אגרא דכלה, תולדותAgra DeKala, Toldot
א׳ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (בראשית כה יט). יתפרש על פי מ"ש בספר דרך מצותך דכאשר יוליד האדם דרך נס, לא קיים המצוה דפריה ורביה, כי זה נסיי ולא על ידי השתדלות אנושיי, ועשיתי לזה סמיכות מיכניה מלך יהודה שנשבע השי"ת כתבו את האיש הזה ערירי (ירמיה כב ל), והוליד את זרובבל בן שאלתיאל (דברי הימים א' ג טז), ששתלו א"ל שלא כדרך הנשתלין, שנתעברה אשתו מעומד וזה נס (סנהדרין ל"ז ע"ב), על כן נתקיים שפיר שבועות אלקינו. והנה כן הוא כאשר ישא האדם איילונית, ונעשה לו נס ונתעברה לא קיים המצוה. והנה שרה אמנו איילונית היתה ונעשה לה נס, אם כן לפי הדין דפריה ורביה תאמר שאברהם לא קיים, אם כן לא יתייחס לבן לאברהם. אבל שאני הכא במעשה האבות דהכל היה על פי הדיבור, וגם השי"ת שינה שמה ונעשת בריה חדשה והוה כנשא אשה אחרת, וגם כיון דהוא על פי הדיבור, אין מקום לשאלה כי כך היה רצונו ית"ש. וז"ש השי"ת (בראשית כא יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע, הבן הדבר. וז"ש בכאן אלה תולדות יצחק בן אברהם, כי אברהם הוליך את יצחק, ולא תאמר שלא יתייחס אחר אברהם מטעם הנ"ל:
1
ב׳אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליך את יצחק (בראשית כה יט). הדקדוקים בפסוק זה ידועים. ונ"ל לפרש דידוע דיצחק היה מסיטרא דגבורה, וביותר שהיה מסיטרא דנוק', שבשרו המלאכים לשרה והנה בן לשרה אשתך (בראשית יח י), וכתבו המקובלים הראשונים שזה היה מעצת הס"ם, שפיתה למלאכים אז לקשרו בשרה ולא לאברהם, כדי שיהיה מסטרא דנוק' ולא יאריך ימים, כי מי שהוא מסטרא דנוק' אינו מאריך ימים, והרמז אדם ילוד אשה קצר ימים (איוב יד א), וגם מי שהוא מסטרא דנוק' אינו מוליד. על כן היה עצות מרחוק מהבורא כל שפרחה נשמתו בשעת העקידה, ונתקשר מחדש באברהם וניתן בו כח התולדה, והועמד חי להיותו מחדש מסטרא דדכורא. (וזה שנרמז בתורה הק' ואלה תולדות יצחק בן אברה"ם, ולמה מייחסו אחר אברהם, וכי עד השתא לא ידענו שהוא בן אברהם, לזה אמר כי אברהם הוליד את יצחק, שהוא השפיע בו כח התולדה, כי כל זמן שהיה בן לשרה, לא היה באפשר לו שיוליד עד שנתקשר באברהם, והבן:
2
ג׳ויעתר יצחק לי"י לנוכח אשתו (בראשית כה כא). לפרש ענין אומרו "לנכח אשתו. וגם אומרו המסובב תחילה ואחר כך הסיבה. נ"ל דהנה אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בנוסח תפלת שבת סדר "יצחק "רבקה, דהיינו בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך וכו', שמרומז כסדר יצחק רבקה. והלא דבר הוא. אך הוא דהנה "יצחק "רבקה בגימטריא "תפלה, ובגימטריא "ואתחנן (דברים ג כג), שהוא סוד תקט"ו תפלות שהתפלל משה (עיין דב"ר פי"א י'), שמבואר ענינם במגלה עמוקות שהם סוד צירוף י"ה ת"ק, היינו י"ה פעמים ת"ק שנה, שמן הארץ עד לרקיע ערבות (חגיגה י"ג ע"א), שהוא סוד סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו (תהלים סח ה) , היינו ישרו במסלה, "ישרה תפלתכם שתעלה עד לרקיע ערבות בי"ה שמו, היינו עד מספר שמו ט"ו, היינו ט"ו פעמים ת"ק, ושם תעשה התפלה פירות אפילו יצטרך לשידוד המערכה. וז"ש ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו, היינו שחתר חתירה ועלה למעלה שיאת תפלתו כל כך, עד המספר "תפלה שהיא מספר יצח"ק יהיה לנכח אשתו "רבקה, אשר שניהם יחד בגימטריא תקט"ו, שהוא עד רוכב בערבות, ואמר הכתוב שהוצרך לכך כי עקרה היא בטבע, והוצרך לשידוד המערכה שלא בטבע, והבן:
3
ד׳ויש לפרש עוד "לנכח אשתו כי עקרה היא (בראשית כה כא). דסבת העיקרות הוא דההולדה אינה באה אלא מהניגוד, שטבע הזכר וטבע הנקבה הם הפכיים בניגוד, וכאשר מתחברים יבא מהתחברותם תולדה חדשה, וזה ידוע לחכמי האמת וכן בחכמת הטבע, וכן הנשמות הם באופן זה בניגוד ואז יולידו. וכאשר יש בזכר טבע נקבה או נשמת נקבה לא יוליד, וכן בהיפוך כשיש באשה נשמת וטבע הזכר לא תוליד, ועיין בהמגיד שאמר להב"י דהגם שיש באשה נשמת זכר, אם מתיילד בבעלה ניצוצי נקביות, אז אף על פי כן תוליד הנקבה כיון שיש ניגוד, עיין שם ותבין. ועל פי זה תבין ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו, שהתפלל שיהיו לו הניגוד והנוכח של אשתו, כי עקרה היא על כרחך יש לה טבע הזכר, והתפלל שיתיילדו בו נצוצי נקביות ואז יוליד:
4
ה׳ויש לפרש עוד ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו (בראשית כה כא). דהנה קמשמע לן דביותר מתקבל תפלת האדם, בעת אשר מזומן לו חפץ של מצוה ועוסקו במצוה. והנה המצוה הזאת דפריה ורביה, להיות שאר בני האדם דבוק בה היצר הרע בבחינת התיעוב שלא לשם שמים, על כן אי אפשר להתפלל אז, כי אם קודם המעשה כנודע. מה שאין כן אצל אבהן דעלמא שהיו קדושים לאלקיהם ולא היה בהם שום בחינת נדנוד היצר, רק עסקו המצוה הזאת כאדם העוסק בהנחת תפילין, והנה ביותר מתקבל התפלה בעת עוסקו במצוה. וז"ש ויעתר יצחק וכו' לנכח אשתו דייקא, והבן:
5
ו׳ויש לפרש עוד ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו. דהנה כתבו המקובלים הראשונים דבחטא אדם נפגמו ג' אלפין, א' דאדם, נשאר דם. וא' דאדני, נשאר דין. וא' דאמת, נשאר מת. והנה הג' אבות הקדושים תיקוני של אדם הראשון, וכתבנו במקום אחר דהנה אברהם תיקן א' דאדני, על כן אמר דניאל (ט יז) למען אדני, למען אברהם שקראך אדון, ולא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקיבל אדנותו במסירות נפש לכבשן האש (ברכות ז' ע"ב). ויצחק תיקן א' דאדם במה שנשפך דמו על ידי עקידה. ויעקב תיקן א' דאמת תתן "אמת ליעקב (מיכה ז כ), על כן אמרו רז"ל (תענית ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת, והבן. והנה צירוף אלו הג' תיבות "אדני "אדם "אמת, בגימטריא "אתקן, היינו תיקון הג' הנ"ל. והנה יצחק בראותו כי עקרה אשתו, אזי התעורר לנגד ד', באמרו שלא יהיה מי לתקן כאשר לא יוולד יעקב ח"ו, וזה שהתעורר ברמיזתו את שמו ושם אשתו, ויצורף עמהם השם הנכבד הא' בגימטריא כנ"ל, לעורר בהתעוררות הנ"ל שיבוא יעקב להשלים תיקון הג' הנ"ל. וז"ש ויעתר יצחק, היינו יצחק רמיזת שמו בעצמו (שהוא המתפלל) להויה, (אזי יצורף הויה, וגם) לנכח אשתו רבקה, היינו הויה "יצחק "רבקה בגימטריא התיקון הנ"ל, ותהר רבקה דייקא, והבן:
6
ז׳בלדת אותם (בראשית כה כו). מתרגמינן כ"ד "ילידת "יתהון. היינו להורות דהיה ס' שנה כשרבקה הולידה אותם אל העולם, לא בהולדת אותם יצחק, דהיה קרוב לשנה קודם לזה, דאז לא עלה לנו החשבון שחשבו בגמרא (מגילה י"ז ע"א) דהיה בן ס"ג כשנתברך. ולפי זה צריך לומר דסבירא ליה דבשנת י"ג יכולה אשה להתעבר, על כן משנת י"ב ואילך המתין לה עשר שנים, וצריך עיון:
7
ח׳ויהי יצחק וכו' בקחתו את רבקה וכו' אחות לבן הארמי לו לאשה (בראשית כה כ). יש לדקדק א', אומרו ויהי לשון צער, היה לו לומר ויצחק בן מ' וכו'. ב', למה הזכיר שוב יחוס רבק"ה, ודברי חז"ל (עיין יבמות ס"ד ע"א) ידועים. ג', לו לאשה מיותר לגמרי. אך הנה קשה דהנושא אשה צריך לבדוק באחיה (ב"ב ק"י ע"א), ואיך לא דקדק יצחק ונמשך מזה להוליד את עשו. אך זה דוקא בנושא אשה בסתם שאינו יודע אם היא בת זוגו, מה שאין כן כשיודע שהיא בת זוגו האמיתיית, על כן יצחק להיותו יודע שהיא בת זוגו האמיתיית לא נמנע מלקחה, ועל כן היה ממתין ארבעים שנה, כי לא היה לו בת זוג מקודם. וז"ש ויהי יצחק בן מ' שנה, (וי היה) נמשך מזה שהוצרך יצחק להיות בן מ' שנה, בקחתו את רבק"ה וכו' אחות לבן הארמי (ולא היה יכול לדקדק באחיה, כי היא לו לאשה) מיוחדת לו לבת זוג מששת ימי בראשית, ועל ידי כך נמשך מזה להוליד את עשו:
8
ט׳ויתרוצצו הבנים בקרבה וכו' (בראשית כה כב). כל הפסוק הדקדוקים ידועים. וגם שאין לכל הפסוק ביאור. ואענה אף אני את חלקי, דהנה כתיב (תהלים קיב א) אשרי איש ירא את י"י וכו', (תהלים קיב ב) גבור בארץ יהיה זרעו, והנה הוא מדה כנגד מדה להיותו ירא י"י, ויראה היא מסטרא דגבורה, על כן גבור בארץ יהיה זרעו. והנה לכאורה בארץ כתיב משיצאו לאויר העולם, אבל בבטן אמם אינו נשמע שיתראה בהם פעולת הגבורה. וז"ש ויתרוצצו הבנים בקרבה, ונתראה בהם בחינת גבורה, והנה שפטה להיות יצחק ירא י"י מבחינת גבורה כנודע, על כן נמשך לזרעו הגבורה, אבל הוקשה לה אם כן למה זה אנכי, למה יתראה גבורתם בעודם בתוכי בבטני הרי בארץ כתיב, ותלך לדרוש את י"י, דהנה במקום אחר כתיב (תהלים קכח א) אשרי כל ירא י"י וכו', (תהלים קכח ג) בניך כשתילי זתים וכו', (תהלים קכח ד) הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י, הנה תראה שם אמר בני"ך, וכאן זרעו, על כרחך צריך לומר דשם נאמר ירא י"י, וכאן נאמר ירא את ד', דדרש רבי עקיבא לרבות תלמידי חכמים (פסחים כ"ב ע"ב), ואם כן לפי זה הכוונה מי שהוא רק ירא י"י, יתגדלו הבנים בהיותם כבר בבחינת בנים עלי ארץ, מה שאין כן מי שהוא ירא את י"י היינו התלמידי חכמים, הנה יראתו להיות ניצוץ אורה מכבודו ית' טמון בתוכם, הנה שכרו אתו שימשך הגבורה לבניו בהיותם עדיין בבחינת זר"ע, היינו בבטן אמם טמונים. וז"ש ותלך לדרוש את י"י, דלא כנחמיה העמסוני שפירש את עצמו מלדרוש, רק כרבי עקיבא דדרש את י"י (דברים ו יג) לרבות תלמידי חכמים, ואז דקדקה בדבר להיות נאמר ירא את י"י, על כן בדקדוק אמר גבור בארץ יהיה זרעו בהיותם עדיין זרע טמונים בבטן, ומ"ש בארץ הוא לדיוקא לאפוקי בשמים לא יתנהג עמהם הש"י במדת הגבורה, רק בחסד ורחמים:
9
י׳ויאמר י"י לה וכו' ממעיך יפרדו (בראשית כה כג). לא אמר "יפרשו. אפשר יש לרמז מה שאמרו רז"ל (ילקו"ש תהלים רמז תתס"ח) שעשו הרשע שיחת רחמה לבל תוליד עוד. וזה שדברה הנבואה "ממעיך יפרדו, שיעשו ממעיך טבע הפרידה שאינה מולדת: או יאמר יפרדו. יהיו עושים פעולת הפר"ד שאינו מוליד, כי עד ימיהם נתהוו אומות מיוחדות בעולם דור הפלגה ואילך, מה שאין כן כשנולד עשו ויעקב, שוב לא נתחלקו עוד לעמים מיוחדים, רק עשו ויעקב:
10
י״אוישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני וכו' על רבקה וכו' (בראשית כו ז). הנה הספק ידוע דהיה לו לומר פן יהרגוהו שלא לנכח. וגם "על "רבקה לבסוף אינו צודק, והכי היה לו לומר כי ירא לאמר על רבקה אשתי היא פן וכו'. ונ"ל דהכי קאמר וישאלו אנשי המקום לאשתו, היינו שאלו אותה מי את ויאמר אחותי היא, היינו הוא השיב אחותי היא, והנה למה לא דיבר עמה קודם לזה לצוות לה אמרי נא אחותי את כמו שצוה אברהם לשרה. אך הוא להיות שכתבנו בפרשה הקודמת, דאצל רבקה לא נאמר יפת מראה רק "טובת "מראה (בראשית כד טז), להורות דהמראה שלה היה טוב שלא היה מגיע ממנה הרהור לאיש אחר, רק שכל אחד היה מוליך אתנן לאשתו, כמו שדרשו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) אצל מרים, עיין שם מ"ש ותבין, ואף על פי כן למיחש מיהא מיבעיא פן ח"ו אבדה המעלה ההוא ויכשלו בה בני אדם ח"ו. על כן חש הוא לזה, ולזה נתיירא לאמר ולצוות עליה שתאמר אחותי, שאם כן חושד אותה שאבדה צדקתה, אבל הוא בעצמו חש לזה בחשש ספק סכנה. וז"ש ויאמר אחותי היא, ולא תיקן זה מקודם לצוות עליה, כי ירא לאמר (לה) אשתי (יש חשש) פן יהרגוני אנשי המקום, (לא רצה לומר זה) על רבקה, כי טובת מראה היא וגדלה צדקתה לבל יכשלו על ידה בני אדם, הבן הענין ויונעם לך התכת הכתוב להתרחק מאוד מלחשוד בכשרים. ועוד יש לפרש כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני וכו'. הנה הקושיא מפורסמת, או הוה ליה למימר פן יהרגוהו שלא לנוכח כיון שהוא סיפור הכתוב, ואם הוא לשון יצחק המדבר, היה לו לומר כי אמר פן וכו'. ונראה כי לא רצה לומר, על כן השמיט כי אמר, להורות מ"ש חכמי האמת להזהר בעצמו שלא יוציא מפיו דבר לא טוב ובפרט בעידן ריתחא. והנה יצחק מדתו מדת הדין, היה זהיר בעצמו שלא להוציא מפיו דבר כי ח"ו יסתכן, והתורה דרכיה דרכי נועם מלמדת לאדם דעת:
11
י״בויהי כי ארכו לו שם הימים וכו' (בראשית כו ח). יש לדקדק למה לא נאמר כפשוטו ויהי בימים הרבים ההם, או וירבו הימים. אך הוא לדעתי דהנה אמרו חז"ל (ב"ר פס"ד ה') שאבימלך ראהו משמש מטתו. מהיכן יצא להם זה. גם האיך אפשר שצדיק כמוהו משמש מטתו ביום. אך הוא דהנה ידוע עונת הצדיק הוא דוקא אחר חצות לילה, והנה אז זמן שעשועי הש"י עם הצדיקים בגן עדן, וצריך לאשתתפא עמהם ללמוד תורה כנודע מהזהר (ח"א ע"ב ע"א). והנה כשהלילה זמן עונה כגון בליל טבילה, אף על פי כן לצדיק גדול מן הצורך אחר חצות ללמוד תורה מקודם להשתתף עם הצדיקים בגן עדן. והנה כאשר הלילות ארוכות יש זמן לכל, מה שאין כן בלילות הקצרות. והנה בארץ ישראל במרכז האמצעי, הלילות אינם מתקצרים כל כך, מה שאין כן בארץ פלשתים שהוא נוטה מהמרכז. וז"ש ויהי כי ארכו לו, (והיינו לצדיק כמהו שצריך לעסוק בתורה אחר) חצות, שם (דייקא במחוז פלשתים) הימים ונתקצרו הלילות, אז בין כך ובין כך היה יום, אזי וישקף וכו'. ואחשבה לדעת עוד לו יהיה שהיה יום בהכרח, אף על פי כן האיך לא שמר את עצמו יצחק אבינו מלעשות הדבר בפרהסיא. אך לדעתי הוא אשר דברתי, דאותן האבהן דעלמא אינם כשאר בני העולם שזה הענין להם מכלל התאווה הבהמית, מה שאין כן אבות העולם לא ידעו בזה דרך העולם, רק כעסק מצות תפילין שאין בשת בזה. והא דהבין ענין תיעוב שישנה בעסקי העולם באמרו אחותי היא, הוא מחמת וישאלו אנשי המקום לאשתו, אז נתן לב שמדרך העולם להיות לב התאווה נוטה לזה, אבל כאשר ארכו לו שם הימים ולא נתן לב לזה, אזי נשאר בדביקתו שאל נתן לב שיש בושת בדבר מצוה, פוק חזי קודם חטא אדם ויהיו שניהם ערומים (בראשית ב כה), ועסקו בתשמיש במצות הבורא ולא יתבששו, והנה האבות בתקנם חטא אדם, שב להם הענין (הקודם)[כקודם] החטא שאין בשת בזה. וז"ש והנה יצחק מצחק את רבקה "אשתו, אמר אשתו והוא מיותר. אך משמיענו שעם היותה רבקה המפורסמת ביופי שנופל ממנה החשק בלב רואיו, עם כל זה לא לצד בחינה זו עשה יצחק פעולתו, רק לצד היותה אשתו והוטל עליו חוב המצוה. אגב אורחא אשמועינן עוד באומרו את רבקה, ולא אמר עם רבקה, לאשמעינן אורח ארעא דצריך לבסמא לה במילין, לאתקשרא עמה בחביבותא דלא תשתכח גביה כהפקירא (זוהר ח"א קמ"ח ע"ב). וז"ש מצחק את רבקה, שהביא אותה לידי צחוק, כהא דרב שח ושחק וכו' (ברכות ס"ב ע"א). וז"ש אשתו, דלא תהוי גביה כהפקירא, רק אשתו המיוחדת, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא:
12
י״ג"אך הנה אשתך היא ואיך אמרת וכו' (בראשית כו ט). להבין אומרו "אך, מה בא למעט. גם אומרו "ואיך אמרת וכו' לא יצדק, כי לא על האיכות שאלו, רק על המהות מה הוא שאמר כזאת, והיה לו לומר למ"ה. אך היא דהנה ידוע שהצדיקים שומרים פיהם מחסום לבל יוציאו דבר שקר מפיהם, הגם שיצטרכו לשנות בדבורם לצורך גדול כגון במקום סכנה וכיוצא, אמרו בלשון המובן לשני פנים בעת הצורך לשם שמים, וכענין אמירת יעקב אנכי עשו בכרך (בראשית כז יט). והנה אברהם תירץ דיבורו לאבימלך, ואמר וגם אמנה אחותי בת אבי וכו' (בראשית כ יב) , ולא אמרתי שקר, והנה מזה כבר ידע אבימלך דרך הצדיקים, שגם בחשש סכנה אומרים בלשון כזה שלא ימצא בפיהם שקר ח"ו, וזה ששאל אבימלך ליצחק "אך לשון מיעוט, הנה אשתך היא, ר"ל דבשלמא אביך אברהם היתה שרה אמך אשתו ואחותו, הנה דברו בפיהו אמת. אבל אתה אין לך אחוה עם רבקה ואינה רק אשתך, "ואיך אפשר לך לצדיק כמוך לומר אחותי היא, בוודאי יש לך איזה כוונה נאותה שיתאמת דיבורך, על כן ספרו נא לי. ואז השיב לו יצחק כי אמרתי וכו', ר"ל אמירתי אחותי היא, שלזה העומד להציל את חבירו ממיתה וצער, לזה יקרא את ואחות, כענין שאמר ביעקב (בראשית לא מו) ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (עיין שם ברש"י), והנה לזה השיב דבשביל שחשבתי פן וכו', ובזה שאומר "אחותי אנצל על ידה, שפיר יקרא לה "אחותי שעומדת להצילני מצרה. והנה דקדק הכתוב באומרו ויאמר "אליו יצחק, דתיבת "אליו מיותר, וגם תיבת יצח"ק מיותר, דלא היה לו לומר רק ויאמר כי אמרתי. "אך הוא דבתיבת "אליו בא למעט, דבאמת סברת יצחק באומרו אחותי, דבר י"י בפיהו אמת דכוונתו על השכינה אמור לחכמה (חכמת שלמה) אחותי את (משלי ז ד) כמבואר בזהר (ח"א ק"מ ע"ב), אבל לא נאוה לכסיל כבוד, ואין מוסרין סתרי תורה אלא להגון (חגיגה י"ג ע"א), על כן השיב "אליו, היינו לאבימלך תירוץ אחר לתרץ דבריו כדי שלא יהיה חילול בדבר. וכן בתיבת "יצחק בא למעט, דבאמת מצד הדין בחשש סכנה מותר לשקר להציל את עצמו, ונודרין להרגין ולמוכסין וכו' (נדרים כ"ז ע"ב) , רק לצדיק כמוהו "יצחק אבינו חלילה שיזמין לו הש"י שיצטרך לשקר, על כן הוכרח לתרץ שלא יהיה חילול בדבר, והבן:
13
י״דשני גיים בבטנך (בראשית כה כג). "גיים כתיב, אלו אנטנינוס ורבי שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ברכות נ"ז ע"ב). להבין בדרך רמז דברי חכמים וחידותם מהו הוא החשיבות בצנון וחזרת. וגם האיך מרומז "בגיים. יראה לי על פי מה דידוע מענין מעשה עבודת האיש הישראלי המתהלך בתומו בעסקי חומריות וגשמיות עולם הזה בעודו מלובש בעכירות החומר, דידוע כי כל חומריות עולם הזה חיותם מהקליפות, הן הנה הד' קליפות שראה יחזקאל (א ד) כנודע. והנה כל הדברים האסורים, אסורים וקשורים ביד השלש קליפות הטמאים לגמרי שיבטלו לעתיד במהרה בימינו, בסוד בלע המות לנצח (ישעיה כה ח), כי מות נקרא מיתה וביטול גמור, על כן אסור ליהנות מדברים האסורים אפילו יעבוד בכח האכילה ההוא את הש"י, כיון שהוא מהקליפות הצריכים ביטול, עד שיכוף את גופו לבטל ממנו שיעור התענוג וההנאה שקיבל מהאיסור. מה שאין כן הדברים הגשמיים המותרים, הם מושפעים מקליפת נוג"ה מצרנות בין בקדושה והסט"א, הוא סוד הקליפה הד' של אגוז הנאכלת עם האוכל, והקליפה ההוא נקרא בזוהר הק' תיקל"א משקל אל כל אשר יחפוץ יטנו, היינו אם כוונתו בהנאה ההוא המותרת, לעבוד את הש"י על ידי הכח הניתוסף לו, הרי מעלה החיות מקליפת "נוגה להיכלל בקדושה עשר ספירות קדושות, ומשם יתפרדו כל פועלי און. ובאם כוונתו בתענוג ההוא למלאות תאוותו, אזי החיות מקליפות נוגה נכלל לפי שעה בג' קליפות הטמאות, עד שישוב בתשובה שלימה ויקח הכח ההוא לעבודת השם יתברך, עיין כל זה בספר התניא ויונעם לך. ועוד זאת נודע כי גם נפשות אומות העולם מג' קליפות הטמאות, והנה שורש אבינו יעקב הוא מהקדושה ממקום הקודש העליון, ושורש עשו מהסט"א והקליפות, על כן חלקו בעולמות (עיין תנחומא תרומה סי' ט') יעקב נטל לחלקו עולם הבא סטרא דקדושה, הגם שיצטרך לעסוק בעסקי עולם הזה בהכרח כמאכל ומשתה ומשגל, עם כל זה הוא דוקא להכרח המוכרח לענייני עולם הבא, היינו לעבוד בכח האכילה ההוא, ועשו נטל לחלקו עולם הזה, והוא להיפך אפילו המצוה שעשה דהיינו כיבוד אב, הכל להנאת עולם הזה ובשקר גמור, וזה הענין הולך בכל דור עד שנתגלגלו באנטונינוס ורבי, אז איתכפיא סט"א שנתגלגל עשו באנטונינוס, והיה כפוף לרבי גלגול יעקב. והנה בימים ההם היה בנקל לאיש הישראלי לתקן מעשיו העולמיים לשמו ית' דייקא, להיות דאיתכפיא סט"א. והנה הקליפות נקראים עק"ב, עק"ב וסוף לקדושה, בסוד עקבות משיחא וכו' (תהלים פט נב). והנה האיש העובד הש"י בתורה ועבודה, עובד הש"י יקרא לו, יתר עליו הנלבב העובד הש"י גם בדברים עולמיים עסקי עולם הזה שמהפך מר למתוק. ומשל אלו ב' העבודות הוא דמיון עבודת הא', הוא כמי שעושה מאכל ערב ממיני מתיקה, זה אין חידוש. יתר עליו מי שלוקח מאכלים חריפים וחמוצים, ועל ידי התבלין עושהו מעדן, והוא משיב הנפש ביותר. וזה מה שנראה לדעתי שכוונו חז"ל לדברים העולמיים הללו המוכנים להתמתק לתבלין בשם צנון וחזר"ת, שהם חריפים בעצמם ושבו והיו למעדן. והנה בפסוק הלז היה מהראוי לכתוב גוי"ם בוא"ו וכתב ביו"ד, רמז לזמן אנטונינוס ורבי שאז ניתקנה הסט"א, והיה אז בנקל להיכלל כל הדברים העולמיים בעשר ספירות קדושות (מספר היו"ד), מה שאין כן כשהיו הנשמות בגלגול הראשון דיעקב ועשו, כי אז נאמר ביעקב לבד (ידו אחזת בעק"ב), ר"ל היו"ד היתה אחזת בעק"ב עשו (בראשית כה כו), בבחינת העק"ב היא הקליפת נוגה, שהיה יעקב מחבר ומקשר העקב דבקליפת נוג"ה להיכלל ביו"ד, ועל שם כך נקרא יעקב. והנה במספר היו"ד ניתוסף ד' על מספר הוא"ו, לרמז שבימי אנטינינוס ורבי לא עשו פעולותיהן לד' קליפות, רק להיו"ד דקדושה והעלו המדריגות התחתונים המכונים בשם צנון וחזרת. ויש לרמז גם כן מ"ש לא בימות החמה, (היינו שבתות וימים טובים שנקראים ימות החמה, שבהם איתערותא דלעילא אל האדם, כמו החמה המאירה אל הלבנה ועוד טעמים אחרים), ולא בימות הגשמים, היינו ימי החול ימים הגשמיים, עם כל זה לא פסקה מעל שלחנם וכו' וכנ"ל. ואפשר לרמז במשנתינו אכילת ארעי פטורה מן המעשר, "א"ר"ע"י ר"ת "אנטונינוס "רבי "עשו "יעקב, ר"ל כשנתגלגלו יעקב ועשו באנטונינוס ורבי, אז היתה האכילה פטורה מן המעשר, היינו שהיתה העבודה הזאת להיכלל בעשר בנקל כיון דאיתכפיא סט"א. אבל לא אכילת קב"ע, סוד העק"ב הנ"ל בימי יעקב, חייב במעשר להעשות מעק"ב יעקב, והבן:
14
ט״ובמדרש (ב"ר פס"ג ד') ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' (בראשית כה כ). א"ר יצחק אם ללמד שהיא מארם נהרים, הלא כבר נאמר מפדן ארם, מה תלמוד לומר ארמי וכו', אלא בא ללמדך "אביה רמאי וכו', והצדקת הזו שהיא יצאה מביניהן, למה היא דומה כשושנה בין החוחים, עכ"ל. רש"י פירש בחומש שהפסוק מודיע שבחה שלא למדה ממעשיהם, ואם כוונת המדרש גם כן כן, לא היה לו לציין ויהי יצחק בן ארבעים וכו', רק היה לו לציין בת בתואל הארמי. וגם הנה היתה בת ג' שנה, מה היה לה ללמוד (עיין בזהר (ח"א קל"ו ע"ב)). אבל נלע"ד שהמדרש בא לבאר למה המתין יצחק ולא נשא אשה עד ארבעים שנה, להיות כי בת זוגו הניצוץ היה עדיין טמון בקליפה כשושנה בין החוחים, והיה צריך טורח רב לזה להוציא הניצוץ מתוך הקליפה, ונודע שלהוציא ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה צריך מסירות נפש, וכן בכאן בו בפרק שמסר יצחק נפשו, בו בפרק נולדה רבקה:
15
ט״זסתמום פלשתים וימלאום עפר (בראשית כו טו). וימלאו"ם תרין במסרה. דין. ואידך בדוד (שמואל א' יח כז) במאתים ערלות פלשתים וימלאום למלך. ידוע ברמיזא דחכמתא ענין הבארות אשר חפרו האבות, היא בארה של מלכות בא"ר חפרוה שרים במחוק"ק (במדבר כא יח), היינו יסוד צדיק אשר הוא מחוקק בהבאר. והנה סתמום פלשתים היינו כחות הדין, כי הפלשתים היו יונקים מכוחות הדין, על כן פלשתים בגימטריא י' פעמים אלקים, וכשנתמלא הבאר מכוחות הדין הבא"ר, אינו ראוי להמחוקק סוד ברית קודש. והנה דוד סוד המלכות, ועליו נאמר (בראשית מט י) לא יסוד שבט מיהודה ומחוק"ק מבין רגליו, בקנאותו קנאת הבאר אשר סתמו פלשתים לבל תת מקום להמחוקק סוד הברית קודש, הנה מדה כנגד מדה כרת את ערלתם וימלאום למלך, ואז נשא אשה להוליד בני מלכים, הבן הדבר:
16
י״זוצא השדה (בראשית כז ג). תרין במסרה. דין. ואידך וצא הלחם בעמלק (שמות יז ט). הנה צא, רמז ליחודא שלים כנודע. והנה מפלת עמלק לגמרי יהיה לעתיד כשתהיה יחודא שלים י"י אחד ושמו אחד, כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק (תנחומא תצא סי' י"א), כן הברכות הללו לא יתקיימו עד לעתיד, ועד היום אנחנו משתמשים בברכה קטנה שבירך יצחק בעת הליכת יעקב לפדן ארם כמבואר בזהר (ח"א קמ"ו ע"א):
17
י״חבמדרש (ב"ר פס"ג ה') ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו (בראשית כה כא). ר' יוחנן אמר ששפך תפילות בעוש"ר. נ"ל עושר הוא סוד תקע"ו, בגימטריא יסו"ד מלכות. גרם היחוד העליון, ועל ידי זה נעשית התפילה לנכח אשתו באיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, על כן הביא המדרש גם כן "לנכח "אשתו בהתחלות הציון, דאם לא בא לפרש רק "ויעתר, לא היה לו לציין רק ויעתר יצחק. וגירסת הילקוט (ילקו"ש רמז ק"י) ששפך תפילות בעותר, תרע"ו הויה פעמים הויה הוא סוד כללות כל המדות, והוא ר"ת "רחם "עלי "וקבל "תחנוני:
18
י״טריש לקיש אמר שהיפך את הגזירה, ולפיכך קריין ליה עתר"א דאפיך אדרא, כן הוא גם כן בגמרא סוכה (י"א ע"א). וידוייק גם כן לנכח אשתו, האיש ואשה שמולידים תולדות, היא מחמת הניגוד שביניהם, וכשמתחברים ב' מנגדים, מתיילד מביניהם תולדה חדשה, מה שאין כן כשאין ביניהם ניגוד, דהיינו כשיש באשה נשמת זכר בהפוך, על כן קורין לעקרה איילנות דוכרניתא. וזהו ויעתר לנכח אשתו, שיהיה לניגוד ולנוכח אשתו, וזהו כמו עתר שמהפך את הגזרה, וזהו גם כן יש לפרש בדברי חז"ל בגמרא, הבן הדבר:
19
כ׳שם (ב"ר פס"ג ו') ותלך לדרוש את י"י (בראשית כה כב). וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים, והלא לא הלכה אלא למדרשו של שם ועבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה, עכ"ל. הדברים אינם מבוארים. ונ"ל דהיינו טעמא דתיבת "לדרוש, היינו דבר הצריך דרישה וחקירה באיזה מקום הוא, ובשלמא אם היו הרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות בעולם, שייך דרישה וחקירה באיזה מקום השראת השכינה ביותר, והצדיקים שבו ביותר בעלי מדע ורוח הקודש, מה שאין כן כעת שלא היה בעולם רק מדרש שם ועבר ומקומו ידוע לכל העולם, לא היה לו לומר לשון לדרוש, רק ותלך לשאול את י"י, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל וכו'. והכוונה ותלך לדרוש את ה', היינו על פי מ"ש (פסחים כ"ב ע"ב) נחמיה העמסוני היה דורש כל האתין וכו', כיון שהגיע לאת י"י אלקיך תירא (דברים ו יג) פירש וכו', כי היה סובר אין לך דבר עוד לרבות בו המורא שיהיה חשוב כמורא הש"י, עד שבא רבי עקיבא ודרש את י"י לרבות תלמידי חכמים, שזה נכלל בכלל מורא הש"י, המתיירא מן התלמידי חכמים כמתיירא מן הש"י, וזהו גם כן מורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד מי"ב). וזהו ותלך לדרוש את י"י, שהלכה לדרוש (בדרשה) את י"י לרבות תלמידי חכמים, נ"ל:
20
כ״אשם (ב"ר פס"ג ז') ושני לאומים ממעיך יפרדו (בראשית כה כג), א"ר ברכיה מכאן שנולד מהול. רצ"ל ממעיך ניכר שהם ב' אומות מופרשין ומפורדין ביצירה בהשתנות. ויש להעמיק עוד הא דשינה מבטנך למעיך, דהנה לא נבעלה אשה עדיין מנימול לשמונה רק רבקה, והנה הטיפה שהושלך במעיה היה מנימול לשמנה, ובזה היה שינוי במעיה יותר מכל הנשים שהיו בעולם עד היום. וזה המשמעות ממעי"ך יפרדו, בזה החשיבות שהוא במעיך היינו מילה, בזה הענין יפרדו זה מזה:
21
כ״בשם (ב"ר פס"ג ח') ויצא הראשו"ן אדמוני (בראשית כה כה). א"ר חגי בשם ר' יצחק בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' (ויקרא כג מ), ופורע לכם מן הראשון וכו'. דרש זה משום דהיה לו לומר ויצא אחד אדמוני, על כן דרשו בגזירה שוה:
22
כ״גשם (ב"ר פס"ג ח') דבר אחד ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה כה). למה יצא עשו תחלה, כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו. גם כן מתרץ תיבת ראשון, להורות שמן ההכרח היה שיהיה הוא הראשון, כדי לשאוב הזוהמא זוהמא [דמסאבא] שהיה עדיין ביצחק מן חטא אדם הראשון כנודע, עד מטתו של יעקב שהיתה שלימה:
23
כ״דכלו כאדרת שער (בראשית כה כה). אמר רבי חנינה כולו ראוי לאדרת (ב"ר פס"ג ח'). נ"ל פירושו אד"ר היינו מלכות, ורצ"ל אפילו הפחות שלו ראוי למלכות אחר מלכות בימי ממשלת אדום, על כן לא תבזי ברומי זעיר (ב"ר פס"ג ח'), ולכך הביא מקודם המעשה, ואחר כך מצאתי כן ביד"י מש"ה. והוא לדעתי מה שיסד הפייט בראש השנה אדר"ת ממלכ"ה, וקאי על מלכות אדום:
24
כ״השם (ב"ר פס"ג י') ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה כח). כל מה שהיתה שומעת קולו, מוספת לו אהבה על אהבתו. מדלא כתיב ורבקה אהבה את יעקב, משמע אהבת פעם אחר פעם בלי הפסק ובכל פעם בתוספת. והנה מדלא פירש הכתוב מאיזה דבר היה התוספת בכל פעם, הנה הוא נדרש מהדבר שמיוחד בו יעקב הקול קול יעקב (בראשית כז כב):
25
כ״ושם (ב"ר פס"ג י"ב) מן האדום האדום (בראשית כה ל). רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אומר מיניה ומן פטרוניה, וריש לקיש אמר מינייהו ומן דכוותיה. נ"ל בא לדייק הכפל לשון האדום האדום, ואמר רבי יוחנן כוונתו היה הלעיטני נא מן האדום, (היינו כפשוטו מן הנזיר עדשים הללו), ומן פטרוניה מן כחות הדין השמאליים הנרמזים גם כן באודם, והמה מעוררים לתאוות, על כן גוון אודם מעורר התאוה, אם כן עדשים אדומים על כרחך יש להם שר מכוחות האודם. וריש לקיש אמר מיניה ומן דכוותיה, ידוע דקליפת ישמעאל מרומז בזרזיר, וקליפת עשו עורב, וז"ש וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח ט), לא לחנם הלך העורב אצל הזרזיר (ב"ק צ"ב ע"ב). והנה עורב שחור הוא, וההוא שחור אדום הוא אלא שלקה (סוכה ל"ג ע"ב). וזה שאמר ריש לקיש מיניה ומן דכוותיה, שהוא גם כן בדומה לאדום אלא שלקה, על כן אמר ב' פעמים מן האדום האדום, נ"ל:
26
כ״זשם (ב"ר פס"ג י"ד) מה עדשה זו יש בה אבל, ויש בה שמחה וכו'. פירש רש"י שמבשלין בימי וכו', ובמשתה ושמחה. בסידור קול יעקב הביא בשם הקדמונים שלא לאכול קטניות בימים שאין אומרים תחנון, והוא ודאי מטעם שהוא מאכל וכו'. והנה מנהג הוא שמבשלין בשבת ויום טוב קטניות וגם בבתי משתאות, ונראה דיצא להם מהמדרש הלזה:
27
כ״חבקחתו את רבקה (בראשית כה כ). דין. ואידך בירמיה (מ א) אחר שלח אותו נבוזראדן רב טבחים מן הרמה בקחתו אותו והוא אסור באזיקים. להורות כמו קיחה דהכא היא לדעתה, כי אין משיאין את האשה בעל כרחה (עיין קידושין מ"א ע"א), כמו כן התם מה שלקח נבוזראדן את ירמיה אסור בזיקים, היה מדעתו שרצה להשתתף את עצמו בצרת ישראל, כמו שאמרו רז"ל (פתיחתא דאיכ"ר ל"ד) שהיה מכניס צוארו בקולירין. וגם רמז כמו קיחה דהכא שלקח יצחק, יצא חלק קדושה. כמו כן קיחת נבוזראדן, כי נתגייר ונפיק מיניה וכו' (גיטין נ"ז ע"ב):
28
כ״טלדרוש את י"י (בראשית כה כב). נמסר כל תנ"ך חסר, בר מן ב', כצ"ל (מבין חידות). כי בתורה רק ב' פעמים לדר"ש. דין. ואידך כי יבא אלי העם לדרש אלקים (שמות יח טו). ונראה דמכאן דרשו רז"ל (ב"ר פס"ג ו') שהלכה לבית מדרשו של שם, נלמד ממסורה כמו התם הלכו לבית המדרש, אף לדר"ש בכאן היינו לבית המדרש, על פי מה שאמרנו בפסוק (בראשית כד סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, דקשה הנה התחיל ויביאה יצחק וכו' סתם, ולא הזכיר שמה דעלה קאי, ואחר כך אמר ויקח את רבקה, והיה לו לומר ויקח אותה. וגם כפל הדבר ויקח את רבקה ותהי לו לאשה. וגם אומרו ויאהב"ה לא נודע מה משמיענו, (וכבר דרשו בו בזוהר הק' (ח"א קל"ג ע"א)). והנראה דהנה האבות קיימו כל התורה (יומא כ"ח ע"ב), והנה רבקה היתה קטנה ובתואל אביה מת, וקידושיה אינן קידושין גמורין ויכולה למאן אחר כך, ואפילו אם נאמר שקדשה העבד בשליחות יצחק קודם מיתת אביה, אין אבות לגוי (עיין רש"י בראשית כ יב). הנה נראה לפי זה דזה פירוש הפסוק ויקח את רבקה מקודם רק בספק, ועדיין לא ציין שמו עליו לומר אשת פלוני רק רבקה שמה, כי היה מסתפק באפשר תמאן אחר כך, ולאחר זמן שהביאה שערות ותהי לו לאשה מרצונה אז ויאהב"ה, מה שאין כן מקודם. וזה רמיזת המסורה בכאן בקחתו את רבקה, ושם בירמיה בקחתו אותו נבוזראדן, וכמו לשם הגם שכבר לקח אותו נבוזראדן, שאל את פיו אם רוצה לשוב ישוב כמבואר בפסוק, כמו כן כאן הגם שלקחה יצחק שאל אותה אם תרצה למאן תמאן:
29
ל׳מלאם (בראשית כה כג). נמסר לית ורפי. פירוש לפי משפט הדקדוק מחוייבת הלמ"ד להיות דגושה, כי פירושו מן לאום, ודגשת הלמ"ד משלמת חסרון הנו"ן, ואף על פי כן באת המסורה שתהיה הלמ"ד רפויה שלא כמשפט, כן פירש בעל המבין חידות. ונ"ל רמיזת המסורה למ"ד רפויה, רצ"ל כשיהיו רפוים ח"ו מלימוד התורה, אז יאמץ ח"ו, ולזה נמסר לית, שלא יהיה כך:
30
ל״אתומם (בראשית כה כד). חסר י"א, שהיה מהראוי לכתוב תאומים. נראה דמזה דרשו רז"ל (ילקו"ש תהלים רמז תתס"ח) שהיתה ראויה להוליד י"ב שבטים צדיקים, רק הרשע שיחת רחמה, ואם כן חסר י"א, כי הי"ב שבטים היתה מולדת עם יעקב, ממילא חסרו לה י"א, נ"ל:
31
ל״במכרה (בראשית כה לא). עיין בספר מבין חידות שהוא מלה זרה, ולפי משפטי הדקדוק היה לו לומר מכרה בקומץ המ"ם, ונתחלף בחיריק על פי המסרה. ונ"ל דהנה יעקב לקח את הבכורה מעשו, הנה לא נודע על מה הוא החרדה הזאת, אם כדי לעבוד עבודה, הלא בזמן ההוא כל מי שהיה רוצה להקריב קרבנות היה מקריב במזבח, כדאשכחן בנח ואברהם ויצחק, ואין זה דוקא בבכורות, אם הוא על זמן היציאה ממצרים, שאז היתה העבודה בבכורות, הנה הוא כל מי שהיה בכור בזמן ההוא (לו יהיה בן איש פשוט) היה עובד עבודה, ומאי נפקא מינה בזה מה שיעקב קנה הבכורה, וכי בשביל זה שהיו כל בני יעקב נקראים בכורים שיהיו ראוים לעבודה. אלא על כרחך יעקב קנה הבכורה לימות המשיח, שאז שוב יהיה העבודה בבכורות, ויקם יעקב ויעבוד עבודה. וזה שרמז מכרה בחירק שלא כמשפט, דהנה נקודת החירק מורה על מדת נצח, ועיין בכתבי מרן האר"י ז"ל כל הגאולות היו על ידי מדת ההוד, על כן לא היתה גאולה לנצח, מה שאין כן הגאולה האחרונה תהיה על ידי מדת נצח, כאמור (ישעיה סג ג) ויז נצח"ם על בגדי, עיין בכוונת חנוכה. לזה נמסרה המסורה מכרה בחירק, להורות דזאת המכירה נצרכה בעת שתהיה הגאולה במדת נצח נקודת חירק:
32
ל״גגור (בראשית כו ג). ב' ריש פסוק. דין. ואידך גור אריה יהודה (בראשית מט ט). והם בתרין לישני. הנה שם מתרגמינן שלטן יהא בשרוייא וכו', והוא נלמד מכאן, כמו בכאן הפירוש גור לשון גירות, כמו כן לשם בהיות עדיין דוד גר בארצות אחרות, היה לשר על כמה מאות איש (שמואל א' כב ב). וכמו כן נדרש בכאן בהיפך "גור בארץ הזאת, בארץ הזאת אין גבורתך כל כך שלימה, רק כמו גו"ר אריה קטן, אבל אחר כך ויעל משם באר שבע (בראשית כו כג), והיו מלכים משכימים לפתחו (ב"ר פט"ז ע"ב):
33
ל״דהאל (בראשית כו ג). ח' בתורה הם חול, ומשמשין לשון אלה. נ"ל ח' פעמים הא"ל בגימטריא רפ"ח, סוד רפ"ח ניצוצין שנפלו למקום החול במיתת מלכין קדמאין, עד כי ישובו אל הקדש במהרה בימינו:
34
ל״היהרגני (בראשית כו ז) נמסר לית, וחסר ו' הרבים. נ"ל רמיזת המסורה, כי הנה נאמר (בראשית כו ז) וישאלו אנשי המקום וכו' היינו רבים, וקיימא לן (קידושין פ' ע"ב) דאשה מתייחדת עם ב' אנשים, כי לא חשידי שנים ביחד לעשות פועל מגונה. והני מילי בתרי וכשרי, אבל בפריצי אפילו עשרה כחד דמיין. ונרמז זה הדין במסורה שבכאן אמר רק אין יראת אלקים במקום הזה (בראשית כ יא), ואם כן לא מהני כאן רבים, ואם כן אמר חסר ו' הרבים, הגם שיהיו רבים כחשודים רבים דמיין, על כן אמר לשון רבים וחסר פעולת הרבים:
35
ל״וויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו י"י ותהר רבקה אשתו (בראשית כה כא). יש לדקדק, א', הקושיא מפורסמת מהו לנוכח אשתו, הגם שדרשות חז"ל ידוע, עם כל זה התורה כפטיש וכו'. ב', מתחילה אמר אשתו סתם, ואחר כך סיים הפסוק "רבקה "אשתו. ג', אומרו כי עקרה היא, מתחילה היה לו לומר הסיבה כדרך בכל מקום ואחר כך המסובב, והכי היה לו לומר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק. ונ"ל על פי מה שפרשנו המשנה באבות (פ"ב מ"ד) עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. ואמרנו בפירוש דבריהם כי קבלנו מצדיקי הדורות כשהצדיק מתפלל עבור איזה חסרון, צריך להתבונן בדעת שבהגיע לאדם איזה חסרון, על כרחך יש מניעת השפע בשכינה של מעלה אם הבנים, ודבר זה גורם חסרון לבנים, כי ברבות הייחוד פנים בפנים בשפע רב למעלה, אזי יושפע כל טוב לבנים, ולזה ישים הצדיק כל מגמתו בראותו איזה חסרון לבנים, יתפלל על העדר היחוד והשפע למעלה כי זה העיקר, ולא ישים מגמתו העיקרי להשלים חסרונו בלבד, רק תהיה תפלתו צורך גבוה. והנה כשיעשה הצדיק כזאת, וישליך רצונו מנגד שלא יחשבנו לעיקרי נגד רצונו ית', אזי כמים הפנים אל פנים כביכול, ויעשה השי"ת לעיקר רצון הצדיק, וממילא יתהווה היחוד למעלה. וזהו יפורש בדברי התנא עשה רצונו כרצונך (בכף הזמן), ר"ל שתתאוה לרצונך באותו הזמן עשה לעיקר רצונו דייקא, דהיינו לגרום היחוד, ואז כמים הפנים אל פנים ויעשה רצונך כרצונו, והבן. וזה שמשמיענו לפי דעתי בתורה הק' ויעתר יצחק להויה לנכח אשת"ו, ר"ל שעיקר תפילתו שהתפלל בראותו חסרון שפע הבנים, אזי התבונן שבוודאי יש איזה העדר היחוד והשפע למעלה, שהויה אינו פנים בפנים עם שכינתיה כביכול הוא שם אדנ"י. וזהו ויעתר יצחק להויה לנכח אשתו, שעיקר תפילתו שהתפלל שיהיה הויה לנכח אשתו אדני כביכול, שיהיה היחוד פנים בפנים, כי עקרה היא היינו השכינה שנקרא היא, ויעתר לו הויה כי כמים הפנים לפנים וכו' כנ"ל, ותהר רבקה אשתו רבקה דייקא, כי לעיל לא מיירי מרבקה, והבן:
36
ל״זוישב יצחק בגרר (בראשית כו ו). יש לפרש כיון ששמע שהש"י אמר לו עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וכו' (בראשית כו ה), שחשבה הש"י לצדקה מה שקיים כל התורה מעצמו עד שלא ניתנה (יומא כ"ח ע"ב), ישב גם הוא בגרר, היינו שישב בתפילין שיש בהם תיבות מנין גר"ר, להיות התפילין הם לזכרון נגד המוח והלב, שהם עיקר כלי הגוף לשעבדו לעבודתו ית"ש:
37
ל״חויצו אבימלך לכל העם לאמר הנוגע וכו' (בראשית כו יא). לפי פשוטו אינו מובן הלאמר. ונראה על פי מה שכתבנו כמה פעמים שכל פסוק מרמז לנו בכל עת איזה דרך לעבודתו ית"ש, כמ"ש בגמרא (מגילה ג' ע"א) ושום שכל (נחמיה ח ח) אלו הפסוקים. ונראה שרמז בכאן ענין המסירת נפש שצריך האדם למסור בשעת יחוד קריאת שמע, ולקבל עליו קבלה שלימה אימת שתבא לידו ענין קדושת השם, יקבל עליו כל המיתות עבור קדושת שמו ית'. והנה ענין קדושת השם בפועל ממש, ידוע דעל ידי זה מעלים מיין נוקבין לגרום יחוד עליון. והנה באם יקבל עליו האדם בהסכמה שלימה בשעת קריאת שמע ענין הזה וימסור את נפשו בכח, יהיה חשוב לפני השי"ת כאילו מסר נפשו בפועל, ועל ידי זה יגרום היחוד הנרמז בקריאת שמע, דהיינו יחודא עילאה ותתאה שמ"ע (דברים ו ד) וברו"ך כנודע. לזה יתד שהכל תלוי בו, כל המצות בנויים על יחודין הללו כידוע למשכילים. וזה מה שיש לרמז ויצו "אבי "מלך, (היינו אבינו מלכנו מלך העולם), את כל העם (עמו בית ישראל), לאמ"ר (שיאמרו פעמים בכל יום ענין היחוד) הנוגע באי"ש הזה, (היינו יחוד שמע יחודא עילאה, הנוגע באי"ש היינו איש מלחמה (שמות טו ג), ונקרא ז"ה אלי ואנוהו (שמות טו ב) כנודע), ובאשתו (היינו ברוך יחודא תתאה הנרמז באדני שכינתא קדישא), מות יומת (היינו שיאמרו היחודים במסירת נפשם, לקבל על עצמם בכח הדמיון כל המיתות בכדי לגרום היחודין הללו. ושיעור הכתוב ויצו אבימלך (כנ"ל), את כל העם (כנ"ל, הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, דהיינו שיאמרו ענין היחוד הנונע לאיש מלחמה, ולאשתו אשת חיל עטרת בעלה בקבלת המיתה דייקא, ויוחשב לפני הבורא עולם כאילו מסר נפשו בפועל, ויגרום יחודין עילאין כנ"ל:
38
ל״טשערים (בראשית כו יב). נמסר לית בלישנא. היינו לפירוש התרגום ורש"י לשון שיעור, לא נמצא כמוהו במקרא, אבל לשון שער נמצא, עיין בספר מבין חידות. ואם כן לפי זה המסרה הוא שהוא לשון שיעור, והנה נמסר לית, להורות לית כמוהו, דבכאן נכתב שיעו"ר ואחר כך ויברכהו י"י, הגם שכבר מדד ושיער בשיעור מוגבל, בכל זאת שרתה בו הברכה, וזה בדרך נס מופלג דוקא ליצחק היודע סודו, כי יצחק בבחינת הגבורה שהוא דבר המצמצם. והנה העולם לא היה יכול לסבול גבורות של יצחק, והיה יכול לאוקיד עלמא בשלהובוי, והנה על ידי העקידה נתמתק עם החסדים של אברהם, ונכללו חסדים בגבורות והגבורות בחסדים, ולהורות על זה פעל זה הש"י ליצחק, הגם שכבר היה שיעור וגבול לצמצום המורה על הגבורה, עם כל זה ויברכהו י"י להורות כי נכללו בו חסדים, על כן הוא יציל את בניו מדינה של גיהנם כנודע מרז"ל (שבת פ"ט ע"ב). והנה נמסר לית כמוהו, שאין דבר זה נמצא לשאר בני אדם שתשרה הברכה אחר המדידה והשיעור, הבן הדבר. וז"ש אחר כך (בראשית כו יג) ויגדל האיש בבחינת החסד והגדולה. ומעתה בין והתבונן מ"ש נעים זמירות ישראל (תהלים קנ ב) הללוהו בגבורותי"ו, הללוהו כרוב גודלו:
39
מ׳מצחק (בראשית כו ח). ב' במסורה. דין. ואידך אשר ילדה לאברהם מצחק (בראשית כו ט). מכאן דרשו (ב"ר פס"ד ה') מצח"ק תשמיש, כמו התם אשר ילדה לאברהם והוא על ידי תשמיש, כמו כן בכאן תשמיש:
40
מ״אויזרע יצחק (בראשית כו יב). לית ריש פסוק זולת דין. הנה לא נמצא בראשיתו של פסוק ויזר"ע, דהנה יבא פעולה עולמיות חיי הגוף, ובראשית צריך האדם לעשות לחיי הנפש, כעין לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י' ע"ב), וכענין שאמרו (ברכות י"ד ע"א) אסור לאדם לעשות חפצו קודם שיתפלל. על כן לא נמצא ויזרע בריש פסוק זולת ביצחק, אנח לאבהן דעלמא כי כל עניינים בעסקי העולם לפי הנראה, הכל היה ליחודים נפלאים לצורך גבוה, פוק חזי בזהר בענין הבארות:
41
מ״בויש לרמז במקראי קודש הללו ענין מה דידוע בענין עולם אצילות דמלכין קדמאין, מאותם ז' מלכים שנתהווה מהם אחר כך זעיר ונוקב' דאצילות בעת התיקון היה שמתחילה יצאו בבחינת ניקודים בלבד, והיו בסוד הגבורה והדין, אחר כך כשהאיר סוד מ"ה החדש, היינו צירוף מדת הרחמים, אזי ניתקנו בסוד פרצופים כל נקודה בפרצוף שלם דעשר ספירות, ובאו בסוד מרכבה זה מלביש לזה וזה מלביש לזה, ועל ידי זה ניתקנו בתיקון גמור לבל יארע להם ח"ו כמקרה הראשון. והמשכיל על דבר לא יתמה על החפץ על מה י"י עשה ככה לברא בתחילה בענין שיארע להם שבירה, כי הענין הוא שהיה ברצון המאציל ב"ה שיהיה עולם הבחירה, וישתעשע במעשי ידי הצדיקים, והנה על ידי השבירה נפלו ניצוצי הקדושה בתוך הקליפות, וכמה וכמה נשארו בתוכם גם לאחר התיקון, ומתבררים בכל זמן ועידן על ידי התורה ותפילה של הצדיקים הגורמים לברר הבירורים הללו לעשות מהם ציור קדוש בסוד מעשה בראשית, וזה שעשועיו ית' שהצדיקים פועלים כל זה על ידי אותיות התורה והתפילה שמוציאים בפיהם, (כי הנה גם כן עולם העקודים אשר אין בו שבירה, הוא מסוד פ"ה דאדם קדמון כנודע. והנה מה שמחדשים דבר בכל פעם בתורה ותפילה, הוא סוד מ"ה החדש הגורם תיקון בכל עת, בין והתבונן הדברים הגדולים האלה). על כן עשה המאציל ככה שהיה בונה עולמות ומחריבן (ב"ר פ"ג ז'), כדי שיהיה לו שעשועים מאמירת הצדיקים בפיהם תורה ותפילה, והבן. ובזה יתבאר רמזי המקראי קודש הללו (בראשית כו יא) ויצו אבימלך, (כינוי להמאציל בדרך השאלה עיין בעץ חיים), את כל העם לאמר, (ר"ל ענין ציוויו היה כדי לאמר) לכל העם, דהיינו שכל העם יהיו להם יכולת לפעול באמירתם בפה בתורה ובתפילה, עבור כן ציוה המאציל ית' הנוגע באיש הזה ובאשתו, (ר"ל אותן הנקודות הנוגעים לזעיר אנפין) הנקרא "איש "הזה, לאשתו נוקב' דזעיר אנפין, דהיינו ז' נקודות שנעשה מהם אחר כך זעיר ונוקב', מות יומת בשבירת הכלים שהוא מיתה גמורה ירידת הכלים לבריאה כנודע), ענין הציווי הזה מהמאציל להחריב את העולמות היה לכל העם לאמר, כדי שיאמרו כל העם תורה ותפילה. ועל פי זה יאמר אחר כך ויזרע יצחק בארץ ההוא, (ענין הזריעה הזאת הראשונה היה בבחינת יצחק בחינת הדין והגבורה), וימצא בשנה ההוא, שנה מלשון שניות, [ר"ל בהשנות הארה השניה מהמאציל מסוד מ"ה החדש, והכוונה ובפעם השני מצא העולם האצילות הלז] מא"ה שערי"ם, דהיינו שכל נקודה נתהווה לפרצוף גמור בעשר ספירות, וכל ספירה נקרא שער, ואם כן יהיה סך הכל "מאה "שערים, דהיינו עשרה פרצופים כל אחד כלול מעשרה, עתיק אריך אבא אמא י"ס תבונה זעיר אנפין ונוק' "יעקב "ולאה, ויעלה סך הכל מאה ספירות הוא סוד "מאה "שערים, והספירות נקראים שערים, עיין בזהר וירא (ח"א ק"ג ע"ב) פסוק (משלי לא כג) נודע בשערים בעלה ויונעם לך, זה סיבה אחת לתיקון. וגם כן ויברכהו הויה, מלשון הברכה המבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א), שנברך ונרכב פרצוף אחד בחבירו, וזה פנימי לזה וזה מלביש לזה, וגם כן פרצוף בגימטריא שני פעמים ברוך כמבואר בעץ חיים, ועל ידי כך ניתקנו ולא נשברו, ויאמר אחר כך (בראשית כו יג) ויגדל האיש (היינו הזעיר אנפין). וגם כן יש לפרש ויגדל האיש, האי"ש בגימטריא ז' פעמים אדם עם הכולל (שנכלל ביחד, היינו הז' נקודות שנשברו), היינו לדעתי סוד שטו העם ולקטו (במדבר יא ח):
42
מ״גשט"ו בגימטריא ז' פעמים "אדם, שביררו סוד הניצוצין ונתגדלו אותן הנקודות הז', ונכללו יחד הז' פעמים "אדם להיות בסוד "האיש וילך הלך וגדל, כי גדלותו היה במעט מעט בג' עיבורים כנודע, עד כי גדל "מאד לקומה שלימה במוחין דגדלות, "אדם שלם אתוון מא"ד, והש"י יראנו נפלאות:
43
מ״דב' הנה נא זקנתי לא ידעתי וכו' (בראשית כז ב). יש לדקדק "לא "ידעתי לשון עבר, היה לו לומר לא אדע לשון הווה. אך הוא דהנה רצה לברכו, וציוה להביא לעצמו מאכל לאכול ולשתות מעדנים ומטעמים, ומה ענין זה לברכות. אך הוא דזה ענין הצדיקים הגדולים שכל עבודתם להבורא ית' בשמחה ובטוב לבב, ובפרט כשרוצים שתשרה עליהם רוח הקודש, אזי מטיבים את לבם בשמחה ובטוב לבב, כי העצבות דבר מגונה בעיניהם ומונע העבודה ורוח הקודש, וזה עניני סעודת מצוה וסעודות שתלמידי חכמים מסובין בה, שעל ידי התענוג הגשמיי מטיבין את לבם לרוח הקודש. וזה מ"ש בדברי חז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב ואם לא וכו', ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, הוא רפואה בדוקה יותר מקריאת שמע ותורה, מה היא המניעה שלא יזכיר לו תיכף וינצל מכל רע. אך הוא בוודאי שאינו מהראוי לעורר יראה פתוחה הלזו המביאה לידי עצבות, אם לא על צד ההכרח שיראה שאין עוזר לו נגד היצר הרע, על כן מוטב לו לבא לידי עצבות, ולא יעבור על התורה לשמוע לעצת היצר הרע, אבל כל זמן שיש באפשרי לעמוד נגד יצר הרע באיזה תחבולה אחרת, ירחיק את עצמו מיראת העונש ומזכרון יום המיתה, בכדי שלא יבא לידי עצבות, כי על ידי זה ירע לבבו ולא יעבוד את הש"י בשמחה ויסתלק ממנו הרוח הקודש, הגם שהיראה הפחוחה הלז נצרכת מאוד לשפלי מצב אשר אין להם יד שם בגדולות ונפלאות עבודתו ית"ש, לגדולי הערך היא יראה פחותה מאוד, כמבואר הענין בזהר בראשית (ח"א י"א ע"ב) אית יראה ואית יראה וכו', עיין שם. והנה יצחק אבינו מדתו מדת היראה, אך היה מתנהג תמיד ביראת הרוממות שהוא מתוך שמחה, ומעולם לא עלתה על דעתו יראת העונש, וזה היה הענין בכאן שהיה רוצה שתשרה עליו השכינה ורוח הקודש לברך ברוח קדשו את אשר גזר הבורא שראויין אליו הברכות, אזי צוה לעשות לעצמו מטעמים לשמח את לבבו, ואז תשרה עליו רוח הקודש. ובזה נבא אל הכוונה שהיה רוצה לומר לבנו הענין הנרצה דהיינו שרוצה לברכו, על כן בהכרח שיהיה זה מתוך שמחה, על כן יעשה לו מטעמים (בראשית כז ד). ובכדי שלא יקשה לו הדבר לבנו הלא מדתו מדת היראה, ושמחה מה זו עושה, על כן הקדים מאמרו והודיעו לבנו שמעולם שמר את עצמו מיראה הפחותה, ואמר הלא תראה הנה נא זקנתי, ואף על פי כן עדיין לא ידעתי יום מותי, מעולם לא עלתה זאת בידיעתי ומחשבתי הזכרת יום המיתה שהוא יראה הפחותה, רק אני מתנהג ביראת הרוממות הבאה מתוך שמחה של מצוה ורוחב לב, על כן ועתה שא נא וכו' (בראשית כז ג), והבן:
44
מ״הויבז (בראשית כה לד). ב' במסורה. דין. ואידך בהמן "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וכו' ויבקש המן להשמיד וכו' (אסתר ג ו). זה שאמרו רז"ל (ב"ר פס"ג י"ד) ויבז עשו את הבכורה, ומה בזה עמה תחיית המתים בזה עמה, שנאמר (משלי יח ג) בבוא רשע בא גם בוז. דקשה מה הראיה מזה הפסוק. וגם מהיכן שפט המקשה דעוד דבר אחר בזה עמה, שהקשה בכח ומה בזה עמה, כאילו היה הדבר בבירור. אבל להיות שנמסר במסורה ב' פעמים ויבז, הנה כמו התם מבואר שלא את מרדכי בלבד היה רוצה להעביר רק הכלל כולו, כמו כן בכאן עוד דבר אחר בזה עם הבכורה, וזה ששאל בכח ומה בזה עמה כיון שאינו מבואר. ומתרץ שביאר הדבר על פי מ"ש לעיל שקניות הבכורה שקנה יעקב, הוא הנצרכת לו לזמן התחיה שיעבוד עבודה, ובזולת זה אין מקום לזה, כמ"ש לעיל במסורה תיבת מכרה (בראשית כה לא) בחיריק. והנה עשו כיון שבזה את הבכורה לומר שאינו דבר המוצטרך, הנה תחיית המתים בזה עמה, על כן נכתב הבכרה חסר ו' אות חיים (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב). וז"ש במדרש הה"ד בבוא רשע וכו', ולא אמר כמד"א. דאין זה הפסוק ראיה על בוז תחיית המתים, רק הראיה הוא בבוא רשע בא גם בוז, רצ"ל הרשע כשמבזה איזה דבר, עוד לו ריבוי (כמשפט מלת "גם) בוז בדבר שבסתר, שכוונתו עוד לבזות איזה דבר גדול, והבן כי נחמד ונעים הוא:
45
מ״ווימלאום עפר (בראשית כו טו). ב' במסורה. דין. ואידך "וימלאום למלך בדוד עם שאול (שמואל א' יח כז). הנראה כמו התם וימלאום הוא למלך, שהיה הדבר בציווי המלך, כמו כן בכאן היה בציווי המלך. ונראה דבעבור זה כשנתגלגל אבימלך בקטיעא בר שלום הנזכר במסכת ע"ז (י' ע"ב) (עיין בספר גלגולי נשמות להרמ"ע), השליכוהו לבית מלא עפר. אפשר להיות לתקן חטא זה, שעל פי ציוויו מילאו עפר את הבארות, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא:
46
מ״זואחזת מרעהו (בראשית כו כו). נמסר לית שום בר אינש. הנה דעת המסורה אחזת שם איש אחד משריו, ודלא כמתרגם. וי"ל לפי זה מרעהו קאי על יצחק, אותו האיש "אחזת היה מרעהו של יצחק, כי אבימלך לא ערב אל לבו ללכת אליו עם פיכל לבד כמו אצל אברהם, להיותו יודע שחטא נגדו בענין הבארות, וכמ"ש לעיל:
47
מ״חויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק (בראשית כו לב). ב'. דין. ואידך ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקומו ועיניו החלו כהות (שמואל א' ג ב). אמרו רז"ל במדרש שוח"ט (מדרש שמואל פ"ח ח') ויהי ביום ההוא ועלי שכב וכו', מכאן אמרו חכמים כל מי שהוא מעמיד בן רשע או תלמיד רשע, סוף שעיניו כהות. הנה דרשתם נראה דדרשו ממסורה, כמו התם בעלי סיבת כהיות עיניו על שהעמיד בנים שאינם צדיקים, כן הוא בכאן סיבת כהיות עינים דיצחק על שהעמיד בן רשע. ועוד יש לומר דהנה דרשו רז"ל במדרש (ב"ר פנ"ד ד') שאמר הקב"ה לאברהם אתה נתת לאבימלך שבעה כבשות, חייך שהן הורגין מבניך שבעה צדיקים, חפני, ופנחס, ושמשון, ושאול וג' בניו. והנה ודאי יצחק ידע מזה מנבואת אברהם, על כן באותו הפעם שהוצרך גם הוא לכרות עמו ברית, קרא שם הבאר שבעה. וז"ש "ויהי ביום ההוא, היינו ו"י היה ביום ההוא, שידע יצחק שיתענש בבניו על ידי זה, והוא נלמד ממסורה שגם שם בנבואת שמואל על חפני ופנחס, נאמר "ויהי ביום ההוא:
48
מ״טיהודית (בראשית כו לד). דין שם אשה. ועוד ששה פעמים יהודית במקרא, והכוונה על לשון הקדש. והנראה דעשו כינה את שמה יהודית, להורות שנוהגת מעשה יהודית, ולהטעות את אביו עשה כן, הלא תראה שבפרשת וישלח (בראשית לו ב) כינה את שמה אהליבמה. והנה איך אפשר לומר שעשו כינה את שמה יהודית, על שם ישראל שנקראו על שם יהודא, הלא יהודא לא היה עדיין בעולם. אך עשו בקרוא את שמה אהליבמה, זה השם היה מורה על איזה דבר יהודית שנוהגין כעת היהודים, והתורה בזמן נתינתה אמרה זה, שעשו קראה בשם לשון הקודש:
49
נ׳ולרבקה (בראשית כו לה). ב'. א' ריש פסוק, וא' סוף פסוק. דין א' סוף פסוק, ואידך א' ריש פסוק ולרבקה אח ושמו לבן (בראשית כד כט). רמיזת המסורה הואיל ובשעת השידוכין היה לה אח רשע, חזי לבסוף מה עלתה בה שהולידה את עשו אשר לקח נשים אשר היו מרת רוח ליצחק ולרבקה, על כן הנושא אשה צריך לבדוק באחיה (ב"ב ק"י ע"א). ורמיזת המסורה בריש פסוק להורות אם דוקא בראשית היו לה אחים, מה שאין כן אם בראשיתה לא היו לה אחים, הגם שאחר כך נולדו אחים רשעים לית לן בה, עיין מ"ש לקמן אצל אחי רבקה אם יעקב ועשו (בראשית כח ה), ותבין:
50
נ״אוצא השדה (בראשית כז ג). ב' במסורה. דין. ואידך "וצא הלחם "בעמלק (שמות יז ט). אמרו קדמונינו ז"ל אשר עשו פקד וציוה לעמלק בן בנו, דיצא ויקדם את ישראל בצאתם ממצרים, על כן הש"י פקד וציוה להכרית זרעו, ואמר השי"ת נראה דברי מי יקום. אפשר היה הדבר מקובל בידם על פי המסורה הנ"ל, וצא בעשו ובעמלק, והבן:
51
נ״ב"גם ברוך יהיה (בראשית כז לג). על תיבת גם, דהוא מן הנך תיבות דלא נסבין ו' בריש תיבותא. והכוונה דכפי משפט הלשון, היה צריך לומר "וגם, וחסר ו' על פי המסורה נ"ל דהנה מבואר בזוהר הק' (ח"א קמ"ו ע"א) דיעקב לא נשתמש עדיין באותה הברכה עד ימות המשיח, ובכל ימי עניינו אנחנו משתמשים מהברכה הקטנה שברכו יצחק בלכתו לפדן, הנה ימות המשיח הוא באלף הו' במהרה בימינו. והנה יצחק ראה זאת, אמר גם ברוך יהיה בחסרון הו', רצ"ל הגם שעדיין לא יהיה האלף הו', עם כל זה ברוך יהיה גם אז קודם לזמן הנרצה:
52
נ״גבמרמה (בראשית כז לה). ב' במסורה. דין. ואידך ויענו את שכם ואת חמור אביו במרמה (בראשית לד יג). על פי דברי הזהר (ח"א ל"ה ע"ב) הוצרכו הברכות לבא אל יעקב במרמה, דהנה יעקב שופריה דאדם הראשון ותיקונו, ועשו בחינת ס"ם נח"ש כמתורגם "נחשירכין. והנה הנחש הביא הקללות על ידי ערמה, והנחש היה ערום (בראשית ג א), על כן הוצרך יעקב תיקונו דאדם ליקח הברכות במרמה. ועל פי זה תבין ותשכיל ותדע הנה על ידי חטא האדם עץ הדעת טוב ורע, נתערבו טוב ורע כנודע, ויעקב שופריה דאדם עליו מוטל להפריד הטוב מן הרע, ועל כן תבין "במרמה, בגימטריא "טוב "רע, שעל ידי קבלתו הברכות יכול להפריד הטוב מן הרע, וישאר הרע בלא מציאות והאלילים כליל יחלוף והנה כמו במרמה שמכאן הכוונה כנ"ל, כמו כן בבני יעקב שם היתה להפריד הטוב ניצוצות הק' שהיו שקועים בשכם, כנודע מנשמת רבי חנינא בן תרדיון, וגם כ"ד אלף שמתו משבט שמעון בעון פעור, היו מגילגול אנשי שכם כנודע:
53
נ״דועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך (בראשית כז ח). הנה הנהו תיבות לאשר אני מצוה אותך מיותרין הם. אך הוא דהנה כתיב לעיל (בראשית כז ה) ורבקה שומעת כו', (בראשית כז ו), ורבקה אמרה וכו'. דלפי שיעור הכתוב בסיפור המעשה היה לו לומר ותשמע רבקה, ותאמר רבקה וכו'. אך הוא דהכתוב בא לפרש שלא עשתה רבקה זה מדעתה, רק מדעת השכינה שהיתה היא מרכבה אליו, שגם השכינה נקראת רבקה כנודע מזוהר הק' (ח"א קל"ג ע"א). והנה רבקה לא היתה מתכוונת לשמוע, רק בפתע פתאום מאת י"י היתה זאת ששמעה, וגם כן לא היתה רצונה לומר הענין ליעקב, רק שהשכינה דברה מתוך גרונה שלא בכוונתה, ומ"ש ורבקה שומעת ורבקה אמרה, הכל בלא כוונתה. וז"ש לו רבקה באמצע דבריה בראותה כי מאת ה' הוא נסיבה, דברה על לב בנה לבל ירך לבבו על הענין, ואמרה אליו ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, כבר ידעת השכינה נקראת אני כנודע, ושיעור מאמרה הלא חכם אתה להתבונן הענין, שמע נא היטב בעין השכל בקולי, ותראה לאשר "אני היא השכינה מצוה אותך על הענין, דוק היטב. ובזה תבין אחר כך שאמר ויאמר יעקב אל רבקה אמו (בראשית כז יא), למה אמר בכאן אמ"ו מה שאין כן קודם. אך הכוונה שאמר אל רבקה ואל אמו, היא האם העליונה השכינה, ואחר כך שוב אמר ותאמר לו אמו (בראשית כז יג) ולא זכר רבקה, כי הכוונה השכינה בלבד דברה אליו, "עלי "קללתך "בני, ר"ל לפי זה הלא ידוע כי קללתך ח"ו נוגע לי כי היא עמנו בגלות, על כן בודאי אין רצוני שיגיע לך ח"ו קללה, אך שמע בקולי ולך קח לי, שלא תהיה כוונתך בשבילך בשביל טובתך, רק ל"י להנוגע ל"י שיגיע לי טובה, והבן כי זה מגמת כל הצדיקים דלא עבדין חסד לגרמייהו, רק בשביל השכינה, ובזה יערב ויתקבל עשייתו לפני הבורא ית', וכן עשה :(בראשית יז יד) וילך ויקח ויבא לאמו אל השכינה, ותעש אמו מטעמים אמו דייקא, על כן טעם מכל המטעמים שבעולם דייקא, ושוב חזר ואמר ותקח רבקה, היא רבקה ממש והבן, ובזה יתורצו כמה ענינים:
54
נ״הכשמוע עשו את דברי אביו וכו' (בראשית כז לד). שמוע שמעתי מאת כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מו"ה יעקב יצחק מ"כ בלובלין זצלל"ה שדקדק למה לא נאמר ויהי כשמוע וכו' כדרך הכתוב. ואמר כי "ויהי מורה על צער כנודע (מגילה י' ע"ב) , ובכאן שמחה הוא לכל באי עולם שלקחו מידו הברכות, ושפתי חכמים ידעון דעת. ולי הקטן נראה עוד בדרך רמז, דהנה כתבו חכמינו ז"ל (תדב"א רבה פכ"ב) דכל הגדולה שיש לעשו עד היום, הוא בשכר שכיבד את אביו, ובשכר הצעקה שצעק במר נפש בעת נתוודע לו שלקח יעקב מידו הברכות. ממילא נראה מהצעקות הללו שהיה חשוב בעיניו מאד הברכות עבור הזכיות, הלא נגעה בנו הרעה בעוה"ר עד אשר יבוש קצירו הם הזכיות וישבר לאין מרפא. וזה שנרמז בכאן כשמוע עשו דברי אביו, ר"ל להיות ששמע עשו לדברי אביו בכל עת, "ויצעק צעקה וגם בשכר שצעק צעקה, כעת הדבר הזה הוא גדולה ומרה עד מאוד ונגע עד נפש, עד אשר יבוש קצירו וירחם עלינו השי"ת ברוב רחמיו:
55
נ״וויתן לך את ברכת אברהם לך "ולזרעך אתך (בראשית כח ד). לך השני מיותר. גם תיבת אתך אינו מובן. ונראה דהנה יעקב אבינו לא מת, ומקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כמו שאמרו רז"ל (תענית ה' ע"ב) על פסוק (ירמיה ל י) כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ וכו'. וזה שמובן מברכת יצחק שבירך אותו לך "ולזרעך "אתך, לא אמר ולזרעך אחריך, רק אתך יהיו שתהיה עוד בחיים. וגם ולזרעך "אתך, שיהיו כל זרעך אתך, שלא תצטרך לשלחם מאתך כמו ששלח אברהם הבני הפלגשים בעודנו חי (בראשית כה ו), רק יהיו כולם ראויין להמתנה הלזו, ולא יהיה בהם פסול:
56
נ״זוישלח יצחק את יעקב וכו' אל לבן וכו' אחי רבקה "אם יעקב "ועשו (בראשית כח ה). כבר כתב רש"י ז"ל איני יודע מה מלמדינו. ונראה דהנה ידוע דקודם ביאת יעקב ללבן, לא היו ללבן בנים רק בנות, ולמה היה כזאת. ומודיענו הפסוק דהנה להיות דלבן היה אחי רבקה, על כן היתה אם יעקב "ועשו, כי רוב בנים הולכין אחרי אחי האם (ב"ב ק"י ע"א). והנה בא הזמן להוולד מיעקב מטה שלימה בלי שום פסול, על כן לא היו לו בנים רק בנות, כדי שלא יהיו ליעקב בנים דומין לאחי האם. וז"ש יצחק לו בברכו אותו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך (בראשית כח ב), דקשה תיבת לך מיותר. וגם כן אומרו מבנות, היה לו לומר בת. וגם אחי אמך מיותר. אך לפי מ"ש אמר לך, ר"ל לך מגיעים הדברים להיות שכבר כלתה הזוהמא, ואתה צריך להוליד מטה שלימה, על כן קח לך משם אשה "מבנות לבן, שאין לו רק בנות. וז"ש אחי אמך, ר"ל הלא תראה מה שעלתה להיות לבן אחי אמך שנולד עשו בדומה לו, והגם שהיה עשו מוחזק בעיניו לצדיק, כעת בראותו כי מד' יצא הדבר בנידון הברכות, הבן הדבר היטב, וכן נראה מהברכות שבירך את יעקב בפעם שנית, נ"ל:
57
נ״חולאם מלאם יאמץ וכו' (בראשית כה כג). נמסר לית קמץ בזקפה. הכוונה "מלאום יאמץ, הטעם הוא בזקף קטן, והיה לו לומר יאמץ בפתח, ובכאן הוא קומץ כמשפט "אסוף, ולית כמוהו. אמרו במדרש שיר השירים (רבה שהש"ר פ"ו י') בפסוק (שיר השירים ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה וכו', (וכן הוא בירושלמי פרק קמא דברכות (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא הוון מהלכין וכו' וראו איילת השחר שבקעה אורה, א"ל רבי חייא רבה לרבי שמעון כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת (רצ"ל מבצבצת) וכו', בתחלה היא באה קימעא קימעא, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואחר כך פרה ורבה, ואחר כך מרטבת והולכת, עכ"ל. וזהו מתחילה כשחר, ואחר כך כלבנה וכו'. והטעם הוא לפי פשוטו כדי שיוכלו לקבל רוב טובה, וגם תענוג תמידיי אינו תענוג, וכשהולכין מתענוג לתענוג הרי תענוג תמידיי, מה שאין כן עשו גדולתו פתאומית ומפלתו פתאומית, כמבואר בדבריהם ז"ל. והנה בכאן קמץ בזקף קטן שלא כמשפט ולית דכוותיה, רמז כאשר יזקוף הקטן היינו יעקב, זקיפתו בקמיצות (כביכול כאילו הוא בקמצנות), שלא ינתן לו גדולתו פתאומית בפעם אחת, רק פעם אחר פעם עד אשר תגדל שיאם למעלה ראש, מה שאין כן הזקיפות של האומות, ובפרט עשו הגדול פתאומית, ופתאום תהיה מפלתו אם תגביה כנשר וכו' משם אורידך (עובדיה א ד), וזה שנמסר "לית זקיפה כזו רק לישראל:
58
נ״טויקרא שמה שטנה (בראשית כו כא). תרין במסורה. דין. ואידך כתבו שטנה על היהודים, בבנין בית שני בימי עזרא (ד ו). המסורה הזאת מרמזת אותנו דהבארות הללו הם רמז לשלשה בתי ישראל, ובבית ראשון רבו עליו, ובבית שני כתבה שטנה ויריבו גם עליה, והבאר השלישי רמז לבנין שלישי ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב י"י לנו ופרינו בארץ (בראשית כו כב):
59
ס׳ויקח ברכתך (בראשית כז לה). ב' במסורה. דין. ואידך על עמך ברכתך סלה (תהלים ג ט). שלא תאמר אילולי שרימה יעקב לאביו היה מתברך עשו, חס לומר כן כי על עמך ברכתך סלה, רק הש"י פעל ועשה זאת שיבואו הברכות על ידי רמיה, וכנ"ל בשם הזהר (ח"א ל"ה ע"ב):
60
ס״אבמדרש (ב"ר פס"ד ד') עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו ה). ר' יונתן בשם ר' יוחנן אמר אפילו הלכות עירובי חצרות היה אברהם יודע, תורתי ב' תורות, שקיים אפילו מצוה קלה שבעל פה. הנה בעירובי חצרות לא אמר שקיים, רק שהיה יודע, ופירש בנזר הקודש דארץ ישראל מוחזקת בידו מיום שניתנה לו השי"ת, ושוב אין לגוי זכות בה, ולא היה צריך לערובי חצרות. והנה במריבת רועי אברהם עם רועי לוט, פירשו בהיפך אצל והכנעני והפריזי אז ישב בארץ (בראשית יג ז) כנודע (ב"ר פמ"א ה'). וצריך לומר דאברהם היה מחמיר את עצמו ממדת חסידות, (וכן משמע ממה שדרשו (ב"ר פנ"ח ו') גבי גר ותושב וכו' (בראשית כג ד) אם תרצו הריני גר ואם לאו הנני תושב, וכן משמע מדהיו יוצאין גמליו זמומין, וכי לא היו דומין לחמרא דרבי פנחס בן יאיר (עיין ב"ר פ"ס ח'), על כרחך הכל ממדת חסידות וכמ"ש לעיל). אבל קשיא דאם כן היה לו להחמיר גם בעירובי חצרות. ואפשר דבאמת היה מחמיר ועירב עירובי חצרות, אבל אף על פי כן לא מיקרי זה שקיים המצוה, דבאמת אינו מצוה כיון שהיה פטור לגמרי. אבל לא ידעתי למה לא נפרש כפשוטו לא היה יכול לקיים עירובי חצרות, כי עם מי היה לו לערב הרי כל העולם היו גוים, ובני ביתו היו דרים ברשותו, ואי תקשה דהיו הנפש אשר עשו בחרן, בודאי לא היה להם דיני ישראל, רק למדם ז' מצות ולמדם ייחוד הש"י ואהבתו וכיוצא, ובאם היה דר עמו איזה נכרי בחצר, הנה הנכרי אוסר עליו ולא היה משתמש בחצר, הנה זה לא נקרא שקיים מצות עירובי חצרות. ויותר נ"ל דהנה מהיכן שפטו זה מהפסוק. והנראה התורה ציותה עלינו לא תסור וכו' (דברים יז יא), ובכל דור ודור מה שהחכמים גוזרים עלינו נעשית תורה ממש, על כן מברכים אשר קדשנו במצותיו וצוונו (עיין שבת כ"ג ע"א). והנה כיון שנעשית הדבר תורה ומצוה לישראל, על כרחך היה הדבר גלוי וידוע מבראשית לפני היוצר כל שזה הדבר תהיה למצוה לישראל, רק שעלתה במחשבה לפניו ית"ש שזאת המצוה והתורה תתגלה על ידי דור פלוני וחכם פלוני, על כן מוצאים לכל מצוה ומצוה אפילו דרבנן אסמכתות ורמזים בתורה, כי באמת כל דבר כלול בתורה, רק קודם שיצא הדבר מכח אל הפועל על ידי החכם השייך לזה, הנה התורה הזאת הוא בבחינת קו"ל בלא חיתוך אותיות, שאינו מובן עד הגיע זמן החכם ההוא ומגלה הדבר, הנה הוא בבחינת דיבור. וזה שנאמר בתורה (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף (הבן הדבר), ובדברי חכמים לא תסור מכל הדברים אשר יגיד"ו לך וכו'. וזה שלמדו מכאן עקב אשר שמע אברהם בקול"י, היינו שהיה יודע אפילו הלכות וכו', אבל כיון שלא היה זמן הגילוי, עדיין לא היה רשאי לקיימם דהוה כגילוי, ואין לך גילוי גדול מזה, הגם שודאי ח"ו לא עבר עליהן, דהיינו שלא היה דר עם נכרי בחצר, לא היה דר ולא טלטל בחצר, אבל מצות עירובי חצירות להניח עירוב זה לא קיים מטעם הנ"ל, ואחר כך אמר וישמור משמרתי וכו' ותורותי ב' תורות, שקיים אפילו מצוה קלה היינו המצות שמצווים על פי התורה אפילו בתורה שבעל פה, כגון הלכה למשה מסיני. ומה שתפס דוקא עירובי חצרות, נ"ל להורות בזה על שמירת הגדרים לכל התורה שעשו חז"ל, דהנה בשבת אסור לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, רשות היחיד רמז לקדושה, ורשות הרבים לקליפה. והנה חז"ל (שבת ד' ע"א) עשו גדר אפילו מרשות היחיד לרשות היחיד אחר, רק שאותו רשות היחיד נראה כרשות הרבים, ויבואו ח"ו בהיתר זה לטלטל לרשות הרבים גמור, על כן אסרו רק על ידי עירוב שיהיה היכר שהוא רשות היחיד גמור. והנה כן הוא בכל המצות, אותה העבירה שאסרה לנו התורה, הוא לבל יכניס את עצמו אל הקליפה שהוא רשות הרבים. והנה חז"ל עשו גדר אפילו בדבר שהוא מותר מפני שהוא שייך אל הקדושה רשות היחיד, עם כל זה כיון שיכול לבא על ידי זה לגבול רשות הרבים אסרוהו, ואם כן בידיעת אברהם אבינו הלכות עירובי חצרות, ידע כל הגדרים וסייגים שגדרו חז"ל, הבן הדבר:
61
ס״בויעל משם באר שבע (בראשית כו כג) וירא אליו י"י בלילה ההוא וכו' (בראשית כו כד). צריך להתבונן הלא התגלות הנבואה בלילה היא רק לנביאי אומות העולם, ומי לנו גדול מיצחק אבינו בחיר ד'. וגם מה משמיענו בזה שהיה התגלות הנבואה "בלילה "ההיא דייקא. וי"ל על פי מ"ש בספר חסד לאברהם שבלילה הראשונה בביאת האדם מחוץ לארץ לארץ ישראל, מחליפין תיכף נשמתו ונותנים לו נשמה יותר מעולה. והנה ארץ פלשתים הוא גם כן במדריגות ארץ ישראל, אף על פי כן אינו דומה מעלת ארץ ישראל ממש שמתחלת גבולה מבאר שבע כנודע. וז"ש ויעל משם באר שבע, שגם משם שהוא ממדריגות ארץ ישראל, אף על פי כן היה לו עליה לבאר שבע, ותיכף וירא אליו י"י בלילה הראשונה שבא לגבול ארץ ישראל ממש, נ"ל:
62
ס״גויהי כי זקן יצחק וכו' ויקרא את עשו וכו' ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני (בראשית כז א). יש לדקדק למה לן כל זה, היה לו לומר בקיצור ויהי כי זקן יצחק ותכהין וכו' ויאמר לעשו בנו הגדול הנה נא זקנתי וכו'. וגם זה ריבוי גמור ויאמר אליו בני ויאמר הנני. והנראה דמשמיענו בזה איך הש"י שומר רגלי חסידיו לבל יוציאו דבר שקר מפיהם, וגם לא יגרע מצדיק עינו את אשר נגזר עליו לטובה, דהנה הש"י רצה שיקבל יעקב הברכות, והנה אילו אמר יצחק "לעשו בני עשו אמסור לך הברכות, הנה אז היה אחת מן השתים, או שח"ו היה יצחק מוציא בדיבורו דבר שקר חלילה כי לא נתקיים, או אם היו שומרים מן השמים שלא יהיה דיבורו לשקר, היו מונעין מן השמים את יעקב שלא יגמר לו הענין, אך להיות השכינה מדברת מתוך גרונו של הצדיק, היתה שומרת את פיו שיאמר דבר מקויים. והנה אמר ויקרא את עשו "בנו "הגדול, והנה גם "בנו "הגדול מיותר. וגם "ויקרא "את "עשו, מהו "את "עשו, היה לו לומר לעשו כמ"ש להלן (בראשית כז מב) ותקרא "ליעקב. והנראה בזה דהנה רצה הש"י לבל יאמר יצחק במו פיו "עשו "בני אברכך וכמ"ש לעיל, והיתה סיבה מאת הש"י שלא להזכירו בשמו, וז"ש "ויקרא "את "עשו בנו הגדול, רצ"ל שהיה אז קורא שם לעשו בנו הגדול, רצ"ל לא קראו "עשו בני בא הנה, רק בני הגדול בא הנה. והנה כבר היה יעקב בנו הגדול הבכורה, ואם כן לפי האמת הקריאה היתה נחשבת ליעקב, וכשבא עשו אליו הגם שהיה אצלו, אמר אליו סתם "בני, הנה לפי זה מ"ש אחר כך "ואברכך וכו' (בראשית כז ז) היה באמת, והבן. ומה שאמר "ויאמר "אליו "הנני, שכל זה מיותר, ובפרט תיבת "אליו. אך הוא דתיבת הנני, הוא לשון זריזות ומהירות לקיים כאשר תצוני, ומשמיענו הכתוב זיופת עשו הגם שהיה לשונו לשון זריזות לקיים מצות אביו, לא גדלה ויקרה באמת כבוד המצוה עליו, רק זה זיוף ולשון תרמית, שאליו לבדו לנגד פניו היה מורה כזריזת החסיד, מה שאין כן כאשר חלף ועבר מנגד עיניו. וזהו ויאמר אליו דייקא "הנני:
63
ס״דורבקה שמעת בדבר יצחק וכו' (בראשית כז ה). "בדבר תרין במסורה. דין. ואידך ותעלוזנה כליותיך בדבר שפתיך משרים (משלי כג טז). לפי הנ"ל תבין כי אחר כך כשסיבב הש"י שלקח יעקב הברכות, הנה שמח יצחק על שדברו שפתיו משרים ואמת מה שקרא את "עשו בשם "בנו "הגדול (בראשית כז א) וא"ל "ואברככה (בראשית כז ז), כי לבנו הגדול נוגע הברכות, וגם רבקה שמחה בשמעה אז את הדברים מפי יצחק, הבינה כי רוח הקודש דיבר בו, ונוגעים הדברים אל יעקב כי הוא הבכור:
64
ס״הורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר (בראשית כז ו). "הלאמר אינו מובן. ואפשר הוא לאמר לדורות בכל דור, לעשות כל התפעלות להריק שפע הברכות לזרע יעקב ולמנעם מעשו, ומעשה אבות סימן לבנים:
65
ס״והנה שמעתי את אביך "מדבר אל עשו אחיך לאמר. הלאמר אינו מובן. וגם אמרה "מדבר, ובאמת באמירה היה כאמור: ויאמר הנה נא זקנתי וכו' (בראשית כז ב). והנראה דהנה יצחק אמר לעשו בחשאי "באמירה שמורה בחשאי, ואף על פי כן שמעה רבקה הענין כאילו היה צועק, כי מאת הש"י היה נסיבה שתשמע רבקה, והנה שמעה רבקה שאומר לעשו בחשאי, ואף על פי כן היא שומעת כאילו היה מדבר בקול. וזה שאמרה הנה שמעתי (אני) את אביך "מדבר (בקול, מה שאין כן) אל עשו אחיך "לאמר, היינו אותן הדברים שהיו לעשו באמירה בחשאי, והיו נשמעים אלי בדיבור, על כרחך מאת י"י היתה זאת, על כן עשה והצלח:
66
ס״זועוד יתבאר "הלאמר ואברככה "לפני י"י לפני מותי. הנה יצחק אמר בעבור תברכך נפשי בטרם וכו'. אך הנה יצחק אמר בעבור תברכך נפשי (בראשית כז ד), בעבור אברכך מיבעיא ליה. על כרחך הכוונה על השכינה שהיא נפש הצדיקים, כענין שאמרו בזהר (ח"א פ"ג ע"א) על פסוק (ישעיה כו ט) "נפשי אויתך בלילה. על כן אמרה רבקה "לאמר, היינו שמדיבורו היה מובן סוד בחשאי, היינו מה שאמר למען תברכך "נפשי, הכוונה ואברככה לפני י"י. והנה יצחק אמר "בטרם "אמות, והיא שינתה לפני מותי. אך מתיבת "בטרם "אמות יש להתבונן שיתאחר הדבר, היינו שיברכהו בטרם יבא זמן עלותו למרום. אך הנה אמר הנה נא זקנתי לא ידעתי וכו', על כרחך המובן שתיכף יברכהו כי לא ידע מה יולד. וז"ש לו רבקה "לפני "מותי, שכוונתו שכעת הוא לפני פטירתו ולית דין צריך בשש:
67
ס״ח(שייך לעיל) ויגדל האיש וכו' עד כי גדל מאוד (בראשית כו יג). נ"ל על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ט ז') והנה "טוב (בראשית א לא) זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע. וידוע דזה הוא הצדיק הגמור המהפך מר למתוק יצר הרע ליצר טוב, בסוד הסכמת מדת הדין למדת הרחמים. וזהו עד כי גדל מאד, שנתגדל אצלו "המאד הוא היצר הרע, ונתהפך מר למתוק, והבן:
68
ס״טועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן וכו' (בראשית כז מג). הנה למה לא אמרה כפשוטו ועתה קום ברח וכו', למה האריכה למעניתה באמור "בני שמע בקולי. ונראה לבל יאמר יעקב הנה אני פה בארץ הקדושה מתיירא, ואיך אצא לחוץ לארץ אל בית לבן הרשע, ומכל שכן שמורא יעלה על ראשי פן יוכל לי עשו בהעדר זכות הארץ. לזה אמרה שאינו כן להיותך בני ומחוייב אתה לשמוע בקולי, ותכוון בזה לקיים מצות כיבוד ומתן שכרה בצידה למען יאריכון ימיך וכו' (שמות כ יב), ובודאי לא יוכל לך. ואפשר לומר עוד באמרה בני, כוונה כנ"ל היינו היותך בני מחוייב במצותי, ובתיבות "שמע "בקולי, כיוונה לבל יאמר יעקב היאך אקבל לשון הרע להאמין זה על עשו. וז"ש "שמע "בקולי, דהדין הוא הגם שאינם רשאים לקבל לשון הרע, עם כל זה למיחוש מיהא מיבעיא, כמו שהוכיחו רז"ל (נדה ס"א ע"א) מגדליה בן אחיקם. וז"ש "שמע "בקולי, מחוייב אתה מצד הדין לשמוע בקולי:
69
ע׳וירצה עוד באמרה ועתה בני שמע בקולי. דהנה כתב האר"י ז"ל בטעם כיבוד אב ואם, דאם נשמת הבן היא עלולה משורש האב והאם, הנה בודאי הטעם הוא דבר פשוט, כי אין לעלול מציאות שפע בזולת העילה. אלא אפילו אם נשמת הבן גדולה מנשמת האב ואם, ואינה עלולה מהם בשורשם, אף על פי כן יחוייב במצות כיבוד מצד הלבוש שנותנין האב ואם לנשמה, ואפילו הניתן מן השמים הכל על ידי אותו הלבוש, ולזמן התחיה כאשר יוחזרו כל הדברים למקורם ולשורשם, אין להבן שייכות עם נשמת האב ואם, זולת אותן שהם בעצמם עלולים בשורש מנשמת האב ואם, עיין בלקוטי תורה פרשת וירא. וז"ש רבקה ועתה בני, רצ"ל הנה כעת בעולם הזה אתה על כל פנים "בני בודאי מצד הלבוש, ומחוייב אתה לשמוע בקולי, כי אחר כך בזמן התחיה מי יודע אם אתה בני עלול משורשי, אבל כעת אתה בודאי בני, על כן שמע בקולי:
70