדר לעדר, הוא רמז שלא יהיו הצרות בגלות תכופות זו לזו בכדי שיוכלו לסבול, על כן מניחין להם ריוח בין גזירה לגזירה. וזהו ורוח תשימו וכו', ובזה רוח והצלה יעמוד ליהודים:

כ״טכי במקלי עבדתי את הירדן הזה (בראשית לב יא). נרמז בכאן ברמזי התורה שיעברו ישראל את הירדן בי' לחודש ניסן (יהושע ד יט), כי איתא בקרנים ובפירוש דן ידין שחודש ניסן נקרא "מקל, (עיין שם טעמו ונימוקו עמו), וכן הוא בגימטריא "מקל. נמצא נרמז "במקלי, "במקל י' עברתי את הירדן, דהיינו בי' לחודש ניסן עברו ישראל את הירדן בחרבה:

ל׳ושמתי את זרעך כחול הים וכו' (בראשית לב יג). נשאלתי למה לא אמר ככוכבי השמים, והקושיא רבה דליכא למימר דכוונתו על מה שנדבר עמו בחלום בצאתו מבאר, הנה שם (בראשית כח יד) נאמר כעפר הארץ, על כרחך הכוונה על מה שדבר לאברהם על אודותיו, כמ"ש לו הש"י כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (בראשית כח טו), שעליך היה הכוונה בדברי לאברהם, ולאברהם נאמר ככוכבי השמים וכחול וכו' (בראשית כב יז). והשבתי על פי מה ששמעתי מכבוד מרן הרב הקדוש מהרמ"מ מ"כ בק"ק רמנאב זצוק"ל, שאמר על מה שנאמר לאברהם ושמתי את זרעך ככוכבי השמים וכחול וכו'. והקשה מרן זצלה"ה כיון שהבטיחו הש"י להרבות זרעו ככוכבים, למה לו להבטחת "כחול, הלא כוכבים הם רבים בכמות ואיכות מחול הים. ותירץ מרן זצלה"ה שזה הבטחה גדולה מאוד, כוכבי השמים הוא הבטחה שיהיה לזרעו בטבע אהבת הבורא ית', דמיון הכוכבים אשר נראה לעין כל תנועתם והתלהבותם מחמת תשוקתם ליוצרם המוציא במספר צבאם, והנה דבר זה הוא לפלא בעיני כל איך יצוייר בנפש אהבה ויראה כאחת, כי האהבה התקרבות האוהב לנאהב, ויראה היא רחקות וצמצום. והנה אף על פי כן הבטיח הש"י לזרע אברהם, הגם שיהיו ככוכבי השמים באהבתם ותשוקתם הנכבדת, עם כל זה יהיה להם גם בחינת יראה הרוממות מהבורא ית', שהוא דמיון חול הים שמושפע בו בחינת יראה, כמד"א (ירמיה ה כב) האותי לא תיראו נאום י"י אשר שמתי חול גבול לים, והבן. (והדברים עתיקין שצריך אדם להיות בבחינת צמצום והתפשטות, כי האהבה הוא התפשטות והיראה צמצום והמ"י), עד כאן דברי הקדוש זצולה"ה. והנה זכור תזכור את אשר כתבנו בפסוק (בראשית לב ח) ויירא יעקב מאוד ויצר לו, שהיה מצער את עצמו על שמתיירא מאוד, ולא הועילה לו מה שהוא מדרך הצדיקים בהגיע להם יראה להעלותה ליראת הבורא ית'. וז"ש בתפילתו הלא אתה הבטחת להיות כחול היום, דהיינו ביראת הבורא ית' שעל ידי זה מבטלים יראות העולמיות, התבונן מ"ש לעיל בפסוק ויירא ותבין, על כן לא זכר ככבי השמים, כי זה בחינת אהבה, דוק בדברי ותמצא טוב טעם ודעת. והנה אף על פי כן הגם שלא זכר צבא השמים, אף על פי כן בכוונתו היה גם לצבא השמים, היינו להורות כוונתו לאותו הבטחה שהבטיחו הש"י לאברהם ושמתי את זרעך ככוכבי השמים וכחול וכו', על כן נמסר במסורה ב' פעמים "אשר "לא "יספר. דין. ואידך בירמיה (לג כב) אשר לא יספר צבא השמים. והנה המהבילים מהפלסופים הכניסו את עצמם למנות ככבי השמים, וכן חול הים על ידי תכונה וחכמת המדידה, הנה באת המסורה אשר לא יספר דין, ואידך אשר לא יספר צבא השמים, והנה צבא השמים המה המלאכים, ודאי אי אפשר למנותם, כן החול אי אפשר למנותם על ידי שום חכמה, ושקר ענו הפלסופים:

ל״אויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וכו' (בראשית לג יז). יש לפרש בפסוק הזה כמה רמזים, כי על פי פשוטו צריך גם כן להבין מה חידשה לנו התורה בהודיענו זה. ויש לפרש על חג הסוכות שהוא זמן שמחתנו לשמוח לפני י"י אלקינו, להורות כי זה כל האדם לעבוד את הש"י, וכל קנינים המדומים שבעולם הזה הם חולפים ועוברים כסוכה בכרם, על כן נצטוינו אז בזמן השמחה לישב בסוכה ולשמוח לפני י"י כי זה עיקר. ונרמז "ויעקב נסע סכתה, היינו כללות האומה הנקרא יעקב, כשנוסע סוכותה ר"ל כשהגיע עד חג הסוכות, אז "ויבן לו בית, כבר ידעת (ספר יצירה) כי אות נקרא "אבן ותיבה "בית, אם כן כל אות במילואו גם כן נקרא בית, כיון שהיא תיבה כזה "אלף "בית. ואם כן נרמז בכאן ויבן לו בית, שבונה לעצמו בתים מתיבת יעקב, דהיינו במילואו כזה "יוד "עיין "קוף "בית, בגימטריא "תשמח. להורות שאז הוא זמן שמחתנו לשמוח בהש"י, ואז נשתלם שם יעקב במילואו וטובו. "ולמקנהו, היינו קנית העולם עשה סוכות, ר"ל על ידי השמחה בי"י מתבונן שכל הקנינים שבעולם הם דמיון סוכות אשר בין לילה היו וכו', וזהו "עשה שעושה אותם במחשבתו כלא ואפס דמיון סוכה בלי קביעות, על כן קרא שם "המקום של כל העולם סוכות (שאין לו קביעות). ויהיה גם כן המילוי יעקב לבד זולת הפשוט בגימטריא "ימתיקו, שאז ממתקים הדינים כנודע מכוונת הסוכות, וזהו ויבן לו "בית. וזהו ולמקנהו (ר"ל לאותיות הפשוטות שלו שהם קנינו בעצם), עשה "סוכות, היינו יעקב בגימטריא ב' פעמים "סוכה, להורות דבאיתערותא דלתתא איתער עובדא דלעילא תרין סוכות, אימא עילאה לחפייא על זעיר ונוקב', ואימא תתאה לחפייא על בניה, והבן:

ל״בוירמוז עוד יעקב במילואו כנ"ל, בגימטריא "תשמח כנ"ל, מרמז לשיעור הסוכה ז' על ז' טפחים וגובהה י' טפחים, אם כן חלל הסוכה ת"ץ טפחים, והסכך מ"ט והקרקע גם כן מ"ט, וב' דפנות שלמים כל אחד ע' טפחים, הרי ק"מ טפחים, והשלישית אפילו טפח הרי י' טפחים, תחשב סך הכל היינו ת"ץ מ"ט מ"ט ק"מ י', הרי בגימטריא "תשלח, והאדם היושב ונכלל בתוכו ראשו ורובו בי' מדרגותיו, דהיינו להיכלל מחשבתו חכמה בינה דעת דיליה עם המדות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, שהם יראתו ואהבתו וכו' כנודע, להיכלל הכל בסוכה העליונה להש"י דייקא, הרי תשמח. וזהו ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית, היינו יעקב במילואו כנ"ל:

ל״גוירמוז עוד ויעקב נסע סוכותה, (כשקהל עדת יעקב בא לחג הסוכות), ויבן לו בית, ר"ל בונה לתיבת "סוכה "בית, דהיינו מילוי סוכה כזה סמ"ך ו"ו כ"ף ה"א, בגימטריא "רחל שהיא עקרת "הבית ביתו של יעקב, שגורמין יחוד העליון פנים בפנים "יעקב "ורחל כנודע:

ל״דוירמוז עוד ויבן לו בית, מילוי סוכה זולת הפשוט, בגימטריא קמ"ז מנין שנותיו של יעקב, מנין ז' פעמים אהיה זמין אנא לאולדא, היינו התיילדות ז' המדות היוצאים, וניתקנים בבינה סוד הסוכה החופפת על הבנים, ונקראת אהיה כנודע:

ל״הוירמוז עוד ויבן לו בית, סוכה במילוי כזה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"א, בגימטריא רמ"ח שהוא דרגא דיעקב רחמים, ומורה על תיקון רמ"ח איברים של האדם הנכנס לסוכה, להיכלל בתוך אימא עילאה בסוד העיבור ויוצא משם כבריה חדשה, והמילוי לבד זולת פשוט, הוא בגימטריא "זקן, הוא התעוררות הרחמים זקן "אהרן שיורד על פי מדותיו (תהלים קלג ב) על ידי מצות הסוכה, והבן:

ל״ווירמוז עוד ויבן לו בית. סוכה במילוי כזה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"י, בגימטריא "רנז. שהוא סך שיעור העבירות שחייבים עליהם מלקות, שנתנו בהם דורשי רשימות סימן "ילקו "זרים, ועל ידי מצות הסוכה יזכה לתקן מה שקלקל בלאוין שחייב עליהן מלקות, ויזכה לעשות מהן "נזר הקדש שהזדונות יתהפכו לזכיות, (עיין מ"ש הרב הקדוש מה"ו לוי יצחק זצוק"ל בסוד ראשון לחשבון עונות (תנחומא אמור סי' כ"ב) עיין שם). והמילוי לבד זולת הפשוט, בגימטריא קס"ו מנין אחוריים דשם ס"ג שהוא בבינה סוד הסוכה, שעל ידי האחוריים הללו ניתקנו המידות שהם הויה "אדני, בגימטריא הפשוט של הסוכה, והבן שעל כן הם מתמלאים מאחוריים דס"ג, השי"ת יראנו נפלאות מתורתו:

ל״זוירמוז עוד ויבן לו בית. מילוי סוכה כזה סמ"ך וא"ו ה"ה כ"ף, בגימטריא רמ"ג. רמז בבוא קהל עדת יעקב לחג הסוכות ומקיימים מצותיו, יוחשב לפני השי"ת כאילו קיימו כל שאר רמ"ג מצות הנותרים, חוץ המחוייבים באותו החג שהם חמשה. היינו א', לישב בסוכה. ב', ארבעה מינים. ג', להקריב מוסף בז' ימי סוכה. ד', להקריב מוסף שמיני עצרת. ה', שמחה:

ל״חוירמוז עוד ויעקב נסע סכתה לחג הסוכות, ויבן לו בית, "סוכה במילוי כזה סמ"ך וי"ו כ"ף ה"ה, בגימטריא רנ"ב שעל ידי מצות הסוכה מתקנים רנ"ב איברין דשכינתא. והמילוי לבד זולת הפשוט בגימטריא קס"ג, מנין "נצח "הוד, שעל כן שואבין בסוכות רוח הקודש (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א), שמנצח והוד יניקת הנביאים, ואפילו בזמן שאין חזון נפרץ, שואבין רוח הקודש מעין נבואה, או מנין שם אהו"ה במילוי יודין שהוא שם הדעת, שעל ידי מצות סוכה באים לידי דבקות וידיעת בוראם, ומבטלים הדיעות רעות ואמונת כוזבת, על כן הבחינה יהיה לעתיד במהרה בימינו במצות סוכה לאומות העולם, שיבעטו בה ולא יוכלו לעמוד בנסיונה כדאיתא במסכת ע"ז (ג' ע"א):

ל״טוירמוז עוד ויעקב נסע סכתה (כנ"ל) ויבן לו בית, ר"ל לתיבת "לו בונה בית היינו מילואו, כי תיבת לו מרמז לקצוות כנודע שכל אחד כלול מכולם, ו' פעמים ו' בגימטריא ל"ו, הוא סוד "אלה מאלקים. והנה כשבונים בית היינו מילוי למ"ד ו"ו, בגימטריא אלקים בשלימות, היינו אתוון מ"י בינה העליונה סוכה העליונה הממלאת לאתוון לו היינו הקצוות, בסוד המוחין דגדלות בסוד הכתוב (דברים כב ו) "והאם רבצת, והמשכיל על דבר יפרש הענין ויעקב נסע סכתה, היינו שיעקב כשהוא עדיין בקטנות, נוסע סכתה לסוכה העליונה בכדי לקנות המוחין כנודע, ועל ידי כך ויבן לו בית כנ"ל, ויובן על ידי זה בעיון קל ולמקנהו עשה סוכות, והבן:

מ׳וירמוז עוד ויבן לו בית לו במילוי כזה למ"ד וא"ו, בגימטריא "לבנה. הוא סוד תיקון מילוי הלבנה סיהרא באשלמותא, כי בכסא ליום חגנו (תהלים פא ד) הלבנה נכסית (ר"ה ח' ע"א), ובט"ו לחודש נהירין אנפהא כנודע. והמילוי לבד זולת הפשוט בגימטריא נ"א, הוא סוד הנ"א ימים מראש חודש אלול עד שמיני עצרת, שאז היחוד השלם בקירוב בשר, ובעוד דאיהו עם מלכא שאל מה דבעי ויהיב לך (זוהר ח"א ס"ד ע"ב). וזהו עשו לי סעודה קטנה שאהנה ממך דייקא בקירוב בשר, וזהו הושיעה "נא הצליחה "נא (תהלים קיח כה):

מ״אוירמוז עוד ויבן לו בית. לו במילוי כזה למ"ד וי"ו, בגימטריא צ"ו. הוא סוד תיקון עולם העשיה, דתמן "אל "אדני בגימטריא צ"ו, (עיין בכוונת צו את בני ישראל (במדבר כח ב)), ומבטלים הקליפות אשר מתגברים בעולם הזה הנקרא צו, כמד"א (הושע ה יא) כי הואיל הלך אחרי צו כנודע. ובמילוי לבד זולת הפשוט, הוא סוד השמירה מהקליפות ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל (שיר השירים ג ז), עיין בחסד לאברהם בסוד מטתו שלשלמה, ותבין:

מ״בוירמוז עוד כפשוטו השטחיות הפסוק ויעקב (הוא זעיר אנפין), נסע סכתה (לסוכה העליונה אם הרבצת על הבנים), ויבן לו בית (מלכות בהתגדלותו אחר כך במוחין, אז אחר ובנית ביתך (משלי כד כז), תיקון קומת הנוק' ביחודא שלים, אז) ולמקנהו (היינו הקנינים של הבית היינו עולמות בריאה יצירה עשיה), עשה סוכות שאז חופפת אימא תתאה על הבנים דמיון אימא עילאה דאוזיפת לברתא מנהא, (עיין בזהר בראשית (דף ב' ע"א) בסוד עליית רגלים, ועיין בפירוש זהר הרקיע). על כן קרא שם המקום סכות (לשון רבים, לרמז על הסוכה עילאה ועל הסוכה תתאה, והבן והש"י יראנו נפלאות מתורתו:

מ״ג"כי על כן ראיתי פניך כראות פני "אלקים (בראשית לג י). ב' במסורה. דין. ואידך מתי אבא ואראה "פני אלקים (תהלים מב ג). יש לרמז דהנה קשה הדבר על יעקב אבינו לומר מפיו דבר כזה לעשו הרשע שחשוב בעיניו ראיית פניו כראות וכו'. אבל הנרצה הוא שביקש ממנו שיקח את המנחה, והנה הוא כיון במנחתו זאת ענין שיצוה י"י לישראל השעיר לעזאזל ביום הכיפורים, על כן שלח לו תק"פ בהמות מנין "שעיר. וז"ש לו ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, רצ"ל בעבור המנחה הזאת אזכה לראות פניך כראות (כף הזמן), רצ"ל בעת אשר אראה פני אלקים ביום הנבחר לבא לקודש הקדשים, אז אראה גם את פניך ליתן לך מנחה ותתהפך לעבד לי. וזה שרמזה המסורה שהוא הנרצה על בית המקדש, ז"ש מתי אבא ואראה פני אלקים, דקאי על בית המקדש:

מ״דויבא יעקב שלם עיר שכם וכו' (בראשית לג יח). יש לרמז מה שגזרו רז"ל (ר"ה כ"ט ע"ב) בשב ואל תעשה בהנך תלת מילין, דהיינו שופר לולב מגילה, אם יבא עת מצותן בשבת קדש תדחה המצוה, ובודאי הגם שגזרו הדבר כדי שלא יבא האדם לידי חילול שבת, עם כל זה בודאי לא היו גוזרים לבטל אם לא שידעו כי כח השבת תעמוד במקום המצוה, ואפשר לעשות התיקון שניתקן במצוה על ידי שמירת שבת. והנה מי שיראה בעין השכל יראה דשלשה שמות שנקראים שבת, היינו שבת כלה מלכתא, הם נגד הג' מצות הנ"ל, ואין כאן מקומו כי יתארך הענין. ובקיצור אודיעך "שבת בגימטריא "קשיא "רפיא, הוא סוד ב' ימים דראש השנה שצריך להמתיקם על ידי השופר כנודע, הנה שבת פועל זה: וענין הלולב להמשיך ה' חסדים מהיסוד לנוק', הנה נקראת שבת "כלה "כל ה', כל יסוד כנודע ממשיך ה' חסדים, על כן נקראת הנוק' "כלה. וענין המגלה מגלה נקראת, הוא סוד שם הנקרא אדני "דינא "דמלכותא, הנה מגלה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו (מגילה ב' ע"א), בגימטריא אדני שם הנקרא, לא פחות ולא יותר, פחות היא י', ויותר הוא ט"ז, יט"ז בגימטריא שם הנכתב, הנה הוא סוד דינא דמלכותא אסתר "מלכה בגימטריא צ"ה, לבטל קליפות המן כי יד על כס י"ה מלחמה לי"י בעמלק (שמות יז טז) , הנה נקראת שבת "מלכה לפעול כל זה, דוק והתבונן. על כן יש לרמז הענין פה ויבא יעקב "שלם, ר"ת "שופר "לולב "מגילה, ר"ל שיעקב היינו קהל עדתו מביא הג' מצות אלו בשלימות, עיר שכ"ם כשמעורר אור שבת "כלה "מלכתא ר"ת שכ"ם, נעשה גם כן התיקון בשלימות של ג' מצות הנ"ל, על כן מותר לבטלם בשב ואל תעשה:

מ״הובני יעקב באו וכו' כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה (בראשית לד ז). להבין על פי פשוטו התחיל בישראל וסיים ביעקב. גם מהו וכן לא יעשה. ונ"ל דהנה ידוע דיסוד הוא שורש הכל, ואם יארע איזה מקרה בשורש ירגישו כל הענפים. והנה יעקב ובניו בהם היו כלולים כל הנשמות מישראל, והם השורש לכולם וכולם ענפים מסתעפים מאתו, על כן על גוף המעשה לא התעצבו כל כך כיון שאנוסה היתה ואין אשמה בזה, אבל כיון שאירע דבר ערוה בזרע יעקב, ימשך הפסד בדבר לזרע ישראל שיתאוו לתאוה ח"ו. וז"ש כי נבלה עשה בישראל, ר"ל שעשה דבר נבלה לכל ישראל לשכב את בת יעקב, הואיל ששכב עם בת יעקב, וכן לא יעשה ר"ל בשביל זה גדלה חמתם על הדבר הזה, אף על פי דאונס רחמנא פטריה בכל מקום, ר"ל שלא יהיה עוד דבר נבלה כזה שתמשך הפסד לכל העדה בעבורה, כי לא יהיה עוד איש כללי ושורשי כיעקב אבינו, נ"ל: ויש לפרש עוד על פי פשוטו, להיות עדיין לא נקרא שמו ישראל, רק המלאך בישרו שהש"י יקרא שמו ישראל, ואמר לו הטעם כי שרית וכו' ועם אנשים ותוכל (בראשית לב כט), היינו שנתגבר ונשתרר על כל איש העומד לנגדו להרע לו, על כן נתעצבו האנשים באמרם כי נבלה עשה בשם ישראל המורה כי שרית וכו'. והנה שכם נתגבר ונשתרר ועשה המזימתה לשכב את בת יעקב, ושמא תאמר אין זה קפידא לשם ישראל, כי שם ישראל מורה השתררות על העומד להרוג ולעשות לו רעה, מה שאין כן בשכיבה עם בתו. לזה אמר "וכן "לא "יעשה, כיון שזה פועל מגונה כי לא יעשה כן, אם כן זה מקרי השתררות עליו ח"ו לעשות לו רעה, על כן קנאו בדבר, נ"ל:

מ״וויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי וכו' ונאספו עלי והכוני ונשמדתי וכו' (בראשית לד ל). הנה זה דברנו תמיד האיך אפשר לומר דבר שיצא מפי אותו צדיק שלא יעשה רושם, הלא רוח ה' דיבר בו וכי נתקיים ח"ו דבר זה, ואיתא בספר חסידים אפילו דבר שאומר האדם בדרך גוזמא הוכרח להתקיים באיזה פעם, ומכל שכן יעקב האמיתי האיך הניחו השי"ת העומד לימינו להוציא דבר זה מפיו. על כן אחשבה לדעת זאת שבאמת נתקיים הדבר הזה, שמקובל בידינו מחכמי האמת שכל אלו הנשמות שהיו בשכם ונימולו אז, נתגלגלו בישראל וקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מ"ז ע"ב), שהניצוצי הקדושה שהיו בתוכם עדיין לא נתקנו, ונתגלגלו בבני שמעון אותן הכ"ד אלף שזנו בבנות מואב במעשה זמרי, והנה גם זמרי וכזבי היה בהם ניצוצין הידועין, והנה יעקב ביקש רחמים שלא יזכר שמו שם (סנהדרין ק"ט ע"ב). וז"ש ברוח קדשו עכרתם אותי, שעשיתם אותי עכור להתערב בתוכי ניצוצים אלו של יושב הארץ, וזהו להבאישני ביושב הארץ שהבאשתם אותי ביושב הארץ, ואני [מתי] מספר, ר"ל שניכר המספר שבמנין, שאחר המגפה נחסרו כ"ד אלף משבט שמעון, ונאספו עלי אותן הניצוצות יאספו עלי, והכוני שיפלו דהיינו שיפלו במגפה מישראל על דבר פעור (במדבר כה יח), "ונשמדתי "אני שלא יזכר שמי שם, ובית"י היינו נשיא בי"ת אב לשמעוני (במדבר כה יד) כנ"ל:

מ״זויאמר אלקים ליעקב קום עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א). קבלנו הענין "ושב "שם, כי בי"ת אל הוא השכינה הנקראת כן, ומילין דאיתתא בישיבה כנודע מתפילין של יד. והענין הוא לדעתי כי שכינתא בעאת לנטלא ביתא והגיע זמנה של רחל, כיון שהגיע זמן לאישתלם בי"ב שבטין כנודע מזוהר הק' (ח"א קנ"ח ע"ב), על כן אמר לו הש"י עלה בית אל, ר"ל תעלה למדריגה לזיווגא עילאה וש"ב שם, על כן עשה הכנה דרבה לכבוד הזיווג העליון, ואמר אל אנשי ביתו הסירו וכו' והטהרו והחליפו שמלותיכם (בראשית לה ב) ונקומה ונעלה וכו' (בראשית לה ג), ונקומה ביחד כד אישתלם בי"ב שבטין. ויהי עמדי בדר"ך אשר הלכתי. לא אמר כפשוטו ויהי עמדי בבית לבן עד היום, רק בדרך היה עמו, והלא ישב קבוע כ' שנה בבית לבן והשי"ת היה עמו. רק לפי הנ"ל יובן דבעת הגיע הזמן שהשכינה תיטול ביתא לגמרי, ויהיה זיווג העליון מזדווג עמו כמו במשה, ובעא לאיתפרשא מאתתא כמו משה, על כן נידחת רחל עקרת הבית, ועד היום היה עוסק להעמיד י"ב שבטים, והשכינה היתה מסייעתו כדרך הצדיקים בזיווגיהם כנודע מזוהר הק' (עיין זוהר ח"א נ' ע"א). וז"ש כעת נקומה ונעלה לגמרי בית אל לזיווג העליון בלבד, כי עד היום היה רק עמדי בסיוע בדרך אשר הלכתי, לשון נקיה דיבר דרך גבר בעלמה כנודע (משלי ל יט), והכוונה על זיווגו, והבן:

מ״חויאמר לו אלקים אני אל שדי פרה ורבה (בראשית לה יא). זה השם מסוגל לפריה ורביה, כי שם שד"י הוא יסוד דאחיד בשמיא וארעא כנודע, דהיינו דכר ונוקבא. על כן מילוי זה השם כזה י"ן ל"ת ו"ד, בגימטריא ת"ק מנין האיברים דכר ונוק', ובגימטריא פרו ורבו. וצירוף השם א"ל אליו, הוא סוד טיפת החסד א"ל המתגלה בפומא וכו' כנ"ל, והבן העניינים הגדולים הללו, וכאן נאמר לו בלשון יחיד "פרה "ורבה, בגימטריא במלכו"ת, והבן:

מ״טואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן וכו' (בראשית לה יב). יש לדקדק דהיה לו לומר בקיצור ואתן לזרעך את הארץ אשר נתתי לאברהם וכו', למה אמר בדיוק לך אתננה. גם מהו חזר ואמר אתן את הארץ. אך נ"ל כפשוטו כשנתן השי"ת את הארץ לאברהם, היה מקום לישמעאל ולבני הפלגשים לומר שגם להם ירושה בארץ, וכן בנתינה ליצחק היה מקום לעשו לטעון. על כן אמר הש"י ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק, ל"ך אתננה מחדש להיות כולה שלך, בכדי שלא תבא ירושה ויהיה להם מקום לטעון, ופן תחשוש שלא יארע לך גם כן מקרה אברהם ויצחק, שיהיה ח"ו פסול בבניך ויצטרכו שוב הנותרים נתינה מחדש, לזה אמר ולזרעך אחריך אתן את וכו', שיבאו מכח ירושה כי כולם ראוים אליה:

נ׳ויעל מעליו אלקים, במקום אשר דבר אתו (בראשית לה יג). רש"י ז"ל כתב איני יודע מה מלמדינו. והנראה דהנה יעקב שלימא דאבהן היה לו השגת הנבואה, ונתגלה אליו הדיבור זה פעמים בחוץ לארץ, וכעת כאשר בא לארץ והשי"ת הבטיחו הבטחת הארץ הקדושה, בא הש"י להראות אליו חבת הקודש מה בין התגלות הנבואה דחוץ לארץ לארץ, כי התגלות הנבואה דחוץ לארץ, על כרחך בא דרך שער השמים שבארץ ישראל, ומשם בא השפע דרך עקלתון לחוץ לארץ, מה שאין כן בארץ ישראל באה השפע בלי שום מסך, להיותה יורדת ביושר משער השמים. וזהו שהראה הש"י ליעקב בעת הבטיחו הבטחת ארץ ישראל, הראה לו מעלתה שויעל מעליו אלקים בעת שנפסק הדיבור, במקום אשר דבר אתו שלא הוצרכה שפע הנבואה להתעלות דרך עקלתון, כי שם שער השמים, והבן:

נ״אויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר (בראשית לה כא). יש לרמז בכאן ענין היחוד השלם, כי בהיות רחל נקודה קטנה, אז הוא הזיווג רק עם בחינת לאה, ובבוא המוחין דגדלות לזעיר אנפין להיקרא ישראל, אזי נתגדלה גם בחינת רחל בחינת פרצוף שלם, ושניהם הם בכל אורך קומתו, כאשר נודע הדבר לטועמים מעץ החיים, (הש"י יאר עינינו ולא יאמר פינו דבר שלא כרצונו). וזהו ויסע ישראל בחינת זעיר אנפין, בעת נסעו מעולם העליון כאשר מקבל המוחין דגדלות על ידי תורה ועבודה של ישראל, אזי ויט אהל"ה מהלאה, ר"ל מהלאה שהיה מקודם אהלו רק עם בחינת "לאה, "למגדל "עדר שמתגדל בבחינת פרצופים שלימים כל בחינת עדר, דהיינו רחל לאה בגימטריא עד"ר, והוא רחום יכפר:

נ״בואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל (בראשית לו לא). ידוע להבאים בסוד ה' גנזי נסתרות לאלקינו בפרשה הלזו, והדבר הזה הוא גם כן בכל אדם מבני ישראל, שמיום הולדו כל מדותיו הם עדיין בסוד השבירה בנפש דקליפות נוגה, ואוהב במידת האהבה אשר אסרה התורה, ובאמת מדת האהבה שנבראת הוא רק לאהוב את הבורא ותורתו ומצותיו, ומהיכן תפעול האהבה לאהוב דבר איסור. אך כל זמן היותה עדיין בסוד השבירה, המדה הזאת שבכח נשמתו נבראת היא עדיין משוקעת בקליפה, וכאשר יתקן האדם לכללה ולהעלותה בפרצוף גמור בתורה ובמצות, אזי יפעול במדה זו רק לאהוב את הבורא, ויתגנו בעיניו האהבות הרעות, וכן הוא הענין בכל המדות ביראה והתפארת וכיוצא, והדברים עתיקים ידועים למשכילים ובפרט לחבירינו המקשיבים, אשר כבר היה הדיבור של חיבה מצוי בינינו בעניינים אלו, על כן קצרתי. והנה בעת היות המדות עדיין בסוד השבירה שאוהב באהבתו שלא כדת של תורה, ויירא מאשר צוה הש"י לא תגורו, ויתפאר בגובה לבבו ורמות רוחו וכיוצא, אזי נקראים המדות מלכי אדום שהוא בהיפך מישראל. והנה המלכי אדום מולכים קודם מלכי ישראל, (היינו בעת שמתקן כל מדותיו כנ"ל שאז נקראים מלכי ישראל), כי לפתח חטאת רובץ (בראשית ד ז), והיצר הרע מושל קודם היצר טוב. וזהו ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, תן לחכם ויתחכם עוד:

נ״גנמסר במסורה תרין כתובים דכל סופי תיבותא ם'. בפרשת וישלח (בראשית לב טו) עזי"ם מאתי"ם ותישי"ם עשרי"ם רחלי"ם מאתי"ם ואילי"ם עשרי"ם. ואידך בפרשת פנחס (במדבר ל לג) ביום הז' דסוכות, ומנחת"ם ונסכיה"ם לפרי"ם לאילי"ם ולכבשי"ם במספר"ם כמשפט"ם. אמרו במדרש (ב"ר פפ"ב ח') פרשה זו בפרשה פ"ב, כתוב אחד אומר (ישעיה ג יג) נצב לריב י"י, וכתיב (יואל ד יב) כי שם אשב לשפוט את כל הגוים, בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותן מעומד מקצר בדין ומפשר בדין, אבל כשהוא דן את אומות העולם דן מיושב מדקדק בדין ומאריך בדין, עד כאן. (בגמרא ר"ה דרש הכל מפסוק אחד, עיין שם ובפירוש רש"י). הנה הדינים הם הגבורות ה' אותיות מנצפ"ך הכפולים, על כן הם נתונים בסופי תיבות לגבול ולצמצום סוד הדין בוצינא דקדרינותא, והם הנקראים מישרים הם אותיות הישרים הפשוטות. והנה אותיות נצפ"ך דמיון עמודים על רגל, ומצות הדיינים הוא בישיבה כביכול, רק המם ממנצפ"ך גם הכפולה הוא דמיון ישיבה. והנה השי"ת דן את ישראל מעומד, ולא יוכל להיות גמר דין, כי הגמר דין על כרחך צריך להיות בישיבה כפי דת תורתינו, על כן הוא מפשר בדין. אבל ביום הגמר דין במסירת הפתקין ביום הושענא רבה, הנה נרמז המ"ם שהיא בישיבה, ואנו ממתקין אותה במצות סוכה דמיון מ"ם מרובעת, והנה יום ההוא הוא סוד מלכותא דדוד, דבמלכות בית דוד כתיב (ישעיה ט ו) מ"ם לםרבה המשרה, מ"ם מרובעת באמצע תיבה, להורות המתקתה מבלי גבול. אבל כששלח מנחה לעשו, הנה הש"י דן אותם מיושב כביכול, הנה נרמזת המ"ם בסופי תיבות, ודי בזה כתבתי זה מדעתי ובדרך ספק, יהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

נ״דויקן "את "חלקת "השדה "אשר "נטה "שם "אהלו (בראשית לג יט), ר"ת בגימטריא גריז"ם עיב"ל. ששם קבלו ישראל שבועות התורה, והוצרך אותו המקום לקנותם בכסף מלא (ב"ר פע"ט ז'), וכן מקום קבורת האבות מעפרן (בראשית כג ט) , וכן מקום המזבח מארונה (דברי הימים א' כא כה), והסימן אמ"ת קנה, "אבות "מזבח "תורה, והם תורה עבודה (מקום המזבח) גמילות חסדים (חסד של אמת), והם אלו ג' דברים שהעולם עומד עליהם (אבות פ"א מ"ב):

נ״הויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי וכו' (בראשית לב לא). חסר תיבות אמר, ולא במקרה הוא. עיין מ"ש בפרשת יתרו כי הנכון בעיני הוא שלא אמר יעקב זה הטעם לאנשי העולם, מפני שהיה צריך להזכיר שם שמים, וחלילה לצדיקים להזכיר שם שמים זולת בתפילתם, על כן לא כתבה התורה תיבת אמר, להשמיענו זה שלא אמ"ר, רק היה הטעם כמוס בלבו. וכיוצא בזה תמצא בשני בני יוסף (בראשית מא נא), ובאליעזר בן משה (שמות יח ד), דוק בכל זה ויונעם לנפשך ותקיים מפני שמי נחת הוא:

נ״והצילני נא וכו' כי ירא אנכי את"ו פן יבא וכו' (בראשית לב יב). יש להתבונן. א', יתור תיבת אתו, היה לו לומר כי ירא אנכי פן וכו'. ב', אומרו פן יבא, הנה הביאה לא היתה מסופקת כי בודאי יבא, כמ"ש המלאכים וגם הנה הוא הולך לקראתך (בראשית לב ז). ג', אומרו יבו"א מלא וא"ו. והנראה על פי מ"ש כמה פעמים (הוא נלקח ברוב ממגלה עמוקות), כי עש"ו היה לו להיקראות עשוי, ויעקב עקב. ויעקב לקח ממנו היו"ד, ויד"ו אחזת בעקב (בראשית כה כו), ולעתיד לבא ליקח ממנו גם הוא"ו, ויהיה יעקוב מלא, פקח עיניך וישתאר עשו ע"ש יאכלם (ישעיה נ ט). והנה כל כחו הוא עוד בו נשמת וכח הוא"ו. וז"ש יעקב כי ירא אנכי אות"ו, מהאות שלו, פן יבוא מלא וא"ו, היינו שיצא עדיין בכח הוא"ו שבו, עד אשר במהרה יוקח ממנו ויהיה לקללה ולדראון:

נ״זקח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל (בראשית לג יא). יש להתבונן. א', שהיא מיותר אומרו קח נא וכו', כי כבר אמר ולקחת מנחתי וכו' (בראשית לג י). ב', מקודם אמר מנחת"י, וכעת ברכת"י. ג', אומרו כי חנני אלקים וכי יש לי כל, מהו זה נתינת טעם לשיקח ממנו עשו, אדרבה כיון שיש לו הון עתק, למעט תחשב בעיניו הדורון. והנראה דהנה אמרו רז"ל שלעתיד יחוייב עשו להחזיר הדורון שנתן לו יעקב. ופירש בפרשת דרכים שאין הכוונה על סך מועט של בהמות הללו, רק הוא כל הס"ך של הוולדות וולדי וולדות שהיו ראויין להוליד עד היום. והנה כל ארצו לטמיון תהיה, על כן נתן יעקב לו הדורון במנין ובמספר זכרים הראוים לעבר הנקבות לכל מין כנודע, והנה ישנם בבהמות משכלות ועקרות, אך לא כן בבהמות יעקב שנתברך במדת כל, ולא היה בעדרו משכלה ועקרה, על כן יחוייב להחזיר כל המספר הראוי להוליד בלי מגרעות. וז"ש קח נא את ברכת"י אשר הובאת וכו', רצ"ל בקחתך מידי תקח הבהמות שהן בברכות ואין בהם משכלה ועקרה, כי חנני אלקים וכי יש לי כ"ל, היינו המדה הנותנת ברכה, על כן אין בבהמותי שום חשש שיכול ועקרות, על כן תחוייב להחזיר במדת כל הראוי להוולד בלי מגרעת, נ"ל. וזה שיש לפרש במסורה חננ"י, יש במסורה בזה"ל, יש מקמצין, אבל הוא טעות, כי היודע מה פעל צור, יורני שהוא שמוש, עכ"ל המסורה. והכוונה לפי הנ"ל ברמז יש מקמצין מנקדין החי"ת בקמץ, ואינו כן כי היודע מה פעל צור שנתן ליעקב הברכה במדת כל, ולא היתה משכלה ועקרה בעדרו, זה יורני שהוא שימוש, רצ"ל שצריך לנקד החי"ת בפתח מורה על החכמה, המורה לכל העשיות כולם בחכמה עשית וסוף מעשה במחשבה תחילה, ומי שיש לו הברכה במדת כל, אתו תלין החכמה, ועיין מ"ש לעיל בפסוק (בראשית טז ד) ויבא אל הגר ותהר, פתח באתנח, מזה למדו רז"ל (ב"ר פמ"ה ד') שנתעברה מביאה ראשונה בחכמה פותח שערים:

נ״חאך בזאת נאות וכו' ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו (בראשית לד טו). אי אפשר לומר שהצדיקים הללו דברו שקר ח"ו באמרם שיתנו להם בנותיהם, דהנה בנותיכם נקח לנו נתקיים, כי שבו את נשיהם כמבואר בקרא (בראשית לד כט), אבל ליתן להם בנותיהם לא נתקיים כי הרגו כל זכר, ונתקיים הענין על פי הידוע דאותן כ"ד אלף שנהרגו ונפלו בשבט שמעון במעשה דזמרי, הם היו גלגולי אנשי שכם ולקחו בנות ישראל, ואז נתקיים מה שאמרו שבטי ישורן ונתנו את בנותינו להם, ודבר י"י בפיהם אמת:

נ״טולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב (בראשית לד יט). אומרו כי חפץ בבת יעקב, הוא ידוע מהקודם. אך להיות דמצינו באברהם אבינו (בראשית יז כו) בעצם היום נמול אברהם, תיכף סמוך להציווי לא איחר כרגע לקיים מצות בוראו. והנה מצינו כזאת גם ברשעים הללו העיד הכתוב ולא איחר הנער לעשות הדבר, לא מצד שעלתה יקוד שלהבת המצוה בלבו, רק שהיה להוט למלאות תאוותו. וז"ש ולא איחר וכו' כי חפץ בבת יעקב, וסיים והוא נכבד מכל בית אביו, הכל להצדיק הצדיקים שהרגו כל העיר לכאורה באין פשע בידם, לזה אמר הכתוב כי כולם היו רשעים, דהנה שכם לא אחר לעשות הדבר לחבול בעצמו בכדי למלאות תאוותו, והנה הוא היה הנכבד והמעולה שבהם, ומעתה תדין על השאר שאין להם מעלת שכם איך היו שטופי זימה, ואם כך בית חמור נשיא הארץ שהוא המובחר, מכל שכן שאר בני העיר, ואם כן הטיבו את אשר עשו שבטי ישורון:

ס׳ולקחנו את בתנ"ו והלכנו (בראשית לד יז). התחילו אחותנו (בראשית לד יד), וסיימו בתנ"ו. אך דהנה בתנאי הנתינה אמרו לתת את אחותינו על דינה שהיא אחותם, ובלקיחה מאתם אמרו את בתנ"ו. כי נצנצה בהם רוח הקודש שכבר היתה מעוברת מבת היא אסנת כנודע, ואמרו את בתנ"ו, להורות שגם שהיא מעוברת, גם העובר כבת לנו תחשב, כי נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר (יבמות כ"ג ע"א), על כן לקחה יוסף:

ס״אואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו וכו' (בראשית לד כט). הנה בחילם וטפם אמר כ"ל להורות מבלי שיור, מה שאין כן בנשיהם. ונראה דמשמיענו צדקתם שלא לקחו כל נשיהם, כי לא לחיבת אישות לקחום, רק אותן שרצו להתגייר ולכנס תחת כנפי השכינה לקחום להתגייר:

ס״באו אפשר לומר על פי מה שאמרו רז"ל (ילקו"ש רמז קל"ד) שלקח שכם נשים ובתולות, והוליך אותם סביב לאהל יעקב וצוה אותם לשחק שם בריקודין וקולות, כדי שתצא דינה לקולם, ויצא להם כן מעדות התורה (בראשית לד א) ותצא דינה וכו' לראות בבנות הארץ, דלולא זאת לא היתה יוצאת. אפשר לומר שאותן הנשים הרגו על שהם סיבבו הענין, על כן לא אמר כל נשיהם (בראשית לד כט), כי מקצתן הרגו על שהיו בעצה עם שכם לסבב הענין:

ס״גויאמר יעקב וכו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וכו' ונקומה ונעלה וכו' (בראשית לה ב). יש לתמוה יהיה פירוש ההסרה דאלקי נכר איך שיהיה, אם היה ביניהם ח"ו איזה חשש שמץ עבודה זרה, למה לא הקפיד יעקב עד עתה, רק כשאמר לו הש"י שיעלה לבית אל, אז נתפעל וצוה להסיר את אלקי נכר. והנ"ל שחלילה לשבטי ישורן שיהיה בהם איזה חשש שמץ, אך דידוע הוא בעת אשר נתעלה האדם ממדריגה למדריגה, אז דנין אותו שוב שנית, הגם שכבר היה צדיק בדינו בעת אשר היה במדריגה הקודמת, כאשר רוצים להעלותו בדרגא יתירא דנין אותו בדקדוק יותר, והדבר שהיה נחשב בעת היותו בדרגא הראשון היה נחשב למצוה, לערך הדרגא שרוצים להעלותו יוחשב ח"ו לעון ולשמץ וכו', כי בערך הדרגא היה מחוייב העבודה להיות באופן אחר, והבן הענין הנה מבואר בזהר (ח"ג ע"ח ע"א) ובמקובלים המשמש מטתו בחול עובר על לאו ערות כלתך וכו' (ויקרא יח טו), והנה הלאו הזה הוא מחייבי מיתות בית דין, ומעולם לא שמענו ולא ראינו שהבית דין של מטה יענישו על זה. והענין הוא דבודאי לאיש ההמוני בודאי לא יענישו גם בבית דין של מעלה על ששימש מטתו בחול, אך כאשר יצטרך לעלות במדריגה עליונה, אז בערך הדרגא ההוא יהיה ענין ההוא עובר על לאו הנ"ל, וכן הוא בכל עניני המצות. והנה הש"י אמר ליעקב עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א), כי שכינתא בעיא לנטלא ביתא והיו מתעלים בדרגא יתירא (עיין זוהר ח"א קנ"ח ע"ב), ואמר יעקב הסרו את אלקי הנכר וכו', הגם שלא היה נחשב לאלקי נכר בערך הדרגא שהייתם עד עתה, כעת נקומה ונעלה בית אל, צריך פשפוש מחדש כי בערך הדרגא ההוא נחשב לאלקי נכר, והבן הדברים. ולזה היה מתפחד שמואל הנביא בעת העלותו בעסק הבעלת אוב (שמואל א' כח יג), ולקח עמו את משה להעיד עליו (חגיגה ד' ע"ב), כי נתפחד שידונוהו מחדש כי יעלוהו למדריגה יתירה, והבן. ויתפרש עוד על פי האמור בזהר בראשית (ח"א י"ב ע"א) בתרין סטרין איתפרש אהב"ה רחימו דקב"ה, אית מאן דרחים ליה מיגו דאית ליה עותרא אורכא דיומין, בנין סחרניה שליט על שנאוי ארחי מתתקנין ליה, ומגו כך רחים ליה ואי להאי יהא בהיפוכא ויהדר עליו קוב"ה גלגולא דדינא קשיא וכו' ולא ירחים ליה כלל, ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא, רחימו דאקרי שלים ההוא דהוה בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו וכו', דא רחים ליה למארי וכו' לא איצטריך לאתנשי יראה בכל פקודין כל שכן בפקודא דא איצטריך יראה לאתדבקא היך אתדבקות אהבה איהו בסטרא חד טב, כמה דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני מזוני, כדין איצטריך לאיתערא יראה למדחיל דלא יגרום חובה וכו' דהא כליל יראה באהבה, עכ"ל. הנה תתבונן בהשפיע הש"י עושר ונכסים וכבוד וכל טוב לאדם, עם כל זה בהתעסקו באהבת הבורא לא בעבור זה יאהב אותו רק בעשות לו מצותיו, כי הנה זה מקרי גם כן שאוהב את עצמו ועובד את עצמו. רק יאהוב אותו ית"ש בתשוקה כהשתוקק כל עלול לעילתו יותר מכל התענוגים שבעולם, ובזאת האהבה יכלול היראה שמתיירא ח"ו שיגרום החטא שתופסק האהבה. ובזה יתפרש מאמר יעקב שאמר בשעת הנדר (בראשית כח כ) אם יהיה אלקים עמדי ושמרני ונתן לי לחם וכו' וכו' (בראשית כח כא) ושבתי בשלום, (עם כל זה לא בעבור זה אשתדל במצותיו באהבה, רק) והיה הויה לי לאלקים, להיות שהוא הויה היינו שמהווה כל הויות, ומחוייבת אהבתו כהשתוקק כל עלול לעילתו, ואומרו לי לאלקי"ם הוא להיכלל היראה באהבה כנ"ל, וזה הוא אהבה שלימה ועבודה שלימה שאינו עובד את עצמו רק את הש"י לבדו. וז"ש יעקב לבניו ולימד אותם הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם דייקא, אם יש לכם איזה שיתוף באהבה, דהיינו שאוהב אותו ית"ש בעבור שנתן לו עושר וכיוצא, הנה משותף באהבתו ית"ש גם אהבת עושרו, אם כן עובד גם כן את עושרו ולא מיקרי זה בלתי לי"י לבדו, ואם כן משותף ח"ו עבודה אחרת. וז"ש הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם דייקא היינו במחשבותיכם, ועבדו את י"י לבדו. וזהו שנרמז במסורה הסרו את אלקי הנכר (חסר י'). ואידך הסרו ערלת לבבכם (ירמיה ד ד). היינו הכוונה בהסרת אלקי הנכר, היינו להסיר מחשבת הלב מהיות איזה שיתוף באהבה, על כן נמסר הסר"ו חסרון י' המורה על המחשבה כנודע: