אגרא דכלה, חיי שרהAgra DeKala, Chayei Sara

א׳ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה (בראשית כג א). הכפל בזה נ"ל, דמקודם אמר כמנין "ויהיו היו חיי שרה, היינו משנקראת שרה, (הגם שלפי החשבון נראה כי ל"ח שנה היה, אותה שנה מקוטעת היתה, כנראה מרז"ל במסכת ר"ה (י"א ע"א) עיין שם ברש"י (ד"ה למועד) ותוס' (ד"ה אלא)), אבל ל"ז שנים שלימים היו חיי שרה. והא דאפקיה בלשון "ויהיו, כי היה לה הויה חדשה מאז כבריה חדשה, שגלף לה הקב"ה עיקר מטרון (עיין ב"ר פמ"ז ב'), (כנודע שהיא סוד הה"א שניתן לה בחינת מטרנותא), ואחר כך פרט כל סך שנותיה מיום הוולדה, על כן סיים ענין בפני עצמו שני חיי שרה, ר"ל מיום הוולדה, נ"ל:

ב׳ויבא אברהם (בראשית כג ב). הנה ודאי לפי פשוטו מהר המוריה או מבאר שבע בא. אך מי יתן ונדע מהו צורך ההודעה שבא מחדש, אם להשמיענו שתיכף לעקידה מתה, זהו נשמע מהסמיכות הפרשיות. והנראה דהנה ידוקדק עוד אומרו שחברון היה בארץ כנען, וכי עד כאן לא ידענו זה, ובפרט שידענו שכל מגוריו היה בארץ כנען מיום עלותו מארץ מצרים. ונ"ל דהנה כבר כתבנו כמה פעמים שאותן הז' עממים שהיו בארץ ישראל, היו הז' קצוות דסט"א. והנה כנען הוא החסד דסט"א, (וכבר כתבנו משמעות התיבה בשם כבוד אדמו"ר מו"ה יעי"צ זצוק"ל), והנה חסד לאומים חטאת (משלי יד לד), ומהראוי להתחסד עם קונו לבל תת מקום לנוח כף רגלי החסד דסט"א, (וכן הוא בשאר המדות). והנה אברהם איש החסד, היה צריך בגמילות חסדיו להתגבר על החסד דסט"א, הוא הכנעני אשר היה בארץ בימים ההם, ועל ידי זה יוציא בלעו מפיו ויגורש מן הארץ ויירשנו אברהם. והנה להיות שגדלה חשיבות אברהם ושרה בעיניהם, בטלו כלם ממלאכתם ובאו לגמול חסד לספוד ולבכות, וחש אברהם מאוד על הדבר הזה להיות חסד לאומים, ובפרט להיות ארץ כנען חסד דסט"א, לבל יתגבר עוד בארץ ויתבקש להם עוד זמן זכות בארץ, לזה מיהר אברהם וקדם ויבא תיכף לספוד, וכולם שתקו לא ענו עוד כדי לשמוע ההספד של אברהם, אם אפילו גם הם ספדו, שלו קדם ונתגבר בחסדו. ובזה ידוקדק אומרו לספוד וכו' ולבכותה, ולמה לא אמר ולקברה שהוא העיקר יקרא דשכבי. אך משמיענו הגם שמהראוי היה מקודם להתעסק בקניית מקום הקבורה ואחר כך ההספד, עם כל זה להיות הדבר בארץ כנען, מיהר ויבא לספוד וכו' וכנ"ל. ובזה יובן המדרש (ב"ר פנ"ח ד') בקרית ארבע, א"ר עזריה שמשם יצא אברהם שרדף אחר הד' מלכים. והנה אנחנו לא נדע מה בצע לקרות שם העיר בכאן על שם שרדף אחר הד' מלכים. ולפי מ"ש יונח להיות שקראו שם העיר קרית ארבע, על שם שרדף אחר המלכים, ואם כן גדלה מעלת אברהם בעיניהם, וחשש שיבאו כולם לגמול חסד, ומיהר הוא כנ"ל:

ג׳ויקם אברהם וכו' לאמר (בראשית כג ג). צריך להתבונן מהו "הלאמר, והנראה על פי מה שלמדו רז"ל (ברכות י"ח ע"א) מכאן דמי וכו' שמוטל לפניו, פטור מכל המצות, מדכתיב ויקם וידבר, דמשמע שלא עשה שום דבר, רק דיבר ענייני הקבורה. ועל כן אמר "ויקם, דאילו לא נאמר הוה אמינא משום הכי ביטל, דהיה לועג לרש כי עמד לפני המת, על כן אמר ויקם מעל פני וכו', ואפילו הכי וידבר וכו'. והנה הוה אמינא שאני אברהם שעדיין לא נצטווה על המצות, והגם שהיה מקיים, לא היה רשאי להחמיר בנידון כזה, מה שאין כן המצווים במצות. ז"ש "לאמר לדורות, [עד] עת לחננה כי יבולע המות לנצח במהרה בימינו ונעבוד את הש"י בלי הפסק במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

ד׳לספד "לשרה "ולבכתה (בראשית כג ב). על שרה היה לו לומר. גם למה הפסיק בתיבת לשרה בין ההספד והבכיה. אך הוא לדעתי להשמיענו מה שאמרו רז"ל (שבת קנ"ב ע"ב) שהמת שומע עד שיסתם וכו', והנה אמרו ז"ל (ברכות ס"ב ע"א) כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעים וכו', כי הספדן צריך שלא למעט ולא להרבות בכבוד הנפטר, ורב אמר אחים לי הספידא דהתם קאימנא (שבת קנ"ג ע"א). ופירשו בו לומר השבחים הראויין שהוא עומד באותו המדרגה, והבן. וזה שמשמיענו לספוד לשרה ששומעת ההספד, וגם לשרה השבחים הראויים לכבודה, מה שאין כן הבכיה מה בצע להנפטר אם ממעטין או מרבין, על כן לא אמר לבכות לשרה, הש"י ישמח את עמו ישראל:

ה׳גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כג ד). היה לו לומר ביניכם. והנראה לפי פשוטו אומרו "גר "ותושב, הוא גר מארץ אחרת ונתיישבתי. בכאן יצדק לפרש גר מעולם אחר, ונתיישבתי בכאן בעולם הזה לפי שעה. והוא שאמר "עמכם, שגם אתם גרים בעולם הזה, והחי יתן אל לבו כי הוא דרך כל הארץ, על כן תנו לי וכו':

ו׳"מלפני הוא מיותר. והנראה לבל יעלה בדעתם מה השתדלות אברהם דוקא בעיר הזאת לאחוזת וכו', על כרחך יודע שיש בזה ריוח לנשמה, ולא ירצו ליתן לו, או ירבו ויעלו בדמים. לזה אמר החפזון הזה שאני נחפז, כי אני רוצה להסיר וכו' "מלפני, כי איני יכול לעסוק במצות כל [זמן] שמוטל וכו', על כן אבחרה בכאן בעיר ויהיה הנרצה כרגע:

ז׳ויענו וכו' "לאמר "לו (בראשית כג ה). לא ידענו מהו "לאמר "לו. ואפשר לומר דמשמיענו שהאמירה היתה רק לו לפנים שלא יכלו להעיז כנגדו, אבל לבם בל עמם. והנה לפי מדרש רז"ל (ב"ר פמ"ב ה') י"ל בענין אחר, דהנה הם דרשו שכך אמרו לו מלך את עלינו נשיא את עלינו אלקי את עלינו, (ודרשו הנך ג' תיבות "אדני "נשיא "אלקים (בראשית כג ו) כל אחד בפני עצמו), והשיב להם אברהם אל יחסר העולם מלכו וכו'. והנה מאין שפטו תשובת אברהם. י"ל שדרשו "לאמר לו, רצ"ל שאמרו דברים כאילו עד שהפעילו אמירה לאברהם, שהוכרח להשיבם אל יחסר וכו'. ועוד י"ל לפי מדרש רז"ל (ב"ר פס"ב ג') שדרשו שכל מי שבא לגמול חסד לשרה, זכה בחיים לגמול חסד לאברהם ביומא הילולא דידיה, ובזה תראה שאברהם אמר ואקברה וכו' מלפני, והם לא אמרו מלפניך, כי על גמילות חסד שגמלו, זימן י"י בפיהם לשון דמשתמע לתרי אפי, ויהיה הכונה גם על אברהם, במבחר קברינו קבר את "מתך (היינו את גופך בעצמך), איש ממנו וכו' (כי נחיה כלנו אז ביומא דהילולך, ואז איש ממנו וכו') לא יכלה וכו', והבן. וז"ש ויענו בני חת את אברהם לאמר לו, שענו בו בלשון שהדברים מגיעים אליו:

ח׳ואחרי כן קבר אברהם וכו' (בראשית כג יט). אחרי מופלג. וקשה מפני מה הפליג את קבורתה והשהה המצוה. ויתכן על פי דברי הזהר (ח"א קכ"ח ע"א) שאמרו כי חוה עמדה כנגדו כאשר רצה לקבור את שרה, עד שפייסה אברהם והניחה בקבורתה אצל אדם, ממילא מקודם קבר את חוה ואחר כך את שרה. וזהו שרמזה התורה ואחרי כן מופלג ורחוק ממעשה הקנייה קבר את שרה, כי בנתיים קבר את חוה:

ט׳במדרש (ב"ר פנ"ט ו') ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א). שלשה נכתרים בזקנה ובימים, ושלשתן היו ראש לנסיון, אברהם, יהושע, דוד. אברהם ראש לאבות, יהושע ראש למלכות משבט אפרים, דוד ראש למלכות משבט יהודה, עכ"ל. וקשה להבין מהו הכוונה ראש לנסיון. ועוד צריך להתבונן יהושע היה ראש למלכות מאפרים, אם כן שאול היה ראש למלכות מבנימן, וכן כל שאר המלכים מהשבטים שאין לך שבט שלא העמיד מלך כמו שאמרו רז"ל (סוכה כ"ז ע"ב). ונ"ל נסיון פירושו לדוגמא, כענין המוכר שיש לו הרבה סחורה למכור, ומראה להקונה חתיכה קטנה לנסיון ולדוגמא, כזאת וכזאת אני רוצה למכור לך הרבה. והנה רצה השי"ת להעמיד ג' אבות לישראל, והראשון היה אברהם, הראה הקב"ה הנסיון והדוגמא מה שעתיד להעמיד אחר כך. והנה השי"ת עתיד להעמיד תרין משיחין מאפרים ומיהודה, והראה דוגמתן ביהושע ודוד, על כן נאמר באלו הג' זקנה וימים, היינו שהם הזקנים של הימים שיבואו אחרי כן, נ"ל:

י׳"ויקם "שדה "עפרון (בראשית כג יז) ר"ת עש"ו. רמז שגם ראש עשו יקבר במערה, על כן נרמז בראשי תיבות, לרמז לראשו דייקא:

י״אואחרי כן וכו' את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא וכו' (בראשית כג יט). בכל מקום כתיב אשר על פני וכו', וכאן חסר אשר. והנראה דהנה כל הצדיקם ההולכים לעולם הבא הולכים דרך מערת המכפלה, ואברהם אבינו אינו מניח ליכנס לגיהנם מי שהוא נימול, חוץ מהבא וכו', דנמשכה ערלתו ולא קא מבשקר ליה (עיין עירובין י"ט ע"א), ומכל שכן דלא קא מבשקר למי שאינו נימול כלל, הנך רואה שזכות המילה הוא שגרם למערת המכפלה. והנה ממרא נתן העצה על המילה (ב"ר פמ"ב ח'), ועל ידי העצה הזאת זכו האבות למערת המכפלה, (הנה רואה שמקום המערה נתגלה לאברהם אז אחר המילה בעת ביאת המלאכים כמבואר בזהר (ח"א קכ"ז ע"ב)), על כן נאמר בקבורת האבות "אשר על פני ממרא, רצ"ל "האושר ההוא זיכה להם ממרא בעצתו, מה שאין כן בקבורת שרה שלא נתחתמה בה המילה:

י״בואברהם זקן וכו' ברך את אברהם "בכל (בראשית כד א). דרשו רז"ל (ב"ר פנ"ט ז') שהשליטו ביצרו, יתכן לפרש דהנה תרין חללי ליבא, חלל הימיני לדרום הוא משכן הנפש האלקית ומשם היצר טוב, וחלל השמאלי משכן הנפש הבהמיות ומשם היצר הרע, והנה הצדיק המהפך מר למתוק, ומגרש את תאות נפש הבהמיות ומתהפך הכל לטוב ויצר טוב, מתפשט משכן הנפש הקדושה גם לחלל השמאלי. וזהו וי"י ברך את אברהם, "ברך מלשון "המבריך, את אברהם היינו נשמתו (עיין זוהר ח"א קכ"ב ע"ב) כלולה מרמ"ח הברוכה בכל, היינו גם לחלל השמאלי. וזהו שדרשו שהשליטו ביצרו:

י״גועוד דרשו (ב"ר פנ"ט ח') אצל העבד המושל בכל אשר לו (בראשית כד ב), המושל ביצרו כמותו, היינו כמו אברהם. והפירוש הוא המושל "בכל, באותו "הבכל אשר לו היינו לאברהם, אבל אנחנו לא נדע מה צורך להקדמות הללו קודם שליחות העבד. ונ"ל דהנה קיים אברהם אבינו כל התורה ואפילו דקדוקי חז"ל (יומא כ"ח ע"ב), והאיך צוה להעבד לנגוע בברית קדשו, ורבינו הקדוש לא הניח ידו למטה מטבורו (שבת קי"ח ע"ב), והחשש הזה הוא ענף ושמירה למצות לא תעשה דאורייתא ממעשה דער ואונן. לזה הקדים וי"י ברך את אברהם "בכל, השי"ת השליטו ביצרו ואין חשש, אבל הא קשיא הא גם העבד חייב במצות לא תעשה, והאיך הניח העבד את ידו על ירך אברהם אדוניו שאסרו חז"ל אפילו להסתכל (סנהדרין צ"ב ע"א), על כן הקדים שהוא גם כן היה מושל ביצרו כמו אברהם, נ"ל:

י״דמדרש (ב"ר פנ"ט א') ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א). כתיב (משלי טז לא) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והענין פלאי לא נודע כוונתו. ונ"ל דהמדרש בא לתרץ מאי דקשה האיך שייכת ראש הפסוק לסופו מה לו להשמיענו כשאברהם זקן היה אז בירכו ד' בכל, לא היה לו להשמיענו רק שהשי"ת קיים הבטחתו ובירך את אברהם בכל הטוב. והנראה דהנה כתבו תלמידי הבעש"ט על פי דברי הר"י ז"ל שהודיע לנו שהי"ג מדות שאמר מיכה (ז יח) מי אל כמוך, המה מכוונות נגד הי"ג מדות שבתורה אל רחום וחנון (שמות לד ו). והנה הי"ג מדות שבמיכה (ז יח) הם עליונים יותר כנודע, והי"ג מדות שבתורה הם המאירים לזעיר אנפין, (וידוע דמזעיר אנפין ואילך נקראים המדות ימים, בסוד ששת ימי הבנין, והוא בחינת "זמן בגימטריא "מה "בן, ולמעלה מזה הוא בחינת "זקן, אשר הוא בחינת המדות העליונות). והנה כתבו תלמידי הבעש"ט דבמדות עליונות שבמיכה, המדה השישית "כי "חפץ "חסד "הוא, מה שאין כן בי"ג מדות שבתורה המדה הששית "ורב "חסד, וגם אות "חסד סתם, וכתבו להתבונן החילוף הוא בדמיון, ויש לך אדם שמתחסד עם חבירו, כשרואה שחבירו מצטרך לאיזה דבר הנחסר לו, הוא מתחסד עמו ונותן לו המצטרך לו, אבל לא ירדוף לבקש איזה איש שיהיה חפץ לקבל חסד, לזאת הבחינה יקרא במדות עליונות אשר שגבה מעלתם מאד כי חפץ הוא, רודף אחר החסד למצוא כלי מוכן לקבל החסד, (וכשיגיע השפעה הזאת ממדות עליונות על ידי הצינורות המשפיעים לזעיר אנפין, נקרא המדה "ורב "חסד, נ"ל והבן הדבר). והנה האדם העושה "חסד סתם כנ"ל, מעורר מדת "החסד שבזעיר אנפין להתחסד עמו אם יהיה כלי מוכשר לקבל, מה שאין כן כשהאדם הוא רודף אחר החסד, כמו שהיה אברהם אבינו שהיה מצטער ורודף אחר האורחים להתחסד עמם, הנה פועל להאיר מדת "חפץ "חסד לזעיר אנפין, אז רודפין מן השמים גם כן אחריו להמציא לו כל טוב מבלי חסרון בין ראוי' וכו'. והנה זה הנאמר בתורה "ואברהם (היה פועל במעשיו, אשר) זקן (היינו המדות העליונות מבחינת עתיק), בא בימים (היינו בזעיר אנפין הנקראים ימים, על כן) וי"י ברך את אברהם בכל מילי מיטב מבלי שום חוסר, כי חפץ חסד נשפע לו. וז"ש המדרש לפרש הדבר כתיב עטרת תפארת, (רצ"ל עטרת וכתר של תפארת, היינו הזעיר אנפין שנקרא תפארת, היא בחינת) שיבה (היינו בחינת הזקן העליון, והאיך יפעול האדם זה להמציא השיבה להיות עטרת של תפארת, להשפיע לו מבלי חוסר מבחינת חפץ חסד, אזי אמר) בדרך צדקה תמצא, (כי יש צדקה בחינת חסד סתם, ויש בחינת צדקה רודף אחר הצדקה, ואז ימציא בחינת חפץ חסד), הבן הדבר:

ט״וזקן ביתו (בראשית כד ב). זקן ב' במסורה. דין. ואידך זקן אהרן (תהלים קלג ב). הנה נאמר באהרן (מלאכי ב ז) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כן היה בעבד הנאמן הזה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (יומא כ"ח ע"ב), הנה שפתותיו שמרו דעת מה שלמד מאברהם, ואחרים תורה יבקשו מפיהו:

ט״זבקע (בראשית כד כב). ב' במסורה. דין. ואידך בקע לגלגולת (שמות לח כו). וז"ש רש"י (על פי דברי חז"ל (ב"ר פ"ס ו')) רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, וגם רמז לה על יעקב "בקע משקלו, ושני צמידים "עשרה זהב משקלם הרי י', אתוון "יעקב. וידוע הדבר מהייחוד להרחיק החיצונים, ב' פעמים אלקים בגימטריא "בקע, ובצירוף י' אתוון הרי "יעקב. וזה שרמז בקע לגלגולת:

י״זהנה העבד שאל היש בית אביך מקום לנו ללין (בראשית כד כג), ורבקה השיבה ללון (בראשית כד כה). ודרשו בו רבותינו (ב"ר פ"ס ו') הוא שאל על לינה אחת, והיא השיבה לינות הרבה. ומה בצע בזה שאמרה לינות הרבה, ובפרט שלא נתהווה כך כי תיכף הלך מאתם. והתבוננת בתרגום אומרו אתר "כשר למבת, וצריך להתבונן למה הוסיף תיבת "כשר. והנראה העבד הנאמן שדלה ומשקה מתורת רבו בודאי קיים כל דברי חז"ל, והנה הישן בכילה שאיש ואשתו דרים בתוכו, עליו נאמר (מיכה ב ט) וכו' (עירובין ס"ג ע"ב). והנה שאל היש מקום כשר ללין, דהיינו שהאשה היא נדה שבדורות הקודמים היו מרחיקין את הנדות מביתם, והיו מייחדין להם חדר בפני עצמו, כמ"ש השל"ה אצל רחל שאמרה ללבן כי דרך נשים לי (בראשית לא לה), והיא השיבה ללון לינות הרבה, כי רוח הקודש נזרקה בה שימות בתואל, ויהי אתר כשר ללינות הרבה, נ"ל:

י״חויענו בני חת (בראשית כג ה). נמסר י"ג ריש פסוק, כן הגיה בספר מבין חידות. היינו לשון ענייה בריש פסוק, היא י"ג פעמים בתנ"ך. ונ"ל סימן לדבר ויען כל העם קול "אחד (שמות כד ג) (גימטריא י"ג), הנה ענייה הוא בקול רם, והוא מנין אחד, להורות לומר אחד (דברים ו ד) בקריאת שמע בקול רם. והנה בפעם הראשון ענייה בריש פסוק הוא דין ויענו בני "חת, רמז דעיקר עניית אחד היא מתחלת בחי"ת, כי אין להאריך באלף. עוד יש לרמז במסורה ענייה בריש פסוק מנין אחד, מה שאמרו חז"ל (תענית ב' ע"א) שלש מפתחות בידו של הקב"ה ולא מסרן ביד שליח, של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים, ואמרו במדרש הנעלם פרשת וירא (זוהר דף קי"ח ע"א) תנו רבנן ג' דברים הללו אינם באין לעולם אלא בקולות, קול חיה דכתיב (בראשית ג טז) בעצב תלדי בנים, וכתיב (בראשית ל כב) וישמע אליה אלקים. קול גשמים דכתיב (תהלים כט ג) קול ד' על המים, וכתיב (מלכים א' יח מא) כי קול המון גשם. קול תחיית המתים דכתיב (ישעיה מ ג) קול קורא במדבר, עכ"ל. הנה הענין בקול רם הראשון, נכתב בתורה ויענו בני "חת בגימטריא ג' פעמים "קול, ונמסר העניה בריש פסוק מנין "אחד, לרמוז שאותן הג' דברים שבאין על ידי קול, נמסרו ביד "האחד המיוחד:

י״טשמענו אדוני וכו' (בראשית כג ו). שמענו נמסר לי"ת, (לא ידעתי למה השמיטו בעל ספר מבין חידות). רמז דהנה "ויענו בני חת רבים כאחד, "שמענו לשון רבים נמסר לית, היינו אין דוגמתו שמועה מרבים, כי תרי קלי לא משתמעי, אך בחביבות מצוה בשעתה משתמעי כמו שאמרו חז"ל (ר"ה כ"ז ע"א), וכאן באברהם היתה מצוה בשעתה, וזהו ויענו וכו' לאמר לו, והבן:

כ׳בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחזת קבר (בראשית כג ט). יש לפרש "בכסף "מלא, כשיתמלאו ימי למנין "כסף, אז יתתנה לי דייקא לאחזת וכו', כי אז יוולד עשו, ובעבורו יצטרך לילך בדרך כל הארץ, שלא אראנו יוצא לתרבות וכו' (עיין ב"ב ט"ז ע"ב). [דבריו צריכים עיון]:

כ״אועוד יש לרמז בכסף מלא (בראשית כג ט). הבי"ת דבכסף הוא בעבור, ורמז בשביל שלשם קבור אדם וחוה, על כן יתננה לי שאני תיקונם. והנה כסף רמז "לאדם, כי "האדם "עץ השדה (דברים כ יט), אדם הוא הוי"ה דאלפין. והנה הויה בחשבון הכפל אות על אות כזה, י' פעמים ה' נ', ה' פעמים י' נ', ו' פעמים ה' ל', ה' פעמים ו' ל', סך הכל בגימטריא "עץ, ובגימטריא "כסף "מלא הכוונה על חו"ה, שהוא סוד המילוי דשם מ"ה ("אדם) בגימטריא "חו"ה:

כ״בעוד יש לרמוז "בכסף "מלא (בראשית כג ט), כאשר ימלאו אותיות "כסף במילוי כזה כ"ף סמ"ך פ"א בגימטריא "אש, והוא כמו שאמרו רז"ל (זוהר ח"א קכ"ז ע"ב) שראה תמיד לשם אור גדול, (והאור הוא א"ש), ועל כן המקום המקודש הזה לא יתכן להדיוט, ונצטרך גם כן לפרש "בכסף, "הבית בעבור כנ"ל:

כ״גויש לרמוז עוד "בכסף מלא (בראשית כג ט). המילוי של "כסף, דהיינו מילוי כסף כזה כ"ף סמ"ך פ"ה, (כי לפעמים מתמלאות פ"ה בה' והוא מפורסם במקובלים), המילוי לבד כזה ף' מ"ך ה' בגימטריא קמ"ה, הוא שם קדוש מע"ב שמות, והוא מסוגל למלוכה בסוד הק"ם מלכין (דניאל ב כא), ויוסף אמר קמ"ה אלומתי (בראשית לז ז). והנה אברהם המליכוהו עליהם עם עולם, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"ב ה') אל עמק שוה הוא עמק המלך (בראשית יד יז). והנה ממשפט המלוכה שדותיכם וכרמיכם יקח (שמואל א' ח יד), ואמר ברמז "בכסף מלא (כנ"ל), מוכרח ליתן לי ממשפט המלוכה. עוד יש לרמז "בכסף מלא, "כסף "מלא בגימטריא רל"א, לרמז ששם טמונים אנשים שלא נולדו מאשה, רק על ידי צירופי רל"א אלפי ביתות והם אדם וחוה:

כ״דכי אל ארצי וכו' (בראשית כד ד). זה הפסוק במסורה אחד מן ה' פסוקים דמטעים בהון "אם, היינו הגם שחסר תיבת אם במשפט בלשון, דהיה לו לומר כי אם אל ארצי, עם כל זה מטעים בהון א"ם והוה במקרא חסר, וצריך להתבונן למה חסר תיבת א"ם. ונ"ל דהנה זה מחכמת התורה משמיענו דיבור הקדוש של אברהם איך שלבו בטח בי"י יעזרהו ואמר כי אל ארצי, והחסיר בדיבורו תיבת א"ם, שכפי לשון הקודש תיבת אם מורה על הספק אם יהיה כך, אבל אברהם החסיר תיבת א"ם, להורות שחסר הספק בזה שבודאי יהיה כך כשתלך לשם ולקחת בודאי אשה וכו'. והנה העבד לא התחכם בדיבורו זה, ושאל אולי לא תאבה וכו' (בראשית כד ה) , והשיב לו י"י אשר לקחני מבית וכו' הוא ישלח מלאכו וכו' (בראשית כד ז) ואין בזה ספק, ואם לא תרצה להאמין, הנה אין האחריות עליך, רק ונקית משבועתי זאת (בראשית כד ח), אבל לא אצטרך להודיע לך האיך אעשה, כי אני יודע שבודאי יהיה כך, ולפי זה לא נצטרך לדחוק ולומר יקח לו מבנות ענר וכו', שהוא דבר שאינו מבואר בכתוב:

כ״הותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד וכו' ותשאב לכל גמליו (בראשית כד כ). יש להתבונן מה משמיענו בזה שהריקה הכד מתחילה ואחר כך רצתה לשאב לגמלים. והנראה דהנה כתוב בספר חסידים אם בירך על צלוחית מים ונשאר בכלי, לא יתן ממנו לגוי ולבהמה, הואיל שהזכיר שם שמים על הדבר, אינו מהראוי ליתן ממנו לבהמה. והנה מבואר הענין בכאן שהעבד הנאמן הזה שדלה והשקה מתורת רבו, בודאי בירך על המים והזכיר שם שמים, וכששמעה החסידה הזאת שהזכיר שם שמים, אמרה אין מהראוי ליתן מזה להגמלים, על כן אמרה אל העבד גם לגמליך אשאב מחדש, ותמהר ותער כדה הוריקה מקודם את המים ששתה העבד, ואחר כך ותרץ אל הבאר לשאב:

כ״ומדרש פרשה ס' (ב"ר פ"ס ב') כתיב (משלי יז ב) עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה. עבד משכיל זה אליעזר, ומהו השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו, שמא יבא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי, מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, ימשול בבן מביש זה יצחק, שבייש את כל אומות העולם בשעה שנעקד על גבי המזבח, ובתוך אחים יחלק נחלה בתוך ישראל, מה אלו מזכירין זכות אבות, אף זה מזכיר זכות אבות, עכ"ל. צריך להתבונן מהו ממשלה שמשל העבד ביצחק. וגם צריך להתבונן מ"ש בתוך אחים יחלק נחלה, מה אלו מזכירין זכות אבות וכו'. וגם מי הכריחו למדרש לפרש המקרא על אליעזר. ונ"ל דבעל המדרש דקדק פתח בבן וסיים באחים. וגם פתח בממשלה וסיים בחלוקה. על כן דרשו על אליעזר, ומקובל בידינו מהאר"י ז"ל שנתגלגל בכלב בן יפונה, על כן בעצת מרגלים הלך עד חברון (במדבר יג כב) אל אדוניו אברהם, שתעמוד לו זכותו שלא יכשל בעצת מרגלים (סוטה ל"ד ע"ב), על כן ניתן לו לנחלה הארץ אשר דרך בה (דברים א לו), והנה זכה ויצא ממנו חוטר מגזע ישי מלכות בית דוד כנודע. וזהו עבד משכיל (זה אליעזר, זכה אשר) ימשול בבן מביש (זה יצחק, שממנו יצא מושל בזרע יצחק, כי הוא נתגלגל בכלב אשר ממנו יצא חוטר וכו'), ובתוך אחים יחלק נחלה, היינו חברון שניתנה לו למורשה, וניתן לו גם חלק האחים (היינו המרגלים), כמד"א (במדבר יד לח) ויהושע וכלב חיו מן האנשים וכו' כמו שאמרו חז"ל (ב"ב קי"ח ע"ב):

כ״זבמבחר קברינו (בראשית כג ו). נמסר לית ומלא. והיינו מלא יו"ד, (ולא ידעתי למה השמיטו בעל מבין חידות). רמיזת המסורה לית קבר כזה בכל העולם מכוין כנגד פתח הגן עדן, שהוא שכר עולם הבא. והנה עולם הזה נברא בה"א ועולם הבא ביו"ד כמו שאמרו רז"ל (מנחות כ"ט ע"ב), והנה אמרו במבחר קברינו מלא י' כנ"ל, ונמסר לית היינו אין כמוהו ביו"ד בכל העולם, וגם מלא יו"ד להורות על י' הויות הנרמזות בתיבת "חברן, עיין במגלה עמוקות בפסוק (בראשית לז יד) וישלחהו מעמק חברן:

כ״חנשיא אלקים (בראשית כג ו). נמסר ו' רפין, היינו שב"א בראש התיבה קרוי רפי, כי לא יבא אחריה דג"ש לעולם, כן הוא בספר מבין חידות. רמיזת המסורה נ"ל, דהנה שבא נקודת הגבורה והדין, להורות ששה פעמים ניתן הנשיאות ממלכות בית דוד בדין, ונדחה מהם נשיאתם. א' בימי אבשלום. ב' בימי רחבעם. ג' בימי עתליה. ד' בימי צדקיה. ונשארה עדיין הנשיאות בידם, להיותם ריש גלות בכל דור, עד שנדחית הנשיאות בימי ר' יוחנן בן זכאי, כי היה רבן גמליאל קטן כנודע, והוא ביקש מאספיינוס להישאר שושילתא דרבן גמליאל (גיטין נ"ו ע"ב), והנה הוא פעם החמישי. ו' הוא זמן הזה, שבעוה"ר נידחות לגמרי עד שתשוב המלוכה למלך המשיח במהרה בימינו. והנה בכאן פעם הראשון נשיא אלקים וכו', נשיא בשבא ניקוד הדין, רצ"ל מן הדין ראוי לך הנשיאות מפני קדושתך. וז"ש נשיא אלקים, דין. ב', וירא אותם שכם בן חמור החוי נשיא הארץ (בראשית לד ב), גם כן מן הדין היה ראוי לו הנשיאות, כי היה בו ניצוץ הקדוש נשמת ר' חנינא בן תרדיון. ג', נתנאל בן צוער נשיא יששכר בחנוכת הנשיאים (במדבר ז יח), ואמרו חז"ל (במ"ר פי"ג ט"ו) נתנאל בן צוער השיאן עצה זו, ואמרנו לשם על כן נאמר בו (במדבר ז יט) הקר"ב את קרבנו, הקר"ב חסר י' המורה על חכמה, להורות שנתן מחכמתו לאחר, והנה שהוא יעצם ונתן להם עצה מן הדין שיהיה נשיא, על כן נכתב נשיא בשבא המורה על דין. ד', ושם איש ישראל המכה וכו' נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה יד), בדין הוא שיהרג שהיה נשיא לשבט שמעון שקנא אל הזנות, והוא פרץ גדר הזנות, ועוד שהיה גלגול שכם. ה', כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה וכו' (במדבר כה טו), בדין הוא שיהרג הנשיא ההוא, שהוא היה ראש אומות והפקיר את בתו לזנות, וגם כן היודע גלגול כזבי יבין הדבר. וא"ו, (בדברי הימים א' ב י) נחשון בן עמינדב נשיא בית יהודה, בדין הוא שיהיה נשיא, שקפץ לתוך הים (סוטה ל"ז ע"א), היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (תהלים קיד ב):

כ״טויהיו חיי שרה (בראשית כג א). במסורה בספרים מדוייקים נכתב ויהיו בחטף פתח. בספר מבין חידות הרבה להשיב אפו על הספרים המדוייקים, באמרו בשם ר' משה הנקדן באמת כל אחה"ע דינו לינקד בחטף פתח, אך ג' מבטלין יש, ואחת מהנה חירק באות משמשת לפני לשון הויה מבטל חט"פ, כמו יהיו תהיו, והספרדיים מוסיפין עוד כאשר יש יו"ד אחר אחה"ע, אם כן לפי זה בכאן יש ב' מבטלין, מהיכן יצא לספרים לנקדו בחטף, עד כאן דבריו. ולי הקטן מן התימה עליו כיון שנכתב הדבר במסורה, הלא ידוע כמה דברים במסורה אשר הם נמסרים שלא כמשפט, רק הוא על פי טעמים כמוסים, כידוע משם בשמ"ת בת ישמעאל (בראשית לו ג), ואסנ"ת (בראשית מא מה), ומי כמוכ"ה (שמות טו יא), וכמה עניינים אשר לא יכילם הספר, ואין להשתמש בעניינים על פי כללי הדקדוק, רק על דבר שאין ידוע המסורה, ממילא מן הסתם יש להשתמש בניקודו ובטעמו על פי כללי הדקדוק, אבל דבר שנאמר במסורה מיניה לא תזוע, ממילא המסורה שכתבה בספרים המדוייקים כך, היינו בספרים המדוייקים כתבו כי כך נמסר במסורה. ואני אומר לפי דעת הספרים המדוייקים טעמא רבא, דהנה אמרו במדרש (ב"ר פנ"ח א') על ויהיו חיי שרה, יודע י"י ימי תמימים (תהלים לז יח), אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, בתחילה הנה ילדה מלכה וכו' (בראשית כב כ), ואחר כך ויהיו חיי שרה, עכ"ל. הנה עבור זה נמסר חטף פתח הה"א, ה"א רמז לנוק' קדישא, הנה רמז בחט"ף פת"ח עד שלא נחט"ף זאת פתח"ה זאת, הבן זה. וכן לדעת ר' יוסי במדרש (ב"ר פנ"ח ה') ויבא אברהם וכו' (בראשית כג ב), מהיכן בא מהר המוריה ומתה שרה מאותו הצער, לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה, עיין ברש"י בחומש. ומפרשים דברי רש"י ז"ל, שהמבשר אמר פתיחת דבריו שנזדמן בנה לשחיטה, ולא סיים דבריו שהוא חי, וקודם סיומו יצאה נשמתה. וזהו שנרמז בחט"ף פת"ח, אשר תיכף בפתיחת הדיבור נתחטפה, על כן יצא מכללי הדקדוק להורות על כל הנ"ל, ועוד חזון למועד:

ל׳וידבר אתם (בראשית כג ח). ו' במסורה כצ"ל, והוא ו' פעמים כתיב במקרא דבור סמוך לאתם, (כן הוא בספר מבין חידות). ונ"ל רמיזת המסורה על פי מ"ש בספר הקנה שהדיבור אינו יכול לגלות את הדעת והשכל שמשכיל האדם, רק חלק שמינית. ונ"ל דהנה הדעת יורד דרך החושים אל הפה, והנה בין המוח כלי הדעת ובין הפה, הם ו' כלי החושים, ב' עינים, ב' אזנים, ב' נקבי החוטם. וזה שנרמז ו' פעמים דיבור אצל את"ם, הבן:

ל״אויתן לי וכו' (בראשית כג ט). ויתן י"ג רפויין, כצ"ל (ספר הנ"ל). והכוונה י"ג פעמים כתיב ויתן בשב"א. רמיזת המסורה נ"ל, הנה שב"א הוא דין, וכשיש דין ח"ו מן הצורך למתנה מתנת חנם, ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט) אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי (ברכות ז ע"א), והוא על ידי י"ג מדות של רחמים. על כן נרמז י"ג פעמים וית"ן לשון מתנה בשב"א, להמתיק הדין על ידי י"ג מדות של רחמים:

ל״בבכסף (בראשית כג ט). ט"ו רפין כצ"ל. היינו בשב"א יסורים הם בחינת חסדים מכוסים, והם בחינת דין אצל התחתונים, על כן יתואר עניינם לבחינת שם י"ה, בסוד הכתוב (תהלים צד יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו י"ה (עיין ברכות ה' ע"א), והמתקתן על ידי כסף, כידוע מסוד פדיון נפש מהשם הויה במספר ק"ס מנין כס"ף, מנין האדם ע"ץ השדה (דברים כ יט). על כן נרמז ט"ו פעמים (מנין י"ה) בשב"א בכס"ף, כשיש ח"ו איזה יסורים, ימתקו בכס"ף:

ל״גביני ובינך מה הוא (בראשית כג טו). ד' במסורה. היינו כלל בידינו תיבת מ"ה הסמוכה לאותיות רא"ה, היא קמוצה. וכאן ד' פעמים יוצא מן הכלל מה פתוחה. א' דין. מה היא ואת מתך קבר. ב', וראיתם את הארץ מה הוא (במדבר יג יח). ג', בזכריה (ה ה) ויאמר אלי שא נא עיניך וראה וכו' ואמר מה היא ויאמר זאת האפה היוצאת וכו' וזאת אשה אחת יושבת בתוך האפה. ד', תהלים (לט ה) הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה הוא וכו', (תהלים לט ו) אך כל הבל כל אדם נצב סלה. רמיזת המסורה עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת מטיפה סרוחה וכו', למקום עפר רימה ותולעה (אבות פ"ג מ"א). הנה הם ג' דברים שהם ד', חוץ לזה שהולך למקום עפר, אבל על ידי העפר מתהווה בטבע רימה ותולעה. והנה העין ראש הסרסור לעבירה, על כן תיבת מה הרמוז לאדם, כשהוא סמוכה לאותיות רא"ה קמוצה, רמז לקמוץ העינים לבל יסתכלו בהבלי עולם, אך באותן הדברים שצוה עקביא להסתכל. זה רמיזת המסורה מה פתוחה דין, מה היא ואת מתך קבר, רמז לאן אתה הולך למקום עפר. ב', וראיתם את הארץ מה הוא, טבעה להתהוות ממנה רימה ותולעה. ג', מה הוא וכו', וזאת אשה אחת וכו', הנה היא מאין באת ילוד אשה מטיפה סרוחה. ד', ומדת ימי מח הוא וכו', אך כל הבל כל אדם נצב סלה, מוכרח כל אדם להתייצב לדין על כל הבל פיו, ואפילו שיחה קלה וכו' (חגיגה ה' ע"ב), וזהו לפני מי אתה עתיד וכו':

ל״דויקם השדה והמערה וכו' (בראשית כג כ). כל הפסוק איני יודע מה מלמדינו. והנראה שמרמז לנו זה שאמרו רז"ל שכל נשמת צדיק הולך במשרים דרך מערת המכפלה, שדרך שם הוא מעבר לגן עדן, ועל ידי זה מתבטלין גם דיני הגוף בקבר. וז"ש ויקם השדה והמערה אשר בו, (שהולכת עד פתח הגן עדן) לאברהם (כפשוטו, וגם כל נשמה בקדושה רמ"ח אברים נקראים אברה"ם כנודע מהזהר (ח"א קכ"ב ע"ב)), לאחזת קבר מאת בני חת, (כבר כתבנו רמז בני ח"ת, המה כחות הדין והגבורה מלשון חת"ת), ורצ"ל שבהליכת אברהם היא הנשמה לשם, אזי אוחז הקבר ומצילו מיד בני ח"ת, וישכון גם הגוף לבטח עד אשר יעמוד לקץ הימין:

ל״הואברהם זקן בא בימים וי"י ברך וכו' (בראשית כד א). כל הפסוק איני יודע מה מלמדינו, ודרשות רז"ל ידועים. אבל עוד יש לאלקי מילין כי התורה נצחיות הוא ללמדינו דעת בכל מקום ובכל זמן, ובלא זה קשה למה ליה למימר וי"י ברך את אברהם, היה לו לומר וי"י ברכו כיון דעלי' קאי. והנראה לפרש דהנה ידוע כי מאתו לא יצאו הרעות רק הכל טובה, רק דישנם חסדים מגולים וחסדים מכוסים, והנה החסדים המכוסים נראים לנו בעולם הזה יסורים ח"ו, אבל המסתכל בחכמה בתכליתן, יבין כי הם חסדים ואדרבה הם יותר במעלה כנודע, ולהיות שכח שכלינו קצר מהשיג, לזה אנו מבקשים (תהלים פה ח) הראנו י"י חסדיך היינו חסדים מגולים, כי אין בנו כח לסבול המכוסים. והעצה היעוצה בראות האדם יסורים על שונאי ישראל, אזי יתעורר בחכמה ויבא למדת אין, והחכמה מאי"ן תמצא (איוב כח יב), ויתבטלו הדינים ויתראו החסדים הגדולים בגילוי, (והמשכיל על דבר יבין כח החסדים המכוסים, שבחינת חכמה מכוסה כנודע להטועמים מעץ חיים), כי באי"ן אין ניכרין הקצוות לימין ולשמאל, ואם כן הכל טוב וחסד. וז"ש ואברהם זק"ן (היינו בחינת חכמה נקרא "אברהם "זקן, כי החסד נקרא אברהם סתם, מה שאין כן חסד עליון נקרא אברהם זק"ן זה שקנה חכמה), בא בימי"ם (היינו בקצוות, אז) וי"י ברך את אברהם בכל בכל עניינים, כי אפילו המכוסות נתגלו לעיני החכמה שהם חסדים גדולים ויתבטלו הדינים, והמשכיל על דבר ימצא טוב טעם ודעת כי אי אפשר לפרש הכל בכתב. וירמוז עוד בסוד הגלגול, דהנה הנשמה צריכה להתגלגל כמה פעמים עד אשר תקיים כל פרטי התורה והמצות וכל חלקי פרד"ס התורה, והנה הוא כמעט מן הנמנע ובפרט בדורותינו, והעצה היעוצה לזה כאשר האדם כולל את עצמו באהבה עם כלל ישראל, אז נחשב לו גם המצות שמקיימין חבריו כאילו הוא קיימם. ועוד עצה היעוצה שילמוד בתורה כל פרטי המצות, ויקבל על עצמו לקיימם בעת בואם לידו, אז מחשבתו הטובה השי"ת יצרפנה למעשה, (הגם שהמעשה הוא מהנמנע כגון עבודת הקרבנות וכיוצא, ולא יצטרך להתגלגל ורק לבא בסוד העיבור לפי שעה להאדם המקיים המצוה בזמנה כנודע), וזולת העצות הללו אזי אין מבוא כמעט להנצל מגלגול עד כמה פעמים, והנה אברהם נקרא הנשמה הכלולה מרמ"ח אברים רוחניים, וכמו שאמרו במדרש הנעלם (זוהר ח"א קכ"ב ע"ב). וז"ש ואברהם זק"ן בא בימים, היינו הנשמה אשר כבר זקינה מכמה דורות, והוצרכה שוב לבא בימי"ם תחת הזמן, מה עושה השי"ת שיושלם גלגולה, אזי והש"ם בירך את אברהם בכל, היינו השי"ת בירכו ועזרו שיוכלל עם כללות ישראל, אזי יושלם תיקונו בתוך הכללות, או בכ"ל בהתמדת לימוד התורה שהיא כללות המצות, שהיא תלמוד תורה כנגד כולם (פאה פ"א מ"א), ויחשב לו למעשה כנ"ל:

ל״ווירמוז עוד על פי מה שנדע בסוד הגלגול, שלפעמים נשמה מתוקנת הוצרכה לבא בגלגול לצורך תיקון הדור, (ובפרט לפי דעת המקובלים הסוברים שהנהגת העולם על פי סדר השמיטות, סוברים הם שלפעמים לצורך הדור יבא נשמה משמיטה שעברה, והן הם אותם הנשמות שנאמר בהם היה, שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ל ח') עולם חדש ראה). והנה זאת הנשמה נפשה בשאלתה, הלא אני כבר תקנתי המגיע לחובתי, ולמה אהיה מעותד למקרים למלחמת היצר ופן אלכד ח"ו, אזי השי"ת מבטיח לאותה הנשמה שלא יזדקר לפניה שום חטא ועון, ומשליטה על היצר. וזהו (בראשית כד א) ואברהם "זקן, (היינו נשמה זקינה שקנתה חכמה כבר והיא מתוקנת מכל וכל), בא בימים (הוצרכה לפעמים לבא בימים היינו תחת הזמן, ובפרט לפי דעת חכמי השמיטות יצדק מאוד, להיות השמיטה זו שמיטות הגבורה, והשמיטה שעברה שמטת החסד, יצדק מאוד "ואברהם "זקן, היינו נשמת החע"ד משמיטת החסד הנקרא אברה"ם, והוא זק"ן משמיטה שעברה), ובכדי שלא ישלוט עליו היצר אזי וי"י ברך את אברהם בכ"ל, ומה מתקו דברי רז"ל (ב"ר פנ"ט ז') שהשליטו ביצרו, והבן:

ל״זואברהם זקן בא בימים וכו' (בראשית כד א). יש לרמוז גם כן סוד עולם התיקון ממ"ה החדש, כאשר כבר רמזתי אברהם, הוא סוד אב"ר מ"ה. והנה ידוע שלצורך התיקון נזדווגו מ"ה וב"ן הפנימים דאדם קדמון, והאיר המ"ה החדש לחוץ במצח דאדם קדמון, עד בא לבחינת גופא דאדם קדמון לברר בחינת הב"ן דשבירה. והנה המ"ה דאדם קדמון הפנימי המאיר לחוץ במצח, יכונה "לאברהם "זקן (נ"ל, ואין בזה חשש הגם שלא מצאתי זה מפורש, כיון שהיסוד של זה הדבר הוא אמיתי מקובל, מותר להסמיכו על דברי תורה). וזה סוד "ואברהם "זקן (רצ"ל המ"ה דאדם קדמון), בא בימי"ם (ר"ל בא והאיר לסוד הימים ימי עולם הם המלכים), והויה (יכונה להמאציל, עיין מ"ש לעיל בפרשת וירא. וגם כן יאמר הויה בכאן, להתעוררת והשתתפות מדת הרחמים, ואמר והויה הוא ובית דינו (ב"ר פנ"א ב'), כי מקודם היה רק בדין על כן נשברו), ברך את אברהם (מלשון ברכה כפשוטו, ומלשון המבריך את האילן (כלאים פ"ז מ"א), שהבריך המאציל והרכיב את אברהם אב"ר מ"ה), בכל (הוא בחינת ב"ן שנשבר). וז"ש רש"י בכל בגימטריא ב"ן. וכן יתפרש למאן דאמר בת היתה לאברהם ובכל שמה (ב"ב ט"ז ע"ב), והבן:

ל״חויאמר הויה אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם (בראשית כד יב). יתפרש דהנה אברהם עשה את העבד שליח ליקח אשה ליצחק, ולמה לא שלחו יצחק בעצמו, כיון שאליו ראוי לעשות המצוה בעצמו רק שלא יכול לצאת לחוץ, על כל פנים היה לשלוח את העבד. רק דידוע הוא דדכורא הוא במדת החסד, ונוק' היא מצד הדין וגבורה. והנה יצחק היה מסטרא דגבורה ולא היה יכול ליקח אשה, כי יתדבקו דינא בדינא, וכמ"ש בזהר שאמרה רבקה מי האיש הלזה וכו' (בראשית כד סה), דאתדבקא דינא בדינא לא בעינא, ויאמר העבד הוא אדוני, שכבר נמתק באברהם בעקידה כנודע. ולפי זה יצדק שאברהם דייקא היה עיקר בשליחות הזה, להתהוות ענין השידוך על ידי מדת החס"ד, ולא יתדבקו דינא בדינא. והנה העבד הנאמן הציר הנאמן לשולחיו ידע בדבר היטב, כי היה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כ"ח ע"ב), אמר בתפלתו הויה אלקי אדוני אברה"ם דייקא, הקרה נא לפני היו"ם דייקא, מדת יום דרגא דחסד ולא מדת ליל"ה דרגא דפחד יצחק, על כן כהו עיניו מראות (בראשית כז א). והנה להיות אף על פי כן הדברים מגיעים ליצחק, הוצרך להמתיק דינו, דהנה סוד הדינים הם ש"ך ה' גבורות, ב' פעמים דין גימטריא ש"ך, ונמתקים בחס"ד אברהם חושבנא דדין כחושבנא דדין. וז"ש העבד הנרצה ועשה חס"ד עם אדוני אברהם, רצה לומר תצרף חס"ד עם תיבת אברה"ם, ויתמתקו הש"ך דינים דפחד יצחק, והבן. ובזה יובן כוונת המדרש (ב"ר פ"ס ב') ועשה חסד עם אדוני אברהם, התחל"ת גמו"ר. ואנחנו לא נדע מה כוונתו. אך הוא דהוקשה לו הרי עיקר החסד מגיע ליצחק. וגם למה הזכירו בשמו אברה"ם, אך הוא שאמר כמו שהתחלת על ידי העקידה להמתיק הדינים דיצחק על ידי חס"ד אברהם, גם היום עשה חס"ד עם אדוני אברה"ם, שעל ידי חס"ד אברה"ם (בגימטריא ש"ך), יתמתקו הש"ך דינים שהם מבחינת יצחק, ולא יוקיד עלמא בשלהובוי כאשר יתדבק דינא בדינא, ולכך עשה סימן במי"ם בחינת החסד מדת אברהם:

ל״טויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה (בראשית כה א). יש לפרש ברמז נסתרות לד' אלקינו, כבר קדם מאמרינו אברה"ם רמז למ"ה החדש, מסוד יסוד המתקן המלכים דמלכות, ורמז אברהם אב"ר מ"ה. והנה הוא המברר ניצוצין דב"ן, ולקחה לו לאשה להיות מ"ה בסו"ד הדכורא וב"ן נוק', והנה נשאר עדיין ניצוצין דב"ן בלי תיקון, ומתבררים בכל יום על ידי מעשה הקטורת, (גם בזמן הזה אמירה מעשה הקטורת), והם סוד י"א סימני הקטורת, כי כללות הניצוצין הם מי"א בחינות, דהיינו ז' מלכים וד' אחוריים דאבא ואימא ויש"ס ותבונה, עיין כל זה בעץ חיים בשער שבירת המלכים. והנה בכל עת שמבררים הניצוצות על ידי הקטורת, ניתוספים בחינת ב"ן להיות לחיבור המ"ה החדש. וזה יש לפרש הרמז ויוסף אברהם, היינו אב"ר מ"ה החדש מוסיף בכל יום, ויקח אשה היינו ניצוצי ב"ן, ושמה קטורה היינו מעשה הקטורת, ואפקה בלשון קטור"ה אתוון קטר ו"ה, היינו שמקשר י"א בחינות מניצוצין הנדחים על ידי י"א סימני הקטורת, והבן והש"י יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות:

מ׳ויוסף אברהם ויקח אשה וכו' (בראשית כה א). תיבת ויוסף אין לו ביאור לכאורה, ומה היה חסר לומר ויקח אברהם עוד אשה וכו'. ונ"ל דהוא להורות שהוסיף על מצות עשה דאורייתא מצות עשה דרבנן היינו לערב אל תנח (קהלת יא ו) , שהמצוה הזאת הוא הוספה למצות עשה של תורה (עיין יבמות ס"ב ע"ב). וכן הוסיף אברהם אבינו, כי המצות עשה באורייתא כבר קיים, דלמאן דאמר שהיה לו בת (ב"ב ט"ז ע"ב) קיים כבר, ואפילו למאן דאמר שלא היה לו בת, לא היה צריך מדאורייתא ליקח אשה, דכבר נאמר לו (בראשית כא יג) כי ביצחק יקרא לך זרע, ושאר הבנים לא יתייחסו אחריו, והא ראיה ששילחם מעל יצחק בנו בעודנו חי (בראשית כה ו), אך הוסיף לקיים המצוה דרבנן לערב אל תנח:

מ״אויצחק בא מבוא באר לחי ראי וכו' (בראשית כד סב). להבין מה מלמדינו הפסוק הזה, כי לא נפקא לן מידי מזה מהיכן בא, ובפרט שנצחיות התורה תלמוד לאדם דעת בכל מקום ובכל זמן. יש לרמז דהנה ידוע עיקר העבודה היא שמחת העבודה, (עיין בברטנורה שכר מצו"ה מצו"ה (אבות פ"ד מ"ב), והנה לפעמים יבא לאדם שמחה בעבודת י"י אשר לא עמל בה ולא גדלה, אך הוא על כרחך שגרם איזה יחוד למעלה, ומהיחוד באה השמחה לכל העולמות ברבות הטובה רבו אוכליה. אבל החכם עיניו בראשו כתיב (קהלת ב יד), כי לפעמים יש לאדם שמחה, וחושב שהוא שמחת הלב בעבודה, ואפשר שהוא ממים הזדונים ואש זרה שגברה בו איזה תאוה שעסק בה באכילה ושתיה וטיול וכיוצא, או בדברו צחות והבלים וכיוצא בהן, אשר המשכיל ישפוט בצדק שעל פי הרוב הן הנה היו בעוכריו להטריד את לבבו בהוללות וסכלות, ולשמחה מה זו עושה. והנה שמחה כזאת וכיוצא בה בעבודה, שמדמה בנפשו שהשמחה באה לו מהעבודה, ובאמת הוא גרע יותר מהוללות ההמוני המתהולל בשוקים וברחובות, כי האיש ההמוניי בעצמו יודע שהוא הולל נעור וריק, והוא קרוב לתשובה בעזר אלקי, כי אין לך רשע שאינו מלא חרטות בכל יום (מבחינת רחמנותו ית', אשר הבת קול יוצאת שובו בנים שובבים (חגיגה ט"ו ע"א) וזה הקול בוקע חלוני רמ"ח אבריו, שהוא ר"ת "רשעים "מלאים "חרטות, והבן יקיר לי וכו' "ר"ח"ם ארחמנו נאום י"י (ירמיה לא יט), שובו בנים שובבים (ירמיה ג כב)). מה שאין כן אנשים כאילו רחוקים המה "מאדם "העיר (יהושע ג טז), (ר"ל מהתעוררות כלל האדם וגדרו אשר הוא רמ"ח כנ"ל), ועושים מעשה וכו' ומבקשים שכר כפנחס כי לא ידע נגע לבבו. והבחינה לזה לדעת אם שמחתו הוא שמחה של מצוה שבאה אליו מהתעוררות יחוד העליון, או הוא בהיפך ח"ו, הוא כאשר יפשיט מאתו כל שמחת העולם הזה, וישימם לנגד עיניו ויראה שכולם בטלים אצלו בל יתאו למטעמותיו, ויראה שהתאוה בלומה אצלו ברסן הצדק, ויראה שלבו מתגעגע אז בעת שמחתו רק לתורתו ית' ולעבודתו, אז יהי י"י אלקיו עמו ישמח ויעוז במתת גורלו. אבל אם יביא הדבר בכור המבחן, ויראה לנגד עיניו כי הוא שלם בתאוותיו כמאז, אז לא יאמין בשוא נתעה שמדמה בנפשו שהוא שש ושמח בעבודה, והוא באמת הוללות מתרמית היצר. וזה יש לרמז בפסוק "ויצחק "בא, (רצה לומר השמחה הפתאומיית באה לאדם), מבוא באר לחי ראי (מחמת היחוד העליון, שבא הבא"ר (מלכות שמים) "לחי "ראי (צדיק יסוד עולם, עיין בזהר (ח"א קל"ה ע"ב)), מזה באה השמחה האמתיות לכל העולמות. והבחינה לזה אם סיבת השמחה הוא בשביל זה, הא לך הסימן והוא יושב בארץ הנגב, השמחה כזאת אינו מיושב רק בארץ שהיא מנוגב מכל טוב עולם הזה ותענוגיו, כמו שאמרו רז"ל (תמורה ט"ז ע"א) כי ארץ הנגב נתתני (יהושע טו יט), היינו גוף מנוגב מכל טוב רק רטיבת מימי התורה, והבן מאוד השי"ת יעזרינו לשמוח שמחה אמתיית בתורה ובעבודה:

מ״בותאמר אל העבד מי האיש וכו' ויאמר העבד הוא אדוני ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד סה). צריך לדעת מהו נפקא לן מזה. והנראה דמשמיענו הא דאמרו רז"ל (שבת קנ"ו ע"ב) כסי רישך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא. והנה יצחק מדתו מדת יראה ופחד, וכאשר ראתה אותו נתלבשה ביראה ותקח הצעיף "ותתכס, כי היכי דתהוי עלה אימתא דשמיא:

מ״גויוסף אברהם ויקח אשה וכו' (בראשית כה א). רמיזת הפסוק נכתב אצלינו בספרי רגל ישרה אות ק' קטורת:

מ״דויהי אחרי וכו' ויברך אלקים וכו' וישב יצחק עם באר לחי רואי (בראשית כה יא). כבר שמענו אשר שם ישב. וגם צריך לדעת עם באר וכו' לא יצדק, היה לו לומר אצל באר. אך נ"ל דאשמועינן דהנה אחרי פטירת אברהם לא היה נחמה ליצחק, ולא היה לו ישיבה של שלוה, רק התנחם בזה בעוסקו ביחוד אלקי עולם שעם הבאר היה בסמוך חי' ראי כנ"ל, וזאת היתה לו ישיבה של שלוה וזה היא עיקר מגמת הצדיקים כל ימיהם. והבן:

מ״הויהי הוא טרם כילה (בראשית כד טו). כל מקום שנאמר ויהי אינו וכו' (מגילה י' ע"ב). וצריך להתבונן מה עניינו בכאן, ובפרט שהוא מיותר לגמרי דהיה לו לומר וטרם כלה וכו'. והנראה דהנה אמרו ז"ל (תענית ד' ע"א) ד' שאלו שלא כהוגן, אליעזר, כלב, יפתח, שאול. אליעזר, דילמא איזה שפחה תעשה כסימנו. והנראה דאליעזר הרגיש תיכף ששאל שלא כהוגן, ורצה לחזור בתוך כדי דיבור. וז"ש "ויהי הוא, ר"ל שהיה בצער למה אמר כזה, והבוחן לבבות הוא ידע ורצה להודיע שהיא האשה, על כן טרם כלה והנה רבקה יוצאת וכו' ותרד העינה וכו', וראה שעלו המים לקראתה, בזה בטח לבו ולא חזר מדיבורו:

מ״וויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך וכו' (בראשית כד ס). יש לדקדק. א', ויברכו ויאמרו, ביברכו לחוד סגי. ב', תיבת לה ודאי מיותר. ג', את היי וכו', את דייקא מהו בא למעט. ד', אחתנו למה להו למימר, וכי עד השתא לא ידענו שאחותם היא. וביותר אמרם אחותנו לא יצדק, כי "ויברכו "ויאמרו משמע רבים היו האומרים אחותינו, וכמה אחים היו לה הלא לא נאמר בתורה אלא אחד, והלואי וכו'. אך נ"ל שבא להורות הפלגת רשעתם, כי הנה ידוע (ב"ר פכ"ו ה') שלא היה נעלם מן הדורות הראשונים הידיעה בעתידות, ובפרט בלבן וסייעתו שהיו בתוקף הקליפות כנודע, והיה יודע שעתידים לעמוד ממנה "יעקב "ועשו. והנה יצא ממנה "עשו מצדה, להיותה אחות ללבן ורוב בנים דומין לאחי האם וכו' (ב"ב ק"י ע"א). וזהו ויברכו את רבקה ויאמרו לה דייקא, (כי מברכתם היה לכאורה נראה כמברכים לכל יוצאי חלציה, והם לא כך עשו רק ויאמרו לה דייקא בהקדמה) "אחותינו, ר"ל הנה את "אחותינו, ובודאי יצא ממך אחד מסטרא דילן, הנה את (דייקא, ר"ל הבא מצדך) היי (דייקא, ר"ל הבא מצדך) לאלפי רבבה, ויירש זרעך (דייקא) את שער שונאיו, (תאלמנה שפתי שקר יתפרכון ישתתקון יתאלמון, שבזה היה היפך הברכה ח"ו ליעקב, כי מי היא השונא של עשו). ובזה תבין מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ס י"ג) למה היתה רבקה עקרה, שלא יאמרו ברכתו של לבן וסייעתו עשתה פירות. ולכאורה קשה ומה בכך שיאמרו כך, הלא קיימא לן (ברכות ז' ע"א) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ועל פי האמור ניחא, דהכוונה לפי זה באריכת הגלות בעוה"ר כראות הצלחת עשו זמן ארוך ואפס עצור ועזוב לישראל והם נתונים למשיסה, יאמרו ח"ו כי אין תקומה לשונאי ישראל, כי יסברו שברכתו של לבן עשתה פירות את היי דייקא, ויירש זרעך דייקא את שער שונאיו. על כן היתה עקרה עד שתפלת יצחק גרמה מחדש להוליד, ואם כן נפסקה ברכת לבן, וברכת השי"ת ליעקב תכון לעד לעולם:

מ״זאחשבה לדעת למה ברחל נאמר (בראשית כט יז) יפת תואר ויפת מראה, וכאן ברבקה רק "טובת "מראה (בראשית כד טז). וגם "טובת, ולא יפת. והנראה דמשמיענו חסידות אליעזר שלמד בביתו של אברהם איך כרת ברית לעיניו, הגם שהיה שליח לדבר לא רצה להסתכל. והנה יפת תאר, הכוונה צורת הפרצוף, דהיינו שחרות עינים ולא גדולות ולא קטנות וכן בחוטם הכל במישור ובמיצוע. ויפת מראה, הכוונה על זיו קלסתר, דהיינו שמבהיק זיו הבשר. והנה "התאר אי אפשר לידע רק בהסתכלות, וזה לא התבונן כי לא רצה עד אשר ידע בהכרח שזאת היא האשה וכו', יסתכל במעט רגע שלא יהיה בה מום. אבל זיו הקלסתר ידע בהכרח, שהיה לעת ערב ופנה אור היום במקצת, וכאשר באה נפל נהורא, וכעין שאמרו בגמרא (כתובות ס"ה ע"א) דביתהו דאביי גלייא לדרעא ונפל נהורא. ועל כן לא אמר גם כן "יפת מראה, כי היופי יצדק עליה בעצמה והנה הוא לא הסתכל בה, רק אמר "וטובת מראה, שעל ידי המראה שלה נמשך טובה שנפל נהורא במקום המצטרך. והנה זאת התורה דרכיה דרכי נועם, מרמזת לנו בכל העניינים האיך נתנהג, ונלמוד מוסר השכל אפילו מעבדי האבות:

מ״חואחשבה לדעת עוד למה "טבת חסר כתיב. והנראה על פי מה שכתב האריז"ל בכל תיבה שהיה יכול לכנס בה אות משם הויה ב"ה ונחסר, היא מפני הטומאה. ולכך "מתנת (בראשית כה ו) חסר כתיב, דרשו (סנהדרין צ"א ע"א) שמסר להם שם טומאה. והנה דרשו רז"ל (ב"ר פ"ס ה') בתולה ואיש לא ידעה, שאפילו אדם לא תבע בה, לקיים מה שנאמר (תהלים קכה ג) כי לא ינוח שבט וכו'. והנה צריך לומר שלכל אדם נדמת לכעורה, רק כשבא אליעזר הכיר טובתה. על כן נכתב "טבת חסר ו' משם הויה, שלא היתה טובה לכל מפני הטומאה שלא יטמאוה, וזה שמסיים בתולה ואיש וכו' וכמו שאמרו חז"ל:

מ״טויש לפרש עוד אמרו טבת מראה בלבד (בראשית כד טז), ולא יפת מראה. וגם כן הכפל בתולה ואיש לא ידעה, שדרשו רז"ל (ב"ר פ"ס ה') שאפילו אדם לא תבע בה. נ"ל הכוונה דהנה דרשו רז"ל (סוטה י"ב ע"א) אצל מרים, שנקראת בדברי הימים (א' ד ז) אתנ"ה, שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו, ובעכסה בת כלב (יהושע טו יז) דרשו (תמורה ט"ז ע"א) שכל הרואה אותה כועס על אשתו, הנך רואה שינוי העניינים. והנך רואה עוד מה שדרשו (תענית ה' ע"ב) ברחב, כל האומר רחב רחב וכו' ביודעה ומכירה. ותבין מתוכן הענין בפרט הלזה שישתנה הענין ביופי בצדקניות גם כן, שיש מהצדקניות שכל הרואה אותה לא יבא לידי הרהור בה, רק יוסיף אהבה למצות בוראו, דהיינו שמוליך אתנן לאשתו, והיא זכיה גדולה שלא יכשלו בה בני אדם אפילו בהרהור לשתות בכוס זה היינו באשתו, ויהרהר בדמיונו בכוס שראה ויהיו בניו בני תמורה, רק אדרבה הראיה בה תפעול טובה להוליך אתנן לאשתו כי תיטב בעיניו. וזה לדעתי הנרצה בכאן טבת מראה מאד, שמראיתה היו טוב מאד לבני אדם, כי היא בתולה שלא נכשל בה שום בן אדם במעשה, וגם כן איש לא ידעה, לא הוקבע מראיתה בדעת שלו לשתות בכוס זה וכו'. והדיוק היא לא ידעה, אבל ידע את אשתו על ידה, הנה מראיתה טוב לבני אדם. והנראה כי נשתנו הצדקניות הללו רבקה ומרים בפרט הלזה, דהנה ידוע כל מי שנכשל חבירו על ידו, גם הוא יצטרך לקבל איזה עונש במשפט הצור ית"ש, ואפילו אבן מקיר וכפיס מעץ, (עיין בגלגולי נשמות להרמ"ע בענין פלגש בגבעה שהכשילה רבים), צא ולמד ממעשה דר' יוסי בן דיוקרת בתענית (כ"ד ע"א) שאמר לבתו היפיפיה תוב לעפרך, להיותה חשש להכשל רבים. והנה ברבקה היה גלוי לפני הבורא כל שעתידה להוליד את עשו, ויאמרו הבריות שזה היא בעבור שהכשילה רבים להוליד בני תמורה אשר פושעים יקרא לבנים ההם. על כן קדמה התורה להודיענו שנקיה הצדקת הזאת מזה שמראיתה היה טוב, וכן במרים שאירע הענין שנהרג בנה הצדיק חור, ויאמרו גם כן כזה להיות שנכשלו בה רבים להוליד בני תמורה, אשר עליהם נתנבא הנביא (יחזקאל כ לח) וברותי מכם האנשים המורדים וכו', על כן גם בנה הצדיק נהרג. על כן מודיענו הכתוב שנקייה הצדיקת מזה, רק כל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו, והבן:

נ׳במדרש (ב"ר פנ"ט י"ב) ויברך הגמלים וכו' לעת ערב לעת צאת השואבות (בראשית כד יא). אמר רב הונא בשעה שאדם הולך ליקח אשה, ושמע קול כלבייא מנבחים, הוא מצית מה אינון אמרין לעת ערב לעת צאת השואבות. המדרש הזה אין לו ביאור. והנה עלה בדעתינו לפרשו ברמיזה דחכמתא, אבל אין הזמן גורם כעת. ומה שנ"ל על פי פשוטו היא, דהנה אמרו רז"ל (ב"ק ס' ע"ב) כלבים צועקים מלאך המ' בא לעיר, הנה הם מרגישים בדבר הגורם למות. והנה רצה הבעל המדרש לתרץ למה לעת ערב לעת צאת השואבות, הגם דהמעשה שהיה כך היה, למה משמיענו כזאת. ומפרש כשאדם הולך ליקח אשה וכו', דלהיות הכלבים מבחינים בבחינה הגורמת למות, ואשה רעה מר ממות כמ"ש המלך החכם (קהלת ז כו) ומוצא אני וכו', על כן הנה לעת ערב לעת צאת השואבות יבחין האדם האשה ההולכת לשאב והכלבים צועקים, הנה היא משלוחי המלאך, טוב לפני האלקים ימלט ממנה:

נ״אעוד י"ל דאמרו רז"ל בירושלמי דתרומות (פ"ח ה"ג) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), רבי מאיר אומר זה "כלב, (והנה הדברים עתיקין אין כאן מקום ביאורם, דהוא הוא הרב רבי מאיר אשר השלימו אתו הכלבים, באומר האומר אלקא דמאיר עננ"י (ע"ז י"ח ע"ב) המ"י. והנה כשהאדם הולך ליקח אשה והשם רוצה דרכו, גם הכלב משלים אתו:

נ״בבמדרש בפרשה זו (ב"ר פס"ב ב') כד דמיך ר' אבהו, אחזי ליה י"ג אפרסמון נהרי, אמר להון אילין דמאן, א"ל דידך, אמר אילין דאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את י"י (ישעיה מט ד), עכ"ל. והנה הדברים מתמיהים מהיכן שפט ר' אבהו שיגיעתו יהיה לריק ומי חשיד קוב"ה וכו', ואם לא היה נראה בדעתו שעשה תורה ומצות כדת וראוי ונכון, אם כן לא יגע והאיך אמר לריק יגעתי. והנראה דהנה ידוע מ"ש רעיא מהימנא בזוהר הק' (ח"ג רפ"א ע"א) , דהעובד השי"ת באמת מחוייב לעבוד כברא דאישתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה. ופירשו בו שאפילו זכה לבחינת אהבה, שמתענג מאד מתורה ועבודה יותר מכל התענוגים, והיא מעין זיו השכינה מבחינת עולם הבא, והיא מה שאמרו ז"ל (ברכות י"ז ע"א) עולמך תראה בחייך. הנה גם זה התענוג מחוייב להשליך, שלא יעשה התורה ומצות לרוות נפשו הצמאה לי"י, רק כברא דאישתדל וכו'. והנה שאלו תלמידי בעש"ט לרבם קדוש ישראל, מה יעשה האדם שיש לו תענוג מדברי תורה ולבו שש ושמח, ואם כן נהנה מהתורה. והשיב שזהו מסגולת התורה בעצמה שהיא משמחת ומשישה נפש האדם, אף על פי שאין כוונת האדם רק לעשות נחת רוח להבורא ית', אף על פי כן בטבע בא לו התענוג הנפלא בהכרח, ואם כן הוא מוכרח בדבר, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לומר להאדם למה נהנית מכבוד התורה. ועל פי זה יובן דברי הקדוש ר' אבהו שחשב שלריק יגע מחמת שראה עולמו בחייו, והיה מתענג מתורה ומצות מעין עולם הבא, ואם כן היה נהנה מהתורה וחשב שלריק יגיעתו. וז"ש ואני אמרתי לריק יגעתי וכו', אכן משפטי את י"י שאינו בא בטרוניא עם בריותיו וכנ"ל, והבן:

נ״געוד במדרש (ב"ר פנ"ט י"א) עשרה גמלים מגמלי אדוניו (בראשית כד י), גמלי של אברהם אבינו נכרים היו בכל מקום שהיו יוצאים, יוצאים זמומים. והנה להלן בפסוק (בראשית כד לב) ויפתח הגמלים, הקשו במדרש (ב"ר פ"ס ח') ולא היו גמליו של אברהם אבינו דומין לחמרתיה דר' פנחס בן יאיר שלא רצתה לאכול דבר איסור. (והנה הרא"ם ז"ל הקשה כן על רש"י מסברא שלו, ותמיהני שנעלם ממנו דברי המדרש) ולא תירץ כלום. והנה כתב המתנת כהונה דאותו התנא המקשה סבר דלא היו זמומים. והנה אם כדבריו קשה למה ליה למימר "מגמלי "אדוניו דהוא מיותר. ומה שנראה לי בזה, דהנה עד עתה קאמר "אברהם "אדוניו, כמ"ש (בראשית כד ט) וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם "אדוניו, וכאן אמר מגמלי "אדוניו, טוב "אדוניו, הכל בסתם. אך היא כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פנ"ט י"א) וכל טוב "אדוניו, שנתן לו שטר מתנה באם יוגמר החיתון, יהיו כל נכסיו ליצחק, ואם כן כשנגמר החיתון היה למפרע הכל ליצחק. והנה אברהם אבינו ודאי בחן בגמליו שלא היו אוכלים גזל ולא היה צריך לזממם, אבל גמליו של יצחק לא נבחנו עדיין. והנה כעת העבד לא ידע עדיין מי הוא אדוניו ושל מי הם הגמלים, כי אם יוגמר החיתון, הרי הוא ובהבדל הגמלים הם של יצחק, ועדיין לא נבחנו. וז"ש סתם מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו, והבן. ויש לכוין גם כן בכוונת המדרש שאמר גמליו של אברהם אבינו נכרים היו וכו' יוצאים זמומים, לא אמר שהיו זוממים, רק יוצאים זמומים, שמעצמם לא פתחו את פיהם לנטות ימין ושמאל. ועוד בזולת זה יש לתרץ הקושיא, דהנה אברהם אבינו אמר לבני חת גר ותושב אנכי וכו' (בראשית כג ד), אם תרצו הריני גר, ובאם לאו תושב אטלנה מן הדין שאמר לי הקב"ה וכו' (ב"ר פנ"ח ו'). והנה נראה מדבריו אלו שכבר זכה בארץ, ומה שהיו מריבים רועי אברהם עם רועי לוט שהיו מרעין בשדות אחרים, להיות שאברהם לא זכה עדין בארץ, כמו שאמרו רז"ל שם (ב"ר פמ"א ה') בפסוק (בראשית יג ז) והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ועדיין לא זכה בה אברהם, על כן זה היה ממדת חסידות דאברהם שהחמיר על עצמו, וכענין שביקש לבני חת אם תרצו הריני גר, אבל מן הדין היתה שלו מעת ההבטחה. (ובזה ידוקדק בפסוקי דפרשת לך, שקודם ההבטחה נאמר (בראשית יב ו) והכנעני אז בארץ, ובכאן לאחר הבטחה נאמר והכנעני והפריזי אז "יושב בארץ אמר "יושב מה שאין כן לעיל. ולפי מ"ש הכוונה דלעיל אמר "אז "בארץ, שהיה לו עדיין זכות בארץ, מה שאין כן אחר ההבטחה היה לו רק ישיבה ולא זכות). ואם כן לפי זה יצדק שפיר, להיות אברהם שלא רצה להנות היה רק ממדות חסידות, על כן לא בטח על הגמלים, דמי יבטיח שהגמלים יחמירו לעצמם ממדת חסידות: