אגרא דכלה, ויצאAgra DeKala, Vayetzei

א׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (בראשית כח י). אומרו חרנה ולא לחרן, הגם שאמרו רז"ל (יבמות י"ג ע"ב) הה"א בסופה תשמש במקום ל' בתחילתה, עם כל זה טעמא בעי למה לא נכתב בלמ"ד ולא במקרה הוא. ויש לרמז כי תיבת חרנ"ה בגימטריא רס"ג, ורומז כי בכל מקום אשר איש הישראלי הולך בגלות, שם תתלבש השכינה בלבושיה להחיותו. והנה רמז הלבוש הוא אותיות הקדומים לתיבת שכינה, שהם בגימטריא סגר, שכביכול נסגר האור עד עת בא דברו שלח מלך ויתירהו. והנה יעקב כשהלך לחרן לברר הניצוצות הוא בחינת גלות, ושם הלכה השכינה להתלבש שם בלבוש. וזה שמרמז באומרו חרנ"ה בגימטריא כנ"ל, לרמז הנ"ל שהשכינה הלכה עמו להתלבש, והבן:

ב׳וייקץ יעקב וכו' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (בראשית כח טז). יש להתבונן מה זה התימה שלא ידע, האם יחוייב לדעתו שידע כל סתום. והנה מאור עינינו רש"י ז"ל הרגיש בזה, ופירש שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, והעיקר חסר מן הספר. והקדוש בעל אור החיים גם כן הרגיש בזה, עיין שם. ומה שנ"ל לפרש הוא בהקדים הלא ידוע דמקום המקודש בית המקדש מקום השראת השכינה, והנה יש להתבונן הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ומה יתרון למקום המקדש. אך אף על פי כן הנה עם היות דלית אתר פנוי מיניה, עם כל זה קדושתו ית' הוא בצמצומים רבים בכדי שלא יתבטל העולם מגודל בהירותו, ואין צמצום עולם זה דומה לצמצום עולם אחר, ובכל עולם ועולם בהשתלשלתו יצמצם קדושתו יותר, עד בא אל העולם הזה שהוא תכלית הצמצום בגשמיות, וכן אפילו בפרטיות חלקי כל עולם ועולם, יש מקום שיתגלה יותר בהירותו ית', ושארי כללות העולם יתצמצם לשם הבהירות, והכל בכדי שיוכלו העולמות לסבול, דהיינו בהכנת כל עולם בהכנה הנאותה להם, יקבלו הבהירות מן המקום המקודש יותר, ובזולת ההכנה לא יוכלו לקבל אפילו האור המאיר בעולמם. וככה בעולם הזה במקום המקודש שם ביותר התגלות קדושתו ית' כפי צורך עולם הזה, וכאשר יכינו את עצמם בני אדם לקבל קדושתו ית', לשכנו ידרשו ויבאו שמה, ובהיפך ח"ו ישארו נעור וריק מגדולת הבהירה הלזו, ואם כן כל בחינת אור הקדושה הוא בכלל ופרט, והבן זה. גם בקדושת התורה הניתנה משמי מרומים, הנה ב' הדברות (שמות כ ב) אנכ"י (שמות כ ג) לא יהיה לך מפי הגבורה שמענו (מכות כ"ד ע"א), והן המה כלל התורה, אנכי כלל העשין, לא יהיה לך כלל הלאוין, ואידך פירושא הוא תורה צוה לנו משה (דברים לג ד), מנין תור"ה, וכאשר יכין עצמו המשכיל יבין הדבר, דהנה כל בני ישראל הוא להם בטבע למסור נפשם על קדושת שמו ית' כאשר יכריחם ח"ו מכריח לעבור על הדת, ואפילו קלי הדעת בעלי עבירות, כאשר אבותינו ספרו לנו בכל דור ממעשיות שהיו, ושארי עבירות ח"ו מעותדים בני האדם לעבור עליהם, הגם שמניעת התאוה הוא קלה ביותר מיסורי מיתה ומה נשתנה, אך הוא להיות אלו הב' דברות שמענו מפי הגבורה, ימסור האדם נפשו עליו בטבע, מה שאין כן על שארי המצות כמה וכמה אשר לא יוכלו להעמיד עצמם ולהתאפק מהנאת התאוה הגם שזה יסורים קלים. והנה למה לא אמר הש"י לעמו מפיו כל התורה כולה, אך הוא דלא יכלו לסבול, וניתנה התורה גם כן בכלל ובפרט, דהיינו הכלל ב' דברות הנ"ל, והפרט הם שארי המצות וניתלים בהכלל, דהיינו בהכין האדם את עצמו להתבונן, יבין כי כל התורה כולה נכללת בזה, שבעשיית העשה מקבל עליו אלקותו וקדושתו, וכאשר יעבור על הלאו, הוא כעובד עבודה זרה שנותן כח בקליפה ונכלל בטומאה דאלקים אחרים, ולזה אמרו (סוטה ג' ע"א) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שסובר שזאת העבירה אינה נכללת בלאו דלא יהיה לך, כי אילו היה מתבונן זאת בודאי לא היה עובר, כי על לא יהיה לך לא יעבור בן ישראל, אפילו בדכדוכה של נפש ימסור נפשו ולא יעבור, אם כן תתבונן נתינת [התורה] הקדושה בכלל ובפרט, דמיון השראת הקדושה בעולם בכלל ובפרט. וז"ש יעקב בראותו פרטיות הקדושה יתירה במקום אחד משארי מקומות, אמר אכן יש הויה במקום הזה בישות מופלג יותר ממקומות אחרים, משום הכי ואנכ"י ל"א ידעת"י, ר"ל כהיום אנכי יודע ענין נתינה כלל התורה אנכי ל"א, היינו הב' דברות למה נשתנו מכל התורה כולה, הרי כל התורה סובב על קוטב הדברות אלו, אלא שצריכה הקדושה להיות בכלל ובפרט בכדי שיוכלו לסבול, והבן מאוד ומאד כי דבר עמוק הוא:

ג׳אכן יש י"י במקום הזה וכו' (בראשית כח טז). יש במסורה לי"ת. אין דוגמתו בתנ"ך. כתיב (דברים לב ט) כ"י חל"ק הו"יה עמ"ו (בגימטריא י"ש), היינו הש"י עולמות שנותן הש"י לכל צדיק וצדיק (עוקצין פ"ג מי"ב) יש שכר לפעולתך (ירמיה לא טו), וניתנין דוקא לבני יעקב. וזה שסיים יעקב חבל נחלתו, על כן תיבת י"ש נאמר ביעקב, ולית כמוהו בשום מקום, כי הש"י עולמות אינם ניתנים לחסידי אומות העולם:

ד׳ובגד ללבוש (בראשית כח כ). תרין במסרה. דין. ואידך והכהן הגדול מאחיו וכו' ומלא את ידו ללבש את הבגדים (ויקרא כא י). רמז שבקשת יעקב על הבגדים לא היה רק ההכרח לעבודה, כמו שבגדי כהונה לא ניתנו להנות בהן, והכהן אינו לובשן רק בשעת העבודה. כמו כן יעקב שאל בגדים רק הנצרכים לעבודה זו תפילה, כי אסור להזכיר את השם ערום:

ה׳במדרש (ב"ר פס"ח ב') ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י). ר' שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכא א) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי, אליעזר בשעה שהלך וכו', ואני לא נזם אחד וכו', חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי, אלא (תהלים קכא ב) עזרי מעם י"י וכו' (תהלים קכא ג) אל יתן למוט וכו'. בעי למדרש למה נאמר שוב ויצא יעקב מבאר שבע, הלא כבר נאמר למעלה (בראשית כח ז) וישמע יעקב וכו' וילך פדנה ארם, על כן בא לדרוש אותה הפרשה כולה שאמרה יעקב בעת הליכתו לישא אשה, (וכן הוא בקבלה כל מי שנצרך לישא אשה, יאמר בכל יום הקפיטיל הלזה קודם יהיו לרצון וכו'). ודרש שאמר יעקב מאין יבא עזר"י, היינו אשתי עזר שלי (אעשה לו עזר (בראשית ב יח)), מאין יבא לי על פי הטבע שאין בידי כולם אפילו נזם אחד וכו'. חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם י"י וכו', עד (תהלים קכא ח) י"י ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, הנה הם שבעה פסוקים של נחמה לו ברוח הקודש, ואז נשא רגליו ויצא בהבטחה. וזהו ויצא יעקב מבאר שב"ע, לאחר שנתבאר לו שבעה נחמות:

ו׳שם (ב"ר פס"ח י') ויפגע במקום (בראשית כח יא). נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו, עד כאן. זהו ויפגע במקום, נתקל כמו בכותל שפוגע בו האדם ונתקל בו:

ז׳שם (ב"ר פס"ח י') אותן ב' שעות שהשקיע לו הקב"ה חמה בצאתו מבית אביו, אימתי החזירן בחזרתו לבית אביו, הה"ד (בראשית לב לב) ויזרח לו השמש, א"ל הקב"ה אתה סימן לבניך, מה אתה בצאתך השקעתי חמה ובחזירתך החזרתי לך גלגל, כך בניך בצאתם אמללה יולדת השבעה (ירמיה טו ט), (וסיפיה דקרא נפחה נפשה באה שמשה כמו שפירש במתנות כהונה), ובחזירתן וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה (מלאכי ג כ), עכ"ל. נראה ויפגע במקום, שהפגיעה שלו היתה סימן למקום המקודש היינו בית המקדש, כי בא השמש לו, הוא סימן למקדש וזרחה לכם וכו':

ח׳שם (ב"ר פס"ח י"ב) ויחלום והנה סולם (בראשית כח יב). אמר ר' [אבהו] דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. יש לפרש דהנה על פי פשוטו למאי נפקא מינה הראו לו המלאכים עולים ויורדים. אך הוא לרמז לו שהחלום הזה הוא חזיון נבואיי, ואינו דומה לשארי חלומות, כי דברי חלומות קיימא לן (גיטין נ"ב ע"א) לא מעלין ולא מורידין, והראו לו עולים ויורדים, להורות שאינו דברי חלומות רק נבואה:

ט׳שם (ב"ר פס"ט ז') וייקץ יעקב משנתו (בראשית כח טז). ר' יוחנן אמר ממשנתו. הוקשה לו משינתו היה לו לומר, על כן דרש משנתו מ"ם כפולה ממשנתו, עיקר החלומות הם מדיבורי היום, ויעקב היה עוסק בתורה שבעל פה, ותורה שבעל פה ידוע שהוא זה השער לי"י, וכל הנבואות באים על ידי זה השער. וזהו וייקץ ממשנתו:

י׳שם פרשה ע' (ב"ר פ"ע א') וידר (ישראל)[יעקב] נדר לאמר (בראשית כח כ) לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן. הטובה הוא מצד החסד, והצרה ממדת הדין, והנדר הוא בחינת הבינה ושם נמתקים הדינים בשורשם, בסוד אלו פוסלין ואלו מכשירין אלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין י"ג ע"ב):

י״אשם (ב"ר פ"ע ד') וידר (ישראל)[יעקב] נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי (בראשית כח כ). רבי אבהו ור' יונתן, חד אמר מסורסת היא הפרשה, שכבר הבטיחו הקב"ה שנאמר (בראשית כח טו) והנה אנכי עמך, והוא אומר אם יהיה אלקים עמדי אתמהה. וחד אמר על הסדר נאמרה, מה אני מקיים אם יהיה אלקים עמדי, אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו לי התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני, אני אקיים את נדרי, עד כאן. תמוהין הדברים מה תירץ בזה, הרי השי"ת הבטיחו ובודאי ההוא אמר ולא יעשה, (ודברי חז"ל בגמרא (ברכות ד' ע"א) ידועים אצל ויירא יעקב מאד (בראשית לב ח), קסבר שמא יגרום החטא, וכאן לא ניחא להנך תנאים לומר כזאת, דהנה האיך שייך לומר אם יחטא ח"ו לא יקיים נדרו). וגם יש להתבונן אומרו אם יתקיימו לי התנאים וכו', ולא אמר אם יקיים וכו'. ויראה לי על דרך אומרם (סנהדרין ק"ז ע"א) בפסוק (שמואל ב' טו לב) ויהי דוד בא עד ראש וכו', שביקש דוד לעבוד עבודה זרה, פגע בו חושי הארכי וא"ל יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה, והשיב לו הנה כעת יאמרו מלך שכמותו יברח. והכוונה שדוד ביקש לעשות לשם שמים כדי שלא ימצאו עול במשפטיו ית', ויאמרו האיש מלך כמו דוד עובד הש"י בכל לב יצטרך לברוח, והיה רוצה לפנים להשתחות לעבודה זרה, כדי שיצדקו כל העולם משפטיו ית' ויאמרו צדיק הוא י"י אלקינו. כן הוא הענין ביעקב אבינו ידע שאפשר שיגרום החטא שלא יקויים ההבטחה בשמירה, וכשיראה אשר ח"ו לא יקויים ההבטחה, אזי לא ישלם נדרו וידעו כל העולם כי צדיק הוא הצור תם, הנה מעשיו לשם שמים באיחור הנדר:

י״בשם פרשה ע"ב. (ב"ר פע"ב א') עד עקרה ילדה שבעה (שמואל א' ב ה) זו לאה, שהיתה עיקרה של בית, ורבת בנים אומללה זו רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובו של בנים אומללה, ומי עשה כן י"י ממית ומחיה (שמואל א' ב ו), עד כאן. והוא תמוה. ומובן הוא על פי דברי מרן האר"י ז"ל בסוד אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ"ב ע"ב), הוא סוד ההוא רוחא דשדי בגווה בחינת שם ב"ן, וממנה נתחלק חלק א' לכל בן הנולד, ואם לא נשאר בה רק כשיעור חיותה, אז בהולידה תצא נפשה, עיין מ"ש במאמר רחל הבה לי בנים ואם אין וכו' (בראשית ל א), הנה רחל מתה בבן השני, כי יצא החלק המגיע לנפשה. והנה ההוא רוחא דשדי בגווה לשיספיק לכמה בנים והיא תשאר בחיים, או שתוליד מעט וגם בזאת תוציא רוחה בקרבה ליתן לבן והיא תלך לעולמה, אין מבוא להבעל לעשות איזה פעולה לזה רק י"י ית'. וז"ש ומי עשה כן י"י ממית ומחיה, הבן הדבר:

י״גשם (פרשה) ע' (ב"ר פ"ע י"ג) ותרץ ותגד לאביה (בראשית כט יב). אמר רבי יוחנן לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אמה, איתביה והא כתוב ותרץ ותגד לאביה, א"ל שמתה אמה ולא היה לה להגיד אלא לאביה. צריך להתבונן מהו הצורך להשמיענו זאת בתורה שמתה אמה. אבל יומתק הדבר על פי דברינו בפרשת תולדות (בראשית כח ב), מ"ש יצחק ליעקב קום לך פדנה ארם וקח לך שם אשה מבנו"ת לבן אחי אמך וכו' אחי רבקה אם "יעקב "ועשו. והנה כתב רש"י לשם איני יודע מה מלמדינו. וכתבתי שם דיצחק אמר לו קח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך וכו', רצ"ל מהר וקח לך משם אשה מבנות לבן, בעוד שאין לו רק בנות קודם שיהיו לו בנים ויהיו רשעים, ורוב בנים הולכין אחר אחי האם (ב"ב ק"י ע"א). וזהו שסיים "אחי "אמך, חזי מה עלתה כי עבור שהיה לבן אחי אמך יצא ממנה עשו. וז"ש אחר כך (בראשית כח ה) אחי רבקה אם יעקב ועשו, (ועיין מ"ש לעיל במסורה ולרבקה (בראשית כד כט)). והנה לפי זה יש לתמוה על אבינו יעקב האיך הרחיב הזמן אעבדך שבע שנים וכו' (בראשית כט יח), דילמא בין כך וכך יוליד לבן בנים, (ובפרט שזה היתה לו צוואת אביו למהר הדבר). לזה השמיענו התורה שלא היה חושש לזה, להיות שאם הבנות הללו כבר מתה, ואפילו אם יוליד בנים מאשה אחרת, אין כאן בית מיחוש כי אין אבות לגוי (עיין רש"י בראשית כ יב), ובגוי עיקר החשש באחים מצד האם. ובזה גם כן אין קפידא על יעקב למה נתאחר גם כן בבית עבר י"ד שנים, דילמא בין כך יוליד לבן בנים. אבל יתכן הדבר להיות ששמע ממגידים שאשתו של לבן אם הבנות כבר מתה, אם כן אין כאן חשש:

י״דויצא יעקב (בראשית כח י). ר' אבהו פתח (משלי יט יד) בית והון נחלת אבות ומי"י אשה משכלת, רבי פנחס בשם ר' אבהו מצינו בתורה ונביאים וכתובים שאין זיווגו של אדם אלא מן הקב"ה וכו', יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו וכו' (ב"ר פס"ח ג'), עיין שם. בא לבאר למה הוצרך שוב לומר ויצא יעקב וכו', כיון שכבר נאמר בפרשה הקודמת. והנה תתבונן בכתבי מרן האר"י ז"ל האשה שהיא בחינת לאה, שהיא הארה ולא בחינת פרצוף ממש, תלך היא אצל הזכר לזיווג. ובחינת רחל רחל פרצוף, בעלה יבא אצלה. והנה יעקב אצל רחל הלך ולא בשביל לאה, והנה בבחינת רחל נקרא הולך אצל זיווגו, ובחינת לאה זיווגו בא אצלו. והנה ידוע למשכילים ב' הבחינות הללו בגבהי מרומים דינא קשיא ודינא רפיא, בענין ב' ימים דראש השנה. וז"ש ר' אבהו בית והון נחלת אבות, זה יכולין האבות להנחיל, אבל מי"י אשה משכלת, אם בבחינת זיווגו בא אצלו, אם בבחינת הולך אצל זיווגו, אין יכולין האבות רק כפי הדבר הנעשה בגבהי מרומים בבחינת לאה או בחינת רחל. והנה ביעקב היו ב' הבחינות, משמיענו זאת התורה הגם שאביו ואמו ציוו עליו קום לך וכו' וקח לך משם אשה וכו' (בראשית כח ב), היינו שילך אצל זיווגו, עם כל זה ב' הפעולות נעשה בו. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע, בבחינת באר "שבע רחל יצא יעקב ללכת אליה, וילך "חרנה יש לתאר בכאן "חרן דינא קשיא לאה הלכה אליו, על כן לא נאמר לחרן רק "חרנה, רצ"ל החר"ן הלך אליו, והשם הטוב יודע יהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

ט״ואך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד). תרגום אונקלוס ברם קרובי ובשרי את. הוה ליה לתרגם "גרמי "ובשרי. אך הוקשה לו דאי אפשר לפרש עצם ממש, דהיאך יוצדק דקודם לזה המשילו לעצמותי"ו, אמר לו הנך קרוב אלי כעצמותי שהם חשובים יותר מהבשר, ואחר כך אמר לו כבשר. על כן פירש דתיבת עצמי מלשון עצם היום הוא קרבת היום, היינו החמה בהיותה קרובה אל העולם, ובפרט באמצע היום שאין הכל מסתכלין בה, מה שאין כן כשהיא במזרח או במערב, ומכל שכן בלילה היא רחוקה מן העולם, אם כן עצם יאמר על הקורבה. ואמר אך עצמי קרובי, ותיאר ביותר הקורבות שאת, כמו בשר מבשרי (בראשית ב כג) , והוה לא זו אף זו:

ט״זויהיו בעיניו כימים אחדים (בראשית כט ב). תרגום אונקלוס כיומין זעירין. רצ"ל מספר אחד הוא המספר הקטן הצעיר שבכל המספרים, ממילא פירוש כימים אחדים, היינו כימים מועטים כמו המספרים הקטנים. ואגב אודיעך ויעבד יעקב ברחל, הנה מן הצורך לתרגמו בגי"ן רחל, ואונקלוס הניח הדבר כפשוטו ופלח יעקב ברחל (ותיבת בגין), ודברי הזהר (ח"א קנ"ג ע"ב) ידועים. ונ"ל דהנה קשה ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, לכאורה אדרבא מגודל אהבה כל רגע ורגע יוחשב לו לשיעור גדול. אבל תבין דהנה יעקב לא אהב אותה כדרך האנושי לחיבת התאוה, רק לחיבת המצוה. והנה האדם שמחבב איזה מצוה גדולה ותגדל בעיניו כבודה, הנה עושה לעצמו הכנות גדולות כמו שמכין את עצמו לכבוד המלך, הנה כל מה שמחובב בעניו יותר כבוד המלך, יארך הזמן של הכנתו, וכל מה שמתארך הזמן, עדיין סובר שזמן קצר הוא להכנה כראוי, הנה איש כזה הגם שלא בא אליו עדיין המלך, הנה כל הימים שהוא מכין את עצמו, הנה כבר נקרא עובד ונקרא עובד במלך גופו ובתוכו, כיון שבכל רגע מצייר בעיניו מהותו ואיך מהראוי לכבדו, הבן הדבר. הנה כן הוא הדבר ביעקב אבינו כיון שבאת לידו לקיים מצוה רבה, גדלה בעיניו יקרה וכבודה, וכל עבודתו בז' שנים הוא להכנת המצוה, אם כן נקרא עובד ברחל ממש, על כן היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, והיה סובר שעדיין לא יצא ידי חובת ההכנה דרבה, ואם עיני שכל לך הנה כתבו המקובלים דאדם הראשון חטא בזה שלא המתין בזיווגו עד לשבת, והנה יעקב תיקונו של אדם עשה הכנה רבה לזה. והנה תתבונן מה שכתב האר"י ז"ל שאילו המתין אדם הראשון אז עד לשבת, אז היה נעשה התיקון הגמור בכל העולמות בשבת זו, מה שמן הצורך הוא כעת בכל שנה לעשות על יד על יד מראש השנה עד שמיני עצרת. והנה מן הצורך הוא לכ"א יום כנודע, ועשה יעקב עבור זה יום לשנה, י"ד שנה בבית עבר וז' שנים בבית לבן, ואחר כך אמר הבה את אשתי כי מלאו ימי (בראשית כט כא), ולא אמר מלאו שני, כי תיקן הכ"א ימים יום לשנה, על כן אמר אחר כך ואבוא"ה בגימטריא כ"א, הוא יום השמיני עצרת שאז הוא חיבת ביאה כנודע, ומעתה הרחב הדברים כרצונך כי עוד יש לאלקים מילין:

י״זויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י). במדרש (ב"ר פס"ח ז') מבארה של ברכות, שלא יעמוד עלי עשו וכו', ונמצאתי מאבד כל היגיעה שיגעה בי אמי. איני יודע היאך מרומז בתיבת בא"ר שב"ע יגיעת אמו. ונראה דהנה שבע יגיעות נאמר באמו. ותעש אמו מטעמים (בראשית כז יד), א'. ותקח רבקה את בגדי וכו' (בראשית כז טו), ב'. ותלבש את וכו', ג'. ואת עורות וכו' הלבישה על ידיו (בראשית כז טז), ד'. ועל חלקת צוואריו, ה'. ותתן את המטעמים (בראשית כז יז), ו'. ואת הלחם וכו', ז'. על כן מרומז היגיעה בבאר שבע, נ"ל:

י״חושבתי בשלום אל בית אבי וכו' (בראשית כח כא). הנה יקשה דעל החיים אומרים לשלום כמו שאמרו רז"ל (ברכות ס"ד ע"א). אך נראה הכוונה "בשלום עם "השלום, דהיינו עם יוסף דרגא דשלום, וכן היה כמ"ש (בראשית ל כה) והי' כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר וכו' שלחני וכו':

י״טוישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (בראשית כט א). ענין הגבהת הרגלים יראה לפרש ברמז, דהנה דרגין תתאין דעשיה ויצירה הם בתוך הקליפות, ובשבת קודש כשמתעלין העולמות, אזי מתעלים מתוך הקליפות כנודע, על כן נשכח מישראל העצבות והדאגות הבאים מצד הקליפות דששת ימי החול המשוקעים בארציות. והנה יש בו' ימי החול קמ"ד שעות, והקליפות המפתים לארציות ולחומריות בו' ימי החול, נקראים "בני "קדם. וזה שרמז וישא יעקב רגליו, היינו בעת שיעקב מנשא את רגליו דהיינו דרגין תתאין דעשיה ויצירה, וזה הוא בשבת קודש, אזי וילך ארצה בני קדם, היינו שנסתלק והולך מבני יעקב הארציות דבני קדם, היינו הקליפות הנ"ל, הש"י יציל את עמו ישראל:

כ׳וירמוז עוד וישא יעקב רגליו. ע"ב קס"א בגימטריא רג"ל, הוא סוד חכמה ובינה. ורמז כשיעקב מנשא החכמה ובינה שלו להתבונן במוחותיו רק דביקות הש"י ותורתו, אזי וילך ארצה בני קדם, אזי מסתלק ממנו הארציות והחומריות "דבני "קדם דהיינו כללות העולם, כי מצרים מהלך מ' יום, ומצרים א' מס' בכוש, וכוש א' מס' בעולם (פסחים צ"ד ע"א), ממילא מהלך כל העולם קמ"ד אלפים יום, וכן כתב במגלה עמוקות אופן קנ"ז:

כ״אוירמוז עוד וישא רגליו, רגליו היינו מוחין דחכמה ובינה כנ"ל, וילך ארצה בני קדם, אזי הולך בארציות ובגוף להבין התורה שניתנה בקמ"ד בריתות, מ"ח בסיני, מ"ח באהל מועד, מ"ח בערבות מואב, [כן כתב גם כן במגלה עמוקות]. ויתפרש בני מלשון התבוננות, ר"ל שיזכה להתבונן התורה שניתנה בקמ"ד בריתות:

כ״בוירמוז עוד וישא יעקב רגליו. כשרוצה יעקב לישא רגליו, דהיינו לקרב כל הדרגין מדומם צומח חי מדבר לי"י ית', אזי וילך ארצה בני קדם, דהיינו שהולך אל מקום המקדש ששם המזבח ששיעורו הוא קמ"ד אלפים ביעים, כי היה ה' אמות על ה' אמות בגובה ג' אמות, (דוק ותשכח כמ"ש במגלה עמוקות באופן הנ"ל), וכשהולך אל מקום המזבח להקריב קרבן, מקריב כל הדומם צומח חי מדבר שהם בחינת התחתונים בחינת הרגלים לי"י ית', כי מקריב החי, והעצים הם צומח, והמלח הוא הדומם, והאדם הסומך בכל כחו הוא המדבר, נ"ל:

כ״גוישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (בראשית כט יא). הכתוב משמיענו בזה לפי פשוטו גודל קדושת יעקב אבינו, שהיה ענין הזיווג אצלו בלי התבייש מבני אדם, כי כל כך היה דבוק בהשי"ת ועשות רצונו, עד ששם הענין הזה אצלו כציצית ותפילין, אשר לא יתבייש האדם לנשק החפץ של מצוה לפני כל, על כן נשק לרחל חפץ של מצוה לפני הרועים, כי לא עלתה על לבו מגודל דביקותו שזה דבר מכוער בעיני הבריות המתנהגים בחומריות למלאות התאוה. ועל כן י"ל דמשום הכי בכה, שלא זכה עדיין לקיים המצוה. ולפי זה נבין גם כן מ"ש ללבן הבה את אשתי וכו' ואבואה אליה (בראשית כט כא), והלא קל שבקלים אינו אומר כן. רק שכל כך היו רחוק מחומריות העולם, עד שלא עלה על לבו שזה פועל מגונה, אשרי האיש שככה לו:

כ״דועיני לאה רכות כו' (בראשית כט יז). לכאורה למה יספר הכתוב בגנות הצדיקת, ודברי רז"ל (ב"ב קכ"ג ע"א) ידועים שזה שבחה שהיתה בוכה שלא תפול בגורלו של עשו. אך עדיין צריכין אנו למודעי, דלפי זה היה לו לומר תיכף וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ועיניה רכות, ושם הקטנה רחל והיתה יפת וכו'. וגם למה אמר אחר כך ויאהב יעקב וכו' (בראשית כט יח), לא היה לו לומר רק ויאמר יעקב אעבדך וכו', ומדכתב כן נראה דהכתוב מביא לזה בסמוך עבור הטעם דמשום דעיני לאה רכות ורחל היתה וכו' על כן ויאהב וכו'. ונראה דהכתוב משמיענו דחלילה להצדיק שיתן עיניו ביופי, ושעל כן יבייש את הגדולה וירצה ביופי הקטנה, כי מה לו לצדיק ביופי זולת לקיים המצוה. אך הוא דכל אבר מחזיק אבר, וכשיש לאדם איזה מום בגופו, ממילא יש לו פגם בנשמתו באותו האבר הרוחני דנשמה, כי הגוף הוא מלבוש לנשמה, על כן מיאן יעקב בלאה להיות עיניה רכות, ובאמת לא כאלה חלק לאה, רק שהיא בעצמה חבלה בגופה כדברי רז"ל, על כן נפלה לחלק יעקב בגזירת היוצר:

כ״הויהי בבוקר וכו' הלא ברחל עבדת"י עמ"ך וכו' (בראשית כט כה). יקשה דהיה לו לומר ברחל עבדתיך, מה עבדתי עמך. אך הוא שאמר לו בודאי אין אני חייב בדבר, כי כל עבודתי להשי"ת בהיותי עמך כל השנים הללו הם בכוונת זיווגי רחל, על כן אין אני חייב בדבר, רק אתה בעל בחירה רמיתני, כי כבר נודע זיווגי יעקב עם רחל ועם לאה, הכל הוא צורך גבוה כנודע להבאים בסוד י"י, ואם כן יעקב כל כוונתו בעיתים הללו היה על זיווג רחל, ועל כן עבדתי עמך להשי"ת, והבן:

כ״וויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן (בראשית ל ב). אמר בלשון הזה התחת וכו' פרי בטן, ולא אמר סתם בנים, כמו שאמרה רחל הבה לי בני"ם (בראשית ל א). אך נודע (מו"ק כ"ח ע"א) בני חיי ומזונא, לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא וכו', והכוונה זכות היינו היכל הזכות אשר הוא מסוד הגבורה, ומזלא הוא סוד מזל העליון דדיקנא, אשר בהופיע מזל העליון בדיקנא, אזי יושפע רוב רחמים ובני חיי מזוני, וכשח"ו הדינים גוברים, אזי אינו מסתכל פני אריך בפני זעיר אנפין יעקב להיות זקן סומך בזקנו להאיר גם בו י"ג תיקוני דיקנא, מה שאין כן כשפני אריך מאירין בפני זעיר אנפין, אז יתהווה גם בו י"ג תיקוני דיקנא, ואז יושפע רב טוב כנ"ל. והנה כתב בספר קרנים ובפירוש דן ידין כי יש בדיקנא קדישא תתעו נימין, (והוא משגב לעתות בצרה (תהלים ט י), והוא מספר פרי בטן, דהיינו המילוי של בטן (שהוא הפרי של העיקר) כזה י"ת י"ת ו"ן, והוא בגימטריא אברה"ם יצח"ק יעק"ב רח"ל, עיין שם. וז"ש ויחר וכו' ויאמר התחת אלקים אנכי, האם אני ח"ו תחת מדת הדין להסתלק מדת הרחמים דדיקנא מזל העליון, אשר מנע ממך פרי בט"ן, היינו תתע"ו נימין דדיקנא, ורצ"ל אי אפשר להיות זה כי אני יש לי בנים, ואם כן אין אני חייב בדבר, כי בודאי לא בחטאי נתהווה הענין ההוא, שהוא סיבה מאת השי"ת היודע הטוב לכל אדם:

כ״זהתחת אלקים אנכי וכו'. תרגם אונקלוס המיני את בעי, הלא מן קדם י"י תבעין וכו'. הנה תרגם כזאת, דאיך יצדק שירגז יעקב על רחל העלובה. ונראה לפרש אומרו התח"ת אלקי"ם וכו', היינו חילוף שם אלקים בא"ת ב"ש תכצמ"י, שבאים אותיות אחרים תחת האותיות, הנה הוא בגימטריא תק"ס, הוא גבריאל הממונה על ההריון (זוהר ח"ב י"א ע"א) קסת הספר במתניו (יחזקאל ט ב). והנה ה' דמים טמאים באשה, וה' דמים טהורים, ומהם יצטייר הולד בקיבול החסדים מן הדכורא. והנה הדמים שבאשה, רמז לה' גבורות מנצפ"ך בגימטריא פ"ר, והם כפולים בגימטריא קס"ת, ואשה שאינה יולדת, הנה לפעמים הוא מחמת הזכר שאין בו בחינת הה' חסדים, ולפעמים הוא מהנוק' שאין בה בחינת הה' גבורות. והנה לפעמים אף כשאין באשה בחינת נקביות הה' גבורות, כשיש בהאיש בחינת נקבה, גם כן יוכל להוליד, עיין מ"ש לעיל בויעתר יצחק לנוכ"ח אשת"ו (בראשית כה כא). והנה אותה הצדיקת ביודעה כל עניני יעקב הכל מרומזים בגבהי מרומים, הנה אדרבה רצתה לעשות באופן שיחר אפו, ויהיו בו בחינת גבורות ויוכל להולידה. וזה שרמזה הבה לי בנים, כי יוכל לעשות כזאת כאשר יהי בו בחינת גבורות, והשי"ת פעל ועשה ויחר אף יעקב ברחל, תתבונן אף בהחשב האלף לאלף בגימטריא ה' פעמים גבורה. והנה אמר לה הנה הה' חסדים השייכים אל הדכורא, הנה אינם חסרים אצלי כיון שאני מוליד. והה' גבורות השייכים לנוק', הנה התחת אלקים אנכי, כמ"ש לעיל תחת אלקי"ם היינו קס"ת ה' גבורות כפולים, וכי אנכי הוא בבחינת ה' גבורות, הלא הגבורות שייכים לך, והחסרון הוא מצדך. וזה שתירגם אונקלוס המיני את בעיא, הלא מן קדם י"י תבעין דמנע ממך וולדא דמעין, היינו הולדת המעיים היינו הה' גבורות השייכים לך, וכיון שהחסרון אצלך, ביותר תקובל תפילתך כי יפה תפילת החולה (ב"ר פנ"ג י"ד). (וזה שיש לפרש ביצחק ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו, היינו שהיא היתה גם כן מתפללת, ולמה לא הספיקה תפילתו לבדו, ז"ש כי עקרה היא ולא הוא). ובזה יונח לנו היא אמרה הבה לי בנים, ויעקב השיב פר"י בט"ן, ואף על פי כן הנה מאת הש"י היתה נסיבה כיון שחרה אף "יעקב, הנה התנוצץ בו בחינת הה' גבורות ונתנם לרחל. וז"ש ויחר אף ה' פעמים גבורה כנ"ל, ברחל ממש הבן הדבר:

כ״חתרגום יונתן ריש הפרשה, חמשה ניסין איתעבידו ליעקב וכו'. בעי בזה באפשר דמשום הכי חרנ"ה (בראשית כח י) נתחלפה הלמ"ד בה"א, לרמוז על ה' ניסים שנעשו לו:

כ״טויפגע במקום (בראשית כח יא). תירגם וצלי באתר בי מוקדשא. הנה ויפגע פירוש לשון תפילה, במקו"ם בפתח היינו הידוע, ויקרא אברהם שם המקום ההוא (בראשית כב יד):

ל׳ונסיב ארבעה מאבני אתרא וכו'. דייק לה מדכתיב מאבני, ולא כתיב אבנ"י, על כן אמר על פי מה שקורא בספר יצירה לאותיות אבני"ם. והנה הכוונה שלקח אבנים מספר אותיות מקו"ם שהם ד' אותיות, וזהו מאבני המקום:

ל״אבפסוק (בראשית כח יב) ויחלם והא סולמא קבו"ע וכו'. דייק מתיבת מצ"ב, ולא כתיב עומד, אבל מצ"ב לשון מעמד ומצב בקביעות, על כן מצב בקמץ ולא בפתח כמשפט הוראת הקמץ נעוץ למטה, זו המשפט שזה הוא בית אלקים בקביעות לעולמים להליכת התפילות מכאן דרך שער השמים (בראשית כח יז):

ל״בוהא תרין מלאכייא וכו' ובההוא יומא סלקין לשמי מרומא וכו'. על כן עולים תחילה, ואחר כך יורדים:

ל״גסלם חסר, ר"ת מלאכי סד"ם ליווהו (עיין ב"ר פס"ח י"ב). על כן אמר והינון לוון יתיה, וכן סל"ם ר"ת "סלקין "לשמי "מרומא איתין חמון מצ"ב ר"ת "מספרים "צורתו "בעליונים ומסתכלן ביה (עיין חולין צ"א ע"ב), תיבת ב"ו מיותר, על כן דרש יתיה ב"ו ביעקב:

ל״דותאמר הנה אמתי בלהה וכו' ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג). צריך להבין דשרה אמרה לאברהם ואולי אבנה ממנה (בראשית טז ב) דמשמע בספק, ורחל אמרה בלשון ודאי ואבנה. גם לשון "גם שאמרה רחל צריך להבין, ודברי רש"י ז"ל ידועים בדרך דרש דקאי אשרה, ודבריו דברי א' חיים שקבלו חז"ל (ב"ר פע"א ז') ברוח הקודש, אבל אינו מפורש הענין בכתוב. גם צריך להתבונן עוד שינוי אחת, דהנה שרה אמרה בא נא אל שפחתי וכו' ולא הזכירה שמה, ורחל אמרה הנה אמתי "בלהה וכו'. והנראה דהנה כתבו חז"ל המקובלים דעיקר הריון ועיבור גורם אות הה"א, שהוא עיקר מטרון (מטרוניתא), בסוד הכתוב (בראשית מז כג) "הא להם זרע. והנה שרה גם כן כל זמן שהיתה שמה שרי, לא היה לה עיקר מטרון, עד שגלף לה הקב"ה עיקר מטרון (ב"ר פמ"ז ב') הוא סוד הה"א. והנה הגר היה ה"א בשמה, והנה משום הכי רצתה שרה ליתן אותה בחיק אברהם, אפשר שתבנה מהה"א שלה, אבל היה הדבר מסופק אצלה כי אפשר שלא יספיק הה"א, רק שתבנה הגר בעצמה, על כן תלתה הדבר בספק אולי אבנה ממנה, כי באפשרי שתספיק הה"א גם לי, ואפשר לא תספיק רק לעצמה. והנה רחל גם כן לא היתה בשמה אות הה"א, אמרה הענין בלשון ודאי, כי "בבלהה ב' ההין ובודאי יספיק לשתיהן. וזה שהזכירה שמה "בלהה, ואמרה בלשון ודאי "ואבנה בודאי, ואמרה לשון ג"ם, דהיינו שתפקד בלהה בעצמה, וגם אנכי ממנה, נ"ל. ובזה יובן עוד דקדוק אחד, דשרה לא אמרה ותלד על ברכי, ורחל אמרה ותלד על ברכי. ולפי מ"ש ניחא דשרה לא היתה כוונתה שתלד הגר, כיון שלא היה בה רק ה' אחת ותועיל לאשה אחת, יותר היתה חפיצה שלא תלד הגר, ותועיל הה"א לה בלבד, מה שאין כן רחל "בבלהה אדרבה יותר בקשה שתוליד "בלהה ותתראה פעולת הה"א, ובודאי גם לה יהיה תועלת בה"א השניה. ובזה תבין ששרה כיון שראתה הריון הגר הכניסה בה עין הרע (ב"ר פמ"ה ה'), ולמה כזאת הלא היא בעצמה נתנתה בחיק אברהם. ולפי מ"ש ניחא שהנתינה הזאת לא היתה עיקר כוונתה שתלד הגר, רק שתועיל הה"א לה לעצמה, כיון שהיא שפחתה כגופה דמי שמשועבדת לה, על כן כיון שהרתה הגר בעצמה לא הוטב בעיני שרה, מה שאין כן רחל אדרבה שמחה מאד בלידת הבן, כיון שראתה פעולת הה"א האחת, בודאי תראה לה לברכה פעולת הה"א השניה. ובזה תבין מאמרה שאמרה דנני אלקים וכו' "ויתן לי בן (בראשית ל ו), דויתן משמע לשון עתיד, ולפי משפט הלשון היה לו לומר ונתן לי בן, (וידעתי גם ידעתי דלפי הפשוט י"ל בדקדוק הנקודה, כמו ויתן אברהם את כל וכו' (בראשית כה ה). אך אף על פי כן אינה דומה, כי שם הת' בצירי ואינה סמוכה, ובכאן סמוכה במקף והבן). אך לפי מ"ש שפיר יתפרש "ויתן לשון עתיד, שאמרה שבודאי יתן השי"ת גם לי בעצמי בן, כיון שאני רואה פעולת הה"א, גם הה"א השניה תעשה פעולתה והבן. ובזה תבין גם כן בלידת הבן הב' שאמרה נפתולי אלקים וכו' (בראשית ל ח), עייין בדברי המפורשים שהלשון הזה אין לו גיזרה. וגם איזה התחברות היה לה עדיין עם אחותה. גם היה לו לומר נפתולי מאלקים נפתלתי וכו', אך אלקים הכוונה על המטרוניתא בחינת הה"א שלא היה לה, ואמרה בעת נתחברתי חיבור אלקים, דהיינו הה"א עם אחותי, או הכוונה על לאה, או ביותר יתפרש הכוונה על "בלהה שהיא גם כן אחותה כנודע מרז"ל (ב"ר פע"ד י"ג), ונתחברה עמה בההי"ן שלה, והבן. ובזה תבין גם כן שאצל לאה נאמר (בראשית כט כד) ויתן לבן וכו' ללאה בתו שפחה, וברחל נאמר (בראשית כט כט) ויתן לבן וכו' את "בלהה שפחתו לה לשפחה. תבין השינויין שהודיע אותנו מפלאות תמים דעים איך המסבב סיבות היסב הדבר שניתן לרחל את "בלהה לה לשפחה, היא היא המכוונת לה לתועלת מאז היותה להיות לה לישועה בב' ההי"ן שבשמה, על כן משמיענו אחר כך בתורה שלא נאמר בזלפה ותהר (בראשית ל י), להיות שהיתה בחורה והיתה נתינת השפחות שלא כסדר וכמשפט רק הגדולה לקטנה, אך הוא מפלאות תמים דעים, והבן:

ל״הויזכר אלקים את רחל (בראשית ל כב). תרגום אונקלוס ועל דוכרנא דרחל קדם י"י. והנה ויזכר אלקים את נח (בראשית ח א), תרגום כפשוטו ודכר י"י ית נח. אבל אם עיני שכל לך תבין "נח דכורא, מרכבה ליסוד צדיק בחינת הזכר המשפיע, הנה בשעת הדין ח"ו בטלה ח"ו בחינת השפעה, עד שהקים השי"ת ברית עמו, הנה בשעת הזכירה לטוב נאמר "ויזכר אלקים, שהחזיר לו בחינת ההשפעה להיותו יכול להשפיע, מה שאין כן רחל נוק' מרכבה למלכות שמים ויוצדק בה פקידה, (עיין בזהר (ח"א קט"ו ע"א) בענין שנאמר (בראשית כא א) פקד את שרה). אבל הכוונה ויזכר אלקים את רחל להשפיע בה דרגא דדכורא, על כן בנח תרגם ודכר וכו', כי הזכירה בו בעצם, מה שאין כן ברחל הזכירה לה מדרגא שלמעלה מתורגם ועל דוכרנא דרחל קדם י"י, והמ"י כי אי אפשר לפרש בכתב והשם הטוב יכפר:

ל״וויזכר אלקים את רחל (בראשית ל כב). בשרה נאמר פקידה (בראשית כא א), וברחל זכירה. בשם כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהר"ם זצוק"ל ידוע דזכירה הוא במקום גבוה יותר מפקידה, (זכירה מבחינת דכורא פקידה מנוק'). והנה להיות על תולדות שרה לא היה הקטרוג רב כל כך, שיצא ממנה יצחק שיצא ממנו עשו שהוא חלק אדם רשע, על כן היה די בפקידה. מה שאין כן בתולדות רחל כולם בני אל חי, (ובפרט שממנה נולד יוסף שטנו של עשו, וגמירי (ב"ר פע"ה ה') דאין עמלק נופל אלא ביד בני בנים של רחל), על כן היה הקטרוג גדול להמנע ח"ו התולדות, והוצרך להיות תולדותיה מאתר עילאה במקום שאין שם מגע גוי, הבן הדברים:

ל״זותאמר לאה נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי וכו' (בראשית ל יח). לכאורה יותר הוה ליה למימר שכר הדודאים, כמ"ש ליעקב שכר שכרתיך בדודאי וכו' (בראשית ל טז). אך לפי מ"ש לעיל יצדק שפיר, כי אמר וישמע אלקים אל לאה (בראשית ל יז), ולא שמענו שהתפללה, ודברי רש"י ז"ל ידועים. וגם היה לו לומר וישמע אלקים אליה, למה הזכיר שמה כיון דעלה קאי. אך הוא לפי מ"ש דאלקים פירוש מלכות שמים מטרוניתא בחינת הה"א הנותן זרע, ונאמר (בראשית ל ט) ותרא לאה כי עמדה מלדת, והבינה כי נפסק כבר שפע הה"א אשר בה, ונתנה את זלפה שיש בה גם כן ה"א, ואמר בשביל זה וישמע "אלקים דייקא שכרי אשר נתתי שפחתי וכו', והבן:

ל״חויזכר אלקים את רחל וכו' (בראשית ל כב). לא נאמר כן בשרה. ואפשר י"ל להיות שרחל הוא שם השכינה כנודע, והנה בהיות רחל עקרה, על כרחך היה איזה מניעות השפע והייחוד בעולם העליון, ובעת הפקידה "ויזכור השי"ת "אלקים, ר"ל זכר את אלקים הוא השכינה את רחל, עם רחל התחתונה בעולם הזה. וגם כן יש לרמז "אלקים את רחל, ר"ל אלקים עם "רחל בגימטריא "יוסף "ובנימין. וכשתבין סוד תרין צדיקין יוסף ובנימין, אזי תפרש "ויזכור "אלקים, שהצדיק עליון בבחינת יוסף שהיה בבחינת אלקים בצמצום השפעתו, אזי נשפע בו בחינת הזכר להשפיע את "רחל, הוא בחינת בנימין שהוא את רחל, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. וכשתבין כל זה תבין מה שהיה עד עתה "אלקים רחל, נעשה בגימטריא "יוסף "ובנימין בחיבור הו', שהוא סוד משך הוא"ו והקמותי וכו', הש"י יאר עינינו בתורתו. וכשתבין כל זה תבין אחר כך מ"ש וישמע אליה אלקים, שיתפרש וישמע מלשון וישמע שאול וכו' (שמואל א' טו ד), שהוא לשון אסיפה, שנאספו אליו אלקים, היינו ה' גבורות דנוק' המעצרים השפע לצייר הולד, ויראתי בפצותי פי:

ל״טויקח לו יעקב מקל לבנה וכו' (בראשית ל לז). תיבת לו מיותר לדעתי. בא לפרש כי הנה נראה הדבר כרמאות ח"ו הענין הזה. וביותר צריך להבין דכפי הנראה אחר כך מענין שחלם לו המלאך ראה העתודים העולים וכו' (בראשית לא יב), דנראה דהכל היה ענין השגחת אלקי, ולא בפעולתו הזאת מעסק המקלות. אך הוא דבאמת כל פעולותיו של יעקב היו הכל לרמזים עליונים, והנה יעקב עשה כעת את שלו בענין המקלות עקודים נקודים וברודים (בראשית לא י) כידוע שרשם בגבהי מרומים. והנה זה היה מגמת יעקב כעת להוציא הניצוצות הנדחים אשר נפלו בעת שבירת הנקודים ונשארו עדיין בתוך הקליפות, והיה מתעסק להעלותם לעולם התיקון בסוד "ברודים, ומשמיענו הכתוב היאך אירע בהשגחה פרטיות דבר כזה, שיעקב עשה את שלו לצורך גבוה, והיה דבר הזה בהתלבשות הטבע בענין הגשמיי שיתלבש שפע מאלקי בטבע. וזהו ויקח "לו יעקב, שבאמת לקח יעקב המקלות לו לעצמו להתעסק בעניניו צורך גבוה, וממילא נתהווה הדבר בגזירת היוצר ויחמו הצאן (בראשית ל לט), העמק בדבר ותבין:

מ׳ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי וכו' (בראשית לב ב). היה לו לומר ויפגעו אותו. אלא י"ל ויפגעו בו, ר"ל בו ממש, שנרמזים בשמו ב' פעמים מלאך, כי יעקב בגימטריא ב' פעמים מלאך:

מ״אהצאן המקשרות (בראשית ל מא). תרגומו מבכורייא. וכתב רש"י אין עד במקרא. ונ"ל המקשרות היינו שעדיין רחם שלהם קשור, שלא נפתח עדיין על ידי ולד:

מ״ב"ובהעטיף (בראשית ל מב) פירש ובלקשות, היינו כמו המלקוש שהוא אחרי היורה, כן הם הצאן שכבר הולידו:

מ״גותגנב רחל (בראשית לא יט). תרגום ונסיבת, לא וגניבת. כי אינו צודק לומר שח"ו דרך גניבה לקחתם, רק לשם שמים נתכוונה, רק דבר הנלקח בלא הודיע בעליו מכונה בפסוק לשון גניבה. וכן ויגנב יעקב וכו' (בראשית לא כ), תירגם וכסי יעקב. ר"ל כמו הגניבה שהיא באיתכסיא:

מ״דגנבתי יום וכו' (בראשית לא לט). נטרית ביממא ונטרית בלילה. פירש כזאת דהאיך סלקא דעתך שיהיו יכולין לגנב מיעקב, הרי הש"י אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כא טו), על כן פירש דהכי קאמר "גנבתי יום, רצ"ל הגניבה אילו היתה נגנב היתה שייכת לי, על כן נטרית ביממא וכו', אבל באמת לא נגנב כלום, ואי תקשה "אי "הוה "שגיא ממנינא, נמי יקשה לן היאך סלקא דעתך שיאבד לו איזה דבר, זה לא קשה הנה לבן הארמי ברמאות אמר לו כמה פעמים שחסרו איזה צאן, ואמת אינו כן:

מ״הוישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית לא נג). עיין ברש"י שהיה ירא לומר אלקי יצחק, שאין השי"ת מייחד שמו על הצדיקים בחייהם. והנה הש"י כבר אמר לו אלקי יצחק (בראשית כח יג), להיות שהיה כבר כלוא בבית וחשוב כמת, וקשה על יעקב כיון ששמע מפי הקב"ה למה יתיירא הוא. ונראה דהיה חושב שמא בין כך וכך נתרפא אביו מכהיון עיניו:

מ״ותרגום יונתן בפסוק ויירא ויאמר (בראשית כח יז). מה דחיל ומשבח. הנה בפסוק לא נאמר רק מה נורא. והנה הוסיף ומשבח כי נורא הוא מדת תפארת, והנה משבח הוא "תרגום של תפארת, לכבוד ולתפארת (שמות כח ב) מתרגמינן ליקר "ולתושבחא. ושפט לה גם כן מן מה נורא שהוא במקף, להסמיך נורא לתיבת מ"ה רמז לתפארת, כתפארת "אדם בגימטריא מ"ה, לשבת בית (ישעיה מד יג):

מ״זלית דין אתר חול. היה לו לומר זה בית אלקים, ומדקאמר בלשון שלילה אין זה כי אם וכו', דרש אין זה מקום חול. ורצ"ל אין זה, אין כאן מקום גשמיי אשר נוכל לומר עליו ז"ה "הוא, כי הוא בית אלקים מקום רוחניי: בית מקדש לשמיה "דיי "ודין "כשר "לצלו. הוא פירוש, רצ"ל מאי נפקא מיניה שהוא בית אלקים הוא, מדבחר הש"י להשרות שמו הנכבד ההוא, להורות דשם הוא מקום קיבול התפילות, בכל מקום אשר אזכיר את וכו' (שמות כ כד):

מ״חמכוון כל קביל וכו'. דודאי שער השמים אינו בארץ, ואיך צודק וזה שער וכו'. אבל הכוונה שהוא מכוון נגד שער וכו':

מ״טמשכלל תחות כורסא יקרא. זה הוא גם כן פירוש דמה צורך לשמים לשער, הלא דבר הוא רוחניי, ובכל מקום אשר יתפלל האדם תעלה תפילתו. אבל להיות התפלה עולה עד כסא הכבוד דמאחז פני כסא, על כן המקום שהוא משוכלל תחת כסא הכבוד, הוא מסוגל לזה:

נ׳בפסוק (בראשית כח כ) וידר וכו'. ויטרנני משפיכות אדם וכו'. כן הוא גם כן במדרש (ב"ר פ"ע ד'), ודרשו לה מגזירה שוה כתיב הכא "בדרך, וכתיב התם (עמוס ח יד) חי אלקיך דן וחי "דרך באר שבע, ובגילוי עריות כתיב (משלי ל כ) כן "דרך אשה מנאפת, ובשפיכות דמים כתיב (משלי א טו) בני אל תלך "בדרך אתם, הנה על גזירה שוה אין להשיב כי כך היה מקובל אצלם, ואף על פי כן י"ל אפקוהו מפשוטו, דאי כפשוטו ושמרני "בדרך היינו שלא יהרגוהו. ונתן לי לחם וכו', היינו פרנסה. יקשה הא דאמרינן בגמרא (תענית ח' ע"ב) דפעם אחת היה בשונאי ישראל מותנא וכפנא, אמרו היאך נעביד אין מתפללים על ב' דברים כאחד, אמרו נתפלל על מזונא דכד יהיב קוב"ה מזונא לחיי יהיב. הנה לפי זה היה די ליעקב להתפלל על מזונא, וגם לא היה לו להתפלל על ב' דברים כאחד, אלא על כרחך תפילת השמירה הוא על דברים הנוגעים לשמים, וזה מותר להתפלל על כמה ענינים:

נ״אבפסוק (בראשית כט ט) עודנו מדבר עמם וכו'. ארום רעותא היא בההיא זמנא ארום הוה מחתא די"י בענא וכו'. דרש לה מן "כי "רעה "היא מיותר. להורות לנו דדוקא בזמן ההיא היתה רעה, מה שאין כן בזמן הקודם. ולמה משמיענו זאת, על כרחך להורות לנו דקודם ביאת יעקב היתה הקללה מצויה בביתו של אותו הרשע, ואחר כך ויפרץ לרב (בראשית ל ל) בזכות יעקב. ותתבונן "לאביה "כי "רעה "הוא, ס"ת אהיה מהופך:

נ״בבפסוק ויהי כאשר ראה יעקב וכו' (בראשית כט י). וגלגל ית אבנא בחדא מן אדרעוי. דייק מדכתיב "ויגל, והיה לו לומר ויגלל בב' למדין:

נ״גוטפת בירא וכו'. מדלא אשכחן בקרא שהשיב את האבן, ואי משום דהיה רוצה להשקות גם את הצאן של הרועים, הלא קא אסהיד וישק את צאן לבן:

נ״דוהוות טריפא עשרין שנין. עיין לקמן בפסוק (בראשית לא כב) ויגד ללבן ביום השלישי:

נ״הבפסוק (בראשית כט יב) ויגד יעקב לרחל. ארום לאתקרבא וכו'. כל המדרש מבואר בגמרא מגילה (י"ג ע"ב):

נ״ובפסוק (בראשית כט יג) ויהי כשמע לבן. גבורותי' וחסידותי' וכו'. כל הדברים ששמע ישנם בכלל זה גבורה וחסידות, היינו שהוא איש תם יושב אהלים כלול מאהל אברהם ואהל יצחק חסד וגבורה. דייק לה באפשר מדכתב שמע בצירי ופתח, ניקוד החכמה פתח קו ימין, ומקבל ממנה החסד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד וכו' (משלי לא כו), צירי ניקוד הבינה צור עולמים (ישעיה כו ד), ודינין מתערין מינה ומקבל ממנה מדת הגבורה קו שמאל:

נ״זהיך נסיב ית בכורתא וכו'. נכתב פסיק בין "שמע ובין יעקב בן אחותו. להורות מה הן השמועות ששמע, הוא "יעקב על שם ויעקבני זה פעמיים, "בכורה ברכה (בראשית כז לו). וגם שמע שהיא בן אחותו שנתגלה אליו י"י כמו אחותו, דנאמר אצלה (בראשית כה כג) ויאמר י"י לה, וכמו שעלו המים לקראתה (ב"ר פ"ס ה'), כן עלו לקראתו:

נ״חבפסוק (בראשית כט יז) ועיני לאה וכו'. דבכיא ובעיא וכו'. דודאי בגנותה לא סיפר הכתוב:

נ״טועיני לאה רכות. מתרגמינן יאיי"ן. אפשר כוונתו וכי סלקא דעתך שבגנותה של צדיקת דבר הכתוב, על כרחך הכוונה רכות מלשון נער "ורך (דברי הימים א' כב ה). והכוונה עיני לאה היו יפים כמו ילדה קטנה ורכה, וקיימא לן (תענית כ"ד ע"א) כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. ואמר הכתוב לפי זה עיני לאה היו יפים, ושוב אין צריך לבודקה, אבל לא היתה יפת תואר כל כך שלא יצטרכו לבדוק אותה בעיניה, אבל ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ואין מן הצורך לבדוק אותה בעיניה:

ס׳שמעתי בשם כבוד אדומו"ר הרב הקדוש מ"ה יעקב יצחק זצוק"ל ועיני לאה רכות. הצדיקים עיני העדה שהם מבחינת לאה ענוה, המה רכים ונוחים. ציינתי למשמרת כי המה דברים גדולים:

ס״אבפסוק (בראשית כט כב) ויאסוף לבן וכו'. עני ואמר להון וכו'. דאם לא כן למה אשמועינן שאסף את כל אנשי המקום, היה לו לומר סתם ויעש לבן משתה. אך הוא להורות שאסף את כל אנשי "המקום דייקא, להציע לפניהם דבריו איך הגיע גם לכולם טובה עבור יעקב, ושישיאו לו עצה על זה:

ס״בבפסוק (בראשית כט לא) וירא י"י כי שנואה וכו'. וגלי קדם י"י ארום לא הוה לאה רחימתא באנפי יעקב, ואמר במימריה למיתן לה בנין. דחלילה לומר שהיו בני לאה בני שנואה, ומבואר הדבר על פי הזהר (ח"א קנ"ד ע"א) שנואה פירושו מעלמא דאיתכסיא מהכא דסני איש ערייתא דאימיה, כי בחינת לאה מסוד הבינה כנודע, ויעקב קודם שנקרא ישראל לא השיג אלא פרצוף יעקב שמתחיל מהחזה, ופרצוף לאה שהוא למעלה מן החזה לא השיג. וז"ש המתרגם לא הוה לאה רחימתא באנפי יעקב, ולא אמר רחימתא ליעקב. אך הוא להורות שלא היו נגד פניו, רק בחינתה למעלה מן פניו, על כן לא השיגה ואמר במימריה למיתן לה בנין, ועל ידי הבנים שכל אחד שורש נשמתו למדה אחת ממטה למעלה היה יכול להשיג, והוא על פי סדר מהרח"ו ראובן בחסד הסמוך תיכף אל פרצוף יעקב המתחיל מהחזה, וכן שמעון גבורה, לוי דעת, יהודא בינה, יששכר חכמה, זבולן כתר, נמצא על ידי הבנים השיג מדת לאה העומדת נגד הספירות הנ"ל:

ס״גכל שמות השבטים הנדרשים בתרגום יונתן הוא, דלמה משמיענו הטעם מפני מה קראה כן שמותיהם, ולא עשתה התורה כן בשמות "יעקב "ועשו, על כרחך להורות בכל אחד על דבר נסתר חוץ מהפשוט, ואין הזמן מספיק להאריך בזה:

ס״דבפסוק (בראשית ל א) ותרא רחל. ואם לא הי כמיתא אנא חשיבא. פירש כזאת דחלילה לצדיקת הלזו לומר שתמית את עצמה, אלא על כרחך לומר דמי שאין לו בנים חשוב וכו' (נדרים ס"ד ע"ב):

ס״הבפסוק (בראשית ל ד) ותתן לו את בלה"ה וכו'. ושחררה וכו'. וזה דהאבות קיימו כל התורה (יומא כ"ח ע"ב):

ס״ובפסוק (בראשית ל טז) ויבא יעקב מן השדה. ושמעית לאה קול נהקת דחמרא. למד זה מנגינת הטעם דהוא חד מן י"א מאריכין בקול בין אזלא לזרקא, להורות שהכירה קול החמור, וכן דרשו חז"ל (ב"ר פצ"ט י') בפסוק (בראשית מט יד) יששכר חמר גרם. ומשמיענו זאת התורה שנולד יששכר על ידי החמור, להורות על ויט שכמו לסבול (בראשית מט טו) עול התורה כשור לעול וכחמור למשא:

ס״זבפסוק (בראשית ל יד) וילך ראובן ביומי סיון קציר שעורים. הוא פסח שמביאין עומר מן השעורים, וקציר חטים הוא סיון חג שבועות שתי הלחם מן החיטים. ומשמיענו התורה דהזמן גרם זמן נתינת התורה, על כן נולד על ידי זה יששכר עמוד התורה:

ס״חבפסוק (בראשית לא ד) וישלח יעקב ויקרא לרחל וכו'. ושדר יעקב את נפתלי. מדקאמר יעקב "נפתלי "אילה "שלוחה (בראשית מט כא), היינו להורות שהיה מתוקן לשליחות, ובכל מקום שנזכר ביעקב סתם שליחות, מורה על נפתלי:

ס״טבפסוק (בראשית לא יד) ותען רחל ולאה. ואתבת רחל באסכמותא דלאה. דהאיך ענתה הצעירה קודם לבכירה. וגם אמר ותען לשון יחיד, על כרחך לומר שרחל לבדה ענתה בהסכמת לאה. ומשמיענו זאת התורה להיות עיקר הדיבור בבחינת רחל, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א) דבר מלך שלטון (קהלת ח ד), על כן בתורה שבעל פה הלכתא כתלמודא דידן נגד תלמוד ירושלמי, כי תלמוד ירושלמי בחינת לאה, ותלמודא דידן רחל:

ע׳בפסוק (בראשית לא כד) ויבא אלקים אל לבן הארמי בחל"ם. ואתא מלאכא וכו' ושלף חרבא וכו' בחל"ם חסר, ר"ת "חרב "לטושה "ביד "מלאך:

ע״אבפסוק (בראשית לא נד) ויזבח יעקב זבח וכו'. וזמן לקריבוי דאתו עם לבן. כי ויקרא לאחי"ו, היכן היו לו אחים. וכן ויקרא, מהיכן קראם. על כרחך לאחיו פירושו למיודעיו שהיו עם לבן, וקראם לבא לחבורתא לאכול עמו:

ע״באך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט טו). כבר דקדקנו דהוה זו ואין צריך לומר זו, כיון שמכנהו שהוא כאחד מעצמותיו ומכל שכן כבשרו. וחוץ לזה מה בצע בהודיע לנו מאמרי לבן, אם לא נדע מזה איזה תועלת. ונ"ל על פי מה דנודע מכתבי מרן האר"י ז"ל בענין אדם הראשון, באמרו זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה (בראשית ב כג), דרש שם בענין חוה ראשונה (זוהר ח"א י"ט ע"ב) , שהיתה מבחינת לאה דינים קשים נקראת עצם, וחוה שניה דינים רפים בחינת בשר. והנה אז אותה הבחינה שהיא נגד לאה דינים קשים, לא היה יכול להתברר, על כן נדחית החוה ראשונה, ואמר האדם זאת הפעם, רצ"ל בעת שהיא עדיין בזמנו, הנה יש עצם מעצמי בחינת לאה חוה ראשונה, ובשר מבשרי בחינת רחל חוה שניה, לזאת יקרא אשה, כי הראשונה בחינת עצם לא יכלה להתברר. והנה זה הוא דוקא זאת הפעם, מה שאין כן בפעם אחר יעקב תיקונו דאדם, גם לאה נתבררה ותהי לו לאשה. והנה דורות הראשונים לא נעלמה הידיעה מהם בנסתרות אפילו הרשעים הקליפות הטמאים (עיין זוהר ח"א נ"ו ע"א), פוק חזי בכתבי מרן האר"י ז"ל בענין, ובפרט שריהם למעלה בכל דור ודור יודעין הענין ומפעילין את אומותיהם לעשות כמחשבתם. והנה הניצוצות הק' אשר היו בבית לבן בחינת הניצוץ של לאה ושל רחל, הנה קודם ביאת יעקב הנה הן המה "עצם "ובשר, כמאמרם ליעקב העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו (בראשית ל יד), (נ"ל חלק סוד לאה חלק מהארה עליונה, ונחלה בסוד רחל פרצוף מסוד נקודות הראשונים ור"ל בהיפוך). וז"ש לבן אך עצמי ובשרי אתה, אתה באת לגרוע ממני וליקח ממני בחינת עצם לאה ובחינת בשר רחל. וכשזכינו לזה הנה תתבונן "עצם "בשר בגימטריא שב"ת, ב' שבתות אלמלא שמרו ישראל מיד נגאלין (שבת קי"ח ע"ב), עלמא דאתכסיא ועלמא דאיתגליא, סוד ב' ימים דראש השנה דינא קשיא ודיני רפיא, "קשיא רפיא בגימטריא שב"ת, ב' ימים דראש השנה א' העליות בסוד העולמות, וא' בסוד הנשמות. והנה "נשמה "עולם, בגימטריא ישראל. וזה שכתב "אך "עצמי "ובשרי, עצם ובשר כנ"ל לאה ורחל, וישב עמו חודש ימים, אותו החודש שיש בו ב' הימים עצם ובשר. וזה שתבין מ"ש (בראשית כט כ) ויהיו בעיניו כימים אחדים, שאמרו רז"ל (ב"ר פס"ז י') הן הן ימים אחדים שאמרה לו אמו. ופירש בו הרב בעל מבשר צדק שאמרה לו ימים אחדים, היינו שנה (כענין ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה כט)) של אחדים, היינו שנה של שבתות נקרא שבת נקרא יחיד, לכל נתת בן זוג (ב"ר פי"א ח'). והנה ימים שבתות מצטרך לזה ז' שנים, ולמה היה מצטרך שנה של שבתות, היינו ענין יום לשנה שפגם אדם הראשון בראש השנה, והוא היה סובר שאינו צריך לתקן רק בחינת רחל, ובאמת גם לאה היה צריך לתקן, על כן עבד י"ד שנה:

ע״ג"סלם "מצב (בראשית כח יב). ג' במסורה בקמץ. דין. ואידך בשופטים (ט ו) וימליכו את אבימלך עם אלון מצב אשר בשכם. ואידך בישעיה (כט ג) וצרתי עליך מצ"ב והקימותי וכו'. נמסר סולמא דשכם קיים, והוא סלם מצב ארצה, מצב אשר בשכם, מצב והקימותי. והוא רמז לדברי הזהר (ח"א קמ"ט ע"ב) מהו סלם, דרגא דשאר דרגין ביה תליין, והוא יסוד דעלמא. וראשו מגיע השמימה, הכי הוא לאתקשרא בהדיה וראשו מגיע השמימה, מאן ראשו ראש דההוא סלם, ומאן איהו דא דכתיב ביה (בראשית מז לא) ראש המטה, ומינה נהיר מגיע השמימה בגין דאיהו סיומא דגופא, וקאים בין עילאה ותתאה כמא דברית איהו סיומא דגופא וקאים בין ירכין וגופא וכו', וכד ישראל מתכשרין עובדייהו, אסתלק ההוא סלם וכולהו ממני נחת לתתא ואתעבר שולטנותא דלהון כלא בההוא סלם קיימא, וכד כולהו נחתו לתתא איתעביד סלם קיימא, עכ"ל. ועיין שם עוד ואין מן הצורך להאריך בביאור, רק כללו כל דבר סלם רמז ליסוד צדיק הרמוז לברית קודש, בשעתא דאיהו בחיבורא חדא בסוד והקימותי את בריתי, אז מתעברין כל שולטנין, וח"ו בהיפוך כשפוגמין בהאי ברית וכו'. והנה בשכם קנאו על קנאת הברית, היינו הסט"א שנתחברה וכו', ועל כן קנא לי"י. ומעתה בין והתבונן רמיזת המסורה ס"למא "דשכם "קיים בסוד והקימותי, והוא הנזכר לישראל גם בגלותם בקנאותם לי"י אלקי ישראל, ואי אפשר לפרש יותר:

ע״דוהנה מלאכי אלקים עולים (בראשית כח יב). ב' במסורה. דין. ואידך ויפגעו בו "מלאכי "אלקים (בראשית לב ב). מכאן דרשו חז"ל (ב"ר פס"ח י"ב) עולים תחילה ואחר כך יורדים, היינו הן מלאכי ארץ ישראל שהלכו עמו עד כאן היו עולים, ובכאן יורדים הן מלאכי חוץ לארץ שבאו מחדש. וז"ש המסורה ויחלם וכו' והנה מלאכי אלקים עולים, הם שהיו עמו גם כן אמר והנ"ה היינו הסמוכים, והיורדים היינו ויפגעו בו מלאכי אלקים מלאכי חוץ לארץ פגעוהו מחדש:

ע״הושבתי בשלום (בראשית כח כא). ב' במסורה. דין. ואידך ושבתי בבית י"י (תהלים כג ו), היא על פי האמור בפסוק (שמות כג יט) ראשית ביכורי אדמתך תביא בית י"י אלקיך. ודרשו בו בזהר (תיקו"ז יד ל' ע"ב) דינטר טפה קדמאי לאינתתיה. הנה בת זוגו נקראת בית י"י, והברית קודש הוא שלו"ם ברית שלו"ם, הנה אמר ושבתי בשלו"ם, היינו ושבתי בבית י"י, דאנטיר ברית שלו"ם להביאו בית י"י:

ע״ווהיה י"י (בראשית כח כא). ו' במסורה. רמז ששה חדשים הם מן צירוף הפשוט הויה כסדר, לצירוף והיה שהוא בתשרי, ורמז דאין מעברין את אלול (ר"ה י"ט ע"ב):

ע״זוידר יעקב נדר לאמר (בראשית כח כ). הלאמר אינו מובן. אך הוא דידוע דטוב אשר לא תדור (קהלת ה ד), אך בעת צרה ח"ו למדו חז"ל (ב"ר פ"ע א') מיעקב שנודרין בעת צרה. וזהו וידר יעקב נדר לאמר, נדר כזה לאמר לדורות שנודרין באופן הזה בעת כזאת:

ע״חאם יהיה וכו' ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הול"ך (בראשית כח כ). יש להתבונן ושמרני בדר"ך, האם רק בדרך צריך לשמירה, ביותר צריך שמירה בביתו של לבן הארמי אשר יצא טבעו בעולם ברשעו ורמאותו. ועוד יש להתבונן למה תיבת הולך בכאן מלא וא"ו. והנראה לפרש בדרך, הכוונה דר"ך ארץ דרך גבר (משלי ל יט) , ורצ"ל שהש"י ישמרהו שיהיו זיווגו לצורך עליון. וז"ש אשר אנכי הול"ך מלא וא"ו, היינו לזיווג הוא"ו עם הכלה, וזהו הול"ך ו' כל"ה, נ"ל:

ע״טונאספ"ו (בראשית כט ג). ד' במסורה. א' דין ונאספו שמה כל העדרים. ב', ונאספו עלי והכוני (בראשית לד ל). ג', זכריה (יב ג) ונאספו עליו כל גויי הארץ. ד', משלי (כז כה) ונאספו עשבות הרים. ירמוז לזמן ביאת גוג, ונאספו עליו כל גויי הארץ על ירושלים כמבואר בפסוק, ונאספו עלי והכוני, הוא הרמז על משיח בן יוסף, ואחר כך ונאספו עשבות הרים, כי נתנבא יחזקאל (לט ד) על גוג על הרי ישראל תפול לעיט השדה וכו', ממילא נאספו עשבות הרים, כי לא יוכלו להצמיח מרוב הפגרים אשר יהיו עליהם, ואחר כך ונאספו שמה כל העדרים כל ישראל מארבע כנפות הארץ, וגם המתים מכל הדורות יתאספו ויחיו עוד לנצח:

פ׳ורחל (בראשית כט ט). ה' פעמים נמסר ו' עם רחל. כי רח"ל סוד ה"ה אחרונה, והו' מתחבר עמה:

פ״אורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רע"ה הוא. רע"ה נמסר ג' פעמים בתרי לישני. דין לשון רעיה. ואידך בישעיה (כד יט) רע"ה התרעעה הארץ, הוא לשון שבירה. ואידך במשלי (כה יט) שן רע"ה. אמרו בזוהר הק' (ח"ג ע"ד ע"א) השכינה עמנו בגלות על דלא אקדימת קיסטא לבנהא, וזהו אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים (שיר השירים א ח). ותתבונן בזה רחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רע"ה הוא, על כן רעה התרעעה הארץ העליונה שן רע"ה. אפשר רמז דהשן אינה מועדת רק לאכול את הראוי לה (ב"ק י"ט ע"ב), נלמד מכאן כי רעה הוא, היינו דבר שאין ראוי לה, ועוד יתבאר אי"ה וציינתי רק למשמרת הגם שהוא דבר שאין מתקיים:

פ״בויג"ל את האבן (בראשית כט י). ב' בתרי לישני. דין. ואידך ויג"ל כבודי (תהלים טז ט). עיין בזוהר (ח"א קנ"ב ע"ב) ענין האבן אשר על פי הבאר, הנה כאשר ויג"ל את האבן מעל פי הבאר, אז ויגל כבוד"י, היינו ההוא דאתמר (תהלים כט ט) ובהיכלו כלו אומר כבוד:

פ״גולמה רמיתני (בראשית כט כה). ב' במסורה. דין. ואידך למה רמיתני ואתה שאול, באשת בעלת אוב (שמואל א' כח יב). ידוע מחכמי האמת ומזהר (ח"א קנ"ד ע"ב) דעל כן היתה שנואה לאה, כי קודם שנקרא ישראל לא השיג עדיין דרגא דלאה בגבהי מרומים, כי מדרגתה למעלה מעמידת ראש, עד שנקרא שמו ישראל ל"י רא"ש. והנה באשה בעלת אוב אמרו רז"ל (ויק"ר פכ"ו ז') שבזה ידעה שהוא שאול, להיות שעולה שמואל למעלה דרך ראשו לכבוד שאול. ובזה תתבונן שהוא דבר הנלמד במסורה, והבן:

פ״דויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' ואת צאן וכו' ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן וכו', (בראשית כט י) וישק יעקב וכו' (בראשית כט יא). משמיענו התורה בסידור הזה יודע צדיק נפש בהמתו, לא דיבר אל רחל כלום ולא נשק אותה עד אשר השקה את הצאן, שלא יהיו הצאן שרויים בצער הצמא בעת התעסקו עם רחל:

פ״הותאמר וכו' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל א). קשה על הצדיקת הלז שתאמר דברים כאלו שלא בהשכל ח"ו, ודאי נפשה יודעת מאד כי יד ד' עשתה זאת, וזה מורה כמתקצפת על גזירת הבורא ית' שמו. ונ"ל לפרש דבריו על פי דברי מרן האר"י ז"ל שכתב דאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ"ב ע"ב), היינו ההוא רוחא דשדי בגווה בביאה ראשונה שנשאר בה לנפש חיותא היא בחינת ב"ן, ומההוא רוחא מקבלים כל הבנים שתוליד חלק אחד, וכשיושלם תפסק מלהוליד, ואף על פי כן גם כשפסקה מלדת אינו נפסק לגמרי ההוא רוחא, רק נשאר בה כשיעור המצטרך לחיותא, ובאם תלד אחר זה השיעור, דהיינו כשלא נשאר בה רק שיעור החיות שלה, ואף על פי כן נתעברה ויולדת מוכרחת למות, כי יצא ממנה נפשה וחיותא לגמרי. ובזה מצאנו טוב טעם לדברי רחל שאמרה הבה לי בנים, רצ"ל תראה בתפילתך לעשות שיהיה ההיא רוחא דידך דשדית בגוואי להספיק להתחלק לבנים, ואם אין רצ"ל ואם אינו באפשרי, אזי על כל פנים יש בי ההוא רוחא המספיק לחיותי, ואין אני מוליד כי אין בי רק כשיעור חיותי, ובאם אוליד אז יקח החיות ויתבטל חיותי, הנני מסכים לזה. זה שאמרה ואם אין, רצ"ל ואם זה אינו באפשרי שיתחלק ההוא רוחא לבנים ואף על פי כן אשאר בחיותי, הנני מסכים לאופן השני, והבן. ובזה תבין גם כן מ"ש המילדת לה בלידת בנימין אל תיראי כי גם זה לך בן (בראשית לה יז), דאינו מובן במה הסירה ממנה מיראת המות. וגם כן מה משמיענו התורה במאמר המילדת. ולפי מ"ש אמרה דברי חכמה, הנה אמרת בדיבורך שני ענינים, או שיתחלק ההוא רוחא לבנים ואף על פי כן תשאר בחיותך, או ההוא רוחא המצטרך לחיותך ינתן לבן הנולד לך, הנה כבר ילדת בן ונשארת בחיותך, על כרחך נתקבלו דבריך הראשונים, אם כן אל תיראי כי גם זה לך בן, יהיה הבן לך שתשאר בחיותך, הבן הדברים:

פ״וותקרא שמו ראובן כי אמרה וכו' (בראשית כט לב). יש להתבונן דבכל השבטים נאמר מקום טעם הקריאה ואחר כך קריאת השם, מה שאין כן בראובן הושם השם מקודם ואחר כך הטעם. ונ"ל דזאת היתה לרז"ל שדרשו בברכות (ז' ע"ב) ראובן, ראו מה בין בני לבן חמי. דהנה יש לתמוה אדבריהם, הרי הטעם מפורש בפסוק ומהו הצורך לטעם אחר, וגם אדונינו מהרש"א הקשה הרי לאה לא היתה מז' נביאות, (ותירץ דהש"י שם בפיה ונבאה וכו'). ולא נראה דודאי כל האמהות נביאות היו, רק לא נחשב בכלל נביאות רק אותן שנצרכו לדורות, כמו דלא קחשיב רק מ"ח נביאים, ועמדו כפלים כיוצאי מצרים, ולא קחשיב רק אותן שנשתלחו לומר הנביאות לכל מי שנשתלחו. ומעתה תתבונן הנה לאה באמת קראה השם הזה מטעם ראו מה בין בני וכו', אך להיות שלא נשתלחה במאמר השם להגיד הדבר, לא יכלה להגיד עיקר הטעם, על כן אמרה בפני העולם טעם פשוט. וזהו שהקדים קריאת השם ותקרא שמו ראוב"ן מטעם הכמוס, כי אמרה אל העולם טעם פשוט, מה שאין כן בשארי השבטים נאמר הטעם קודם ואחר כך הקריאה, נ"ל:

פ״זויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו' (בראשית ל כה). יש להתבונן ויה"י, מהו הצער כאשר ילדה רחל את יוסף. ויצדק על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"א קנ"ח ע"ב) שכאשר נתעברה מבנימין הוצרך יעקב לברוח, שידע כאשר ישתלים בי"ב שבטים תצטרך רחל למות, כי שכינתא נטלת ביתא. והנה רצה תיכף לילך עבור זה תיכף כאשר ילדה את יוסף, שחשש פן תתעבר ודאג תיכף מזה. וזהו ויה"י צער נמשך לו ליעקב, תיכף כאשר ילדה רחל את יוסף:

פ״חכי לוא אוכל לקום מפניך (בראשית לא לה). נכתב לו"א מלא ו', שלא כמשפט ל"א בכל מקום. ונראה דהנה בכתבי האר"י ז"ל כתב בתיבה שהיה מן הצורך שיהיה כתוב לשם איזה אות משם הויה, ונחסר האות מפני הטומאה, יורה שנחסר מכאן השראת הקדושה מהדבר הנדבר. ממילא כן הוא בהפוך, כשלא היה מן הצורך לכתוב אות משם הויה בתיבה ההוא, ונכתב ייתור אות משם הויה, הוא מחמת הקדושה. הנה גם בכאן באה ייתור הוא"ו משם הויה, להורות באמרה שלא תוכל לקום מפניו, כי לבן מרכבה לסט"א, והיא הצדיקת שורשה ממחצב הקודש, ואין קדושה נכנעת לפני סט"א. וזה שנרמז בהוספת הוא"ו דקדושה שלא אוכל לקום מפניך מחמת הקדושה אשר בי, ודייקא תוספת וא"ו, להורות שיש בתוכה הארה מוא"ו דקדושה, היינו רוחא דשדי בגווה יעקב בעלה, שהוא מרכבה לתפארת ישראל בחינת ו', נ"ל. ודבר י"י בפיה אמת בסיימה כי דרך נשים לי, רצ"ל מדרך הנשים שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (סנהדרין כ"ב ע"ב), להיות נשאר בתוכה רוחא דשדי בגווה, הבן:

פ״טאם כה יאמר נקודים וכו' ואם כה יאמר עקודים וכו' (בראשית לא ח). הנה תמצא במאמר לבן רק נקודים ועקודים, ובחלום אמר המלאך עקודים נקודים וברודים (בראשית לא יב). והנראה דהנה לבן מרכבת הסט"א המנגדת ליעקב ובניו, אמר כן על זמן הגלות, דהנה שלש זמנים חלפו ועברו על בני יעקב בגלותם ובפרט בגלות החל הזה, שבתחלה היה גזירות שמדיות, והיה מן הצורך למסירת נפש בפועל כענין עשרה הרוגי מלכות, ועל ידי זה נתבסם העולם ועמד על תיקונו כנודע. ואחר כך הוא המבחן בעניות ודחקות, ובפרט דחקות בעלי תורה, כמבואר בזהר (תיקו"ז כא נ"ג ע"ב) שזה יהיה המבחן והכור הברזל לנשמות בגלותא בתראה, וסמוך לזמן הגאולה יהיה כל התיקון באשתדלות ברזא דאורייתא מסוד עולם התיקון, וברזא דא ואשתדלותא דא יפקון מן גלותא. והנה סוד מסירות נפש בפועל ממש במיתה, הוא מבחינת עולם הנקודים דאיתבטלן ממש, וענין המבחן בדחקות ועניות עני חשוב כמת, הוא בכל עת כמת וחי, כשמזמין לו הש"י טרפו כרגע, הנה הוא בחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד), מטי ולא מטי (זוהר ח"א ט"ז ע"ב), בחינת עולם עקודים כנודע. והנה התעסקות ברזין דאורייתא דבזה יפקון מן גלותא, הוא מסוד עולם הברודים שהוא עולם התיקון, על כן לבן מרכבת הסט"א אמר ליעקב שבזה ישתלם שכרו, כשיהיו בניו בבחינת עקודים נקודים, אבל מברודים לא הזכיר, כי אין רצון הסט"א בזה דבזה יפקון מן גלותא. והנה הראה המלאך אחר העקודים נקודים גם ברודים, הבן הדברים כי רמזתי למשכילים:

צ׳ויפרץ האיש וכו' ויהי לו צאן רבות וכו' (בראשית ל מג). הנה לא הזכיר הכתוב בקר, וראינו ששלח לעשו ויהי לי שור וכו' (בראשית לב ו), וגם כן ויחץ את "הבקר (בראשית לב ז), וגם שלח מנחה לעשו פרות ארבעים ופרים עשרה (בראשית לב טז). ואם נאמר דקנה אחר כך בקר, צריך לדעת למה לא קנה מקודם. והנראה דהנה אמרו בגמרא (יבמות ט"ז ע"א) בהך עובדא שאמר בן הרכינס לרבי עקיבא אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם וכו', ועדיין לא הגעת לרועי בקר, השיב רבי עקיבא אפילו לרועי צאן. נשמע מזה דיותר יש בקיאות ואומנות ברעיית בקר מרעיית צאן, דלרעיית צאן לא צריך נטירותא, רק לבל ירעו בשדות אחרים, מה שאין כן בקר צריכין נטירותא לבל ינגחו אדם ובהמה, וסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי (כתובות מ"א ע"א). והנה לרעיית צאן אם יוליכם למרעה אחר המדבר שם אינם מצויים שדות, יצא מחשש ההיזק. מה שאין כן בקר, גם במקום הפקר צריכים שמירה לבל ינגחו שור רעהו המצוי גם כן במדבר מקום מרעה. והנה יעקב לא רצה לרעות בקרי לבן, כי חשש פן יעשו איזה היזק, ולבן לא ירצה לשלם. והנה היה יכול להשתמט ולומר שאינו בקי בטוב המרעה השייך לבקרים, שאינו יודע המרעה הטוב להם וכיוצא, כי זה הוא אומנות יותר מרעיית צאן כדנשמע מדברי הש"ס. ומשום הכי שמר את עצמו יעקב שלא יקח גם לעצמו בקר, כי אז יחרץ לבן את לשונו הנך בקי ברעיית בקר, על כן שמר את עצמו ולא קנה בקר עד שנפטר מלבן, אז קנה כי אם יעשו איזה היזק ישלם. ומלמדינו התורה ענין שמירת יעקב את עצמו לבל יהיה היזק לשום אדם בסיבתו, והבן:

צ״אוילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם וכו' (בראשית ל יד). להבין כל הסיפור מה משמיענו בזה. וגם למה ראובן דוקא, ולמה הביא אותם אל לאה, וכל הענינים לא במקרה. נ"ל ברמז דהנה בראובן היה חשש בני תמורה ח"ו שותה בכוס זה וכו', וגם לאה אמנו חששה לזה שהכשילה את יעקב, וגם על רחל במה שמסרה הסימנים. אך באמת מי"י יצא הדבר, ושאני יעקב אבינו דכוונתו היה בגבהי מרומים, ולגוף זה הנעשה בו הפעולה, והשי"ת המסבב סיבות מאתו יצאו כבושים שיצא נשמת ראובן בחשאי בלא הודע לתקן תיקון קין, כי ראובן היה תיקונו, וכן היה המעשה בדוד שיצא בחשאי, כי ישי היה סובר שבא אל שפחתו, (וכוונתו לשם שמים כמבואר הענין בספר עשרה מאמרות), והשפחה מסרה הסימנים לאשתו, ובא אליה ונולד ממנה דוד בביאה זו, וגם זה מי"י יצא הדבר כי דוד היה תיקונו של אדם הראשון ונשמתו, עיין כל זה בספר עשרה מאמרות ויונעם לך. והנה השבטי ישורון הללו בודאי כולם בעלי רוח הקודש, והנה ראובן בחששו לבל יהיה ח"ו מכלל בני תמורה, הנה הלך ראובן בימי קציר חיטים היינו חג השבועות, כי חג הפסח הם קציר שעורים וחג השבועות קציר חטים, ובשבועות נולד דוד כנודע, על כן אומרים בו מגלת רות (עיין בספר תבואות שור), וימצא אז בשכלו בהשגת רוח הקודש, "דודאים היינו שושילתא דכל מלכות בית "דוד, מצא אותם "בשדה במקום הפקר, אשה של הפקר בלא הודע נקראת "שדה כי בשדה מצאה (דברים כב כז), וכמו שדרשו בקין (ב"ר פכ"ב ז') ומהו בהיותם "בשדה (בראשית ד ח) על דבר תאומה יתירה. והנה השיג ברוח הקודש שכל שושילתא דמלכות בית דוד ומלך המשיח יצאו באופן הזה ממש, הנה נחמה היתה לו כי ידע כי דבר י"י הוא, וממנו יצאו כבושים לנשמות כאלה שיצאו דוקא בחשאי, הנה ויבא אותם הדודאים אל לאה אמו, והראה לה שתנחם גם היא ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, רצ"ל כיון שזכות הוא זה ודבר י"י הוא, כמו שהשיג בנך מהדודאים היינו שושילתא דדוד, והנה תני אותו הזכיות לי שאני גרמתי זה, והבן לפרש כל הענין כי הוא ענין נפלא: