אגרא דכלה, בראשיתAgra DeKala, Bereshit

א׳בראשית. (בראשית א א). התחלת התורה הקדושה באות ב. הנה במבטא נקרא בי"ת, להורות שנדרשים בתורה גם הבתים. דהנה כל אות נקרא אב"ן, והתיבה המצורפת מכמה אותיות נקרא בי"ת כמו שמבואר בספר יצירה. והנה אותיות של כל אומה ולשון המה רק אבנים שאינם נקראים במילוי, מה שאין כן אותיות לשוננו הקדושה אשר התורה נתונה בו (והעולם נברא בו), האותיות עצמן נקראים בתים, כי כשתבטא איזה אות בפה על כרחך תבנה בי"ת, היינו אות א' הכתובה הנה הוא אב"ן, אכן כשתקרא אותה בפה ותכירנה לאחרים לומר שהוא א' על כרחך תאמר אל"ף, הנה הוא בי"ת. ועל כן התחלת התורה באות בי"ת שהיא בי"ת, להיות שהתורה נדרשת גם בבתים חוץ האותיות הנכתבים, גם במילואיהן שהם בעל פה המה נדרשין והמה נתרבין לאין קץ, ובהם גנוזין מסטורין של יוצר בראשית אשר נרמזין בתורה. (ואמר כבוד אדמו"ר הרב הק' כק"ש מהרמ"מ הצוק"ל שזה פירוש הפסוק (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם, היינו לשונות וכתיבת האומות אשר אותיותיהם המה אבנים אינם מולידים. והנה אני בעניי מסיים אחריו, שזה נרמז בזוהר (ח"ב ק"ג ע"א) מ"ש אל אחר, אסתרס ולא עביד פירין. ובזה יתכן סיום הפסוק ונתתי לכם לב בשר, ודרשו חז"ל לב לעשו"ת בשר, והבן). והנה נדרש הדבר לענייננו גם כן והסירותי את לב האבן מבשרכם, שלא תחשבו שהתורה היא רק הנכתבת מילין כפשוטם, רק כל אות נבנה בתי"ם הנאמרים בעל פה ובהם גנוזים כל טוב. וכפי זה תתפרש בראשי"ת ב' ראשי"ת, היינו ראשי"ת נקרא האותיות שהמה ראשית כל הנבראים שבהם נברא הכל כמבואר בספר יצירה, והנה הם ב' עניני ראשי"ת היינו אותיות, "את "השמים היינו אותיות הנכתבות כצורתן בשמים, ואת הארץ מה שנקראים במבט"א על הארץ:

ב׳עוד התחלת התורה הק' באות ב' (בראשית א א), מספרה שתים. להורות שתי תורות יש בכתב ובעל פה. [והנה נרמז בראשית ב' ראשית, היינו התורה שנקרא ראשית דרכו (משלי ח כב, עיין ב"ר פ"א א'), הוא ב' אשר ברא אלקים, את השמים היינו שבכתב, ואת הארץ היינו שבעל פה, כי שמים וארץ מרומזין לזעיר ונוקב' אשר הם תורה שבכתב ובעל פה כנודע (זוהר ח"א מ"ז ע"ב)]. והנה התחלת התורה באות ב', וסיומה בל' (דברים לד יב), הרי ל"ב, ואם תסיר את לב האב"ן ותבנה לך בי"ת כזה למ"ד בי"ת, בגימטריא תלמו"ד ו', ירמוז לשתא סדרי משנה אשר הוא תורה שבעל פה. (ונאמר בדוד המלך ע"ה אשר הוא מרכבה למלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה, יען אשר היה עם לבב"ך לבנות לי בי"ת הטיבות כי היה עם לבבך (מלכים א' ח יח), דרוש וקבל שכר):

ג׳עוד התחלת התורה באות ב' (בראשית א א). הנה בספר יצירה כל אות יש לו ספ"ר וסופ"ר וספו"ר, היינו צורות האות ומספר האות ומילוי האות המבטא, הנה אות ב' מספרה שתים, צורתה הוא ג' ווין כזה ו, יוחשבו ח"י, מילואה כזה בי"ת, כשתצטרף ספ"ר סופ"ר ספו"ר שבאות ב' היינו ב' ח"י תי"ב, סך הכל מנין תב"ל היינו ב' פעמים ירא"ה, היינו בראשי"ת ב' ראשי"ת (חכמה יראת ה' (תהלים קיא י)), אית יראה ואית יראה, כמבואר בזהר (ח"א י"א ע"ב). והוא דהנה מן הצורך להקדים יראה לתורה, כמו שאמרו רז"ל (בשבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"א)) בפסוק (ישעיה לג ו) והיה אמונת עתך וכו', ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו כו', משל כו' העלה כו' ערבת בו קב חומטין, א"ל לאו, א"ל הלואי שלא העלית, כי כמו החומטין מעמידין התבואה, כן היראה מקיימת התורה, והנה אית יראה ואית יראה כמבואר בזהר, היינו יראה הרוממת שהיא עיקרא דיראה ויראת עונש. והנה יראת עונש היא יראה פחותה ויכולה להביא עונשים ח"ו כמבואר בזוהר (ח"א י"א ע"ב), עם כל זה הנה נבראת בראשי"ת ב' ראשי"ת ברא אלקים, ולמה נבראת היראה הפחותה, וכתב הרב הק' מהרד"ב זצוקללה"ה דמיצרך צריכה כשרואה האדם בהרהור התאוות רודפין אבתריה, מן ההכרח לשורפן ביראת העונש, (עיין במ"ש יצחק רק אין ירא"ת אלקים במקום הזה (בראשית כ יא), וצ"ל שראיתי אפילו יראה המעוטה יראת העונש אין במקום הזה והנה המה רודפי התאוות), ובזה פרשו מאמר רז"ל (ברכות ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו', ואם לאו יקרא קריאת שמע (שזה יראת הרוממת), ואם לאו יזכור כו' שזהו יראת העונש, והדברים ארוכים מפורשים אצלינו במקומם. אם כן לפי זה תתבונן התחלת התורה באות ב', מספרה ב' פעמים ירא"ה כנ"ל ב' ראשי"ת תרווייהו מצריך צריכי לתורה. וזהו שיש לפרש (תהלים פד ה) אשרי יושבי בית"ך, (היינו שמתיישבין בדעתם איכיות אות ב' התחלת התורה, שהוא מורה על ב' מיני יראה), עוד יהללוך סלה (בלי הפסק, כי הגם שיעמוד היצר נגדם ח"ו להסיתם לתאוות העולם ולבטלם מהילול קונם, הנה ישרפוה ביראה הפחותה, וישובו להילול בוראם בכל זמן ועידן), הבן:

ד׳עוד התחלת התורה באות ב' (בראשית א א). בגימטריא תב"ל בצורתה ובמספרה ובמילואה כנ"ל. הנה התורה נארגת על ידי כ"ז אתוון, ובכל אות כח השם הויה ב"ה מתלבש בו, כי תורת הויה תמימה (תהלים יט ח). והנה כל אות משם הויה כלול מן הד' אותיות, (וזה היה המצאות בן קמצר שכתב כל הד' אותיות בבת אחת (עיין יומא ל"ח ע"ב)). אם כן בכל אות מן כ"ז אותיות יש בו כח י"ו בחינת מן השם הנכבד, כ"ז פעמים י"ו בגימטריא תב"ל, מנין ומספר וצורת אות ב', לה' הארץ ומלואה תב"ל כו' (תהלים כד א):

ה׳עוד התחלת התורה הק' באות ב' (בראשית א א). הנה אמרו בזוהר (ח"א ג' ע"א) שהשיב השי"ת לאות ט' שאינו רוצה לברוא בה את העולם, על כי טובה גנוז בגווה, כמד"א (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנ"ת וכו'. הנה אם היתה ההתחלה באות ט', אז לא היה שכר עמל בתורה בעולם הזה רק לעולם הבא, ורצה הש"י שיהיו עמלים אוכלים משכרה הפירות בעולם הזה הגם כי רב טובם הקרן קיים לעולם הבא (פאה פ"א מ"א), על כן התחילה התורה באות ב' שאין בה צפון:

ו׳עוד התחלת התורה הק' באות ב' (בראשית א א). כתיב (משלי ד כב) כי חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפ"ה (עירובין נ"ד ע"א), ואמרו רז"ל (עירובין נ"ד ע"ב) נמשלה התורה לשדיים, מה השד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בה מוציא חלב, כך דברי תורה יותר מה שהאדם הוגה בה מוציא ממנה תעלומות. והנה בעיון בכתיבה לבד לא ישיגו מצפונות התורה רק בשינון בפה. על כן פתחה התורה שבכתב באות ב' שיש בה ג' רוחות בכתיבה וצד צפון נעלם מן הכתב, להורות רב טוב הצפון בתורה, היינו סודותיה ורזיה לא יושגו בכתב לבד רק בשינון בפה:

ז׳עוד התחילה התורה הק' במעשה בראשית באות ב' (בראשית א א). להורות התחלת בריאת הזמן הוא יום א' בשבוע, והוא נברא מאות ב' מן בג"ד (כפר"ת) אשר בהם נבראו ז' ימים בשבוע, עיין בספר יצירה:

ח׳ב"ראשית, ב' גדולה (נמסרה בהתחלת התורה). ב' גדול"ה בגימטריא נ', לרמז נ' שערי בינה נמסרו בתורה (ר"ה כ"א ע"ב), והנה תיבת בראשי"ת ב' ראשי"ת, לרמ"ז לחשוב ראשי"ת ב' פעמים, יעלו אלף תתכ"ב, מנין חמשי"ם שער"י בינ"ה נמסר"ו את"י, והוא התפארות התורה מבראשית אשר נמסרה אתה חמשים שערי בינה. (וזהו בראשי"ת ברא אלהים את השמי"ם, היינו שער הנו"ן שאי אפשר להשיג רק בשמים, ואת הארץ היינו המ"ט שערים שאפשר לבן אדם להשיג בארץ, וכדמצינו (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלקים), והנה סוף התורה בל' (דברים לד יב) ותחילתה בב', ללמד שיש בה ל"ב נתיבות החכמה, ובראשי"ת מורה על נ' שערי בינה, וזהו שתירגם אונקלס עם נב"ל ולא חכם (דברים לב ו), עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו, רצ"ל שקבלו התורה שיש בה ל"ב נתיבות חכמה, ונ' שערי בינה יצורפו נב"ל.

ט׳עוד בי"ת גדול"ה, בגימטריא הוי"ה חס"ד די"ן רחמי"ם, שהם הוי"ה מנהיג העולם בחס"ד די"ן רחמי"ם, ועיקר החסד ורחמים לצורך הארציים שאינם מתקיימין בדין, ועיקר הדין לצורך השמימיים שאין מצוי ביניהם היצר הרע. וזהו בראשית ב' ראשי"ת ברא אלקים, היינו את השמים לצורך השמימיים, ואת הארץ לצורך קיום הארץ, חסד ורחמים:

י׳בראשית ואות ב' רבתי (בראשית א א), להורות בי"ת ראשי"ת, היינו לעשות מתיבת ראשי"ת בתים. כי אות נקרא אבן כשאינו במילואו, ובמילואו הוא תיבה וקרוי בי"ת כמבואר בספר יצירה. ותמצא הסוד למה ברא הש"י את העולם, דהיינו בכדי שיהיה נקרא מל"ך כי אין מלך בלא עם, על כן ראשית התעוררת הבריאה היה כביכול בבחינת תואר מלכו"ת, וז"ש דוד (תהלים קמה יג) מלכות"ך מלכות כל עולמים, והנה הכל ממך לדרוש תיבת ראשית בתי"ם, הנה המילוי מתיבת ראשי"ת הוא י"ש ל"ף י"ן ו"ד ו'. בגימטריא מלכות. ובזה נדרש סוף התורה לתחילתה לעיני כל ישראל (דברים לד יב), (העמוסים מני בטן בני מלכי"ם, המה מבינים) בראשי"ת ברא אלקים, היינו טעם בריאת העולם בכדי שיתגלה תאר מלכו"ת, ואי אפשר להרחיב הדבור בזה והמשכילים יבינו:

י״אב' רבתי (בראשית א א). עיין באור תורה מנהג הסופרים לעשות האתוון רברבין שוין בגגיהם לשארי האותיות, ומלמטה הם עודפים ברבו יתירה. ובשם הזוהר (ח"ג ב' ע"א) הביא אתוון רברבין דסליקין על כל שאר אתוון וכו', משמע בהיפך. ומהראוי לקיים שניהם דמנהגי הסופרים בקבלתם גם כן תורה היא, וצריך לעשות עובי הגג שמעובה יותר משאר הגגות, אותו עובי העודף יעלה למעלה מגגי האחרות, ורבו יתירה של האות יציץ ופרח למטה. וכאן באות הב' ובהתחלת התורה ירמוז לפי זה, על פי מה שנודע ב' רומז לחכמ"ה, בחכמה יבנה בית (משלי כד ג), וגם רומז לכנסת ישראל מלכו"ת בתים מלאים כל טוב (דברים ו יא). והנה בכאן נרמזו שתיהן ב' ראשית, היינו ראשית חכמה מלמעלה למטה, וראשית חכמה תתאה חכמת שלמה ממטה למעלה, זה השער לד' והוא אתר דיראה (עיין זוהר ח"א ז' ע"ב) ירא את ה' בני ומלך (משלי כד כא), שום תשים עליך מלך (דברים יז טו), שתהא מוראו עליך (כתובות י"ז ע"א). ונרמז בבי"ת הרבתי בהתחלת התורה, אשר שגבה למעלה ראש בעובי הגג ותעשה פוארות למטה, רמז אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג מי"ז), ואורייתא מחכמה נפקת (זוהר ח"א מ"ז ע"ב), ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין, וכמ"ש לעיל עירוב קב חומטין כו' (שבת ל"א ע"א), בכדי שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט וכו' (ברכות י"ז ע"א). ורמז בראשית ב' ראשי"ת בר"א אלקי"ם א"ת השמי"ם, היינו הראשי"ת מן השמים לארץ הוא ראשית חכמה מלמעלה למטה, וא"ת האר"ץ היינו הראשית מהארץ לשמים, היא חכמה תתאה חכמת שלמה יראת י"י היא תתהלל (משלי לא ל), הבן:

י״בעוד ב' רבתי (בראשית א א). לפי הנ"ל שגבה למעלה ולמטה, אמרו דורשי רשומות התחילה התורה באות ב', לרמז על העולם הסתום משלשה רוחות ופתוח לצפון, וכיון שצד הפתוח הוא הצפון, צד המעלה הוא המזרח רומז למדת תפארת ישראל הנקרא מזרח, אשר הוא הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה ועולה למעלה ראש בלי מצרים יירש נחלה, וצד שלמטה צד מערב מדת מלכו"ת המתפשטת למטה בעולמות בריאה יצירה עשיה ליתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, והבן. וזהו ב"ראשית ב' ר"אשית, ברא אלקים את השמים תפארת ישראל העולה למעלה ראש כגבוה שמים, וא"ת הארץ מלכות שמים, אשר הוא ראשית לבריאה יצירה עשיה, וצד הדרום חס"ד הנמשך מן השמים לארץ, הנה ב"ית ר"בתי בגימטריא רוח מזרח דרום ומערב עם הכולל, והמשכיל לא יתמה על הוספת הו' ומנין החשבון בהוספת הכולל:

י״גבי"ת רבת"י (בראשית א א), בגימטריא תתרכ"ד. ירמז לשלשה עמודים שהם יסודי העולם תור"ה עבוד"ה גמילו"ת חסדי"ם (אבות פ"א מ"ב). הנה בתורה יש ל"ב נתיבות חכמה, על כן התורה מסתיימת באות ל' (דברים לד יב) ומתחלת באות ב' וכמ"ש לעיל. וכל נתיב כלול מכולם כנודע, הנה ל"ב פעמים ל"ב מנין בי"ת רבת"י, הרי לך עמוד התורה. והנה המזבח מקום עבודה היה ל"ב אמות על ל"ב אמות (מדות פ"ג מ"א), אם כן היה תתרכ"ד אמות מנין בי"ת רבת"י, הרי לך עמוד העבודה. והנה ג"מילות ח"סדים שמחויב האדם לעשות עם חבירו ענין חס"ד הוא, כי אדם נתון ח"ו באיזה דין היינו כשחסר לו איזה דבר הוא נתון בדין בגימטריא ס"ד, כמ"ש (איוב יג כז) ותשם בס"ד רגלי, והאדם המתחסד עמו ומשלים לו חסרונו ממשיך לו חס"ד הוספת אות ח' על ס"ד, (עיין ברעיא מהימנא פרשת פנחס (זוהר ח"ג ר"ל ע"ב)) ח' תמניא ספירן מחכמ"ה עד י"סוד, הוא יס"וד צדיק חונן ונותן המשכה מחסד עליון (חכמה), עד הצינור המשפיע הוא יסוד שמתגלה בו טפת החסד. והנה נמתק הדין ח' פעמים היינו מדי עברו בכל ספירה, הנה ח' פעמים די"ן בגימטריא תקי"ב. והנה ג"מילות ח"סדים תרי חד בגופו וחד בממונו, אם כן כשתכפול תקי"ב בגימטריא תתרכ"ד מנין בי"ת רבת"י, והוא בחינת יס"וד י"ו פעמים ס"ד המשפיע חס"ד, הרי לך עמוד גמילות חסדים. והנה תמצא בר"אשית, בגימטריא א"ל ת"ורה א"ל ע"בודה א"ל ח"סדים:

י״דבי"ת רבת"י (בראשית א א), בגימטריא ג"ם ע"ל די"ן אמ"ת שלו"ם (אבות פ"א מי"ח). גם בראשי"ת בגימטריא ה"ויה בדי"ן ב"אמת ב"שלום, רמז הוית וקיום העולם על ידי המהוה כל הויות, הוא בדי"ן באמת בשלום, עיין בטור חו"מ (סי' א') החילוק בין רבן שמעון בן גמליאל לשמעון הצדיק (אבות פ"א מ"ב):

ט״והתחלת התורה באות ב' (בראשית א א) אשר נקרא בי"ת, והנה היא רבת"י רמז למילוי מילואה רבו יתירה כזה בי"ת יו"ד תי"ו, בגימטריא תתמ"ח. הנה אמרו המקובלים שעל מצחו של מ"שיח ב"ן דו"ד חקוק שם כד"ת עשה למען דתך (היא התורה). והנה משי"ח ב"ן דו"ד עם השם כד"ת החקוק עליו, בגימטריא תתמ"ח מנין בי"ת במילוי מילואה, רמז שעיקר גילוי מסטורין של התורה תהיה בהתגלות מ"שיח ב"ן ד"וד עם השם הנחקק הנ"ל:

ט״זבי"ת רבת"י (בראשית א א), בגימטריא אתרו"ג ערב"ה לול"ב הד"ס. דהנה תורת הויה תמימה (תהלים יט ח), וארבעה מינים הללו רומזין לשם הויה ושמחתם לפני הויה וכו' (ויקרא כג מ), על כן רמז בהתחלת התורה לד' מינים הללו.

י״זבי"ת רבת"י (בראשית א א), בגימטריא תדי"ר. רמז לתרי"ג מצות והכוונה הכוללת אותו, היא מצוה כוללת את כולם לקיים מצותיו כאשר צוני ד' אלקינו, או מצות העיון הכוללת את כולם. והנה מתרי"ג מצות נעשה לבוש וחלוקא דרבנן לנשמה בגן עדן, ומן העיון נעשה מזון לנשמות בגן עדן, או יחשב מצוה כוללת השמחה שאדם שמח בעשיית המצות, כענין שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב):

י״חבי"ת רבת"י (בראשית א א), להורות גדולת הב' להתבונן בה בשלשת בחינותיה שהם ס"פר ס"ופר וס"יפור (כדאיתא בספר יצירה), דהיינו מילואה בי"ת, וחשבונה שתים, וצורתה ג' ווין כזה ו, סך הכל גימטריא ת"בל (עיין מ"ש לעיל), מנין ג"בורה י"ראה, להורות שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין (ב"ר פי"ב ט"ו). והנה לפי מ"ש מנין הב' תב"ל, וידוע דאות ב מורה על מדת מ"לכות הנקראת צד"ק כנודע (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א). על זה יש לרמוז והוא ישפוט תבל ב"צדק (תהלים ט ט), מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג), צד"ק משפטיו (תהלים קיט עה). וזהו גם כן ברמז כי כאשר משפטיך לארץ צד"ק למדו ישבי תב"ל (ישעיה כו ט), ותתבונן הגילוי הראשון להמקבל התורה היתה בלב"ת אש (שמות ג ב) , היא אות ב' התחלת התורה:

י״טעוד אני אומר ב' רבתי כנ"ל (בראשית א א), כמנין תב"ל. הוא רמז על פי מ"ש בפסוק (קהלת ט י) כל אשר תמצא י"דך לעשות ב"כחך עשה, דהנה יש (קהלת ג א) י"ד עתים לטובה (המבוארים בספר קהלת), והוא בחינת י"ד ימין חסד, ויש י"ד עתים להיפך בחינת י"ד שמאל גבורה, והנה בהתגברות י"ד ימין אז נתהפך גם י"ד שמאל ונתהווה לחסד. והנה כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קיא ו) כ"ח אתוון דפסוק בראשית בהם מרומזין כל הכ"ח ע"תים, (ומה טעם פתח בבראשית משום כ"ח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (ב"ר פ"א ב'). כי בעוסקם בתורה מתגברין על י"ד אויב, ובהיפך ח"ו נאמר (איכה א ו) וילכו בלא כ"ח לפני רודף), וז"ש דוד (תהלים לא טז) בידך עתות"י הצילני מי"ד אויבי. וז"ש שלמה כל אשר תמצא יד"ך לעשות בכח"ך עשה, תפעול שיכללו כל הכ"ח עתי"ם בי"ד ימין והנה י"ד פעמים כ"ח בגימטריא תב"ל, מספר הב' בג' חלקים ס"פר ו"סופר וסיפו"ר כנ"ל, הנה י"ד כ"ח בגימטריא מ"ב, בזה השם נברא מעשה בראשית כנודע מן המקובלים הראשונים שיוצא מן בראשית עד ה' של ובוה"ו (בראשית א ב):

כ׳התחלת התורה באות ב' (בראשית א א), רמז למדת מלכות שנקראת בי"ת. דידוע שכל העולמות נבראו בסוד נקודת המלכו"ת, ששיער כביכול בעצמותו ית' שאין מלך בלא עם, ולזה היה התעוררת בריאת העולמות. והנה מדת מלכו"ת נקראת בי"ת כמו שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) מעולם לא קראתי וכו' לאשתי ב"יתי, ובכהן גדול וכפר בעדו ובעד בי"תו (ויקרא טז יז). והסוד הוא (עיין בספר שערי גן עדן) שהוא להיות ג' פעמים או"ר (סודם כת"ר עם הכולל) נשפעים לזעיר אנפין, וב' פעמים או"ר הנ"ל הוא משפיע למלכו"ת שמים, רק בחסרון האלפין (שנשארים למעלה) ונשאר בה ו"ר ו"ר מנין בי"ת, וכן נאמר לאדונינו דוד מלך ישראל (שמואל ב' ז יא) והגיד לך כי בי"ת יעשה לך י"י כי יירש המלכו"ת, והשתלשלות התורה מעולם ועד עולם, ולעולם מלכו"ת של עולם העליון מתלבש בתחתון ממנו בסוד כ"תר מ"לכות. אם כן לזה התחילה התורה באות ב' ר"בתי, להורות מאין שורשה ומחצבה, ולמה היה בריאת העולמות לבנות לה בי"ת מעולם ועד עולם מלכותך מלכות כל עולמים, והבן. ועיין מ"ש לעיל בענין בר"אשית, לרמז לבנות ב"תים לתיבת ר"אשית ותתייליד מל"כות מרא"שית, והבן:

כ״אעוד ב' רבתי (בראשית א א), גימטריא תתרכ"ד. דהנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"א י') התחילה התורה באות ב', שהוא לשון ברכה. והנה בית רבתי בגימטריא אלף כ"ד, בחזרת האלף לאלף גימטריא כ"ה "כה תברכו" (במדבר ו כג), דרוש באריכות וקבל שכר:

כ״בבראשית (בראשית א א), בו נרמזים הגואלים האחרונים העתידים לגאלינו במהרה בימינו, והן המה "נחמיה "בן "חושיאל "מנחם "בן "עמיאל "אליהו, בגימטריא "בראשית. נרמז זה אשר בתחילת הבריאה עלתה מחשבתו ית"ש הגואלים האחרונים, אשר על אותו הזמן נאמר (תהלים קד לא) "ישמח ("משיח) י"י במעשיו, שמח לא נאמר אלא "ישמח. והנה נעוץ סוף התורה בתחילתה "לעיני "כל "ישראל (דברים לד יב), רצ"ל להיות לעינים לכל ישראל עיני העדה (במדבר טו כד), "בראשית ברא אלהים, ברא הש"י אותן המנהיגים אשר הם מנין בראשי"ת, וכנ"ל:

כ״גבראשית ברא אלקים (בראשית א א). הנה הזקינים שינו לתלמי המלך וכתבו אלקים ברא "בראשית (מגילה ט' ע"א). דלכאורה הוא מהראוי להתחיל בשמו ית', והנה לפי הפשט יתכן להתבונן למה באמת לא התחילה התורה בשמו יתברך. ואומר לך דבר נחמד, דהנה ידוע כל פועל אומן מקדים במחשבתו לעשות דבר הנפעל בכדי להשלים חסרונו באיזה דבר שנחסר לו, ומקדים במחשבתו צורך הפעולה לטובתו. דרך משל אומן העושה כלי שעות שקורין זייגר, הנה מקדים צורך הכלי לטובתו, כי הוא חסר במה שאינו יודע עתיו ורגעיו, ועל ידי הכלי הזאת יושלם חסרונו, ובאם אינו עושה בשביל זה כגון שיש לו כלי כזאת, הנה עושה כדי למכור כי יחסר לו מן הממון המצטרף לטובתו, ועושה כלי זה להשלים חסרונו בממון, הנה פועל כזה לא יקרא לו "פועל "אמת, כי אין פעולתו "אמת עושה הזייגר וכוונתו לדבר אחר. מה שאין כן הבורא י"ת שמו שלם בתכלית השלימות, לא עשה פעולתו להשלים חסרונו ח"ו כי אינו בעל חסרון, ואם כן כביכול לא הקדים את עצמו במחשבתו, רק עשה לטובת הפעולה בעצמה מדרך הטוב להטיב, זה נקרא פועל "אמת שפעולתו "אמת הבן. הנה אלו הקדים הש"י את שמו בתורתו קודם הפעולה, היה משמע ח"ו שהוא כמו כל הפועלים שמקדימים במחשבתן את עצמן להפעולה. על כן הקדים הש"י את הפעולה להפועל, ואמרה התורה בנועם אמריה "בראשית בר"א קודם לשמו ית', להורות שעשה לטובת הפעולה. ויוצא לנו מזה עיקר גדול באמונה וצורך הודעה זו לתורה ולעבודה, כיון שנודע לנו שהפועל הטוב ב"ה פעולתו להטיב לבריותיו, מזה נדע שכל ציווי התורה לטוב לנו כל הימים, שהבורא ב"ה שבראנו להטיב לנו הוא יודע את אשר טוב לנו בב' העולמים, על כן מחויבים אנחנו לקיים את כל אשר צונו, ולמנוע מכל אשר הזהירנו בין והתבונן. והנה גוי לא יקבל עליו דברים נחמדים כאלו, על כן שינו לתלמי המלך אלקים ברא בראשית, אבל ישראל עם קרובו הן המה עמוסים מני בטן המה מבינים הענין. וזה שמקושר סוף התורה לתחילתה לעיני כל ישראל יכולים לכתוב "בראשית ברא אלקים", מה שאין כן לגוי צריכה לשנות ולכתוב "אלקים ברא בראשית".

כ״דעוד אודיעך הנלפע"ד על פי הפשט, דהנה כמה מהפלסופים אשר מאנו לקחת מוסר התורה והאמינו הקדמות, והנה גם שהאמינו הקדמות, עשו המצאות להמציא בשכלם מציאת הש"י בדרכים זרים ומהבלים, הגם שהכריחו באמת במציאת הש"י גם לדעת הקדמות, עם כל זה הוא דרך ארוכה ילאה שכל האדם ויולד לו ספיקות, חוץ לזה תפול בזה כל יסודי הדת אמונת השגחה בעולם השפלים ושכר ועונש. מה שאין כן בעלי דת התורה מאמיני החידוש על פי התורה, הנה אמונת מציאות הש"י בהכרח הוא בשכלם בקלות העיון, דעל כרחך כל חדש יש לו מחדש. שאין הדבר עושה את עצמו אחר העדרו מבלי ממציא שממציאו אחר העדרו. וזה הוא חכמת התורה שהתחילה (בראשית א א) בראשי"ת ברא (ואחר כך) אלקים, הוא עצה מן התורה, ורצ"ל כיון שתחזק שכלך ותאמין בחידוש הבריאה מבראשית, הנה יצא לך אמונת מציאות הממציא החידוש, הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:

כ״העוד אבאר לך ביותר, דהנה כמה וכמה גם מבני עמנו (אשר דרכו דרך לא סלולה מסכנת אבני מכשול) אמרו שאין מן ההכרח להאמין שהעולם יופסד בזמן, הגם שהאמינו בחידוש, וכבר ידוע שכל הוה נפסד אמרו שכל זה הוא בטבע, אבל ברצון היוצר כיון שהוא בראה והמציאה כרצונו הנה רצונו תעמוד לעד, וסמכו ראשם ורובם על מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קד ה) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אבל לא זה הדרך ישכון אור התורה לפי דברי חז"ל (סנהדרין צ"ז ע"א) גילו לנו מסטורין של יוצר בראשית שתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, (הגם אשר מרן הרמב"ם ז"ל דיבר בזה עיין נא בספר תורת העולה למרן מהר"מ אלשיך הוכיח במישור לענוי ארץ אשר דעת חז"ל הוא חרוב ממש, אין מן הצורך להאריך בדברים הללו כי הדברים מוסכמים על פי תורתינו הק' מבלי נפתל ועקש), ומה שדברו בזה היות הש"י הממציא פעולתו תעמוד לעד, הנה פעולתו תעמוד לעד ברצונו, ורצונו הקדום היה לשתא אלפי שני שתעמוד, (וזה הוא הנקרא בדברי דוד בל תמוט עולם ועד), וכן הוא ענין כל הנסים שידוד המערכה, זה הוא רצונו מבראשית ואין זה הפסד, הנה הוא ית"ש הכל יכול הוא ובודאי יכולת בידו לברוא עולם שיעמוד לעד, אבל ברצונו ברא עולם שיעמוד כך וכך ויפסידהו כרצונו. הנה נרויח מאד בזה כי כשנאמין בהפסד העולם, ע"כ מוכרחים אנו להאמינן בחידושו, כי אילו היה קדמון לא היה נפסד, מה שאין כן כשיופסד על כרחך אינו קדמון, וכשנדע שאינו קדמון על כרחך יש לו מחדש (עיין כל זה בספר הנ"ל). ולאמונה זו י"ל דמשום הכי לא פתחה התורה בשמו ית' אלקים ברא כו', דאז היה משמע שברא בערך אלקותו לאין תכלית, ולא תופסד הבריאה כמו שאלקותו תעמוד, על כן פתחה התורה בבריאה, כדי שנדע ונשפוט כי כל הוה נפסד. וזהו ב"ראשית ברא שית, שיתא אלפי שנין, הבן הדברים:

כ״וובדרך רמז למה לא פתחה התורה אלקים (בראשית א א). וגם למה לא נכתב בראשונ"ה. יש לפרש דהנה בזוהר (ח"א ה' ע"א) על פסוק (ישעיה נא טז) לנטוע שמים וליסוד ארץ וכו', אל תקרי עמי אלא עמי אתה, מה אנא במילולי עבדית שמיא וארעא וכו', ועל ידי לימוד התורה לשמה בוראין שמים חדשים וארץ חדשה, עיין שם. ותוכן הדברים שעל ידי עסק התורה לשמה שהצדיקים עוסקים, אזי הם בוראים שמים חדשים וארצות חדשות. ולפי זה יתכן שפיר רמז הפסוק בלשון זה בראשית ברא אלקים את השמים כו', לדייק לאפוקי מן אז והלאה הצדיקים הם בוראים שמים וארץ, והש"י הוא הנותן להם כח לעשות חיל על ידי עסק התורה, (ואלו היה נכתב אלקים ברא וכו', לא היה הדיוק הזה במובן רק הוא קמשמע לן, וכעת נשמע שפיר הדיוק, והבן). ואם תשכיל תבין אחר כך (בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור, זו התורה שנקרא או"ר, להיות הארץ היתה תוהו ובהו ולא היה מי שיתעסק בבריאת שמים וארץ חדשים לבקרים, ויאמר אלקים יהי אור התורה בארץ, על ידה יתחדש בכל יום תמיד שמים וארץ. ובזה יש לקשר ולנעוץ סוף התורה בתחילתה לע"יני כ"ל י"שראל (דברים לד יב), הדבר אשר הוא כעת ל"עיני כ"ל י"שראל, היינו שכל אחד מישראל יכול לפעול ולעשות על ידי ראייתו בתורה, הוא אשר ברא"שית ב"רא א"לקים את השמים וכו', גם כל ישראל יכולים לעשות כזאת בגזירת היוצר והבורא שנתן התורה לעמו ישראל ונתן להם כח לעשות מלאכת שמים וארץ.

כ״זוירצה עוד דהנה א"תין בכל מקום לרבות, וכאן דרשו רז"ל (ב"ר פ"א י"ד) את השמים כו' (בראשית א א) לרבות תולדותיהם וצבאיהם. ויש לפרש לפי זה דהנה הש"י ברא הכל יש מאין, ואחר הבריאה כל ימות עולם מתהוה הכל יש מיש, והנה יוכל האדם לטעות ח"ו שהטבע פועל ברצונו לפי ההזדמן, ובאמת אינו כן רק שהבורא יתברך הטביע מבראשית בטבע נבראים שיוציאו לפועל נבראים בכל זמני ימות עולם, בזמן הזה יבראו נבראים כאלה, ובזמן אחר נבראים אחרים, ומבראשית עלו כל הנבראים במחשבתו הקדומה, ואם כן כל הנבראים נבראים יש מאין כיון שהיה הכל במחשבתו הקדומה כביכול, ובכח זה נבראים כל ימות עולם והטבע פועל בכל זמן כפי עצת המחשבה הקדומה. ובזה יתפרש "בראשית, רצ"ל ראשית חכמה, רצ"ל עם ראשית ובתוך הראשית ברא אלקים את השמים וכו', רצ"ל ריבוי תולדותיהם וצבאיהם בכל זמן בכל ימות עולם, הכל נברא בתוך הראשית והופקדו ביד הטבע בתורת פקדון, והטבע תוציאם ותחזירם בזמן שגזר עליו היוצר כל שתחזיר פקדונו בזמן זה פקדון זה ובזמן אחר פקדון אחר, והבן. וזהו שרמז המלך החכם (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו "טובים "מאלה, ואלו היה האדם בעולם בזמן הנביאים או בזמן התנאים היו טובים לו והוא בנקל לו יותר לתורה ולעבודה, מה שאין כן כעת בזמן הזה שנתמעטו לבבות הדורות. הנה השיב על זה כי לא מחכמה "שאלת על זה, רצ"ל שלא שם על לבו כי הכל על פי חכמה הקדומה, בראשית חכמה הפקיד ביד הטבע כל צורות הדורות ועניינם לטובתם על פי חכמתו ית"ש. והבן מאד מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך ה', רצ"ל שמעשיך רבו מאוד, כי הכל מעשיך כל ימות עולם, והטבע אינה פועל ברצונה שום מעשה, רק כולם בחכמה עשית אתה בעצמך, רק מלאה הארץ קניניך כאדם המפקיד קניינו ביד אחר, והארץ היא מלאה כאשה עוברה כעצמים בבטן המלאה שהפקיד בה בעלה שתוציא פירות לזמן ידוע, כן הארץ מלאה מנבראים והיא מחזרת הפקדון בזמן שגזר עליו המפקיד, אבל הכל מעשה ידיו. בין והתבונן על פי זה נמי תקושר סוף התורה בתחילתה, דהנה יש כת אפיקורסים שאינם מאמינים בנסים חוץ לטבע, באמרם כי אין זה מדרך כבוד לפועל אומן גדול שיקלקל מעשה ידיו, והנה הנסים להם שידוד המערכה וקלקול לפעולת הטבע, ועיין מ"ש בספר הגבורות לרבינו גור אריה, ותבין שם על פי דברינו אשר פעולת הטבע גם כן אינה פועלת כרצונה, רק כל מעשיו הם בתורת פקדון מבראשית שתוציאם בזמן. והנה גזר הבורא מבראשית והפקיד הכח ביד נבראיו, שבבוא הזמן המצטרך לנס שלא כטבע המתנהג בתמידות, שתפעול באופן אחר. וז"ש רז"ל (ב"ר פ"ה ה') תנאי התנה הקב"ה עם הים וכו', ואם כן אין זה קלקול, כי זה כמו הטבע שהוא מבראשית, והבן. וז"ש (דברים לד יב) ולכל יד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, כל הנסים הללו וכל השידוד המערכות בראשית ברא אלקים, הכל נברא מבראשית כי תנאי התנה הקב"ה מבראשית, והבן:

כ״חומעין הנ"ל הנה הרב הנ"ל בגבורות כתב דשני הנהגות ברא ד' מבראשית, הנהגה הניסיית מעולם הנבדל, והנהגה הטבעיית מהעולם הארציית הטבעיית, ואם כן אין זה קלקול כיון שכך ברא ד' מבראשית אלו ב' ההנהגות. ובזה יתפרש בראשית ברא אלקים את השמים (בראשית א א), היינו הנהגה הניסיית מעולם הנבדל המכונה בשם שמים, ואת "הארץ היינו הנהגה הטבעיית הארציית, ועל כן אי אפשר לכתוב בראשונה ברא וכו', כי אין הכוונה על קדימת הבריאה הזאת לשאר הבריות, רק הכוונה להוודע ולהגלות כי אלה ב' הנהגות הם מבראשית, ואין זה קלקול רק קיום הבריאה, והבן:

כ״טויאמר עוד בראשית (בראשית א א), עם הראשית, היינו באמצעות הראשית הוא הצמצום הראשון כביכול המכונה בשם ירא"ה, והיראה נקרא ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), והנה היה הצמצום כי מבלעדי הצמצום היו העולמות מתבטלין באור אין סוף ית'. וז"ש "בראשית באמצעות הראשית ברא וכו', כי בזולת הראשית היה בטול לעולמות. והנה מבחינת הצמצום כביכול נתהווה על ידי זה ובהשתלשלות העולמת בחינת יראה בנבראים, והנה כל המדות משתלשלים עד שבאים לבחינות השפלים. והנה בהשתלשלות מדת היראה, נפלה בחינת היראה גם לבחינה חיצונית (כנודע מסוד שבירת הכלים). והנה בחינת הצמצום הוא בכל דבר, כי אין ביכולת הנבראים לקבל טובו ית"ש רק בצמצום, והנה כשהצמצום הוא ביותר ח"ו, אז מתהווים עונשים בעולם, וזה מתהווה על ידי חטא כשאין בני אדם כלים מוכנים לקבל טובו אז מתהווה הצמצום. וכשבני אדם מכינים את עצמם על ידי תורה ועבודה, אז מתחזקים "כליהם ויש להם יכולת יותר לקבל טובו, אז מתקטן הצמצום. והנה ידוע העובד מאהבה נקרא ב"ן, והעובד מיראה נקרא עב"ד. ובזה פירשנו הפסוק שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט לח) הקם לעבדך "אמרתך. אמרא הוא לשון צמצום, כאמרא שבשפת הבגד שמצמצם הבגד, והתפלל הקם לעבדך (כשאני במדרגת "עבד בבחינת היראה, הקם לי) "אמרתך (היינו הצמצום שלך) אשר ליראתך, היינו צמצום כזה המצטרך לבחינת היראה, כי באהבה בלבד לא תתכן העבודה כנודע, אבל יתר הצמצום המצמצם שפע הטוב בהעדר כלי מוכן מהמקבל מזה תשמרני, והבן הבן הדברים על מתכונתם:

ל׳ומעין הנ"ל בראשית (בראשית א א), באמצעות הראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י), דידוע מסוד שבירת הכלים, שהיו בתחילה בבחינת יראה ואחר כך נתרבו כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ג ז') שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, והוא סוד המחשבה שעלה לברוא במדת הדין (ב"ר פי"ב ט"ו), ואחר כך נתקנו העולמות בסוד "אהבה הוא סוד שיתוף מדת הרחמים, וניתקנו מסוד הנקודות שנפלו ונשברו, נתקנו בחינות זעיר ונוקב' שנקראים שמים וארץ כנודע, וזהו "בראשית (באמצעות הראשית, היינו הנקודות שהיו בבחינת יראה), ברא אלקים את השמים ואת הארץ בחינות זעיר ונוקב', אתין לרבות תולדותיהם וצבאיהם שבכל העולמות בריאה יצירה עשיה, ואפשר זה כוונת המתרגם "בקדמין, היינו באמצעות הקודמים היינו העולמות שנחרבו, בזה ברא וכו', ואי"ה יתבאר בדברי המתרגם:

ל״א[בראשית (בראשית א א), בי"ת רבת"י. ידוע ב' במילואו כזה בי"ת, והב' מורכבת מג' ווי"ן כזה ו הרי י"ח, ואות י' הרי כ"ח, והת' מורכבת בצורתה על פי הקבלה האמיתיות מב' דלתי"ן, הרי סך הכל ל"ו, ותיבת רבתי הרי תרי"ב, ל"ו ותרי"ב הרי מספר תרח"ם, מנין הטפחים שיש במקוה טהרה, רמז שתורת אמת מטהרת לישראל מכל טומאותם. והוא גם כן מספר הכ"ד צירופי הויה עם כ"ד כוללים, ואל יקשה בעיניך הלא אינם רק י"ב צירופים, כי באמת ארבעה אבנים בונות כ"ד בתים (ספר יצירה) , רק להיות בשם הקדוש ב' אותיות שוות, לא יוכרו כ"ד צרופים רק י"ב, אבל לפי הקבלה האמיתיות בכתיבת השם הנכבד והנורא, תשתנה ה' אחרונה מראשונה בגדלות ובצורה, אזי תוכל לבנות כ"ד בתים, וכן הוא בכמה ספרי קבלה]: (מועתק מן השמטות הנדפסות לספר קהלת יעקב):

ל״ב[בראשית (בראשית א א). ב' רבת"י, בגמטריא תרי"ד. בשביל תרי"ג מצוות התורה, ובשביל המקבל התורה הוא משה אדוננו. או יאמר להיות התורה תרי"ג מצותיו הם נעשים לבוש לאדם העושה אותם, ובהם מתלבש בחלוקא דרבנן ונעשה לו אור מקיף בגן עדן, ואם יחסר לאדם אחת ממצות התורה, נחסר לו גם כן מהמלבוש ההוא נוסף על המצות האלה, הוא בחינת העיון המחשביי שבתורה בכל מצוה ומצוה והוא מזון הנשמות בגן עדן, כמו שבעולם הזה נעשה העיון והמחשבה לפנימיות וחיות למצות. אם כן המצוות עם העיון המחשביי שבתורה, שהוא אור פנימיי שלהם, מנין תרי"ד]:

ל״ג[עוד ב' רבת"י (בראשית א א), להורות לחשוב הב' בכל בחינותיו, דהיינו בספ"ר וסופ"ר וסיפו"ר (כדאיתא בספר יצירה), דהיינו מלואה כזה בי"ת ומנינה ב' שנים, וצורתה ג' ווי"ן בגימטריא ח"י, סך הכל מנין תל"ב מנין גבור"ה ירא"ה. להורות שעלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ובהחשב כללות ג' אותיות המילוי נכללות אות המנין וג' ווי"ן דצורה. וגם יוחשב התלת ניצוצין, דהיינו ב' ניצוצי השו"א שתחת הב', והנקודה שבתוך הב' כל אחד יוחשב לעשר, ועם הכולל עולה סך הכל למספר גבור"ה רחו"ם, רמז שעלה במחשבה לברוא במדת הדין ושיתף מדת הרחמים (ב"ר פי"ב ט"ו):

ל״דעוד ב' רבת"י (בראשית א א). נמצא בדברי רז"ל (ב"ר פ"א י') למה נברא העולם בב', שהוא לשון ברכה. ולפי מש"ל [בנדפס] ב' רבת"י בסוד י"ד כ"ח, הוא סו"ד י"ד המלאה ברכת השם, כי י"ד מלא כזה יו"ד דל"ת, בגימטריא ב' פעמים ברכ"ה, בסוד מל"א ידינ"ו מברכותי"ך. והבן] עד כאן:

ל״האת השמים וא"ת הארץ (בראשית א א). אתי"ן לרבות צבאיהם ותולדותיהם. שמי"ם וארץ הכוונה על זעיר ונוקב', אית מלאכין דדכורא ואית מלאכין דנוקב', והם נבראים מבחינת נשיקין דביקות רוחא ברוחא, וכן נשמות ישראל באים מבחינת זווג ממש ונקראים העמוסים מני בטן (ישעיה מו ג), עיין כל זה בספרי המקובלים והש"י יכפר בעדינו. והנה הנשמות נבראים גם כן נשמות הזכרים מבחינת שמים, ונשמות הנקבות מבחינת האר"ץ, עיין בזוהר הק' (ח"א קכ"ו ע"ב) כל נשין דעלמא מסטרהא אינון, והבן. וזהו צבאיהם מרמז על המלאכים, ותולדותיה"ם מרמז על נשמות ישראל, נ"ל:

ל״ו"את "השמים "ואת הארץ (בראשית א א). ר"ת גושפנקא דחתום ביה שמיא וארעא, הוא שם הקדוש אהו"ה שם הדעת הכולל לשמים וארץ כנודע, ובמילואו בגימטריא אצב"ע, כן כתבו המקובלים. והש"י בימי צאתנו מארץ מצרים רצה להודיע גדולתו בעולם, והוא בחינת הדעת כמ"ש (שמות יד ד) וידע"ו מצרים כי אני ה', אזי על ידי גבורותיו הודו החרטומים בעל כרחיהם אצב"ע אלקים הוא (שמות ח טו), והבן:

ל״זס"ת כל הפסוק, מנין תפאר"ת אר"ץ, (הוא מלכות אר"ץ החיי"ם אר"ץ ישרא"ל) עם הכולל, כי כן היה ראשית האצילות לכוללם יחד, נ"ל: (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

ל״חוהארץ היתה תוהו ובוהו (בראשית א ב). במדרש (ב"ר פ"ב ב') ר' אבהו אמר משל למלך שקנה לו ב' עבדים שניהם באוני אחת וכו', על אחד גזר שיהיה ניזון מטמיון, ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל, ישב לו אותו תוהה ובוהה וכו'. כך ישבה הארץ תוהה ובוהה, אמרה העליונים ותחתונים נבראו בבת אחת, העליונים ניזונין מזיו השכינה, ותחתונים אם אינם יגיעים אינם אוכלים, עד כאן. ויש לפרש על פי זה כל הפסוק בדרך רמז, על פי מ"ש בעל חובות הלבבות בשער הבטחון, ותוכן דבריו שם שרוב השתדלות לאדם לא יועילהו להרבות מזונו וטרפו, רק אשר נגזר עליו מהבורא ית"ש, רק אף על פי כן חייב הבורא ית"ש את האדם להתעסק באיזה סיבה מהסיבות להביא טרף לביתו יהיה איזה סיבה שיהיה, אבל רוב השתדלות וביטול הזמן בזה, הוא סכלות ומבלה זמנו בזה לריק, והסיבה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם להשתדל באיזה דבר, כי אם היה פנוי וריק מכל מיני טרדות, אז היה מסית אותו היצר ביותר והיה רודף אחרי העבירות והתענוגים, מה שאין כן כעת שהוא צריך להשתדלות פרנסתו, טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב). והנה האדם הרודף אחר רוב השתדלות, כסבור אשר רוב השתדלות יביאהו לטרף יותר מעולה, ומבלה בזה כל ימיו עד אשר פתאום כו' ומאומה לא ישא וכו'. ויפורש בזה הפסוק על פי המדרש והארץ היתה תוהו ובוהו, על שהארציים צריכים להשתדל ואם אינם יגיעים אינם אוכלים, ואם תאמר מה איכפת להו כיון שכן גזר היוצר, אמר "וחושך על פני תהום, שעל ידי שמחוייבים להשתדל ההשתדלות מסמא את עיניהם והם הולכים בחושך מחמת שרצונם להרבות הונם כמים על פני תהום לאין חקר, ואין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר פ"א י"ג). וזהו וחשך, היינו חשכות וסכלות פרוש על פני אותם החפצים קיבוץ הונם כתהום, ולמה עשה ה' ככה שיצטרכו הארציים להשתדלות, אמר "ורוח אלקים, הפירוש רצון אלקים על דרך י"י אלקים שלחני (ישעיה מח טז), "ורוחו היינו רצונו, והפירוש "ורוח אלקים רצון אלקים היה בזה שיצטרך להשתדלות וליגיעה, מרחפת על פני המים, היינו שתהא ההשתדלות מרחף ומגין על פני המים היינו התענוגים, כי המים רמז לתענוגים כי מיסוד המים יצמח כל מיני תענוג, ואילו היה פנוי וריק היה רודף אחר התענוגים והעבירות, וההשתדלות שמירה וסגולה לזה, מה שנ"ל:

ל״ט[והארץ וכו' (בראשית א ב). ר"ת כל הפסוק תפארת הויה בהיכ"ל עם הכולל, לכלול השם בהיכלו כנודע היכ"ל בגימטריא אדני, היכל הקדש היא בחינת אר"ץ העליונה.

מ׳ס"ת כל הפסוק, יראתי בפצותי פי ועל השם אשליך יהבי ואדברה ולא אבוש, ס"ת אותיות ומח"ץ והמי"ת לכלים אתוון דדין כאתוון דדין, להיות כי בכאן נרמז סוד שבירת הכלים שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן (ב"ר פ"ג ז'), בסוד ז' מלכי אדום (בראשית לו לא). ונודע מהאר"י ז"ל מרחפ"ת אותיות מ"ת רפ"ח, הן הנה הרפ"ח ניצוצות שנפלו בעת השבירה ומתבררות עד עת קץ, על כן מה טוב ומה נעים ברמז בכאן מיתת ושבירת הכלים, ולמשכילים יונעם. ולהיות אחת מהנה לא נשברה, ודוד מלך ישראל ח"י וקי"ם איתקרי (ר"ה כ"ה ע"א), על כן ס"ת הפסוק הוא גם כן אתוון למלכו"ת מצו"ה (ר"ל כי נק' מצו"ה כנודע) חיים, והבן. על כן צריך האדם לעשו"ת המצות בחיים, דהיינו בזריזות בחיות כל רמ"ח איבריו לא בעצלתים, אשר על כן אמר המלך החכם (משלי לא כז) ולחם עצלות לא תאכל]. (עד כאן מועתק מספר "דרך עדותיך"):

מ״אוחשך על פני תהום (בראשית א ב). רמז בכאן המלאך יעזריאל, אשר הוא בגימטריא "חשך מזומן לעמוד על פני תהום, כמבואר בזוהר יתרו (ח"ב צ"א ע"ב) דקוב"ה כד שתיל עלמא, אטבע גו תהומא צרורא חדא וכו' חקיקא וכו', ובשעתא דאומי בני נשא לשקרא וכו', כדין ההוא צרורא דהוה סליק תב לאחורא וכו', ובעין מיא לסלקי לחפיא עלמא וכו', עד דזמין קוב"ה לחד ממנא יעזריאל. הנה הוא מרומז בכאן כנ"ל שהוא בגימטריא "חשך, ויתפרש אי"ה בדברי התרגום, הנה הוא מסוגל להזכירו בשטף מים ח"ו שלא יזיקו:

מ״בבתנחומא פרשת בא (סי' ד') וכן הוא ברבה פרשת ויקרא (ויק"ר פ"ו ו'), ר' אבא בר כהנא חשך ואפילה שמשו במצרים, אבל תוהו ובוהו לא שמשו בעולם הזה ולא עתידין לשמש, והיכן עתידין לשמש בכרך גדול ונטה עליו קו תהו ואבני בהו (ישעיה לד יא), עכ"ל. ונ"ל דזהו שכתבו המקובלים הקדמונים דעל מצחו של "משיח "בן "דוד יהיה נחקק שם כד"ת, והוא בגימטריא "משיח "בן "דוד, והוא כדי להוריד על האומות בכח זה השם "תהו בהו, מנין כד"ת, מנין מ"שיח ב"ן דו"ד:

מ״גוהנה חשך גם כן ישמש כמבואר בזהר (ח"ב ז' ע"ב) ט"ו ימי אפילה, אבל חשך אינו דבר חדש למלך המשיח, שכבר השתמש בו משה במצרים, ועיקר החידוש הוא ת"הו וב"הו. וזהו שנרמז בפסוק והארץ היתה (מבראשית נגזר כן) ת"הו ו"בהו ו"חשך על פני תהום, (על פני מלכות הרביעית שאין לה חקר כתהום כדרשת חז"ל בכאן (ב"ר פ"ב ד'), ואימתי יהי כן) ורוח אלקים מרחפת וכו', (וזהו רוחו של מלך המשיח כדרשת חז"ל (ב"ר פ"ב ד')):

מ״דויאמר אלקים יהי אור ויהי אור (בראשית א ג). ולא אמר ויהי כן כמו בכל מעשה בראשית נ"ל לפי הפשט כ"ן פירושו קיום, ויסוד לדבר מלשון כ"ונן שמים (משלי ג יט), כו"ננת ארץ כו' (תהלים קיט צ). והנה דבר שנתקיים באופן זה כתוב בו ויהי כ"ן, מה שאין כן בריאת האור לא נתקיים כן, הן לפי הפשט הנה נעשה אחר כך הבדלה ומקודם שמש בערבוביא, וביותר לפי הדרש (חגיגה י"ב ע"א) שנגנז אור הראשון, על כן לא אמור ויהי כ"ן, רק ויהי אור:

מ״הובזה תבין מה שדרשו רז"ל (ילקו"ש רמז תשע"ד) כן בנות צלפחד דוברת (במדבר כז ז), כך כתובה פרשה זו לפני במרום. ומהיכן שפטו זאת. אך הוא דלשון כ"ן לא יוצדק על דבר ההוה לשעה, רק על דבר המוסד ונתקיים ממעשה בראשית, (והוא כי כ"ן מספרו תש"ך בנו"ן דאי"ק, והוא כי הכל ברא בתש"ך צירופי בר"אשית בהם כלל התורה, (תש"ך שיעור קומת החס"ד י' פעמים חסד), על כן בדבר המתקיים ממעשה בראשית נאמר כ"ן). והנה זה הענין דבנות צלפחד הוא דבר חדש נתהווה מחדש והש"י אומר כ"ן, מזה דרשו חז"ל בדרך גזירה שוה מן ויהי כן דמעשה בראשית, כך כתובה פרשה זו לפני במרום:

מ״וועל פי דרך הקודש האמור בזוהר הק' (ח"א ט"ז ע"ב) יה"י או"ר, רמז להתפשטות חיות האור אין סוף ב"ה בתוך כל עלמין, ויה"י או"ר רמז לצמצום אור במדה. ולפי זה יהיה שיעור הכתוב ויאמר אלקים יה"י או"ר ויה"י או"ר, רצ"ל ויה"י אור אינו סיפור מעשה מדברי התורה, רק הוא ממאמר הש"י שאמר תרווייהו יהי אור ויהי אור היינו צמצום והתפשטות, (ולזה מן הצורך לעבודתינו להש"י בירא"ה ואהב"ה צמצום והתפשטות, הבן הדבר). ובזה פירש הרב בספר ברית כהונת עולם פסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויה"י. רצ"ל גם ויה"י או"ר אמר הש"י ואינו ספור, ולזה אמר ויהי כי הוא צוה ויעמוד, מלשון ויעמ"ד השמש (יהושע י יג) , רצ"ל שיתצמצם ולא יתפשט עוד. וגם כפשוטו לפי זה הוא צוה ויעמד, שיהיה עמידה וקיום לעולמות, שאלו היו מתפשט האור בלי שיעור, לא היה ביכולת העולם לסבול הבהירות והיה מתבטל העולם. יצא לנו מספור הזה בתורה שמאת הש"י לא יצא הרעות ומניעות הטובה הוא לטובה, הגם שנראה לדעתו שהוא רע ח"ו, היודע תעלומות הוא יודע הטובה המגעת מזה. ועל פי זה תבין יהי"י או"ר, בגימטריא רל"ב ראשית התפשטות שמו ית' ושפעו המחיה כל העולמות, הלא המה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בגימטריא רל"ב, ויה"י או"ר בגימטריא רח"ל סוף מעשה במחשבה תחילה להתצמצם האור בשיעור מוגבל, ומשם והלאה נעשה מסך הבריאה כנודע. וזהו שתמצא בקהלת (ג ב) ע"ת ללדת וע"ת כו', הנה כלל כל המאורעות שבעולם לטוב ולהפכו בתיבת ע"ת (ולא אמר זמן), כי ע"ת בגימטריא יה"י או"ר ויה"י או"ר, צמצום והתפשטות טוב והפכו והכל לטובה. וז"ש דוד (תהלים לד ב) אברכה את ה' בכל ע"ת, היינו בין שיתנהג עמי בבחינת יה"י או"ר, ובין שיתנהג עמי בבחינת ויה"י או"ר, כשם שמברכין על הטובה כו' (עיין ברכות נ"ד ע"א), כי הכל לטובה (ועדיין היא באתכסיא). והנה תמצא שם הויה רמז שכבר נתהוה הויה וניכרת הטובה, ושם אהיה זמין אנא לאולדא יגיע מזה טובה. והנה שיעור קומה בכל דבר הוא עשרה כנודע, על כן ע"ת בגימטריא י' פעמים הויה י' פעמים אהיה, וכן בגימטריא יה"י או"ר ויה"י או"ר, והדבר הזה הוא עיקר גדול לעבודה באיכות היראה ואהבה בכל פקודא ובעסק התורה, דוק ותשכח:

מ״זבגמרא סוכה (מ"ט ע"א) בראשית (בראשית א א) אל תקרי בראשית, אלא "ברא "שית, שיתין מששת ימי בראשית נבראו. הנה ניסוך היין כל ימות השנה מבואר בתורה שבכתב, וניסוך המים בחג הוא מתורה שבעל פה (סוכה ל"ד ע"א), והוא ברמז מועט בכתוב (עיין שבת ק"ג ע"ב), (כדרך כל תורה שבעל פה). הנה ניסוך היין מורה על הגבורות זה לא נמסר בסוד, וניסוך "המים בחג על החסדים נמסר בעל פה ביני ובין בני ישראל כי גבר עלינו חסדו. והנה בחג מנסכין "מים "יין להמתיק הדינים בחסדים, "יין "מים בגימטריא ק"ס כס"ף, המורה על החסד סוד פדיון נפש ק"ס, והנה בעבור זה כמו שניסוך "המים ברמז בתורה ונמסר בעל פה, כמו כן בריאת "השיתין אשר בהם מנסכין וממתיקים הגבורות בחסדים, הנה נמסר בסוד ונרמזין בתורה "בראשית, ונמסר בעל פה "ברא "שית, והוא גם כן ביני ובין בני ישראל:

מ״חבגמרא ר"ה (ל"ב ע"א) "בראשית (בראשית א א) נמי מאמר הוא, שנאמר (תהלים לג ו) בדבר י"י שמים נעשו. "והנה קשה למה לא נאמר ויאמר, עיין בכתבי קודש להקדוש מוהרד"ב זצוק"ל דבמאמר הראשון נבראו האותיות, וזהו בראשית ברא אלקים א"ת, היינו רמיזת האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואי אפשר לומר "ויאמר קודם גילוי האותיות. ולדעתי הכונה בזה המאמר הראשון מעשרה מאמרות הוא בחינת גילוי הראשון מסוד עשר ספירות בלימה, ואינו נרמז באותיות רק בקוצו של יו"ד, ועוד יש בדברי הקדוש הרב דברים עמוקים אי אפשר להלביש את הענין בכתב, ויש לבאר עוד, הנה בראשית נמי מאמר הוא, ולא נאמר בפירוש בתורה עד בא דו"ד סוד מלכו"ת, וגילה הדבר בדבר ה' שמים נעשו סוף מעשה במחשבה תחלה בסוד התהפכות כחומר חותם אי"ן אנ"י. ותבונן הא דבראשית נמי מאמר הוא קיבלו בתורה שבעל פה, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א).

מ״טבגמרא מגילה (כ"א ע"ב) עשרה פסוקים שקורין בבית הכנסת אין פוחתין מהם, הנהו כ' כנגד מי, ס"ל לר' יוחנן כנגד הי' מאמרות, כי בראשית נמי מאמר הוא כנ"ל, והקשו בתוספות (מגילה כ"א ע"ב ד"ה אין) מפרשת עמלק דלא הוו רק ט' פסוקים. וי"ל לפי הנ"ל דבראש"ית נמי מאמר הוא, והוא סוד המחשבה תחילה טרם גילוי אותיות, והנה ישראל עלו במחשבה (ב"ר פ"א ד') מה שאין כן אומות העולם לא יחשב להו למאמר. וזהו ראשי"ת גוים עמלק ואחרית עדי אובד (במדבר כד כ). ותתבונן בהלל המצרי (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' על הש"מים כבודו, השמים נבראו במאמר הראשון שהוא המחשבה, ובמחשבה זו לא עלו לעיקר מציאות רק ישראל בני מלכים. וזהו נעוץ סוף התורה בתחילתה לעיני כל ישראל (דברים לד יב) בראשית ברא אלקים, ודי בזה:

נ׳מסורה סייג לתורה נמסר ג' פעמים "בראשית (בראשית א א), א' דין. ואידך ב"ראשית ממלכת יהויקם (ירמיה כו א). ואידך ב"ראשית ממלכת צדקיהו (ירמיה כח א). מזה יצא להם לרבותינו (סנהדרין ק"ג ע"א) ביקש הקב"ה להחריב את העולם (בריאת שמים וארץ המתחילה בבראשית) עבור יהויקים, וכשראה דורו נתקררה דעתו, וביקש להחריב את העולם עבור דורו של צדקיה, וכשראה את צדקיה מיד נתקררה דעתו. הגם הקבלה הזו היתה להם בתורה שבעל פה ברמיזות המסורה בתורה שבכתב, וכדומה שזה נדפס כבר במקראות גדולות:

נ״א"ברא אלקים (בראשית א א). ג דסמיכי, דין ברא אלקים את השמים וכו'. ב' ברא אלקים לעשות (בראשית ב ג). ג ברא אלקים אדם על הארץ (ואתחנן (דברים ד לב)). נראה רמיזת המסורה מה שמבואר בזוהר (ח"א ה' ע"א) שהצדיקים על ידי התורה בוראים שמים חדשים וארצות חדשות, הוא הנרמז בראשית ברא אלקים את השמים וכו', ושוב שבת מכל מלאכתו וברא אלקים לעשות שיעשו אחרים שמים וארץ, ומי הוא אשר יעשה הנה ברא אלקים אדם על הארץ אשר יעשה כזאת :"את "השמים "ואת "הארץ (בראשית א א). י"ג דסמיכי, א' דין. ב' עשה [שמות ך' יא]. ג' עשה [שמות לא יז ל"א י"ז]. ד' העדותי [דברים ד' כו כ"ו]. ה' בכם [דברים ל יט למד י"ט]. ו' ואעידה [דברים לא כח כ"ח]. ז' אתה עשית [מלכים ב' יט טו י"ט ט"ו]. ח' חבירו [ישעיה לז טז ט"ז]. ט' אני מלא [ירמיה כג כד כ"ג כ"ד]. י' אתה עשית [ירמיה לב יז ל"ב י"ז]. יא מרעיש [חגי ב' ו']. יב [שם חגי ב כא כ"א]. יג אשר עשה [דברי הימים ב' ב יא]. הנה כללות המסורה י"ג סמוכים שמים לארץ, יג מדות של רחמים הם בשמים ממעל, וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן על הארץ מתחת. והנה בכל מידה שישראל לומדים בתורה על הארץ מתחת, אזי מעוררים כנגדה המדה של רחמים בשמים ממעל, והדברים ארוכים אצלינו:

נ״ב"הארץ (בראשית א א) סוף פסוק. ובתריה והארץ (בראשית א ב). ג' פי' באותו מילה אשר סיים פסוק הראשון מתחיל הפסוק של אחריו, א' דין. ב' עם הארץ והארץ [ישעיה כד ד ישעיה כד ה]. ג' יענו את הארץ והארץ [הושע ב' כג כ"ג הושע ב כד]. נרמז ג' פעמים נסתיימה הארץ והתחילה מחדש, א' במבול, ב' בממלכת יהויקים שביקש הקב"ה להחריבו וכו' ונתקררה דעתו, וכן בממלכת צדקיה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ג ע"א):

נ״גבראשית ברא אלהים (בראשית א א), ר"ת בב"א, ס"ת "אמת. הנה משפט דיני ממונות הם בתורה שבעל פה בג' בבות "קמא "מציעא "בתרא, הוא סוד משפטי ד' "אמת (תהלים יט י), כי "אמת אות קמא מציעא בתרא. והנה בראשית מתרגמינן "בחוכמא, וז"ש בסוף הבבות (ב"ב קע"ה ע"ב) הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה וכו', דהרי מרומזין "במקצוע התורה היינו בר"ת וס"ת "ראשית התורה, והנה "בראשית הוא ראשית חכמה (תהלים קיא י), על כן הרוצה שיחכים וכו'. וכן "קמא "מציעא "בתרא, בגימטריא "השמים במ"ם דאי"ק:

נ״ד"את "השמים "ואת הארץ, ר"ת השם אהוה (עיין זוהר ח"א י"א ע"ב). נקרא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא הוא השם הדעת, ובמילואו בגימטריא אצבע. הוא סוד שאמרו החרטומים אל פרעה במצרים כאשר הרגישו מעט מידיעת שמו ית', אמרו אצבע אלקים (שמות ח טו), וטוב לכוונו להתוודע ולהגלות לאדם את אשר נעלם ממנו בידיעת התורה, ס"ת בגימטריא תתק"ל, ה' פעמים "מקום, התפשטות ה' חסדים מן הדעת בחמשה מקומות היינו עד הוד, כי אחר כך נכללין ביסוד ומלכות, והמ"י:

נ״הר"ת כל הפסוק כ"ב. רמז לכ"ב אותיות התורה שמהן אריגת התורה, כנודע מצרופי רל"א "שערים דאלפי ביתות, ועל ידי צירופיהן השונות נתהוו כל הנבראים. וזהו "בך "יברך (בראשית מח כ), "יברך בגימטריא רל"א עם הכולל. וכן "יברך בגימטריא רל"ב, היינו ד' מילואי הויה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנודע, הן פנימית רל"א שערים. הנה המבין סוד זה, יבין וישכיל איך שעל ידי עסק התורה יכול האדם לפעול חדשות בכל העולמות על ידי הצרופים שעושה בדברי התורה ובתפלה ותוכל להתבונן מעט קט מה שהקפיד הש"י על משה יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ יב), היינו שאמר לו ודברתם אל הסלע (במדבר כ ח) ודרשו רז"ל במדרשם (ילקו"ש רמז תשס"ג) שנה עליו פרק אחד, כי על ידי עסק התורה יכולים לפעול חדשות בלא שום מעשה, והיה בזה קידוש השם גדול מאוד, הבן הדבר:

נ״ואת השמים ואת הארץ (בראשית א א). מבואר בזוהר א"ת מרמז על החסדים, "ואת מרמז על הגבורות. הנה "שמים רמז לזעיר אנפין עיקר בניינו מהחסדים אמר "את, והארץ רמז "למלכות שמים עיקר בנינה מהגבורות על כן אמר "ואת, הבן. והנה בראשית תמן מרומז "יראה (זוהר ח"א י"א ע"ב), ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא י). ותמן רמז "אהבה, "בראשית במספר קטן מנין "אהבה. ורמז אהבה במספר קטן, על פי מ"ש תלמידי הבעש"ט הגם שעבודתינו צריכה להיות ביראה ואהבה, עיקר ההשתדלות לאדם יהיה להשיג מדת היראה, ואהבה תבוא לו בסייעתא דשמיא, כי דרכו של איש לחזור וכו' (קידושין ב' ע"ב). על זה נרמז "אהבה במספר קטן, יורה על קטנות ומיעוט השתדלות. ולזה רמז בראשית ברא אלקים (היינו יראה ואהבה, והטעם כי) "את "השמים (השמים נתכונן בא"ת היינו בחסדים אהבה), ואת "הארץ (הארץ נתכונן בוא"ת) היינו בגבורות, על כן מן הצורך לעבודה ולעסק התורה ביראה ואהבה:

נ״זמשנה מסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים כו'. כבר נדפס בספר בני יששכר מהמחבר הק' עיין שם במאמר ל"ג בעומר:

נ״ח[חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו', אמר להם צאו וראו איזה דרך טובה שידבק בה האדם. (על כרחך צריך לומר דשאל להם איזהו טוב כללי שיהיה כולל כל הטובות, דאי לא תימא הכי מה השאלה, תורה ומצוות המה הטוב, כמד"א (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו'). רבי אליעזר אמר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להן רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, עד כאן. הנה מה שיש להתבונן. א', אמר להם צאו וראו, היכן ציוה להם לראות. ב', דבריהם שאמר כל אחד ואחד מהיכן למדו. ג, מה שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי רואה אני כו' שבכלל דבריו כו', האיך יוכלל בכלל ל"ב טו"ב, חבר טוב ושכן טוב ורואה את הנולד וגם עין טובה, הלא פעולת העין קודם ללב כענין שאמרו העין רואה והלב חומד. ונראה לי דהנה אין לך שום שכל מושכל שלא יהיה נשמע מן התורה, והנה ציוה להם רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מתבוננים מן התורה איזה דבר הוא טוב כללי, והתלמידים החכמים הבינו בדברי רבם אשר הדעת הזה נלמד מן הטוב הראשון הנזכר בתורה, הוא הוא הטוב הכללי הכולל לכל דרכי התורה, (והוא על פי דרך שאמרו רז"ל (ב"ק נ"ה ע"א) הרואה ט' בחלום סימן יפה לו, הואיל ופתחה בו התורה בתיבת טו"ב תחלה, כי מן בראשית (בראשית א א) עד תיבת טוב (בראשית א ד) אין אות ט'. נשמע מזה שיש ללמוד מהאות והתיבה שנכתב בתורה בראשיתה, היינו שאותו האות והתיבה נזכר בתחלה בתורה, אותו הדבר הוא דבר כללי לכל הנאמר אחריו. והנה התורה הוא טו"ב אין טוב אלא תורה (ברכות ה' ע"א), שנאמר (משלי ד ב) כי לקח טוב כו', ממילא כל דרכי התורה הוא טו"ב, אבל כללות טובות התורה בודאי יש ללמוד מן הטוב הראשון הנאמר בתורה וכנ"ל). והנה יצאו התלמידים ודקדק כל אחד מן הטוב הראשון הנאמר בתורה שהוא בודאי טוב כללי, הנה למד רבי אליעזר הנה טוב הא' הנזכר בתורה הוא וירא אלקים את האור כי טוב, הנה תלוי הטוב הראשון בתורה בראיה, מזה נלמד הטוב הכללי הוא עי"ן טו"ב. ורבי יהושע למד מדכתיב שהיה חושך על פני תהום ויאמר אלקים יהי אור, ונעשה האור חבר להחושך וירא אלקים כי טוב, נשמע דרך הטוב הכללי הוא חבר טו"ב. רבי יוסי אומר שכן טוב, דהרי כתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וגו', ודרשו בזה חז"ל (ב"ר פ"ג ו') (כמו שפירש רש"י בזה) ראה שאין נאה שיהיה האור משתמש בערבוביא עם החשך, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה, היינו סמוכות בשכינות זה לזה, ועל זה נאמר וירא וכו' כי טוב, הנה נשמע שכ"ן טו"ב הוא הדרך הטוב הכללי. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, כי וירא אלקים את האור כי טוב, דרשו חז"ל (ב"ר פ"ג ח') (וכפירוש רש"י אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה), שצפה הקב"ה במעשיהן של רשעים, וראה כי טוב לגנוז את האור, הנה נשמע כי הטוב הכללי הוא הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר ל"ב טוב, כי מן התחלת התורה בראשי"ת עד תיבת טו"ב ל"ב תיבות, יורה על ל"ב טוב הוא הטוב הכללי. על כן אמר רבן יוחנן בן זכאי רואה אני וכו' שבכלל דבריו דבריכם, כי הן אמת שגם דבריכם נשמעים מן התיבה הלזו שכל אלה הם טובות כוללים, אבל הטוב שלמד רבי אלעזר בן ערך נשמע מן התיבה שהוא כולל גם כל אלה טובות שאמרתם, דהנה למוד כל אחד הוא רק מהפסוקים המיוחדים המוסמך אל הטוב, והנה הוא למד מכל הכלל דהיינו מהתחלת התורה עד הטוב, אם כן נשמע שהטוב ההוא כולל כל הטובות שאמרתם. והם אינם כוללים דבריו. עיין שם בהג"ה.] עד כאן הועתק מספר בני יששכר (מאמר ג' ענין ל"ג בעומר):

נ״טוהארץ היתה תוהו ובוהו (בראשית א ב). עם שאין רשאין לחקור במעשה בראשית למה עשה י"י ככה ולא באופן אחר, כי מי יבוא אחר המלך וכבוד אלקים הסתר דבר, עם כל זה רשאין אנחנו להתבונן איזה טעם לכל דבר הגם שלא נבוא לתכלית חכמה עליונה, ואין לך כל פסוק בתורה שלא נלמד ממנו איזה הוראה: הנה נתבונן במפעלות הצור תם למה לא ברא את הארץ תיכף למעלה מן המים ותהיה ראויה לזריעה ולנטיעה, ולמה בראה תחילה בתוך המים ואחר כך אמר (בראשית א ט) יקוו המים כו' ותראה היבשה, נלמד מיוצרנו דעת התורה כשישא אדם אשה ויצטרך לפרנסה, יבנה תחלה בית ואחר כך יטע כרם ואחר כך ישא אשה (סוטה מ"ד ע"א) , וכן הוא סדר הכתוב (דברים כ ה) מי האיש אשר בנה בית וכו' (דברים כ ו) אשר נטע כרם וכו' (דברים כ ז) אשר ארש אשה וכו', וללמוד דעת את האדם בדבר הזה הנה שמים כיריעה אשר ממנו פרנסה לברואיו, תחלה נטה שמים הוא הכנת הבית, ואחר כך הכין את הארץ שתהא ראויה לזריעה ולנטיעה, הוא דוגמת הכרם, ואחר כך ברא הברואים, הגם שאין מעצור לפניו לברוא הכל בבת אחת ובפעם אחד:

ס׳מסרה והארץ (בראשית א ב). ח' ריש פסוק נמנו במס"ג (מבין חידות). נ"ל רמיזת המסורה, כי ז' ארצות הם כמו שאמרו רז"ל (שוח"ט מזמור צ"ב), וכן הוא בזהר (ח"ג ט' ע"ב), והארץ הלזו היא למעלה מכולם שמה תב"ל, וגן עדן התחתון הוא גם כן בארץ, הגם שלא נמנה בכלל הארצות כי רוחניות היא עם כל זה בארץ היא, והוה להו ח' בחינות ארצות, שכל אחת היא ראש בפני עצמה בשינוי הנבראים שבהם, על כן לרמז זה נמסר ח' פעמים ו"הארץ ריש פסוק. וי"ל שגם הארץ הלזו יש בה ז' אקלימים, וכל אחד לראש בפני עצמו בשינוי טבעותיהם ופירותיהם, וירושלים עיר הקודש עלתה על כולנה ממנה יוצא החיות לכל האקלימים, על כן ממנה רצועות יוצאת לכל הארצות, ושלמה היה יודע איזה רצועה הולכת לכוש ונטע בה פלפלין (תנחומא קדושים סי' י'), וכן כיוצא בזה, על כן נמסר ח' פעמים והארץ לראש פסוק:

ס״אתהו ובהו (בראשית א ב). ב' דסמיכי במס"ג (מבין חידות), לפי מ"ש התרגום יונתן צדיא מבני נשא וריקניא מכל בעיר, הנה ב' פעמים מצינו שניתרוקנה הארץ גם מבהמה חיה בחטא אדם, אחת במבול (בראשית ז כא), ואחת בימי חורבן הראשון נ"ב שנה לא צפצף עוף בארץ ישראל כמו שאמרו רז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי):

ס״בתהו ובהו (בראשית א ב). ב' דסמיכי דין, ואידך ראיתי את הארץ והנה ת"הו וב"הו (ירמיה ד כג) הנאמר בגלות בבל. דרשו חז"ל (ב"ר פ"ב ד') תה"ו זה מלכות בבל, ובה"ו זה מלכות מדי, וח"שך זה מלכות יון כו'. והנה תהו ובהו בבריאת עולם היו סמוכים יחד, כן גלות ב"בל ומ"די היו סמוכים ביחד שלא היתה גאולה מפסקת ביניהם, מה שאין כן בין מדי ליון ובין יון לאדום:

ס״גורוח אלקים (בראשית א ב). ח' פי' בלישנא. שמנה פעמים מצינו מלת רו"ח או ו"רוח סמוך למלת אלקים, והמה במס"ג שמות ל"ה ל"א (מבין חידות):

ס״דורוח אלקים (בראשית א ב). ח' פי' בלישנא עיין לעיל. יש לרמוז הא דאמרו רבנן (ב"ב כ"ה ע"א) ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כל אחת, הוא רוח בפני עצמה ואינה אותה הרוח חזקה שמנשבת אחר חצי הלילה, (ובזה מתורץ קושיות תוספות שם (ד"ה רוח מזרחית)). אם כן הוה להו שמנה רוחות שמנשבות בכל יום בגזירת אלקים חיים לקיום העומד על הרוח, על כן נמסר ח' פעמים ורו"ח אלקים:

ס״הויאמר אלקים יה"י או"ר (בראשית א ג). נודע לנו מחכמי האמת די רוח אלקין קדישין דבר בהם יה"י או"ר בגימטריא רל"ב, בגימטריא ד' מילואי הויה ב"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, הוא סוד מספר הברכה העליונה שיורד מעולם המלבוש לתיקון העולמות כנודע, ונמצא בספר שערי גן עדן כו"ס מלא ברכת השם, כו"ס מלא כזה כ"ף ו"ו סמ"ך, בגימטריא הברכה שהוא סוד יה"י או"ר הנ"ל הנשפע מעולם המלבוש. ולדעתי הקלושה זה הוא שכתבו הפוסקים (עיין באר היטיב או"ח סי' קפ"ג ס"ק י"א) שצריך האדם להתעט"ף במלבו"ש העליו"ן בשעת ברכת המזון, והבן סוד המלבוש העליון מקור הברכה והחיים. והמשכיל על דבר יתלהב לבו בברכתו לברך את הש"י בשמחה ובטוב לבב אשר בחר בנו מכל העמים וגילה לנו מצפוניו ומסתוריו בטעמי מצותיו הנעימים מה טובם ומה יפים, לא עשה כן לכל גוי. והנה אנחנו בעניינו נאמר עוד דבר נחמד בענין זה, כו"ס יי"ן מלא כזה כ"ף ו"ו סמ"ך יו"ד יו"ד נו"ן, בגימטריא מלבו"ש, שמשם מקור הברכה. וזה שיסד המשורר בפיוט צור משלו על כוס יי"ן מלא כברכ"ת י"י, והבן. וכן נהגו המדקדקים לסיים אחר ברכת המזון בפסוק (תהלים כט יא) י"י עוז לעמו יתן י"י יבר"ך (בגימטריא רל"ב וכנ"ל) את עמו בשלום, (אותיות מלבו"ש): (עד כאן מועתק מספר "דרך עדותיך"):

ס״וכ"ד תיבין הם מהתחלת התורה עד תיבת או"ר (בראשית א ג). לרמז האור ההוא הוא מן התורה כ"ד ספרין דאורייתא, כשנגנז האור חזר למקורו ונגנז בתורה, והעוסקים בתורה מה שמחדשים בתורה בכל יום תמיד, הוא מאור הגנוז אשר בתורה, והדבר הזה מובן למשכיל עיין בתיקוני זהר. ויתבאר עוד אי"ה במקום אחר:

ס״זמסרה וירא אלקים את האור (בראשית א ד), ט' בתורה והמה נרמזים במס"ג (מבין חידות). אפשר בא לרמז כי מדה עשירית לית לה נהורא מגרמיה כלום, על כן נמסר וירא אלקים ט' פעמים, ועל כן יש ט' מיני נקודות. א"ת ה"אור בגימטריא בתור"ה, ובגימטריא תרי"ג, לרמז שעל ידי התורה והמצות נהנין מן האור הגנוז, כי בתורה נגנז האור הגנוז. והנה במדרש רז"ל (פסיקתא דר"כ פי"ב) אם בקשת לטול עצה, מן התורה הוה נוטל, היינו להסתכל בפסוקי התורה לידע איך יתנהג, כי באור הראשון היה אדם צופה ומסתכל בו מסוף העולם ועד סופו (חגיגה י"ב ע"א), והוא גנוז וגניזתו בתורה, על כן על ידי הראיה בתורה יכול האדם לידע עתידות. וזהו גם כן טעם הראשונים ששאלו לתינוק פסוק לי פסוקיך (חגיגה ט"ו ע"א):

ס״חויאמ"ר אלקי"ם כ"ה ריש פסוק. כ"ה פסוקים רישיהון במלת ויאמ"ר אלקי"ם, והם מנויים במס' ערך אות א' (מבין חידות). הנה כ"ה היא השכינה שנקרא כה אמר ה' (שמות יא ד, תיקו"ז הקדמה י"ד ע"א), ועל ידה מתגלה דבור הנבואיי ד"בר מלך שלטון (קהלת ח ד), והם מילוי שכינה בגימטריא דבו"ר כזה י"ן ף' ו"ד ו"ן ה', והיא תורה שבעל פה שניתנה באמירה (עיין תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א) , על כן נמסר ויאמ"ר אלקים ריש פסוק כ"ה פעמים:

ס״טמתחלת התורה עם תיבת או"ר (בראשית א ג), פ' אתוון. וכן דוד המלך ע"ה לא הזכיר בתמניא אפי תיבת או"ר עד אות פ' (תהלים קיט קל) (מגלה עמוקות ואתחנן אופן ע"ד). ונ"ל הטעם פ' גימטריא יסו"ד, ובו הוא גניזת האור כי טוב, היינו גנזו לצדיקים (חגיגה י"ב ע"א) צדיק יסו"ד עולם, וגם פ' רמז לתורה שבעל פה, שעל ידו נגלה האור הגנוז, וזהו גנזו לצדיקים, צדי"ק וצד"ק, ומעתה תתבונן יותר רמיזת המסרה שכתבתי לעיל:

ע׳במגלה עמוקות ואתחנן אופן קע"ג, ידוע דג' מיני אורות הן פנימי מקיף חיצון, עליהם נאמר (בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי או"ר דא אור חיצון, וי"הי או"ר דא אור פנימי, וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד) דא אור מקיף, עיין שם. והנה לפי זה מצאנו טוב טעם למה לא נאמר ויה"י כ"ן, רק ויהי אור. ותתבונן מזה למה נקרא הגחלת שנאחז בו האור, פ"חמין. היינו לשון יחיד פח"ם, ר"ת פנימי חצון מקיף. ותתבונן למה במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמי"ן לעשות ברזל לצורך המלה בשבת (שבת ק"ל ע"א), שהוא להתגלות עטרה דרגא דיסו"ד שבו גניזת האור. והנה אמרו בזהר (ח"א ל"א ע"ב) ובדרשות חז"ל (חגיגה י"ב ע"א) אור שנברא ביום הראשון היו מביטין בו מסוף העולם ועד סופו, הנה פנ"ימי ו"חיצון ו"מקיף, בגימטריא קצו"ת, כענין כי הוא לקצות הארץ יביט (איוב כח כד). ולדעתי בעבור זה תיקנו ג' תפלות בהשתנות עיתותי אור היום ערב ובוקר וצהרים, נגד ג' אורות שהיו באור הראשון שנגנז בטו"ב, ועל ידי התפלה שואבין מאור הגנוז, על כן ח"י ברכאן בכל תפלה סוד גדלות הטו"ב, סוד ובטו"בו חיי"נו, מובן למשכיל על דבר:

ע״א[ר"ת כל הפסוק, בגימטריא כ"ה. שעד שם יסובבו כל הברכות להשפיע לתחתונים, והוא מדת מלכו"ת שמי"ם הנקראת כ"ה (זוהר ח"ג קמ"ח ע"א), ונקראת בריכה העליונה, בסוד שנאמר לאבינו אברהם והיה ברכ"ה (בראשית יב ב), הברכות מסורין בידו (ב"ר פל"ט י"א), וי"י ברך את אברהם בכ"ל (בראשית כד א). ב"ת (ר"ל מדה, כמו אלפים ב"ת יכיל (מלכים א' ז כז)), היתה לו לאברהם אבינו ובכ"ל (בגימטריא ב"ן) שמה כנודע (ב"ב ט"ז ע"ב), והוא סוף אצילות הקדש מהאור הנערב הנשפע מעולם המלבוש. ס"ת כל הפסוק בגימטריא סת"ר. הוא סוד עיגולא וריבועא, מ"ם וסמ"ך בגימטריא סתר (בהחשב המ"ם לת"ר כנודע), בטהירו עילאה ראשית השעשוע והצמצום עד הגיע למלך הכבו"ד סוף האצילות הנרמז בר"ת הפסוק בגימטריא כ"ה. ועל תתמה רמיזת הכ"ה בר"ת, וסת"ר בס"ת, להודיע לבאי עולם כי הכל אחדות פשוטה כשלהבת הקשורה בגחלת, והמ"י וידום.](עד כאן מועתק מספר דרך עדותך):

ע״בוירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד). בירושלמי ברכות (פ"ח ה"ו) נלמד הלכה מאת היוצר כל, דאין מברכין על נר הבדלה במוצאי שבת עד שיאותו לאורו. ומה יאות לפי זה מה שרמז בעל הטורים ויבד"ל, בגימטריא מנין הבדלות בשנה במוצאי שבת:

ע״גוירא אלקים את האור כי טוב כו' (בראשית א ד). בזהר פרשת תרומה (תזריע.) (זוהר ח"ג מ"ז ע"ב) תנא וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות (קהלת ב יג), כלומר מן הסכלות ממש אתיא תועלתא לחכמה, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא, ומילוי תנא חיובא על בר נש דאוליף חכמתא למילף מן שטותא ולמנדע לה, בגין דאתא תועלתא לחכמה בגינה, כמה דאתא תועלתא לנהורא מגוי חשוכא, דאלמלא חשוכא לא אישתמודע נהורא, ולא אתיא תועלתא לעלמא מיניה כו' כיתרון אור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא, ולעולם תיקונא דחוורא מהאי אוכמא, אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתיקר, עיין שם עוד. ומעתה אין מקום להקשות גם לפי פשוטו מהו וירא אלקים וכו', הלא לפניו נגלו כל תעלומות. גם מהו ויבדל. והענין הוא דודאי בהתגלות האור בטל החושך ממילא ואין שייך בו הבדלה, ושיעור הכתוב מצדו ית' הוא יודע טוב האור ותועלתו אפילו בזולת החשך, רק בני עולם לא יכירו ולא ידעו תועלת האור, כי על ידי חושך יוכר מעלת האור. וזהו וירא אלקים את האור כי טוב, הוא ית' לבדו יודע בטובת האור בזולת הניגוד החושך, אבל לזולתו ית' לא יתוודע טובת האור בזולת הניגוד, על כן ויבדל אלקים בין האור והחשך, היינו שברא מציאות החשך בהבדל, דהיינו בהמנע האור ניכר החושך, מה שאין כן בהיות האור אין מציאות להחושך, ואז בהיות מציאות לחושך בהמנע האור והבדלו, אז גם באי עולם יכירו וידעו טובות האור ויתרונו מן החשך. ובא ללמד דעת שבהירת הטובה לא תוכר אלא על ידי מציאות הניגוד בעולם, לכן החכמה במציאת ניגוד הסכלות, וכמו שאמר שלמה בחכמתו וכפירוש הזהר:

ע״ד[ויר"א (בראשית א ד). יראתי בפצותי פי מענין הראיה, אבל צריך להבין הוא ענין השגחה דאיתברר ממחשבה העליונה:

ע״ה"את "האור "כי "טוב (בראשית א ד). ר"ל כל מה שעלה ברצון הקדום לבא לידי ציור, הוא נקרא בשם או"ר, וכל מה שלא איתברר במחשבה, הוא נדחה לחצי טהירו התחתונה, והמשכיל על דבר יעיין בספר שערי גן עדן ויבין:

ע״ו"את האו"ר (בראשית א ד), בגימטריא תרי"ג מצות התורה. וכן הוא בגימטריא בתור"ה. שזאת התורה המצויה עתה בידינו, היא היא שירדה פלאים ממדריגה למדריגה מעולם המלבוש בצירופים שונים מעולם ועד עולם. וכבר ידעת מדה הנקרא טו"ב הוא בחינת המשפיע בכל, והאור מעולם המלבוש ירד דרך הטוב מעולם ועד עולם. וזה סוד טו"ב עין הוא יבורך (משלי כב ט), יבר"ך כתיב (עיין סוטה ל"ח ע"ב), גימטריא יה"י או"ר, רל"ב כמ"ש לעיל, והבן :](עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

ע״זויבדל אלקים בין האור ובין החשך (בראשית א ד). הגם דבשערי גן עדן פירש לפי דרכו הקודש בין עולם האצילות לנפרדים, עם כל זה נ"ל לפרשו גם כן על הכלל כולו. דהיינו בין חצי טהירו עליונה לתחתונה, ששם מקור החשך מדור הקליפות שלא באו לידי ציור ותמן לא איתבררו במחשבה, וכל אלו הדברים צריך שימוש חכמים להבינם על בוריים. ולפי זה ידוקדק בפסוק, דלכאורה היה לו לומר בין האור להחשך. אך הוא דבאור גופא יש גם כן הבדלה בין אצילות לבריאה יצירה עשיה, וכן בחשך הוי הבדלה בין הניצוצות המעורבים המוכנים לבא לידי ציור, לבין החשך הגמור הם עצמות הקליפות הטמאות, והבן כי דבר עמוק הוא, הש"י יעזרנו לעבדו על דבר כבוד שמו:

ע״חס"ת כל הפסוק, בגימטריא תתרגם. להיות אותו המקום הפנוי כביכול הנעשה לעמידת העולמות, שם דבוק הרצון כביכול שעלה ברצונו והוא ושמו אחד, רצו"ן בגימטריא שמ"ו. ולהיות כביכול מכונה בשם מקו"ם פנו"י, (הוא בגימטריא לב"ש, כי שם עולם הראשון עולם המלבוש, והוא בגימטריא הר"ת פסוק היחוד העליון. דהיינו שמע ישראל (דברים ו ד), שישראל מיחדין כל העולמות עד עולם העליון והבן), ונקרא בפי המקובלים בלשון תרגום טהיר"ו עילא"ה, בגימטריא שמ"ו או רצו"ן. וטהיר"ו, מלשון טהר"ו של מזבח (עיין יומא ט"ו ע"א), וכן ובא השמש וטה"ר (ויקרא כב ז), איערב שמשא ואידכי יומא (ברכות ב' ע"ב), וטעמם ונימוקם עמם והש"י יכפר בעדינו, ומסוה של בושה על פנינו לדבר מילין לצד עילאה בלא תשובה כשורה. ועוד ידוע כי מה שכינו חז"ל בשם אור, אחר כך כשנעשה בסוד עיגולא וריבועא כנוהו בשם אוי"ר, שהוא גם כן תרגום והוא בחינת יו"ד עם או"ר, והבן. עוד הוא בגימטריא טהירו עילא"ה מלבו"ש או"ר יב"ק, (הוא הוי"ה אלקי"ם שבמקום הזה הוא עיגולא וריבועא בסוד מ"ם וסמ"ך, והבן כי הכל נכלל במקום הזה)]: (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

ע״ט(מועתק מספר קהלת יעקב)[יה"י או"ר ויהי אור (בראשית א ג). עיין מש"ל בנדפס, ועיין בזוהר תרומה (ח"ב דף קס"ז ע"א) וז"ל כיון דאמר יה"י או"ר אמאי כתיב ויה"י אור, דהא בויה"י כן סגי. אלא יה"י או"ר, דא אור קדמאה דאיהו לימינא, ואיהו לקץ הימין. ויה"י או"ר, דמימינא נפק שמאלא, עכ"ל הקדוש והמשכיל יבין]:

פ׳בין האור ובין החשך (בראשית א ד). לכאורה הוה ליה למימר בין האור וחושך. ויש לרמז משום דבאור גופא נמי יש הבדלה, היינו ביום חצי הראשון הוא זמן תפלת השחר בוקר דאברהם חסד, ואחר חצות זמן מנחה איתער דינא תוקפא דיצחק, ובלילה חצי הראשון תרעין סתימין, ובחצי השני איתער רעווא ומשתעשע הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן, ועם תורת הצדיקים בעולם הזה כנודע (זוהר ח"ב מ"ו ע"א):

פ״אר"ת כל הפסוק, בגימטריא אל הויה. תבין רמז הכתוב (תהלים קיח כז) אל הויה ויא"ר לנו, כי השמות הללו שמות החסד והרחמים רמוזים בראשית האור:

פ״בבגמרא יומא ל"ח ע"ב אמר ר' אלעזר אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק שנאמר (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב. ופירש רש"י ראה את האור, ראה בדעתו להתקיים אור של עולם בשביל הצדיק שהוא טו"ב, עכ"ל. וצריך להתבונן מי הכריחו להוציא הפסוק מפשטיה, הגם שכל הדרשות בתורה שבעל פה היה מקובל בידם, עם כל זה מוכרח להיות שרשם בתורה שבכתב ברמיזה. ונ"ל ללמוד זה מדברי הנביא שאמר אמרו צדיק כי טוב, שאין לדבר הזה פירוש. והנראה דהנה ידוע י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, הם מכוונים נגד י"ג מדות של רחמים זה כנגד זה, והנה קל וחומר הוא לעורר מדת אל (שמות לד ו), וגזירה שוה לעורר מדת רחו"ם, והוא בחינת שערות שפה העליונה כביכול. והנה כביכול לשבר האוזן הנה הוא מתנונע בראשית האמירה. והנה אמר הנביא אמר"ו צדי"ק כי טו"ב, רצ"ל למדו כי טו"ב הנאמר במעשה בראשית שקאי על הצדיק. והנה אמרו בחינת גזירה שוה שהוא בראשית האמירה (אצל ויאמר הראשון בתורה), הנה לפי זה למדנו מדברי הנבואה אשר כי טו"ב רמז אל הצדיק. ועוד לאלקי מילין בענין צדיק אחד יסו"ד עולם, ויתבאר אי"ה אם יסכים הש"י. והנה לפי הנ"ל הגזירה שוה על כל כ"י טו"ב הנאמר במעשה בראשית, רק דתפיס כ"י טו"ב הראשון הנאמר באור, והוא הדין לאינך. ויוצדק לפי זה מ"ש במאמרו העולם עומ"ד, הרי אינו מדבר אלא מהאור (עיין במהרש"א חידושי אגדות). ולפי מ"ש יונח שפיר תבין דנלמד הדבר בגזירה שוה שהוא נגד מדת רחו"ם, ובזאת המדה נאמר (תהלים עח לח) והוא רחו"ם יכפר עון ולא ישחית, וכן במדת העליונים נושא עון (שמות לד ז), והבן:

פ״גבסוטה י"ב ע"א וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, כתיב הכא (שמות ב ב) ותרא אותו כ"י טו"ב הו"א, וכתיב התם (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כ"י טו"ב, עד כאן. הנה נלמד הדבר בתורה שבעל פה על ידי גזירה שוה הרמוזה בתורה שבכתב, הנה כתבתי לך גזירה שוה הוא נגד מדת רחום (שמות לד ו), הנה הדור במצרים היו עירום ועריה (יחזקאל טז ז) והיו שקועים בטומאת מצרים ובעבודה זרה, והנה נולד הצדיק הקדוש מגין על ישראל לעולם, וכמו שרמזתי לך והוא רחו"ם יכפר עון בזכות הקדוש הזה, וז"ש לישראל (שמות לב ל) אעלה אל ה' אולי אכפרה וכו'. והנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"ל ח') כל מי שנאמר בו הי"ה עולם חדש ראה, ופירשו בזה המקובלים הראשונים (שסוברים שהעולם מתנהג על פי השמיטות) שהוא משמיטה שעברה, והש"י ברחמיו המרובים שולח אותה בשמיטה זו לצורך הדור. והנה נאמר במשה אדונינו (שמות ג א) ומשה היה, הנה תולדתו נלמד בגזירה שוה נגד מדת רחו"ם, להורות שנשלח ברחמים לצורך הדור, וגם הנה משה היה עתיד לדבר עם הש"י כביכול פה אל פה (במדבר יב ח). והנה רמזתי לך רחו"ם סוד שערות שעל הפה ראשית המאמר, והנה אמרו רז"ל (ב"ב י"ז ע"א) שנפטר בנשיקה, דכתיב ביה (דברים לד ה) על פ"י ה' הבן הדבר, ומרים דלא כתיב בה על פי ה' (במדבר כ א), הנה נלמד בגזירה שוה ש"ם ש"ם. בין והתבונן דגזירה שוה הוא גם כן ע"ל פ"י, והשם הטוב יכפר בעדינו וזכות משה רעיא מהימנא תגן על ישראל לעולם:

פ״דב"ק נ"ה ע"א א"ר יהושע (נ"א בן לוי) הרואה ט' בחלומו סימן יפה לו, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית (בראשית א א) עד וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד) לא כתוב ט', עד כאן. הנה תמוה הדבר הלא כמה וכמה רובן של האותיות פותח בהן בתורה בדבר טוב, זולת ח"ך שפותח בהן בתיבת חש"ך, ואותיות דז"ס שאינם בפרשה זו. ונ"ל דהנה אותיות י"ב פשוטות הלא המה הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, המה מולכים בי"ב חדשי השנה כמבואר בספר יצירה, ואות ט' הוא בחודש מנחם, וסלקא דעתך אמינא שזה אינו סימן יפה, קמ"ל שגם זה סימן יפה כיון שהתורה פתחה בו לטובה מורה זה לטובה, וגם בחודש מנחם היא לטובה שנטלו ישראל אפופסיון (ויק"ר פי"א ז'), רק דהטובה אינה ניכרת והיא מהטוב הגנוז, הבן הדבר. ולפי זה נ"ל הוא הדין הרואה אינך אתוון שפתחה בהן התורה בדבר טוב, רק משמיענו באות ט' רבותא יתירה. ועוד אומר לך הנלע"ד מה שאמר הואיל ופתח בו הכתוב לטוב"ה תחילה שמבראשית עד כו', היינו מבראשית עד אות ט' שבתיבת טו"ב, הנה אות הט' הוא אות קכ"א מהתחלת התורה והוא הטוב בכפלו, היינו ט' פעמים ט', ו' פעמים ו', ב' פעמים ב', סך הכל בגימטריא קכ"א. והנה הכפל יורה התחברות הטו"ב לטוב"ה, הי"טיבה ה' לטובים (תהלים קכה ד), ואז נתגלה פעולת הטוב הגנוז, על כן דוקא הרואה אות ט' סימן יפה לו. ותבין לפי הנ"ל גם כן ו"ה פעמים ו"ה גימטריא קכ"א, הבן הדבר היטב. ועוד אומר לך ידוע ב' צינורות הם ביסוד צדי"ק, צינור הימיני להשפעת הטוב הגנו"ז הוא אות ט', והשמאלי לדחות המותרות אל החיצונים הוא אות ח'. ולזה אות ח' הראשון שבתורה ח"שך, מה שאין כן אות ט' הראשון הוא טו"ב. והנה הרואה אות ט' בלא אות ח' סימן יפה לו, דיורה שכבר נדחו החיצונים ואין להם יניקה ונשאר רק טוב:

פ״המי התחלת התורה עד תיבת טו"ב, (בראשית א ד) ל"ב תיבות, ואחר כך טו"ב, רמז אל ל"ב טו"ב שבחר רבי אלעזר בן ערך בזאת המדה, ואמר להם רבי יוחנן בן זכאי בכלל דבריו דבריכם (אבות פ"ב מ"ט), הנה נרמז הדבר בתורה קודם לתיבת טו"ב ל"ב תיבות:

פ״ובזוהר חדש (זו"ח בראשית י' ע"ב) בשעתא דאתי נהורא דצפרא, אם מברך הצדיק לאדם מתקיים ברכתו, דאתיא בגזירה שוה כתיב (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, וכתיב (במדבר כד א) כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, ואפילו ברכה דשאר בני אדם מתקיים בהאי שעתא. כבר כתבתי נמסר בגזירה שוה נגד מדת רחו"ם (שמות לד ו), ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט) אף על פי שאינו הגון (ברכות ז' ע"א):

פ״זויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה (בראשית א ה). דרשו חז"ל (ב"ר פ"ג ו') קרא אלקים לילה אין כתיב כאן, מלמד שאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. הנה לכאורה אין מקום לקושייתם דאין צריך לומר קרא אלקי"ם, דזה מן הסדר דסיפא קאי ארישא. אך הוא דקשה דהוה ליה לומר תחילה ויקרא אלקים לחשך לילה ולאור וכו', כסדר ברייתו של עולם, ושינה הכתוב בכדי שלא יצטרך לייחד שמו ית' על וכו'. וז"ש רז"ל קרא אלקים אין כתיב כאן, רצ"ל כשהפסוק הוא בצורה כזאת אין כתיב קרא אלקים כי אין צריך, על כן שינה הכתוב מסדר ברייתו של עולם בכדי שלא יצטרך לייחד שמו על וכו', מזה ידענו שמדרך הטוב להטיב וברא הש"י את העולם בכדי להטיב, ומה שנברא הרע הוא בכדי שתהא פעולת הטוב בתכלית ההטבה, היינו כשנבחר בבחירתנו בטוב יגיע לנו הטוב בשופע. וז"ש (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' (דברים ל יט) ובחרת בחיים, ובמגילת קינות (איכה ג לח) מפי עליון לא תצא וכו', פירש המתרגם מפי אלקא לא תיפוק בישתא אלהין על פום ברת קלא וכו', ובעידן דבעיא למיגזר טבא על עלמא מן פום קודשא נפקא, עכ"ל. הנך רואה שאפילו הגזירה גזורה לא נפקא מפי הקב"ה, כי דרך הטוב להיטיב מזה נדע לבחור בטוב, ומזה נדע כי אוולת אדם תסלף דרכו (משלי יט ג), וכו' כי מפי עליון לא תצא וכו' וחפץ לטוב לנו כל הימים:

פ״חויקרא אלקים לאור יום (בראשית א ה). בגמרא פסחים (ב' ע"א) קרא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא וכו'. ובירושלמי ברכות (פ"ח ה"ו) דין אמר אני אשמש ביום, ודין אמר אני אשמש ביום כו', וקראם וקבע לזה תחומו ביום וכו'. הנה מדברי אלו שני התלמודיים דאין זה קריאת שם, רק כאדם שקורא לעבדיו לעמוד לפניו, נראה דיצא להם גם כן מהא דשינה הכתוב מסדר ברייתו של עולם והקדים היום ללילה, ולפי דבריהם יתכן כיון דעל היום היו מדיינין, זה אמר אני אשמש ביום, וזה אמר אני אשמש ביום, הנה על זה היתה התשובה מאת הש"י תחילה שהאור ישמש ביום. ולפי דבריהם תמצא טוב טעם לטעם המפסיק בין ויקרא אלקים לבין תיבת לאו"ר, להורות שאינו קריאת השם דוק ותבין. ובעיקר דבריהם יש לי להתבונן האיך ס"ד דחשך לשמש ביום, הנה יהיה היום לילה. ונ"ל דהנה בגזירתו ית"ש הימים והלילות מתקצרים ומתארכין בכל זמן ועידן, והנה רצה החשך שגם ביו"ם יהיה תחומו, דהיינו כשהימים מתארכין תחשב להחשך מותרי השעות, דהיינו עד ששה שעות קודם חצות היום יחשב לחשכת הלילה, וכן אחר ששה שעות (מחצות היום) יחשב ללילה, וכל המצות הנוהגת בלילה דהיינו קריאת שמע דלילה וקצירת העומר וקדושת שבתות וימים טובים, יתחילו מאותן השעות הגם שהם יום, וקבע להם הש"י קביעות רק אור יום הוא וחשך לילה, לענין כל המצות הנוהגת ביום, ולענין המצות הנוהגת בלילה אין לנו לילך רק כפי שאנחנו רואים לפי הזמן אור וחשך. ומדוקדק מאד בגמרא דידן קרא לנהורא ופקדיה אמצוותא דיממא, הנה יצא לנו מזה נפקא מינה רבתי לכל המצות שבתורה:

פ״ט[ויקרא אלקים לאור יום (בראשית א ה). מה צדקו דברי חז"ל שפירשו שאין זה קריאת שם, רק קריאה כאדון שקורא לעבדו לבא לפניו, ואמר לאור יום יהיה תחומך וכו', כדאיתא בפסחים ריש מכילתא (פסחים ב' ע"א) עיין שם ברש"י, דאי לקריאת שם בלבד היה לו לומר ויקרא שם האור יום, כמ"ש (בראשית ג כ) ויקרא האדם ש"ם אשתו. והנה לפי מ"ש לעיל שההבדלה הוא ההפסק הקו בחצי טהירו, להפסיק בין האור והחשך שם מדור הקליפות, יצדק מאוד מאמר רז"ל שפירשו פלונ"י יו"ם, (היינו חצי טהירו העליונה) יהיה תחומך, ופלוני לילה (חצי טהירו התחתונה) יהיה תחומך, כי תיבת תחו"ם לא יפול בזמן רק במקום, והבן תחו"ם ממש עד פה תבא. והבן מאוד לפי זה מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ג ו') ולחשך קרא אלקים לילה אין כתיב כאן, לפי שאין מיחד שמו על הרעה, והמשכיל יבין כי שם מקום החשך שלא נתעלו במחשבתו של בעל הרצון שיבואו לידי ציור, והכל לכבודו ברא. ותבין כי תיבת קר"א, קאי על אלקים דריש פסוק שאמר אצל האור ששם ייחד שמו, ותמן רזא דמחשבה, ותבין כי אף על פי כן מבלעדו ית' אין להם שום חיות, רק להיות כי הם צורך לעולם רצועה לאלקאה לחייבייא, ומקבלין החיות מבחינת אחוריים כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי (עיין זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), עד עת קץ שיבולע המות לנצח וימלא כבוד השם את כל הארץ אמן. ולפי זה נוכל לומר דמשום הכי כתיב יום אח"ד (לא ראשו"ן), שהכל מאחדות פשוטה מוחלטת, מי שברא עבדים משרתים לשרתו ולברך בשמו, הוא ברא רצועה לאלקאה לחייבייא העוברים על רצונו, ובזה יתגדל ויתקדש כבוד מלכותו בעולם, והבן. וזהו נרמז באמרם ז"ל (במ"ר פי"ג ו') על יום אחד, שאמרו לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, והבן:

צ׳ר"ת כל הפסוק עם כללות הער"ב ובק"ר (בראשית א ה), בגימטריא פ"ר, הוא בחינת הגבורות דמנצפ"ך, כי היה הצמצום שורש דק ונעלם לבחינת הגבורות, הגם שבכאן רחמים פשוטים, ועיין בדברי קדשם של המקובלים הלא בספרתם. (ואל תתמה על אמרינו בכללות ער"ב ובק"ר, כי אם תבין דברינו אלה תבין על ידי זה שהכל לכבודו ברא, ובמהרה בימינו לפניו תכרע כל ברך, והכל יכללו בעבדות למלך מלכי המלכים), גם הוא בגימטריא עם הב' כללות הנ"ל מלך מלך ימלך, והבן כי הכל הולך אל מקום אח"ד. עוד בגימטריא עם הב' כללות הנ"ל, חלק הויה עמ"ו (דברים לב ט) והבן, כי הכל עבור ישראל והם עלו במחשבה, וכל הניצוצות הקדושות יבררו עד עת קץ ויעשו עטרות למלך הכבוד, והבן. ואיידי דאתא לידן נאמר כ"י חל"ק הוי"ה עמ"ו, בגימטריא ש"י, ומי שבא בסוד ה' יבין כי כל העולמות נשפעים מעולם המלבוש וממרכז י"ש וש"י והכל עבור ישראל והבן. ולכך תגדל עונש ופגם הברית קודש ח"ו, שלוקח השפע מחלק ה' להשפיע לחיצונים ח"ו, עד ישוב אל השם לתקן מבחינת קר"י, לחמם רמ"ח איבריו בעשיית מצותיו ית' כ"י חל"ק י"י עמ"ו ומספריהן שוה, והבן כי דבר עמוק הוא:

צ״אס"ת כל הפסוק עם הכולל בגימטריא ערב בקר, ונכלל הכולל להורות כי הכל אחדות אחד, ולית לילה בלא יום, ולית יום בלא לילה, יעויין בזוהר הק' (ח"א י"ב ע"א) על זה בפסוק (דברים ד לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי הוא האלקים:

צ״בהמולד בהר"ד מרומז בתורה. כי שם מ"ב יוצא ממ"ב אותיות הראשונות שבתורה מבראשית (בראשית א א) עד ה' של ובה"ו (בראשית א ב), (יוצא על פי חילופי האלפי ביתות תמצאנו בסוף ספר התמונה), וכן מן ה' הנ"ל עד ר' של ויאמר (בראשית א ג), ומשם עד ד' ויבדל (בראשית א ד), תמצא בהר"ד ביניהם, והוא בבחיי על פי פירוש הנפתולי, יעויין שם]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך)

צ״גיום אחד (בראשית א ה). לפי הפשט מה דלא קאמר יום ראשון רק יום אח"ד, דמשמיענו דכך הוא הסדר של מעשה בראשית, לחשוב הערב קודם ואחר כך הבוקר, ובזה יושלם י"ום א"חד לענין כל מועדי ה' ושבתות השנה, ולכל העניינים לילה ויום שאחריו מתחשבים ליום א', וכן התבוננתי בדברי המתרגם ירושלמי והוה רמש והוה צפר סדר עובד בראשית, ונכון.

צ״דבדברי מרן האריז"ל מן סוף אותיות של כל ה' פסוקים של פרשה הראשונה הזאת, דהיינו האר"ץ (בראשית א א) המי"ם (בראשית א ב) או"ר (בראשית א ג) החש"ך (בראשית א ד) אח"ד (בראשית א ה), יוצא שם קדוש צמרכ"ד, ופירושו צמ"ר היינו כת"ר, דכתיב (דניאל ז ט) ראשיה כעמר נקי, מאיר את כ"ד צירופי אדני, עד כאן דבריו. והשם הזה נקרא בפי המקובלים שם הכנף, (להיותו יוצא מכנפות הה' פסוקים הראשונים הנ"ל), והוא בגימטריא ד"ן ברחמים, עיין בבחיי ובפירוש הנפתולי, והוא בגימטריא שנ"ד, ירוין מדש"ן ביתך (תהלים לו ט), וסגולת השם הזה לכוונו בזיווג ליל שבת עם הנקוד, אשר הוא בגימטריא חיים אהיה הויה אהיה, והניקוד יוצא מר"ת של הה' תיבות הסופיים הנ"ל, היינו הצד"י בקמץ, המ"ם בפתח, הרי"ש בחולם, הכ"ף בפתח, הדל"ת בסגול, עיין בכוונת: ר"ת של הפסוקים הנ"ל בגימטריא שם הויה, הנה הר"ת וס"ת בגימטריא ש"פ, היינו ש"פ צינורות חיבור שם הויה עם שם אדני דהיינו אות נגד אות, י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י', סך הכל בגימטריא ש"פ, מנין שלום עם הד' אותיות, הוא השלום אשר הושם בבית (עיין שבת קנ"ב ע"א). ותתבונן משיעורא דתיבת נח שלש מאות אורך התיבה, חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה (בראשית ו טו), סך הכל ש"פ (עיין בזהר (ח"א ס' ע"א) ובמגלה עמוקות), וכבר ידעת ענין נח איש צדיק עם התבה ותתבונן, ומעתה תתבונן ענין כוונת זה השם בזיווג דליל שבת:

צ״המסרה "לאור (בראשית א ה), ז' במסורה וסימן "צווח "סמיא "וסבר "למיפק "בלילה "וקם "בצפרא. בעלי המסורה נתנו סימן על ז' מלת לאור, אשר בכל אחד מהם למ"ד שימושית קמוצה, והמליצו הסימן מלשון תרגום המתרגם מלה אחת עברית הסמוכה אל מלת "לאור, כמו הכא דסמוך ליה מלת "ויקרא, אשר תרגומו "צווח (תמיה לי למה תרגומו צווח). ב' סמיא, תרגום מלת עורים המסוכה למלת "לאור, ישעיה מב טז מ"ב ט"ז. ג' וסב"ר, תרגום מלת "ונקוה, שם ישעיה נט ט נ"ט ט'. ד' למיפק, תרגום מלת "יוציאנו יפקנני מיכה ז' ט'. ה' בלילה, הוא "חשך איוב יב כב י"ב ך"ב. ו' וקם, יקום, שם איוב כד יד כ"ד י"ד. ז' "בצפרא, לבוקר, צפניה ג' ה'. והנה באשר סימנים כמו זה שכיח טובא במסורת, על כן הארכתי פה בפירושו קצת למען ידעו רבים סימנים כמוהו הבאים במסורת. נ"ל רמיזת התורה ז' פעמים "לאור קמוצה, היינו ז' אורות דעלמין קדמאין שנחרבו, על שכל אחד קמץ וצמצם את האור לעצמו אנא אמלוך, והסימן שנתנו נ"ל דהנה כבר ידוע דהאורות שנחרבו היו בבחינת "עינים, והנה כך עשה היוצר כל שכל אחד היה סובר אנא אמלוך, וקודם עולם התיקון כיון שהיו בבחינת גבורה ודין נקראו בשם לילה, והיו סוברין שיתקיימו ויצאו בלילה וקמו בצפרא, היינו בבוא עולם התיקון חס"ד, בסוד כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז), ויראתי בפצותי פי:

צ״וגמרא שבת (יו"ד י' ע"א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא (שמות יח יג) ויעמד העם על משה מהבוקר ועד הערב, וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר. הנה היה מקובל בידם גזירה שוה מסיני, הלא כתבתי לך שלשים גזירה שוה הוא נגד מדת "רחום (שמות לד ו), הנה כשיש דין למטה אין דין למעלה ונתהפך לרחמים, ואיתא בתדב"א (רבה פ"ד) בפסוק (שמות לב כז) כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו כו', אמר שם מעיד אני עלי שמים וארץ כו', אלא אמר משה כשיש דין למטה אין דין למעלה. והנה אף על פי כן הקושיא במקומה עומדת האיך אמר משה כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא הוא כך, דהנה כתיב (תהלים קמז יז) משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמוד, (תהלים קמז יח) ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים, (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי כו'. וצריך להתבונן קישור הענינים איך הוא משליך קרחו כו' לפני קרתו מי יעמד, היינו בעת תוקף הדינים ח"ו דגלידי מיא, והש"י ישלח דברו וימסם כו' להמתיקם, ישב רוחו יזלו מים חסד ורחמים, ומבאר באיזה אופן, מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, הנה כאשר ישפטו ישראל משפט צדק, הנה ימתקו הדינים כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, על כן אין להם יכולת להמתיק הדינים ברחמים, והודיע הש"י לישראל דבר זה על ידי גזירה שוה הנמסרה בסיני, וגזירה שוה מעוררת מדת רחו"ם, להורות על ידי המשפט האמת נמתק הדין ונתהווה לרחמים, (ושפיר אמר משה כה אמר ה' אלקי ישראל, כי נדע מדברי אלקי ישראל ממסירת הגזירה שוה בסיני כשיש דין למטה אין דין למעלה). והנה עלה במחשבה ית"ש לברוא את העולם במדת הדין, וכשראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימה למדת הדין (ב"ר פי"ב ט"ו), והנה מי שממתיק הדין ומעורר הרחמים כאלו נעשה גם כן שותף, הבן הדבר. מעתה בין תבין בכאן כתיב ויהי ערב כו' קודם לבוקר, והתם כתיב מהבוקר כו' קודם לערב, כי על ידי המתקה נקדם מדת הרחמים למדת הדין, ודי בזה:

צ״זפסחים פ"ח ע"א אמר ר' יוחנן גדול יום קיבוץ גליות כיום שנברא בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב ב) ונקבצו בני יהודה וכו' ושמו להם ראש "אחד, וכתיב (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום "אחד, עכ"ל. הנה לפי דבריהם האלו יונח למה לא אמר הכתוב יום ראשון, כי תיבת "אחד נמסר לגזירה שוה, והנה "גדול יום קיבוץ גליות כיום שנברא בו שמים וארץ, שבבריאת שמים וארץ לא היה עדיין איתערותא דלתתא להתעוררת מיין נוקבין, כי לא היו ישראל עדיין, רק בתורת חסד עשה הש"י והספיק מחשבתן של ישראל מה שיסגלו אחר כך כל ימות עולם למיין נוקבין. והנה נמסר גזירה שוה שגם יום קבוץ גליות יש לו גם כן גדלות החסד הזה, הגם שח"ו לא תספיק המעשים טובים של ישראל לאיתערותא דלתתא, תספיק מחשבתן של ישראל מה שיודע הש"י שיסגלו אחר כך מצות ומעשים טובים בעת יקבצם להר חמד ולבית מקדשו. והנה נמסר בגזירה שוה לעורר מדת רחו"ם (שמות לד ו) כנ"ל כדי לרחמינו כימי עולם, והנה תיבת "אחד מופנה לגזירה שוה (דהיה לו לומר ראשון), דאי לאו הכי איכא למפרך אין דנין אפשר משאי אפשר (סוכה נ' ע"ב), שאז לא היו ישראל בעולם, הנה בעל כרחך הספיק מחשבתן של ישראל, מה שאין כן ביום קבוץ גליות לאיי אפנוי מופנה, ואפילו למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין (שבת ס"ד ע"א), הנה הוא מופנה משני צדדין, דגם שם תיבת "אחד מיותר, הנה למדין ואין משיבין:

צ״חמשנה בחולין פרק ה' (דף פ"ג ע"א) יום אחד האמור באותו ואת בנו (ויקרא כב כח), היום הלך אחר הלילה, את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית (בראשית א ה) "יום "אחד, ונאמר באותו ואת בנו "יום "אחד, מה "יום "אחד האמור במעשה בראשית וכו'. הנה לפי זה יונח לנו גם כן מה שלא נכתב יום ראשון רק יום "אחד, כדי שיהיה מופנה לגזירה שוה הנמסרה מסיני לענין אותו ואת בנו. וצריך להתבונן על מה עשה ה' ככה ללמוד אותו ואת בנו ממעשה בראשית בגזירה שוה ולא דבר ריק הוא. והנה משנה שלימה שנינו (ברכות ל"ג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, והנה בגמרא מגילה (כ"ה ע"א) בההוא דנחית וכו' ואמר אתה חסת על קן צפור כו', אתה חסת על אותו ואת בנו, כן חוס ורחם עלינו, ומסיק דמשתקין אותו שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. ומקשו התם בתוס' (ד"ה מפני) על הפייטן שיסד (יום ב' דפסח) צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו. ובירושלמי ברכות (פ"ה ה"ג) אמרו אינון דמתרגימין עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמיא, כך תהוון רחמנא בארעא תורתא או רחילא וכו' לא תכסון כו', לא עבדין טבות שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמים, עד כאן. והנה ראה נא ידידי יונתן תירגם כן, והנה בגמרא ברכות (ל"ג ע"ב) איתא גם כן ההוא דנחית קמיה דרבה כו', ואמר אתה חסת על קן צפור כן חוס כו', ולא הביא שם אתה חסת על אותו ואת בנו וכו', משמע דבאותו ואת בנו אין קפידא. והנה אומר לך את אשר עם לבבי, דהנה אמרו רז"ל (ב"ק נ' ע"א) כל האומר הקב"ה וותרן כו'. והקשה בעל עשרה מאמרות הרי קיימא לן (ר"ה י"ז ע"א) במשפט הקדוש כשרובו זכיות הוא צדיק, אם כן מוותרין את המועט, וגם במחצה על מחצה כובש, נושא, מעביר, הנה הוא ויתור. ותירץ כשהדבר הוא על משפטי התורה זה לא מיקרי ויתור, וכיון דבמשפטי התורה הוא אחרי רבים להטות (שמות כג ב), אם כן אין כאן ויתור. וגם במחצה על מחצה, הנה במשפטי התורה אצלינו ספק נפשות להקל (שבת קכ"ט ע"א), אם כן אין כאן ויתור, (הדברים ארוכים אצלינו במקום אחר). ומעתה יונח לנו גם כן מה שהקשה בעל עשרה מאמרות על הא דעושה מדותיו של הקב"ה רחמים והם אינן אלא גזירות, והקשה וכי לא נצטווינו (דברים כח ט) והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' (שבת קל"ג ע"ב). ונ"ל לתרץ דהנה משה אדונינו ביקש מהש"י הודיעני נא את "דרכך (שמות לג יג) חסר יו"ד, ופירשנו בו שביקש לידע הי"ג מדות של רחמים, שבכל אחד מהמידות יש מילוי שם הנכבד בשינוי, והמה י"ג מילואים גימטריא תשכ"ד (עיין בריש ספר ויקהל משה). והנה "דרכך בך' דאי"ק הוא תשכ"ד, והנה הודיעו הש"י הי"ג מדות, והנה נצטווינו בתורה והלכת בדרכיו, "והלכת לשון "הלכה, היינו כשאנו עוסקים "בהלכה ודורשין קל וחומר המדה הראשונה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, הנה מעוררים מדת אל (שמות לד ו) גזירה שוה מדת "רחום, הנה כשאנו עושים כך והש"י מרחם עלינו, אין זה ויתור כיון שהוא כך על פי התורה. וז"ש מה הוא "רחום אף אתה "רחום, היינו עשה גם אתה מדת "רחום, היינו למוד גזירה שוה ותעורר מדת "רחום. והנה לפי זה תשכיל ותדע בההוא דנחית קמיה דרבה ואמר אתה חסת על קן כו' אתה חסת על אותו ואת בנו כו', ואמר רבה כמה ידע ההוא מרבנן לרצויי קמי מאריה, וא"ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד. דקשה וכי ס"ד דלחדודי דאביי אמר שקר חלילה, וגם מאי חדודא הוא משנה שלימה הוא דידוע לבר בי רב. אך הוא דיש חילוק בין קן צפור לאותו ואת בנו, דבאותו ואת בנו נמסרה בגזירה שוה, וכשאנו לומדים בגזירה שוה מעוררים מדת רחמים. וז"ש רז"ל מפני שעושה מדותיו של הקב"ה "רחמים ואינן אלא גזרות, רצ"ל כשעושה מדותיו של הקב"ה "רחמים סתם שמרחם דרך ויתור הנה כל האומר הקב"ה ותרן וכו', ואינן אלא גזירות היינו שהתעוררת מדת "רחום על ידי גזירות שוות, והוא על פי התורה ואין כאן ויתור, ואם כן יפה יסד הפייטן "צדקו אותו ואת בנו ביום אחד כו', שהוא על ידי גזירה שוה "יום "אחד מעוררים מדת "רחום, (ותתבונן לפי זה מה שאמרו רז"ל (ר"ה י"ז ע"ב) אמר הקב"ה למשה אם עושין בני לפני כסדר הזה וכו', היינו שהם יעשו ויעוררו המדות ולא יהיה ויתור). והנה ההוא דנחית קמיה דרבה אמר קן צפור ואותו ואת בנו, הנה בקן צפור בודאי לא יפה עשה באומרו אתה חסת על קן צפור כן חוס ורחם עלינו, הנה עושה מדותיו של הקב"ה רחמים בדרך ויתור, אבל באותו ואת בנו יש חילוק אם כוונתו בסתם כמו שהגיעו רחמיך על אותו ואת בנו כן חוס ורחם וכו', אם כן הוא סתם ויתור, אבל אם כוונתו כמו שהגיע "רחמיך וחסת כו', היינו ממדת "רחום שלך נשפע למצות אותו ואת בנו לימוד גזירה שוה, ועל ידי שאנו דורשין הגזירה שוה הנה מעוררים מדת "רחום כן חוס ורחם עלינו, הנה מה טוב עושה. הנה ההוא דנחית קמיה דרבה הקדים קן צפור, הגם דמצות אותו ואת בנו מוקדם בתורה, הנה על כרחך כוונתו להיות אותו ואת בנו אינו מבואר בפירוש כל איכות המצוה בתורה וצריכה ללמדה בגזירה שוה, מה שאין כן קן צפור הוא מבוארת, ואם כן שפיר אמר רבה ואמת אמר, כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי בזה שאמר אותו ואת בנו, דכיון שאמר זה לבסוף יודע מהגזירה שוה, ואף על פי כן הנה בקן צפור לא טוב עשה, ורבה סתם אמר כדי לחדודי לאביי, ויאמר החילוק דבקן צפור ודאי משתקין אותו, הנה באמת ההוא דנחית תרווייהו אמר. אבל בברכות משמיענו הגמרא רק על מה יש להשתיק אותו, על כן לא הביאו הסיפא דאותו ואת בנו, דבאמת באותו ואת בנו לחודיה אין להשתיק, ובמגילה מבוארת הגמרא שרבה לא אמר שקר וזהו הוא החידוד לאביי. והנה לפי זה יפה עשה הקדוש יונתן שתירגם כמה דאבונן רחמן בשמיא כו', הנך רואה שאמר דאבונן רחמן כו', והנך רואה שבירושלמי אוסר לומר כמה דאנא רחמן וכו', דזה יורה שהש"י צוה לנו המצות מצד רחמנות, ויונתן תרגם "דאבונן וכו', והוא דברי משה שלמד לישראל בגזירתו ית"ש ללמדם דעת לעורר "רחמים על ידי גזירה שוה דאותו ואת בנו. ואפשר לומר דהירושלמי אוסר לתרגם בצבור, דלאו כולי עלמא דינא גמירא ואינם יודעים הכוונה על הגזירה שוה. כללו של דבר באותו ואת בנו ביחידות לתרגם ודאי טוב הדבר, וכן נראה לדעת הגמרא דידן דגם בעובר לפני התיבה מותר באותו ואת בנו, ועל כן יסד הפייט כנ"ל. והנך רואה מ"ש בזהר פרשת אמור (ח"ג צ"ב ע"א) א"ר יהודה מ"ט, אי נימא משום עגמת נפש, ניכוס להאי בביתא חדא ולהאי כו', או להאי השתא כו', א"ל ת"ח תנינן יפה תענית לחלום וכו', בהאי יומא ממש ולאו ביומא אחרא, מ"ט בגין דלית לך יום דלתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עילאה, וכד איהו שרי בתעניתא דחלמא, אוליפנא דהאי יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזירה, ואי דחי ליה ליומא אחרא, הא שולטנותא דיומא אחרא הוא, ולא עאל יומא ביומא אחריה דחבריה, כהאי גוונא לית לך יום דלא איתמנא עליו יומא עלאה לעילא, ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא, ולא איתפגים קמיה שאר יומין אחרנין, ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא, איתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה, ואי איתדבר בר נש לרחמי לתתא, איתער רחמי להאי יומא ואתעטר ברחמי בגיניה, וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפטרופסא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה, כגוונא דא בהפוכא דדא אי עביד בר נש עובדא דאכזרי, הכי אתער בהאי יומא ופגים ליה, ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא, בההוא מדה דבר נש ממדד בה מודדין ליה, עכ"ל. הנך רואה בעיניך דהזהר מפרש הטעם דאנחנו מחוייבין להתנהג במדת רחמנות ולא לעשות מדת אכזריות, ואין קפידא בשני ימים, דהיינו אפילו שחט את האחת בסוף היום, והשניה בתחלת הלילה דהוא זמן מעט, אף על פי כן כיון דלא נעשה האכזריות ביום אחד, דיום האחר הוא מבחינה אחרת מבראשית, כי ששת ימים עשה ה' (שמות כ יא), וכל יומא איתער עליה חילא מלעילא מבראשית, הנה נלמד הדבר שפיר ממעשה בראשית יום "אחד בפני עצמו, וביומא אחרא ויאמר אלקים כו' איתער חילא אחרא, ושפיר נלמד בגזירה שוה דעל ידי עובדין דלתתא בלימוד גזירה שוה, איתער עובדא לעילא לעורר מדת "רחום בהאי יומא. ומה טוב הדבר דנלמד לאותו ואת בנו מיום הראשון, דבו נבראו שמים וארץ את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהם, הנה בו ביום נבראו האבות על כל התולדות, הנה מצות אותו ואת בנו שלא לעשות מעשה אכזרים לאב ותולדה נלמד מיום ראשון. ואתה תבין הנה השי"ת נתן לנח ולבניו את כל הבהמות למאכל כרצונו (בראשית ט ג), להיות שכולם ניצולו בזכותו, ואם כן כשאדם רוצה לשחוט בהמה וניצלת באותו יום בכדי שלא יתאכזר, ומתנהג ברחמים עם הבהמה אף על פי שאינה כדאי להנצל כי היא שלנו למאכלינו, הנה אנחנו מעוררים מדת "רחום ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט), אף על פי שאינו הגון אף על פי שאינו כדאי (ברכות ז' ע"א), וכמו שהיה ביום ראשון ישראל עלו במחשבה (ב"ר פ"א ד') דגם שלא סיגלו עדיין מצות ומעשים טובים וכמ"ש לעיל, ואתה תבין:

צ״טבכאן יש פתוחה. והנה אומר לך בפרשה ראשונה שבתורה את אשר עם לבבי, הגם שאין אתנו יודע עד מה הם ענין הפתוחות והסתומות. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת את אשר מצאתי בכתבי מרן האריז"ל בליקוטי תורה בשיר השירים, בפסוק (שיר השירים ב ט) הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות וכו', וז"ל דע כי יש ה' חסדים וה' גבורות, והחסדים נקרא ה' חלונות פתוחות להשפיע טוב, וזהו משגיח מן החלונות. וחרכים נקראים ה' גבורות, כמו קטינא חרך שקי (ברכות מ"ו ע"א) פירוש שריפה, וזהו ה' חרכים. גם חריך קטן מחלון ואינם פתוחים כי אם נקב קטן, כי הה' חסדים יוצאים לזעיר מיסוד בינה פתח פתוח לרווחה, אך הגבורות לנקיבה יוצאים דרך נקב קטן בסוד "נקיבה "נקב ה', עכ"ל. על זה תמכתי יתדותי לפרש בכל מקום "פתוחות "וסתומות, פתוחות השפעות החסדים וסתומות הם הגבורות. והנה בכאן נשפע מזון וחיות לכל הנבראים, כי גם הנבראים העליונים הם צריכים מזון וחיות בכל יום תמיד, והנה יסדו מכלכל חיים בחסד (תפלת י"ח), על כן במעשה כל יום יש פתוחה בתורה פתח פתוח לרווחה לכלכל חיים בחסד, ולתת כח הקיום וחיות ומזון לנבראים. והנה בפרשה ראשונה יש ה' פעמים או"ר מנין ה' חסדים, ובפרשה שניה הבאה אחר כך ה' פעמים מים וה' פעמים רקיע, ידוע עניינם מזהר תרומה (ח"ב קס"ז ע"א) מדרושי בריה דרב ספרא, סוד כי הוא "אמר ויהי (תהלים לג ט), "אמר "א "מים רקיעא:

ק׳סימני אותיות של פרשה זו מנין אל עליון, וסימני התיבות ב"ן, יראו ישרים וישמחו:

100

ק״אויאמר אלהים יהי רקיע כו' (בראשית א ו). ידוע מאמר חז"ל (ב"ר פ"ד ב') יהי רקיעא יתחזק הרקיע, שעדיין לחים היו ונתחזקו מגערת הש"י שאמר יהי רקיע. הנה אין מעצור לפני הש"י לברוא את הרקיע חזק ביום הראשון, אך עשה ד' ככה ללמד דעת שהיראה הוא כח הקיום לכל הנבראים, וכמו שאמרו רז"ל (שבת ל"א ע"א) והיה אמונת עתך כו' (ישעיה לג ו), ואפילו הכי אי יראת ד' היא אוצרו אין ואי לא לא, משל לאחד שאמר לו אביו העלה לי כור חטים כו', א"ל ערבת בו קב חומטין א"ל לא, א"ל הלואי שלא העלית. כי כמו החומטין מעמידין את התבואה שלא תרקב, כמו כן היראה נותנת גבול וצמצום לנבראים שיתחזקו כליהם ויוכל לקבל שפעו ית', על כן יראת ד' תוסיף ימים (משלי י כז) כי נותנת כח הקיום, על כן היתה הגערה יהי רקיע דוקא ביום שני יום הגבורה שהוא יראה, מה שאין כן יום ראשון יום חסד שהוא אהבה, והבן:

101

ק״ביהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וכו' (בראשית א ו). הנה ויהי מבדיל אינו מובן לכאורה, דמשמע שהוא מצוה אחרת חוץ הקודם ובאמת הוא דבר אחד, והכי הוה ליה למימר יהי רקיע בתוך המים להבדיל כו'. והנראה לפי מ"ש לעיל דמשום הכי לא נאמר "ויהי "כן אצל בריאת האור, רק "ויהי "אור (בראשית א ג), דזה נמי משיעור מאמרו ית' שאמר "יהי "אור דא התפשטות, "ויהי "אור דא הצמצום (זוהר ח"א ט"ז ע"ב). והנה כל זה מן הצורך לעולם להנהיגם בבחינת צמצום והתפשטות, (על כן עבודתינו מוכרחת להיות ביראה ואהבה והבן), וכאשר יבין האדם כל זה, יתבונן כאשר ח"ו מתנהגין עמו בבחינת צמצום ודין הוא הכל לטובה, כמו שהצמצום הראשון הוא לטובה לצורך קיום העולם. והנה זה תבין בכאן שבמעשה הרקיע היו ב' ענינים, היינו התפשטות הרקיע וצמצום המים והיו על בחינת "יהי "ויהי, ז"ש "יהי רקיע בתוך המים, על ידי "יהי מתפשט הרקיע בתוך המים, "ויהי על ידי "ויהי, יהיה הבדל בין מים למים, והכל לצורך קיום העולם לטובה:

102

ק״גוירצה עוד אומרו "ויהי מבדיל (בראשית א ו) ולא "להבדיל, דמשמע שהוא ציווי אחרת, הנראה דהוא באמת ציווי בפני עצמו, חוץ ההבדלה המקומיית צוה ית"ש להבדילם במהות, דעל ידי הרקיע קנו המים העליונים איכות ומהות רוחניות, וז"ש לענין בפני עצמו ויהי מבדיל בין מים למים, שיהיה ההבדל מהותו ביניהם אלו גשמיים ואלו רוחניים, מזה נדע להרחיק הגשמיות מדברים העליונים אשר הם למעלה מהרקיע, ונדע מזה להתבונן שכר הנשמה לעולם הבא, כיון שהוא בשמים ממעל אינו ענין גשמי רק רוחני, כי גם כשהיתה הנשמה בארץ, הנשמה הלזו היתה מתענגת עם הגוף באכילה ושתיה ומשגל דברים מוגשמים, וכאשר תעלה אל השמים אין לה חלק ונחלה בענינים גשמיים, כאשר תראה המים העליונים כשהיו מעורבין עם המים התחתונים בארץ, היו כמוהם במהות מים במים. עם כל זה כאשר עלה לשמים שיאם, נבדלו מגשמיות וקנו איכות ומהות רוחניות, כי בכל העולם התענוג הוא כפי ענין העולם, ולא נוכל להתבונן בעולם המגושם התענוג הרוחני כי לא יושג בגשם:

103

ק״דמסרה ויאמר אלקים (בראשית א ו). נמסר ג' בטעם. נ"ל פירושו בטעם "זקף "קטן הם ג', דין יהי רקיע. ואידך ויאמר אלקים ישרצו המים (בראשית א כ). ואידך ויאמר אלקים נעשה אדם (בראשית א כו). וסימנך "אדר "אדם "דגים "רקיע, (בעל המבין חידות השמיט זאת המסורה ולא ידעתי למה). כעת אין אתי לבאר את העולה בדעתי עד יאיר הש"י את עינינו, אכן זאת לדעתי אלו הג' נשארו בעולם הזה בזמן המבול, "אדם (והגם שכל בהמות וחיות נשארו, בזכות האדם ניצולו, והא ראיה שהותרו אחר כך למאכל אדם). "דגים לא נמחו. וכן "הרקיע. מה שאין כן הארץ נשחת ג' טפחים של עומק המחרישה (ב"ר פל"א ז'), והנה זקף קטן צורתו כזה :, ב' ווין ב' יודין גימטריא ל"ב מנין ל"ב אלקים דמעשה בראשית, אלו הג' נשארו מן עובדא דבראשית, וכן "זקף "קטן בגימטריא "רצון, שנשאר ברצון, ודי בזה כעת:

104

ק״הויהי מבדיל (בראשית א ו). ל"ב מנויים במסורה רבתי ערך אות הא'. ועיין שמות ט' ך"ב במ"ש במלת "ויהי, מבין חידות. חפשתי ולא מצאתי דבר חדש, הנה ל"ב "ויהי בחירק, חירק נקודת הנצח, ל"ב אלקים דבראשית נותנים הויה ונצחיות לנבראים:

105

ק״ולמים (בראשית א ו). לית רפי זולת דין. למען שלא נטעה לומר קמ"ץ למד, השימוש מורה על הידוע, והיה משפטה בפתח והומרה בקמץ לסיבת סוף פסוק, כי כבר הומרה פת"ח המ"ם לקמ"ץ לסיבת סוף פסוק, לכן מסר עליו רפ"י, לומר קמצות הלמד אשר הוא מאותיות וכלב המשמשות ומשפטה שו"א, ובאה כאן בקמץ לטעם שכתבתי בשם הרד"ק ויקרא ז' כו כ"ו במלת לעוף, (מבין חידות). הנה "למים רפ"י. וזהו על האמור בדברי חז"ל (ב"ר פ"ה ד') שהיו מים התחתונים בוכים על שנשתנו במדריגתם, ונרפים הם בכמה עניינים מן העליונים. והנה אפשר לומר בויהי מבדיל בין מים למים, היינו בין מים התחתונים לעליונים, ותיבת "מים הראשון קאי על התחתונים, ותיבת "למים קאי על העליונים, אך מדחזינן "למים (רפים), על כרחך הן המים התחתונים אשר נרפים הם מן העליונים. וזהו שיש לפרש גם כן כוונת יונתן שתרגם ביני מו"י עילאה כו', כי כוונתו לפרש המסורה למה נמסר "למים רפי, הבן:

106

ק״זגמרא חגיגה ט"ו ע"א ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית א ו), וכמה אמר רב אחא ב"ר יעקב כמלא נימא, ורבנן אמרי כי גודא דגמלא, מר זוטרא ואיתימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי, ואמרי לה כתרי כסי דסחיפי אהדדי, עכ"ל. נראה דדייקו חז"ל גם כן מה שדקדקתי לעיל דהוה ליה לומר יהי רקיע בתוך המים להבדיל וכו', ומדקאמר "ויהי מבדיל כו', נראה דהוא ענין בפני עצמו. על כן דרשו דחוץ פריסת הרקיע הנה המים העליונים אשר מעל לרקיע מגיעים עד המים התחתונים, ויש הבדל ביניהם כמלא נימא, ודבריהם עמקו בזה יראתי לבאר איזה סברא מדעתי מפלוגתתם:

107

ק״חירושלמי ברכות (פ"א ה"א) א"ר בון יהי רקיע בתוך המים (בראשית א ו), יהי רקיע בתוך, (אפשר דעתם לבאר גם כן הא דקשיא הלא השמים ביום הראשון נבראו, וביאר דבאמת נבראו ביום א', אבל לא היו מתמצעים בין המים עד יום ב'. ויוצדק לפי זה הא דאמרו שם אחר כך) רב אמר לחים היו ביום א' וביום ב' קרשו, (ופליג על ר' בון וס"ל דגם ביום א' היו מתמצעות רק בב' קרשו. והנה לדעת רב כבר כתבתי לעיל טעם לדעתינו הקלושה למה לא היתה הקרישה גם כן ביום א', ולדעת ר' בון צריכין גם כן להתבונן למה לא היתה ההתמצעות גם כן ביום א'. נראה לדעתו להיות עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), ויום הראשון יום החסד לא רצה הש"י לפעול ברקיע התחלת הצמצום המורה על הדין, עד בוא יום הגבורה:

108

ק״טשם (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) אמר רבי יודה בן פזי יעשה כמין מטלית הרקיע, כמד"א (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב. נראה כוונתו גם כן לתרץ כנ"ל, ומפרש להיות שהשמים והארץ נבראו ביום א', ואפשר כמו שהארץ במקום אחד גבוה ובמקום אחד נמוך, כמו כן השמים לא היו בשיווי. והיה ביום ב' המאמר יהי רקיע, שיהיה הרקיע ביושר כמין מטלית הגם שהם כגלגלים, אבל גוף שטח השמיימי הוא ביושר (והש"י יודע האמת), ועשה כן הש"י ביום ב' דייקא, להיותו יום הגבורה שהוא משפט נקרא יושר, כענין כי תשפוט עמים מישור (תהלים סז ה) , ואותיות מנצפ"ך נקרא "מישרים כי הם בבחינת דין, מה שאין כן החסד הוא לפנים משורת הדין לפנים מן היושר, נ"ל:

109

ק״י[יה"י רקיע בתוך המים ויה"י מבדיל וכו' (בראשית א ו). לכאורה הכי היה לו לומר להבדיל בין וכו'. ונראה על פי מ"ש לעיל בשם חכמי האמת כי בריאת עולם היה בסוד צמצו"ם והתפשטו"ת, ובחינת יה"י הוא בחינת התפשטו"ת, ובחינת ויה"י הוא סוד הצמצום. והנה בבחינת האי רקיע היה גם כן ב' הבחינות, התפשטות בחינת התהוות הרקיע בעצמו וצמצום מצד המימות הנתצמצמו על ידו. וז"ש יה"י (ר"ל על ידי בחינת יה"י), רקי"ע בתוך המים, (הוא בחינת הרקיע בעצמו סוד התפשטות), ויה"י (ר"ל בחינת ויה"י) מבדיל בין מים למים, (הוא סוד הצמצום על ידי בחינת ויה"י), והמבין יבין גם כן בגבהי מרומים בבחינת האי פרסא דאית במעוי דבר נש (עיין זוהר ח"א ל"ב ע"ב), סוד מים עליונים למעלה מן הפרסא, ומים תחתונים למטה מן הפרסא, ושם גם כן נרמז צמצום והתפשטות, והשם הטוב יכפר בעדינו כי יראתי בפצותי פי. ולרמז זה נ"ל ר"ת כל הפסוק בגימטריא בש"ם, נודע כי בחינת ש"ם בכל מקום מרמז לצמצום והתפשטות, כי הוא בגימטריא הו"י (בחינת התפשטות), שד"י (בחינת הצמצום שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א)), והבן כי דבר עמוק הוא:

110

קי״אס"ת כל הפסוק, בגימטריא ש"ר י"ם. נרמז התנאי שהתנה הקב"ה עם ש"ר הי"ם לקרוע ולהבדיל בין מים למים לפני בני ישראל (ב"ר פ"ה ה'), הגם שחז"ל רמזוהו ביום ג', עם כל זה נרמז גם פה בתחלת מלאכת המים. וגם יאמר שרים, ר"ל יתאמרו שירות על המים. או יאמר שרים, יקרע ויבדיל לישראל השרים על הים. או יאמר שרים, כמו שאמרו רז"ל שעל ידי המים, הבריות נעשים שרים אלו עד אלו. עוד ירמוז ס"ת אותיות כ"ן מ"י מרי"ם לע"ם, רמז למה שאמרו רז"ל (במ"ר פי"ט כ"ו) שגם בארה של מרים היה מבדיל בין מים למים, שכל שבט משך אליו מים בפני עצמו, והבן. עיין בזוהר הק' ויקהל (ח"ב דף קצ"ח ע"ב) ביומא תניינא וכו', ואתני עמהון קוב"ה דמיא יהון מפרישין לישראל בין טומאה לטהרה, עכ"ל עיין שם. והנה יש לרמז ר"ת וס"ת כל הפסוק תתצ"ב, מנין בתנאי בין הטמא לטהור יבדילו במספר השוה. והנה כשהושלך אדונינו משה אל היאור, נאמר באחותו הנביאה ותתצ"ב (לא ותעמוד) אחותו מרחוק (שמות ב ד), להיות כי כל הילדים שהושלכו ליאור או שנתמסמסו בבנין, לא היו בהן צורך להתערב בישראל, כנודע שהיו מעזי פנים שבתתקע"ד דורות (חגיגה י"ג ע"ב), כנודע ממיכה שהוציאו משה (סנהדרין ק"א ע"ב, עיין שם ברש"י). והנה כשהושלך אדונינו משה ידעה אחותו שמחוייבין המים להפריש בין הטמא לטהור, על כן נאמר ותתצ"ב מנין הנ"ל, והבן. וכן היה ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור (שמות ב ה), ודרשו חז"ל (מגילה י"ג ע"א) לרחוץ מטומאתה ומגילולי בית אביה, והמים עשו פעולתם ונטהרה היא גם כן כנודע, והשפחות שמיחו בה מתו ונמחה שמם מן העולם, והבן]: (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

111

קי״בויעש אלקים וכו' (בראשית א ז). הנה לפי דעת חז"ל (ב"ר פ"ד ב') הנה הרקיע נברא ביום ראשון, וגמר מלאכה היינו החיזוק היה ביום השני. והנה נאמר בזה "ויעש, נלמד מזה אשר גמר מלאכה נקרא מלאכה לענין שבת, על כן מכה בפטיש חייב (שבת ע"ג ע"א). ולפי פשט הכתוב אומר ויעש אלקים וכו' ואחר כך "ויהי "כן אינו מובן, הגם שבכל מעשה בראשית מן הצורך להתבונן אומרו בכל אחד "ויהי "כן, כי מי לא ידע בכל אלה כי דבר אלקינו יקום לעולם (ישעיה מ ח), הנה על כל פנים אין הדבר זר לפי משפט הלשון שאמר הש"י יהי כך ויהי "כן, אבל בכאן באומרו ויעש אינו מובן אומרו אחר כך ויהי כן. ויונח על פי מה שכתבתי בפסוק הקודם (בראשית א ו) אומרו ית' "ויהי "מבדיל, הוא ציווי בפני עצמו שיהיו מובדלים במהות, העליונים יקנו רוחניות, והתחתונים גשמיות. וצדק אומרו "ויהי "כן, דהיינו מן העת ההוא נתהווה כן בכל הנבראים שגם המלאך כשיורד למטה יצטרך להתלבש בלבוש מעין עולם הזה, ובהיפך האדם כשעולה למעלה מסיר לבושו הגשמיי ונתלבש ברוחניי חלוקא דרבנן. והנה המלאכים כשבאו לבית אברהם אכלו ממש (בראשית יח ח), ומשה רבינו ע"ה כשעלה למרום לחם לא אכל וכו' (שמות לד כח), מזה תבין אשר ראשית דברי אברהם אל המלאכים כשרצה ליתן להם לאכול שלא כמנהגם, אמר להם יוקח נא מעט מים (בראשית יח ד), כי מהמים נלמד דעת שבעולם הזה העבודה בגשמיות ובשמים ברוחניות, על כן ואקחה פת לחם וכו' (בראשית יח ה), כיון שאתם בעולם הזה:

112

קי״גוירצה עוד הנה לגמר מלאכת שמים היה כביכול "בראשית ברא אלקים כו' (בראשית א א), בראשית "בחוכמתא, ראשית חכמה (תהלים קיא י) היינו מחשבה, הגם דבראשית נמי מאמר הוא (ר"ה ל"ב ע"א), עם כל זה אינו באפשרי להכתב מאמר, כיון שלא נבראו עדיין אותיות כמ"ש לעיל בשם הרב הק' מהרד"ב. אם כן זה המאמר נקרא כביכול מחשבה, ואחר כך היה כביכול "דבור "ויאמר אלקים יהי רקיע (בראשית א ו), ואחר כך ויעש אלקים את הרקיע (בראשית א ז), היינו המעשה. אם כן תראה שנעשו השמים במחשבה דיבור מעשה, מזה נדע כיון שכל עבודותיו הוא לצורך גבוה לפעול פעולת בשמים, כמ"ש המלך החכם (קהלת א ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, רק למעלה מן השמש זה יהיה כוונת האדם הרוצה לפעול פעולת שמיימים כידוע ליודעים, הנה נלמד מיוצרינו יתעלה שלא תתכן לנו העבודה השלימה לעשות פעולת שמיימים רק במחשבה דיבור ומעשה. ובזה יוצדק גם כן אומרו "ויהי "כן, מהיום ולמעלה נתהווה כן לפעול פעולתינו דוקא במחשבה ודיבור ומעשה בכל מצוה ומצוה, כאשר יארכו הדברים בספר דרך פקודיך, ודי בזה:

113

קי״דויבדל בין המים מתחת לרקיע כו' (בראשית א ז). הנה המים אשר גבהו ראש למעלה מן הרקיע, הן המה גדולים באיכות ומהות מן המים התחתונים, והיה לו להכתוב להזכירם בתחלה (עיין מ"ש בדברי המתרגם). וי"ל דמשמיענו התורה בהזכיר המים התחתונים תחילה, שאין גבהות לפני המקום:

114

קי״הבין המים וכו' ובין המים כו' (בראשית א ז) לכאורה "להמים הוה ליה למימר, "בין "ובין למה לי. אפשר מזה יצא לרז"ל לדרוש (ב"ר פ"ד ב') נגלדה טיפה האמצעית ונעשה ממנה שמים, אם כן בזאת הטיפה היו מים עליונים ומים תחתונים, אם כן יש הבדל בין מים עליונים גופייהו, דהיינו בין המים לרקיע שיש בו גם כן מים עליונים, וכן יש הבדל בתחתונים גופייהו:

115

קי״ו[ויבדל בין וכו' (בראשית א ז). עיין מ"ש לעיל על פי קבלת רז"ל (ב"ר פ"ד ב') נגלדת הטפה האמצעית כו'. והנה בזה יוצדק גם כן אמרו ית' בתורה ויה"י כ"ן, שעמדו בזה כל קדושי עליונים מפרשי תורתנו למה ויה"י כ"ן כיון שכבר נאמר ויע"ש וכו'. אך הוא על פי מ"ש לעיל דבחינת התהוות הרקיע בעצמו הוא בחינת התפשטות מבחינת יה"י המורה על זה, ובחינת ההבדל שפועל הרקיע, הוא בחינת הצמצום הוא בחינת ויה"י. והנה בכאן לדרכינו מפרש הפסוק ב' מיני צמצומים, במים העליונים צמצום בפני עצמו, ובמים התחתונים צמצום בפני עצמו כמ"ש ב' מיני הבדלות. וזהו שמפרש הפסוק כי בחינת ויה"י היו בשני בחינות הצמצום. וכן יפורש ויה"י כ"ן, ר"ל הב' בחינות הצמצום פעל כן במאמר פיו ית', ומה יבין ילוד אשה פעולת הצור תם], (עד כאן מועתק מספר קהלת יעקב):

116

קי״זמסרה ויעש אלקים (בראשית א ז). ד'. דין ועוד ב' בפרשה ט"ז (בראשית א טז) וכ"ה (בראשית א כה). ד' בגדעון שופטים ו' מ, (מבין חידות). נרמז לדעתי עשייתו ית"ש מה שנתגלה לנו, הם ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ולמעלה מזה עולמות אין סוף. ולכן גם בעולם הזה ד' יסודות וכן ד' מינים דומם צומח חי מדבר. והנה במעשה בראשית נאמר "ויעש "אלקים ג' פעמים, ברקיע, ובמאורות, ובחיות, סימנם רמ"ח אי"ה יתבאר:

117

קי״ח[ויעש אלקים את הרקיע (בראשית א ז). זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם ויע"ש, והלא במאמר הן עשויים (ב"ר פ"ד ו'), וגם כל מפרשי תורה כל אחד פירשו ברוח קדשם כפי אשר חלק להם השם בבינה. וביותר תגדל הקושיא למה לן כל זה, הלא נאמר אחר כך ויה"י כ"ן וסגי בזה כמו בכל מעשה בראשית. וגם אין אתנו יודע מה מרבה הא"ת שבא לרבות בכל מקום. והנה למאן דאמר שהמלאכים נבראו ביום ב' (ב"ר פ"א ג'), יצדק שפיר שאלקים שבכאן מרמז על המלאכים שגם הם נקראים אלקים כידוע (עיין ב"ר פס"ה כ"א), (ואל תתמה כי לפי זה עשינו קודש חול ח"ו, כי מכל מקום אין המקרא יוצא מידי פשוטו, וגם מה שהמלאכים נקראים אלקים הוא להיותם מושפעים מהשם אלקים הקדוש, והבן). והנה יצדק שפיר שהמאמר היה רק יה"י רקי"ע, וסיפר הכתוב ויעש אלקי"ם (ר"ל המלאכים), את (ר"ל ע"ם) הרקיע, ר"ל אל תתמה על החפץ שלא נזכרו בריאת המלאכים, כי נבראו בבריאת הרקיע ונכללו במאמר אחד עם יה"י רקי"ע, ומורא יעלה על ראשינו לדבר בכאן איזה ענין בגבהי מרומים, עד עת כי נראה שיהיה הש"י בעזרנו:

118

קי״טויבדל בין כו' ובין המים כו' (בראשית א ז). הנה ההבדל הוא בחינת הגבול שנתן הש"י לכל אחד מהנבראים שיקבלו מהשפעתו כפי כח אותו הנברא ובדרך זה היה בחינת צמצום והתפשטות בכל העולמות, צמצום שלא יתבטלו בקבלתם יותר מיכלתם, והתפשטות לקבל כל אחד כפי כחו. וידוע מחכמי האמת שכל הפעולות נעשו על ידי בחינת בינ"ה העליונה, וזהו מ"ש (איוב לט יז) אשר חלק לו השם בבינ"ה, והבן. ולזה ר"ת כל הפסוק, חלק בינה. והנה ס"ת כל הפסוק בהחזרת האלפים לאלפין, בגימטריא בן כמנין ויבדל, שהוא מנין ההבדלות שעושין ישראל בשבתות בכל השנה כמ"ש הבעל הטורים. ועל פי זה תבין מה שקבעו חז"ל (ברכות ל"ג ע"א) הבדלה בברכת הבינה והדעת, ואמרו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מנין, ולמשכילים יונעם. (יצא לנו מזה שכל אחד מאתנו הנבראים לא יקנא את חבירו בשום מעלות המותר שיש לחבירו יותר ממנו, כי כל אחד קבל חלקו הן בתורה הן בחכמה הן בעושר כפי אשר חלק לו השם ואין לאחד ליכנס בגבול חבירו, רק יבקש מהש"י שיתן לו חלקו בתורתו, ולא יהיה מסך מבדיל בינינו לבינו ית' למנוע ח"ו מאתנו השפע אלקי ומאורי אור התורה אשר נתן לנו באהבת את עמו ישראל, אמן וכן יהי רצון]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

119

ק״כ"ויהי "כן (בראשית א ז), ז'. ו' דמעשה בראשית, ואחד דגדעון (שופטים ו לח). הנה ו' "ויהי "כן דמעשה בראשית, להורות כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הכל נברא בתש"ך צירופי בראשית תיבה בת ו' אותיות בונה תש"ך בתים, ולפי השתנות הצירופים נשתנו המעשים. על כן כ"ן, בגימטריא תש"ך בנו"ן דאי"ק (תש"ך מספר שיעור קומת החסד, היינו י' פעמים "חסד כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג)). והנה בגדעון שאמר שיהיה טל על הגיזה לבדה, ועל כל הארץ חורב, אמר אחר כך "ויהי "כן, וישכם ממחרת וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים, ודרשו חז"ל (ילקו"ש שופטים רמז ס"ב) בל על הארץ חורב לא היה כי ט"ל לא מיעצר לעולם (תענית ג' ע"א), על כן נאמר "ויהי "כן, להורות דזה נעשה מבראשית שלא יתעצר הטל לעולם, וצודק מאוד לפי זה אומרו "ויהי "כן, ובאמת לא היה כן, הבן דברי חכמים:

120

קכ״אאמרו רז"ל (חגיגה ט' ע"ב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד. י"ל כיון שעל ידי המאמר "ויהי "כן (בראשית א ז) קנו קיום כל מעשה בראשית, על כן כדי שתתקיים התורה בידינו יתד בל תמוט, ילמוד כמנין "ויהי "כן, (ופירשו כענין כ"ן ובסיס, כענין יסד ארץ על מכוניה בל תמוט (תהלים קד ה)), וכן מיכאל שר התורה בגימטריא ק"א, וכן רבו של משה זנגזגאל מנין ק"א, ודברנו מזה במקום אחר בענין פירוש הכתוב (דברים יח יד) כי הגוים אשר אתה יורש כו' ואתה "לא "כן נתן לך י"י אלקיך, "לא "כן מנין "ויהי "כן, אין כאן מקומו:

121

קכ״בויקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח). הנה "שמים, דרשו חז"ל (ב"ר פ"ד ז') מלה מורכבת "אש "מים, שערבן זה בזה ועשה מהם "שמים. הנה תראה לפי זה תיבת "מים נזכר כולו בתיבת "שמים, ומתיבת "אש נחסרה האל"ף, כי "מים מורה על "חסד על כן החס"ד במילואו, מה שאין כן "אש מורה דין הוא חסר, כי הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ כב), חפץ חסד הוא (מיכה ז יח), ומגביר החסד על הדין, ונחסרה בדוקא הא' מן "אש, שהאלף רומזת על אלופו של עולם כביכול מסתיר פניו מן הדין כי חפץ חסד הוא:

122

קכ״גהפסוק הזה, ר"ת בגימטריא תשל"א, להיות ביום הזה נברא המחלוקת (ב"ר פ"ד ו'), והקיום הוא על ידי האחדות, על כן הוא בגימטריא מנין כל הקריאת שמע שאנו קורין בשנה, היינו שס"ה ימים (בשנות החמה) ורביע יום, והנה ב' קריאות אנו קוראין בכל יום הרי תש"ל (וכן הוא מנין התמידין הנרמזים בר"ת "תמימים "שנים "ליום (במדבר כח ג), וכן ר"ת יחודא עילאה ותתאה בגימטריא תש"ל), אבל ברביע היום יש עוד מקום לקריאה אחת, הרי תשל"א פעמים בשנה מעידין על אחדותו ית"ש, וכיון שהוא ית"ש יחיד ומיוחד, על כן מחוייבים הנבראים להתהלך באחדות בלא מחלוקת, כי אל אחד בראן יוצר אחד יצרן, וקריאת שמע בכוונה סגולה לבטל המחלוקת:

123

קכ״דס"ת בגימטריא תכ"ג, "ומצננין "הגיהנם (נ"ל שהוא טעות המעתיק, וצריך לומר "מצננים "לו "גיהנם), רמז להיות הגיהנם נברא ביום זה, שנאמר (ישעיה ל לג) ערוך מאתמול תפתה (פסחים נ"ד ע"א), ורמז מי שקורא קריאת שמע (המרומז בר"ת) ומדקדק בה, מצננים לו את הגיהנם כמו שאמרו רז"ל (ברכות ט"ו ע"ב):

124

קכ״הביום השני לא נברא בו דבר שהוא מקבל טומאה, כמבואר במשנה פי"ז דכלים (פי"ז מי"ד). נ"ל דהנה יום השני רמז לגבורה, וכחות הטומאה יש להם יניקה משמרי הגבורות היורדים למטה, ולא רצה הש"י שיתאחזו כחות הטומאה ובעלי הדין כי חפץ חסד הוא:

125

קכ״ו(תיבות כל ה"פ ל"א, אותיותיו "נצח, בכאן יש גם כן פתוחה, עיין מ"ש סוף פ' א'). מנין התיבות של כל הפרשה הם מנין "לבו, היינו ראש התורה, ב' (בראשית א א), אמצע התורה ו' דגחון (ויקרא יא מב), וסוף התורה ל' (דברים לד יב), רומזים לאברהם יצחק ויעקב אשר הם מרכבה לחסד גבורה תפארת. והנה יום הראשון יום החסד ימין, והשני גבורה שמאל, ומתאחדים על ידי אמצעי, ולזה תמצא מלאכת יום השני נגמר בשלישי, ס"ת מנין "נצח:

126

קכ״זובמסרה לית דסמיך "יום "שני (בראשית א ח). פירוש לא מצינו בכל המקרא מלת "יום דסמיך למלת "שני זולת דין, (מבין חידות). בגמרא ר"ה (ג' ע"א) מנלן דלמלכים מונין מניסן, אמר רבי אלעזר מהכא (דברי הימים ב' ג ב) ויחל לבנות בחודש השני בשני בשנת ארבע למלכותו, מאי שני לאו שני לירח שמונין בו למלכותו וכו', ואימא "בשני בשבת, חדא דלא אשכחן בשני בשבת וכו', ובתוס' (ד"ה שני) והא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, מפרש בירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) אין למדין מברייתו של עולם, עיין שם. ולכאורה למה לא נלמד, נראה דהוא על פי מסורת המסורה "לית "דסמיך "יום למלת "שני רק בבריאת עולם, להורות שלא נלמד ממנו. והנה מונין למלכי ישראל מניסן חודש "החסד, והנה "מיום "שני דמעשה בראשית נלמד מדנמסר לי"ת להורות דשני למלכות, על כרחך לירח שמונין בו למלכותו, דאי אפשר לומר שני בשבת כמו במעשה בראשית, מדנמסר לית, הנה יש לנו גילוי דעת מיום שני על מלכות בית דוד כי הוא יום המשפט, מדנמסר כה אמר לבית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא יב), הבן הדבר:

127

קכ״ח[לרקיע שמים (בראשית א ח). הנה היות רקי"ע הוא בחינה ממוצעת ליחד עליונים ותחתונים (וכן הוא בגבהי מרומים), ולזה תמצא רקיע בגימטריא ש"פ, כאשר כבר כתבנו שהוא יחוד הויה אד"נ, כל אות מהויה בהכפלו עם אות מאד"נ, והוא בגימטריא שלום עם הד' אותיות, כי השלום הוא המייחד כנודע מסוד משים שלו"ם בבי"ת (שבת קנ"ב ע"א). והנה שמי"ם במספר ש"צ עשרה יותר מש"פ, להורות היחוד השלם בכל הבחינות, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב):

128

קכ״טס"ת כל הפסוק עם הכולל, בגימטריא השם כד"ת הכתוב על מצחו של משי"ח בן דוד, (וכן הוא בגימטריא משיח בן דוד, יעויין סודו בציוני הובא בילקוט ראובני), והוא המבטל הקליפה הנקרא רי"ב כנודע למעיין שם. ולהיות כי ביום זה נברא מחלוקת (ב"ר פ"ד ו'), נרמז זה השם לבטל הריב שלא לשם שמים, והוא בגימטריא משיח בן דוד הנכתב על מצחו, כי אז יהיה שלום בכל הברואים וגר זאב עם כבש וכו' (ישעיה יא ו), וכן שלמה כשישב על כסא השם, היה על מעלות הכסא זא"ב עם כב"ש ונמ"ר עם גד"י וכו', כמ"ש בתרגום שני במגילת אסתר. ונרמז זה בפסוק בס"ת, כי למנין משיח בן דוד נחסר עדיין הכולל, לרמז החסרון שיתמהמה להיות עדיין נחסר עדיין כללות ישראל יחד באהבה ושלום, ובהשתלם הכולל אזי יהיה משיח בן דוד במהרה בימינו נזכה לראותו אמן:

129

ק״לר"ת וס"ת של הפסוקים בפרשה זו, בגימטריא ל"ב אלקי"ם שבמעשה בראשית. וכשתמלא אותיות הר"ת וס"ת כזה וי"ו וי"ו מ"ם נו"ן יו"ד, בגימטריא קול קול. רמז לקולות מים רבים אדירים (תהלים צג ד), ותהום אל תהום קורא (תהלים מד ח) אב"ע מימך (עיין תענית כ"ה ע"ב), ורמז כשקול יעקב מתעורר לתתא גם השמים יתנו קולם, והבן. עוד יש לרמז ר"ת וס"ת בגימטריא קי"ח, ועם הכולל בגימטריא קי"ט, מנין ז' פעמים טוב הנאמר במעשה בראשית. ולהיות ביום שני לא נאמר טוב, אף על פי כן נכלל בטוב השביעי והנה טוב מאוד (בראשית א לא), כמאמרם ז"ל בתלמוד (פסחים נ"ד ע"א) ומדרש (ב"ר פ"ד ו'). אבל בטוב השייך לו לבדו נחסר הכולל, לרמז להיות המלאכה חסירה עדיין, שלא נגמר מלאכת המים עד יום ג' (ב"ר שם), לא נאמר כ"י טו"ב בפני עצמו, והבן. וכן אותיות הר"ת וס"ת במילואם כנ"ל, הם י"ז אותיות מנין טוב]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

130

קל״אויאמר אלקים "יקוו "המים וכו' (בראשית א ט). כתרגומו יתכנשון מיא. ולפי זה למה לא נאמר יתאספון כלשון המקרא בכל מקום, וגם אומרו ותראה היבשה משמע שכבר הוא יבשה ואינו חסר רק ההתראות והגילוי, ולפי הידוע בטבע אינו כן, דכל זמן שהארץ נתונה תחת המים אינו כן, ואם בגזירתו ית"ש יכול להיות כן כרגע, על כל פנים הוא ענין אחר הוה ליה למימר ותהיה יבשה, וא"ל דמאמרו ית"ש בלשון הזה יש רמז ליושבי יבשה, והוא אומרו ית"ש יקוו המים (הגם שפירושו יתאספו, על כן נרמז גם כן בלשון יקוו) שיהיה קו וחוט סביב מקיף למים, היינו קו וחוט של חול שלא יעברו חוץ לגבולם לשטוף את יושבי יבשה, וכשהומים גלי הים לשטוף העולם כשבאים להקו וחוט של החול, שבים לאחור מיראת קונם אשר שם חול גבול לים. ומזה ילמדו יושבי יבשה ליראה את השם הנכבד והנורא, דהנה בעיניהם רואים אשר בזולת היראה (שהים מתיירא), הנה אין להם קיום שהים יציף את העולם כרגע. וזהו מאמר הנביא (ירמיה ה כב) האותי לא תיראו נאום ה' אשר שמתי חול גבול לים, (על כן נקרא שמו "חול לשון חיל ורעדה, וזה שדקדק הנביא בדברי נביאותו ואם מפני לא תחילון אשר שמתי חול). וזהו הנרמז "יקוו "המים יהיה קו וחוט אל המים, ותראה היבשה היינו יושבי יבשה יהיו רואים הפלא הזה, וילמדו דעת ליראה מפני בוראם כמאמר הנביא הנ"ל. ולזה י"ל באפשר שעל כן דגים שבים לא נידונו במבול רק יושבי יבשה (קידושין י"ג ע"א), שהיה להם ללמד דעת מהחול אשר על שפת הים:

131

קל״באל מקום אחד (בראשית א ט). למקום אחד הוה ליה למימר, ותיבת אל יורה בשביל ובעבור, כמו "אל הלקח ארון אלקים (שמואל א' ד כא), ירמוז למה שאמרו רז"ל ברבה פרשת בשלח (שמו"ר פכ"א ח'), ומה אדם הראשון שהיה אדם אחד עשית יבשה בשבילו, שנאמר "יקוו "המים אל מקום אחד, בשביל עדה הקדושה העתידה לומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), על אחת כמה וכמה, עכ"ל. והנה לכאורה יש להקשות דהקל וחומר פריכא הוא, דבאמת גם אדם הראשון לא היה עדיין בעולם רק שהיה עתיד להבראות, והנה היו עתידים להבראות גם כל יוצאי חלציו וכל באי עולם, והיבשה נעשית בשביל כולם. אך חז"ל למדו זה מהפסוק ממאמרו ית"ש אל מקום "אחד, היינו בעבור לפנות מקום לאדם אחד, ר"ל אפילו רק לפעולת מקום לאדם אחד כדאי הוא שידחו המים מפניו. ומזה י"ל ששפט רבי פנחס בן יאיר לצוות לגינאי נהרא שידחה ממנו (חולין ז' ע"א), הגם שטענת הנהר היתה טובה ועצומה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך וכו', אתה ספק עושה כו' ואני וודאי עושה, והנה הוא לא השגיח בו וגזר עליו בגזירה. והנה הנהר טען בתורה אין ספק מוציא מידי וודאי (פסחים ט' ע"א), אך סברת רבי פנחס בן יאיר גם כן הוא על פי התורה שמבואר הדבר בתורה, כי כן גזר עליו היוצר בראשית שיהיו המים נדחים אפילו בשביל אחד ההולך לעסוק במצוה. וזהו שתמצא "אל מקום "אחד, ס"ת גימטריא גינא"י, ברוך המגיד מראשית אחרית צופה ומביט עד סוף כל הדורות, הנה היה גלוי לפניו ית"ש שעתידין לעמוד בדין אצל הים שהיה השר מקטרג הללו עובדי עבודה זרה כו' (ילקו"ש רמז רל"ד), ולא היו כדאין להנצל, הנה המציא עזר ותרופה מבראשית באומרו אל מקום "אחד, ונלמד מזה קל וחומר, הנה כבר הודעתיך קל וחומר הוא נגד מדה הראשונה שבי"ג מדות הוא מדת אל (שמות לד ו), ועל ידי הקל וחומר נתעורר מדת אל שבי"ג תיקוני דיקנא, ונתהפך הדין לחסד "חסד "אל כל היום (תהלים נב ג). ותתבונן מעט קט בזוהר הק' (ח"ב נ"ב ע"ב) מה תצעק אלי (שמות יד טו), "בעתיקא תליא מלתא. ועל פי הדברים הנ"ל תתן מקום לדברי חז"ל (ב"ר פל"ב ו') שדרשו בפסוק (בראשית ז ז) ויבא נח וכו' "מפני "מי "המבול, הנך תיבות מיותרין, ודרשו בו אף נח מקטני אמנה היה, ולא היה מאמין עד שדחקוהו המים. והנה הדבר הזה קשה להלום נח איש צדיק תמים, ודיבר הש"י עמו לעסוק בבנין התיבה, ונגלה לו סודו בענין המבול ועסק בבנין ק"ך שנה, ובבוא הזמן הנה נתאספו אליו כל הנבראים ברגע בגזירתו ית"ש, ומי ראה כזאת ולא יעמוד מרעיד, והאיך צודק שעם כל זה אינו מאמין. אך י"ל לפי הנ"ל דודאי נח היה מאמין בדברי הש"י שיבוא המבול, אבל היה יודע שגזר הש"י מבראשית שידחו המים מפני אדם אחד שעוסק במצוה בביאת הזמן, היה חושב בדעתו כשיתחיל הגשם הנה אני אהיה אז עוסק במצות הש"י להכניס את הנבראים בתיבה, וכשאהיה עוסק במצוה ממילא יתדחו המים כמו שגזר הש"י מבראשית וינצלו כל יושבי תבל, והיה חושב שיסכים הש"י עמו בזה, ולא היה מאמין שיוגמר ביאת המבול ובצדקות גדול עשה זה, אבל לא הועיל והוכרח לבוא אל התיבה, ונדחה הוא מפני המים שדחקוהו, כי טענתו בטילה בזה, דהגם שהמים כך נצטוו מבראשית להיותן נדחין מפני אדם אחד העוסק במצוה, שאני הכא דהיתה הוראת שעה להם מפיו ית"ש לשחת כל בשר, ולא ישגחו בעוסק במצוה, זה מה שנ"ל:

132

קל״גויאמר "אלהים "יקוו "המים מתחת (בראשית א ט), ר"ת אימה. רמז להקוות המים ולהתראות היבשה בים סוף, שהיה על ידי שם ע"ב הנרמז בפסוקי (שמות יד יט) "ויסע (שמות יד כ) "ויבא (שמות יד כא) ויט, שיש בפסוקים הללו אותיות כמנין "יראה, ותיבות כמנין אימה, (וגם יש בפסוק הזה אותיות מנין "בים, וס"ת כל הפסוק בגימטריא סו"ף), ותנאי התנה הקב"ה כו' (ב"ר פ"ה ה'):

133

קל״דיש לרמז מוסר נאה ברמז הפסוק. הנה כל התענוגים שבעולם מכונים בשם "מים, כי מיסוד המים רודף אדם אחר תענוגים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוגים, וכשמתגבר באדם יסוד המים מתאווה לתענוגים. והנה כשהאדם מתאווה לתאוה, הנה מצטער כשאינו עוסק בתאוה ההוא וקשה לו לפרוש הימנה, וסגולה לזה בהעלות על לבו אהבת יוצרו שמוטבע בטבע איש הישראלי ממקבלי התורה, שאפילו הוא מפחות הערך ובעל תאוה כשרוצים לכופו לכפור באמונת אלקים חיים, הנה הוא מוסר נפשו על קדושת שמו ית', והנה כשמוסר נפשו למיתה, הנה כבר מבטל כל תענוגי עולם הזה עבור אהבת יוצרו, והנה אם עושה כן בעבור אהבת יוצרו, לבטל כל תענוגי עולם הזה ולקבל על עצמו יסורי מיתה הקשים, איך לא יחסום תאוותו כרגע בעבור אהבת יוצרו, והנה בהעלות זאת על לבבו בכל זמן, אזי בנקל לו לחסום תאוותו, וזה שנצטווינו לקרות קריאת שמע בכל יום פעמים ולקבל על עצמו בתיבת "אחד (דברים ו ד) למסור נפשנו על קדושת שמו. וזה שנרמז (בראשית א ט) "יקוו "המים (היינו כל תענוגי עולם הזה), "אל "מקום "אחד (היינו למקום שאומר "אחד), הנה מקבל על עצמו יסורי מיתה בעבור אהבתו ית"ש, מכל שכן שיבטל תענוגיו כרגע עבור אהבתו ית"ש, ודי בזה הארה למשכיל:

134

קל״המסרה ויאמר אלקים (בראשית א ט), נמסר ג'. לא ידענא פירושו אם הכוונה ג' ויאמר אלקים במעשה בראשית במונח רביעי, דוק ותשכח ד' הם, גם המבין חידות לא הביא זאת המסרה. ואפשר צריך לומר ד':

135

קל״ו"אל "מקום (בראשית א ט). בחומשים נדפס ט', אבל צריך להיות י"א מנויים במסורה ערך אות א', מבין חידות:

136

קל״ז"ותראה "לית "רפי, מלת "ותראה לא מצינו עוד בכל המקרא, ומה שאמר רפ"י הנה אתן כלל לכל המקומות אשר כתבו בעלי המסורות רפ"י, כוונתם על השב"א נ"ע, קורין אותה בכל מקום כן, מפני שלא יבוא אחריו דגש לעולם באלו המסורות, לא ידעתי כעת מה לדרוש, עד יערה עלינו רוח ממרום להאיר את עינינו:

137

קל״חאבות דר"נ פרק ל"ה ט', רבן שמעון בן גמליאל אומר עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגוים וכל הממלכות, שנאמר (ירמיה ג יז) ונקוו אליה כל הגוים לשם ד', ולהלן הוא אומר יקוו המים (בראשית א ט), מה קוו"י האמור להלן לכנוס כל מימי בראשית אל מקום אחד, אף קווי האמור כאן לקבץ כל הגוים והממלכות לתוכה, שנאמר ונקוו אליה כל הגוים, עכ"ל. הנה יש להתבונן בדברי רבן שמעון בן גמליאל דלכאורה תלי תניא בדלא תניא, דלשם מבואר כל הגוים, וכאן לא נאמר כל המים. ונראה דדייק בכאן מה שהקשינו לעיל "ותראה "היבשה, במשמע שישנו במציאות "יבשה רק שאינה בגילוי, (וגם לשון "יקוו ולא יתאספו, וכן לשם יש לדייק כן), על כן אמר אדרבה זה היתה גזירתו ית"ש שיקוו כל המים, היינו אפילו המים המובלעים בין רגבת עפר, ילכו כולם מכאן למקום הנועד ותשאר הארץ יבשה, שבאמת ישנה יבשה במציאות רק מה שהמים מלחלחין אותה היא טיט, מה שאין כן כשילכו כל המים אפילו המובלעים, הנה תראה תיכף היבשה. וזה לשון יקוו ולא יתאספו, עיין בערוך ערך קי"וו שהוא כלי אומנות האורג הנתלה בדבר אחר, ואם כן גם בכאן ידוייק יקוו המים, היינו אפילו אותן המים הנתונים בתוך דבר אחר היינו בארץ, ועל ידי זה "ותראה "היבשה כנ"ל. והנה לשם נאמר "ונקוו כל הגוים ולא נאמר ממל"כות, והנה ממל"כות המה הנתלים ומובלעים בין הגוים כי אין מלך בלא עם, והנה למד מכאן מדכתיב "ונקוו, שגם אותם הגוים המובלעים ונתלים במרבית העם היינו הממלכות, גם הם יתקבצו כולם לירושלים, זה מה שנ"ל כעת:

138

קל״טויש לפרש כפשוטו, דהנה הגם דלשם נאמר "ונקוו אליה כל הגוים, מאן יימר לך דהכוונה בפעם [אחת], דלמא אלו ילכו ואלו יבואו, ולמד לה מכאן מדכתיב "ותראה "היבשה, דקשה כנ"ל, וגם למה לא אמר יתאספו. על כרחך הכוונה דאלו אמר יתאספו, היה משמע לא בפעם אחת רק לאט לאט ואלו ילכו ואלו יבואו, לזה אמר ותראה היבשה, הנה כשאלו יחזרו למקומם אי אפשר להתראות היבשה, ע"כ הכוונה בפעם אחת. וזה יורה תיבת "יקוו מלשון "קו, והיינו לשון "מקוה דאינה מטהרת אלא באשבורן (מקואות פ"א מ"ז), שיש מקום המחזיק בגובה, ואם יתוספו המים אף על פי כן אינם נזחלין להלן רק יצברו בגודש זה למעלה מזה, והכל במקום אחד כמו "קו הנוטה מלמעלה למטה. וזה שלמד שם שיתאספו כל הגוים ביחד בפעם אחת והמקום יחזיקם, ולמד לה מכאן מלשון קיווי, הנה יהיה איך שיהיה קיווי כל הגוים לירושלים נלמד מכאן, ולא דבר ריק הוא להורות כמו בכאן על ידי הקוות המים נתראה מעלת היבשה, כמו כן לשם הקוות כל הגוים לירושלים, כדי שיתראה מעלת ישראל יתרון האור וכו':

139

ק״מ[אל מקום אחד (בראשית א ט). למאי שדרשו רז"ל (ב"ר פ"ה ה') שתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית שתראה היבשה לעם קרובו בצאתו ממצרים, יש לרמז גם כן בכאן ותראה בגימטריא תרי"ב, ועם מצות קריאת שמע הנרמז בתיבת אחד (דברים ו ד), הוא תרי"ג מצוות. לרמז שתראה היבשה לישראל שיקיימו תרי"ב מצות וגם קריאת שמע. גם ותראה בגימטריא ברית, הים ראה (תהלים קיד ג), ארונו של יוסף ששמר בריתו כנודע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פפ"ז ח') מה ראה, ארונו של יוסף ראה. גם ותרא"ה מרמז על ציצית שנאמר בו (במדבר טו לט) וראית"ם אותו, ותמצא שדרשו רז"ל (ילקו"ש רמז רל"ד) שגבריאל הכריז למים הזהרו באותן שעתידין להשליך כנף של ציצית לאחריהן, והבן. ויש לרמז כולו כאחד על עדת ישראל היוצאים ממצרים, כי הנה אמרו רז"ל (שמו"ר פכ"א ה') כי בשעת קריעת ים סוף נתאוה הקב"ה לשמוע תפלת ישראל, על כן פעל ועשה שירדפו מצרים אחריהם והמים להם חומה (שמות יד כב), ומצדדים מדבר וחיות רעות, בכדי שיצעקו אל השם, כענין מ"ש (שיר השירים ב יד) יונתי בחגוי הסלע וכו' השמיעיני את קולך כי קולך ערב, וידוע מחכמי האמת כי תפלת ישראל יכונה בשם השמים, כי מט"ט לוקח תפילתם ועולה ובוקע תתקנ"ה רקיעים, כמנין השמים בהחשב המ"ם סתומה לת"ר כנודע. וזהו שנרמז בכאן ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמי"ם, ר"ל כשיתראה תפלת ישראל בתתקנ"ה רקיעים כמנין השמים, אל מקום אח"ד הכל כנ"ל, והמשכיל יבין דבר מתוך דבר. והנה נודע (תיקו"ז כ"ה ע"ב) שהתפלה שהיא בלא כוונה, לית לה גדפין ואינה עולה למעלה לרקיעים, ובלא כוונה ר"ל כשהוא בלא יראה ואהבה, דהם אינון הגדפין כנודע. והנה לתתעורר היראה ואהבה, נודע דצריך מקודם לחשוב בחכמתו ובינתו גדולת יוצרינו ב"ה, ואיך הוא בריה קטנה מעוטה בדעת עומד לפני תמים דעים, ועל ידי זה נופל עליו היראה ואהבה, דעל ידי איתערותא דלתתא המוחין שלו בחכמה בינה דעת, איתער עובדא לעילא להתיילד על ידי זה תולדות שהן היראה ואהבה כנודע. והנה החכמ"ה ובינ"ה הן הנה הא"ב וא"ם המולידים הירא"ה ואהב"ה לתפלה, והבן. ולזה מרומז בס"ת כל הפסוק, בגימטריא חכמה ובינה, והבן. ר"ת כל הפסוק, בגימטריא תפלה בכונה ביראה ובאהבה, והבן](מועתק מן ספר דרך עדותיך):

140

קמ״אויקרא אלקים ליבשה "ארץ (בראשית א י). לשון רצון ומרוצה. דהא כל נחותי ימא לא מייתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא (מעילה ל"ב ע"א):

141

קמ״באו ירמוז עוד, על פי האמור (תהלים פ"ה י"ב) "אמת "מארץ "תצמח. על פי מה דנודע הקץ האחרון האמור בדניאל (יב יא), (שאז ישמח ד' במעשיו, וימלא כבוד ד' את כל הארץ, הוא "אלף "מאתים "תשעים, (הגם שאין אתנו יודע מה הוא החשבון הזה, עם כל זה נדע מדברי הנביא זה סימן קץ הגאולה האחרונה, סימנך "אמת "אלף "מאתים "תשעים). והנה אמת, היינו סימן הגאולה האחרונה מאר"ץ תצמח, נדע זה משם "ארץ שקרא הקב"ה ליבשה "ארץ (בראשית א י), א "אלף, ר' "מאתים, ץ' "תשעים, להורות עיקר בריאת העולם על אותו הזמן, אז ימלא כבוד ד' את כל הארץ והיה ד' למלך על כל הארץ:

142

קמ״גויבואר עוד בשם ארץ (בראשית א י). הנה הארץ הלזו היוצר כל יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד (תהלים קד ה), כי עומדת על התשוקה הנכבדת, עיין באור החיים בפסוק (בראשית ב א) ויכולו ותבין. והנה תתבונן שם מ"ש בזוהר הק' (ח"א י' ע"ב) וי להון לבני נשא דקיימין בעלמא ולא ידעו על מה קיימין, כי אלו ידעין על מה דקיימי בעלמא רק על התשוקה, היו לומדים דעת לתשוקת השם הנכבד והנורא. והנה אמרו בספר יצירה אם ר"ץ לבך שוב לאחר, וזה שמרומז בשם "ארץ א' "רץ, בין והתבונן מאד. ותתבונן עוד ויקרא אלקים ליבשה ארץ, הנה יבש"ה היא שם אלקים במילואו באלפין ושם הויה כפשוטו, בגימטריא יבש"ה. להורות הגם דהנהגת עולם הזה הוא על פי טבע על פי כוכבי השמים וכסיליהם, ואותה הנהגה נקראת הנהגת שם אלקים בגימטריא הטב"ע, ואותה הנהגה ניכרת לעין כל, על כן השם אלקים נרמז במילואו באותיותיו, ואף על פי כן יצורף בזה שם הויה, והכל בהשגחת הוא ב"ה המשדד מערכות השמים ומנהיגם כרצונו, ולהיות אותה הנהגה נעלמת בעולם הזה, (כי אם היתה ניכרת לעין כל, לא היתה בחירה בעולם), אינה מושגת רק לבעלי תורה (הדורשים וחוקרים בה בבחירה ורצון), על כן קרא אלהים ליבש"ה שנרמז בה שם אלקים (במילוי), וגם שם הויה המסתתר בהנהגת כוכבי השמים וכסיליהם קרא אלקים אר"ץ, אינה רק שם אלקים במילוי, והעלים והסתיר הנהגת הויה כדי שיהיה בחירה ורצון, וזה נרמז בשם "ארץ לשון רצון, הבן הענין. ועל ידי התורה מובן שבתוך ההנהגה ההיא מסתתר השם הויה ומנהיג הגלגלים ברצונו והשגחתו, והשם הויה בתוך גלגלי השמים וככבי השמים וכסיליהם כנשמה בתוך הגוף אשר בזולתה לא ירים איש את ידיו ואת רגליו. וזה תורת ד' תמימה משיבת נפש (תהלים יט ח), דהנה היבשה קודם שנקראת ארץ, היה נרמז בה הגוף והנפש של העולם, דהיינו שם אלקים ושם הויה המסתתר, וקראה אל"קים "ארץ להעלים ענין הנפש, בכדי שתהיה בחירה ורצון בעולם, על כן (חסר) מן "ארץ שם הויה ואינה רק שם אלקים במילואו, ועל ידי התורה מושג איך השם הויה ב"ה הוא המנהיגה כרצונו, אם כן על ידי התורה יושב הנפש אל הארץ, וזהו תורת ד' תמימה משיבת נפש, הבן:

143

קמ״דעוד יש לרמוז בקריאת שם "ארץ (בראשית א י), על פי מ"ש (במדבר יד כא) וימלא כבוד ד' את כל הארץ. כבוד ד' על דרך רבי יוחנן קארי למאני מכבדותא (שבת קי"ג ע"א), כביכול הבורא ית"ש מנהיג עולמו בג' קווין "חסד "דין "רחמים, וכנגד זה היו ג' אבות כנודע, ובג' קווין הללו מתלבש אור אין סוף ב"ה להחיות העולמות, ואילו נקראים כבוד ד' מלשון לבושים כנ"ל. והוא שאמר הנביא (ישעיה כו כ) לך עמי בא בחדריך, "חדר "חסד "דין "רחמים. וזה וימלא כבוד ד' את כל "הארץ, כי כשתמלא תיבת "ארץ, הנה המילוי הוא "לף "יש "די גימטריא "חסד "דין "רחמים, הנה מלא כ"בוד ד' את כל הארץ, מלא כל "הארץ "כבודו (ישעיה ו ג), על כן קראה "ארץ, כי באותיות אלו מלא כבודו כנ"ל:

144

קמ״הליבשה ארץ (בראשית א י), בגימטריא אלקים דאלפין. ולמקוה המים, עיין בספר מאורות נתן מקוה נקראת הנוק' מצד חסד דבינה, שבה ימים הם ו' קצוות דנוקבא, והבן:

145

קמ״ור"ת וס"ת בגימטריא עת. ונודע מסוד עת לעשות להשם (תהלים קיט קכו), שצריך לתקן בחינת ארץ לבחינת שמים, ונקרא עת בגימטריא עשר הויות ועשר אהיה, על שם שמקבלת מכל המדות שלמעלה, והבן כל זה כי הגם שלפי פשוטו על הארץ הגשמיות ידבר, גם על גבוה מעל גבוה בגבהי מרומים ירמוז כנודע. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

146

קמ״זולמקוה המים קרא ימים (בראשית א י). עיין פ"ח דפרה (פ"ח מ"ח) ובמסכת מקוואות (פ"ה מ"ד), דנשמע מזה דמי הימים פסולים לתורת מים חיים, דהיינו לקידוש מי חטאת ולטהרת מצורע דהכתוב קראן מקוה, עיין שם פלוגתא רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי. נרמז בכאן הלכה זו, דהנה אמרו רז"ל (שמו"ר פט"ו כ"ב) שלא היו המים יכולין להכנס למקום אחד, ובעט בהם הש"י והרגם, כי בית שמחזיק מאה חיים יכולה להחזיק אלף מתים, על כן פסולים למים חיים, נ"ל:

147

קמ״חולמקוה המים קרא "ימים. י"ל הנה מאז נקראו מים, והוסיף הש"י במקוה המי"ם לקרוא אותו "ימים, הוא באפשר על ידי דרשת חז"ל (שמו"ר פט"ו כ"ב) שבעט הש"י במים והרגם, כי מקום המחזיק מאה חיים מחזיק אלף מתים, והנה מחזיק כעת המקום ההוא עשרה חלקים כמו שהיה מקדם, לזה ניתוספה כעת היו"ד למי"ם, ונראה דמזה יצא לרז"ל קבלתם בדרשה זו:

148

קמ״טשייך עוד אל הפסוק "וירא אלקים "כי "טוב (בראשית א י). הנה מ"ש בכל מעשה בראשית וירא אלקים "כי "טוב. הנה זה לא יתכן כל כך על יוצרנו יוצר בראשית, רק על פעולת האדם שאינו יודע אם תתכן פעלו עד יגמרנה ויראה בעיניו, מה שאין כן הבורא ית"ש וכי היה מסתפק ח"ו בטוב פעולתו עד אשר ראה בעיניו כביכול. אבל על פי פשוטו הוא אזהרה לבאי עולם לבל יבואו להתחכם על מעשה הש"י, ויבואו לומר יותר היה טוב אם היו השמים נטועים במישור ולא בגלגלים, ובאם היתה השמש בעלת קצוות וכדומה בכל בריאה, יבוא בן אדם לחשוב שבתמונה כך וכך היה יותר טוב ויפה, על כן נכתב בכל מלאכת הש"י וירא אלקים "כי "טוב הוא, הש"י ראה בחכמתו "כי "טוב הוא שתהיה הבריאה דוקא באופן זה ובתמונה זו, וזו היא תכלית ההטבה ומי יבוא להתחכם אחר החכמה העליונה ולומר שהיה יותר טוב לעשות באופן אחר ובתמונה אחרת, וכמדומה שראיתי קצת אצל איזה מחבר. והנה לפי זה הוא אזהרה לבן אדם לבל יתחכם לומר שיותר טוב היה באופן אחר, כי ראה אלקים כי טוב דוקא באופן זה. ובזה מצאנו ראינו בטוב טעם ודעת למה לא נאמר "כי "טוב בשני, להיות על פי מ"ש לעיל בו נעשה הבדלה באיכות ומהות העליונים והתחתונים, העליונים יקנו איכות הרוחנית, והתחתונים יקנו איכות גשמיות, והמלאך בבואו אל עולם הזה יצטרך להתלבש בגוף ממשי, והאדם בעלותו לשמים כענין חנוך ואליהו ז"ל יצטרכו ללבוש רוחניי, כי אי אפשר להם לבוא בגוף הזה אל מדור הרוחניים העליונים. והנה כשיאמר האדם על בריאת ההבדלה הלזו, יותר היה טוב אם היה באפשרי אל האדם לעלות לשמים שיאו בעת שירצה, היינו לבין הרוחניים, ולירד אחר כך על הארץ בעת שירצה אין עליו אשמה, דהנה באמת אלקים עשה את האדם ישר ויניחנו בגן עדן מקום הרוחניי, כי היה גופו ספיריי ורוחניי, והקשו הראשונים איך היה באפשרי לו לאדם להוליד שם תולדות כי הוא פעולה גשמיות, ותירצו כי אלקים עשה את האדם להיות משתמש בעולם הזה ובעולם הבא כאדם המתשתמש בבית ועליה, וכשיהיה יצטרך לפעולה מוגשמת, ירד אל הארץ וקנה גופו אוירית עולם הזה, וכשגמר מעשיהו עלה למקום הרוחניית ושב גופו ספיריי כענין המלאך, אם כן בבריאת האדם לא היתה הבדלה לגמרי, כי בראו מן העליונים ותחתונים (ב"ר פי"ד ג'), והיה יכולת בידו לילך מעולם לעולם כרצונו בכל פעם, הגם שבמהות בודאי היתה הבדלה, כי בכל עולם שם גופו כפי איכות העולם, עם כל זה כיון שהיה הדבר ברצונו בכל פעם, לא מיקרי כל כך הבדלה, ולזה היתה עיקר בריאת האדם הכולל גשמיים ורוחניים, עד שחטא ויגרש את האדם אל עולם הזה לגמרי וקנה גופו איכות גשמיות, ושוב גם אצלו הבדלה לגמרי, כל ימי היותו בעולם הזה אינו יכול לילך כרצונו בין הרוחניים, עד שיבא עתו ויסיר גופו המוגשם ויתלבש שם בחלוקא דרבנן, שוב לא יבוא אל עולם הזה. על כן המגיד מראשית אחרית לא הכתיב "כי "טוב בשני, דבאמת היה יותר "טוב אם היה נשאר האדם משתמש בעולם הזה ובעולם הבא בחיים חיותו כמשתמש בבית ועליה, הבן הדבר. על כן אם יאמר האדם יותר היה טוב שלא תהיה הבדלה זו, נשיב לו דבאמת היה יותר טוב אל האדם, אבל הוא בעצמו גרם כל זה, על כן עם היות שנחסר "כי "טוב בשני, נתמלא טובו בשלישי שנאמר בו ב' פעמים "כי "טוב, לרמז ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו ב), היינו בבנין בית השלישי במהרה בימינו, אז ישמח ד' במעשיו ויושלם כוונת הבריאה וישוב האדם לימי עלומיו והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, כי ישוב גופו ספיריי להשתמש בגוף בחיים בעולם הזה ובעולם הבא, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

149

ק״נומה מתקן בזה דברי חז"ל (ב"ר פ"ד ו') שאמרו שלא נאמר בשני "כי "טוב, על שלא נגמרה מלאכת המים עד יום הג', וביום הג' שנגמרה מלאכת יום הב' ומלאכת היום, נאמר ב' פעמים "כי "טוב וכפירוש רש"י. הנה הגם שאין לחקור אחר מעשה אלקינו, עם כל זה מה שאפשר למצוא טעם נוכל לומר ואין בזה עון, הנה יש להתבונן למה באמת לא גמר הש"י מלאכת המים בשני. ולפי הנ"ל יתכן דהנה עשה הש"י הבדלה במים בין רוחניים לגשמיים, והכוונה היתה לברוא בריה חדשה כזה שתהא משמשת בעליונים ובתחתונים, וצפה הש"י שעתיד לחטוא ולא תתקיים הגמר מלאכה עד יום הג', על כן גמר מלאכתו בג' ונכפל בו "כי "טוב. ועל כל פנים נשמע מזה גם כן לדינא שלא נאמר כי טוב בשני, להיות שלא נגמרה המלאכה ולא נקרא מלאכה טובה רק בגמר, על כן לענין מלאכת שבת קיימא לן (שבת ג' ע"א) בעשותה (ויקרא ד כז), העושה את כולה ולא העושה את מקצתה. עוד אמרו רז"ל (ב"ר פ"ד ו') לא נאמר בשני "כי "טוב, להיות שבו נברא המחלוקת, וזהו שרמזו רז"ל במקום אחר (שמו"ר פ"ל י"ז) אין דבר "טוב יוצא מתוך מריבה. וז"ש בקרח (סנהדרין ק"ט ע"ב) לקח מקח רע לעצמו שהוא היפך הטו"ב, בין ותתבונן לבחור בטוב:

150

קנ״אמסרה ליבש"ה (בראשית א י) לית פת"ח, וחד ליבשה (תהלים סו ו) תילים ס"ו ו' שם "שוא, למ"ד השימוש מורה על יבשה כל דהוא, במשמעות הפסוק שם הפך ים "ליבשה לפי שעה עד שעברו ישראל, ואחר כך חזר הים לאיתנו. מה שאין כן הכא מורה פת"ח הלמ"ד, היבשה הידועה הנאמרה בפסוק הקודם, והוה כאלו כתוב להיבש"ה הידועה הנאמרה בפסוק הקודם, וכאשר הושמטה הה"א הוטלה תנועתה על הלמ"ד, (מבין חידות). הנה זכור תזכור את אשר כתבנו בענין קריאת שם "ארץ "ליבשה, שהוא הסתתרות עבור אדם ענין השגחה עליונה בכדי שלא תפול הבחירה, וישוב וישיג ענין ההשגחה והחיות העליוניי על ידי התורה, וכמ"ש לעיל בענין תורת ד' תמימה משיבת נפש (תהלים יט ח), (עיין מ"ש לעיל ותבין). הנה בעבור זה נרמז בכאן בהחסר הה"א, והוטל תנועתה על הלמ"ד בפת"ח, להורות שלא ישיג האדם מבוקשו על ידי התורה כאשר ילמדנה שלא ביגיעה ודרך ארעי, רק כאשר יתייגע בה ויהגה בה במפתח שפתיו, כי חיים הם למוציאיהם (משלי ד כב) בפה (עירובין נ"ד ע"א). והנה הה"א הוא אתא קלילא דלית בה ממשא נאמרת בלא יגיעה, ואות הלמ"ד הוא ממוצא הלשון דטלנ"ת, הוא הנרגש היותר גדול מכל הה"א מוצאות, ובפרט האות הל' הוא הנתדבר יותר ביגיעות ופתיחת השפתים בחיך ולשון וגרון ושינים, הנה נחסרה הה"א הנאמרת בלא יגיעה והוטלה הפת"ח על הלמ"ד, להורות ללמוד ביגיעה בפתיחת הפה, אז יבוא למחוז חפצו להשיג הנעלם מה שנחסר מיבשה לארץ, על כן נמסר לי"ת למ"ד בפת"ח "ביבשה, להורות לית מי שיגע בלימודו בפתיחת פיו, שתהא נפשו יבשה מבלי השגה ויגעתי ולא מצאתי אל תאמן (מגילה ו' ע"ב), הבן הדבר ויונעם לך. והנה לשם גם כן נמסר לית למ"ד "בשוא "ביבשה, "שבא מורה על היראה, כי "שבא היא ממדת היראה והגבורה, והנה מי שלומד ביראה, התורה אינה משתכחת ממנו, כענין שאמרו (שבת ל"א ע"א) אפילו הכי אי יראת ד' היא אוצרו (ישעיה לג ו) אין וכו', וכענין משל קב החומטין דבר המעמיד את התבואה, ועל כן נמסר לית למ"ד "בשבא "ביבשה, היינו לית מי שילמוד ביראה שתהא נפשו יבשה מבלי תורה, כי בודאי אינה [משתכחת] ממנו כי יראת ד' היא אוצרו:

151

קנ״בימים (בראשית א י) ט"ו. הואיל ואינם מנויים במסורה בפרטות אמרתי למנותם. א' דין. ב' זבלון לחוף "ימים (בראשית מט יג) ג' "שפע "ימים (דברים לג יט). ד' לחוף ימי"ם (שופטים ה יז). ה' יהמיו"ן (ישעיה יז יב). ו' מחול ימים (ירמיה טו ח). וששה בספר (יחזקאל כ"ז וכ"ח). י"ג בלב"ב (יונה ב ד). י"ד מחול (איוב ו ג). ט"ו לה"ר (דניאל יא מה). ועוד ששה בספר תהלים דלא חשיב הכא, (מבין חידות). הנה לא מנה במסרה רק ט"ו כמנין י"ה, מה שאין כן הששה שבספר תהלים, וצריך עיון. ואפשר תהלים אמר דוד שהוא מלכות סוד ה' אחרונה שבשם, אמר בתהלים ו' פעמים ימים, הנה י"ם הוא מלכות כנודע לחברם בואו, ובשאר ספרים תורה שבכתב י"ה פעמים, ליחד המלכות ביחודא שלים. והנה (תהלים קז כג) יורדי הים באניות (תהלים קז כד) המה ראו מעשה ד', והבן. ועיין מה שכתבנו בספרינו על פסוק (דברים כח סח) והשיבך מצרים באניו"ת, והבן:

152

קנ״גויאמר אלקים תדשא הארץ וכו' (בראשית א יא). עיין ברש"י פירושו תדש"א, היינו תתלבש הארץ בלבוש עשבים. והנה נאמר להלן ביום ו' (בראשית ב ה) וכל שיח השדה וכו' וכל עשב השדה טרם יצמח. ופירשו חז"ל (חולין ס' ע"ב) (וכן הוא ברש"י) על פתח קרקע עמדו עד יום ו'. ולמה נברא לבוש הארץ ביום ג', כיון שלא יצאו לפועל עד יום ו'. ונ"ל דהנה יום ג' רומז לתפארת, והלבוש הוא תפארת להלובש כי ההוא דרבי יוחנן קרי למני מכבדותא (שבת קי"ג ע"א), לרמז זה היה לבוש הארץ ביום ג' הרמוז לתפארת:

153

קנ״דתדשא הארץ דש"א (בראשית א יא). אמר בלשון הזה, ולא אמר תוצי"א האר"ץ עשב וכיוצא. ונראה דרמז על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום (אבות פ"א מי"ח). הנה הג' אלו נצרכים על ידי צמיחת הארץ, שהאדם צריך פרנסה מהדברים הצומחים מן הארץ, וגוזל אחד את חבירו, ומן הצורך לד"ין להציל עשוק וכו', ועל ידי זה מתהווה מריבה בין אנשים ודוברים שקר, ומן הצורך לשלום ואמת. על כן בראשית צמיחת הארץ נרמז התיקון והקיום דש"א, ר"ת די"ן שלו"ם אמ"ת:

154

קנ״הלא נאמר למינהו בדשאים, עד שהוצרכו ללמוד קל וחומר (חולין ס' ע"א). ומן הצורך לידע למה לא אמר הש"י בפירוש למינהו ולא יצטרכו לקל וחומר. והנה תתבונן את אשר כתבנו כמה פעמים דהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, המה מכוונים אל י"ג מדות של רחמים, וכאשר כתבתי כבר בשם הרב הק' מהרד"ב מש"ה אמר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), הנה רצה להשיג הרפואה ממדה ראשונה אל (שמות לד ו), והשיב הש"י (במדבר יב יד) ואביה ירוק ירק כו', היינו שילמוד קל וחומר זה סגולה לעורר מדת אל, וכן כל מדה ומדה. והנה תתבונן בכאן שם אל הוא החסד הגמור חס"ד א"ל כל היום (תהלים נב ג), והנה הש"י מכלכל חיים בחסד, על כן פעל הש"י במזון הראשון שברא שיהיה נלמד בקל וחומר, הנה על ידי קל וחומר יתגלה פעולת אל ויהיה מכלכל חיים בחסד, וזה אשר כתבנו במקום אחר מחיה מתים ברחמי"ם רבים, דלמדו (פסחים ס"ח ע"א) בגזירה שוה ואיש משענת"ו בידו (זכריה ח ד), וכתיב התם ושמת משענת"י (מלכים ב' ד כט), וגזירה שוה נגד מדת רחו"ם, אין כאן מקום להאריך. ותתבונן עוד בנסתרות לד' אלקינו מדה ראשונה אל, סוד השערות הסמוכות לראש ראשית הצמיחה כביכול, והנה השתלשלות החסד מהמדה הזאת מעולם ועד עולם עד לארץ, הנה נתהווה גם כן בארץ ראשית הצמיחה בקל וחומר אשר מכוון נגד מדת א"ל, ותתבונן בכוונת "ברוך "שאמר "והיה "העולם (תפלת שחרית), הוא נגד מדת אל, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

155

קנ״וואגיד לך עוד לא נאמר "למינהו בדשאים, ולמדו בקל וחומר (חולין ס' ע"א) והוא תורה שבעל פה. נ"ל לרמז דאמרינן בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אמר רבי שמעון בן יוחי אלו הוינא קאים על טורא דסיני היה מבקש ב' פומין, א' ללמוד תורה, והשני דעביד ליה כל צורכיה, חזר ואמר וכו', עיין שם. והנה לפי זה תיכף במאכל הראשון נלמד למינהו בתורה שבעל פה, להורות דכן טוב הדבר שיהיה בפ"ה האוכל הוא הפה בעצמו שלומד תורה. וירא אלקים כי טוב (בראשית א יב), זה שאמר שר העולם יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו (תהלים קד לא, עין שם בגמרא חולין ס' ע"א הנ"ל):

156

קנ״זאשר זרעו בו על הארץ (בראשית א יב). הנה אינו מובן הדבר כי אשר "זרעו "בו, היינו זרעו כנוס בתוך הפרי, והיכן יתכן אחר כך "על "הארץ, משמע שהזרע "על "הארץ, והגם דהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו שיזרעו הזרע ההוא "על "הארץ, אבל הוא קיצור ובודאי רמז לאיזה דבר בלשון הזה. והנראה דתיבת "על "הארץ, רצ"ל דבר זה אשר אני מצווה שתהיה הזרע כנוס בו, הוא להזהיר בזה לכל יושבי הארץ, דהנה במין בריה הראשונה שבאמת הציווי למינו, בא מאמר הש"י שתהיה הזרע כנוס בו, בכדי שלא יפול לבטלה ולשאינו מינו, הנה זה הוא מוסר לכל יושבי הארץ שישמרו זרעם שלא יתנום לבטלה ולשאינם מינם. ובזה יתכן במעשה דער ואונן שנענשו על הדבר, והיכן מצינו שהוזהרו, והנה זאת היא אזהרה. ויוצדק בזה אומרו "ויהי "כן, דלכאורה מיותר כי נאמר אחר כך ותוצא "הארץ וכו' (בראשית א יב). אך "ויהי "כן, שמן הציווי הזאת למדו כל יושבי תבל דעת שהוא אזהרה לכולם, על כן נענשו כל הברואים במבול כשעברו על זה. ולזה תראה שבעשיה "ותוצא "הארץ לא נאמר על הארץ, רק במצות המצוה ית"ש אשר צוה ציוויו בזה לכל יושבי הארץ:

157

קנ״חמסורה תדשא (בראשית א יא), לית במת"ג מלת "תדשא לא נמצא עוד במקרא והוא במת"ג, וכתב המדקדק ר' אלי' הלוי ז"ל בסי' טוב טעם במ"תג במלת "תדשא, מן מתגי הנכרים הוא, (מבין חידות). הנה "תדשא לית, כי אין עוד כמו זה בעולם שתתלבש הארץ בצמיחתה בפעם אחת רק לאט לאט, מאז היתה הציווי שתתלבש ביחד ותוציא הצמיחות בכל גידוליהם, כי כל מעשה בראשית בצביונם ובקומתן נבראו (ר"ה י"א ע"א). ולזה נראה שנמסר במת"ג הוא המעמיד הבעל חי שלא תלך להלן, ומרמז אשר תדשא הדשאים בכל קומתן שלא יצטרכו עוד לגדל אחר כך רק יוגמר כל גידולין, והוא כדעת רבי יהושע בראש השנה (שם):

158

קנ״טע"ץ (בראשית א יא). במסורה בחומשים נדפס כ'. ונראה דהכוונה כ' פעמים ע"ץ בתורה, ובעל מבין חידות השמיטו ולא ידעתי למה, ואין תחת ידי מס"ג ומס"ר לעיין בהם:

159

ק״סלמינו (בראשית א יא). ד' באורייתא במס"ג, (מבין חידות). רמז לארבעה מינים שנצטוו שידבקו במינם דוקא, היינו "צומח "חי "מדבר, נוסף עליהם ישראל שישארו שאר המדברים גם כן אינם מינם, וצריכים להתדבק במינם דוקא, וממילא נרמז במסורה זו איסור חיתון בת עכו"ם:

160

קס״אבגמרא חולין דף ס' ע"א דרש רבי חנינא בר פפא, יהי כבוד י"י לעולם וכו' (תהלים קד לא), פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן וכו', מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד י"י וכו'. בעי רבינא הרכיב ב' דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו, כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב, או דילמא כיון דהסכים אידיהו כמאן דכתב בפירוש למיניהו דמי, תיקו. לכאורה יש להתבונן מה מקום הספק, הרי קל וחומר ניתן לדרוש וקל וחומר הוא דאורייתא. והיה נראה לפע"ד דהאיבעיא הוא רק לענין מלקות, כיון דקיימא לן (סנהדרין נ"ד ע"א) אין עונשין מן הדין, אבל בכאן יש ספק בזה, להיות דהסכים הקב"ה כמאן דכתיב בהו למינהו ולא מקרי מן הדין, אבל לענין איסור אין כאן ספק דודאי אסור, זה מה שנ"ל ושיטת הפוסקים אינו כן וצריך עיון, ויתבאר אי"ה. והנה עדיין צריך עיון מהו מקום הספק, וודאי כיון דהסכים הקב"ה מי הוא שיבוא אחרי המלך וכו'. ונ"ל דהנה אמרו (שבת פ"ז ע"א) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, פירש מן האשה מאי דרש, מה ישראל שקבע להם זמן לדיבור הוצרכו להפרשה, אני שאין לי זמן קבוע וכו', והסכים הקב"ה על ידו שא"ל (דברים ה כז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כח) ואתה פה עמד עמדי. והקשו בתוס' (ד"ה ואתה) כיון דהסכים הקב"ה על ידו, למה דיברו אהרן ומרים (במדבר יב א), (הרי ידעו מהפסוק ואתה פה עמד עמדי). ותירצו שהיו סבורים דהסכמת הקב"ה הוא על דרך הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד ע"א). הנך רואה דמהסכמת הקב"ה אין ראיה לאיסור, דיכול להיות על דרך הבא לטהר וכו', והא דהקפיד הקב"ה על אהרן ומרים, הוא שאמר הש"י (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם כו', (במדבר יב ז) ולא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הנך רואה שהש"י הסכים שסברתם טובה במקום אחר, אבל לא אצל משה, דהנה אמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ממילא מוכח אדרבה דאין להוכיח ממה דהסכים הש"י, ובזה יונח לנו בטוב טעם שיטת הפוסקים דפסקו להיתר. וזה שפתח שר העולם בכאן יהי כבוד ד' כו' ישמח ד' במעשיו, הוא על דרך אם חכם בני ישמח לבי גם אני (משלי כג טו), שיצתה בת קול ואמרה זה בשעת שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים (שבת י"ד ע"ב), הנה הסכים הש"י ואף על פי כן אינם דאורייתא, הבן הדבר:

161

קס״בותוצא הארץ כו' וע"ץ עושה פרי וכו' (בראשית א יב). הנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"ה ט') שהארץ שינתה מציווי ית"ש, הוא צוה עץ פרי (בראשית א יא) טעם העץ כטעם הפרי, והיא שינתה. הנה יש להתבונן הארץ הלזו האיך הי' לשנות, וגם למה עשתה כזאת, וגם למה לא נענשה תיכף והמתין לה הש"י עד שחטא אדם. ושמעתי בשם כבוד הרב החסיד סבא קדישא הקדוש כק"ש מו"ה אברהם יהושע העשיל אבד"ק מעזביז זללה"ה, שהארץ ידעה שממנה יברא הש"י אדם על הארץ וישנה מציוויו ית"ש, וחששה פן ח"ו לא יהיה תקנה לאוולתו, וסברה לתקן קצת מעוותתו בשינתה גם היא ממאמרו ית"ש, על כן נשאר לו הדבר בטבע לשנות את טעמו. ולפי זה כיון שהארץ לשם שמים היתה כונתה, היה בה כח לשנות ופעלה והצליחה, ואז בחטא האדם נתקללה בכדי לחפות על עוונו להורות שהארץ גרמה לו כל זה, כי באם לא היתה מתקללת, אז לא היה נשמע ששינתה איזה דבר, ואם כן אין תקנה ח"ו על האדם, ועל כן לא נתקללה מקודם כי באמת קודם שהיה מוצרך הדבר לצורך האדם, אין מקום לקלל אותה כי לשם שמים כוונתה עבירה לשמה, ודפח"ח. ובזה תתבונן ראשית הבריאה ענין הידיעה ובחירה, דהנה לא מנע הש"י מהארץ הכח שתוכל לשנות, וגם לא קלל אותה בשנותה, כי לשם שמים כוונתה בכדי שתהיה תרופה אל האדם בחטאו, ואם כן חטא האדם היה בידיעה, ואף על פי כן נצטווה על הדבר ונענש ממילא הדבר תלוי בבחירה, מזה תתבונן אשר ב' הדברים צודקים, הגם שנעלם דבר הזה בציור שכל האנושי, דוק בדבר:

162

קס״גואחשבה לדעת עוד לתרץ כל הנ"ל, וביותר אומרו אחר כך וירא אלקים כי טוב (בראשית א יב), משמע כי טוב ונכון הדבר לפניו ית"ש כמו שעשתה הארץ. ולפי מ"ש לעיל בפסוק י"א יתכן הדבר, דהנה ראתה הארץ קפידת הש"י שלא יופסד הזרע אשר יוכל להעשות ולהצמיח אילן, מכל שכן שיש קפידא שלא יופסד אילן שלם. והנה אם יהיה טעם העץ כטעם הפרי, יפסידו את האילנות באכילתן מן העץ עצמו. ובזה יש רמז גם כן אל האדם גם כן במכל שכן, אם נאסר לו להשחית את הזרע אשר נברא ממנו האדם, מכל שכן שאסור להרוג אדם שלם. וגם כן רמז לעשות לזאת האזהרה משמרת למשמרת, כמו שעשתה הארץ משמרת לזאת האזהרה, כן יעשה האדם שלא יהרהר ולא יסתכל וכו' כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כ' ע"ב). והנה הארץ הלזו כיון שהיה בכחה במאמר פיו ית"ש זאת האזהרה שלא להפסיד את הזרע, וכוונתה בשינויה גם כן לזאת האזהרה, על כן יכלה עשות בזה כיון שכבר היתה זאת האזהרה אצלה בכח במאמר פיו ית"ש. וזהו וירא אלקים כי טוב, הדבר הזה ללמוד דעת אל האדם כנ"ל. והנה תתבונן מה שנ"ל כי הגדרים והסייגים אינם נצרכים אלא אחר חטא אדם הראשון שכבר נכנס בו היצר הרע, אבל קודם שנכנס בו יצר הרע אין מן הצורך לסייג, ואדרבה אסור להוסיף על דבריו ית"ש. והנה הארץ הוסיפה על הציווי לסייג, הגם כי אין בה יצר הרע, עם כל זה כיון שעיקר האזהרה אל האדם הוסיפה לסייג. והנה האדם קודם ששמע לעצת הנחש, לא היה מן הצורך לו לגדר ולסייג שלא היה בו יצר הרע, אדרבה אסור להוסיף על מאמרו ית', (רק אחר כך ששמע לעצתה ונכנס בו יצר הרע מן הצורך לו לגדר ולסייג, על כן פורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח), והבן). והנה חוה כשהוסיפה על הציווי באמרה לא תגעו בו (בראשית ג ג), נתנה מקום למציאת יצר הרע, כיון שגילתה דעתה שצורך לסייג. והנה הסייג שרמזה הארץ, הוא מועיל גם כן אל האדם שנכנס בו יצר הרע, על כן נתקללה הארץ אחר החטא, כי ממנה למדה חוה לעשות סייג, ועל ידי זה נתנה מקום למציאות יצר הרע, אבל כשכבר יש מציאות יצר הרע, מה טוב הדבר ללמד דעת מהארץ הנשמה הלזו לעשות משמרת למשמרת, שלא להפסיד הזרע רק במקום הראוי להנטע, ומכל שכן שלא להפסיד אדם שלם שכבר נברא, ונלמד דעת שלא להפסיד איברי הזרע. וז"ש וירא אלקים כי טוב הדבר בעתיד, שגלוי וידוע היה לפניו ית' שעתיד האדם שיכנס בו יצר הרע, ומן הצורך לסייג:

163

קס״דמסורה ותוצא ג'. ב' מלאים, א' דין (בראשית א יב), ב' ותוצא ותתן [רות ב' יח י"ח], מלאים ו', המורה יו"ד פ"א הפעל שרשם יצא. ואחד חסר ו' את עמך [ירמיה לב כא ל"ב כ"א]. ונשלם יו"ד פ"א הפעל במשך תנועת חולם בתי"ו האת"ן. בכאן יש לרמז ג' פעמים "ותוצא, שלש יציאות היו אצל הדשאים, דהנה ביום א' תיכף יצאו בכח הארץ, כי את השמים וא"ת הארץ (בראשית א א) לרבות תולדותיהם (ב"ר פ"א י"ד). וביום ג' עמדו על פתח הקרקע, וביום ו' התפלל אדם וירדו גשמים וצמחו:

164

קס״הלמינהו (בראשית א יב). י"ד מנויים במס"ג ויקרא י"א ט"ז. הנה כשמרכיבים מין בשאינו מינו, מתהוה בחינה חדשה תולדות משונות, ורמז הש"י למינהו ד"י, היוצר כל הוא אלקינו לא חיסר בעולמו, וברא במה שיש די במינים הללו לצורך העולם, והאדם המתעסק להמציא בריה אחרת הרי זה ככופר במעשה ידיו ית"ש, באומרו שאין די בבריאותיו ית"ש. ועל כן נקרא אל שדי (בראשית לה יא) אמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), ותמצא בפריה ורביה בכל פעם אל שד"י, הבן הדבר:

165

קס״ו(יא יב)[במקראי קודש הללו יש לדקדק. א' בציווי נאמר (בראשית א יא) עץ פרי עשה פרי, ובעשיה נאמר (בראשית א יב) עץ עשה פרי, וידוע מאמר רז"ל על זה (ב"ר פ"ה ט') ועדותם אמת ותורתם אמת, עם כל זה ניתן רשות לדרוש כי כמה פנים לתורתנו. ב' בציווי נאמר עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, ובעשיה נאמר עשה פרי אשר זרעו בו למינהו. ג' יקשה כיון שנאמר ויה"י כן, למה לו שוב לפרש ותוצ"א האר"ץ, ואם להשמיענו שהארץ לא קיימה בשלימות רצון הש"י כמאמר רז"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אם כן למה לא נאמר ויהי כן. והנה מה שנ"ל לפרש הדבר על פי דרך האמת, כידוע שהתורה מרמזת בעליונים ובתחתונים, והכוונה על הארץ העליונה (מדת מלכות שמים) מקור נשמות ישראל, ועל ידי התחברות מדת יסוד צדיק הנקרא ע"ץ פר"י, תעשה פירות היינו נשמות ישראל. וידוע גודל עון הוצאת ז"ל, שגורם ח"ו להוליך השפע מיסוד צדיק למקום הקליפות. וזה כל פרי מעשינו לעשות היחוד השלם להוליך השפע דייקא אל הארץ הקדושה. ובהקדמה הזאת נבאר על נכון בעזה"י המקראי קודש תדשא האר"ץ (העליונה ארץ החיים, הוא מקור נשמות ישראל אשר ממנה יבואו ואליה ישובו), דש"א עש"ב (קרא לניצוצות המתנוצצין עשב, על שם חיבור הויה אלקים במילוי יודין בגימטריא עשב), מזרי"ע זר"ע (ר"ל שאותן הניצוצות דהיינו הנשמות יזריעו גם כן זרע, שבכל עת יתרבו ניצוץ מניצוץ ואור מאור עד אין חקר, ומהיכן יתנוצצו מפרש הפסוק) עץ פרי, (ר"ל יסוד צדיק הנקרא עץ פרי, שהוא) עש"ה פר"י למינ"ו (דייקא, ולא תלך השפע ח"ו למקום אחר, וזהו) אש"ר זרע"ו ב"ו ע"ל האר"ץ (דייקא, ר"ל להשפיע להארץ והבן, וזהו) ויה"י כ"ן (ר"ל שנתהווה היחוד והחיבור בין צדי"ק וצד"ק, ואחר כך יפרש מה נתהווה מהיחוד), ותוצ"א האר"ץ דש"א עש"ב מזרי"ע זר"ע למינה"ו, (ר"ל שגם אותן הנשמות יזריעו דוקא למינם ולא יתיגעו לריק ח"ו, ועל ידי זה ימשך הדבר) וע"ץ עש"ה פר"י אש"ר זרע"ו ב"ו למינה"ו, (שעל ידי מעשה התחתונים יפעול פעולת הטוב בעליונים. ובזה יבא על נכון גם כן אחר כך) ויר"א אלקי"ם כ"י טו"ב, (עיין בשערי אורה מדת המלכות תכונה לפעמים בתיבת כי, וגם הוא ר"ת "כנסת "ישראל. טוב יכונה מדת יסו"ד צדי"ק, בסוד אמרו לצדי"ק כ"י טוב (ישעיה ג י), והבן):

166

קס״זר"ת כל הפסוק הי"א, בגימטריא תתקע"ד. רמז שגם נשמות התתקע"ד דורות אשר קמטו בלא עת (איוב כב טז, חגיגה י"ג ע"ב) מתבררין בכל דור, וגם הם יכללו בציווי אש"ר זרע"ו ב"ו ע"ל האר"ץ (בראשית א יא). וכן הס"ת בגימטריא תתקע"ד בהוסיף מספר אחד, נרמז זה בסופ"י תיבות להורות שבסוף ואחרית הימים גם הם יבואו אל האחדות ויתנו יקר למלך הכבוד, והבן. ר"ת וס"ת בגימטריא תולדת של צדיקים מעשיהם הטובים, והבן רמז תולדות הצדיקים הם צדי"ק וצד"ק, ודבר עמוק הוא. ר"ת וס"ת פסוק הי"ב בגימטריא אלו התתקע"ד, וגם כן גימטריא החסד יבררו צדיקים בכל דור, רמז שבכל דור יבררו הצדיקים החסדים שבהם, היינו מה שראוי לבא לידי ציור, והבן:

167

קס״חר"ת וס"ת, בגימטריא ג' פעמים רכ"ב. דידוע דכל יום הוא נגד ספירה אחת משבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, ועיקר המרכבה דימי הבנין הם רק חסד גבורה תפארת, כי נצח הוד יסוד הם תולדות לחסד גבורה תפארת, האבות שלהם היו האבות אברהם יצחק ויעקב המרכבה כנודע, על כן בסוף יום הג' מרומז ג' פעמים רכ"ב, וגם כן הוא בגימטריא ו' פעמים אל"ף, מרומז שיתא אלפי שנין הוי עלמא (סנהדרין צ"ז ע"א), והבן]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

168

קס״טוירא אלקים (בראשית א יב). בחומשים ט' בתורה השמיט זה בעל מבין חידות, ראיה היא בגוונים, ותשעה גוונים הם, והעשירית אספקלריא שאינה מאירה, כנגד זה ט' נקודות הם:

169

ק״עבחיי, יום ג' כנגד אלף הג', ונזכר בו ב' פעמים "כי "טוב, האחד על יום ב' שביטל בו גזירת המבול, והב' על התורה שנקראת טו"ב העתידה להנתן באלף הג' אלפים תמ"ח. וכשם שנתן הקב"ה רשות לארץ להוציא גידוליה, ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם (חולין ס' ע"ב), כן באלף הג' היו פרין ורבין, כענין שכתוב (שמות א ז) פרו ורבו וישרצו כו', ולא נראה לבני העולם מעלתן וקדושתן, עד שבא התורה שהיא עיקרו וקיומו של עולם, עכ"ל. ולי נראה לפי הנ"ל ב' פעמים "כי "טוב, הא' על התורה באלף הג', והב' על בנין בית המקדש יבנה גם כן באלף הג':

170

קע״אויהי ערב ויהי בקר כו' (בראשית א יג). כבר הודעתיך נאמנה שישנו בכל פסוק דפסקינהו עזרא להמציא איזה שכל חדש, כי תורה שמה ללמד לאדם דעת. והנה דרשו חז"ל (מגילה ג' ע"א) "ושום "שכל (נחמיה ח ח), אלו הפסוקים. על כן חובה לנפש הישראלי להמציא איזה שכל חדש וחכמה, והש"י לא ימנע טוב להולכים בתמים ויאיר עיני המחכים ליהנות מזיו תורתו. והנה תראה בכאן במעשה בראשית "שלישי "רביעי "חמישי פסקינהו לפסוקי בפ"ע, מה שאין כן אינך. והתבונן עוד "שלישי "רביעי "חמישי, משפטם בב' יודין במכתב לשון הקודש, מה שאין כן אינך. ונ"ל דהנה נאמר (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמ"ה עשית, כל מעשה בראשית נבראו על ידי החכמה העליונה, בראשי"ת (בראשית א א) בחוכמתא ראשית חכמה. והנה תראה באלו הג' ימים היה בכל אחד ב' פעולות שונות, וכולם בחכמה עליונה, (וכבר ידעת יו"ם מורה על חכמ"ה) גזרה חכמתו ית' שיהיה ראשית הבריאה כך וכך, ואחר כך יהיה באופן אחר, הנה ביום הג' צוה הש"י עץ פרי עושה פרי (בראשית א יא) וזה בכח האדמה, ואחר כך הוציאה הארץ עץ עושה פרי (בראשית א יב), על כן נכתב שלישי בשני יודין, להורות שאין כאן שינוי רצון חלילה ח"ו, רק שכן היה חכמה העליונה שיהיה בכח כך ובפועל כך, וכן ביום הרביעי הנה נבראו שני המאורות הגדולים (בראשית א טז), ולא נתקיימו כך רק קטן וגדול שם הוא, אין כאן שינוי רצון חלילה, רק הכל בכח החכמה שתהיה בתחילה כך ובסוף כך, וכן ביום החמישי ויברא אלקים את התנינים הגדולים (בראשית א כא), לויתן ובת זוגו, ואחר כך הרג את הנקיבה וצינן את הזכר (ב"ב ע"ד ע"ב), הכל בחכמה עליונה. על כן נאמר בכל אחד ב' יודין, הבן הענין:

171

קע״במנין אותיות הפסוק רס"א, מנין התיבות הד"ס, בכאן יש פתיחה עיין מ"ש לעיל:

172

קע״גויאמר אלקים יהי מאר"ת ברקיע השמים (בראשית א יד). לא אמר יהי אורות אלא מאור"ת, אמרו רז"ל (נדרים ח' ע"ב) לעתיד לבא עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה לענוש את הרשעים, הנה נשמע שבעולם הזה החמה הוא בנרתק ואין מאיר אור החמה ממש, רק מאיר מן האור דרך הנרתק. וז"ש יהי מאר"ת, ר"ל יהי אור מן האורות, היינו שיאירו דרך הנרתק. ועוד י"ל דהנה הרקיע הסמוך אלינו בקירוב, הוא וילו"ן ואינו משמש כלום כמו שאמרו רז"ל (חגיגה י"ב ע"ב), והמאורות הם ברקיע שלמעלה ממנו, ומאירים האורות דרך הרקיע וילו"ן, ואם כן ברקיע הזה הוא רק הארה מן האורות של הרקיע שעליו. וז"ש יהי מאורות, שלמעלה תהיה הארה ברקיע השמים הסמוך אלינו. ועוד יש לפרש על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ר פי"ז ה') דגלגל חמה הוה מנובלות אור שלמעלה, ובזה יוצדק מאורו"ת, רצ"ל מן האורות, ונראה דחז"ל נמי מהכא נפקי להו:

173

קע״ד[יהי מאורו"ת (בראשית א יד). ודקדקו כל המפרשים אורו"ת מיבעיא ליה, מה מאורו"ת, ועיין מ"ש לעיל דהמ"ם הוא פעולה מאור שלמעלה. וגם בדרך האמת יציבא מלתא, דידוע חמ"ה ולבנ"ה נגד זעיר ונוקב' שלמעלה, והבן]. (עד כאן מועתק מספר קהלת יעקב):

174

קע״ה[מארת חסר כתיב (בראשית א יד). על שהוא יום מארה ליפול אסכרה ח"ו כמו שפירש רש"י, וכן איתא בזוהר הק' (ח"א ל"ג ע"ב) מאר"ת נקראת לילית חייבתא. ואיתא תו בזוהר הק' (ח"ג צ' ע"א) אצל שעיר המשתלח הנשלח ביד עת"י (ויקרא טז כא) (בגימטריא לילית), שהאי גברא היה בעל מום כנודע, על כן גם בכאן שהוא יום מאר"ת ומסוכן היום ח"ו לאסכרה, נרמז בס"ת יהי" מארת" ברקיע" ס"ת עת"י בגימטריא לילית, הש"י יצילנו מכל דבר רע אמן. ור"ת "יהי "מארת "ברקיע, בגימטריא ב"ן מדת מלכות שמים כנודע המבטל מלכותא חייבתא מן העולם לתקן עולם במלכות, והבן:

175

קע״וס"ת הפסוק בגימטריא התנ"ה עמ"ם שיעמד"ו להוש"ע (יהושע י יב), ועדיין לא נקרא יהושע עד שברכו משה (סוטה ל"ד ע"ב) והוסיף לו יוד (במדבר יג טז). וזה שנרמז בר"ת, בגימטריא "י' יוס"ף, ר"ל שאחר כך בימי משה יתוסף לו היו"ד]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

176

קע״זלהבדיל בין היום וכו' (בראשית א יד). הנה ברקיע אמר (בראשית א ז) יהי רקיע כו' ויהי מבדיל וכו', משמע דהתהוות הרקיע הוא לצורך דבר אחר, ועוד זאת יעשה פעולה ויהי מבדיל, מה שאין כן כאן אמר (בראשית א יד) יהי מאורות כו' להבדיל, משמע דכל עצמותן של המאורות לא נתהוו אלא לצורך התחתונים להבדיל כו', הנה זה יורה לנו עיקר גדול מה שנשתבשו הפיליסופים ואמרו העליונים צבא השמים הם גדולים מהצדיקים, וחז"ל (סנהדרין צ"ג ע"א) קבלו בהיפך שהצדיקים גדולים מצבא השמים ומלאכים. הנה הורה לנו הוא ית"ש בתורתו "יהי "מארת "ברקיע "השמים, הגם שהם ברקיע השמים והשמים למעלה מן הזמן, עם כל זה לא נבראו לשום איזה צורך דבר מן העליונים, רק להבדיל בין היום וכו', וכיון שהם נבראו לתשמיש אדם, שגבה מעלת הצדיקים עליהן על כן שולט הצדיק עליהן, כענין יהושע שמש בגבעון דום (יהושע י יב), ומה מאוד צדקו דברי חז"ל (סוכה כ"ט ע"א) כשהמאורת לוקין סימן הוא ליושבי תבל, והפילסופים הניעו ראשם על דברי חז"ל באמרם הלא הלקויים הוא על פי חשבון כנודע, אבל הם לא הבינו דברי חז"ל דכיון שמבואר בתורה שהמאורת נבראו רק לצורך האדם, והאדם הצדיק יכול לשלוט עליהן לשנותם מטבעם, אם כן לפניו ית"ש המגיד מראשית אחרית פעל בהם פעולה כזאת, כשיגיע לעת כזאת תהיה הוראה זאת במאורות, ולעת כזאת תהיה הוראה כזאת, זולת אם ייטיבו יושבי תבל את מעשיהן, הנה ישלטו על המאורת בבחירתם הנרצית לשנותם מטבעם, הגע עצמך אם היה מגיע חשבון לקוי חמה בזמן יהושע ביום תת ד' את האמורי לפני בני ישראל, האם היה מועיל החשבון ההוא, הלא יהושע ימשול על החמה לשנותה מטבעה, הבן הדברים:

177

קע״חאמרו חז"ל במדרש (ויק"ר פל"א ט') הובא בילקוט (שמעוני ילקו"ש יואל רמז תקל"ח), שמש ירח קדרו (יואל ב י), בשעה שגלגל חמה נכנס ליטול רשות מהקב"ה, עיניהם כהות ומבקשים לצאת להאיר לעולם ואינן רואים כלום, מה עושה הקב"ה מורה חיצים בהם ומהלכים לאורם, עכ"ל. הנה דרשו כן על פי קבלתם האמיתיות מפסוק (חבקוק ג יא) לאור חציך יהלכו וכו'. אבל צריך להתבונן למה עשה הש"י ככה שיהיו עיניהם כהות בהולכם כלפי מעלה ליטול רשות מבוראם. אבל הש"י עשה להם ככה בהליכתם למעלה אורם כהה ומאיר עיניהם אין אתם, להורות דעיקר בריאתם להאיר על הארץ לשמש ליושבי תבל, ובזה יכירו וידעו בהגיע עת דודים איזה צדיק שבדור יצוום איזה ציווי, הנה מוכרחים להשמע לו כיון שנבראו לצורכו. ויש לפרש רמז החצים שזורק כביכול בהם, היינו ח"ץ אתוון דיחודא עילאה ותתאה דקריאת שמע שחרית וערבית, שישראל מכירין זמן הקריאה על ידי המאורות:

178

קע״טבין היום ובין הלילה (בראשית א יד). לא אמר בין היום ללילה, ואמר "בין "ובין. להורות הפרש גם בין היום, דהיינו חצי יום הראשון וחצי יום האחרון, וכן בלילה. דהנה חצי יום הראשון איתערותא דחסד ועידן צלותא דאברהם איש החסד, וחצי יום האחרון איתערותא דדינא עידן צלותא דיצחק, ובלילה חצי הראשונה תרעין ננעלין, וחצי לילה האחרונה עת רצון כנודע:

179

ק״פלאות"ת ולמועדים (בראשית א יד). לכאורה המועדים הם תדירים מהאותות, שהרי הלקויים הם פעם לכמה שנים, מה שאין כן המועדים הם בכל זמן, ואם כן הוה ליה למימר המועדי"ם קודם לאותות. ואחשבה דהנה האותות הם לכל העולם ובפרט לאומות, כי (סוכה כ"ט ע"א) כשישראל עושים רצונו של מקום מאותות השמים אל יחתו (ירמיה י ב), מה שאין כן המועדים אינם רק לישראל, ואם כן האותות המה לרוב בני אדם, והמועדים אינם לרוב אבל הם תדירים, ומעלת התדיר הוא מחמת "חזקה, (דהיינו דבר שהוא תדיר מוחזק בדבר זה יותר מדבר שאינו תדיר), ורובא עדיף מחזקה (יבמות קי"ט ע"ב), וי"ל דמהכא נפקא לרז"ל דרובא עדיף מחזקה:

180

קפ״אלאת"ת חסר ו' (בראשית א יד). על ד' דברים מאורת לוקין (בשבועות) (סוכה מ"ט ע"א) עיין שם), מעידי עדות שקר (מורה על זה חסרון אות ו' שהוא אות אמת, כנודע סוד תפארת תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), בחסרון האמת נתהווה אותות השמים בלקוי האורות). ב' כותבי פלסתר (הוא גם כן חסרון אמ"ת כנ"ל). ג' קוצצי אילנות טובים (ו' סוד עץ חיים, וכן הוא בזהר (ח"ג ס"ו ע"ב]) בגין דיעקב. כללא דאבהן והוא אילנא קדישא, בגין כן ו' דשמא קדישא ביה אחידא כו', הנה ו' בחינת אילן, וחסר ו' בתיבת לאת"ת, להורות דאותות הליקוי מתהוים על ידי מחסרי אילנות). ד' מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל (מחריב ישוב ארץ ישראל), הנה ישוב חוץ לארץ מהשפעת עשיה, מה שאין כן יישוב ארץ ישראל מהשפעת יצירה, דתמן ו' הכללת משם הנכבד הכולל כל עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה כנודע, הנה הגורם לחסר ישיבתה הוא חסרון ו' הנה לאת"ת חסר ו' כנ"ל, זה מה שנ"ל. והנה על פי הדברים הנ"ל תשכיל ותדע גם כן יהי "מארת חסר, ר"ת מעיד"י (עדות שקר) אילנו"ת (טובים קוצצים) רועי"ם (בהמה דקה בארץ ישראל) תורה (היינו כותבי פסלתר על התורה, עיין ברש"י שכתב באופן אחר. ונ"ל שהוא כענין אי אתה עושה תורתך פלסתר (ברכות ל"א ע"ב), שכותב על התורה דברים בדויים ודברי דופי). וטעם דברים אלו דוקא נ"ל, דהנה המאורת נבראו להבדיל בין וכו', והנה כותבי פלסתר אין מבדילין בין דבר המותר לכתוב לבין דבר האיסור לכתוב, מעידי עדות שקר אין מבדילין בין דבר המותר להעיד לדבר האסור, וכן מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל אין מבדילין בין גסה לדקה ובין ארץ ישראל לחוץ לארץ, וכן קוצצי אילנות אין מבדילין בין טובים לאילני סרק, ובשביל זה לוקין המאורות שנבראו להבדלה:

181

קפ״בולמועדים וכו' (בראשית א יד). היה יכול לומר ומועדי"ם בלא למ"ד, ואמר בלמ"ד. להורות לימוד, שצריך למוד רב לחכמה הלזו היא קביעות המועדים, שצריך לזה חכמת העיבור שהיא חכמה נשגבה חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד ו):

182

קפ״גולמועדים מלא ו' (בראשית א יד). כי ו' מועדים הם פס"ח, שבועו"ת, רא"ש השנ"ה, יו"ם הכיפורי"ם, סוכו"ת, שמינ"י עצר"ת (רגל בפני עצמו): ולמועדים מלא י' מורה על חכמה, כי מועד נקרא "יום "טוב בגימטריא "חכמה, כי אז מקבצין ישראל המוחין דחכמה על ידי הבינה כנודע, על כן גם בכאן ניתוספה היו"ד אצל המ"ם סתומה שמורה על הבינה, ואצלה י' שמורה על חכמה:

183

קפ״דולימים (בראשית א יד). הנה הכוונה לימי"ם, היינו על ידי המאורות יוכר חשבון הימים ובאיזה יום הוא עומד, ומהו הטובה בזה הוא הנרצה לענין המועדים, בכדי שנדע חשבון הימים טובים ובאיזה שעה מתחיל ומסיים, על כן אמר לימים אחר למועדים:

184

קפ״הושנים בלא למ"ד (בראשית א יד). כי ברוב השנים חסר למ"ד יום, היינו שנים פשוטות. והנה הלמ"ד הקודמת בל' ימים מישך שייכי גם לכאן, כענין תיבת באלה בכל מקום אשר הלמ"ד מתיבה הקודמת שייכא גם למאוחרת, והיא מחכמת תורתינו הק' שלא נאמרה בשני"ם הלמ"ד בפירוש, רק מן הצורך להוסיפה ממקום אחר, היא הוראה שעל פי הרוב חסר הלמ"ד יום, ולפעמים מוסיפין הלמ"ד יום ממקום אחר. מה שחסר כאן, בפירוש על תרגום יונתן:

185

קפ״ובגמרא דידן (תענית כ"ז ע"ב) ובירושלמי תענית (פ"ד ה"ג) ובמסכת סופרים (פי"ז ה"ה), בית דין היו מתענים על האסכרה שלא תפול בתינוקות, מאר"ת חסר כתיב (בראשית א יד). עיין בזהר (ח"א י"ט ע"ב) הובא במגלה עמוקות ואתחנן אופן צ', אסכרה היא הקליפה השולטת על התינוקת חלילה בעת הגזירה עד י"ג שנין, ומי"ג עד עשרים, שמה אגיריסיו"ן. והנה מאר"ת חסר בגימטריא ב' הנ"ל עם הכולל, עיין עוד שם במגלה עמוקות. ונ"ל ביטול החולאים הללו על ידי שם מ"ה בריבוע כזה, יו"ד פעמים יו"ד, ה"א פעמים ה"א, ואו פעמים ואו, הא פעמים הא, בגימטריא אמר"ת, כי הגדלת על כל שמך אמרת"ך (תהלים קלח ב). והנה נכתב בתורה בלשון הזה יהי מאר"ת ברקיע השמים, בכדי שיהיה יכולים לבטל הדינים ההם אשר מתעוררים חלילה, ובכוונת זה השם מאר"ת מבטלין אותם כנ"ל:

186

קפ״זמסורה מאר"ת ב' חסר. דחסר דין (בראשית א יד), ובפסוק (בראשית א טז) י"ו המאר"ת. שרש המלה או"ר, מגזירת נחי עיי"ן, וחסר וי"ו עי"ן המפעל, וחסר נמי וי"ו ההמשך, לכן נמסר עליו חסר דחסר, מבין חידות. להורות ב' המאר"ת חסרים, כי גם אור החמה חסירה מכמו שתהיה לעתיד, כמ"ש (ישעיה ל כו) ואור החמה יהיה שבעתים:

187

קפ״חלאת"ת (בראשית א יד). לית חסר דחסר בתורה זולת דין, ומשפטו כמשפט מלת מאר"ת, כי גם היא מגזירת נחי עיי"ן שרשו או"ת, מבין חידות. אפשר לית חסר אלא א', להורות דרק באות אחד בחסרון המאר"ת ירצה השם, היינו כשהחמה לוקה סימן רע לאומות העולם (סוכה כ"ט ע"א), מה שאין כן במאור השני:

188

קפ״טלהבדיל (בראשית א יד). ב' בטעם, נ"ל פירושו היינו בטעם זקף גדול. דין, ואידך בפסוק (בראשית א יח) י"ח ולהבדיל, (גם זה השמיט בעל מבין חידות):

189

ק״צולמועדים (בראשית א יד), ב', דין. ב' ולמועדי"ם טובים זכריה ח' יט י"ט, מבין חידות. כמו שאלו מועדים נקבעו מבראשית, כמו כן אלו מועדים שעתידין להיות מהד' צומות נגזרו מבראשית למועדים, וגלוי וידוע היה לפניו ית"ש, הבן הדבר:

190

קצ״אוהיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן (בראשית א טו). תיבת למאורות ברקיע השמים מיותר, דלא הוה ליה למימר רק והיו להאיר על הארץ. גם "ויהי "כן מיותר, כיון דאמר אחר כך (בראשית א טז) ויעש אלקים וכו'. והנראה דהכי קאמר והיו למאורות ברקיע השמים, דידוע דשינויי הזמן מועדי ד' ושבתות וראשי חדשים הוא, דאז הוא שינויים לטובה בגבהי מרומים באורות עליונים ספירות הקדושים, הגם דשם הוא למעלה מן הזמן, עם כל זה על ידי הזמן המתהווה בעולם הזה בבוא הזמן של המועד בעולם הזה, מתהווים שינוים לטובה בגבהי מרומים, ועל ידי השינוי לטובה בגבהי מרומים, נמשך מזה אור למטה ומתקדש היום בקדושתו. וז"ש והי"ו (המאורות הללו שמהם נתהווה וניכר הזמן, והיו) "למאורות (אשר) "ברקיע "השמים (שיהיו בהם שינויים לפי הזמן, ומהם יומשך) "להאיר "על "הארץ (קדושת הזמן. וז"ש) "ויהי כן, כל ענינים בגבהי מרומים שנתהווה בהם כל הבחינות אשר יהיו נפעלים בעיתותי הזמן אשר בעולם הזה כל ימות עולם, בחג המצות פעולה כזאת, ובשבועות פעולה אחרת, הבן הענין:

191

קצ״בוירמוז עוד (בראשית א טו) "להאיר "על "הארץ הידועה, היינו ארץ הקדושה. דהקשו הראשונים ענין השינוי באורות עליונים כפי איזה מקום הוא, דהרי ישתנה הזמן לפי המקום והמחוז, במחוז הזה יום ובמחוז אחר לילה. ותירצו דהכל נעשה אחר הזמן ההוה בארץ ישראל שהוא העיקר, ומהזמן שבארץ ישראל יומשך להזמנים שבחוץ לארץ, עיין בדברי הראשונים. ועל פי זה פירשו מ"ש בזוהר הק' (ח"ג קע"ט ע"ב) לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבתות דחו"ל, היינו השבתות של הזמנים שבחו"ל. ועל פי זה יתפרש והיו למאורות כנ"ל, להאיר על "הארץ הידועה דוקא, ורמז "ויהי "כן גם בחוץ לארץ בזמנים שונים לפי הקוטב:

192

קצ״גויותר נ"ל דקושיית הראשונים לא קשה מידי, מה שהקשו איך יהיו השינוי בזמן בעולמות העליונים, הרי בקוטב הזה הוא שבת ובקוטב הזה חול, אין כאן קושיא כלל, דהרי הקושיא הוא על האורות העליונים והם למעלה מן הזמן, אם כן הדבר הנעשה בהם הוא בלא זמן ושעה, ואין לשאול הרי בכאן חול ובכאן שבת, כי שאלתינו לא תתכן רק בדבר שהוא תחת הזמן, כי אנחנו תחת הזמן ולא יצוייר לנו דבר שהוא למעלה מן הזמן. וז"ש להאיר על (כלל) הארץ כל מקום ומקום לפי זמנו, על ידי האור הנעשה בגבהי מרומים. וזהו שסיים "ויהי "כן בכל מקום ומקום, הגם שלא יצוייר הדבר הזה למי שהוא תחת הזמן, בין והתבונן בדברים כי קצרתי וסמכתי על המשכיל:

193

קצ״דעוד יתפרש הפסוק (בראשית א טו) על פי פשוטו, אחר שנדקדק דלא הוה ליה למימר רק והיו לאות"ת ושנים ולהאיר על הארץ. ב' גם תיבת "על "הארץ מיותרים, דלא הוה ליה למימר רק ולהאי"ר, ומי לא ידע כי "על "הארץ הם מאירים, כי כל מעשה בראשית לצורך עולם הזה. ג' "ויהי "כן למה לי, כיון שנאמר אחר כך ויעש. והנראה על פי מ"ש לעיל בתיבת מאר"ת (ולא אורת), כי המ"ם הוא פעולת מ"ן, רצ"ל מן אורות עליונים ולא כל אורות, רק נובלת האור של מעלה (ב"ר פי"ז ה'). וגם מאר"ת, כי גם האור ההוא הוא בנרת"ק עיין מ"ש לעיל. ומפרש הפסוק הזה למה באמת רק מהאורות ולא כל האורות, הלא מדרך הטוב להטיב. וזה שמפרש יהו למאורות ברקיע השמים (ולא כל האורות, כי הוא) להאיר על הארץ, ולא יוכלו הארציים המוגשמים לסבול אור גדול כזה ויתבטלו ממציאותם, ובעבור זה גם האור הזה שהוא רק נובלת הוא בנרתק, וכן יהיה לעתיד כשיוציא הש"י חמה מנרתיקה יתלהטון הרשעים כי לא יוכלו לסבול, זולת הצדיקים אשר כבר נזדכך חומרם כמלאכי רוח משרתי אש (עיין נדרים ח' ע"ב). ובזה ידוקדק "ויהי "כן, שלא האירו למטה רק כפי כח התחתונים לקבל, להיות שדרשו חז"ל (שהש"ר פ"ו י') בפסוק (שיר השירים ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר וכו', מרמז לגאולתן של ישראל מתחלה כמו שח"ר, ואחר כך יפה כלבנ"ה וכו'. והנה ארמוז לך פרפרת נאה, דהפסוק הזה של מארת, בגימטריא כל הפסוק "בא "הגואל "הנשקפה "כמו "שחר "יפה "כלבנה "ברה "כחמה "איומה "כנדגלות, כן יעשה ד' במהרה בימינו:

194

קצ״ה[והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויה"י כ"ן (בראשית א טו). להיות הצלחת ישראל תלוי במאורות ונמשלו להם כמו שאמרו רז"ל (שהש"ר פ"ו י') על פסוק (שיר השירים ו י) הנשקפה כמו "שחר יפה כלבנ"ה ברה כחמ"ה איומה כנדגלו"ת, שאמרו רז"ל מתחלה כמו "שחר, ואחר כך יפה כלבנה, ואחר כך ברה כחמה, ואחר כך איומה כנדגלות. ולזה ר"ת וס"ת כל הפסוק בגימטריא "והיו "שחר "לבנה "חמה "נדגלות. ויש לנו בזה הענין רמזים נכונים בזה השלחן אשר לפני יי' (יחזקאל מא כב), דהיינו "שחר "לבנה "חמה "נדגלות, ר"ת שלח"ן, שהוא הוא שלחנו של אדם שמכפר עליו (ברכות נ"ה ע"א), והבן. ונרמז בזה גם כן סעודות שבת עם התוספת שמקבלין קודם הכניסה, בסוד טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת) טעימה בעלמא, והוא גם כן בכאן הנשקפה כמו שחר שקיפה בעלמא כמציץ מן החרכים, ואחר כך בסעודת ליל שבת יפה כלבנ"ה כנודע סעודתא דחקל תפוחין קדישין, ואחר כך וכו', והמ"י וידום. והנה ידוע (עיין ברכות ז' ע"א) שכל ישראל מוכנים לנבואה כנודע בסוד ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר וכו' (שמות לג טז), רק שצריך להעלות ממדריגה למדריגה עד שתשרה עליו הנבואה ורוח הקודש, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל הכנות הרוח הקודש. ותחלת הכנותו בתשובה שלימה לפני יוצר בראשית ותיקון מעשיו לעבודתו נקרא בחינת השקפה עיונא בעלמא, ואחר כך יתעלה לבחינת יפה כלבנה, כי יהיה בסוד מיין נוקבין והבן, ואחר כך וכו' עד שיגיע למדריגת איומה כנדגלות, אזי תשרה עליו הרוח הקודש והנבואה גם כן בעיתות הנבואה. וזהו שנקרא שם השליח מאת השם נבי"א, ר"ת "נשקפה "ברה "יפה "איומה, ואי"ה נדבר מזה עוד כמה דברים:

195

קצ״וכל הפסוק (בראשית א טו) בגימטריא הוי"ה הטו"ב, (הוא המאור הגדול שגם בקטנותו ר"ל הסתר פנים ח"ו הוא טוב, כי שם הויה במספר קטן עולה טו"ב, בסוד הודו לי"י כי טו"ב (תהלים קז א)):

196

קצ״זהנשקפ"ה כמו שח"ר יפ"ה כלבנ"ה בר"ה כחמ"ה איומ"ה כנדגלו"ת (שיר השירים ו י), רמז למדריגות השם אד"ני מדריגות מדריגות יש, כי הוא התעלות כנסת ישראל מתחתית לעיליות, עד כי יקרב מועד ויגיע זמן ותהיה עטרת בעלה כנודע. וכבר ידעת כי חמה ולבנה שבעולם העשיה הלזה מרמזים למדריגות הללו, על כן נרמז זה פה והבן, והשם הטוב יכפר בעדנו]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

197

קצ״חויעש אלקים כו' (בראשית א טז). זכר תזכור את אשר כתבנו בפסוק (בראשית א ז) ויע"ש אלקים את הרקיע, נאמרה בבריאת השמים מחשבה היינו בראשי"ת (בראשית א א) בחוכמתא, דיבור ויאמר אלקים יהי רקיע (בראשית א ו), עשיה ויעש אלקים את הרקיע. להורות דעבודתנו לפעול בשמים צריכה להיות במחשבה דיבור ומעשה, (כי מחשבה מאמר ראשון בראשי"ת, כי את השמים לרבות צבאיהם (ב"ר פ"א י"ד]), עיין בספרנו דרך פקודיך) כן הוא הענין בכאן אצל המאורות, הנה המאורות מרמזים לאורות עליונים נעשו במחשבה ודיבור ומעשה, כי מחשבה ממאמר ראשון בראשי"ת, כי את השמים לרבות צבאיהם. וכאן ויאמ"ר ויע"ש, רמז לעבודת האדם לצורך האורות עליונים, צריכה להיות במחשבה ודיבור ומעשה דוקא, דוק והבן:

198

קצ״טועל פי פשוטו נ"ל ויע"ש (בראשית א טז). דהנה כל הנבראים יש להם גוף ונשמה, ואפילו המלאכים יש להם גוף רוחניי שהם אור וכלי כנודע. והנה אנחנו לא נדע לכנות את הנשמה שלנו גם כן רק בשם או"ר. והנה הנשמה היא בבחינת דבו"ר (ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז) רוח ממללא), והגוף הוא בבחינת עשיה. והנה בבריאת המאורות כיון שהם אורות, היינו סוברים שהם אורות לבד בלא כלי. על כן אמר הכתוב גם כן ויעש, להורות דגם בעשיה נפעלו להתהוות להם "כלי, הבן הדבר:

199

ר׳ויעש אלקים א"ת שני וכו' (בראשית א טז). נראה א"ת לרבות כל הז' כוכבי לכת. ובזה יתכן "המאורות "הגדולים ה' אחת מיותרת, היינו לרמז החמשה כוכבי לכת חוץ החמה והלבנה, והם ש' צ' מ' נ' כ'. והנה תראה הגם שגם החמשה כוכבים מנהיגי עולם בזרוע עוזו ית"ש, עם כל זה אין מבואר בפירוש בריאתן רק החמה והלבנה, כי לצורך משפטי התורה אין מן הצורך לידע רק תקופות החמה ומולדת הלבנה, וענייני שאר כוכבי לכת הגם שהחכמות הנראות בהם, הם עניינים גדולים וחכמות נפלאות (מה רבו מעשיך ד'), אינם בכלל משפטי התורה התבונן בזה, הגם שמצוה להתעסק לידע גבורותיו ית"ש, אבל אין לבלות עיקר הזמן רק בתורה:

200

ר״אוהנה לפי הנ"ל יוצדק גם כן על פי פשוטו שני המאורות הגדולים, הגם שגדול וקטן שם הוא. וגם אמרו שנ"י, וכי חושבנא אתא לאשמועינן. אך הוא להורות הגם דשבעה הם, עם כל זה אלו השנים הם גדולים במעלתן, דמשפטי התורה תלוי בהם. ומעתה תתבונן שאין לך גדלות בשום חכמה רק בחכמת התורה, וח"ו לא לחלוק על דברי רבותינו באתי שקיבלו בחכמתם דתחילה בראם הש"י בגדלות בשוה, ומחמת קיטרוג הלבנה נתקטנה (עיין חולין ס' ע"ב), רק אף על פי כן לפי פשוטו טוב לפרש הדברים כנ"ל:

201

ר״באת המאור הגדול (בראשית א טז). י"ל לרבות י"ב מזלות, ואת המאור הקטן כו' ואת הכוכבים:

202

ר״גיש לתמוה מפני מה לא נזכר בתורה במעשה בראשית שם המאורות שמ"ש יר"ח חמ"ה לבנ"ה חר"ס סה"ר, כמו שנזכר שמותם בכל תנ"ך, ודוחק לומר שהאדם קרא להם שמות, דהרי לא נאמר רק ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וכו' ולכל רומש על הארץ כו' (בראשית ב כ), מה שאין כן השמימיים אינם נזכרים שיהיו נקראים בשמות על ידי האדם. (והנה תראה בסודי רזי בריות המים אינם מקבלים טומאה (כלים פי"ז מי"ג) כי האדם לא קרא להם שמות, והנה מהיכן נדע שהאדם לא קרא להן שמות, על כרחך מדאינו מבואר בכתוב), וצריך לומר לפי זה דכל אלו השמות אינם שמות עצמיים, הנה המאור הגדול יש לו ג' שמות שמ"ש חמ"ה חר"ס, שמ"ש נקרא על שם אדמימות למי חכלילות עינים במדרש רבה (ויק"ר פי"ב א') למאן שמשין דעיינין, ערוך. חמ"ה על שם חמימו"ת. חר"ס על שם חרת"א דאושכפי (שבת ק"ד ע"ב), הוא מראה שחור, והוא לדעתי על דרך שקורין ליפה כו"ש, כמו כן קורין חר"ס לשון שחרו"ת, ואל תתמה על ההתחלפות התי"ו בסמ"ך כשהתי"ו רפויה. וג' שמות יש למאור הקטן, נ"ל גם כן לבנ"ה לשון לבנונית, על דרך שקורין לעיור סגי נהור, דבאמת בעצם אין לה לבנונית שחורה אני ונאוה. יר"ח על שם עיבור החדשים, עיין בערוך. סה"ר על שם העיגול, היה יושב בדיר או בסה"ר (עירובין מ"א ע"ב), ואם כן כל אלו השמות אינם שמות עצמיים, ובכל מקום שנמצא בדברי הנבואה איזה שם מאלו השמות, מן הצורך להתבונן למה כינתה הנבואה להמאור דוקא בשם זה הבן הדבר, אבל שמות העצמיים להם מאור הקטן ומאור הגדול. ובזה תתבונן מה שדרשו חז"ל (חולין ס' ע"ב) בפיוס הלבנה, צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן (עמוס ז ב), דוד הוא הקטן (שמואל א' יז יד), דייקו זה מדלא קרא הש"י להמאורות בשמות האחרים הנזכרים בתנ"ך. ואומר עוד על פי מה דאיתא במדרש כונן, דאמרה הלבנה לפני הקב"ה רבש"ע בשביל דבר אחד שאמרתי לפניך נענשתי כל כך, א"ל עתיד אני להחזיר אותך כאור החמה וכו', א"ל רבש"ע אור החמה מה תהא עליה, א"ל עדיין את מקטרגת אותה, חייך שיהא אורה שבעתיים, עכ"ל. ונראה דדרשו זה בקבלתם, מדלא נקרא להם שם אחר רק מאור הגדול וקטן, להורות זה שמם עצמיים קטן וגדול, שם הוא גם לעתיד במהרה בימינו: ס"ת כל הפסוק, בגימטריא "לימות "המשיח "בן "דוד "יהי "אור "הלבנה "כאור "החמה "יהיה "שבעתיים "אור "שבעת "הימים עם הכולל, להורות על כללות המאורות יחד במהרה בימינו:

203

ר״דמסרה גדלים (בראשית א טז). ג' חסרים בתורה וי"ו ההמשך, א' דין, ב' התנינים בפסוק (בראשית א כא) כ"א, ג' והמופתים הגדלי"ם ההם דברים כט ב כ"ט ב', (מבין חידות). הנה בכאן חסר גדלי"ם להורות שנחסר גדולתן שנתמעטה הלבנה (חולין ס' ע"ב), וכן בתנינים שהרג את הנקבה וצינן את הזכר (ב"ב ע"ד ע"ב), וכן לשם במופתי מצרים הנה עדיין לא הספיקו המופתים הגדולים שיכירו כל יושבי תבל כי אין מלבדו, כי לא היה עדיין זמן טהרות כל יושבי תבל, עד לעתיד במהרה בימינו ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג ג), על כן לעתיד יהיה סיפור שיעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל, כנודע (ברכות י"ב ע"ב):

204

ר״הא"ת המאו"ר לי"ת, וא"ת המאו"ר לית (בראשית א טז), (השמיטו בעל מבין חידות). ויש לרמז להורות דהש"י בראם באופן זה אשר לפעמים לית מאוריהם דהיינו בליקויים, בכדי לידע אשר גבוה מעל גובה שומר, בעת אשר רצה יסירם ממשלתם, וכן יסד הרדב"ז בכתר מלכות שלו: לממשלת (בראשית א טז) ג'. לא ידעתי פירושו, וגם המבין חידות השמיטו:

205

ר״ו[ויעש אלקים א"ת וכו' וא"ת המאור הקטן וכו' וא"ת הכוכבים (בראשית א טז). להבין האתי"ן לרבות. וגם על פי פשט הכתוב להבין אומרו מאורות הגדולים, ואחר כך גדו"ל וקט"ן שם הוא, (ומאמר רז"ל חכמי האמת ידוע אשר קבלו ברוח קדשם ומיניה לא תזוע, ואף על פי כן רשות לדרוש בזה והתורה כפטיש יפוצץ סלע). ויראה לי על פי מה דידוע דחמה ולבנה בעולם הזה הם מרמזים לבחינת זעיר ונוקב' באצילות הקודש, ונשתלשלו הדברים מעולם ועד עולם שמ"ש ויר"ח חמ"ה ולבנ"ה חר"ס וסה"ר, ידוע למשכילים. ולפי זה יש לפרש ויע"ש אלקים א"ת, (ר"ל ע"ם) שני המאורות הגדולי"ם, (ר"ל זעיר ונוקב' שבעולם הנאצלים נקראים שניהם גדולים והבן), את המאור הגדול ואת המאור הקטן שבעולם הזה, ר"ל על ידי השתלשלות מעולם העליון (בסוד אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כו) עטר"ת תפאר"ת ביד ה' (שם ישעיה סב ג)), נברא בעולם הזה מאור גדול וקטן, והבן או יאמר שכל הפסוק מדבר מעולם העליון כנודע בכל מעשה בראשית, והוא על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"ב קי"ח ע"ב) אית מלאכין דקוב"ה, ואית מלאכין דשכינתא, בסוד ומקבלין דין מן דין (עיין תיקו"ז מד פ"ב ע"ב). ולזה ירצה בכאן ויע"ש אלקים, (ר"ל שעשה המאציל אלקים, הם המלאכים הנקראים גם כן אלקים (זוהר ח"א ט' ע"ב), ואל תתמה על החפץ שלפי זה נעשה ח"ו מן קודש חול, כי באמת קדיש הוא לעלם ולעלמי עלמיא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף על פי כן רשות נתונה לכל ישראל לדרוש ולחקור ברמיזות התורה), א"ת (ר"ל ע"ם) שני המאורו"ת הגדולים (ר"ל זעיר ונוקב', על ידי היחוד של המאורות נתהוו המלאכים וחדתין נבוט לצפרין כנודע), א"ת המאור הגדול לממשלת היום ר"ל מלאכין דקוב"ה, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה המלאכין דשכינתא, והבן כי יראתי בפצותי פי להרחיב הדיבור, רק בין והתבונן הרמיזות אשר נרמוז, מתחלה מפרש מציאותם על החיבור הקדוש, ואחר כך מפרש כל אחד בפני עצמו מציאותם, ודבר עמוק הוא. וא"ת הכוכבי"ם, יפורש לפי זה על נשמות ישראל שנמשלו לככבים (במ"ר פ"ב י"ג), שנתהוו מהזיווג העליון הקדוש, והבן על פי מה שנודע מציאת המלאכים מבחינת נשיקין ודביקות רוחא ברוחא, על כן מפרש הפסוק כל מציאות בפני עצמו, מה שאין כן נשמות ישראל מבחינת הזיווג הגמור, על כן נקראים העמוסים מני בטן (ישעיה מו ג), על כן כולל מציאותם יחד, והבן. וס"ת כל הפסוק, בגימטריא לימו"ת המשי"ח ב"ן דו"ד יה"יה או"ר הלבנ"ה כאו"ר החמ"ה ואו"ר החמ"ה יהי"ה שבעתי"ם כאו"ר שבע"ת הימי"ם עם הכולל, להורות על כללות המאורות יחד במהרה בימינו. וגם הר"ת בגימטריא "במשיח "בן "דוד:

206

ר״זברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א יז), ר"ת וס"ת בגימטריא ב' פעמים ש"ם, הוא שד"י הוי"ה צמצום והתפשטות לכל אחד מהאורות כפי כח התחתונים לסבול, כמ"ש לעיל:

207

ר״חהחשך" וירא" אלקים" כי" טוב" (בראשית א יח), ס"ת א"ך בי"ם. ר"ל בים שמשו אור וחושך יחד, ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שמות יד כ), עיין בזוהר הק' (ח"א י"ב ע"א) על פסוק (דברים ד לט) וידעת היום, (ר"ל שתדע ענין היו"ם שלית יום בלא לילה ולית לילה בלא יום), והשבות אל לבבך כי י"י הוא האלקי"ם (הכל אחדות אחד), ר"ת וס"ת הפסוק בי"י הוא האלקי"ם, והבן]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

208

ר״טויתן אותם (בראשית א יז). לא אמר וישם אותם כמ"ש באדם וישם שם את האדם וכו' (בראשית ב ח), ואמר וית"ן לשון מתנה. שהמאורות ניתנו בתורת מתנה, להיות אי אפשר לעולם שיהיה בזולת המאורות, ובאם לא היה נותנו בתורת מתנה, הנה כשהיו בני העולם חייבים, היה מתחייב שיוסרו המאורות ויתבטל קיום העולם. לזה נתן אותם הש"י בתורת מתנה, ונותן בעין יפה הוא נותן (ב"ב נ"ג ע"א). וזהו שיסדו (ברכת יוצר אור) המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כי ברחמים הוא מאיר לארץ ולדרים עליה אפילו שאינו ראוים, ועיין במדרש פרשת בחוקתי (ויק"ר פל"ה ח') ג' דברים ניתנו במתנה, מאורות, לוחות, גשמים:

209

ר״יויתן אותם אלקים ברקיע השמים כו' (בראשית א יז). הנה בתחילה אמר ויע"ש אלקים וכו' (בראשית א טז), ואחר כך וית"ן אותם, ולא אמר בקיצור ויעש אלקים ברקיע השמים את שני המאורות כו'. אך הוא שבראם בפני עצמם, ואחר כך תלאם ברקיע השמים, ולא נבראו תיכף ברקיע השמים, להורות מ"ש לעיל שעיקר בריאתם לצורך התחתונים, ואילו נבראו תיכף ברקיע השמים היה במשמע שהם לצורך השמימיים, על כן נבראו בפני עצמם, ואחר כך תלאם הש"י בשמים שהם גבוהים בכדי להאיר על הארץ, מזה ישפטו המאורות שהם נתונים תחת ציווי הצדיקים אשר בארץ, כענין שמש בגבעון דום (יהושע י יב). ולפי זה שיעור הכתוב ויתן את"ם אלקים ברקיע השמים, (ר"ל מה שנתנם אלקים ברקיע השמים, אינו בעבור שהוא לצורך השמימיים, רק) להאיר על הארץ, על כן ניתנו במקום גבוה להאיר כל פאת חלקי הישוב, ואם כן כיון שנבראו לצורכי הארציים הם סרים למשמעתם. וזה שיש לפרש הפסוק (תהלים קד כד) שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת יוצר אור, מה רבו מעשיך ד', היינו מה שנראה מעשיך ד' רבים, היינו יתור מעשים שהיית יכול כביכול לעשות עשיית המאורות ותלייתן בבת אחת, והנה עשית כביכול מעשים רבים שבראת אותם בפני עצמם, ואחר כך תלית אותם ברקיע, ולמה כזאת, הוא כי כולם בחכמה עשית (כי) מלאה הארץ קניניך, היינו כל קנייניך מלאה הארץ שבראתו לצורך הארץ, על כן לא בראת אותם בשמים נ"ל:

210

רי״איש להתבונן עוד וית"ן אות"ם (בראשית א יז). ויתנ"ם מיבעיא ליה, מאי אותם. אך הוא לפי מ"ש דאינם מאירים על הארץ רק כפי כחם לסבול, על כן נקראים מאורו"ת ולא אורו"ת, וכמ"ש (ב"ר פ"ו ו') דהחמה מאירה דרך נרתיק. וזהו מדוקדק ויתן אות"ם כפי מה שהם בכח אורם, נתנם ברקיע השמים להאיר על הארץ, ועל הארץ הוא הארתם רק כפי שיוכלו התחתונים לסבול ההארה:

211

רי״בולמשול ביום ובלילה (בראשית א יח). הנראה לפרש על הלבנה, דהנה במאמר יהי מאור"ת (בראשית א יד) נאמר להבדיל בין היום כו', וכאן למשול. הוא הנדרש לרז"ל (חולין ס' ע"ב) שפייס הקב"ה בזה את הלבנה אחר מעוטה, שתהיה מושלת ביום ובלילה, על כן שינה לשונו אחר כך בכאן מיום ולילה לאור וחושך, להורות כי הממשלה הנאמרת בכאן אין הכוונה על האור כי שרגא בטיהרא הוא, וגם כן קודם המיעוט הנה הלבנה היתה גם כן מאירה כחמה, ולא היה רק יום ולילה אבל לא אור וחשך, וכעת נתחדש דבר חדש אור וחשך. או באפשר יתפרש על ב' המאורות שמושלים ביום ובלילה, לפי ענין המדינות והאקלימים שהם בזמן אחד יום ולילה, יום בזה האקלים ולילה בזה האקלים כנודע לתוכניים. והנה לפי מ"ש בענין מה שדקדקו כיון שהימים והלילות אינם שוין תחת הזמן, כפי איזה מקום הוא השינויים במאורות העליונים (עיין מ"ש לעיל). וכפי מה שתירצו דהעיקר הוא כפי הזמן שבארץ ישראל, אם כן בארץ ישראל יו"ם וליל"ה האמיתים, מה שאין כן בשאר האקלימים אין האורות מבדילין בין יום ולילה, רק בין האור והחשך. וז"ש ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור והחשך:

212

רי״גמסרה ולמש"ל (בראשית א יח). לית חסר, (השמיט בעל מבין חידות). על פי מ"ש בדברי יונתן רמיזת המסורה ענין השליטה היא, כי סיהרא לית לה מגרמיה כלום וחסר מאורה והשמש משפיע בה, זה נקרא ממשלה כענין והוא ימשל בך (בראשית ג טז) כמ"ש לעיל. ובלילה ה' מנויים במס"ג, מבין חידות:

213

רי״דויהי ערב כו' ויהי בקר יום רביעי (בראשית א יט). עיין מ"ש לעיל בפסוק א', ותבין מ"ש רביע"י בשני יודי"ן, להורות שאין כאן שינוי רצון, הגם שמתחלה נבראו שני המאורות הגדולים ואחר כך נשתנו להיות גדול וקטן, עם כל זה אין כאן שינוי רצון, רק כך היה בחכמה ובמחשבה קדומה להיות בראשית הבריאה ולבסוף באופן אחר. על כן נאמר בזה אחר כך גם כן וירא אלקים "כי "טוב, ואין כאן שינוי רצון, עיין מ"ש לעיל: בכאן פתוחה כצ"ל, עיין מ"ש לעיל: תיבת הפרשה מנין הד"ס, אותיותיו רחמי"ם:

214

רי״ה[ס"ת הפסוק (בראשית א יט), בגימטריא ער"ב בגימטריא הוי"ה אלקי"ם בריבוע, להורות האחדות הגמור בכל הבחינות, והבן. על כן צריך לחבר יו"ם וליל"ה בתורה שבכת"ב ובעל פ"ה, על כן ר"ת גם כן גימטריא המספר הנ"ל, וניתוסף מנין כ"ב אותיות התורה]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

215

רי״וויאמר אלקים ישרצו המים שר"ץ נפש חיה (בראשית א כ). לכאורה תיבת שרץ מיותר. ואפשר הוא להורות שיצאו למיניהם היינו כל שרץ לבדו, על כן שוב לא נאמר למינהו בציווי רק בבריאה. ואפשר לומר לפי זה על כן שינה הוא ית"ש לומר בכאן לשון שרץ ולא למיניהם בצמחי האדמה, דהנה בצמחי האדמה הנה הציווי עליהם רק בזמן ההוא בשעת הבריאה, מה שאין כן מזמן ההוא והלאה הנה המה נזרעים על ידי האדם, ואין להם תנועת הרחישה בעצמם לילך לשאינו מינם. מה שאין כן נפש המתנועעת הנה ברצונם יוכלו לילך לשאינו מינם, הנה הציווי עליהם כל ימי עולם לבל ישרצו וילכו לשאינו מינם, על כן נתחייבו כולם בדור המבול שעברו מאמר פיו ית"ש (עיין ב"ר פכ"ח ח'), ויתבאר עוד להלן מה שנ"ל בבריות המים:

216

רי״זוירצה עוד ביתור תיבת שרץ (בראשית א כ). על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"א) למה נברא אדם בששי, שאם יתגאה אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית. והנה לכאורה הדשאים והעשבים יותר מוקדמים, הוה ליה למימר עש"ב קדמך במעשה בראשית. אך להיות שאין אומרים לו דבר שאינו נכנס עמו בסוג אחד דהיינו מהדומם והצומח, רק מהבעלי חיים שיש להם יוחס התנועה והשריצה ממקום למקום, אומרים זה לאדם מה חשיבתך שיש לך נפש המתנענעת, הנה יתוש קדמך שיש לה גם כן נפש המתנענע ממקום למקום לכל אשר יחפוץ. וזה שרמז הכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה, רצ"ל ישרצו המים מציאת כזה, אשר השרץ יהיה לו גם כן נפש חיה משותף בנפשו המתנוענעת עם האדם, ותהיה סגולה להסיר מכשול לב העקוב מן האדם לבל יתגאה:

217

רי״חנפש חיה (בראשית א כ). היה די לשיאמר "שרץ "נפש, ומדקאמר חיה, מזה נדע דגם לדומם וצומח יש נפש רק שאינה חיה, וכאן נחדש בריאת נפש חיה שיש בה חיות להתנענע ולהרגיש:

218

רי״טועוף יעופף על הארץ וכו' (בראשית א כ). אומרו ועוף יעופף בלתי הזכרת שום יציאה בריאה ועשיה כאלו נעשה מעצמו. וגם "על "הארץ על פני רקיע אינו מובן. ויוצדק מאוד לפי קבלת חז"ל (עירובין כ"ח ע"א) שהעופות מן הרקק נבראו. ולפי זה הכי קאמר ישרצו המים (בימים) שרץ נפש חיה, וגם כן ישרצו עוף אשר יעופף, (והוא"ו של ועו"ף קאי על ישרצו דלעיל), רק אינו דומה השרצת נפש חיה הנ"ל להשרצת העוף, כי השרצת העוף יהיה מן המים שעל הארץ, היינו המעורב מן הארץ היינו הרק"ק, והיכן יעופפו על פני רקיע השמים. או באפשר על פני רקיע השמים קאי אהמי"ם, רצ"ל המים שעל פני רקיע השמים, רצ"ל תחת השמים הרואים את פני השמים, מה שאין כן המים בימים. או יאמר או"תו הארץ, דהיינו הרקק שעל פני רקיע השמים דוקא מהם יבראו, כי על ידי זה יהיה מקום תחנותם בארץ שתחת השמים, ושלל בזה הרקק שתחת המים ביסוד הארץ, ומזה למדו רז"ל (חולין כ"ז ע"ב) שעופות די להם בשחיטת סימן אחד כנודע:

219

ר״כגמרא חולין דף כ"ז ע"ב דרש עובד גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה הוכשרה בשני סימנים, דגים שנבראו מן המים הכשירן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד, א"ר שמואל קפוטקא תדע שהרי עופות יש להן קשקשת ברגליהן כדגים, עד כאן. ומן הראוי להתבונן מה יתן ומה יוסיף לענין מצות שחיטה יסוד המים או יסוד העפר, עיין בסידור קול יעקב מה שכתב בזה על דרך הקבלה. והנה לדעת המקובלים הקודמים ראה זה מצאתי בספר הקנה הקדוש, דגי הים משמיטה שעברה (היא היה שמיטת החסד), ובריות היבשה הם מזאת השמיטה העומדים ובגבורתם וכו'. עוד שם דגים הם משמיטה שעברה אין להם דין מזו השמיטה וכו', אם יעלה ליבשה ימותו כי אינם מעורבים בדין, (ונ"ל שרצ"ל על כן חיות הדגים דוקא במי"ם המורים על החס"ד שהיא בחינת שמיטה שעברה, ולפי זה "עפר "ארץ מורה על השמיטה הלזו שמיטת הגבורה), וראה בני אם יש לה קנ"ה או וש"ט, בעבור מן השמיטה שבאו לא היה להם אכילה ושתיה, אלא חיים וקיימים מזיו העליונה כענין המלאכים בזו השמיטה, עכ"ל. ולפי זה צריכין לומר בעופות שנבראו מן הרקק, הנה יש בהם מכח המים ומכח העפר, יש בהם איזה הארה משמיטה שעברה ומשמיטה זו, ועל כן הכשירן בסימן אחד, ועדיין אנו צריכין למודעי כי כבר נודע לך שענין השמיטות לא נתבאר לנו בכתבי מרן האר"י ז"ל, עיין בליקוטי תורה פרשת קדושים:

220

רכ״א[ישרצו המים שר"ץ נפש חיה (בראשית א כ). לכאורה תיבת שר"ץ אך למותר. ואפשר הוא להורות שיצאו למיניהם כל שרץ לבדו, על כן שוב לא נאמר בציווי למיניהם רק בבריאה:

221

רכ״בועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים (בראשית א כ). אומרו ועוף יעופף בלתי הזכרת בריאה ועשיה אינו מובן. וגם ע"ל האר"ץ ע"ל פנ"י רקי"ע הוא בלתי מובן. ויוצדק מאוד על פי קבלת רז"ל (עירובין כ"ח ע"א) שהעופות מן הרקק נבראו, ולפי זה הכי קאמר ישרצ"ו המים (בימים) נפש חי"ה, וגם כן ישרצו עו"ף יעופ"ף, (והוי"ו של ועו"ף קאי אדלעיל אישרצו והבן), רק אינו דומה השרצת נפש חיה להשרצת העוף, כי השרצת העוף ישרצו המים שעל הארץ, ר"ל המעורבים עם הארץ היינו הרקק, והיכן יעופפו על פני רקי"ע השמי"ם. או באפשר על פני רקי"ע השמי"ם קאי אהמים, ר"ל המים שעל פני רקי"ע השמים ר"ל תחת השמים, ר"ל המים הרואים את פני השמים ישרצו כל הנ"ל, מה שאין כן מים שבתהום. או יאמר אותו הארץ, דהיינו הרקק שעל פני רקיע השמים, דוקא מהם יבראו, כי על ידי זה יהיה מקום תחנותם בארץ שתחת השמים, ושלל בזה הרקק שתחת המים ביסוד הארץ, והוא הנכון יותר לדעתי:

222

רכ״גס"ת בגימטריא צו"ה להדג"ה עבו"ר יונ"ה הנבי"א להקיא"ו בזמ"ן. על דרך שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ה ה') שהתנה עם הדג שיקיא את יונה, והכל נרמז בתורתנו הקדושה:

223

רכ״דר"ת כל הפסוק, בגימטריא ובאל"ף החמיש"י יסבל"ו דינ"י חבל"י משי"ח. כי כבר ידעת ששת ימי בראשית נגד שיתא אלפי שנין דהוי עלמא (סנהדרין צ"ז ע"א) , ויום החמישי נגד אלף החמישי, והבן]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

224

רכ״הויברא אלקים את התנינים (בראשית א כא). הנה נצטוו המים להשריץ, ואם כן למה שוב נאמר ויברא אלקים, הוה ליה למימר וישרצו המים או ויוציאו. ויוצדק הדבר לפי דרשת חז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב) שקיבלו שהוא לויתן ובת זוגו המוכנים לסעודת הצדיקים לעתיד, הנה להיות אלו הברואים נבראו לסעודת מצוה אל הצדיקים, טועמיה חיים זכו ליום שכולו שבת, וכביכול הכנה לסעודת שבת מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דר"ז מלח שיבוטא וכו' (שבת קי"ט ע"א), על כן כביכול עשה הש"י בעצמו ולא על ידי שליחות המים. ואמר לשון ויבר"א ולא ויע"ש ולא ויצ"ר, הנה ידוע לשון בריא"ה יציר"ה ע"שיה לשבר את האוזן כביכול בריא"ה עש"יה (נ"ל שצ"ל יציר"ה), מחשב"ה דיבו"ר. והנה דרשו רז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב) תנינם חסר כתיב, שראה כביכול שאין העולם מתקיים והרג את הנקב"ה. והנה חלילה לומר שינוי רצון, רק כך עלה במחשבה הקדומה שיברא גם את הנקיבה ויהרגנה וימלחנה לעתיד לבא, בעבו"ר זה כתיב ויבר"א שהיא בחינת מחשב"ה, זה מה שנ"ל:

225

רכ״ווי"ל עוד אומרו ויבר"א (בראשית א כא). שמורה על דקות ורוחניות יותר מן עש"יה יציר"ה, להיותן מוכנים לסעודה העתידה שיצאו אז כל הצדיקים מן גשמיות לרוחניות, והסעוד"ה הזאת תהיה ממוצע בין גשמיות לרוחניות, על כן נאמר בהם לשון בריא"ה כמו בשמים ובארץ בראשית בר"א (בראשית א א). ולזה תמצא כמו בבריאת שמים וארץ נרמז בר"ת שם הדעת אהו"ה, ר"ת א"ת השמי"ם וא"ת האר"ץ, ונקרא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, כמו כן בכאן א"ת התניני"ם הגדולי"ם וא"ת, גם כן ר"ת זה השם גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, להיות זאת הסעודה תהיה ממוצעת בין אר"ץ ושמים, היינו בין גשמיות לרוחניות וכמ"ש הרמ"ע במאמרי שבתות, ואם כן יש באותו הסעודה מענייני שמימיות וענייני ארציות, כענין כל דבר ממוצע שיש לו טבע ב' הקצוות. וזהו לדעתי שם לוית"ן לשון חיבור, ותתרבה אז הידיעה במלכות שמים, על כן לוית"ן בגימטריא מלכו"ת, על כן שם הדעת נרמז בכאן:

226

רכ״זלא נאמר למיניה"ם אצל התניני"ם, כי אינם פרין ורבין, כי הרג את הנקיבה וצינן את הזכר כמו שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב):

227

רכ״חואת כל נפש החיה הרומשת אש"ר שרצ"ו המי"ם (בראשית א כא). הנה לכאורה אש"ר שרצ"ו המי"ם מיותר. אבל לפי הנ"ל יתכן דהנה התנינים היינו לוית"ן, קיים הש"י מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מ"א ע"א), הנה הוצרך באלו שוב אש"ר שרצ"ו המים:

228

רכ״טאת כל וכו' (בראשית א כא). מן הצורך להתבונן ריבויי האתי"ן ותיבת כ"ל:

229

ר״לאשר שרצו המימם למיניה"ם ואת כל עוף כנף למינהו (בראשית א כא). הנה במיני המים נאמר למיניהם, ובעופות למינה"ו. נ"ל שבריות המים לא נצטוו לידבק דוקא כל אחד במין שלו, רק כל מין דגים אחד הוא, (ומה שדקדקנו לעיל בתיבת שר"ץ שיורה באפשר על ככה, נוכל לומר שנצטוו רק שלא ידבקו בבריות היבשה כאשר יזדמן להם במים). ובזה ידוקדק לנו גם כן אומרו אש"ר שרצ"ו המי"ם למיניה"ם, להורות דשרצו המים למיניהם רבים ולא כל מין ביחוד, וכעין סייעתא מדברי רז"ל (ב"ב ע"ד ע"ב) שאני דגים דפרצו וכו'. ובזה יונח לנו מה דדגים לא נענשו במבול (קידושין י"ג ע"א), כי לא נצטוו לידבק במינם דוקא, ובריות היבשה לא שכיח כל כך במים, וליבשה אין לבריות המים כח לבוא. ובאם יהיה האמת כך, הנה יהיה בזה נפקא מינה לדינא, דלפי זה יהיה מותר בבריות הים להרכיב מין בשאינו מינו, וכעין דמדומי ראיה לזה בגמרא מכלאים דהנהגה, בעי' בגמרא (ב"ק נ"ה ע"א) הנהיג בעיזא ושיבוטא, ולא בעי בהרכבה דשני מיני דגים, אבל לא לפסוק הלכה באתי רק כתבתי מה שנ"ל:

230

רל״אפרפרת נאה, ס"ת כל הפסוק (בראשית א כא), בגימטריא "זה "הלויתן "והבת "זוג "מתוקן "לצדיקים "לעתיד "לסעודה (ב"ב ע"ה ע"א). ר"ת כל הפסוק בגימטריא "אז "יאמר "דוד "לי "נאה "לברך עם הכולל (פסחים קי"ט ע"ב), לכוללו עם אבהן קדמאה להיות המרכבה שלימה. וגם כן בגימטריא "ברכת, בסוד "ברכת ד' הוא תעשיר (משלי י כב), על כן היה ברכה דדגים ביום זה:

231

רל״במסורה התנינם (בראשית א כא). ג' חסרים י' תניינא י' הרבים בלישנא, כי כן הוא מנהג ב' חרוקים רצופים תחסר י' הרבים על הרוב. והשלשה הם א' דין. ב' "לתנינם שמות ז' יב י"ב. ג' חמת "תנינם דברים לב לג ל"ב ל"ג, (מבין חידות). נראה רמיזת המסורה, הנה התנינם הם לויתן ובת זוגו העתידים ומוכנים לסעודה (ב"ב ע"ה ע"א), הנה כתב הרמ"ע שהשקדים של מטה אהרן (במדבר יז כג), הם יהיו למאכל פירות בסעודה זו, על כן נכתב אצל מטה אהרן ויהיו "לתנינם, היינו בעת אשר יהיו התנינם למאכל. ועוד אמרו (במ"ר פי"ג ב') מוכן לסעודה זו יין המשומר בענביו, הנה נרמז "תנינם "יינם:

232

רל״גהרמשת (בראשית א כא) ג' חסר. השמיט בעל מבין חידות: שרצו (בראשית א כא) לי"ת, (גם זה השמיט): למיניהם (בראשית א כא) לי"ת, (גם זה השמיט). "כל "עוף (בראשית א כא) ב', (גם זה השמיט). א' דין, ואידך כל עוף טהור תאכלו (דברים יד כ), רמז לאווזות דרבה בר בר חנה (ב"ב ע"ג ע"ב):

233

רל״דמשנה ריש פ"ג דנדה (כ"א ע"א) המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר, ואם וכו' דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו וולד. ובגמרא שם (דף כ"ב ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דרבי מאיר, הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, (פירש רש"י שכתוב (בראשית ב יט) וייצר ד' אלקים כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם וכו', וכתיב באדם (שם שם בראשית ב ז) וייצר י' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ורבנן לית להו גזירה שוה), אלא מעתה המפלת דמות תנין תהא אמו טמאה לידה הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, שנאמר (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים הגדולים, (הוה מצי למנקט דגים סתמא, דבקרא דויברא את התנינם כתיב נמי כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים, אלא נקט תנין לפי שהוא סמוך לויברא, עכ"ל (התוספות שם ד"ה המפלת). לכאורה דבריהם תמוהים דאי קפדינן דוקא למאי דסמוך, אם כן גם המפלת כמין עוף לא תהיה טמאה דאינו סמוך לוייצר, אלא על כרחך דלא קפדינן אדסמוך. ונראה על פי מ"ש לעיל בפסוק דמשום הכי סיים "אשר "שרצו "המים, להורות דויברא לא קאי רק אתנינים וכמ"ש לעיל בטעם, מה שאין כן אלו האחרים שרצו המים במאמר פיו ית"ש שאמר ישרצו המים (בראשית א כ), (ויש לכוין זה בדברי התוס' שהאריכו וסיימו תיבות "אשר "שרצו "המים), אמרי דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה, מאי נפקא מיניה הא תנא דבי רבי ישמעאל וש"ב הכהן כו' (ויקרא יד לט), ועוד נגמר בריאה מבריאה, דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם, אמרי ויברא לגופיה (והוא ויברא דאדם), וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה, אדרבה וייצר לגופיה, ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה, אלא ויצר מופנה מב' צדדין מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה, ויברא גבי אדם מופנה גבי תנינים אינו מופנה, עד כאן. לכאורה יש להתבונן הנה רבנן פליגי ארבי מאיר משום דלית להו גזירה שוה, דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, ורבי מאיר קיבלה מרבו ללמוד יצירה מיצירה, ואם כן לפי זה מאי מקשה ארבי מאיר ללמוד בריאה מבריאה לענין תנין, הא לא הוי' ליה בזה גזירה שוה, בשלמא הקושיא הראשונה ניחא דמקשו ללמוד בריאה מיצירה, דתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן כו' ניחא דהכי קא מקשי, כיון דיש לך מקובל גזירה שוה יצירה, מהראוי שתלמוד ממנה גם בריאה, אבל זאת הקושיא אינה קושיא, דהיכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כמ"ש התוס', דעיקר סומך המקשה על הקושיא השניה ללמוד גזירה שוה חדשה בריאה מבריאה, וזה לכאורה מן התימה כיון דלא היה לו קבלה אי אפשר לו ללמוד. והנראה דהנה רב יהודה אמר שמואל לא אמר מאי טעמא דרבי מאיר דנין יצירה מיצירה נאמר בבהמות יצירה וכו', רק אמר מאי טעמא דרבי מאיר הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, ונראה הכוונה להיות דכל הפסוק דויצר י' אלקים כל חיות וכו' ויבא אל האדם וכו' מיותר, דהרי נאמר אחר כך ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וכו'. אך הוא להורות גזירה שוה מפורשת בתורה, והכי קאמר ויצר י' אלקים כל חית וכו', רצ"ל הכתיב בהן ויצר בכדי ויבא אל האדם, עשה זה בכדי שיביאם בגזירה שוה אל האדם. ולפי זה מקשה שפיר כיון דחזינן דהכתיב הש"י ויצר אצל הבהמות, בכדי שיהיו דומות אל האדם בענין הדין הנ"ל, הנה (למה) לא הזכיר את התנינים שכבר הם דומות בתיבת "ויברא, אם כן המפלת כמין תנין תהיה טמאה, ואין זה דומה לגזירה שוה אחרת שאין אדם דן אותה מעצמו, דהכא הרי הוא מפורשת שהכתוב מבאר אותם הברואים שלא היו עוד בדומה עם האדם, הכתיב בהן הש"י וייצר כדי שיהיו דומות, משמע מכל שכן אינך שכבר דומות, ומשני דאדרבה כוונת הכתוב מדשנה לכתוב וייצ"ר ולא ויבר"א, להראות שלא תבא אל האדם לגזירה שוה, רק וייצ"ר וכו' ויבא אל האדם, ופריך אפשר וייצר לגופיה ויברא לאפנויי, והכי קאמר וייצר י' אלקים, בכדי שיהיה ויברא פנוי ויבא אל האדם, ומשני אינו מופנה מב' צדדין, ואתה תבין כי קצרתי:

234

רל״הגמרא בתרא (ב"ב דף ע"ד ע"ב) ויברא אלקים את התנינים הגדולים (בראשית א כא), הכא תרגומו ארזילי דימא. (לפי דעה זו יש להתבונן מפני מה נכתב בהו ויברא אלקים ולא סגי בשריצת המים. ואפשר דגם התרגום הלז ס"ל דקאי על לויתן, רק שהתרגום הלז מתרגם עליהם ארזיל"י דימא, וס"ל דהלויתן הוא נגד הראם שיש ביבשה ישנו בים נגדו לויתן), רבי יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר (ישעיה כז א) ביום ההוא יפקוד ד' וכו', (דייקא מסיפא דקרא והרג את התני"ן אש"ר "בים וכמו שאבאר אי"ה), אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקיבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם, (רצ"ל הגם שהיה ידוע לפניו שיצטרך להרוג את הנקיבה, אף על פי כן בראם זכר ונקבה בכדי שלא תהיה שום בריה יחידית, להורות שאין יחיד אלא אחד יחיד מיוחד בה), ואלמלא נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג את הנקיבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר והרג את התנין אשר בים, רצ"ל מדלא כתיב ויהר"ג אלא והר"ג שכבר הרג, ונלמד שדוקא את הנקיבה הרג מדכתיב אש"ר בי"ם, דהזכר עומד כבריח ואינו שרוי בתוך כל הים, מה שאין כן הנקיבה נחש עקלתון שמקיף את כל העולם, אם כן נתון בתוך כל הים אוקיינוס המקיף. ולפי זה פירש הפסוק ביום ההוא יפקוד ד' על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון לתת אותם אז לצדיקים, וכבר הרג את התנין אשר בים היינו נחש עקלתון:

235

רל״והנה יש להתבונן כביכול הש"י מקיים בעצמו מצות תורתו, כמו שאנחנו מברכין הברכות אשר קדשנו במצותיו מצותיו שכביכול הוא בעצמו מקיים, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות ו' ע"א) מנין שהקב"ה מניח תפילי"ן (ברכות ז' ע"א) מנין שהקב"ה מתפלל, וכמו ששאלו כי קא קבר למשה במה טבל (סנהדרין ל"ט ע"א), וכמו ששאלו האיך מוריד גשמים בשבת (ב"ר פי"א ה'). אם כן יוקשה לנו הלא הסירוס אסור מן התורה ואפילו לבן נח, האיך סירסו הש"י ללויתן. ואפשר לי לומר דהמצוה הוא ובארצכם לא תעשו (ויקרא כב כד), כל שבארצכ"ם (חגיגה י"ד ע"ב), מורה דוקא על בריות הארץ ולא על בריות שבים, (ולא להלכה אני אומר מה שלא קבלתי). הנה זה נוכל לתרץ על לויתן, אבל מה נעשה בבהמות בהררי אלף (תהלים נ י), שגם עליהם שם אמרו בגמרא (ב"ב ע"ד ע"ב) סירס את הזכר וצינן את הנקבה. ואפשר לומר דודאי אינו סירוס גמור כלי הזרע, רק מעשה אחרת שעל ידי זה יסתרס דזה מותר, כענין נטילת כרבלתו של תרנגול ויסתרס מאליו שזה מותר (שבת ק"י ע"ב). ובזה יתורץ לי דקדוק בדברי חז"ל מה שאמרו אצל לויתן סיר"ס א"ת הזכ"ר, ואצל בהמות בהררי אלף סיר"ס הזכ"ר והשמיטו תיבת א"ת, להורות בלויתן סירס א"ת הזכ"ר, והיינו את האבר של הזכרות הנטפל לזכר, ואצל בהמות אמרו סירס הזכ"ר היינו הבריה שיש לה זכרות שנקראת זכ"ר, ולא את אבר הזכרות רק פעולה אחרת, ולפי זה למה לא עשה כן בזכר דלויתן, שאני דגים דפריצו כמו שתירצו בצינון דנקבה:

236

רל״זהנה ענין הריגת הנקיבה דלויתן (ב"ב ע"ד ע"ב) נרמז בתורה, כתיב תנינם (בראשית א כא) חסר וקרינן תנינים ביו"ד, להורות שנחסר אחד מהן ודוקא הנקיבה, דיו"ד שניה חסירה ולא ראשונה, ואף על פי כן קרינן תנינים, כי ישנה בבריאתה עדיין שנמלחה לצדיקים, וגם סירוס הזכר נרמז בחסרון היו"ד, כבר ידעת תולדות הנקיבה היא באות ה"א, והיא הנוספת לשרה אמנו להוליד (בראשית יז טו), ותולדות הזכר מאות יו"ד (עיין מה שהקשו בזהר (ח"א צ"ו ע"א]) למה לא ניתוסף לאברהם היו"ד), והנה נחסרה היו"ד להורות דנסתרס:

237

רל״חהנה הזהיר המרש"א ז"ל הגם שיש דרשות על אלו דברים, להאמין הדברים כפשטן שיש דג ששמו לויתן ויש שור הבר, והם מוכנים לסעודה שיעשה הש"י לצדיקים (ב"ב ע"ה ע"א), ועיין ברמב"ם הל' תשובה (פ"ח ה"ב), ומה שהשיג עליו הראב"ד ועיין במדרש הנעלם תולדות (זוהר ח"א קל"ה ע"א). ואני אומר שמן החיוב הגדול להאמין הדברים כפשוטן, הלא בכל הברואים שנאמר בששת ימי בראשית שנבראו, הגם שהדברים נרמזים בעולמות עליונים, עם כל זה אנחנו רואים שפשטי הדברים נאמר על עולם הזה וישנם לעינינו, והנה מקרא מלא ויברא אלקים את התנינם (בראשית א כא), וחז"ל פירשו לנו (ב"ב ע"ד ע"ב) שהם לויתן ובת זוגו, והאיך לא נאמין שהם בריות מוגשמות בעולם הזה:

238

רל״ט[ויברא כו' (בראשית א כא). ריבוי האתין בפסוק זה. נ"ל כי הנה ביום זה נתחדשה מחדש בריאת החי המתנועע הרוחש בנפש החיונית שבו שעל ידו מתנוענע ממקום למקום. וככה יתפרש הפסוק ויברא אלקים א"ת, (ר"ל עם) התנינם הגדולים, וא"ת (ר"ל עם) כל נפש החיה הרומש"ת, ר"ל עם התנינם והנפש החיה ברא בחינה הרמש"ת, ר"ל תנועת הרמישה נפש המתנוענעת החיונית. וא"ת כל עוף כנ"ף, ר"ל ניתוסף בעופות תנועה יתירה להתנוענע באויר בכנפיהם, נוסף על התנועה שבבעלי חיים הרומשים, נ"ל]. (עד כאן מועתק מן ספר דרך עדותיך):

239

ר״מויברך אותם אלקים לאמ"ר (בראשית א כב). טעם שהוצרכו הדגים לברכה. כתב הרב הק' באור החיים להיות בטבע אין הדגים ראויים להוליד שטבעם קר מיסוד המים, על כן הוצרכו לברכה, עיין שם. והנה אמר הקב"ה לאברהם אבינו מה דעתך דקאי צדק (היינו מזל שלך) במערב (מקום קר ואינך ראוי להוליד), אנא אוקימנא במזרח (שבת קנ"ו ע"א). ועל פי זה יתפרש תיבת לאמ"ר, דכבר ידעת שאין להתפלל על השתנות סדרי בראשית ושינוי הטבע, וכענין שאמרו (שבת נ"ג ע"ב) כמה גרוע אדם זה דאשתנו עליה סדרי בראשית, וסלקא דעתך אמינא מי שנולד בטבע עקר שאינו ראוי להוליד, לא יתפלל על זה. הנה באת התורה בתיבת לאמ"ר, היינו לאמר לדורות שמותר להתפלל על זה, כי זה לא מקרי השתנות הסדר דכבר היה זה בבריאת הדגים. וזהו גם כן וידג"ו לרו"ב (בראשית מח טז), כדגים הללו שטבען קר, ואף על פי כן ברכם הש"י בריבוי, כן גם הם אפילו שבטבע אינו ראוי להוליד, יפרו וירבו:

240

רמ״אעוד נ"ל שהוצרכו הדגים לברכה (בראשית א כב), להיות כי אתם עמם מבריות המים נברא הלוית"ן שהקפיד הקב"ה על פריה ורביה שלו, כי באם היה פרה ורבה היה מחריב העולם (ב"ב ע"ד ע"ב), על כן הוצרכו הם לברכה. וזהו שפירש הטעם פרו ורבו ומלאו את המים בימים, ואין חשש שיצאו חוץ לגדר גבול הים, והעוף ירב בארץ ואין חשש שיצאו תולדותיו לחוץ לשטח הארץ, מה שאין כן לויתן אם יפרה וירבה, לא יכילו תולדותיו ים ויבשה. הנה אתה רואה שבירך את הדגים שיפרו וירבו, כי יש להם מקום לבניהם שיולידו, מה שאין כן הלויתן באין מקום להכיל תולדותיו מנעו הש"י מפריה ורביה. וזהו לאמ"ר לדורות מנהג דרך ארץ יבנה אדם בית ויטע כרם, וכשיהיה לו מקום ישא אשה (סוטה מ"ד ע"א):

241

רמ״בעוד נ"ל שנתברכו הדגים ביום זה (בראשית א כב). כדי שתהא הברכה משולשת בשלשה ימים זה אחר זה, ברכה דדגים ביום ה', ברכה דאדם ביום ו' (בראשית א כח), וביום ז' ברכת יום השבת ויברך אלקים את יום השביעי (בראשית ב ג), והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ונ"ל דמשום הכי מצוה רבה שיאכל האד"ם דגי"ם בשב"ת, כדי שתהא הברכה משולשת. וזהו לאמר לדורות לכהנים, שיברכו את העם ברכה משולשת ולא במהרה תנתק:

242

רמ״געוד נ"ל בברכת הדגי"ם (בראשית א כב). אחר שנדקדק ויבר"ך אות"ם למה לי, ויברכם מיבעיא ליה. אבל הכוונה דהנה עד היום לא נבראת נפש החיונית המתנונעת, וכהיום ראשית הבריאה של נפש החיונית המתנונעת קרובה במעלה אל המדבר, וברכם הש"י והכוונה לכל נפש התנועה, ושוב לא הוצרך לברך את כולם דהם נכללים בברכת הדגים. וזהו "ויברך "אותם את המניע אותם, היינו כלל נפש התנועה החיונית, על כן אלמנה נשאת ליום החמישי (כתובות ב' ע"א) להיות שכבר פגעה בה מדת הדין שמת בעלה, תנשא ביום זה שיש בו ברכה לנפש החיונית. והנה ביום הששי כשנברא אדם הגדול במעלה שיש לו נפש המדברת, הוצרך לברכה בפני עצמו, מזה נשמע שטבע הברכה מגעת אפילו לרחוקים, שהרי שארי הבעלי החיים החיונים לא היו עדיין ואף על פי כן נתברכו, וזהו לאמ"ר לדורות עיר שכולה כהנים אף על פי כן יברכו ותועיל לעם שבשדות (סוטה ל"ח ע"ב), כי כן טבע הברכה תועלת אפילו לרחוקים:

243

רמ״דעוד יתפרש תיבת לאמ"ר (בראשית א כב). על פי מה שאמרו תלמידי הבעש"ט זללה"ה לעולם ד' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט), שמאמרו ית"ש במעשה בראשית כביכול אותן האותיות שאמר אז שיתהווה, אותן האותיות נותנים כח לאותן הבריות, ומאמרו ית"ש שאמר "יהי "רקיע (בראשית א ו), הנה דברך נצב בשמים לעולמי עד, הנה זה הוא בנבראים הקיימים באיש, מה שאין כן הבעלי החיים הקיימין רק במין, והראשונים שנבראו נפסדים ובאים אחרים תחתיהם מהיכן יהיה להם כח הקיום, הנה הראשונים משפיע להם אותו המאמר הראשון, וכן מדור אל דור, והוה כעין אמירה שאחד אומר לחבירו אותו המאמר הראשון. וזהו ויבר"ך אות"ם אלקים לאמר פר"ו ורב"ו, שהם יאמרו לתולדותם אחריהם היינו שישפיעו המאמר הזה מדור אל דור, לאמ"ר להם פר"ר ורב"ו. וכבר ידעת כי פר"ו ורב"ו הם סגולה לתולדה, כי הוא בגימטריא ת"ק, שהוא התולדה משם שד"י היינו י"ן ל"ת ו"ד, והשם שד"י הוא שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), רק יתרחבו בתולדה יש מיש, והבן:

244

רמ״הומלאו את המים בימים (בראשית א כב). הנה בימים שפת יתר. אך הוא להורות על פי פשוטו שיבואו מן הנהרות עם מימיהן לתוך הימים. ופירוש "את "עם, על כן אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה באספמיא (ב"ר פ"ה ח'), כי הכל לפי הנהרות הבאים לתוך הים:

245

רמ״ווהעוף יר"ב בארץ (בראשית א כב). אומרו ית' יר"ב לשון נסתר. הוא לדעתי גם כן מאמר אל הדגים, אתם פרו ורבו ומלאו את המים דייקא, אין תחנותיכם אלא במים ממקום שיצאתם, מה שאין כן העוף הגם שנברא גם כן מן המים, עם כל זה כיון שנברא מן הרקק (עירובין כ"ח ע"א), אין תחנותו במים רק ירב בארץ, כי יסוד הארץ מתגבר בו והוא העיקר בו, ונפקא מינה להנודר ממה שנברא מן המים, אין העוף בכלל, נ"ל:

246

רמ״זונ"ל עוד הוצרך הש"י לומר "והעוף "ירב "בארץ (בראשית א כב). דהנה כל מה שנברא לסעודת הצדיקים אין לו פריה ורביה, לוית"ן ושו"ר הבר (ב"ב ע"ה ע"א), והייתי סובר דגם האווזות שראה רבה בר בר חנה (ב"ב ע"ג ע"ב), לא יהיה להם פריה ורביה. על כן אמר הש"י בלוית"ן ושו"ר הב"ר דיש חשש שיטשטשו העולם, אבל והעוף ירב בארץ, אפילו העוף המיוחד הידוע ומתוקן לצדיקים "ירב "בארץ, כי לא שייך בהם זה החשש:

247

רמ״חמסורה "פרו "ורבו (בראשית א כב) ד', (גם זה השמיט בעל המבין חידות). והם א' דין. ב' אצל אדם להלן (בראשית א כח). ג"ד אצל בני נח (בראשית ט א), (בראשית ט ז). נ"ל רמז למצות פריה ורביה שצריך להוליד בן ובת (יבמות ס"א ע"ב), בכדי שיהיו ד' א"ב וא"ם ב"ן וב"ת, נגד ד' אותיות שם הנכבד:

248

רמ״טומלאו (בראשית א כב) ג', (גם זה השמיט בעל מבין חידות). "את "המים ג', (גם זה השמיט:

249

ר״נבימים ה' דגש כתב הדבק בשורש י"ם, אפשר שורשו ימם, ודגש הקיבוץ יוכיחו (פירוש דג"ש המ"ם הכפולים), או יהיה שורשו יום, ויהיה דגש תמורת הנחי', עכ"ל. פירוש דגם המ"ם למ"ד הפעול, הוא תשלום וי"ו עיי"ן הפעל הנחה, מזה למדנו כוונת המסורה ה' דגש, רצ"ל המ"ם דגושה כנ"ל, אמנם מלת בימי"ם יו"ד פ"א הפעל בקמץ, שהוא קבוץ משורש יו"ם שם תמים הנ"ח הנמשך מן יו"ד פ"א הפעל, הוא תשלום וי"ו עיי"ן הפעל ולא יבוא דגש במ"ם לעולם, ואין לומר כוונת המסורה על היו"ד שהיא דגושה אחר ב' בפת"ח, ואתא למעט מלת בימים בית השמוש בשבא, דאלו כן היה צריך להיות בימים כולהון דגושים, כי לא נמצא בכל המקרא בימי"ם בבי"ת שוואי"ת, אלא כדאמרן דכוונתם על המ"ם וה' בימים מנוים במס"ג, מבין חידות:

250

רנ״אוהעוף (בראשית א כב) ג', (השמיט בעל מבין חידות). והם ג', א' דין. ואידך והעו"ף אוכל אותם מן הסל (בראשית מ יז). ג' ויקרא (יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. הנה אמרו רז"ל (פסחים ג' ע"ב) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, גלוי וידוע לפני הש"י שעופות טהורות מרובים מן הטמאות לפיכך מנה הטמאות, ובבהמות הוא בהיפוך. והנה קשה כיון דהדבר הזה לא נודע לנו, נאמר אדרבה בהיפוך שמנה את הרוב. ונראה דלמדו זה מן המסרה והעו"ף יר"ב, והעו"ף אוכל, היינו העוף הנאכל הוא העו"ף אשר יר"ב היינו הרוב, על כן זאת תורת הבהמה והעוף, זאת מה שעשה התורה בבהמה והעוף אשר בבהמה מנה טהורים ובעופות הטמאים:

251

רנ״ביר"ב (בראשית א כב) ב'. א' דין. ב' דברי הימים ב' כד כז כ"ד כ"ז ובניו יר"ב המשא עליו, (זה אצל יואש מלך יהודה, אבל שם נכתב ור"ב בוא"ו, ונקרא בהיפוך יר"ב) שרשו רבה מגזירת נחי למ"ד ה"א, והמלה עתידה מבנין הקל אשר היו"ד אית"ן המורה על העתיד היא בתנועת חירק, ובתשלומו אמר ירבה, וכאשר נחסרה ה"א למ"ד הפעל, נעתקה תנועת עיי"ן הפעל לפ"א הפעל, מבין חידות:

252

רנ״ג[ומלאו את המי"ם בימ"ם (בראשית א כב). יש לפרש למלאות תיבת המים בתיבת ימים, דהיינו כזה ה"י מ"ם יו"ד (המילוי הוא גם כן יו"ד). מ"ם, דהיינו כשיהיה הה"א במילוי יו"ד, יהיה במספר קצ"ה ג' קוין דמלכות, בגימטריא ג' פעמים אדנ"י, והבן. ועיין בספר מאורי אור:

253

רנ״דר"ת כל הפסוק (בראשית א כב), בגימטריא יוסף, כנודע בחינתו בחינת התולדה בסוד אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז ב). וכאן הברכה לתולדות במאמר שד"י שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), רק להוליד בתולדה בגימטריא פר"ו ורב"ו, בגימטריא תולדות זה השם הנכבד והמשכילים יבינו, על כן יוסף בגימטריא ו' הויות כנודע:

254

רנ״הס"ת בגימטריא תתק"ע, בגימטריא לאלמנ"ה תנש"א ביו"ם "ה'. רמז למה שאמרו רז"ל (כתובות ב' ע"א) ואלמנה ליום החמישי משום ברכה ועיין מ"ש לעיל, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):

255

רנ״וויהי ערב כו' יום חמישי (בראשית א כג), בשני יודין. עיין מ"ש לעיל ביום השלישי. הנה רמז שאין כאן שינוי רצון, הגם שהתנינים נבראו שנים לויתן ובת זוגו ומלחם לצדיקים לעתיד לבא וסירס את הזכר (ב"ב ע"ד ע"ב), הכל היה כן במחשבה קדומה. בכאן פתוחה כנ"ל ביום א':

256

רנ״זתיבת הפרשה כמנין אל הויה, גימטריא ז"ן. דכיון שנבראו הבעלי חיים מן הצורך לזונם ונתן להם הש"י כח הז"ן. וכן תמצא בפסוק ראשון מהפרשה (בראשית א כ) ז"ן אותיות, דתיכף שהתחיל השי"ת לבראות את הבעלי חיים, ברא כח הז"ן. אותיותיו ר"ך:

257

רנ״ח[ר"ת וס"ת (בראשית א כג), בגימטריא כ"ה אל שד"י עם הכולל, והבן]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):

258

רנ״טויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א כד). הנה אחר כך פרט הכתוב בהמה ורמש וחייתו ארץ, ואם כן מהו הנפש חיה שהקדים. ואמרו רז"ל (ב"ר פ"ז ה') הוא רוחו של אדם הראשון, והנה בריאתו נאמרה אחר כך ונשמתו אינה מן הארץ, דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח וכו'. אבל לדעתי הוא ההבל דגרמי הנשאר לאדם עלי ארץ, גם אחר הרוח תשוב אל האלקים נשארה היא חופפת עלי קברו, כיון שמן הארץ היא נשארה עלי ארץ והיא הכנה לתחיה. ולפי דעת חז"ל (ב"ר פ"ז ה') אומרו למינ"ה, יתבאר להלן אי"ה. ועל פי פשוטו י"ל לפי מ"ש לעיל מבריות המים לא נצטוו למיניה"ם וכל הדגים כמין אחד יחשבו, אם כן הקדים הוא ית' בכאן כלל קודם הפרט, ואמר כהיום תוצא הארץ נפש חיה כזאת שתהיה למינ"ה דייקא, ואחר כך פרט מה הם היינו בהמה ורמש וכו' כל אחד למינהו דייקא, זה מה שנ"ל:

259

ר״סנפש חיה למינ"ה (בראשית א כד). אומרו למינ"ה ובפרט לדעת חז"ל (ב"ר פ"ז ה') אין לו ביאור. וגם אחר כך כשפרט בהמה ורמש וחיתו ארץ למינ"ה, הנה כללם בחד למינ"ה. גם אמר וחית"ו "ארץ, למה ליה למימר ארץ, הוה ליה למימר בהמה ורמש וחיה למינ"ה. ולדעתי נרמז במעשה בראשית מ"ש קהלת (ג כ) הכל היה מן העפר והכל שב וכו', (קהלת ג כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. והנה לפי קבלת רז"ל (שם) נפש חיה רוחו של אדם הראשון, הנה נכתב אצל זה למינה בפני עצמו, ובהמה ורמש וחיתו ארץ כללם בחד למינה בפני עצמו, וסיים בה בתיבת ארץ סמוך לוחית"ו, להורות שכל סוגי מיניהם חד דינא אית להו, שכל חיותם אינו אלא בארץ כי רוחם יורדת למטה לארץ, מה שאין כן הנפש חיה של האדם הוא מין בפני עצמו רוחו העולה היא למעלה, הגם שדברינו לעיל דהכוונה לדעתנו על הבלא דגרמי הנשאר חופף עלי ארץ, עם כל זה לא ישוב ליסודות הארץ ויקום ויחיה לזמן התחיה, זה מה שנ"ל. וזהו "ויהי "כן, לעולם לא יתייחס נפש חיה של אדם לנפשות הבהמות והחיות:

260

רס״אמסורה "תוצא (בראשית א כד). חד מן ס"ב מילין חד לישן וכל חד לית דכוותיה. נוסחא זו הביא ר' אלי' הלוי ז"ל בהגהתו לספר המשכיל לרד"ק במלת היצ"א בראשית ח' יז י"ז, וז"ל ס"ב מילין בשורש יצ"א, כל חד וחד לית דכוותיה, עכ"ל. אמנם במסורה מונה המילות, וכך הוא אומר חד מן ס"ב בלשון יציאה, וכל חד וחד לית דכוותיה, וסימנהון וכו' עכ"ל. ומשמע שאמר בלשון יציאה שהמה משורש יצ"א, ודאי לא תתערב עמהם מלות שהם משורש מצ"א. (ולי הקטן נראה אפשר שרשו אחד, כי הדבר הנעלם כאשר יצא מהעלמו לידי גילוי, נקרא המשיגו מצ"א ואתה תבין), והוא סותר דברי עצמו ומונה עמהם מלות משורש מצ"א (ולפי מ"ש ניחא), ולא עוד משורש יצ"א שביק הרבה מלות נמי דכוותהון ולא מני להו. וכאשר חשבתי למשפט כוונת בעלי המסורה, אמרתי אין ספק שכוונתם הכא אינו אלא על מלת משורש יצ"א, אשר המה מבנין נפעל דוקא ולא מבנין זולתו, דוגמת מלת תוצ"א דהכא אשר משורש יצ"א, נמצאים מ"ב מלות דכל חד וחד לית דכוותיה, וכולם מבנין הפעול ומי שירצה לעיין בספר מאיר נתיב ימצא כי כנים דברי, ואם אמר ר' אלי' הלוי ס"ב מילין, הנה בקל אפשר שיפול טעות בזה בדפוס להדפיס ס"ב במקום מ"ב, אכן לא שלחתי יד להגיה כ"כ למנות מ"ב מילין אילין, כי לא באתי להסיר הטעות והשיבושים שנפלו בדפוס מס"ג ומס"ר, כי אין אתנו סופר אכל"ה ומכל"ה אשר נעתקו ממנו המסור"ת, ומי הוא זה אשר יערב לבו לתקן מדעתו את אשר עוותו המדפיסים מכמה מאות שנה, ואני לא באתי רק להורות דרך המסורת לפחותי ערך ממני אשר אינם יודעים דרך מבוא מס"ק הנדפסת בגליון החומשים לסבה אשר אמרתי בהקדמה וע"ש המבין חידות. הנה אם אמת בדברי הרב הרמ"ז הוא במ"ב מילין, שם מ"ב שממנו היתה היציאה במעשה בראשית כנודע:

261

רס״ב[תוצא הארץ נפ"ש חי"ה למינה (בראשית א כד). [הנה אחר כך נאמר שוב וחית"ו אר"ץ, על כן פירשו חז"ל (ב"ר פ"ז ה') על נפש אדם הראשון, ובודאי אין לזוז מדבריהם הקדושים. ועל פי פשוטו נ"ל על פי מ"ש שאותו נפש החיה של יום החמישי לא נצטוו למיניהם, דהיינו לידבק במינם דייקא, ולזה יאמר בכאן דרך כלל מקודם תוצ"א הארץ נפ"ש חי"ה למינ"ה לא כראשונים, ואחר כך מפרש בפרט דהיינו בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (כל אחד ואחד), ואפשר יאמר בויה"י כ"ן, שיהיה כן לעולמי עד שלא יתערב מין בשאינו מינו]:

262

רס״גר"ת וס"ת (בראשית א כד), בגימטריא כע"ת ההו"א בר"א רו"ח האד"ם הראשו"ן בחכמ"ה בינ"ה, סיוע לרז"ל (ב"ר פ"ז ה')]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

263

רס״דויעש אלקים את חית וכו' (בראשית א כה). הנה גם בכאן נאמר עשייתו ית"ש בעצמו, ולא ותוצא הארץ כמו בדשאים, כי נצטרף בזה עשייתו ית"ש חוץ ממאמרו, כי אילולי כן רק שהארץ היתה מוציאה רק במאמרו ית"ש כמו בדשאים, היה קנאה ח"ו במעשה בראשית למה ישליט כח החי לאכול את הצומח, כיון ששניהם ממוצא אחד מן הארץ, אך כעת שהכח הנפש הצומח לא יצא רק מן האדמה בכח מאמרו ית"ש, ונפש החיונית נצטרף לה כביכול עשייתו ית"ש, אם כן יש מעלה לנפש החיונית שנבראת בדיבור ובמעשה, מה שאין כן נפש הצומחת רק בדיבור, ואם כן באכול נפש החיוניות את הצומחת ותשוב לבשר מבשרו, יש לה עליה שנתעלה מן מעלת הצומחת למעלות החיה וטובה היא אצלו. והנה תראה נפש הדוממת היא הארץ, אפילו אמירה לא נאמרה בה בפירוש, הגם שבראשית נמי מאמר הוא (ר"ה ל"ב ע"א), עם כל זה בפירוש לא נאמר מאמר, נוסף על זה הנפש הצומחת נאמר בה מאמר בפירוש, נוסף על זה הנפש החיוניות שנאמר בה אמירה ועשיה, נוסף על זה נפש אדם המדברת שנאמר בה אמירה (ויאמר אלקים) (בראשית א כו), ועשיה (נעשה אדם), ובריאה בצלם ודמות (ויברא אלקים את האדם בצלמו (שם שם בראשית א כז)), ויצירה (וייצר י' אלקים את האדם (שם בראשית ב ז)), והפחה (ויפח באפיו), וידובר בזה אי"ה. ומעתה כאשר יאכל האדם את החי וישוב לבשר מבשרו, הוא לטובת החי ועילויו כי יתעלה מן החי למדבר. ומעתה בין ותתבונן כל פעל ד' למענהו, וברא כל הנבראים אפילו כל הנפשות הפחותות כגון הדוממות להכיר אלקותו ית"ש, כי הכל יכירו אלקותו על ידי העלותם ממדריגה למדריגה. וז"ש (תהלים קמה ט) טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו, (ושמא תאמר האיך נוכל להתבונן זה, הרי התיר להמית בריותיו להיותם לאכלה למין האנושי, וגם החיות והבהמות מפסידים נפש הצומחת, לזה אמר) (תהלים קמה י) יודוך ד' כל מעשיך (שזה טובה גדולה היא להם, שכל מעשיו ית"ש יבואו לידי הכרה ושכל להודות לו, ובאיזה אופן על ידי החסדים דהיינו שיתעלו ממדריגה למדריגה ויתעלו למדריגת החסדים, וז"ש) יברכוכה, והבן כי קצרתי. וז"ש רז"ל (פסחים מ"ט ע"ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, כיון שאינו מעלהו מדרגא לדרגא, כיון שאינו מודה ומשבח להבורא ית' בכח הזה שניתוסף בו, אם כן אין לו מעלה על נפש הבהמיות, ולא הותר לו להמית בריה כיון שאין בזה עילוי, ודי בזה:

264

רס״האת חית וכו' ואת הבהמה וכו' ואת "כל רמש וכו' (בראשית א כה). הנה בחיות ובהמות לא נאמר "כל, וברמש נאמר כל. נ"ל דהנה בחיות ובהמות מצינו בהם בריות אחרות שלא נבראו במעשה בראשית, הפרד שהוא מין בהמה ונעשה בימי ענ"ה אשר מצא את הימים במדבר (בראשית לו כד), ואז גם כן נברא ערוד בחיות על ידי הרכבת הנחש והצב, על כן לא נאמר בחיות ובהמות "כל, מה שאין כן הרמשים לא מצינו שנעשה איזה בריה אחר כך. וזה שתמצא לרז"ל (פסחים נ"ד ע"א) שהפרד עלה במחשבה להבראות, הנך רואה שלא נאמר במעשה בראשית כ"ל, כי היה גלוי וידוע לפניו ית"ש שאחר כך תתהוה עוד בריה במין הבהמה:

265

רס״ונאמר למינ"ה בחיות בפני עצמם, ובבהמות בפני עצמם לאסור ההרכבה:

266

רס״זמסורה חית הארץ (בראשית א כה). ט' דסמיכי בלישנא, והם מנוים במסו"ר ערך אות א', מבין חידות:

267

רס״ח[ויעש אלהים את חית הארץ למינה כו' (בראשית א כה). ר"ת וס"ת כל הפסוק, בגימטריא בר"א והתקי"ן עול"ם מל"א לאד"ם אח"ד הראשו"ן ואח"כ ברא"ו כד"י שיכנ"ס לסעוד"ה מי"ד (סנהדרין ל"ח ע"א)]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):

268

רס״טויאמר אלקים נעשה אדם וכו' (בראשית א כו). כבר למדונו רז"ל (ב"ר פ"ח ח') שמתיבת נעשה נשמע דרך ארץ שיהיה הגדול נמלך בקטן, ואלו נאמר אעשה לא היה נשמע שידבר עם המלאכים, כי אם עם עצמו כביכול כפירוש רש"י. והנה לא נשמע זה בכל מעשה בראשית, רק בבריאת האדם תכלית כל הברואים שברא הש"י שכל העולם בשבילו נברא, והנה הכין הש"י כל הנבראים הנצרכים לצורך האדם, הנה הוא בהכרח אחר כך בריאת האדם, דבזולת זה הרי כל הבריות שלא לצורך, והנה אף על פי כן נמלך בבריאתו עם המלאכים, בזה הורה לנו השי"ת דרך ארץ שאפילו בדבר הפשוט דלא סגי בלאו הכי, יהיה נמלך הגדול עם הקטן. ונראה עוד כי דוקא בבריאת האדם היתה ההמלכה שהוא כביכול בהודעת הבחירה, שבכל הנבראים נאמר סתם ויאמר אלקים יהי כך, ויברא אלקים, ויעש אלקים, מה שאין כן בבריאת האדם רצון הש"י היה לברוא אותו בחיריי ורצוניי, הודיע בבריאותו ענין בחירה ורצון, הבן הענין היטב. ועוד נ"ל היתה ההמלכה בבריאת האדם, כי תכלית בריאת האדם להמליכו ית"ש, כי בבחינת המלכו"ת נברא הכל כדי שיהיה התגלות המלכות ואין מלך בלא עם, והדברים עתיקים יובנו למשכילים:

269

ר״ענעשה אדם בצלמנ"ו כדמותנ"ו (בראשית א כו). התחלת התגלות סודות עולם התיקון היה בשנת של"ה לאלף הששי, כנודע מדברי גורי האר"י ז"ל הוא התגלות רזא דמתקלא דרך קוין כנודע. והנה נשאר משנות העולם עוד שנים מנין הסת"ר, מספר אד"ם בצל"ם ובדמו"ת, והנה עיין בספר ויקהל משה אשר תלמידי האר"י ז"ל לא גילו לאחרים סודות הללו עד שנת שמ"ן לאלף הששי, נשאר משנות העולם צל"ם דמו"ת, הבן הענין:

270

רע״אוירדו (בראשית א כו) לשון רבים. והנה התחיל בלשון יחיד. אך הוא על פי דברי הזהר (ח"א י"ג ע"ב) בצלמנ"ו דכורא, כדמותנ"ו נוקבא. ולפי זה כיון שאמר נעשה אדם בצלמנ"ו כדמותנ"ו היינו משפיע ומקבל, יוצדק שפיר אחר כך לשון רבים וירד"ו:

271

רע״בבדגת הים ובעוף וכו' (בראשית א כו). הנה בכולם אמר לשון יחיד "עוף "בהמה "ורמש, רק בדגים אמר לשון רבים דג"ת הים, היינו ריבוי מיני הדגים. הוא לדעתי לפי מ"ש לעיל דהדגים לא נצטוו להדבק במיניהם דוקא, ועל כן באפשר הותר גם לאדם להנהיג במלאכה כמה מיני דגים ביחד, מה שאין כן בעופות ובהמות כל מין ביחידות ובפני עצמו. וזה שמבעיא לרז"ל (סנהדרין נ"ט ע"ב) בהנהיג בעיזא ושיבוטא, ולא בשני מיני דגים. ובזה יוצדק נמי אומרו בדגת ולא בדגי, דאלו אמר בדגי לא הוה נשמע רק היתר כלאים בדגים במלאכה, אבל לא היה נשמע בהרכבה, אבל מדאמר בדג"ת, הוא הוראת שריצת הדגים דהוא שם דבר כנודע:

272

רע״גובבהמה ובכל הארץ (בראשית א כו). אפשר דתיבת ובכ"ל "הארץ מרבה החיות המדבריות, שישנם גם כן בכלל הארץ, כי המדבר הוא גם כן בכללות הארץ, ולא ביארם בפירוש כי רידוי בחיות אינם בתמידות, רק לפרקים האדם על ידי תחבולות יצוד ציד חיה, מה שאין כן בהמה ועופות על פי הרוב המה תחת ממשלת האדם ונרדים בידו וברשותו. ותתבונן עוד הנה החיות לא נזכרו בפירוש שהאדם יהיה רודה בהם, אבל נרמזים בכללי התורה ובלימודה שלומדים מתיבת בכ"ל, והוא כי אמרו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב) אין חיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, והנה בכ"ל גימטריא בהמ"ה. והנה כ"ז שנכתב בכ"ל אינו מבואר רידוי בחיות, אבל האדם הלומד התורה הנה לומד בכ"ל לריבוי, דכיון שלומד התורה יש לו תאר אדם:

273

רע״דפרפראות ס"ת כל הפסוק (בראשית א כו), בגימטריא באברי"ם "של "איש רמ"ח ולאשה רנ"ב. בצלמנ"ו כדמותנ"ו, בגימטריא ב' פעמים הויה אלקים במילוי יודין. הוא ענין התכללות נוקבא בדכורא ודכורא בנוקבא בהצל"ם ודמו"ת בגימטריא אי"ש ואש"ה, וכמבואר בזהר (ח"א י"ג ע"ב) עיין להלן:

274

רע״המסורה בצלמנ"ו (בראשית א כו). לית, השמיט בעל מבין חידות: ובעוף. ג', א' דין. ב' פסוק (בראשית א כח), ואידך (הושע ד ג) על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעו"ף השמים וגם דגי הים יאספו, מבין חידות:

275

רע״וובכ"ל ה' פסוקים דאית בהון ובכ"ל ובכ"ל, א' דין. ב' (ישעיה ז יט) ובכ"ל הנעצוצים ובכל כו'. ג' (ירמיה טו יג) ובכ"ל חטאתיך ובכ"ל כו'. ד' (אסתר ח יז) ובכ"ל מדינה ומדינה ובכ"ל כו'. ה' (נחמיה ט י) בפרעה ובכ"ל עבדיו ובכ"ל עם כו'. מבין חידות:

276

רע״זבפרקי דר"א (פי"א) מיד אמר הקב"ה להתורה נעש"ה אד"ם בצלמנו כדמותנו (בראשית א כו), השיבה התורה ואמרה רבון העולמים העולם שלך, האדם הזה שאתה רוצה להבראות הוא קצר ימים ושבע רוגז ויבוא לידי חטא, ואם אין אתה מאריך אפך עמו ראוי לו שלא בא לעולם, א"ל הקב"ה וכי על חנם נקראתי ארך אפים ורב חסד (שמות לד ו), עכ"ל. הנה לפי קבלתו בתורה שבעל פה אשר ההמלכה היתה עם התורה, נראה דנלמד מגזירה שוה נעש"ה אדם, ובתורה נאמר נעש"ה ונשמע (שמות כד ז), ונלמד הדבר בגזירה שוה להורות שיצטרך להתנהג עם האדם במדת רחו"ם שהוא מכוון נגד גזירה שוה, כמ"ש כמה פעמים רחו"ם אף על פי שאינו הגון, כמ"ש (ברכות ז' ע"א) בפסוק (שמות לג יט) ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון:

277

רע״חעוד נרמז ההמלכה עם התורה "נעשה "אדם (בראשית א כו), בגימטריא "יהי "אור "ויהי "אור (בראשית א ג). שהוא רמז אל אור התורה, כנודע הענין למתבוננים בדברי רז"ל (שמו"ר פל"ד ב'). והנה לפי זה יוצדק שפיר בצלמנ"ו כדמותנ"ו, בצלמנ"ו היינו כמו צל"ם התורה רמ"ח מצות עשין, כמו כן יהיה האדם רמ"ח איברים. כדמותנ"ו היינו כדמות התורה שס"ה לא תעשין, כמו כן יהיה באדם שס"ה גידי"ן:

278

רע״טאמרו דורשי רשומות "נעשה (בראשית א כו), ר"ת "נמלך "עם "שמאי "הלל. כבר ידעת שקראם בזוהר (ח"ג ע"ג ע"א) אבהן דעלמא, הוא סוד החסדים והגבורות. על כן בית הלל מטים כלפי חסד לקולא ובית שמאי לחומרא. והוא בחינת הלובן והאודם שבאדם, בין והתבונן. הפסוק הזה פסוק כ"ו בתורה, מנין שם הנכבד יתבאר להלן אי"ה:

279

ר״פ(כו כז)[באלו הב' פסוקים יראתי בפצותי פי לדבר איזה מילין לצד עילאה, כי נפשי לא מטוהרה עד כי אראה שהש"י יעזור לי להדריכני בדרך האמת לאמיתה של תורה, וכבר נודע דברי גחלי אש זקוקין דנורין דברי חכמי האמת, ובפרט דברי הזוהר הק' די מדרהון עם בישרא לא הוי. אך ארשום איזה עניינים ברמז לי למשמרת, נודע מ"ש בזוהר הק' (ח"א י"ג ע"ב) בצלמנ"ו (בראשית א כו) דא דכורא, כדמותנ"ו דא נוקבא, על כן אחשבה לדעת בצל"ם והדמו"ת בגימטריא אי"ש ואש"ה. בצלמנ"ו כדמותנ"ו בגימטריא ב' פעמים הוי"ה אלקים במילוי יודי"ן, והבן הוא ענין התכללות נוק' בדכורא ודכורא בנוק', והמשכילים יבינו:

280

רפ״אס"ת של הפסוק (בראשית א) כ"ו, בגימטריא באברי"ם של אי"ש רמ"ח ולאש"ה רנ"ב. וב' הבחינות נרמזים בר"ת הפסוק הנ"ל, כי הוא בגימטריא רי"ב או רב"י. וכבר ידעת כי בחינת רב"י בזעיר אנפין, ובחינת רי"ב בשכינתא, עיין במאורי אור מערכת אות הרי"ש סימן ז' וסימן כ"ד ותבין, והוא בגימטריא אחוריים דהויה פשוטה ומליאה באלפין, בסוד ע"ב ק"ל עם יו"ד אותיות המילוי. וגם הוא בגימטריא חכמ"ה בינ"ה חס"ד, ותבין בסוד עולם חס"ד יבנה (תהלים פט ג):

281

רפ״בא"ת האדם (בראשית א כז). ריבו"י הא"ת היא הנקיבה דהיא בכללה דאד"ם כנודע, אד"ם בגימטריא מ"ה הויה דאלפין, והמילוי לחוד בגימטריא חו"ה, כן הוא בעץ חיים בסוד אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש (ברכות נ"א ע"ב), ואף על פי כן כיון שלא נזכר בכאן בפירוש רק בחינת דכורא, נאמר בצל"ם אלקים ברא אותו, ולא נזכר דמו"ת כי דמות קאי על הנוק' כמ"ש לעיל. וז"ש בצל"ם ברא אותו דייקא, ואחר כך אמר זכר ונקבה ברא אותם, והבן]. (עד כאן מספר דרך עדותיך):

282

רפ״גויברא אלקים את האדם וכו' (בראשית א כז). הנה בההמלכה אמר ית"ש נעש"ה אדם (בראשית א כו), ובהפעולה נאמר ויבר"א אלקים וכו'. נ"ל דהנה כבר ידעת נפש האדם מעשיה, רוח בבחינת יצירה, נשמתו בבחינת בריאה. וכבר ידעת מ"ש בזהר (ח"ב צ"ד ע"ב) דאדם בעת הוולדו נותנים לו תחילה בחינת הנפ"ש שהוא בחינת עשיה, זכה יתיר יהבין ליה רו"ח בחינת יצירה, זכה יתיר יהבין ליה נשמ"ה שהיא בחינת בריאה. והנה אם היה אומר הש"י אברא האדם וכו' וירדו בדגת וכו', אז היה משמע שלא יהיה מושל על כל הנבראים, אלא בהשלימו חלקו נפש רוח נשמה ותהיה לו גם נשמה, על כן הש"י ברוב רחמיו אמר נעש"ה כו' וירדו, אפילו לא יהיה לו רק נפש שהוא בחינת עשייה, עם כל זה וירדו וכו':

283

רפ״דוהנה אברהם אבינו אמר ואקחה פת לחם וכו' אחר תעבורו (בראשית יח ה), ואחר כך (בראשית יח ז) עשה להם ג' בקר, אמרו רז"ל (ב"מ פ"ז ע"א) כן דרכם של צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. והנה אף על פי כן שינוי דיבור הוא ואסור לשנות הדיבור, אבל הוספת הטובה לא מיקרי שינוי דיבור, והנה תראה הרי לחם לא הביא אברהם (ב"מ פ"ז ע"א), ואם כן לגמרי שינה בדיבורו. אבל כיון דנתן להם טובה יתירה יותר מן הלחם לא מקרי שינוי, נלמד זאת הדעת מיוצרינו ית"ש אמר "נעשה אדם ואחר כך ויבר"א. וי"ל עוד שבהמלכה אמר "נעשה שלא יתקנאו בו מלאכי השרת, ובבריאה ויבר"א כי מדרך הטוב להיטיב:

284

רפ״הואפשר להתבונן עוד בריא"ה יכונה למחשבה, כי בריא"ה הוא עולם המחשבה. והנה אמר הש"י נעשה אדם (בראשית א כו) והיא העשיה האחרונה הנזכרת במעשה בראשית, ואחר כך אמר ויבר"א אלקים (בראשית א כז), להורות כי סוף המעשה במחשבה תחילה, ובריאת האדם הוא עיקר הכוונה במעשה בראשית, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה (ברכות ו' ע"ב), הגם שברא הש"י מקודם נבראים לאין מספר, כולם ברא בשביל התכלית הוא מין האנושי. מזה נתבונן גם כן דרכי עבודתנו בעניני העולם וקנייניו ותענוגיו, לא יהיו פונים אלא אל התכלית, היינו לעבודתו ית"ש כי כמים הפנים לפנים כביכול (משלי כז יט):

285

רפ״וס"ת הפסוק, בגימטריא והאדם נברא דו פרצופים:

286

רפ״זמסורה בצלמו (בראשית א כז) לי"ת, (השמיט בעל מבין חידות): בצל"ם ג', אלף דין. ב' (בראשית טו ו) ט"ו ו' כי בצל"ם אלקים עשה את האדם. ג' תילים ל"ט תהלים לט ז' אך בצל"ם יתהלך איש:

287

רפ״חבגמרא כתובות דף ח' ע"א רב יהודה רמי, כתיב (בראשית א כז) ויברא אלקים את האדם בצלמ"ו, וכתיב זכ"ר ונקב"ה בראם, הא כיצד בתחילה עלה במחשבה להבראות שנים, ולבסוף נברא אחד, עכ"ל. הנה אין כאן ח"ו שינוי רצון, וגם תראה שלא אמרו ראה שאי אפשר כך ובראו כך, אבל הוא שכך עלה בדעתו ית"ש שיברא את האדם באופן כזה שבעת צאתו אל העולם יצאו נפרדים הזכר במקום אחד והנקיבה במקום אחר, ואחר כך כאשר יזכה האדם הש"י יזווגו בבת זוגו המיוחדת לו, ולפעמים כשאין מטיב מעשיו יקדמנו אחר ברחמים, ולפעמים אחר כך ידחה זה מפני זה (עיין זוהר ח"א ע"ג ע"ב). והנה אלו היתה המחשבה והמעשה לברוא אותן אחד, לא היה באפשרי שיזדווג מין בשאינו מינו, וגם כל חוקי התורה באיסור עריות לא יהיו שייכים, כי לא יהיה מקום בשום אופן שיזדווג האדם רק עם בת זוגו, ובאם יברא אותם במחשבה ובמעשה נפרדים, הנה אז היה דינו כשאר בעלי חיים שאין בהם אישות, רק כל זכר ילך אל כל נקבה שבמינו, וכן כל נקיבה אל כל זכר שבמינה, ואין זה משפטי התורה אל האדם. על כן נברא האדם נפרד במחשבה, להורות דבראשית בריאתו יהיה נפרד, ואחר כך על ידי מעשיו יתייחד עם בת זוגו המיועדת לו, וזה אם יזכה על ידי מעשיו, זה מה שנ"ל כעת, הגם שהדברים עתיקין ומי יבוא אחר המלך וכו', עם כל זה רשות ניתן לדרוש ולא נעלם סודות עליונים מהמשכילים בחכמה:

288

רפ״ט[זכ"ר ונקב"ה (בראשית א כז). בגימטריא שמי"ם, בסוד ואתה תשמע השמים (מלכים א' ח לב), והבן:

289

ר״צר"ת הפסוק (בראשית א כז) כ"ז, בגימטריא הב"ל. מילוי שם ס"ג שהוא בגימטריא מחי"ה, בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), הוא המוצא פי י"י (דברים ח ג), (ר"ל מילוי הויה שהוא המוצא פ"י י"י, שכשהאדם צריך להוציא בפיו האות צריך להוציאו במילואו), אשר בו יחיה האד"ם, הוא בחינת ההב"ל שהוא בחינת רצוא ושוב (יחזקאל א יד) הנשפע בכל עת אל האדם. וגם הוא מילין לצד עילאה, מילוי שם ס"ג שהוא בבינ"ה הנשפע לזעיר אנפין ונוק', והבן:

290

רצ״אס"ת, בגימטריא והאד"ם נבר"א ד"ו פרצופים (ברכות ס"א ע"א), (אצל אד"ם הוספתי ו"ה, כנודע שהוא סוד ד"ו פרצופין בחינת זעיר ונוקב'):

291

רצ״בויברך אותם אלקי"ם ויאמר להם אלקי"ם פר"ו ורב"ו (בראשית א כח). כל מפרשי תורה הק' תמהו על זה הכפל ויברך ויאמר. ונ"ל הקטן דהברכה הוא בכאן ענין בפני עצמו, להיותם כאלקים יודעי טוב להלוך במשרים, והאמירה הוא לציווי ולמצוה, ואלו נאמר ויברך אותם פר"ו ורב"ו, לא הוי שמעינן מיניה מצוה רק לברכה, ובאם ירצה למנוע הרשות בידו. וזה באפשר לדעתי בברכה דדגים לא נאמר רק ויברך אותם אלקי"ם לאמר פר"ו ורב"ו (בראשית א כב), ר"ל לא למצוה רק לאמ"ר פרו ורבו לברכה. או באפשר יאמר כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, כי וכבש"ה כתיב האיש שדרכו לכבוש וכו'. והנה בציווי נאמר להם בלשון רבים פר"ו ורב"ו, וכן ויאמר לה"ם לשון רבים. ואחשבה לדעת כי הנה אלו נאמר הציווי רק לאדם, היה באפשר המשמעות אם לא תתרצה האשה באיזה פעם, כיון שאין מצות הש"י עליה יקיים המצוה המוטלת עליו בבריות אחרים, ול"כ כן הוא. על כן אמר הש"י להם פר"ו ורב"ו, ר"ל דוקא על ידי שניכם תתקיים המצוה. והנה הקדוש קנה זלה"ה הקשה איך יתכן שהש"י יצוה רק לאדם והאשה אינה מצווה, ונאסר לאדם לכוף את אשתו לדבר מצוה רק ברצונה, כנודע מרז"ל (עירובין ק' ע"ב) על פסוק (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, ואם כן יהיה זה סיבה לביטול המצוה כשלא תתרצה האשה, כיון שאין המצוה עליה ולאדם נאסר לכופה לדרך ארץ. על כן לבי אומר לי כי זה נרמז בתורה הק' לתירוץ מספיק ולהבטחה, שבודאי לא תתבטל המצוה כשיהיה בבחירת האדם לעשותה לשם ה', כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (ברכות נ"א ע"ב) אין פרי בטנה של האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש, ועל ידו יבא לה הברכה. על כן זה הוא הקדמה מונחת קודם המצוה ויבר"ך את"ם אלקים, ר"ל אין מציאות ברכה לאשה בפני עצמה רק אות"ם ביחד, על כן ויאמר להם אלקים פר"ו ורב"ו, כי בודאי תשמע לו הגם שלא נצטווית, כי אם לא כן תהיה מחוסרת הברכה העליונה ח"ו. וזהו שרמזו רז"ל בתלמוד (עיין כתובות ס"ג ע"א) ובזוהר הק' (ח"ב קי"א ע"א) שהאשה המצערת לבעלה בדרך ארץ, שורין עליה קליפות חבילי קליפות וחבילי טהירין, להיות הברכה מסולקת ממנה, אזי מצאה הקליפה מנוח ח"ו, הש"י יציל את עמו ישראל מכל דבר רע וישכון ביניהם אהבה ושלום וריעות:

292

רצ״גלהבין עוד אלקי"ם שנאמר בפעם הב' הוא מיותר, דלא היה לו לומר רק ויאמר להם פרו ורבו. ונ"ל דהנה ידוע שאי אפשר כעת בהיותינו מלבושים בחומר העכור הלז, להעמיד תולדות אם לא בחמימות היצר הבא מסטרא דגבורה שורש האש החזק, וכידוע כאשר תפשו אנשי כנסת הגדולה את יצרא דעבירה לא אשכחו ביעתא בת יומא (יומא ס"ט ע"ב). ואם כן קודם חטא אדם הראשון שלא נכנס בו יצר הרע, האיך היה יכול לפרות ולרבות. אך הוא כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו כמ"ש (יחזקאל לו כו) ונתתי לכם לב בשר, ודרשו חז"ל לב לעשות בשר, וכמו שמבואר בזוהר הק' ברמז בנות לוט ובנות לבן, ויהיו התולדות בחמימות דינים הקדושים אש הגבורות הבאים משם אלקי"ם. ובזה ירווח לנו כעת שהש"י ברא את האדם ישר שלא ביצר הרע וצוהו לפרות ולרבות, על כן אמר להם אלקי"ם פר"ו ורב"ו (בראשית א כח), ר"ל שגילה להם הסוד משם אלקים, משם יושפע להם אש הגבורות דינים קדושים, ויתעוררו להעמיד תולדות קדושים קיימים לעולם, יהי רצון שכן נזכה במהרה בימינו ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ אמן:

293

רצ״דפרו ורבו (בראשית א כח). כבר כתבנו שהוא בגימטריא מילוי השם שדי שהוא שורש היחוד, והוא מנין ת"ק כמנין איברים של דכר ונוק'. ובכאן אזהרה מוציא ז"ל ח"ו, דהיינו שמוציא ח"ו הפרי כשאינם ביחד הת"ק איברים, עושה פגם בהיחוד העליון ח"ו, ונודע מרז"ל גודל העונש והטומאה שמטמא עצמו ח"ו. ולזה בא בתורתנו המצוה הזאת פר"ו ורב"ו, בגימטריא ת"ק, שלא להוציא הפרי כי אם ביחוד וחיבור ת"ק איברים, הש"י יעזרנו על דבר כבוד שמו להיות מהעובדיו בלב שלם:

294

רצ״הומלאו א"ת האר"ץ (בראשית א כח). ריבוי הא"ת נ"ל על פי מה דידוע השכינה הקדושה היא הארץ העליונה, וגם כן נקראת א"ת שכלולה מאותיות התורה מא' ועד ת'. וזהו הכוונה לכוין בזיווגו למלאות המקור של נשמות ישראל להוליד בזיווגו נשמת טהורות מזוקקות, והפסוק מדבר בעליונים ובתחתונים, והבן. ולזה גם כן ס"ת ומלאו" את" הארץ", בגימטריא מלכות, והבן. עוד יש לרמז ומלא"ו א"ת האר"ץ, להיות ידוע היחוד הקדוש שישראל עם קרובו מייחדין בקריאת שמע שמ"ע (דברים ו ד) וברו"ך. שמ"ע נקרא יחודא עילאה, שהוא ליחד העולמות ממלכות שמים עד הרצון העליון הקדום, ואחר כך בתיבת אח"ד מאריכין להוריד השפע מעילא לתתא, ולמלאות הצינורות הקדושים של מלכותא קדישא, ואחר כך ביחודא תתאה ברו"ך מורידין השפע ממלכות כל עולמים לכל העולמות, ועל ידי זה מחברין את האהל להיות אח"ד, והכל יתנו יקר למלך הכבוד. וכן מחוייב איש הישראלי לכוין בזיווגו הקדוש לייחד העולמות על ידי מעשה התחתונים, ועל ידי זה נבראים נשמות טהורות ממלכות שמים. וזהו ירמוז ומלא"ו א"ת האר"ץ, ר"ל תמלאו את הארץ, כי הארץ במילואו כזה ה"א אל"ף רי"ש צד"י בגימטריא תשל"א, מנין הר"ת של יחודא עילאה ותתאה עם הכולל, (כדי לכוללם יחד ומלכותו בכל משלה), והוא מנין התמידין שהיו ישראל מקריבין שס"ה בבקר ושס"ה בין הערבים, הרי תש"ל וא' נוסף ברביע היום הניתוסף בשנה בחשבון שנות החמה כמ"ש לעיל, והבן האיך כל זה נרמז בכאן אצל הזיווג הקדוש, נמסר ליחידי סגולה השרידים אשר ה' קורא, והבן לפי הנ"ל כי ומלאו את האר"ץ, ר"ל הארץ במילואה, בגימטריא כמנין הר"ת של ב' היחודים הנ"ל עם הכולל כמ"ש, ואחר כך נאמר וכבש"ה, בגימטריא רק כמנין ר"ת של יחודא עילאה עם הכולל, (לכוללם יחד) שהוא שייאי"א. ובזה תבין שלמדו חז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) מכאן האיש שדרכו לכבוש וכו' אבל לא האשה, והש"י יראנו מתורתו נפלאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

295

רצ״וומלאו את הארץ (בראשית א כח). ירמוז שעל ידי מעשיכם בזיווג הקדוש, תגרמו למעלה מילוי הארץ העליונה, הנה מילוי האר"ץ כזה ל"ף י"ש ד"י, בגימטריא חס"ד די"ן רחמי"ם, הן המה ג' קוי חסד גבורה תפארת הנמשכים לארץ העליונה והיא מתמלאת מהם. והנה הג' קוין הנ"ל, בגימטריא דל"ת. וז"ש דוד הנעשה מרכבה לרגל רביעי מלכותא דרקיעא אר"ץ העליונה, ארוממך ה' כי דליתנ"י (תהלים ל ב), שהשפעת ליסוד הדל"ת ג' רגלים הנ"ל, ולא שמחת אויבי לי בהעדר היחוד ח"ו. וזה סוד אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתות"י (משלי ח לד), והמשכיל יבין סוד שני פתחי"ם בבית הכנסת (ברכות ח' ע"א), כי וילון אינו משמש כלום (חגיגה י"ב ע"ב), והשם הטוב יכפר. כללו של דבר הזיווג הק' גורם יחוד למעלה, כי כן פעל ועשה היוצר כל שיהיה הכל תלוי במעשה התחתונים:

296

רצ״זובכ"ל חיה (בראשית א כח). בתיבת ובכ"ל מרבה הבהמות והרמשים שלא נזכרו בפירוש, והא דלא פרט הכתוב בפירוש כל אחד בפני עצמו כמו שפרט דגים ועופות, נ"ל לפי מ"ש שהדגים לא נצטוו למיניהם, ויכולין לידבק אפילו באינו מינם, נוסף עליהם מעלת העופות שנצטוו לידבק במינם דוקא, ואף על פי כן בצד מה הם (הם) כמו הדגים, כי הגם שצריכין לידבק במינם, עם כל זה פעולת הוצאות התולדה גופא, הוא חימום הביעים להוציא אפרוחים, לא נצטוו שיהיו למיניהם דוקא, ועד היום אנו רואים שעוף אחד יחמם ביצים של מין אחר ומוציאם לפועל, על כן הם בצד מה כמו הדגים, וזהו גם כן נוכל לומר בטעם שנבראו במאמר אחד ביום אחד. נוסף עליהם הבהמות והחיות והרמשים, שכל אחד מוציא התולדות לפועל דוקא במינם. נוסף עליהם האדם שגם במינו אינו רשאי לידבק בכל נקבה שתזדמן, רק בבת זוגו דייקא, ולכך נבראו מחוברין ד"ו פרצופין (ברכות ס"א ע"א), להורות שכל אחד ידבק בבת זוגו המיוחדת לו. וכל מי שניתוסף בו מעלה מושל בהפחות ממנו במעלה, על כן האדם מושל בכלן. ואם כן ניחא לפי זה שכלל הבהמות והחיות ביחד, כי לא חשב רק מעלות ומדריגות, דהיינו דג"ת הי"ם, ועופו"ת, וחיו"ת, מה שאין כן בהמות וחיות כל אחד בפני עצמו אין צריך לפרוט, כיון שאין באחד מעלה נוספת על חבירו, נ"ל:

297

רצ״חר"ת וס"ת כל הפסוק (בראשית א כח), בגימטריא יכוי"ן בזיווג"ו ליח"ד שמי"ם ואר"ץ אל"ה, בהחשב מ"ם רבתי של השמים לת"ר, והץ' של הארץ לתת"ק, כנודע:

298

רצ״טהנה נתת"י לכם (בראשית א כט). אומרו ית' נתת"י בלשון עבר. נ"ל לבל יפול לב האדם בחושבו הלא אב אחד לכולנו ובורא אחד בראנו ומאין ולאין אפסיד בריאותיו, על זה אמר הבורא ית' נתת"י כבר, כי כל הברואים לדעתן נבראו, והתנה הש"י עמהם אם ירצו להבראות על מנת שיהיו לברות לצאן אדם ברואים בצלם אלקים, ושמחו על זה כעל כל הון, ועל מנת כן נבראו. וזה ירצה באומרו ית' נתת"י כבר מעת הבראם:

299

ש׳את כ"ל עש"ב וכו' וא"ת כ"ל הע"ץ (בראשית א כט). ריבוי האתין יתפרשו כמו "עם. ושיעור הכתוב על פי מה דידוע על ידי אכילה ושתיה מבררין ניצוצות הקדושים, כל אחד יזדמן לו ברצון הבורא ית' אותן הניצוצין השייכים לחלקי נשמתו, והמסבב כל הסיבות יסבב אותן המאכלות שבתוכם תקוע הניצוצין המגיעים לחלקו לבררם. ובזה יתפרש הכתוב "הנה "נתתי "לכם, (ר"ל את שלכם דהיינו המגיע והראוי לחלקי נשמתכם), נתתי לכם את כל עשב, (ר"ל עם כל עשב ועם כל העץ, ר"ל עם העשבים והפירות תקחו לכם את שלכם:

300

ש״אכל עשב כל העץ (בראשית א כט). ריבוי הכ"ל בא להתיר באפשר שרשות בידם להפסיד ולאכול גם השרשים מהעשבים, וגם מכל הע"ץ דהיינו אילני סרק מותר לקצצם ולשרשם לגמרי, רק אש"ר בו פר"י הע"ץ, דהיינו אילני מאכל "לכם "יהיה "לאכלה, ר"ל מה שהוא צורך אכילה דייקא. ובזה יתורץ הכפל שאמר אחר כך "לכם "יהיה "לאכלה, שהוא לכאורה שפת יתר, ולפי מ"ש ניחא:

301

ש״בועל דרך האמת יתפרש הפסוק (בראשית א כט), על פי מ"ש ביאיר נתיב מערכת אות פ"א סימן נ"ד וז"ל, עש"ב משמע שהוא סוד המלכו"ת, עכ"ל. ונ"ל בטעמו, כי עש"ב בגימטריא הויה אלקי"ם במילוי יודין, ומלכותו בכל משלה לקבל כל הבחינות, והבן: וע"ץ (בראשית א כט), מרמז לזעיר אנפין כנודע, יעויין סודו במאורי אור מערכת אות העי"ן סימן י"ז. וכן היסו"ד נקרא עץ, כי כל מה שאירע ליעק"ב אירע ליוס"ף (ב"ר פפ"ד ו'), והוא אשד הנחלים (במדבר כא טו). ופר"י הע"ץ, נקרא גם כן מדת מלכו"ת שמים, יעויין סודו גם כן בספר הנ"ל מערכת הפ"א סימן י"ז. וידוע דצריך האדם לכוון בזיווגו ליחד האורות עליונים זעיר ונוקב' על ידי יסוד צדיק, להעשות פרי נשמות הצדיקים כמ"ש לעיל, וכל ספרי המקובלים מלאים מזה. וכזה יתפרש הפסוק הנ"ה נתת"י לכ"ם, (ר"ל על ידכם יהיה זה היחוד הקדוש, וברשותכם נתתי) א"ת כ"ל עש"ב (הוא בחינת מלכו"ת שמים), זרע זרע אשר על פני כל הארץ, (ר"ל כל הנשמות קדושות והמלאכים), וא"ת כ"ל הע"ץ (היא בחינת זעיר אנפין), אש"ר ב"ו פר"י ע"ץ וכו' לכ"ם יהיה לאכלה, (ר"ל ליהנות מאותן ההשפעות טובות. וגם הזיווג מכונה בלשון אכילה, כנודע מסוד הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט ו), והבן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב):

302

ש״גר"ת כל הפסוק (בראשית א כט), בגימטריא אמר"ת. הוא סוד אמרת יי' (תהלים יב ז), הוא בחינת מלכו"ת כנודע בסוד בצע אמרת"ו (איכה ב יז), בזע פורפירא דיליה (ויק"ר פ"ו ה'), הוא סוד אמירה בנחת כי קולך ערב ומרא"ך נאוה (שיר השירים ב יד), אמר"ת ומרא"ת אתוון דדי"ן כאתוון דדין. והוא סוד תמ"ר עם הכולל, דהיינו בצירוף האל"ף כנודע, והבן עניינו. ויעויין סודו במאורי אור מערכת אות הא' סימן צ"ט, ועיין שם ביאיר נתיב, ותבין:

303

ש״דס"ת כל הפסוק, בגימטריא נהר בהחזרת האלפין לאלפין. הוא סוד יסו"ד בכל מקום. ובמילואו הוא בגימטריא ברית"י, הוא סוד כנה"ר שלו"ם (ישעיה סו יב) וברית"י שלום (במדבר כה יב), כמבואר כל זה בספר הנ"ל אות נון סימן י"ז. ולפי מ"ש לעיל בפשט הכתוב, מה נחמד ומה נעים הר"ת וס"ת, הרומז ליחוד הקדוש יסוד צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), עם מלכותא קדישא אמרת טהורות (תהלים יב ז), והבן:

304

ש״הולכל חית הארץ (בראשית א ל). וי"ו החיבור להוסיף, שגם החיות והבהמות רשאים לאכול הפירות והזרעים, ושיעור הכתוב לכם יהיה לאכלה ולכל חית וכו'. ויוצדק בזה אחר כך א"ת כל ירק עשב, ר"ל עם כל ירק עשב, שלהחיות והבהמות מותרים הפירות וגם כל ירק עשב שייך להם:

305

ש״ו"אשר "בו "נפש "חיה (בראשית א ל). לכאורה הוא בכאן אך למותר. ונ"ל הכוונה על פי פשוטו להורות כי גם זה למעלה יחשב לצמחים שיתעלו מבחינת צומח לנפש החיונית, ואל יפול לב אדם עליו למה עשה השם ככה לצמחי הארץ הלזו:

306

ש״זולכל חית הארץ ולכל עוף וכו' (בראשית א ל). לפי מ"ש לעיל דהותר להם גם פרי האילנות, הוה אמינא דוקא בהמות וחיות שהם בני תרבות עם האדם, מה שאין כן החיות הטורפות, לזה כלל הכל כ"ל חית. כל עוף:

307

ש״חכל ירק עשב (בראשית א ל). גם כן אפילו אותן הירקות שהן מאכל אדם כנ"ל:

308

ש״טא"ת (בראשית א ל) נ"ל לרבות הדומם שיש כמה מינים שמאכלם דומם כגון עפ"ר ואבנים וזכוכית:

309

ש״יויה"י כ"ן (בראשית א ל). אי אפשר לפרשו בכאן על דרך הפשוט, אם לא שנאמר שקנו האילנות והצמחים קיום לעולמי עד שלא יכלו ברבות העתים ויזונו מהם נפשות הבעלי חיים מדברים ואינם מדברים, ואף על פי כן לא יחסר המזג, כי תיבת ויה"י כ"ן קיים לעולמי עד בתורתנו הקדושה ונצחית היא, ועד היום הזה ויהי כן הצמחים והאילנות, נ"ל:

310

שי״אר"ת בגימטריא כד"י לייח"ד דומם הצומח החי המדבר, ואפילו החיצונים אם לא היה להם איזה אחיזה בקדושה היו מתבטלים, ולכך ס"ת מרומז בגימטריא ר"ם בהחזרת האלפים לאלפים. מרומז ר"ם על כל גויים השם (תהלים קיג ד), והוא בגימטריא ב' פעמים ק"ך, כי הק"ך צירופים שלהם נאחזים בק"ך דקדושה להחיותם כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי (עיין זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), ומלכותו בכל משלה (תהלים קג יט) ועיין במקובלים ובמאורי אור אות המ"ם סימן צ"ב, והקליפה של עמל"ק הוא מנגד כקליפה לבחינת ר"ם בקדושה, ועמל"ק הוא גם כן בגימטריא מ"ר, על כן נאמר (במדבר כד כ) ראשית גוים עמלק, כי מגביה עצמו כנשר להתנגד לבחינת ר"ם על כל גוים, על כן יצו השם בחסדו למחות זכרו כחתף מכל פנות, ואז יאמר כל אשר נשמה באפו י"י אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, והבן:

311

שי״בוירא אלקים (בראשית א לא). עיין לעיל אצל וירא אלקים את האור (בראשית א ד): א"ת כ"ל אשר עשה והנה טוב מאוד (בראשית א לא). ר"ל הגם שכל אחד לבדו טוב, עם כל זה כולם ביחד גם כן טובים מאד והכל צריכים זה לזה, וכולם מרמזים על יחודו ואחדותו ית"ש לעד:

312

שי״גא"ת לרבות אפילו הדברים שעלו במחשבה להבראות שיצאו מן הכח אל הפועל אחר כך, צורך הן לעולם והכל לכבודו. עוד ירמוז את כל אשר עשה (בראשית א לא) , ר"ל הכולל אשר עשה, ר"ל האדם שהוא כלל כולל כל מעשה בראשית אפילו העליונים כנודע בסוד עולם קטן. וזהו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ח ה') והנה טוב מאד, טוב אדם]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

313

שי״דויהי ערב כו' יום הששי (בראשית א לא), בה"א. הנה הכנה דרבה דאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב' ע"ב) נגמר מוהיה ביום הששי (שמות טז ה) בה"א, דהכוונה בששי הידוע בסתם בחול, אז והכינו. והנה נברא האדם בששי לצורך יום השבת, והנה הכנה לשבת נכתב הששי בה"א, ללמד לאדם דעת דדוקא בששי הידוע סתם מותר להכן לשבת, והנה היות שזה היום היה ראש השנה, עם כל זה יום טוב אינו כשבת שקדוש מעצמו, מה שאין כן יום טוב כשלא היה אדם עדיין ולא קידש החודש, עדיין לא נתקדש כי החודש הזה לכם כתיב (שמות יב ב), דתלוי בבית דין של מטה (עיין ר"ה ח' ע"ב), ואם כן קודם בריאת אדם עדיין לא היה קדוש. ואם כן נשמע מזה ב' דברים, א' דקידוש החדש תלוי בבית דין של מטה, ב' כי אין יום טוב מכין לשבת, ובעי הכנה בחול דוקא:

314

שי״הויכלו השמים והארץ וכו' (בראשית ב א). הנה לפי פשוטו הוא כתרגומו ואשתכללו, היינו נתייבשו שהוא גמר מלאכה ומה משמיענו בזה ומה נתחדש לנו ידיעה בזה. וי"ל דהנה זה אינו מלאכה בפני עצמו, רק משמיענו סיום דגמר מלאכה, ועל זה נאמר אחר כך (בראשית ב ב) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וכו', בא להורות בזה לישראל עם קרובו דכל גמר מלאכה מיקרי מלאכה במלאכת שבת וחייב משום מכה בפטיש, כדמצינו ביוצר בראשית שנאמר בו ית' שביתה גמר מלאכה, הבן הדבר:

315

שי״וויכל אלקים כו' (בראשית ב ב). הנה יוקשה ויכל אלקים ביום השביע"י, ביום השש"י מיבעיא ליה. והנה כבר דרשו חז"ל במדרשים (ב"ר פ"י ט'), הם אמת ותורתם אמת. ומה שאחשוב על פי פשוטו, דהנה אין לטעות שעשה ח"ו איזה מלאכה בשבת מהמלאכות המבוארות בששת ימים, דהרי מלאכת כל יום מבואר ביומו, רק אף על פי כן לא כלו כל המלאכות רק ביום הז', כי הזמן הוא גם כן נברא כשאר הנבראים, ואם כן נבראים להתנהגות הזמן ז' ימים, וכל זמן שלא בא עדיין יום הז', אם כן לא נגמרו כל המלאכות כי חסר עדיין בריאת יום הז', וכשנברא זמן יום הז' כלו כל המלאכות. וזה יש לנו לרמז בדברי רבותינו (ב"ר פ"י ט') מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה, הבן הדבר. ואם כן אדרבה מוכח מזה ממה שאמר ויכל אלקים ביום השביעי, שהזמן גם כן נברא, והבן:

316

שי״זויכל כו' מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו כו' (בראשית ב ב). כפל הדברים. גם אומרו מקודם מלאכתו, ואחר כך מכל מלאכתו. נ"ל דהנה במעשה בראשית יש ברואים שברא הש"י בעצמו בלי אשר צוה שום בריה להוציאם, היינו ויאמר אלקים "יהי "אור (בראשית א ג), ויש ברואים שצוה הוא ית"ש בכוחו הגדול לאחרים להוציאם במאמרו, כגון תוצא הארץ דשא (בראשית א יא) , תוצא הארץ נפש (בראשית א כד), ישרצו המים (בראשית א כ). והנה הש"י צוה לעם קרובו שישבתו הם ממלאכה, וגם יצוו לעבדיהם לשבות, (וגם לא יצוו לאחרים לעשות מלאכה, והוא מדרבנן) ברוך אשר קדשנו במצותיו אשר כביכול הוא בעצמו מקיימם. וז"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו, היינו מה שעשה בעצמו כביכול בלי השפעת כוחו הגדול לעבדיו עושי רצונו: וישבות (גם כן) מכל מלאכתו וכו' (בראשית ב ב), היינו אפילו ממה שאמר לאחרים ועשו (בכוחו הגדול ית"ש), ונלמד דעת ממנו ית"ש איסור עשיית מלאכה בעצמו, וכן איסור עשיית מלאכה בעבדים, (וכן שלא יאמר לאחרים ויעשו):

317

שי״חויברך אלקים כו' (בראשית ב ג). הנה לפי פשוטו תיבת ברכ"ה כשאינו מפורש מהו הברכה, היא שתהיה השפעה מבלי מדה ושיעור, על כן אין הברכה שורה בדבר המדוד (תענית ח' ע"ב), כיון שניתן במדה וגבול. וזהו גם כן מה שאמרו רז"ל (זוהר ח"א קס"א ע"א) אין הברכה שלמעלה פחותה מאלף, כי מנין האלף חוזר לאלף, ושוב מתחיל המנין עד אלף עד לאין שיעור. וזהו ויברך אלקים וכו', שתהיה ברכת והשפעות היום ההוא מבלי שיעור. והנה כי השפעה הבאה בכל מועדי ד' מקראי קודש הוא כפי הכנת המקבל, מה שאין כן בשבת אף כי האדם אין לו כלי מוכן לקבל כל כך, כיון שהשפעתו הוא בבחינת ברכה לא יצטרך לכלי מוכשר, כיון שבחינת הברכה הוא מבלי גבול הכלי. וזהו שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"א) כל המשמר שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, הבן הדבר:

318

שי״טויקדש אותו (בראשית ב ג). לפי פשוטו קודש נקרא החכמה כנודע, ממילא ויקדש אותו הפירוש השפיע בו החכמה העליונה ותורה, על כן שבת הוא יומא דנשמתא יומא דאורייתא (זוהר ח"ב פ"ח ע"ב):

319

ש״ככי בו כו' ברא אלקים לעשו"ת (בראשית ב ג). לפי פשוטו נ"ל לפרש דלא תיקשי לן הרי עד היום הש"י עושה מלאכתו בשבת, דהנהגת כל העולמות כצמיחת הצמחים ובריאת הבעלי חיים ההווים ומתיילדים בכל יום, ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אך הוא כי מבראשית הופקדו כל הכוחות בכח הברואים להוציא ולהוליד יש מיש, ואם כן הוה כביכול כמתחיל מלאכה בערב שבת והיא נגמרת מאליה בשבת. וזהו אשר ברא אלקים לעשות, שמהיום והלאה הגם שהוא מכחו ושפעו והשגחתו ית"ש, עם כל זה כיון שהופקדו כל הכחות ביד היצורים להוציא יש מיש, הרי המלאכה נגמרת מאליה, מזה נדע דמותר לשרות דיו וסימנים בערב שבת והיא נשרית מאליה בשבת, ולתת אונין של פשתן (שבת י"ז ע"ב) הגם שכח הפועל (שנתן והתחיל הדבר) בנפעל גם בשבת, עם כל זה כיון שהמלאכה נעשית מאליה מותר:

320

שכ״א["יום "הששי (בראשית א לא) בה"א. כדי לרמז כי בי"ה י"י צור עולמים (ישעיה כו ד), על כן נחתם שם י"ה בפני עצמו בסוף מעשה בראשית. וזהו בר"ת "בקר "יום "הששי, הוא בה"י, והבן:

321

שכ״בר"ת וס"ת כל הפסוק, בגימטריא קבלת התורה ביום ו'. על דרך שאמרו רז"ל (שבת פ"ח ע"א) "יום "הששי (בראשית א לא), שהיה הכל תלוי ועומד עד ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה. וגם כן הוא בגימטריא ב' פעמים מילוי השם אדני הוא רו"ת, רמז שבאלף הששי יהיה מילוי למלכות שמים ולמלכות בית דוד שיצא מרו"ת, והבן:

322

שכ״גויכלו (בראשית ב א) בגימטריא ע"ב, עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). "ויכלו "השמים "והארץ, ר"ת השם הראשון מע"ב שמות שהם בגימטריא ויכל"ו. וכ"ל צבא"ם, ר"ת בגימטריא א"ל אדנ"י. ויכלו השמים והארץ. הוא להודיע ולהודע כי אין דבר ריק בעולם, ולא נברא שום דבר לבטלה, והכל צורך לבריאת שמים וארץ, וכל זמן שנחסר עדיין איזה בריה קטנה בעולם כאילו השמים וארץ חסרים משלימותן עדיין:

323

שכ״דוכ"ל צבא"ם (בראשית ב א), י"ל הצבא שלמעלה, כי כל דבר יש לו שר בשמים:

324

שכ״הס"ת כל הפסוק (בראשית ב א) בגימטריא או"ר חסר א', כי עדיין נחסר האור עד בא יום השבת קדש, ומשלים האור בסוד בא שבת בא מנוחה (ב"ר פ"י ט'). וגם כן ידוע בחינת או"ר הנשפע למלכו"ת שמי"ם הוא רק בחינת ו"ר בחסרון האלף הנשאר בהמשפיע, כמ"ש לעיל בפסוק בראשית בשם המקובלים. ובהחשב הממי"ן והצדי"ן לרבתי"ם, הוא בגימטריא ב' אלפים קל"ו, ובהחזרת האלפים לאלפין בגימטריא חק"ל, עיין בכוונת ליל שבת הוא סוד הויה אהיה הויה אדני, בגימטריא חק"ל ראוי לזריעה, שאז נזרעים בה נשמות הצדיקים חל"ק י"י עמו (דברים לב ט) , בסוד אשר פריו יתן בעתו (תהלים א ג), והבן. וכשתצטרף גם כן ס"ת של תיבות "יום "הששי (בראשית א לא), בגימטריא נה"ר כנודע בסוד הנה"ר, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, והבן כי הנה"ר (הוא היסוד צדיק), נמשך לחק"ל (הוא מלכות"א קדישא), ועל ידי כך מצמיח ומגדל פירות הן הן נשמות הצדיקים שבכל דור, ודעת לנבון נקל:

325

שכ״וויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב ב). על פי פשוטו נ"ל ר"ל כלה והפסיק מלאכתו, הגם שהיה באמצע המלאכה כנודע מבריאת השדים, שאמרו רז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שהפסיק כביכול באמצע המלאכה. ובזה יונח לנו למה לא אמר ביום הששי רק ביום הז', שרצונו לומר בסיבת יום השביעי בהגיע עתו עת דודים הפסיק כביכול מלאכתו, ודברי חז"ל ידועים בקבלתם האמיתיות. ואף על פי כן יש לדרוש גם כן כמ"ש וישבת ביום השביעי מכ"ל מלאכתו, אפילו מאותן הדברים שנבראו בין השמשות, כן נראה כוונת יונתן בן עוזיאל:

326

שכ״זאש"ר עשה (בראשית ב ב). נראה לרמז היות ידוע אש"ר היא בחינת בינ"ה המאשרינו עולם התשובה, ושב"ת הוא שורש לתשובה שב"ת אותיות תש"ב. על כן אשר הם (הם) האותיות קודם שב"ת, להורות שקודם השב"ת יהיה לו בחינת אש"ר, דהיינו שישוב בתשובה שלימה לקבל שב"ת מתוך תשובה, וכתוב אצלינו בסוד הפיוט (לכה דודי) מרא"ש מקד"ם נסוכה, ר"ל אתוון ראש הם קדם לאתוון שב"ת, ונרמז גם כן בסוד הכתוב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את י"י אלקיך בשמחה, ר"ל על שלא שמרו שב"ת בשמחה, שהוא תחת אשר והבן, השי"ת יזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניו:

327

שכ״חויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר (בראשית ב ב), ר"ת הא"ב וא"ם, והוא על פי מה דידוע בקבלת חכמי האמת בסוד זכו"ר ושמו"ר, הוא סוד יו"ם שבת עם לי"ל שבת, סוד א"ב וא"ם, ובסוד הכתוב (ויקרא יט ג) איש אמ"ו ואבי"ו תיראו ואת שבתותי תשמרו, תרין שבתות. (ובזה יונח לנו במה שכתב בכאן אמו קודם לאביו, והבן). וזה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתו"ת מיד נגאלין, והבן:

328

שכ״טס"ת כל הפסוק (בראשית ב ב) בגימטריא אשר"י. (הוא סוד הכתר בכל מקום כנודע), י' (הוא סוד החכמה), אש"ר (הוא סוד הבינה, להורות שביום השבת נקנה לאיש הישראלי מוחין חדשים לתורה ועבודה, בסוד נשמה יתירה בשבת, והבן:

329

ש״לר"ת (בראשית ב ב), בגימטריא רפ"ח עם הכולל. להורות שבשבת יש מקום אתנו להעלות כללות בחינת רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, והוא סוד טר"ף נתן ליראיו (תהלים קיא ה):

330

של״אג' ויברך א"ת יום (בראשית ב ג). לרבות הלילה. עוד לרבות התוספת שישראל מוסיפין, מסכים עמהם הש"י בגבהי מרומים בעליית העולמות, והברכה הוא לדעתי על פי פשוטו, היות שהוא יום שביתה ומנוחה ממלאכה ומשא ומתן, ואף על פי כן הש"י מכין מזון לכל בריותיו ביום השבת, ואדרבה מיניה מתברכין כל הימים כנודע מזוהר הק' (ח"ב פ"ח ע"א). וזה הוא גם כן באפשר כוונת רז"ל (ב"ר פי"א ב') ברכו, והבן:

331

של״ב"את "יום "השביעי (בראשית ב ג), ר"ת אי"ה. וסודו מבואר בקדושת מוסף בסוד אי"ה מקום כבודו, והכוונה על כתר חכמה בינה, והבן:

332

של״גויקדש אות"ו (בראשית ב ג). לא אמר ויקדשהו, רק ויקדש אות"ו. יש לפרש שקידש האו"ת שלו, ואין צריך ביום זה לאות התפילין, כי היום בעצמו הוא אות בינו ובין בני ישראל (שמות לא יג), ברוך הנותן מתנה זאת לעמו ישראל בקדושתו: מכ"ל מלאכתו. כנ"ל "מלאכתו "אשר "ברא "אלקים, ר"ת א"ב א"ם כנ"ל:

333

של״דלעשות (בראשית ב ג). ר"ל שבת בשבת קודש רק מכל מלאכתו, לעשות ר"ל לעשות יש מאין, אבל יש מיש לא שבת, כי גם בשבת קודש עולם כמנהגו נוהג (תנחומא תשא סי' ל"ג), ונבראים ונולדים בריאותיו העצומים הרבים, ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, נ"ל:

334

של״הברא" אלקים" לעשות" (בראשית ב ג). נחתם מעשה בראשית בחותם המלך אמת חותמו, להודיע כי הוא אחד. ר"ת בגימטריא ב' הויות וב' אהיה מלאים יודין, והנה כל הויה ואהיה מלאים יודין, בגימטריא רג"ל. והנה ב' פעמים הויה ואהיה מלאים יודין, הוא סוד אם תשיב משבת רגלי"ך (ישעיה נח יג), והש"י יראנו נפלאות מתורתו. והנה ס"ת אש"ר בר"א אלקי"ם לעשו"ת, הוא ר"ת "אם "תשוב "משבת "רגליך, ס"ת בגימטריא שיעור תחום שבת אלפים א'. הגם שהוא מדרבנן, ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא: לא נאמר ויהי ערב בשבת, כי לילה כיום יאיר כידוע למחצדי חקלא. התחלת מעשי בראשית בתיבת בראשי"ת (בראשית א א), והחתימה בתיבה לעשות. להורות כי ראשית המחשבה תלוי בסוף המעשה הוא עשיה הגשמיות אשר בו שרוי אדם יציר כפיו, והיוצר בראשית משתעשע בעבודתו, והבן. ובזה נשלם הפרשה של מעשה בראשית, הש"י יראנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטוב אות ברוב רחמיו וחסדיו, ויזכנו לעשות תשובה שלימה לפניו על דבר כבוד שמו אמן]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

335

של״ואלה תולדת כו' (בראשית ב ד). כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים (ב"ר פי"ב ג'), ומהו פסל בכאן. היינו העולמות שהיה הקב"ה בונה ומחריבן, ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ג ז'). ויציבא מלתא בסוד הידוע לחכמי האמת סוד שבירת הכלים, וידוע בסוד קדושים סוד שבירת הכלים:

336

של״ז[אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וכו' (בראשית ב ד). לכאורה פשוטו של פסוק הוא מקושי ההבנה וכמה דקדוקים יש בו. ונראה לפרש דהכי פירושו אלה תולדות השמים והארץ, ר"ל מה שנאמר עד כאן בריאת כל הברואים בשם אלקים הוא בהברא"ם, כי בריאה נאמר על המחשבה ובמחשבה עלה במדת הדין (ב"ר פי"ב ט"ו), מה שאין כן ביום עשות, ר"ל ביום העשיה בפועל היה י"י אלקים ארץ ושמים, ובמחשבה במדת הדין קדמה שמים לארץ, כי השמים אפשר להם יותר לעמוד במדת הדין מהארץ, מה שאין כן צירוף וקדימת מדת הרחמים בעשיה יצדק יותר בארץ, על כן הקדים הארץ. ויש לרמז גם כן אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב ד), ר"ל מילוי שמי"ם ואר"ץ, כי המילוי הוא כתולדה להעיקר, ומילוי שמים וארץ כזה שי"ן מ"ם יו"ד מ"ם אל"ף רי"ש צד"י עם הכולל (להורות בהתכללותם יחד), בגימטריא לבוש"י בריא"ה יציר"ה עש"יה. הכוונה לפי זה שמי"ם ואר"ץ רמז לזעיר ונוקב', תולדותיהם הם בריאה יצירה עשיה, (על כן מילוי שמי"ם אר"ץ, בגימטריא לבוש"י בריא"ה יציר"ה עשי"ה). ומפרש הפסוק מי הם, א' בהבראם הוא בריא"ה. ב' ביום הוא עולם היציר"ה, (עיין בספר מאורי אור מערכת אות היו"ד סימן ח'), וז"ל שם יו"ם עם הכולל גימטריא אל הויה (תהלים קיח כז) , כי בחינת יו"ם הוא הנהגת היצירה עכ"ל:

337

של״חעשות (בראשית ב ד) הוא עולם העשיה, הן המה לבושי שמים וארץ זעיר ונוקב' דאצילות, ובכל אחד מהעולמות יש י"י אלקים ר"ל זעיר ונוקב'. ולפעמים נקראים אר"ץ ושמי"ם על שם קבלתם, והבן כי יראתי בפצותי פי:

338

של״טר"ת כל הפסוק (בראשית ב ד), בגימטריא ד' שמות אד"נ, בריבוע כזה א' א"ד אד"נ אדנ"י, הוא סוד המלכות בכל אחד מהד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, שהוא ראשית המחשבה וסוף המעשה בכל עולם, ומלכו"ת מעולם שלמעלה נעשה כתר לעולם שלאחריו למטה ממנו, בסוד מלכות"ך מלכו"ת כל עולמ"ים (תהלים קמה יג). וזה עיקר כוונת היוצר כל להתגלות בחינת המלכות להקרא מלך, ולהיות מלכותו בכל משלה אמן]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

339

ש״מוכל שיח השדה וכו' (בראשית ב ה), על פי האמור בפסוק ומלאו את האר"ץ, אמר וכל שי"ח, בגימטריא ג' פעמים ק"ו, היינו ג' קוי חסד גבורה תפארת חס"ד "דין "רחמים: השד"ה (שדה אשר ברכו ד' (בראשית כז כז) חקל תפוחין, ואמר השד"ה גימטריא שד"י הנמשכין על ידי הצנור הק' האומר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א)), טרם יהיה בארץ (היינו לא היו נמשכין בייחוד במ"פ), וכל עשב השדה טרם יצמח, (כי על ידי היחוד נכללים החסדים והגבורות הויה אלקים ומתמלאים בריבוי כענין צמיחה. והנה מילוי הויה הוא ע"ב, ומילוי אלקים הוא ש', וזהו עש"ב השדה טרם יצמח) כי לא המטיר י' אלקים על הארץ, (המטיר לשון מטרו"ניתא ולשון מטרו"ן, והבן כי יראתי). ואדם אין לעבוד את האדמה, (שיפעול כל זה על ידי מעשיו הטובים), והשם הטוב יכפר בעדינו:

340

שמ״אואד יעלה מן הארץ וכו' (בראשית ב ו). רמז הגם שאדם אין וכו' ואין מי לעורר מיין נוקבין, וכוונת היוצר כל שיהיה הכל נעשה על ידי איתערותא דלתתא, ובכאן הספיק מחשבתן של ישראל וכו', היינו שעלה לרצון לפניו במחשבה מה שיהיה לו תענוג מעבודת האדם על הארץ, וזהו הספיק למיין נוקבין (וכן קודם התחלת בריאת העולם), והוא כדמיון האד העולה מן הארץ לצורך הגשם עלי ארץ שאינו ממשיי, האד הזה גשם ממש, עם כל זה על ידי התעוררת האד הזה מתהווה גשם. והנה לפי הפשוט כיון שהוא סיפור המעשה מה דהוה, הוה ליה למכתב ואד "עלה, מה יעל"ה. אך הוא הוספת היו"ד לרמוז על המחשבה, כמ"ש כי יו"ד רמוזה במחשבה. ועוד ירמוז יעל"ה, להתבונן כי כן יהיה כל ימי עולם יעלה תמיד איתערותא דלתתא, ועל ידי כך איתער עובדא לעילא, ואפילו ח"ו אין זכות ומצטרכים לנס להוושע, מספיק מחשבתן של ישראל מה שיסגלו מצות ומעשים טובים אחר כך בעת הישועה, זה תעמוד למיין נוקבין. וזה אשר פרשנו ברוך י' אלקי ישראל עושה נפלאות לבד"ו דייקא (תהלים עב יח), מבלי התעוררת מיין נוקבין בפועל, יעויין אצלינו בדרושי חנוכה: והנה תתבונן עוד אמר ואד יעלה מן הארץ וכו' והשקה פני האדמה (בראשית ב ו). התחיל בארץ וסיים באדמה. אך הוא להורות דכל העולם מתמצית ארץ ישראל הוא שותה (תענית י' ע"א), ובאיתערותא דארץ ישראל ניזון כל העולם, וכן ישראל יושבי הארץ בזכותם ניזון כל העולם.

341

שמ״ב[וכל שי"ח וכו' וכל עש"ב וכו' על האר"ץ ואדם אין לעבד את האדמ"ה (בראשית ב ה) ואד יעלה מן האר"ץ והשקה את כל פני האדמ"ה (בראשית ב ו). להבין מקראי קדש הללו יש לדקדק טובא, א' כפל הלשון שיח טרם יהיה בארץ ועשב טרם יצמח. גם שנותו את טעמו משי"ח לעש"ב. ב' נתינת טעם כי לא המטיר וגו', היש מעצור לה' לברוא בלא מטר כמו כל מעשה בראשית מאין ליש. ג' שנותו את טעמו מאר"ץ לאדמ"ה. ד' להבין מאי וא"ד יעלה. ה' ריבוי האתי"ן לעבוד א"ת האדמה, א"ת כ"ל פני האדמה. גם ריבוי הכ"ל. ועוד שארי דקדוקים יובנו מתוך דברינו. על כן נאמר על פי הקדמות מספרי קדש, כי הפסוק מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים. א' שי"ח, ידוע מספרי מקובלים כי רומז ליסוד צדיק בהתכללותו עם נצח הוד, כי ג' ענפי השי"ן מרמזים לנצח הוד יסוד, וח"י נקרא יסוד צדיק ח"י עולמים, ובניהו בן יהוידע בן איש ח"י (שמואל ב' כג כ), עוד יוס"ף בני ח"י (בראשית מה כח), והבן יעויין כל זה במאורי אור מערכת השי"ן סימן כ"ז. ב', עש"ב, מרמז לחסד גבורה תפארת ע"ב ש', ג' ענפין. גם אלקי"ם דיודין והויה דיודין, גימטריא עש"ב כמבואר בספר הנ"ל מערכת אות העי"ן סימן ס"א. ג', אר"ץ, מרמז לנוק' מלכות שמים, כשיש יחוד וזיווג והוא גימטריא אלקים באלפין ומרמז לפנימיות המלכות, מבואר בהנ"ל מערכת האל"ף סימן קכ"ו. ד', אדמ"ה, נקרא עולם הבינ"ה, לשון אודם על שם שדינין מתערין מינה, מבואר במערכת הנ"ל סימן ל"ד. ה', מט"ר, סוד החסדים דשריין בפום וכו', גימטריא רמ"ח עלמין עם הכולל, מערכת אות המ"ם סימן כ"ה, ושם מבואר גם כן מט"ר גימטריא ע"ב ס"ג מ"ב ב"ן עם י"ו אותיות השורש עם הכולל. ו', אד"ם סתם שם מ"ה דאלפין, מרמז לזעיר אנפין מבואר שם ובכל ספרי המקובלים. ז', א"ד, הוא סוד המיין נוקבין א"ד מאד"נ ומרמז לה' גבורות, שם. ח', את, נקראת המלכות בקבלתה כל החסדים מא' ועד ת', שם וכן הוא בכל ספרי קבלה. ט', כל, נקרא היסוד צדיק כולל ה' גבורות וה' חסדים, שם ובמקובלים. ומעתה בין והתבונן וכל שי"ח השד"ה (ר"ל יסוד הכולל נצח הוד), טרם יהיה באר"ץ (ר"ל במלכות שמים בזווג השלם להיקרא בחינת אר"ץ), וכ"ל עש"ב השד"ה (ר"ל ענפי חסד גבורה תפארת, אשר גם כן כולל אותם מדת כ"ל היסוד צדיק ומשפיעים למלכות שמים), טרם יצמח (להוציא נשמות חדשות והשפעות טובות על ידי היחוד השלם), כי לא המטי"ר י' אלקים על הארץ (כי לא היה עדיין השפעות החסדים המרומזים בלשון מט"ר לבחינת ארץ. ולזה אמר י"י אלקים להתכלל במדת כ"ל ה' חסדים וה' גבורות להשפיעם למלכות שמים), ואד"ם (ר"ל זעיר אנפין בכללותו בפרצוף השלם), אין לעבוד א"ת האדמ"ה (ר"ל להשפיע כללות החסדים מא' ועד ת', אשר מקבל מהאדמ"ה הוא סוד בינה העליונה להשפיע למלכות שמים בחינת א"ת, להיות כי לא היה עדיין אתערותא דלתתא סוד מיין נוקבין, כי לא היו עדיין ישראל בעולם, אך מחשבתן של ישראל קדמה להיות בבחינת אר"ץ כלול נשמת בני ישראל עם קרובו, ועבר ועתיד אצלו ית' שוה, על כן כשהעלה ית' השעשוע והתענוג שיהיה לו מישראל עם קרובו, זה הועיל במקום מיין נוקבין שישראל פועלים בפועל אחר בריאתם. לזה יאמר) וא"ד (היא בחינת מיין נוקבין), יעל"ה (ר"ל מה שיהיה עולה מן הארץ, זה הועיל לעליה ממש גם כעת, ועל ידי זה) והשקה א"ת כ"ל, (ר"ל והשקה לא"ת למלכות שמים, כ"ל מדת יסוד צדיק השקה לא"ת פני האדמ"ה, השפעה שמקבלים מבינה העליונה, והמ"י דבר מתוך דבר, כי מורא על ראשינו להרחיב הדיבור במקום שאין לנו עסק, ובפרט בגוף שלא נטהר עדין מחלאת זוהמתו, הש"י יכפר בעדנו]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

342

שמ״גוייצר י' אלקים את האדם (בראשית ב ז). קרוב לפשוטו אומרו וייצ"ר, ולא ויברא או ויע"ש. דידוע כי קודם החטא היו העולמות במעלה מכמו שהן עתה, והיה מקום פנוי כל מה שהוא עתה עשרה דרגין דעשייה, וגם מקום ד' תחתונת דיצירה, ואם כן קרקע העשיה היתה במקום שמתחיל עתה ו' ראשונות דיצירה, עד אחר החטא שירדו העולמות ממדריגתן י"ד מדרגות הנ"ל, בסוד מי שאמר לעולמו ד"י (חגיגה י"ב ע"א). ועתה כעת אפילו בשבת שהעולמות מתעלים אל מקום אשר היו שם אהלם בתחילה, ונשאר מקום פנוי כידוע מסוד תחום שבת, וסוד מחלליה מאן דעייל לחלל דילה (זוהר ח"א ו' ע"א), אף על פי כן העליה הזאת אינה רק בסוד פנימיות העולמות, אבל החיצונית נשאר כמו שהיה, דהרי עינינו רואות דאנחנו בשבת במקום אשר היינו בחול, רק שנפשותינו מתעלים ומרגיש הארת השכל יותר בשבת, והסיבה הוא להיות שהגופות שלנו הם כעת מעשיה ממש מוגשמות, כי נעשה כתנות עו"ר משכא דחוויא, מה שאין כן קודם החטא היה כתנות או"ר (זוהר ח"א ל"ו ע"ב) , כי גם הגוף היה ספיריי עד לעתיד במהרה בימינו שיתוקן החטא, אז והמשכילים יזהירו כזהר וכו', אז גם חיצוניות העולמות יתעלו. ומעתה תבין אומרו בבריאת גוף האדם וייצר, מה שאין כן אחר החטא אמר (בראשית ג כא) ויעש י' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עו"ר:

343

שמ״דוייצר (בראשית ב ז). בתרין יודין. הנה דרשו רז"ל (ברכות ס"א ע"א) בשני יצרים דיצר טוב ויצר הרע, וכן תרגום יונתן. ויש להתבונן למה נרמז ביודין ולא בווין. והנראה דהנה היו"ד מורה על המחשבה, והוא"ו על המעשה. הנה האדם קודם שמהפך המר למתוק, (היינו היצר הרע שיהיה יצר טוב, כענין שאמר דוד (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, היינו חלל השמאלי שבלב ששם משכן היצר הרע, כבר נשאר חלל כי כללו ביצר טוב שבימין (עיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה)), הנה הגם שאינו עובר עבירות בפועל, עם כל זה מתאווה במחשבה להיתר ולאיסור, וזה מדת כל אדם על פי הרוב, הגם שבמעשה אין שליטה ליצר הרע כמו ליצר טוב, כי הדעת אינו מניחו, אבל במחשבה הן המה שולטים על העיר קטנה, (עד שהאדם יפעול בתורתו ומצותיו להפכו לטוב), על כן וייצ"ר בתרין יודי"ן, כי היו"ד מורה על המחשבה, כי השני יצרים שולטים כאחד במחשבה, מה שאין כן במעשה ניתן השכל במרומים רבים להתגבר, על כן נרמז רק וא"ו אחת, כאשר תעיין בספר התניא תבין כל הדברים:

344

שמ״העפר מן האדמה (בראשית ב ז). כבר דיברו בו חז"ל ברוח קדשם. ולפי הפשט יתכן לומר שמשמיענו שנברא מן העפר הדק שהוא על פני האדמה שהוא קרוב ליסוד הרוח ויש בו בחינת יסוד הרוח, כידוע מענין כללות היסודות ממקום חיבורם, על כן גם בגוף זולת הנשמה יש בו חיות מעט הנקרא הבלא דגרמי כידוע, והנסיון מעיד מענין גידול השערות וצפרניים:

345

שמ״וויפח באפיו וכו' (בראשית ב ז). מדקאמר ויפ"ח משמיענו שהנשמה הוא חלק אלקי ממעל, כי מאן דנפח מתוכו נפח כמ"ש בזוהר הק':

346

שמ״זבאפיו (בראשית ב ז). נשמע שעיקר החיות הוא באפיו, ונפקא מינה לדינא לענין מפקחין את הגל בשבת עד החוטם כנודע (יומא פ"ה ע"א). והוא הנרמז במסורה ויפח באפי"ו, כל אשר נשמת רוח חיים באפי"ו (בראשית ז כב), והבן:

347

שמ״חויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). כל מקום שנאמר ויה"י הוא לשון צער (מגילה י' ע"ב), רמז למה שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מכ"ב) בעל כרחך אתה נוצר, כי הנשמה בבואה מעולם העליון להתחבר בגוף היא בעל כרחה, כי רע בעיניה חומריות העולם הזה. וזהו ויה"י האד"ם (צער גורם האדם) לנפש חיה, כי הוא דמיון התחברות המלאך אל הבהמה, אבל כן גזר היוצר כל הוא אלקינו, ועל ידי התורה ומצות יקבלו ביחד שכרם משלם:

348

שמ״טורמז עוד ויה"י האד"ם לנפש חיה כו' (בראשית ב ז). הוא סוד השארת הנפש, רצ"ל נתהווה האדם לנפש חיה לעולמים, לא תמות במיתת הגוף. ורמז עוד ויה"י האד"ם, על פי מ"ש לעיל ויה"י (בראשית א ג) רמז לצמצום, כמ"ש בזוהר (ח"א ט"ז ע"ב) "יהי "אור דא התפשטות, ויה"י אור דא צמצום. אם כן ויה"י רמז לצמצום, (מזה שפטו רז"ל (מגילה י' ע"ב) כל מקום שנאמר ויהי וכו'), ולפי זה הפירוש הוא כך ויהי האדם לנפש חיה, האדם מגביל ומצמצם בתוכו הנפש חיה, כענין שאמרו חז"ל (ברכות ס' ע"ב) ומפליא לעשות, אם יעשה האדם בנוד מלא רוח נקב כחודה של מחט וכו', והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו (עיין שם בתוס' ד"ה מפליא בשם ב"ר פ"א ג'). והוא המבואר בתורה ויפח באפיו (ממקום אחר) נשמת חיים, (אם כן היא כדמיון הנוד שנופחין אותו רוח), ויהי לנפש חיה (רצ"ל צמצם האדם בתוכו את נפש החיה בגזירתו ית"ש). ורמז עוד ויפ"ח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז), היינו אור פנימי שבאדם, ויהי האדם לנפש חיה, היינו האור מקיף שאינו מוגבל בכלי:

349

ש״נ[עפ"ר מן האדמה (בראשית ב ז). עפ"ר ר"ל על ידי המלכות הנקרא עפ"ר, (גימטריא קפ"ד קס"ו בקבלתה אלו השמות מהבינ"ה), מן האדמ"ה (היא הבינה שמשם נשפע הנשמות של ישראל למלכות שמים), א"ת האד"ם עפ"ר מן האדמה ויפ"ח, ס"ת תמ"ר סוד המלכות חנ"ה הוא סוד הבינה. וגם כן תמ"ר ממנה יצא חוטר מגזע ישי מלכות בית דוד, הוא אדם בעצמו והוא מלך המשיח, ומחנ"ה יצא הנביא אשר משח למלכות בית דוד, כאשר אמרה רמה קרני בי"י (שמואל א' ב א):

350

שנ״אא"ת האדם. א"ת לרבות הנוקב' המשלמת בניינו:

351

שנ״בויפח באפיו נשמת חיי"ם (בראשית ב ז). לא אמר נשמת חיה, רק חיים. ר"ל נשמת החיי"ם העליונים המשכילים:

352

שנ״גויפח" באפיו" "נשמת" חיים". ס"ת חות"ם, כן הוא בבעל הטורים. ונרמז בזה ג' מילואי אהיה בגימטריא חות"ם, והיא חומת ירושלים וסוד תחום הקדושה. והנה התחיה במהרה בימינו יהיה על ידי השמות אהיה לשון זמין אנא, וכן מיתה הוא בגימטריא הג' מילואי אהיה, כי היא כעת טובה גדולה למען נחיה לאורך ימים בעולם שכולו ארוך על ידי התעכלות זוהמת הנחש, ובלע המות לנצח וימלא כבוד השם את כל הארץ, ועמו מקור חיים ונהיה דבוקים בחיי החיים אין סוף ב"ה וב"ש, והמ"י וידום. ועל כן נרמז בס"ת באפיו" נשמת" חיים" ויהי" האדם" לנפש חיה", ס"ת וימ"ת מש"ה (דברים לד ה). שגם אדונינו משה שהוא מבחר מין האנושי, יסתלק מהעולם עד זמן התחיה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאי'. ממילא נבין שטובה גדולה היא לעולם כל זמן שלא נטהר העולם מחלאת זוהמת הנחש, כי הגם שבמעמד הנכבד בימי אדונינו משה נפסקה הזוהמה (עיין שבת קמ"ו ע"א), עם כל זה על ידי העגל חזרה הזוהמה (עיין זוהר ח"א נ"ב ע"ב), ונגנז ארון הקדש אדונינו משה אדון כל הנביאים, עד כי יתגלה במהרה בימינו עם משיחנו. וכל זה נרמז בהתחלת בריאת האדם בדברי המגיד מראשית אחרית לישראל עם קרובו וינוחמו בכפלים:

353

שנ״ד"האדם "לנפש "חיה (בראשית ב ז). ר"ת, כמו ר"ת "חנון "המרבה "לסלוח (תפלת י"ח). לרמוז התשובה תיכף מבראשית, וגם כן ר"ת "הושיענו "למען "חסדך (תהלים ו ה). כי ורב חסד (שמות לד ו), מטה כלפי חסד תמיד לישראל עם קרובו (ר"ה י"ז ע"א):

354

שנ״ההאדמה" ויפח" באפיו" נשמת" חיים" ויהי", ס"ת חו"ה ימ"ת. נרמז תיכף כי חו"ה תסובב המיתה לאדם, והכל נרמז בתורה הק' תיכף, כי אם לא היה זה תיכף שורש בבריאה, לא היה מתהווה הדבר הזה. ומי שאינו מבין דבר לאשורו ולא שימש חכמים בדבר זה להבין ההכרח וצדק וידיעה ובחירה, אל יהרס לשאל כי לא יעלה בידו, ויאמין בטובת יוצר בראשית המטיב לברואיו ובפרט לישראל עם קרובו:

355

שנ״וויה"י, ר"ת "ומי "יודע "החכם "יהיה (קהלת ב יט), כן קבלתי]. (עד כאן מועתק מספר דרך עדותיך):

356

שנ״זויטע (בראשית ב ח). ג' במסורה בתורה, א' דין. ב' ויט"ע אשל בבאר שבע (בראשית כא לג). ג' ויט"ע כרם בנח (בראשית ט כ). נרמז ויטע י' אלקים גן בעדן, בשביל מי נטע זה הגן, ויטע כר"ם כי כרם י"י צבאות בית ישראל (ישעיה ה ז), ועל ידי זה איזה סיבה יוכלו לבוא אל הגן עדן, אמר ויטע אשל היינו התורה, שהיא אש"ל וחבל (מלשון אשלי רברבי), לקשר הנשמה אל הגן עדן ותאכל ותשבע ותותר:

357

שנ״חויטע וכו' (בראשית ב ח). אומרו ויט"ע, ואחר כך וישם שם את האדם, ואחר כך ויצמח (בראשית ב ט). הנה כפי הנראה הוא כדמיון האדם הנוטע זרע אילנות מקודם, ואחר כך מצמיחים האילנות. ולכאורה אינו מובן הדבר ביוצר כל הוא אלקינו, אך הוא להורות שכל שכר הגן עדן האדם מכין לעצמו, דהש"י ברא את הגן עדן בהכנה, ויש בו כח להצמיח לכל אחד שכרו כפי אשר יפעול לעצמו על ידי תורתו ומצותיו, על כן מעשה הש"י נקרא נטיעה כביכול, דמיון הנוטע גרעין פרי האילן בארץ שהאילן הוא בכח בהגרעין, וכאשר ירד הגשם על הארץ יצמיח ויתגדל האילן מעט מעט, עד אשר יתגדלו ענפיו ופוארותיו כגובה ארזים. כן כביכול הש"י ויט"ע וכו' עשה ההכנה, ואחר כך ויש"ם שם את האדם, ועל ידי מעשיו ויצמ"ח וכו', וכן הוא כל ימות עולם חלק כל צדיק בגן עדן, הוא בכח עד בוא הצדיק הזה לעולם ויתעסק בתורה ובמצות, יצמיח את חלקו ויוציאנו מכח אל הפועל. ותרויח בידיעה זו ענין גדול, דהנה כל צדיק בדורו כאשר ישלים שנותיו בתורה ועבודה יתנו לו חלקו בגן עדן, וכי סלקא דעתך שעד בא זמן הצדיק הלזה היה חלקם בגן עדן בריאה לריק ח"ו, זה לא יתכן. אבל לפי האמור יובן, שכל צדיק מכין לעצמו גן עדן. ותתבונן לפי זה ענין התרחבות ארץ הקדושה בזמן שכל יושבים עליה (גיטין נ"ז ע"א). ובזה יונח לנו תיבת מקד"ם, שהתורה משמיענו זאת ויטע י' אלקים גן בעדן מקד"ם, ר"ל קודם ששם בתוכו את האדם, ואחר כך וישם שם את האדם ואחר כך ויצמח וכו', יובן לנו מזה שכל מה שיסגל אדם תורה ומצות, יתרחב גן עדניו עד אין משער:

358

שנ״טאשר יצר (בראשית ב ח). הנך ב' תיבות מיותרין. אך הוא להורות היאך היה אדם יכול להיות בגוף בגן עדן, והרי עינינו רואות שאדם אינו יכול לעלות לגן עדן עד אשר יתפשט מן הגוף. אבל הענין הוא להיות שאחר החטא נתהווה ירידה לעולמות ועולם העשייה נתגשם בלבושים גשמיים, מה שאין כן קודם החטא היה עולם עשיה במקום ו' ראשונות דיצירה, אם כן גם גוף האדם היה ספיריי כדמיון המלאכים שבעולם היצירה, על כן היה באפשרי להיות בגוף ונפש בגן עדן הרוחניי:

359

ש״ס[ויטע וכו' א"ת האדם אש"ר יצ"ר (בראשית ב ח). להבין ריבוי הא"ת, גם תיבות אש"ר יצ"ר מיותרים. גם צריך להבין תיבת ש"ם, היה לו לומר וישם ב"ו. והנראה דהנה כוונת היוצר בראשית בבריאת אדם להיותו דבוק בו ית', ולהיותו סוד מיין נוקבין לצורך כל העולמות, ויהיה הוא המייחד כל העולמות ברבות השפע והתענוג מחיי החיים אין סוף ב"ה וב"ש. והנה יהיה באפשר על ידי הדביקות והתענוג העצום בהדבק האדם בו ית' יתבטל ממציאות, כי כל דבר השואף אל שורשו ירצה להתבטל ולהיכלל בשורשו, כמו שאנו [נראה שצ"ל רואין] בשהלבת העולה על מוקדה, אשר תמיד ישאף ויגבה עצמו למעלה אל יסוד האש, רק כל זמן היותו נאחז בפתילה הגשמיות אי אפשר לו להיפרד, על כן יבער הפתילה עד תומה, ואחר כך כלה חיש מהר ינוס למעלה אל שורשו, הגם שבאמת בשורשו מתבטל ביסוד האש שתחת גלגל הירח, עם כל זה כך היא המדה. והנה גם באדם יש באפשר להתבטל על ידי דביקותו בחיי החיים כתשוקת החלק אל הכל, ולא כן כוונת היוצר כל, רק להיות לו תענוג תמידיי על ידי דביקותו ולא יתבטל, על כן ציוונו לעובדו באהבה (הוא התשוקה הנכבדת), ובירא"ה (הוא להתרחק בכל פעם מגודל מוראו ית'), ועל ידי כך יהיה לו תענוג תמידיי, ויהיה לו קיום בגוף ונפש, והרי זה כענין שעשה המאציל ב"ה בכל העולמות צמצום והתפשטות, והדבר ידוע למבינים. והנה תיבת ש"ם מרמז בכל מקום לצמצום והתפשטות, כי הוא בגימטריא "הויה (הוא התפשטות השפע והויה בכל הנבראים), שד"י (הוא ענין הצמצום בסוד שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), והבן). ולזה ידוקדק בכאן וישם ש"ם, (ר"ל בחינת ש"ם היא צמצום והתפשטות יראה ואהבה שם), א"ת האדם (ר"ל עם האדם הקנה לו בחינת ש"ם), אש"ר יצ"ר (מפרש הטעם למה, כי להיות אדם יציר כפיו יתאוה וישתוקק להיכלל בשורשו, וכשלא יהיה לו בחינת הצמצום יתבטל ממציאותו, והמ"י הדבר הנכבד הזה):

360

שס״אר"ת כל הפסוק (בראשית ב ח), בגימטריא שפ"ה. עיקר בריאת האדם שיהיה עוסק בתורה בשפתותיו ויהגה בה יומם ולילה, והוא בגימטריא שכינה, הכוונה שיהיה עיקר השראת השכינה בתחתונים:

361

שס״ביש לרמז בפסוק ויטע י' אלקים ג"ן, ר"ל הג"ן סדרים דאורייתא, בעד"ן הוא לשון התקשרות ודביקות, כמו התקשר מעדנו"ת כימה (איוב לח לא), ר"ל שברא מקדם לעולם ענין עסק התורה בדביקות הנפלא, שעל ידי זה יוכל להדבק בו י"ת. וזהו וישם שם את האדם אשר יצר, כענין שכתבתי למעלה, והבן. וירמוז עוד ויטע יי אלקים ג"ן, ר"ל במי נוטע הש"י הג"ן סדרין דאורייתא, בעד"ן מקד"ם, ר"ל במי שמקשר ומדבק את עצמו מקודם, ר"ל קודם שילמוד מקשר את עצמו בהבורא ית', אזי ויש"ם ש"ם א"ת, ר"ל השכינה נקראת א"ת כנודע, ר"ל על ידי הדביקות באה השכינה לשם לשמוע בקולו. ואל תתמה על בריה קטנה שתפעול כל זה, כי הנה הוא האדם אשר יצר יציר כפיו, על כן המו מיעיו לו ובכל מקום אשר יזכיר את שמו, יבא הש"י אליו:

362

שס״גמן האדמה וכו' נחמד למראה וטוב למאכל (בראשית ב ט). הנה יתמה כל משכיל על שנותו את טעמו מג"ן לאדמ"ה. ורש"י ז"ל פירש לענין הגן הכתוב מדבר, ויקשה למה לא אמר ויצמח י' אלקים מן הג"ן. גם מ"ן האדמה, הוה ליה למימר מהאדמה. גם למה משבח את פירות הגן דייקא באלו הב' נחמד למראה וטוב למאכל, ובעץ הדעת לקמן אמר תוארים אחרים. ויראה לי על פי פשוטו, שתורתנו הקדושה מלמדנו דעת להוציא מדרך המינין והאפיקורסין אשר אין להם חלק בד' ובתורתו הקדושה, ואינם מאמינם שהאדם נברא שיהיה חי וקים לעולם, כי על פי הטבע הותך ממנו בכל יום חיותו מבית ומבפנים עד כי יותך ממנו מכל וכל, ולכן אי אפשר כלל לחיות בלי מאכל ומשתה, כי ברוב ההתכה בזמן מועט יפסק חיותו, אך המאכל והמשתה מחזירים לו ההתכה אך לא מכל וכל, על כן כמעט מעט יחסר ממנו עד ישוב לעפרו, וזה דבר שאי אפשר בשום פנים שהמאכלים יחזירו לו בכל זמן כל ההתכה מחום הטבעי, כי זה כעת נמנע כאשר ידוע לחכמי הטבע, על כן באה תורתינו הק' ללמדנו דעת כי באמת היה לו באפשרי להיות קיים באישו עד עולם, כי הנה הפירות אשר נבראו אז קודם חטא האדם, היו מצמיחים מן האדמה העליונה, על כן חוק וכח ניתן להם להיותם מחזירים ההתכה בלי גירעון. וז"ש כל עץ נחמד למראה, ר"ל כל הפירות היו נחמדים למראה, שלא היתה האכילה מהם על דרך תאות יצר הרע, רק שהיו נחמדים למראה שהשיגו על ידם כל אחד במקום שמרמז, כי העולם הזה הוא כעין חותם קטן לכל העולמות, והיו אז נכרים כל אחד למקום שמרמז, והיתה האכילה מכל אחד לתקן את שורשו במקום עליון לא על דרך תאוה, ועל ידי זה היה בהם כח להחזיר ההתכה בלי גירעון. מה שאין כן שכל האכילות על ידי יצר הרע ועל דרך תאוה, אי אפשר להמאכלים להחזיר ההתכה. (ותבין על ידי זה מה שקראו בזוהר הק' (ח"ב קפ"ג ע"ב) למצה נהמא דאסוותא, כיון שהוא ראשית המצוה אכילה ראשונה אשר ציונו הש"י, והבן). וז"ש שכל עץ היה נחמד למראה, להבין ע"י שרשם במקום עליון, וטוב למאכל בהחזיר ההתכה הראויה ואכל וחי לעולם, נ"ל. על כן תמצא ר"ת כל הפסוק, בגימטריא שי"ב מנין י"ב צירופי הויה, להיות קודם החטא היה סוד הויה וקיום לכל הנעשים, ובכל דבר השיג איזה הויה מרמז, בסוד מה רבו מעשיך הויה (תהלים קד כד), כי בכל אחד נרמז השם הויה המהווה כל הברואים, על כן גם לו ניתן על ידי המאכלים הויה וקיום. וזה סוד לדעתי שנאמר באדונינו משה כשעלה למרום ונתקיים בלא אכילה ושתיה הגשמיות, נאמר עליו (תהלים סח יט) עלית למרום שבית שב"י לקחת מתנות באד"ם, ר"ל אותן המתנות שנמסרו לאדם הראשון, מה שאין כן כעת נתהפך ליב"ש, שמתייבש הליחות והחיונית מעט מעט, עד יחיש השם מעשיהו להאכילנו מסעודה המוכנת לצדיקים במהרה בימינו אמן:

363

שס״ד"ועץ "הדעת "טוב "ורע, כמנין השם הויה. הבן הרמז שלא לקצץ בנטיעות, כי הכל יחודו ואחדותו ית"ש, ויראתי בפצותי פי והמ"י וידום. ס"ת הדעת" טוב" ורע", בע"ת. לכל יש ע"ת (קהלת ח ו). והכל יפה בעתו (קהלת ג יא), והבן עיני כ"ל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעת"ו (תהלים קמה טו), והבן הרמזים האלו:

364

שס״הוהנה נרמז עוד דבר אחד למשכילים ועץ החיים בתו"ך הגן, ר"ל באמצע ג"ן, ר"ל כשתמלא ג"ן כזה גימ"ל נו"ן, אותיות האמצעים הם ימ"ו, ר"ת "ונהר "יוצא "מעדן (בראשית ב י), והבן כי על ידי זה על ידי הנהר היוצא מעדן, עץ החיים בתוך הגן, והבן. וזהו שנסמך אחר כך פסוק י' ונהר יוצא מעדן להשקות א"ת הגן, א"ת לרבות כל המקבלים חיותם מהג"ן המדה הנודעת לחכמי ישראל, ומשם יפר"ד משם מתחיל עולם הנפרדים, והי"ה לארבעה ראשים, תיבת והי"ה מיותרת. אך להורות דעל ידי השם הויה הנחתם בכל הנבראים, מתחלק בכל עולם לד' ראשים, וכן הם ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. והנה יש מקום אתנו לפרש הארבע נהרות על הד' עולמות, הש"י יהיה בעזרנו על דבר כבוד שמו, ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, וכתר תורה הפקר לכל ישראל:

365

שס״ושם האח"ד פישון (בראשית ב יא), לפי סדר לשון הפרשה שם הראשון היה לו לומר, כמ"ש רש"י על ויהי בוקר יום אחד (בראשית א ה), וכן הקשו המפרשים בכאן. ולדרכינו יאמר בכאן שמרמז על עולם האצילות, והוא כשלהבת הקשורה בגחלת בעולמות אין סוף, ולא יתייחס עם הג' עולמות שלאחריו רק במציאות, על כן יאמר האחד, כי הוא אחד בפני עצמו ואין שני שלאחריו דומה לו, ונקרא פישו"ן על שם שמימיו מתברכין ועולין בכל פעם ומשקין את כל העולמות. האחד פישון, בהחשב הנו"ן רבתי לת"ש כנודע מספר המנצפ"ך ועם הנקודות, בגימטריא זה בית יעקב ואבן ישראל עם הכולל, לכוללם יחד בפרצוף וביחוד השלם, והמ"י שנתייחד בכל מקום ליעקב בי"ת, ולישראל לפעמים אב"ן (בראשית מט יד), כל אלו הפרצופים בעולם האצילות כולו קדש להשם כשלהבת הקשורה בגחלת, ונקרא פישו"ן לשון פי שנים, והבן בהתחלקות הפרצופים ויונעם לך. עוד פישו"ן בהחשב הנו"ן לת"ש, בגימטריא כאן יחו"ד יעק"ב ישרא"ל רח"ל לא"ה. עוד הוא בגימטריא ד' פעמים עד"ר, כי מכאן השתלשלות הד' עדרים, הן הן חיילות המלאכים בכל עולם ועולם, בסוד מרכבו ארגמ"ן (שיר השירים ג י), מיכאל גבריאל רפאל אוריאל או נוריאל, והבן. עד"ר בגימטריא רח"ל לא"ה, ובכל עולם יש בחינה זו. ובאפשר יובן על ידי זה ויסע ישראל ויט אהלה מהלא"ה למגדל עד"ר (בראשית לה כא), ואין כאן מקומו. עוד ירמוז פישו"ן עם הנקודות, ובהחשב הנו"ן לת"ש, בגימטריא אל"ו הל"ב נתיבו"ת חכמ"ה, נקרא פישו"ן פי שונה הלכות (תיקו"ז נה פ"ח ע"א), והבן:

366

שס״זהוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. להבין זה לדרכינו. נקדים ידוע דשורש הדינים הם קדושים, והם במעלה על החסדים כידוע מעלת הזהב על הכסף, רק בהשתלשלותם למטה ונמסרים לכוחות הדין, יתהווה מזה עונשים בגזירת הפועל הכל למענהו אשר ברא כולם בחכמה. וזה סוד המתקת הדינים בשרשם, כי מי שיש לו לב מבין כשרואה איזה עונש על שונאי ישראל, אזי מעלה במחשבתו מהיכן נשתלשל זה מעולם ועד עולם, עד הגיעו בדביקות מחשבתו לעולם האצילות, ושם הוא במעלת הזהב על הכסף דינים קדושים וטהורים ונמתק הכל, והבן. עוד נקדים מה דידוע כי בחינת דכורא הוא תמיד בסוד החסד, והנוק' בסוד הדין. עוד נקדים מה דידוע דאסור לקצץ בנטיעות (עיין חגיגה י"ד ע"ב) , רק להאמין ולידע כי הכל אחדות ומלכותו מלכות כל עולמים, וזה היה חטא אדם הראשון שאמרו רז"ל (תקו"ז סט קי"א ע"ב) שקיצץ בנטיעות כידוע, (ועל פי מה שנכתוב אי"ה תבין מפני מה הפסיק מסיפור אדם הראשון וסיפר בנהרות). עוד נקדים מה דידוע אד"ם, בגימטריא שם מ"ה. חו"ה בגימטריא המילוי של שם מ"ה, בסוד אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש (ברכות נ"א ע"ב). ובזה נבא על נכון לרמז הכתוב על עולם הנאצלים ידבר, הו"א הסבב את כל ארץ החוילה, יתפרש חויל"ה מלשון חבילה, בחילוף אותיות בומ"ף ממוצא אחד, שרצונו לומר שגם מדת אר"ץ, הוא כינוי למלכות שמים מעולם הנאצלים, הוא חבילה אחת כשלהבת הקשורה בגחלת, ושלא לקצץ בנטיעות ח"ו כמו שעשה אדם הראשון (ולכך נסמך זה לכאן). כל הוא כינוי ליסוד צדיק כנודע, ויתפרש הוא הסבב א"ת הוא מלכו"ת, כ"ל הוא יסו"ד, משום שהוא ארץ החויל"ה, הכל חבל אחד שלא לקצץ ולהפריד היחוד ח"ו והבן. ונרמז בתיבת החויל"ה, בגימטריא אד"ם חו"ה, ר"ל מ"ה ומילוא"ו שהוא זעיר ונוקב'. ומפרש אחר כך "אשר "שם "הזהב, ר"ל גם דינין שירש מצד הנוקב' בעולם האצילות, הם קדושים במעלת הזהב על הכסף. ולזה תמצא ר"ת "אשר "שם "הזהב, ר"ת "אשה. "זהב, בגימטריא דו"ד, אשר מלכותו כיר"ח יכון עולם (תהלים פט לח), והוא אדמוני עם יפה עינים (שמואל א' טז יב), מה שאין כן אדמונ"י של עש"ו (בראשית כה כה), והבן. לזה אמר אחר כך (בראשית ב יב) וזה"ב הארץ ההוא טוב כמ"ש, והבן. שם הבדל"ח סוד הגבור"ה בשרשה, והוא בגימטריא אהיה בריבוע, (מבואר במאורי אור מערכת אות הב' סימן ס"א), ואב"ן השה"ם סוד לא"ה ורח"ל, (גם זה בספר הנ"ל אות האלף סימן ד'), והש"י יצילנו משגיאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

367

שס״חושם הנה"ר השני גיחו"ן (בראשית ב יג), לרמז לעולם הבריא"ה הנמשך מעולם האצילות. וגיחון מלשון יבטח כי יגי"ח ירדן אל פיהו (איוב מ כג). גם גחו"ן הוא סוד המלכו"ת, כמ"ש במאורי אור אות הג', בסוד כ"ל הולך על גחו"ן (ויקרא יא מב), והיו"ד מרמז להמיין דכורין הנמשך ממחשבה העליונה, וממנו נשפע לי' ספירות דבריאה, והבן. גם ידוע דמנקודת מלכו"ת דאצילות נתהווה ארי"ך דבריאה, (בעתי"ק אינם מדברים, כי בכל עולם כל אחד לפי מדריגותו הוא נעלם ומכוסה באריך בסוד שהעתיקו מבריותיו). והנה שם המלכות בכל מקום הוא השם הנהגה אדנ"י, ובאריך דבריאה הוא שם אכתריא"ל, שניהם ביחד בגימטריא תשכ"ז כמנין גיחו"ן בהחשב הנו"ן לת"ש כנודע, וכן הוא בגימטריא מלכו"ת ארי"ך, אשר שמותיהם אדנ"י אכתריא"ל וחשבון אחד להם, להורות על עולם הבריאה שהארי"ך נשפע ממלכו"ת דאצילות, והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו ויהיו לרצון אמרי פינו לפניו:

368

שס״טהוא הסובב את כל ארץ כו"ש (בראשית ב יג), עיין במאורי אור מערכת אות הא' סימן קכ"ח, וז"ל אש"ה כושי"ת (במדבר יב א), הנוקבא בהיות בה ש"ך דינים, עכ"ל. והבן כי עולם הבריאה מקבל ממלכו"ת הנקראת ארץ. ויש לומר עוד כו"ש הוא השם הויה בגימטריא כ"ו, והש' אלקים ביודין כנודע. ואם כן יש לפרש את כל, בהתחבר א"ת עם כ"ל, אזי יהיה בארץ בחינת מלכות כו"ש, המתקת דיני אלקים עם שם הויה. וגם הויה בפשוטו ובחילופו כזה מצפ"ץ, בגימטריא כו"ש: והוא בגימטריא ברחמים, והבן:

369

ש״עושם הנהר השלישי חדקל (בראשית ב יד). והבן מה שאמרו (ברכות נ"ט ע"ב) שמימיו חדי"ן וקלי"ן, כי ידוע שבעולם הזה כבר יש שם קליפות מעורבים עם המלאכים, כנודע חדק"ל בגימטריא מלאכים עם הכולל כי שם מדורי המלאכים. חדק"ל עם הנקודות בגימטריא רי"ב, להיות גם שם מדורי הקליפות:

370

שע״אועוד נאמר דד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, הם סוד מחשבה רצון קול דיבור. והנה בשביל זה יכונה עולם האצילות פישו"ן, לשון ריבוי כי לעולם מחשבה רודפת מחשבה, ועיקר הריבויים נתהוו ממחשבתו כי הכל היה במחשבה באחדות הפשיטות, ואין לך שום דבר יוצא ממחשבתו בסוד מה רב"ו מעשיך יי' כולם בחכמ"ה עשית (תהלים קד כד). עולם הבריאה יכונה גיחו"ן, כי הרצון נמשך מהמחשבה, וגיחו"ן מלשון המשכה. והיצירה יכונה חדק"ל, לשון חידוד הקו"ל, והבן. הו"א ההלך קדמ"ת אשו"ר, ר"ל ההולך מנגד להמאשר אורחותיו, הואיל וכבר יש שם טוב והפכו, זכו (אסתר ח יד) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והעיר שושן צהלה ושמחה (אסתר ח טו), ובהיפך ח"ו והעיר שושן וכו' (אסתר ג טו). גם ירמוז אשו"ר, הוא סוד אשר ו', ידוע דאש"ר הוא סוד הבינה, ו' הוא זעיר אנפין. והנה זעיר אנפין בקבלתו מן הבינה הוא סוד אש"ר, וידוע דזעיר אנפין מקנן ביצירה. עוד ירמוז ההלך קדמת אשו"ר, ר"ל ההלך ומתעלה בהאותיות שקודם אשור, הם אותיות ז' שב"ת. ר"ל בבוא יום הז' שבת אזי מתעלה עולם היציר"ה וכל דינין איתכפיין וערקין, בסוד שאנו אומרים (תפלת שבת) ויברכו לאל כ"ל יצורי"ו דייקא, מלך יוצ"ר כל וכו', והבן:

371

שע״בוהנהר הרביעי הו"א פר"ת (בראשית א יד), אמר הו"א מפני שקאי לדרכנו על עולם העשיה, ויש גם עשיה גשמיות אשר אנו רואים בעינינו, על כן קאמר הוא, הנראה לעין. ונקרא פר"ת, על שם שמימיו פרין ורבי"ן (ברכות נ"ט ע"ב), שעיקר פריה ורביה הן בגשמיות הן ברוחניות התורה, הוא בזה העולם על ידי ישראל עם קרובו, והוא בבחינת דבו"ר המתרבה. מה שאין כן בחינת קו"ל, לא יוכר עדיין התחלקות חיתוך האותיות להיותם פרים ורבים, והבן. הו"א פר"ת, בגימטריא המלאכי"ם גלגלי"ם רקיעי"ם, אשר הם נמצאים בזה העולם. פר"ת, בגימטריא ב' פעמים ש"ם, בגימטריא הו"יה שד"י, שיש עשיה גשמיות ורוחניות, ובכל אחד צמצום והתפשטות כנודע. פישו"ן גיחו"ן חדק"ל פר"ת, בגימטריא אלף שמ"ה, ובהחזרת האלף לאלף בגימטריא שמ"ו, בגימטריא רצון, הכל נמשכו מרצונו ומשמו ית', כנודע שהוא ורצונו חד והבן, הש"י יראנו נפלאות מתורתו:

372

שע״גויקח (בראשית ב טו). יש לפרשו לשון לימוד, מלשון קח"ו מוסרי (משלי ח י), שלמדו נפלאות מתורתו. או יאמר על פי דרך זה, היות ידוע א"ת האד"ם (בראשית א כז), א"ת לרבות הנוק'. על כן יש לפרש ויק"ח י"י אלקים את האדם, ר"ל שלמדו סוד יי' אלקים, אשר לזה מרמז האדם בהתייחדו עם בת זוגו לייחד השם הויה עם שם אלקים, אזי למדו טוב הכוונה. וינחה"ו, לא אמר ויש"ם כמו לעיל, להורות לשון נחת רוח, שעשה לו הש"י נחת רוח בגן עדן בהבינו סוד זיו השכינה בג"ן עדן, ידוע גן עדן גימטריא "הויה אדנ"י אלקי"ם, ומרמז ליסוד דנוק', כמ"ש הרב במאורי אור אות הג' סימן כ"א. וכל זה הודיעו השי"ת שיהיה כוונת יחודו עם בת זוגו לצורך גבוה, הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אל אלים ידבר נפלאות.

373

שע״דלעבד"ה ולשמר"ה, ידוע מרז"ל (זוהר ח"א כ"ז ע"א) בקיום רמ"ח פקודין ושס"ה לאוין, על כן לעבד"ה ולשמר"ה עם כולל ב' תיבות, בגימטריא אלה הם תרי"ג:

374

שע״הע"ל האדם לאמ"ר (בראשית ב טז). לכאורה יקשה תיבת ע"ל, אל היה לו לומר. גם להבין הלאמ"ר. נראה דצוהו לאמר להאשה, ובזה יצדק גם תיבת ע"ל, דצוהו לחוב עליו לאמר להאשה. ואפשר בהעמיק עוד דהיה גלוי וידוע לפני היוצר כל שעתיד לומר ולהתנצל האשה אשר נתת וכו' (בראשית ג יב), על כן צוהו הש"י בכל עת שתתן לפניו האשה איזה מאכל אשר יאכל, אזי יאמר לה הציווי שצוה הש"י רק מכל עץ הגן אכל, בכדי שלא תכשילהו בהאיסור. ובזה ידוקדק עוד כפל הלשון אכ"ל תאכ"ל. וגם לא יצדק בהפסוק הזה לשון ציווי כלל, כי עיקר הציווי הוא רק בפסוק הב' שלא יאכל מעץ הדעת, ואם כן למה לי כל זה מכל עץ הגן וכו'. ולפי מ"ש ניחא שהש"י צוהו בעת אשר תתן לפניו האשה איזה מאכל, אזי יאמר לה הציווי מהש"י מכל עץ הגן אכ"ל, ואחר כך תאכ"ל אתה האדם המאכל אשר תתן לפניך, וזולת זה לא תאכל שלא תכשילך. וזה ידוע גם כן לחכמי האמת, בעת אשר תזדמן לאדם ח"ו איזה מצות ה' אשר לא תעשינה, אזי יזכיר לשון המצוה אשר נכתב בתורה ככתבה וכלשונה ממש, ואז ילך לבטח והתורה תצילהו מכל מכשול ולא יאונה לו כל און. עוד לדעתי נכנס בגדר הציווי, אכילת די הסיפוק ההכרחי לאדם הוא מצוה, ונרמז שיכוין האדם באכילתו לתקן עץ הגן, ולא יאכל למלאות תאוותו:

375

שע״ולא תאכל ממנ"ו כי ביום אכלך ממנ"ו מו"ת תמו"ת (בראשית ב יז). תיבות ממנ"ו לכאורה הם למותר, ומכל שכן ממנ"ו השני הוא אך למותר. גם כפל המו"ת תמו"ת צריך להבין. ונ"ל דהנה יתמה כל משכיל על מה עשה השם ככה לבני אדם על עברו מצוה קלה הלזו נענשו כל הדורות בכליון המות, הלא מדרך הטוב וחונן לכל, ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה. אך הוא דידוע כי מאתו לא תצא הרעות, רק דסגולת המצוה להביא שפע ברכה ממקור מחצבה ממקום עליון, כי ממקום קדוש תהלך ושם אחיזתה בשורש אילן הקודש, וסגולת העבירה אשר אחיזתה בענפי עבותות החבילי טהירין להעיר ח"ו עונשים על שונאי ישראל. ולזה האב הרחמן נתן לנו עצות בנפשנו זאת עשו וחיו דהיינו מעשי המצות, ועל ידי זה תעוררו שורשם העליון להביא לכם רב טוב הצפון, והשמרו מאוד לנפשותיכם לבלתי נגוע בקצה העבירות, כי על ידי זה תעוררו האבות נזיקין וצררו אתכם. והנה ככל החזיון הזה קרה לאדם הראשון, כי הנה קודם החטא היה משתמש בעולם הזה ובעולם הבא כאדם המשתמש בבית ובעליה, כי לא מנעו הגשם להשיג מושכלות עולם הבא ולעלות על גפי מרומי קרת, כי היה גופו ספיריי. מה שאין כן אחר החטא אזי קנה גופו עכירות וגשמיות מזוהמת הנחש, ואם כן אי אפשר להנשמה לעלות למקום אשר ממנה חוצבה אל בית אביה כנעוריה, אם לא על ידי התעכלות החומר והגשם ממנה, וזה אי אפשר שתהיה הנשמה תמיד בעכירות הזה בעולם השפל, כי זה העונש הוא יותר מיסורי המיתה, וגם הוא בנמנע להיותה חלק אלקי ממעל. וז"ש לו השי"ת כי ממנו לא תצא הרעות, רק בהמשכו אחר העבירה אשר ממנו למות תוצאות, ובהכרח יהיה לו שימות שיתעכל החומר וישוב אל ביתו הרמתה לחזות בנועם השם, מה שאין כן עתה מתראה לפני המלך הכבוד בגוף ונפש, להיות הגוף ספיריי. וזה שיעור הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנ"ו, ר"ל מה שאני מצוה אותך לא תאכל, הוא ממנ"ו ומצדו, ואין אני כמלך בשר ודם הגוזר על עבדיו גזירות שלא יעשו כך וכך, הגם שהמעשה הזה היה טוב ונעים להאדם, רק כיון שאינו לטובת המלך ויגיע למלך איזה היזק מזה, אזי גוזר ואומר שלא יעשו הדבר הזה ומעניש לעוברי רצונו, והעונש גם כן אין לו שום התייחסות להפגם, רק המלך מעניש כל אחד כפי דעתו כפי ההיזק שמגיע לו מהמעשה, לא כן אדונינו ומלכנו יוצרנו ית"ש, רק לטובתנו הוא דורש והזהירנו לבלתי נגוע בקצה הרע בעצם, לבלתי נגרום רעה לנפשנו מהעבירה אשר סגולתה להתעורר מדנים בין אחים ורעות בלב ונפש וגוף. וז"ש השי"ת לאדם הראשון לא תאכל נמשך ממנ"ו, כי ממנה הרעות כי ביום אכלך, ממנ"ו מו"ת, ר"ל ממנו נמשך המיתה לעכירת החומר הנמשך ממנו, על כן תמו"ת בודא"י, כי לא תוכל בשום אופן לחזות בנועם השי"ת, אם לא על ידי התעכלות החומר וידבק בחיי החיים, נ"ל: ר"ת בגימטריא אלף חסר א'. לרמוז לו שהמיתה תהיה שלא יחיה אלף שנה במילואו, וכך היה לולי שגרע ע' שנה ממחייתו, שנתנם במתנה לדור בחיר השם כקבלת רז"ל (במ"ר פי"ד י"ב)](מועתק מספר דרך עדותיך):

376

שע״זלא טוב היות כו' (בראשית ב יח). יתמה כל משכיל מה נשתנה זה המאמר מכל הנאמרים, שכל המאמרים היו בגדר המאמר שיהיה כך וכך, ולא הוזכר במאמר הטעם למה ברא היוצר כך, וכאן הוא בהפוך שלא הוזכר הבריאה במאמר, רק הוזכר הטעם שלא טוב היות לבדו, והבן. והנראה שהוא כעין הקדמה למה עשה ד' ככה למין האנושי [פועל כפיו], שבראו מתחילה דו פרצופין ביחד ואחר כך נסרו (ב"ר פ"ח א'), ולא עשה כן לכל יצוריו רק ברא בכל אחד זכר ונקבה בפני עצמו. אך שלהיות לענין זה נתעלה (האדם) מכל בעל חי, שכל הבעלי חיים יכולים לפעול פעולת הזרעתם באיזה נקבה שתזדמן להם ממינם, ונתעלה המין האנושי שכל אחד מחוייב להיות לו בת זוגו, (ואסר לכל אחד להזדווג לזולתו), על כן ברא נקבתו בהתחברות עמו, להורות שחלילה להנקבה שתתחבר עם בן זוג אחר, ולהיות כן נקרא הוא אדם בגימטריא מ"ה, [מנין שם הוי"ה במלוי אלפין], (ובת זוגו) חו"ה מילוי השם הנ"ל בלבד, להורות שאין לה שום מציאות שפע בפני עצמה רק עם בן זוגה, כמו שהמילוי האות אין לו מציאות בלתי עיקר האות, [והדברים עתיקין] יעויין [בספרי המקובלים]. ולזה ידוקדק מאמרו ית' כעין הקדמה למה לא ברא בת זוגו בפני עצמה, אמר ית' "לא "טוב "היות למה שהוא נקרא אד"ם, (ובת זוגו היא מילוי שלו כנ"ל), לא טוב לו היותו לבדו בשום זמן מהזמנים כדמיון שאר הבעלי חיים שהם לבדם מבלי בת זוגם, כי לא תתייחד שום נקבה לזכר (כי אם בעת זווגם), ושוב אחר כך לא יקרא שם הזכר עליה, מה שאין כן המין האנושי לא יהיה לבדו, כי נקרא שם הזכר תמיד על הנקבה ותתייחד לו דייקא, (על כן אעשה לו דייקא) עזר כנגדו ולא לזולתו:

377

שע״חויאמ"ר "ה' אלקי"ם ל"א טו"ב, ס"ת אברה"ם. ירמז שאברהם יתקן התיקון שנתקלקל על ידי האשה. האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, ר"ת בגימטריא יוסף, מדת יסוד צדיק שנקרא טו"ב. וזהו לא טו"ב היות האדם לבדו, כי בהיותו לבדו פוגם במדת הטו"ב ונכשל ברע ח"ו ד' יצילנו:

378

שע״טוייצר כו' ויבא אל האדם לראות מ"ה יקראו לו (בראשית ב יט). יקשה למה חזר בכאן לומר איך שיצר ד' מן האדמה דייקא כל הברואים, ודברי רז"ל (ב"ר פי"ז ד') ידועים, עם כל זה ניתן רשות לידרש. עוד יקשה האיך יוצדק לשון לראות מה יקרא וכו', כאלו היה ח"ו הש"י מסופק באופן הבנת האדם, והלא הוא יהיב חכמתא לחכימין ולפניו נגלו כל תעלומת חכמה. על כן אחשוב על פי מ"ש לעיל דלזה היתה בת זוגו בשר מבשרו, להורות שלא תתייחד רק לאחד אשר לזה נקרא האדם אד"ם, מנין מ"ה הויה באלפין, ובת זוגו חו"ה מנין המילוי בלבד, להורות כי אליו תתייחד כדמיון העיקר עם המילוי השורש עם הענף, כשיכרות הענף מן השורש יתבטל. והנה היה מקום לומר גם כן שבשביל זה נקרא אדם על שנברא מן האדמה, ואם כן יפול היסוד הנ"ל הרמז באד"ם וחו"ה. ולזה אלקינו המרחם הודיע חיבתו ליציר כפיו, לזה אמר וייצר י' אלקים מן האדמה כל כו', י"ל שכולם נבראו מן האדמה ויבא אל האדם, להראות לו שאין בכולם שיהיה נקרא אדם כמוהו הגם שכולם מן האדמה, על כרחך הטעם הוא לרמיזת השם מ"ה כנ"ל. וז"ש לראו"ת (ר"ל שיראה האדם, מ"ה יקרא לו, שקריאת שמו הוא נגד שם מ"ה, על כן בת זוגו היא מילואו, והוכרחה שתהיה בשר מבשרו דייקא, והמ"י:

379

ש״פוכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה כו' (בראשית ב יט). הגם שצדקו דברי רז"ל לסרס המקרא ולפרשו, עם כל זה טעמא בעי למה לא נכתב כסדר. להודיע כי קריאת השם לכל נברא הוא כפי שרשו במחצבו העליון אשר רומז כנגדו, וידע והבין אדם הראשון כי הבריאה הזאת נבראת על ידי הצטרפות האותיות ברל"א אלפא ביתות הנודעים לחכמי ישראל, ובהצטרף שי"ן וי"ו רי"ש בשורש עליון, על ידי כך נברא למטה חיות השור על כן קרא שמו שו"ר, וכן בכל הנבראים. ולזה יאמר הפסוק וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ר"ל הנפש חיה של הבריאה כך הוא שמו בשורש העליון בהצטרפות הרל"א אלפא ביתות. והנה אפשר לרמז בתורה הק' מה שהקשו בתוס' (יבמות ס"א ע"א) אדברי רז"ל (יבמות ס"א ע"א) אתם קרואים אדם (יחזקאל לד לא), ואין אומות העולם קרוים אדם, והרי דרשו רז"ל וכל חטאת האד"ם (במדבר ה ו), מלמד שהגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל. ותירצו רק במקום שנאמר אדם (קאי על ישראל, אבל) כשנכתב האדם קאי נמי אאומות. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, ונרמז כאן לראות מ"ה יקרא, (היינו מ"ה גימטריא אד"ם, הוא נפש) הקדושה בלבד דייקא, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ר"ל השם הזה מרמז לכל מין האנושי שיש בו [נפש חיה]:

380

שפ״אוכ"ל אש"ר יקר"א (בראשית ב יט), ס"ת רל"א. ר"ל שכל השמות שקרא הם על פי צירופי רל"א אלפא ביתות, כמ"ש לעיל. "האדם "נפש "חיה, ר"ת בגימטריא ס"ג. הוא השם המחיה בסוד ואתה מחי"ה את כולם (נחמיה ט ו), כי השם הזה הוא בגימטריא מחי"ה כידוע למשכילים עניינו: ל"ו האד"ם נפ"ש, ס"ת בגימטריא רצו"ן. שהחיות לכל הנבראים נשפע מהתלבשות רצון העליון והמ"י, על כן נרמז גם כן ס"ת האד"ם נפ"ש חיה, ס"ת בגימטריא א"ל שד"י, שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), ונתן והשפיע חיות לכל הנבראים במדה ומשקל כפי שיוכלו לסבול שלא יתבטלו במציאות, ותבין איך שנרמז בכאן סוד הצמצום והתפשטות לכל הנבראים:

381

שפ״ב"נפש "חיה "הוא, ר"ת חנ"ה, ס"ת אש"ה, ר"ל אש"ה חנ"ה תרמוז בתפלתה י"י ממית ומחיה (שמואל א' ב ו), ועיין מ"ש לעיל ותבין:

382

שפ״גלכל הבהמה ולעוף השמים ולכ"ל חית השדה (בראשית ב כ). אמר בבהמה וחיה תיבת לכ"ל, לא כן בעוף. נ"ל כפי מה שאנו רואין בעינינו בבהמות וחיות כמה מינים, שהנקבות ישתנו בשמם מהזכרים הגם שהם מין אחד, כגון שו"ר פר"ה וכיוצא נמצא בחיות, מה שאין כן בעופות, לזה (פרט בבהמה ובחיה תיבת) ולכ"ל, שגם השתנות שמות זכרים ונקבות קרא אדם הראשון, ולא במקרה הוא כך. (עוד י"ל שיש נבראים ספק חיה ספק בהמה, גם לאלו קרא שם):

383

שפ״דולאדם לא מצא עזר כנגדו (בראשית ב כ). לכאורה הוה ליה למימר ולעצמו לא מצא עזר. והנראה דהכי קאמר לשם אד"ם לא מצא עזר, כי לשם אדם הנקיבה צריכה להקרא אדמ"ה, והנה הארץ נקראה בשם זה, והיא אינה לעזר כנגד האדם להבנות תולדותיו ממנה. ולזה אמר אחר בריאת חו"ה, לזאת יקרא אש"ה כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב כג), והבן:

384

שפ״הולאד"ם ל"א מצ"א עז"ר כנגד"ו (בראשית ב כ), ס"ת מנין אברה"ם. רמז עדיין לא היה אברהם בעולם להיות לעזר לאדם, כי הוא היה תחלת תיקונו של אדם כנודע:

385

שפ״ו"לא "מצא "עז"ר "כנגדו, ר"ת בגימטריא ע"ץ. בסוד כי האדם עץ השדה (דברים כ יט) כנודע, וגם אברהם עשה התיקונים בעץ, כמ"ש והשענו תחת העץ (בראשית יח ד), כנודע מזוהר הק' (ח"א ק"ב ע"ב):

386

שפ״זויפ"ל י"י אלקים תרדמה (בראשית ב כא). המשכיל יבין לפרש תיבת תרדמ"ה, בגימטריא ב' פעמים מימי קדם (מיכה ז כ). [היא המדה האחרונה של י"ג מדות דאי"ן], ופעם ונק"ה (שמות לד ז) [המדה האחרונה דאריך], עיין בספר ברית כהונת עולם מאמר אילו של יצחק, והמשכילים יבינו ויפל י"י אלקים דייקא:

387

שפ״חעוד מרומז בתרדמ"ה על האד"ם, רמז כשתשליך תרדמ"ה על האד"ם, רצ"ל תצרף אותיות תרדמ"ה עם אותיות האד"ם, סך הכל עם האותיות ועם ב' כוללי התיבות מנין ראשית שנ"ה, [היינו אותיות שקודם אותיות שנ"ה הם תס"ו], ואחרית שנ"ה [הם אותיות שאחר אותיות שנ"ה הם רד"ם], דהנה זה הענין היה בראש השנה כנודע והמ"י, ועיין בספר הנ"ל מאמר הנ"ל ותראה פלאות:

388

שפ״טויסגר בש"ר תחתנה (בראשית ב כא), כמנין בש"ר היו שנותיהם של האבות, רמז שהם תיקנו חטא שנעשה על ידי האשה:

389

ש״צויבן א"ת הצלע (בראשית ב כב), א"ת לרבות שבנה בה כל האותיות מא' עד ת', על ידי צירופי אלפי ביתות שברא כל יציר נוצר. גם את, מרמז דוגמת המדה העליונה מלכות שמים הנקראת א"ת: או יאמר ויבן י' אלקים א"ת הצלע (בראשית ב כב), ר"ל עם הצלע נשתלם כדוגמא של מעלה, דוגמת י"י אלקים משפיע ומקבל, והבן:

390

שצ״אאשר לקח מן האדם (בראשית ב כב). צ"ל דהנך תיבות מיותרים לגמרי, דהיה די לשיאמר א"ת הצל"ע לאשה. גם תיבת לאש"ה אינו מדוקדק, וצריך לפרש להיות אש"ה כפירוש רש"י ז"ל. ונראה לפרש על פי מה דידוע בין למאן דאמר פרצוף בין למאן דאמר זנ"ב (ברכות ס"א ע"א), היו כלולים באדם נשמת זכ"ר ונקבה, ובצד הזכר היו כלולים כל הנשמות הזכרים העתידים להבראות עד עת קץ, ובצד הנקיבה היו כלולים כל הנקיבות. וז"ש שלקח מאותו הצד השייך לנשמת האשה שהיו כלולים נשמות הנקבות. וזהו שיעור הכתוב את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ר"ל מאותו חלק של האדם השייך להאשה:

391

שצ״בעוד י"ל על פי מה דאיתא בגמרא סנהדרין (דף ל"ט ע"א) א"ל קיסר לרבן גמליאל אלקיכם גנב הוא, דכתיב (בראשית ב כא) ויפל י"י אלקים תרדמה וכו'. א"ל ברתיה שבקיה דאנא מהדרנא ליה, א"ל תנו לי דוכס אחד, א"ל למה לך, לסטין באו אלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו של זהב, א"ל ולואי שיבואו עלינו בכל יום, ולא יפה היה לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו, א"ל הכי קאמינא אלא לשקוליה בהדיא, א"ל הב לנו אומצא דבישרא, אותבה תותי בחשא אפיקתא א"ל אכול מהאי, א"ל מאיסא לי, א"ל ואדם הראשון נמי אי הוה שקילא בהדיא הוא מאיסא ליה. וזהו באפשר מרומז בתורה הק' אשר לקח מן האדם, י"ל שלקחה ממנו אבל הוא לאש"ה, וטובה גדולה היא ויבא"ה מחדש אל האדם שלא ראה הצלע (שנלקחה ממנו) קודם שלא תהיה מאוסה בעיניו, על כן הביאה מחדש בלא ראות:

392

שצ״גאו יאמר אשר לקח מן האדם, ר"ל הגם שלקחה קרא אשה, והיה מהראוי (לקרוא את) שמה אדמ"ה, אף על פי כן קראה אשה, כי מאיש לוקחה (בראשית ב כג) כמאמר האדם אחר כך:

393

שצ״דויבא"ה (בראשית ב כב), מנין כ"ד. קישטה בכ"ד קישוטי כלה, כ"ד צירופי אדני, כן הוא בזוהר הק' (ח"א מ"ח ע"ב) ומקובלים:

394

שצ״הויאמר האדם זא"ת הפעם עצם וכו' (בראשית ב כג), יש לפרש זא"ת למעט חוה הראשונה לילית, שהיתה רוצה להזדווג לאדם כנודע מרז"ל (ב"ר פכ"ב ז', זוהר ח"ג י"ט ע"ב), וזהו (כוונת) האדם זא"ת הפעל, ר"ל כעת אפעול בזיווגי דוגמא לאורות עליונים להשפיע למלכות שמים הנקראת זא"ת, כענין בזאת יבוא אהרן אל הקודש (ויקרא טז ג), וזהו בס"ת האד"ם זא"ת הפע"ם, ס"ת בגימטריא ת"פ, למעט הקליפה חוה ראשונה. וזהו גם כן נרמז בכאן ס"ת הפע"ם עצ"ם מעצמ"י ובש"ר, ס"ת מרי"ם כנודע בצאתה ממצרים ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), [דייקא אחות אהרן שנאמר בו בזא"ת יבא אהרן], את הת"ף [לבטל הקליפה היא מנין ת"ף] בידה:

395

שצ״וויאמ"ר האד"ם זא"ת (בראשית ב כג), ס"ת תמ"ר. נרמז תיכף בהתחלת הזיווג של אדם הראשון האשה יראת ד' אשר ממנה יבואו תרין גלגלין דאדם, הלא הם דו"ד משי"ח":

396

שצ״ז"ויאמר "האדם "זאת "הפעם "עצם, ר"ת בגימטריא הויה בהיכ"ל. הכוונה לגרום בזיווגו ליחד הויה בהיכל קדשו (תהלים יא ד), כנודע אדני בגימטריא היכ"ל, שהוא היכל הויה (ירמיה ז ד):

397

שצ״חיקר"א אש"ה כ"י מאי"ש, ס"ת א"ש, ואתוון י"ה ביניהם רמז למה שאמרו רז"ל (סוטה י"ז ע"א) אי"ש אש"ה, הם א"ש א"ש ואתוון י"ה ביניהם, ובזמן שאינם נוהגים כשורה ח"ו אזי מסתלקים אתוון י"ה ח"ו. וזהו כוונתו בברכת בורא מאור"י "האש, שהוא מאור י"ה א"ש, והמ"י:

398

שצ״טעל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו (בראשית ב כד). אתי"ן לרבות. גם צריך להבין לפי פשוטו למה יעזוב את אביו ואמו. וידוע פירוש המתרגם ורש"י ז"ל. והנראה על פי מה דידוע שהש"י ברא הכל יש מאין על ידי צירופי הרל"א אלפא ביתות, וברא הש"י כח מפעיל בכל אחד מנבראיו שכל אחד יוליד בדומה, והוא על ידי כח האותיות המושפעים בו ישפיע לזולתו וכן עד סוף כל הדורות, ממילא הכל הוא על ידי כח הראשון סיבת כל הסיבות, ולזה יכוין האדם בזיווגו שאין ביכולתו כח להוליד בדומה, רק הוא מצוה ועומד מאת היוצר כל להשפיע האותיות המושפעים אצלו לזולתו, ועל ידי זה יוליד בדמותו כצלמו. והנה גם באשה הם צירופי אותיות נוקבין המושפעים אצלה גם כן מרל"א אלפא ביתות, והנה על ידי הזיווג הטהור מזדווגין אותיות דכורין של הזכר עם האותיות נוקבין של הנקבה, ומבטשין דא בדא ונולד מהם אור חדש ובריאה חדשה, והמשכילים יבינו וישמחו. והנה איש מזריע תחלה יולדת נקיבה (ברכות ס' ע"א), כי הנה כשהוא פועל תחלה באתוון דיליה, ואחר כך באין אתוון דנוקבא ומתגברין על הדכורין, אזי יולדת נקבה בדומה לה, ובהיפך אשה מזרעת תחלה והדכורין מתגברין, יולדת זכר בדומה לו. והנה (נרמז) בכאן לדרכינו יעזוב מלשון עז"ר, ור"ל על כן יעזו"ב איש [ר"ל יעזור (את עצמו)] א"ת אביו וא"ת אמו, [ר"ל באלפא ביתות מא' ועד ת' שקיבל מאביו ואמו], ודבק באשתו [אז על ידי בטישת האותיות] והיו לבשר אחד. והנה י"ל כפשוטו יעזוב מלשון עזבון, יעזוב בזיווגו האתוון הללו, ר"ל ישפיעם לזולתו להוליד בדומה, והש"י יראנו נפלאות מתורתו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו. והנה התורה הק' מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, והוא כי על ידי זיווגי הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, יעלו זאת שעל כן יעזו"ב אי"ש, [גם כן יתפרש מלשון עזר איש, כמד"א (שמות טו ג) י"י איש מלחמה], את אביו ואת אמו, רצ"ל יקבל מפרצופי אבא ואמא ודבק באשתו, וישפיע למלכות שמים להיות מלכותו בכל משלה, ופלצות אחזתנו במורא בכתבי זאת והש"י יכפר בעדינו על דבר כבוד שמו:

399

ת׳ע"ל כ"ן יעזו"ב אי"ש א"ת אביו וא"ת (בראשית ב כד), ס"ת לנות שב"ת. מרמז שילין שב"ת אצל אשתו, בסוד הכתוב (תהלים א ג) אשר פריו יתן בעתו. ודב"ק באשת"ו והי"ו, ס"ת מנין יב"ק הויה אלקים. יכוון בזיווגו ליחד הויה אלקים, וידוע סוד יב"ק "יחוד "ברכה "קדושה, והיו לבשר אחד, בש"ר אח"ד בגימטריא תפל"ה, שהוא סוד תפלה בחשאי דתמן קאתי מלכא (זוהר ח"א ר"י ע"א), הוא סוד היחוד בעולמות עליונים [כנודע, על כן הוא קול דממה דקה] והוא מנין ואתחנ"ן (דברים ג כג), שהתפלל אדונינו משה כל כך תפלות כנודע (דב"ר פי"א י'), בסוד ורגליהם רגל ישר"ה (יחזקאל א ז):

400

ת״אויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו (בראשית ב כה). לכאורה הוה ליה למימר בקיצור ויהיו אדם ואשתו ערומים. אך הוא לדעתי לפי פשוטו להורות גם כשהיו שניה"ם, דהיינו שהיו (שניהם לבשר) אחד היו ערומים, כי לא היה להם זה לחרפה, כי היה להם למצוה כמו הנחת תפילין. ולזה יאמר גם כן האדם ואשת"ו, ולא אמר והאשה. אך להיות שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה (יבמות ס"ה ע"ב), היתה היא נגררת אחריו במעשה, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה (קידושין ל"א ע"א), על כן תלוי הכל בו. על כן אמר האדם (ואשתו, שהיא) נגררת אחריו כאשה לבעלה. על כן ר"ת כל הפסוק מנין ת"ג, הוא מנין התיבות שיש בתפילין, כי היה להם המצוה כענין יחוד תפילין של ראש ושל יד:

401

ת״בס"ת כל הפסוק עם הכולל, בגימטריא חכמ"ה בינ"ה. להורות שעל ידי כללותם פעלו גם הזיווג העליון ביתר זאת, והבן:

402

ת״געוד יש לפרש האדם ואשתו ולא יתבששו (בראשית ב כה). רצ"ל האד"ם ואשת"ו שעסקו בזיווג כדרך איש ואשתו, ולא יתבשש"ו, רצ"ל ולא המתינו [מלשון כי בשש משה (שמות לב א)], כדרך שאמרו רז"ל שאילו המתין האדם בזיווגו עד לשבת היה הכל מתוקן, ומקובל מחכמי האמת (תראנו בספר עשרה מאמרות) שזהו שאמר דוד גלגולא דאדם אני אמרתי בחפזי כל האדם כזב (תהלים קטז יא), שגם הוא היה נחפז ואכל פגה לבת שבע היא גלגול חוה. והנה תיבת יתבששו, הם אתוון וי"ש שב"ת. ר"ל הרי יש שבת תיכף לפניו, והיה לו להמתין, נ"ל:

403

ת״דוהנחש היה ערו"ם (בראשית ג א). להבין למה משמיענו זה בתורה הק' שהיה ערום. וגם למה מפיק החכמה בלשון ערום. עוד צ"ל מ"ש מכל חית השדה אשר עשה י"י אלקים, וכי עד הנה לא ידענו שהכל ברא היוצר כל הוא אלקינו. אך הוא על פי מה שאמרו חכמי האמת דידוע הוא השט"ן הוא הנח"ש, והנה אתוון דדין כאתוון דדין, רק החילוק הוא בהתהפכות הפה מלמטה למעלה מחי"ת לטי"ת, והוא מרמז [הוא מספר ברית כהונת עולם] יורד ומסטין (ב"ב ט"ז ע"א), על כן הפה למטה שמסית לאדם, ואחר כך עולה ומקטרג על כן הפה למעלה. עוד נ"ל הקטן דיש חילוק בתיבת נחש היא נ' כפופה, ושטן נון פשוטה, הוא גם כן על פי הדברים הנ"ל, נח"ש מרמז כשהוא מסית לאדם, ואז הוא כפוף אל האדם ומראה לו פנים שוחקת איך הוא מבקש טובתו, אחר כך כשעולה ומקטרג נוטל רשות ונוטל נשמה, על כן הנו"ן פשוטה מלמעלה למטה, לרמז איך שנוטל רשות מלמעלה ויורד למטה על ידי זה ונוטל נשמה. עוד יש כי בשם נח"ש אות הש' לבסוף, ובשם "שטן בראש, להורות גם כן על פי מה דידוע מזוהר הק' (ח"א ב' ע"ב) כי אות השי"ן הוא אות אמת, דנטלין ליה גם כן לשקר לאמת דבריהם, אבל עצם השי"ן הוא אות אמת כנודע מג' ענפיו. והנה כשיורד ומסית מסתיר מהאדם האמת, על כן בנח"ש אות הש' לבסוף, מה שאין כן כשנוטל רשות ח"ו אז יראה האדם האמת שזאת היה הכוונה בהסתה לנסותו. ועוד צריך להקדים הקדמות אמיתיות מחכמי האמת, והוא כל פעל י"י למענהו וברא כל בחכמה, וכל העולמות והמדריגות מתלבשים זה בזה דא לבושא לדא ודא מוחא לדא, עד המדריגות התחתונים הם הקליפות אשר נשארו בלי לבוש, ולזה כל מגמתם להחטיא ולהסית את האדם להתלבש באיזה ניצוץ. עוד צריך להקדים כי אפילו הקליפות נבראו בחכמה מאת הבורא כל, להיותן רצועא לאלקאה ולהעניש החייבים, כדי שיהיה בחירה ורצון חפשי, והמשכיל יבין כי צריך לזה שמוש חכמים. ובזה יבוא על נכון הפסוק כמין חומר, שבא הפסוק להקדים הקדמות למה שרצונו לבאר, א טעם הנחש למה הסית את האדם, ב וכי יש מתנגד ח"ו בעולם להיוצר כל. לזה באה תורתינו הק' להודיענו את כל והנח"ש [הוא השטן וכו'], היה ערו"ם [בלי לבוש], מכל חית השדה [חקל תפוחין אשר ברכו ד', והיה הנחש ממדריגות התחתונות ערום בלי לבוש, על כן היה רודף אחר האדם כנ"ל, ואמר עוד] אשר עשה י"י אלקים [קאי על הנחש], רצ"ל שגם הנחש ומרכבות הקליפה עשה י"י אלקים, והכל נתהווה מרצון היוצר בכדי שיהיה רצועה לאלקאה לחייביא והבן, וכמדומה שכן ראיתי בספר אחד קדוש מדבר:

404

ת״הויאמר אל האשה אף כי אמר וכו' (בראשית ג א). נ"ל על פי פשוטו א"ף לשון כעס, ור"ל שאמר אני בכעס ורע עלי המעשה כי אמר אלקים לא תאכלו וכו', לא תאכלו מכל עץ הגן הנ"ל, דהנה במאמר הש"י לא נזכר פר"י, רק מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וכו', ובא הנחש כרשע ערום לומר הנה אין לך בכל עצי הגן שיהיה טעם עצו ופריו שוה, שיהיה גם העץ טוב למאכל כמו שהוא ביחוד עץ הפרי הלזה, אם כן הרי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, דכיוון שאסר לכם זה העץ, ושאר העצים בלא זה אינם ראויים לאכילה, ובזה יבוא אחר כך על נכון בפסוק:

405

ת״וותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל (בראשית ג ב), ר"ל מה לנו לזה הרי נאכל מכל הפירות של עץ הגן והוא העיקר בודאי, ואם תאמר כיון שהוא העיקר למה באה בציווי ובמאמרו ית' ע"ץ לא הפרי בפרטות, לזה אמרה:

406

ת״זומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא "תגעו "בו (בראשית ג ג), ר"ל כוונת הש"י היה לעשות הרחקה לבלתי נגוע בקצה העץ, ממילא לא נבוא לאכול מן הפרי, אבל לעולם בכל האילנות הפירות הם העיקר. ובזה ידוקדק נמי "פן "תמותן, ויקשה הלא הש"י אמר (בראשית ב יז) מות תמו"ת בודאי. אך לדרכינו יבוא על נכון, שהיא אמרה שזה היה כוונת הש"י בעץ, כי באם נבוא להתעסק בעץ יארע ח"ו תקלה בפרי, וזהו "פן "תמותן. והנה מדרשי רז"ל ידועים כולם נכונים למבין, ורשות נתונה לכל ישראל להגות בתורה הק' כפי קט שכלו: בפסוק א והנח"ש הי"ה ערו"ם, ס"ת מש"ה. שבימי משה נפסקה זוהמת הנחש. בפסוק ב' ס"ת כל הפסוק בגימטריא יעק"ב, ר"ת כל הפסוק בגימטריא "במרמה "יקבל "ברכה "מאביו. והוא על דרך שהקשו בזוהר הק' (ח"א ל"ה ע"ב) איך היה רשאי יעקב לעשות במרמה לקבל הברכות, ותירצו להיות נחש הקדמוני הביא הקללות אל העולם ברמיה וסילק הברכות מאדם הראשון, ויעקב הוא שופריה דאדם, ועשו הוא נחשירכן הוא הוא נחש, בא יעקב שופריה דאדם וקיבל הברכות בערמה מדה כנגד מדה. וזה רמוז בכאן בס"ת יעק"ב, ובר"ת בגימטריא "במרמה "יקבל "הברכות "מאביו, והכל מרומז בתורה הק': בפסוק ג' ס"ת כל הפסוק, בגימטריא "משה "יהושע. הן הן נשארו בעטרין שלימין כשחזרה זוהמת הנחש למקומה בשעת העגל (עיין זוהר ח"א נ"ב ע"ב), כי גם יהוש"ע היה בהר כנודע:

407

ת״חויאמר הנחש אל האש"ה לא מות תמותן (בראשית ג ד), יש לדקדק למה ליה למימר "אל "האשה, הלא מובן הוא, [הן אמת גם בפסוק ב' "אל "הנחש יש לדקדק כן, אך שם י"ל לדבריו של נחש שאמר לו המשמעות הוא על העץ עצמו שנאסר כמ"ש לעיל]. ועוד צ"ל הכפל "מות "תמותן. ואפשר לומר דהנחש אמר לה הרי הש"י צוה רק לאדם "מות "תמות (בראשית ב יז) לשון יחיד, הן אמת שאתה היית קשורה אז בצדו עצם מעצמיו, עם כל זה היא הנותנת הש"י אמר בלשון יחיד לשניכם "מות "תמות, וכהיום אתם שנים "לא "תמותן, כי הי מינייהו מפקת. וזהו ויאמר הנחש "אל "האשה, לצד שנתחדשת היא כעת בפני עצמה להיות "אשה, "לא "מות "תמותן, ר"ל בתיבת מו"ת שאמר הש"י אין במשמעותו תמותן לשון רבים, על כן בודאי היו לא תהיה, נ"ל:

408

ת״טכי יודע אלקים כי ביום אכלך ממנו (בראשית ג ה). צריך להבין שתיבת "כי השני מיותר. ואפשר לומר שמזה דייקו רז"ל (ב"ר פי"ט ד') שאמר הנחש לשון הרע, מן העץ הזה אכל וברא את העולם. ושיעור הכתוב כך הוא, כי יודע אלקים, הרי תראו כי יודע אלקים כל הנעשה, [והיא בסיבת העץ.] והכתוב קיצר לכבודו של יוצר בראשית, תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק חי עולמים בגאוה ובוז, ואחר כך אמר בתורה הק' [במאמר בפני עצמו, כי ביום] אכלכ"ם ממנו דייקא לשון רבים, כמ"ש לעיל:

409

ת״יותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג ו). לפי פשוטו י"ל שראתה בנגיעה שהעץ בעצמו טוב למאכל, שהיה רך יותר מכל עצי הגן (והאמינה לדבריו) של נחש, וחשבה בלבה שעבור זה מנעם הש"י מאכילת אותו האילן, להיות גם העץ ראוי לאכילה ויאכלו הפרי עם העץ ויהיה [העולם חסר בריה], על כן אמרה אני אאכול מהפרי ולא מהעץ. וזהו ותקח מפרי"ו ותאכל מפריו, ולא כל הפרי כי סברה הנני עושה גדר לבלתי נגוע בעץ, הנני לוקח רק מעט מהפרי, ונשאר עוד הרבה פירות באילן, ממילא לא אבא לנגוע בקצה העץ, נ"ל:

410

תי״אותתן גם לאישה עמה (בראשית ג ו). רצ"ל שהיה עמה בזיווג ולא המתין עד לשבת, והוא שגרם כל זאת:

411

תי״בותק"ח מפרי"ו ותאכ"ל, ס"ת חו"ל. רמז למה שאמרו רז"ל (ב"ר פי"ט ה') עוף ששמו חו"ל נשאר לבסוף ולא אכל. והנה חול ר"ת "חוקיו "ומשפטיו "לישראל (תהלים קמז יט), כי אדם הראשון לא שמר מצוה אחת, וישראל מקיימין תרי"ג:

412

תי״ג"גם לאשה עמה (בראשית ג ו), ר"ת עג"ל. רמז שעל ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש למקומה (עיין זוהר ח"א נ"ב ע"ב):

413

תי״דלהשכי"ל ותק"ח מפרי"ו (בראשית ג ו), אותיות השניות הם פת"ה, והשלישית אתוון שק"ר. רמז שפתה אותה בשקר והראה לה שטוב העץ וכו': גם תפ"ה, היא הקליפה התאוונית עם חמשה אותיות, שנתעוררה על ידי החטא והשקר נתעורר הש"י ישמרנו. ידעתי אחי ידידי כי תוכן ענין אדם הראשון אי אפשר לפרש, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, ואם יהיה הש"י בעזרנו נתעורר על איזה מהענינים ברמז כיד ד' הטובה עלינו:

414

תי״הותפקחנה עיני שניהם עירומי"ם ה"ם ויתפר"ו על"ה תאנ"ה ויעש"ו לה"ם חגר"ת (בראשית ג ז), ס"ת בגימטריא "מלאך "המות. רמז לדברי רז"ל (עיין ב"ר פי"ט ח') שהיה "מלאך "המות בא [כנגדם]. "ויעשו "להם "חגרת, ר"ת בגימטריא ד"ם :"תאנה "ויעשו "להם "חגרת, ר"ת "חלת"ו: ויתפר"ו, בגימטריא שבת. רמז לג' מצות שצריכין הנשים לקיים לתיקון החטא, "נדה "חלה "הדלקת נר בשבת, כידוע מרז"ל (שבת ל"א ע"ב) היא כבתה וכו', וכן כולם כנודע (עיין תנחומא נח סי' א'). והנה נ"ל לרמז עוד בכתוב מה דידוע דהתורה כולה היא בדרך כלל ובדרך פרט, דכל הרמ"ח עשין נכללין בדבור אנכ"י (שמות כ ב), והשס"ה לאוין בדיבור לא יהיה (שמות כ ג), והן הן אשר שמענו מפי הגבורה כל התורה כולה בכלל ובדרך פרט, תור"ה צוה לנו משה (דברים לג ד) מנין תרי"א (מכות כ"ד ע"א), וידוע מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) אדם הראשון כפר בעיקר, וכוונתם שהיה החטא כעין קיצוץ בנטיעות ח"ו, וממילא פגם בדברות הללו אשר שמענו מפי הגבורה, הלא הם אנכי ולא יהיה לך, על כן אחשבה ס"ת כל הפסוק, בגימטריא תרי"ג, ומסתיים הפסוק בתיבת חגר"ת מנין תרי"א, כי פגמו בכלל התרי"ג, והתרו על כל פנים לעצמם פתח להפרטי התורה הם הם תרי"א הנשארים, ובזה יובן אחר כך הפסוק:

415

תי״ווישמעו את קול י"י אלקים וכו' (בראשית ג ח). ר"ל הב' דברות אשר הם קול יי' אלקים בעצמו, הלא הם (שמות כ ב) אנכי (שמות כ ג) ולא יהיה לך וכו' (עיין מכות כ"ד ע"א), ויתחבא האדם ואשתו וכו' ולא יכלו לסבול כי בהם פגמו, ובזה הראה להם הש"י בנפול יסוד הכלל ממילא לא יהיה קיום הפרט, עד ישוב אל י"י [ר"ל לדבור (י"י אנכי)] וירחמהו, ואל אלקינו [דיבור לא יהיה לך אלקים אחרים] כי ירבה לסלוח (ישעיה נה ז). ובזה הבינו כיון שראו שלא יכלו לסבול קול י"י אלקים, עד היכן מחוייבים לשוב כי הבינו הפגם עד היכן מגיע. ובזה יובנו פסוקי המשורר (תהלים סב יב) הנאמר על מתן תורה, אח"ת דיבר אלקים שתי"ם זו שמענו כי עוז לאלקים, [ר"ל אנכי ולא יהיה לך אשר שמענו במתן תורה, כי אז היה תיקון השלם לחטא אדם הראשון, כי אדם הראשון על ידי שהבין עד היכן היה הפגם מגיע, עשה תשובה גדולה ועשה מסלול ודרך לבניו לתקן חטאו, עד שיזכו לשמוע דברי אלקים חיים מתוך האש]. וז"ש אחר כך (תהלים סב יג) ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, קאי על אדם הראשון בזה ששילם לו כמעשהו, שהראה לו שמתיירא מפני קול ד' אלקים, בזה הבין עד היכן צריך לשוב אל השם, והבן:

416

תי״זמתהלך בג"ן לרוח היום (בראשית ג ח). יובן על פי מ"ש לעיל, ור"ל מתהלך בג"ן סדרין דאורייתא הנכללין באנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג):

417

תי״חלרו"ח היו"ם. (בראשית ג ח). על פי מה דידוע (שבת פ"ו ע"ב) דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, כי עיקר נתינת התורה בשבת, ואלו המתין אדם הראשון ביקרו עד שבת קודש, אז היה מקבל התורה. וזהו מתהלך בג"ן סדרין לרו"ח היום, שכבר היה התעוררת הרוח של תוספת שבת, ואלו המתין עוד היה מקבל כל התורה. ורמז עוד רו"ח היו"ם, בגימטריא ער"ה. הן הן מנין הפרשיות שבתורה:

418

תי״טבתוך ע"ץ הג"ן (בראשית ג ח), הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, עם כל זה יש לרמז רמז נאה בתו"ך "עץ "הגן, מתוכיות ואמצעיות עץ הגן, לרמז שיתוקן על ידי שיתן מיומו מתנה לדוד אדונינו (במ"ר פי"ד י"ב), והוא יתקן בשיריו ושבחיו, והוא הוא המלך המשיח בא יבא במהרה. ונרמז זה אותיות אמצעיות ע"ץ ג"ן, כזה עי"ן צד"י גימ"ל נו"ן, הם בגימטריא יום דו"ד, והם בגימטריא ע'. לרמז שיתן לו ע' שנה משנותיו. ורמז עוד "בתוך "עץ "הגן, התוכיות היינו המילוי של ע"ץ ג"ן, כזה י"ן ד"י ימ"ל ו"ן, בגימטריא רד"ו. להורות שיתוקנו בניו במה שישתעבדו רד"ו שנה במצרים לברר וללבן ניצוצות הנדחים. וירמוז עוד מה שמקובל מרז"ל (ב"ר פכ"ב י"ג) שהש"י אמר לו (בראשית ב יז) ביום אכלך ממנו מות תמות, והנה אחר כך הלין הש"י את דינו, כי כן הדין בדיני נפשות על פי תורה הק' (סנהדרין י"ז ע"א), ובתוך כך בא אור יום השבת קודש ואמר אדם הראשון מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א), והמליץ בעדו השבת קודש (שוח"ט מזמור צ"ב). וזהו י"י אלקים מתהלך בג"ן, ר"ל הש"י הלך בדרך המפורש בג"ן סדרין הוא התורה, "לרוח "היום להרויח לו היום ולהלין דינו כדין התורה, ועל ידי כן ויתחבא האדם ואשתו וכו' בתוך "עץ "הגן, היינו מילוי של "עץ "הגן בזה י"ן ד"י ה' ימ"ל ו"ן, הם אתוון י"ה מלי"ן דינ"ו. ברוך המרחם על בריותיו ופותח יד בתשובה, הוא יזכנו לשוב אליו בלב שלם אמן:

419

ת״כויקרא י"י אלקים אל האדם ויאמר לו איכ"ה (בראשית ג ט). הנה האמירה מפורש בכתוב שאמר לו איכ"ה, מה שאין כן קריאה איני יודע מה הוא, ומהראוי היה לקצר ויקרא י' אלקים אל האדם איכ"ה. והנראה שהכי קאמר שהש"י שיתף מדת הרחמים עם מדת הדין ופתח תחלה בזכות. וזהו פירושו ויקרא י"י הויה עם השם אלקים אל האדם, כי הנה אד"ם בגימטריא מ"ה הויה באלפי"ן, וכשתמלא מ"ה כזה מ"ם ה"א, בגימטריא אלקים. וזהו ויקרא י"י אלקים ב' שמות מרומזין:

420

תכ״אויאמ"ר ל"ו איכה (בראשית ג ט). ידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פי"ט ט') שרמז לו חורבן בית המקדש, ובעת שיבנה בית המקדש בנין עולם במהרה בימינו גם אדם הראשון יתוקן, כי הוא יהיה משיח צדקנו במהרה בימינו:

421

תכ״בויאמר א"ת קלך. א"ת לרבות, שגם מקול המשרתים היינו המלאכים היה מתיירא כשהחטא גורם:

422

תכ״גקל"ך שמעתי בג"ן ואירא כי עירום אנכי. על פי מ"ש לעיל הפירוש הוא את קל"ך, הם הב' דברות ראשונות (שמות כ ב) אנכי לא יהיה לך (שמות כ ג), שהם קולו ית' (מכות כ"ד ע"א) שמעתי בג"ן סדרין, ואירא כי עירום אנכ"י, ר"ל הדיבור אנכ"י, כי כל מצוה ודיבור שבתורה מחויב האדם שילבישנו במחשבתו ושכלו, וכשאינו מקבלו במחשבתו הוא ח"ו בענין ערום בלי לבוש, וזה כי עירום אנכי ואחבא כי איני יכול לסבול:

423

תכ״דויאמר א"ת קל"ך (בראשית ג י), ס"ת תר"ך. מנין המצות שבתורה עם הז' דרבנן, מנין האותיות שיש בעשרת הדברות, שהמצוה תר"ך מצות אשר מקיימין יזכו לכת"ר תורה, ולהפושעים בשאט בנפש יתהפך לכר"ת, וכל זה הבין: ויאמ"ר א"ת קל"ך שמעת"י בג"ן ואיר"א, ס"ת למפרע אתוון אנ"י כת"ר. שגמר בדעתו וקיבל עליו לשונו לתקן כל (אשר פגם ממדת) אנ"י, מדת מלכו"ת שמים עד כת"ר עליון:

424

תכ״הר"ת כל הפסוק, בגימטריא תקי"ב, הוא בגימטריא ח' פעמים די"ן, בסוד הכתוב (איוב לג יא) וישם בס"ד רגלי. ממילא ח' פעמים דין, הם ח' פעמים ס"ד, נתהפך לחס"ד בהצטרפות הח' לס"ד, בהעלות הדינין עד המדה השמינית יוב"ל העליון, להמתיק הדינים בשורשם לשוב אליו ית' בתשובה עילאה, על כן הוא גם כן בגימטריא י"ו פעמים ל"ב, ובהצטרפותם הם יוב"ל העליון, שישובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה יג) , על פי דרכינו יתפרש הכתוב שאחר כך על פי דברי האלשיך:

425

תכ״וויאמר מי הגיד לך וכו' המן העץ וכו' לבלתי אכל ממנו אכלת (בראעשית ג יא). הדקדוקים רבו. א', מי הגי"ד לך לא יוצדק לשון הגדה רק ידיעה, היה לו לומר מאין תדע אפילו לפירוש רש"י. ב', המן העץ וכו' בלשון ספק, והכל גלוי לפניו. ג', אשר צויתך לבלתי וכו' הם אינם מובנים, דהוה ליה למימר אשר צויתיך לא תאכל וכו'. והנה הקושיא הב' והג' מתרץ הרב באלשיך שאמר לו השי"ת ראה מה גדלו חסדי עליך, כי הרי אתה בעצמך שב ומתחרט ומאין באו לך הרהורי תשובה, הרי חטאת חטא גדול אשר כפי הנהוג לא יבוא תיכף עליו הרהורי תשובה, עד אשר יתחיל לשוב מעצמו בלי התעוררת, ואחר כך יאירו עיניו ויבין גודל חטאו וישוב אל ד'. ומפרש בזה הכתוב (ירמיה לא יח) כי אחרי שובי נחמתי וכו'. והנה אם היה חטא שלך, על דרך שאמרו שיש חוטא לפעמים דבעי למטעם טעמא דאיסורא, בכדי שירף ממנו היצר אחר כך דאין החטא גדול כל כך, ויתכן לך תיכף הרהורי תשובה. אבל החטא שלך היה חטא גמור, ומאין באו לך הרהורי תשובה, זה הוא כי יקר חסדי עליך ואני עוררתיך בצדק לשוב אלי באמת. וזה הפירוש מ"י הגיד לך כו' המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, ר"ל האם אכלת בכוונה לבלתי אכל ממנו רק למיטעם טעם דאיסורא, עד כאן תוכן דברי קדשו, ומה יאות הוא לפי דרכנו ששב בתשובה עילאה לפניו ית'. וזהו שיעור הכתוב ויאמר (מ"י, ר"ל עולם התשובה עילאה הנקרא מ"י כנודע), הגיד לך (ר"ל המשיך לך התשובה והתעוררת הזה), כי עירום אתה (ר"ל שאם לא כן אתה בעצמך עירום ממצוה והתעוררת, ויתפרש כ"י דהא, שהוא מד' לשונות שמשמש), המן העץ וכו', יתפרש כדברי הרב האלשיך. ובזה יבוא הכתוב על נכון, ויתורצו בזה כמה דקדוקים על פי דרכינו. ירמוז בר"ת אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, אצ"ל א"ם. רצ"ל ששב בתשובה לאימא עילאה:

426

תכ״זר"ת כל הפסוק, בגימטריא מש"ה. רמז שבימי משה יתוקן הכל על ידי מתן תורה:

427

תכ״חויאמר האדם (בראשית ג יב). קשה למה ליה למימר בכאן האד"ם, ויאמר סתם היה לו לומר, ואנחנו יודעים שהאדם הוא המשיב כמ"ש בפסוק יו"ד. אך לפי דברינו נאות הוא כי עד כה היה מאמר האדם תשובה להש"י שאמר לו איכה (בראשית ג ט), והשיב לו את קל"ך וכו' ואירא וכו' (בראשית ג י) בראותו גודל הפגם, ודברי השי"ת היו שייכים לתשובת האדם מי הגיד לך כו' (בראשית ג יא), ר"ל אני במידותי עוררתיך בצדק לשוב אלי, על כן די באמירת סתמיים ויובן שהם דברי הש"י והאדם, מה שאין כן כאן מתחיל האדם ענין בפני עצמו לפי דרכינו אשר נבאר אי"ה, על כן הזכיר שוב האד"ם, נ"ל:

428

תכ״טהאשה אשר נת"ת עמדי היא כו' (בראשית ג יב). לכאורה היה לו לומר בקיצור האש"ה נתנה לי וכו'. וביותר יקשה דהיה לו לומר אשר נתת לי, מאי עמד"י. גם תיבת היא מיותר. ויתכן לדעתי שבא כמתנצל ואומר (להקל חטאו), התנצלות אחד אש"ר נת"ת, ר"ל אתה הוא הנותן לי את האשה הזאת, על זה תמכתי יתדותי ואכלתי מה שנתנה לי בלי דרישה וחקירה, כי דמיתי בדעתי כי מאתך לא יצא ח"ו דבר שאינו מתוקן, על כן לא שאלתי את פיה, (והנה באמת הבחירה חפשית רק אף על פי כן רצה להתנצל, ובעל הרחמים רוצה בתשובת עבדיו, ואמר לנו גם כן על ידי הנביא (ישעיה מג כו) ספר אתה למען תצדק). התנצלות ב' נתת עמד"י, ר"ל להיותה נתונה מאז קודם תיקונה עמד"י, נתת מנתחי ובשר מבשרי והיא בגופי ממש, על כן אני מתרצה ומתפתה אליה. וידוקדק בזה תיבת הי"א, ר"ל האשה שכל המדות הללו בה, אחת שאתה הוא הנותן, ב' שהיא בשר מבשרי בקלות הוא לשמוע אליה, נ"ל:

429

ת״לנתנה לי מן הע"ץ. הנה יקשה הלא בהחטא כתיב ותקח מפריו. והנ"ל שהיא התנצלות ב', ור"ל שנתנה לי הפרי שכבר היו תלושים מן העץ, ולא יכולתי להבחין מאיזה אילן הוא ואת פיה לא שאלתי מטעמים הנ"ל, על כן ואכל, נ"ל:

430

תל״אנתת"ה עמד"י הי"א נתנ"ה, ס"ת אהיה, שם התחיה לעתיד במהרה בימינו:

431

תל״במה זאת עשית (בראשית ג יג). הנה למ"ה עשי"ת היה לו לומר, אבל מ"ה לא יצדק. ויתכן שהן גרמת למ"ה ולזא"ת הדודים העליונים מה שגרמת, ועשי"ת הוא תיקון לשון כבוד כלפי מעלה. ואפשר עוד לפרשו מלשון עשיה ועיכוב, והבן. ואפשר עוד למה גרמת שיהיו צריכים לברר ניצוצים מעולם עשיה, והבן:

432

תל״גותאמר האשה הנחש השיאני ואכל (בראשית ג יג). יתכן על פי דברי רז"ל (שבת קמ"ו ע"א) שהנחש הטיל זוהמא בחוה. וז"ש כמתנצל הנחש השיאנ"י לשון נשואין, וזרק בי זוהמא והיא שגרמה לי ואכל, (וגם זה באמת לא היה טענה כי הבחירה חפשית בכל אופנים, רק השי"ת רוצה שיתנצלו לפניו עבדיו וישובו אליו וזהו דרכו ית', על כן משמיענו בתורה הק' כל התשובות הללו:

433

תל״דותאמ"ר האש"ה הנח"ש, ס"ת שר"ה. ר"ל התחלת תיקון האשה תהיה אמנו שר"ה:

434

תל״ההאש"ה הנח"ש השיאנ"י ואכ"ל, ס"ת שילה. רמז שאחרית התיקון שתופסק זוהמת הנחש לא יהיה עד כי יבא שילה (בראשית מט י), וזהו שרמז ר"ת כל הפסוק בגימטריא ק"ץ, ואחד נוסף רמז שבזמן הקץ יהיה הכל באחדות אחד י"י אחד ושמו אחד, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ונשגב י"י לבדו אמן:

435

תל״וותאמר האשה הנחש השיאנ"י ואכל (בראשית ג יג). יש לפרש על פי מ"ש כמה פעמים ענין עץ הדעת טוב ורע על פי פשוטו, דסגולת עץ הדעת הזה היה לחכמות חקירות הפילוסופית, והאלקים עשה את האדם ישר לבל יחקור בחקירה אנושיית, רק עין בעין יראה כבודו ית"ש בלי שום ספק, כענין דבר הנראה בראיית העין, שאין האדם חוקר אם הענין הנראה הוא בנמצא אם לאו, כיון שהוא רואהו עין בעין, וסגולת העץ היה להגשים הגוף ויצטרך לחקירות, והוא נקרא עץ הדעת טו"ב ור"ע. דהנה החוקר כשבא לחקור, מן ההכרח הוא להטות חקירת עיונו לטוב ולהפכו כל חלקי וצדדי הסותר את הדבר הזה י"ש או אי"ן. וז"ש האשה הנחש השיאנ"י, היינו הה"א היא הפעולה, ונשאר ש"י אנ"י, היינו י"ש אי"ן, היינו הנחש הביאני לחקור בחקירות "יש "אין, באומרו כי זה כל האדם שלא להיות כבהמה, על כן ואכל, הבן כי קצרתי:

436

תל״ז(יד טו) כי עשית זא"ת (בראשית ג יד). על דרך שכתבתי למעלה שהוא תיקון בלשון. והנה לאשה נאמר מ"ה זא"ת (בראשית ג יג), שהיא אכלה ונתנה גם כן לאדם, והנחש פיתה רק חו"ה נאמר לו כי עשית זא"ת, והבן. ור"ל הגם שלא פתית רק לחו"ה שהיא מרמזת רק לזא"ת יקרא אשה (בראשית ב כג), עם כל זה הנה על ידי כך בא הפגם גם למ"ה הוא בחינת אדם, על כן ארור אתה מכל הבהמ"ה, אתוון ב"ה מ"ה. ומכל חית השדה, ר"ל מכל החיות שבא לכל הנבראים מהשדה אשר ברכו י"י, והבן. והנה על כן ר"ת "מכל "הבהמה, הוא מ"ה גימטריא אד"ם, "ומכל "חית "השדה ר"ת חו"ה. והנה לפי פשוטו ריבוי הכ"ל, אפילו מכל הבהמות וחיות הטמאים והטורפים והמזיקים תהיה ארור, שכולם יתוקנו לעתיד מה שאין כן הנחש יתבטל כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"כ ה'). והנה הוא מדה כנגד מדה, להיות הוא גרם מניעות הברכה לכל הבריות, על כן הוא ארור מכולם:

437

תל״ח"על "גחנך "תלך (בראשית ג יד). ידוע על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), שהם מרמזין לחסד גבורה תפארת, ועל ידי הנחש נעשה פגם באלו כנודע. ועל כן היה העולם מתמוטט לולי שהופיע את יום השבת שהוא כלול מכולם, על כן באו אבותינו אברהם יצחק ויעקב וקיימו העולם בקיימם יסודי ועמודי עולם. וז"ש באברהם כשראה ג' אנשים תלת רגלי המרכבה, נאמר אצלו לושי ועשי עג"ת (בראשית יח ו), ר"ת "עבודה "גמילות חסדים "תורה כמ"ש הרב במגלה עמוקות, והם הם הג' סאין באר רחובות הנהר, כי אין שם מגע גוי והבן, והן הם הג' עדרי צאן דיעקב שרבצו על הבאר (בראשית כט ב), והבן מה שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ע י') על אמרם מחרן אנחנו (בראשית כט ד), מחרון א"ף של מקום, שהנחש פתח בא"ף, ואם כן זה מדה כנגד מדה שהוא גרם להתמוטט עמודים שהעולם נשען עליהן, על כן לא ישען על עמודיו רק על גחונו ילך, על כן אחשבה "על "גחנך "תלך, ר"ת ענ"ת. ר"ת עבודה "גמילות חסדים "תורה:

438

תל״טועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג יד). ידוע אלו לא חטא אדם, היה מזונו כענין שיהיה לעתיד במהרה בימינו שיהיו ניזונין מזיו השכינה, ואילו היה אוכל איזה מאכל אכילת מצוה ברוחניות להעלות הדברים בשרשם ומקורם. והנה על ידי חטאו שגרם שנתערב טוב ורע, ובכל דבר נתלבש ניצוצי קדושה, והוצרך לאכילה ולשתיה גשמיות המלובשת בסוד עפר הכללי הגובר בעולם הזה העשיה גשמיות, ואילו היה האדם מכוין בכל זה בכל אכילותיו לא יצטרך לחיבוט הקבר, רק כיון שאוכל בשביל תאוותו, ועל ידי כך נתגבר היסוד העפר ונדבק בגופו, על כן הוצרך הגוף לחיבוט הקבר להתבלות בקבר. והנה להיות הנחש גרם כל זה, הוא מדה כנגד מדה עונשו ועפר תאכל כל ימ"י חיי"ך, אפילו לעתיד שיתוקן העולם יהיה נחש עפר לחמו (ישעיה סה כה, עיין ב"ר פ"כ ה'), עד שיבער רוח הטומאה מן הארץ:

439

ת״מואיבה אשית וכו' (בראשית ג טו), להיות מאמרם ז"ל (זוהר ח"א מ"ח ע"ב) ויבא"ה אל האדם (בראשית ב כב), שקשטה בכ"ד קישוטי כלה כמנין ויבא"ה, הוא נגד כ"ד צירופי אדני שגורמים החיבה כשמתקשטת השכינה ואומרת חזי במאי ברא אתינא לקמך (זוהר ח"ג י"ג ע"א), והנחש האהבה ונתהפך לאיבה ח"ו, וזהו מדה כנגד מדה: ואיב"ה [מנין כ"ד קישוטין שמנע] בינך ובין האשה וכו', צא נא וחשוב ואיב"ה אשי"ת בינ"ך ובי"ן האש"ה ובי"ן זרע"ך, בגימטריא אל"ף תקס"א, מנין כ"ד צירופי אדנ"י עם הכולל:

440

תמ״אהוא ישופך ראש ואתה תשופנו עק"ב (בראשית ג טו). על פי מה שנמצא במגלה עמוקות שעשו קראו שמו עש"ו (בראשית כה כה), מלשון עשיה שנולד בגמרו דהיינו בשערו, ואם כן היה מהראוי לקרוא שמו עשו"י ביו"ד לבסוף, ויעקב נקרא על שם וידו אחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), ואם כן מהראוי לקרוא שמו עק"ב, ונטל יעקב היו"ד מסוף עש"ו להתחלת שמו יעק"ב. וזה הפירוש ויד"ו אוחזת בעקב עשוי, קרי ביה ויו"ד שהיא בעקב ובסוף של עשו כו', עשה יעקב ראש ועטרה לראשו, לכן ויקרא שמו יעקב ביו"ד (עיין מגלה עמוקות בחקותי). וכתב המגלה עמוקות להיות האותיות הפשוטות הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק, הם נגד י"ב חדשי השנה כמבואר בספר יצירה, ואם כן הו"ז הם נגד חדשי ניס"ן איי"ר סיו"ן, וזה נטל יעקב לחלקו, ובהן הצלחת ישראל ביציאת מצרים ומתן תורה. ואותיות חט"י הם נגד תמו"ז א"ב אלול, וזה שהיה בתמוז ואב, רק חודש אלול המרומז ביו"ד זה נטל יעקב ממנו בעל כרחו, ובהם הצלחת ישראל בתשובה מאן דאית ליה דינא בהדי ארמאי, לישתמיט מיניה עד ראש חודש אלול כנודע (תענית כ"ט ע"ב). והנה תמוז ואב נרמז באותיות הסוף אחר החדשים הטובים ניסן אייר סיון שבהן הצלחת ישראל, והנה על כן בתמוז נשברו הלוחות שבהם קע"ב תיבות, כנודע מסוד והיה עק"ב תשמעון (דברים ז יב). והנה בהיו"ד של יעקב המרמז לאלול, מתקנים הקלקול של העק"ב, ונרמז זה בכאן הוא ישופך ראש של שמו, דכבר ידוע (ב"מ פ"ד ע"א) דיעקב הוא שופריה דאדם ותיקונו, ועשו גבר נחשירכן כנודע מהמתרגם (בראשית כה כז), לזה אמר ואתה תשופנו עק"ב, והבן:

441

תמ״בואיב"ה אשי"ת בינ"ך (בראשית ג טו). ס"ת שם הקדוש כה"ת, אשר סגולתו להנצל מכל אויב ואורב, והיא חילוף שם שד"י באותיות של אחריו. והנה כל המקטריגים והמזיקין מסטרא דנחש הקדמוני, נרמז זה בתוך קללת הנחש להינצל מקטרוגו והיזקו ומכל מיני אויב ואורב, והוא בס"ת הפסוק כי לא עזב"ת דורשי"ך ה' (תהלים ט יא), ובר"ת "כל "הנשמה "תהלל (תהלים קנ ו). ואדונינו משה שהוא בא בעולם לתקן ולהסיר זוהמת הנחש, הרג את המצרי בשם זה כנרמז בתורה ביום השני למה תכ"ה רעך (שמות ב יג), מפני שהמצרי היה מסטרא דנחש הקדמוני מהרע של קין כנודע, והשם הזה נרמז גם כן בס"ת ואהבת א"ת ה' אלקי"ך (דברים ו ה), ונמצא כתוב בספר מקדש מלך שזה הוא שאמרו תלמידי רבי עקיבא אליו רבינו עד כאן (ברכות ס"א ע"ב), ר"ל אמור עוד גם ואהבת, ותזכור בכונתך את השם הנ"ל ולא יוכלו כל אויביך לנגוע בך, ולא רצה כי כל ימיו היה מצטער שתבוא לידו מצוה זאת. והשם הזה מסוגל להריון ושלא תפיל אשה פרי בטנה, ונרמז בס"ת הנ"ך הר"ה וילד"ת בן (בראשית טז יא). ולהיות הנחש גרם המיתה, נרמז במאמרו ית' השם המסוגל להולדה להוליד בדומה ולקיום המין:

442

תמ״גאל האשה (בראשית ג טז). מהראוי לומר ולאשה, כמ"ש אחר כך ולאד"ם (בראשית ג יז). מרומז לדעתי מ"ש לעיל כי בחינת העק"ב המרמז לתמוז ואב ניתקן באלול, וידוע דמזלו בתולה, זהו שמרומז עק"ב א"ל האש"ה, ר"ל העקב יתוקן במזל אשה הוא אלול. ולפי פשוטו י"ל להיות הנחש אין לו התייחסות עם האשה, על כן התחיל בענין בפני עצמו אל האשה אמר וכו', מה שאין כן האדם עם האשה יתייחסו שניהם באישות ובמין, על כן קאי אדלעיל ולאדם אמר וכו':

443

תמ״דהרבה ארבה ב' ריבוים, אחת להעצבון ואחת להריון. עצבונך כפשוטו, נ"ל עצבון הנדות שהיא גלמודה מבעלה, ובזמן שהיו אוכלים הטהרות היתה גלמודה מכל אדם ומזה בא העצבות, וזו מדה כנגד מדה על שגרמה שמחות רעות בעולם, הם התעוררת הנפש התאווניות: והרנ"ך. ריבוי ימי הריון, על ששמעה לקול הנחש שאמר לה דלטוריא מהעץ הזה אכל וברא את העולם, אכלו גם אתם ותהיו בוראים (ב"ר פי"ט ד'), על כן גם מה שנתן לה השי"ת בכח שתהיה מוליד בדומה, גם זה יתארך הענין ולא תוכל להבראות אדם בדומה עד עבור עליה תשעה ירחים. ויתכן לפרש על פי הנודע דאין ריבוי פחות מג', כידוע מה שאמרו רז"ל (כתובות ע"ה ע"א) ימים שנים רבים שלשה, על כן אמר לה ריבוי בעצבון שהם שלשה, ז' ימי נדה, וימי זיבה הם יותר, היינו ג' ימי זבה גדולה, וז' נקיים, וימי טומאת לידה דנקיבה הם שבועיים הם יותר. ובהריון גם כן ג', היינו לז' חדשים, ולט' חדשים, ולפעמים משתהא עד י"ב חודש. בעצב תלדי בנים, הם חבלי לידה מדה כנגד מדה כנ"ל, שאפילו מה שהטביע הש"י שתלד בדומה, יבא לה בחבלים וצירים, ובשביל זה על ג' עבירות נשים וכו' בשעת לידתן, על שאינן זהירות בחלה נדה הדלקה (שבת ל"א ע"ב), אלו הג' מצות נצטוו לכפר על חטא עץ הדעת, כנודע מרז"ל (תנחומא נח סי' א'): ואל אישך תשוקתך. והיא גם כן מדה כנגד מדה, היא רדפה אחר התאווה והביאה אותה לעולם, יהא לה עגמת נפש מזה כי ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, שלא יהיה לה פה לתבוע כמ"ש רש"י. או יאמר והוא ימשל בך. שהוא יכול לעשות תאוותו אפילו שלא מדעת האשה, הגם שלא יטיב בעיני הש"י שלא מדעתה, זהו כשניתנה התורה ונתחדשה הלכה, מה שאין כן האשה לא תוכל להפיק תאוותה, כי אם מדעת האיש כי אין קישוי וכו' (יבמות נ"ג ע"ב), והוא מדה כנגד מדה על שהיא התחילה לעורר האדם בתאוות:

444

תמ״ההרונ"ך בעצ"ב תלד"י בני"ם, ס"ת בכים. רמז שעל כרחך אתה נולד (אבות פ"ד מכ"ב), כי אין לך ימים שאדם שרוי בטובה כמו הירחי קדם שאדם שרוי במעי אמו, ועל כן הוא בוכה בצאתו לעולם. וגם כן הוא ר"ת "ברוך "כבוד "יי ממקומו (יחזקאל ג יב), כי במעי אמו רואה בכל יום כבוד י"י, ומקבל עליו אלקותו והתורה לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, על כן הוא גם כן ר"ת "מי "כמוכה "באלים י"י (שמות טו יא):

445

תמ״וולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו (בראשית ג יז). יש לדקדק מאי לקול, לאשתך הוה ליה למימר. וגם הלאמר לא יוצדק. והנ"ל כי הנה ידוע דהאדם הוא בחינת משפיע דוגמת הג' אותיות יה"ו, ודוגמא להם בעולם הזה השלשה יסודות אש מים רוח, והנקבה דוגמא לה' אחרונה, אשר נגדה בעולם הזה יסוד העפר שאינו פועל פעולתה עד שמקבלת מהג' יסודות אש מים רוח שעליה, ומוציאה הפעולה שהיתה נעלם בה מן הכח אל הפועל מההעלם אל הגילוי. והנה בדיבור ואמירה נכללים השלשה יסודות שר"ת שלהן אמ"ר, כי ההבל חם ובו יסוד האש, ובלחלוחית רטיבות הפה הוא יסוד המים, ובהבל עצמו היוצא יש בו יסוד הרוח. והנה אם האשה שומעת לקול ומאמר האיש, הוא כסדר הבריאה, מה שאין כן אם האיש שומע לקול האשה ונתפתה לה, נעשה הוא בחינת נוקבא שמקבל ממנה, אזי מגביר הדינים, על כן השומע לקול אשתו נופל בגיהנם (ב"מ נ"ט ע"א), על כן באשה אין בה בחינת דבור שאין לה פה לתבוע, והתובעת בפה יוצאה בלא כתובה, והבן כי זה הוא כעין היפוך השולחן היא למעלה כו'. וזה ירמוז בכאן ולאדם אמ"ר, [דייקא בחינת אמ"ר שיש בו], כי שמעת לקו"ל אשתך [דייקא לקו"ל אשתך היפך הכונה כנ"ל], ותאכל מן העץ [ר"ל הגם שהוא מ"ן הע"ץ תלושים כהתנצלותך, אין בזה התנצלות] כי הוא אשר ציותיך לאמ"ר, [שאתה תאמר לה באזהרה לא תאכל ממנו, ממילא היה לה להיזהר בכל מיני מאכלים ולחקור ולדרוש מה הוא, כי מה שאומרת היא בעצמה אינה נאמנת כי אין לה בחינת אמירה, ממילא הפכת הסדר מה ששמעת למאמרה, על כן] ארורה האדמה בעבורך, כי להיות האדמה יסוד העפר מקבלת מהג' יסודות שעליה ומוציאה פעולתה מן הכח אל הפועל, ממילא בהפיכת הסדר ארורה האדמה בעבורך, והבן:

446

תמ״זבעצבון תאכלנה כל ימי חייך, שהוא מדה כנגד מדה להיות שאכל בפתאום בלא ישוב הדעת, על כן לא יאכל עד שיתעצב בעבודה אשר יעבוד להמציא טרף לביתו. וירמוז כל ימי חייך דייקא, לאפוקי הימים שאתה עוסק בחיי עולם, אזי יפרוק ממנו עול דרך ארץ נ"ל, כי תהיה אכילתו למצוה להיות לו כח לתורה ולעבודה, ויהיה כענין אכילת קדשים למצוה, ויתברך המאכל במעיו שאפילו הגיע לו כפול יהיה לו די (עיין פסחים ג' ע"ב). וזהו בעבור"ך בעצבו"ן תאכלנ"ה, ס"ת כה"ן. כ"ל ימ"י חיי"ך, ס"ת כל"י. היא ר"ת כה"ן לו"י ישרא"ל, שכולם יכולים לבוא למדריגת אכילת קדשים ימים שעוסקים בחיי עולם. וירצה עוד כל ימי חייך, לאפוקי הימים שאתה עוסק בחיי עולם, שבתות ד' וימים טובים מקראי קדש:

447

תמ״חוקוץ ודרדר תצמיח לך (בראשית ג יח). הוא על שם שהרבה בחטאו הסיגים בעולם בשליטות הקליפות, על כן יהיו לצנינים בצדו, עד אשר יבער ד' רוח טומאה מן הארץ. וירמוז וקו"ץ, היא בגימטריא ד' פעמים מד"ה. הוא על פי מה דאמרו באבות (פ"ה מי"א) ארבע מדות בדיעות, (אבות פ"ה מי"ג) ארבע מדות בנותני צדקה, (אבות פ"ה מי"ד) ובהולכי לבית המדרש, שהן לטוב ולהפכו. ואילו לא חטא אדם לא היה טוב ורע בעולם, וכהיום נתהוו ארבע מדות על ידי צמיחת היצר הרע, והבן:

448

תמ״טוקוץ ודרדר תצמיח לך (בראשית ג יח). כבר אמרנו זה הפסוק ברמז, דהנה משה כתב בתורה (דברים ו ד) ד' דאחד רבתי, והריש דלא תשתחוה לאל אחר (שמות לד יד) גם כן רבתי. ואמרנו לפי פשוטו טעם לזה, דהנה עבודה זרה לא תקרא דוקא בהולך ומשתחוה לצלם ודמות או זובח לו ומקטיר לו, דאם כן היום דבטל יצר הרע דעבודה זרה, יהיו כמה פסוקים למגנא בספר תורה ח"ו. רק ידוע תדע שעבודה זרה מיקרי כל דבר אשר אדם עושה אפילו מצוה, וחושב שלא לכבוד השם רק לשם איזה פנייה בעולם כגון להתפארות בני אדם ועושר וכבוד, הנה הוא עובד את הדבר ההוא, היינו את הבן אדם או את הממון, לך נא ראה בחובות הלבבות בשער יחוד המעשה גורע ערך זה העובד, יותר מגרעון עובד הצלמים בג' פנים, א' כי העובד הצלמים עובד בשיתוף אחד, וזה עובד שותפי אלפי אלפים היום עובד לזה ולמחר לזה. ב' שעובד הצלמים נודע גריעותו ויתבזה בעיני בני אדם ולא יאמינו בו, והעובד ההוא יכבדוהו ויבטחו בו. ג' שהעובד הצלמים עובד את איזה דמות אבן או עץ שהדומם הזה לא הכעיס את בוראו, והעובד הזה עובד את בני אדם המכעיסים לבוראם, על זה ידוו כל הדוויים וישים האדם נפשו בכפו לראות את מי הוא עובד, אם עבודתם עבודה שלימה ותמה רק לד' באמת, כי בקל יוכל לבוא לידי טעות, ויוכל להיות אפילו בעוסקו בתורה ומצות, שיהיה עושה מעשה כו' ומבקש שכר כפנחס. והנה לפעמים הוא בהיפך גדולה עבירה לשמה וכו' (נזיר כ"ג ע"ב). והנה כשלא ירצה האדם לעבור עבירה במקום שצריכים לעבור, והנה הגם שכוונתו כאשר נצטווה מהש"י לא יוכשר מעשהו, כגון אם לא ירצה לחלל שבת במקום חשש פקוח נפש, הנה שופך דמים יקרא לו, וכיוצא בזה המשכיל יבין בכל דבר, לך נא ראה מעשי דיעל אשת חבר הקני איך שיבחה הנביא מנשים באוהל (שופטים ה כד), וההוא עובדא בגמרא מההוא דלא הטיל ציצית בבגדו בכוונתו לשמים כמה גדלה שכרו, המשכיל יתבונן באלו הדברים על כל ענין ותנועה. והנה בשביל זה הני תרי אתוון רברבין בתורה, דבקל יוכל אדם לטעות ח"ו בין אח"ד לאח"ר רחמנא לשיזבן, דיסבור האדם שעובד את האחד והוא בהיפך. ובזה פירשנו המדרש כי הוא באמור הש"י למשה לך רד (שמות לב ז), מגדולתך, שכתבת הני תרי אתוון רברבין בתורה בכדי שלא יטעו, וכהיום החליפו הד' בר'. והנה אם לא חטא האדם, לא היה נמשך אחר עץ הדעת טוב ורע, לא היו טועים בין רע לטוב ובין טוב לרע, והטעותים הללו נמשך בחטאו. והנה החילוק שבין אחד לאחר, הוא רק הקוץ של הד' שלאחריו, וכן בהיפוך מספר ר' הוא נותר על מספר ד' מנין קו"ץ. וז"ש לו השי"ת אחר החטא וקו"ץ ודרד"ר תצמיח לך, שיומשך מחטאך ספיקות וטעותים בין ד' לר' ובין ר' לד', שהחילוק שבנתיים הוא הקו"ץ, והבן היטב הש"י יאיר פנים מסבירות:

449

ת״נואכלת את עשב השדה, מקובל מהאר"י ז"ל שהוא מצוה לאכול את עשב השדה. והנראה כי על ידי חטאו גרם שנפלו ניצוצי קדושה גם בדומם וצומח, ועל ידי מה שאוכל את העשב, הוא צומח הגדל בשדה והוא דומם מתקן הכל כנודע. והנה תיבת א"ת לרבות, יש לפרש גם כן ואכל"ת, ר"ל אכילה שלך יהיה א"ת, ר"ל עם "עשב "השדה, ר"ל להוליד להחקל תפוחין חסד גבורה תפארת המרומז בתיבת עש"ב, וכן פני אלקים ביודי"ן ופני הויה ביודי"ן בגימטריא עשב, עיין במאורי אור מערכת אות העי"ן סימן ס"א, והוא מבואר הכל במקובלים:

450

תנ״אבזיעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג יט). הגם שכבר נאמר לו בעצבון תאכלנה, בכאן הוא ענין שאפילו מה שתוציא השדה לא יהיה לחם רק אחר זיעת אפיך, אחר שתטרח בו הרבה בטחינה ואפיה ובדישה ובזריעה, מה שאין כן אלו לא חטא אדם, היתה הארץ מוציאה סולת מנופה וגלוסקאות, כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו יהיה פסת בר בארץ (תהלים עב טז) כנודע מרז"ל (שבת ל' ע"ב). והרמז בו ללחמה של תורה שצריך להוציאה בזיעת אפו, כמקובל מהאר"י ז"ל להזיע בשעת עשיית המצות ולימוד הלכה לפרק הויות, ולסלק ולשבר מהכלה העליונה הקושיות, הם החוחים הסובבים את השושנה. וזהו בזיעת אפיך תאכל לחם לחמה של תורה:

451

תנ״בעד שובך אל האדמ"ה. על דרך שאמרו בתנדב"א (זוטא פ"ב) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, לא אמר שיהיה בן עולם הבא, רק שהו"א. מפני שהוא בכל יום בן עולם הבא, היות שלמד ביום הלכה לאמיתה, וסילק ממנה הקושיות הם החוחים והקוצים המסבבים אותה, ועל כן בלילה כשמוסר נשמתו בסוד הפקדון, עולה נשמתו בלי שום מונע אל האדמה העליונה, והוא בכל יום בן עולם הבא כי השכינה מתפארת בו בסוד המיין נוקבין, חזי במאי ברא אתינא לקמך (זוהר ח"ג י"ג ע"א), והבן. וזהו עד שובך אל האדמה, ר"ל האדמה העליונה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה, ועל ידי הדוחק והלחץ אשר תתייגע בהבנת דברי תורה לאמיתה, יתוקן יסוד העפר מזוהמת הנחש אשר עפר לחמו, ועל ידי כך אל עפ"ר תשו"ב, ר"ל גם אל היסוד העפר תגרם לשוב להתהוות ממנו ציור למלך הכבוד, ותזכה שתזדכך גופך להיות ספיריי לימות המשיח והתחיה. [ועוד ירצה ואל עפר תשוב, אל העפר העליון תשוב והבן]. ומה נחמד ונעים דברי רז"ל לפי מה שנרמז בכאן התחיה שישוב אל העפר בגוף ונפש, לפי מה שפירשנו לעיל עד שובך אל האדמה, אזי יונעם לך שנרמז בר"ת "שובך "אל "האדמה, ר"ת אש"ה, ס"ת כל"ה, היא היא הכלה העליונה, ור"ת וס"ת הם אתוון "אש "הלכה:

452

תנ״גויקרא האדם (בראשית ג כ). למה שנקרא אד"ם בגימטריא מ"ה, שם אשתו חו"ה בגימטריא מילוי מ"ה, כזה וד' א' או' א', "בסוד אין פרי בטנה של אשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש (ברכות נ"א ע"ב). ועוד קראה חו"ה, כי עם הנקודות בגימטריא אם (עם הכולל, וירמוז שפיר כי היא היתה אם כל חי. ועוד קראה חוה, מלהיות בהתייחד האדם עם בת זוגו לשם שמים, אזי על ידי כוונתו הרצויה יגרום שעל ידי היסוד צדיק היא המדה הח' מלמעלה למטה, יתייחדו הוא"ו והה"א. וזהו חו"ה, על ידי המדה הח', יתייחדו ו"ה. והנה על ידי חטא שהטיל הנחש זוהמא בחוה (שבת קמ"ו ע"א), ובזוהר הק' אמרו באדם נמי זריק טיפין למגנא, על כן היה ענין החטא נמי כעין גילוי עריות, על כן גרם פגם גם בעולמות עליונים להשפיע אל החצונים ונתהווה מה שנתהווה, על כן כדי לתקן זה בכל פעם להשיב היחוד השלם לאיתנו הראשון, קראו חו"ה כנ"ל. וזהו מדוקדק כי היא היתה מאז קודם החטא "אם "כל "חי, ידוע יסוד צדיק נקרא כ"ל, וגם ח"י בסוד ובניהו בן יהוידע איש ח"י (שמואל ב' כג כ), וידוע מסוד הפסוק עוד יוסף בני ח"י (בראשית מה כח), ולהיות החטא גרם מה שגרם, על כן קראה חו"ה, להיות שמא גרים ולתקן הכל כנ"ל, על כן תבין גם כן ס"ת הית"ה א"ם כל ח"י, הוא אתווון מילה, והבן:

453

תנ״ד"חוה "כי "היא "היתה (בראשית ב כ), ר"ת בגימטריא ב' פעמים חוה. ס"ת גימטריא אהיה הוא שם התחיה. לרמז שעיקר מעלות השם חוה היה קודם החטא, ואחר כך בגמר התיקון לימות התחיה במהרה בימינו:

454

תנ״האת"ה וא"ל עפ"ר תשו"ב ויקר"א האד"ם, ס"ת לאברה"ם. שהתחלת התיקון שלו שתשוב נפשו לאברהם לתקן. "היא "היתה "אם "כל "חי, בגימטריא ישראל:

455

תנ״ו"כתנות "עור "וילבישם (בראשית ג כא). ר"ל בתיבת וילבישם. ר"ל הלביש אותם בעצמם מה שתראה גוף האדם לעין, הוא הוא הלבוש החדש שמקודם היה כתנות אור והיה הגוף ספיריי, וכן יהיה לעתיד במהרה בימינו:

456

תנ״זויעש ה' אלקי"ם, ס"ת מש"ה. רמז שמשה ימשיך מעליו הכתנות עור, בסוד של נעליך מעל רגליך (שמות ג ה) ויתלבש באור (עיין תיקו"ז כא מ"ח ע"ב), על כן בגוף ונפש עלה שמים וירד (משלי ל ד):

457

תנ״חלאד"ם ולאשת"ו כתנו"ת, ס"ת מו"ת. י"ל המות הוא שיתבלה העור ממשכא דחויא בעפר, ויזכה הנפש להתלבש באור חלוקא דרבנן ממעשה המצות:

458

תנ״טכתנות עו"ר וילביש"ם, ס"ת תמ"ר. ולאשת"ו כתנו"ת עו"ר, ס"ת רו"ת. ר"ל שעל ידי תמ"ר ורו"ת יוולד דוד ומשיח, שבימיו יותקן הכל ויחזור להיות כתנות אור במהרה בימינו:

459

ת״ס(כב) ויאמר וגו' ה"ן (בראשית ג כב). [ר"ל יחידי, כי אותיות ה"ן מרמזים ליחידות כנודע באותיות א"ט ב"ח. ור"ל שהאדם היה באחדות בלי נקבתו, כי היו לאחדים, מאז] האדם היה כאחד ממנו, כמו שהוא כעת פרצוף אחד, כן היו מאז שני הפרצופים ביחד. לדעת טוב ורע, ר"ל לענין הדעת טוב ורע לא היה מאז פחד, כי היו בפרצוף אחד ולא היה יכול להוציא פעולתו מכח אל הפועל. וגם נוכל לפרש גם אחר הנסירה שהיו בב' פרצופים, עם כל זה היו לאחדים ממש קודם החטא, ועתה אחר הנסירה והחטא שנפרדו מחמת החטא, נתהוו ביניהם דיעות מחולקות ויכולים עשייתם להתהוות פרי, כדרך ההפכיים שאמרו הפלסופים שמדברים השווים לא יתהוו תולדה כי אם מהפכיים, על כן עתה יש חשש פן ישלח וכו', כי האשה תסיתהו לכך והוא נפתה אחריה:

460

תס״אפן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. לכאורה יקשה דהאי פן ישלח ידו הוא מיותר לגמרי, דלא היה לו לומר רק ועתה פן יאכל מעץ החיים. ותו מה ריבוי הג"ם. ונ"ל דהנה בעץ החיים שם שם הן כל שרשי התרי"ג מצות אשר יסודתם בהררי קודש סחרם ואתננם קודש לי"י, כי הנה בעולם הזה המצות הם מוגשמים, מה שאין כן עיקר המצות ברוחניותן הן בעץ החיים, על כן עץ חיים הם למחזיקים בהם במקורן. והנה אדם הראשון כשהיה בגן עדן השיג המצות במקורן ברוחנייתן, והנה קיימו וקבלו רז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) כי בפסוק (בראשית ב טז) ויצו ה' וכו', נרמזין הז' מצות בני נח שנצטוו גם לאדם, ועוד נצטווה על פריה ורביה, ועוד שנולד מהול, הרי ט' מצות, ועוד נצטווה על עץ הדעת שהוא כעין להזהר מאיזה מאכל איסור שאחר מתן תורה, אם כן הכל בכלל עשרה מצות. והנה לכללות שיעור קומת המצות של עץ החיים יצטרך עוד תר"ג מצות, אזי יהיה לו לבוש שלם להתלבש בו. וזה יאמר הפסוק כי הנה היוצר כל המרחם על בריותיו ידע שלטובה גדולה היא המיתה לאדם אחר החטא, כדי לבלות בעפר זוהמת הנחש, כדי שיהיה יכולת ביד הנפש לשוב אל המקור אשר ממנה חוצבה ולא ימנענה הגשם. והנה אמר השי"ת באפשר ישיג כל מקור המצות מעץ החיים, ולא יהיה באפשרי לגופו ליכנס בעפר מחמת השגת כל ענפי עץ החיים, כי יהיה לו לבוש שלם חלוקא דרבנן. וזה יאמר פן ישלח יד"ו, ר"ל היו"ד שלו הן עשרה מצות שבידו, ולקח גם מעץ החיים, ר"ל ועוד ישיג מנין גם, בהחשב המ"ם לת"ר בחשבון אותיות מנפצ"ך, אזי חשבון ג"ם תר"ג, אזי יהיה בין הכל תרי"ג מצות אזי ואכל וחי לעולם, והש"י המרחם על בריותיו רצה לכלות ממנו זוהמת הנחש: על כן:

461

תס״בוישלחהו וכו' מגן עדן (בראשית ג כג). כי שם הם המצות ברוחניות לעבוד את האדמה, ר"ל שיקיים את המצות עם האדמה, ר"ל עם יסוד העפר דהיינו כל העניינים המוגשמים בעולם הזה, על ידם יקיים המצות דהיינו ליקח אתרוג מוגשם ולולב וכיוצא בזה כל המצות בדרך גשמי, וזה להיות "אשר "לקח "משם, כי האדם נלקח מיסוד העפר, על כן יש ביכולתו לקיים המצות בגשמיות ביסוד העפר ולהעלותם מעלה מעלה בגבהי מרומים על ידי הכוונה הטהורה:

462

תס״גויגרש את "האדם (בראשית ג כד). "את לרבות. ר"ל כל הכ"ב אותיות התורה, שבגן עדן למד תורה ברוחניות, וכעת בעולם הזה גם התורה נתלבשה בלבוש מוגשם. וזהו ויגרש "את "האדם, ואין לדמות שח"ו התורה נתגרשה, רק בעת שויגרש את האדם אזי לא היה יכול שוב להשיג התורה ברוחניות העליון, רק בהתלבשות גשמיות עולם הזה אזי ידמה לרואה כענין גירושין, על כן ס"ת "ויגרש "את "האדם "וישכן, ס"ת נשמ"ת. ר"ל הנשמות הן נשמות התורה הן האדם נתלבשו בלבוש הגשמיי, ומשם יתעלו מעלה מעלה:

463

תס״ד"ויגרש "את "האדם, ס"ת בגימטריא ד' פעמים אל במילואו שהוא בגימטריא הק"ף, ושמירה לשמרו מכל ארבע רוחות שלא ישלטו בו החיצונים: והנה על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"א נ"ג ע"ב, עיין שם בפירוש שביבי נוגה) ויגרש א"ת האדם. ר"ל שעל ידי האדם נתהווה גירושין גם למדת מלכות שמים הנקראת א"ת, יש לפרש אחר כך וישכן מקדם לגן עדן, ר"ל האותיות שקודם לגן עדן, דהיינו במסג"ם בגימטריא קמ"ה, הוא השם המצליח למלוכה בסוד קמ"ה בידך ממלכת ישראל (שמואל א' כד כ), וכן ביוסף כשעלה למלוכה קמ"ה אלומתי (בראשית לז ז). אך על ידי גירושי האדם, הצמיח גלות לבחינת מלוכה, והקליפות והאומות הן מולכין עד עת כי יבוא הזמן שיהיה השם למלך על כל הארץ. וזהו יש לפרש וישכן מקדם לגן עדן, היא בחינה המצלחת למלוכה השכין את הכרובים, ר"ל עם הכרובים שכבר פירש רש"י שהכרובים הם מלאכי חבלה, והם הקליפות אשר ממנם כח האומות, ובמהרה יתגלה אור מלכות שמים עלינו, וידעו הכל כי לד' המלוכה:

464

תס״הוהאדם ידע את וכו' (בראשית ד א). הנה בהפסוק הזה יש לדקדק, א', מהו והאדם, הוה ליה למימר וידע האדם. ב', ותלד את קין, משמע שהולידה את קין הידוע ואנחנו לא נדע כלום, הוה ליה למימר ותלד בן ותקרא שמו קין. ג', ותאמר קניתי, הוה ליה למימר כי אמרה קניתי. ד', ריבוי האתין, והנה ריבוי האת דקין, קיימו וקבלו רז"ל (ב"ר פכ"ב ב') שמרבה תאומתו, אבל "את "חוה, "את השם, לא נדע ריבויים. ה', צריך להבין אמירתה קניתי איש מאי הוא. ו', למה אמרה היא ולא אדם. ז', בפסוק (בראשית ד) ב' גם כן נאמר את הבל הידוע, ולא נאמר גם כן הטעם מפני מה נקרא הבל. והנ"ל כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (שבת קמ"ו ע"א) שהנחש הטיל זוהמא בחוה, והנה על ידי כך מאותה הזוהמא הוכרחו התולדות להיות פגומים, על כן רצה אדם על כל פנים לתקן להפריד הרע בפני עצמו והטוב בפני עצמו, וכבר נודע (זוהר ח"א נ"ד ע"א) קין נקרא על שם קינא דמסאבותא, עד כי יתוקן מדור אל דור כנודע, וזה גם כן רצה האדם שיתוקן הכל. והנה נודע שחיות כל העולמות ושפעם וקיומם, נמשכים מעולם המלבוש על ידי צירופים שונים מרל"א אלפ"א ביתו"ת, אשר החיות הפנימי שלהם הם ד' שמות הויה ב"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בסוד "יהי "אור (בראשית א ג), בגימטריא רל"ב, בסוד שאמרו חז"ל (זוהר ח"ב קס"ב ע"ב) "רחמנא "לבא "בעי, ר"ת רל"ב, הוא הלב והחיות הפנימי של כל העולמות. והנה אדם כיוון בזיווגו כוונות גדולות ונוראות בכדי לתקן הכל, והועילו מעשיו להפריד קין קינא דמסאבותא בפני עצמו והבל בפני עצמו, "הבל הוא סוד הבל הפנימי והחיות הוא מילוי שם מ"ה, שהוא החיות בסוד "ואתה "מחיה את כולם (נחמיה ט ו), "מחיה בגימטריא ס"ג, והמילוי בגימטריא הב"ל. ונרמז בספר ברית כהונת עולם שאותיות "הבל נטפלין לחיים בנוסח זכרינו שאומרים בעשרת ימי תשובה, שהוא "לחיים "בחיים "החיים, והבן. והנה זה כל האדם צריך לכוין בזיווגו, ליחד הדודים שלמעלה שהם אתוון וה', וצריך להשפיע האותיות המושפעים בו מרל"א אלפ"א ביתו"ת בחיות הפנימי רל"ב, להוליד בדומה בן עוסק בתורה הנשפעת מעולם המלבוש, ועל ידי שיתכוון כל זה במחשבתו, והתענוג הגופני משליך מעליו, יופרד הרע ויוליד בנים עוסקים בתורה. וזה יאמר "והאדם ידע "את חוה אשתו, ר"ל אדם כיוון לחבר וליחד אתוון ו"ה את חוה אשתו, והכוונה עוד והאדם י"ל האדם הידוע, דהיינו אותיות "אדם חיבר עם אותיות "חוה, דהיינו בהכאה בהתחבר כל אות בחבירו שכנגדו, כזה אדם חוה, דהיינו א' פעם ח' הרי ח', ד' פעמים ו' הרי כ"ד, מ' פעמים ה' הרי ר', סך הכל רל"ב. והכוונה והאדם, ר"ל (אותיות אדם), ידע (ר"ל חיבר), את חוה (ר"ל עם אותיות "חוה) אשתו (בדרך התחברות כנ"ל), ולא הועילו מעשיו לתקן את "קין תיכף, רק מחמת שלא כיון להנאתו והפריד הנאת ותענוג הגשמיי ממחשבתו, רק היתה במעשיו צורך גבוה, נתפרד גם כן קין (קינא דמסאבותא) מהב"ל, (הוא החיות וההבל המחיה את כולם הנשפע בכל העולמות והנבראים, והבן). והבן לפי זה הפסוק שאמר דוד גלגולא דאדם (עיין במ"ר פי"ד י"ב), י"י יודע מחשבות "אדם כי המה "הבל דייקא (תהלים צד יא), (והועילו מעשיו גם כן שיתוקן קין באחרית). וזהו ותהר ותלד "את "קין, שקודם בואו לעולם היה נקרא "קין, להיות בו זוהמת הנחש קינא דמסאבותא, ואף על פי כן יתוקן שנתפרד ממנו אחר כך גם כן חלק הרע, ונתגלגל במצרי שהרגו משה, והטוב נתגלגל ביתרו שהרביץ הוא ובניו תורה בישראל, וזהו מחמת טוב הכוונה של אדם לאותיות התורה שבעולם המלבוש ולהחיות הפנימי של העולמות. וזהו ותאמר קניתי איש את י"י, הלשון משתמע לתרי אפי, א' רצתה לומר קניתי איש את י"י, דהיינו נקנה לי איש ובעל שיודע לכוין את ד', היינו אתוון ושמות הויה ב"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנ"ל, ורצתה גם כן על "קין שנקנה לה באחרית לטוב על ידי הכוונה לטוב, "והאדם "ידע "את חו"ה, ס"ת בגימטריא תפלה שהתפלל להש"י שיוכשר זרעו:

465

תס״וותוסף ללדת (בראשית ד ב). ללדת אבל לא להתעבר. כי בפעם אחת נתעברה, רק שנתפרד קי"ן מהב"ל:

466

תס״זאת אחיו. על פי פשוטו יוצדק על פי דרשות רז"ל (תנחומא בראשית סי' ט') על פסוק (בראשית ד ח) ויקם קין, כי הבל נתחזק על קין והתחנן לו, וריחם עליו הב"ל ויקם קין והרגו. על כן יאמר כאן את אחיו, שהוא נהג עמו באחוה, ורמז גם כן שאחיו של קי"ן הוא, שיתוקן קין באחרית:

467

תס״חריבוי האתין ידוע מרז"ל (ב"ר פכ"ב ב') רמז לשני התאומות שנולדו עמו, ונרמז בכאן "ותסף "ללדת "את, בגימטריא עם העשרה אותיות "צפרה "אשת "משה, שהיא התאומה יתירה שהחזירה יתרו גלגול קין למשה גלגול הבל, וכן הוא בגימטריא במספר השוה "היא "צפורה "בת "יתרו:

468

תס״טויהי הבל רעה צאן וקין היה עובד אדמה. נכתב בהבל ויהי, שהוא בהמשך הזמן בסיפור בעבר והוה, ובקין היה לשון עבר. כי הנה אדונינו משה כתב התורה בזמנו, וגם בזמנו היה הב"ל רעה צאן, כי משה הוא גלגול הבל, ונרמז רעה צא"ן וקי"ן, ר"ל שזן את הצאן וגם את קי"ן שנתגלגל וניתקן ביתרו, והמן ירד בזכות משה (תענית ט' ע"א), והיה גם יתרו ניזון ממנו, וקין היה עובד אדמה מקודם, אבל לא בעת כתיבת משה את התורה, כי כבר ניתקן מהחומר והפריד ממנו החומר והאדמה, הוא חלק הרע שנתגלגל בהמצרי שהרגו משה (שמות ב יג), ותבין בזה סיפור הכתוב בקודם מעשה הבל למעשה קין, הגם שהוא הבכור:

469

ת״עותלד את קי"ן. קין בתולדה, ר"ל בהתיילדו בבחינת מילוי אותיותיו כזה קו"ף יו"ד נו"ן, בגימטריא יש"ב. רמז שישוב אל ד' באחרית ומשה יתקנו, בסוד עלית למרום שבית שב"י (תהלים סח יט), בגימטריא י"ב צירופי הויה:

470

תע״אותוסף ללדת וכו' את הבל. הבל במילוי כזה ה"ה בי"ת למ"ד, בגימטריא מלכו"ת. שעתיד משה גלגולא דהבל למלוך על ישראל, בסוד ויהי בישורן מלך (דברים לג ה), ויהיה אז מלכותו ית' בכל משלה שגם קין ניתתקן אז, וזהו בהתאסף ראשי ע"ם יחד, הם קין והבל והם כעת שבטי ישראל י"ב, נגד י"ב צירופי הויה מנין קי"ן במילואו. והנה הם י"ב צירופי הויה ומלכו"ת כל עולמים, והבן:

471

תע״בהמילוי של הבל בלבד כזה א' י"ת מ"ד, בגימטריא מית"ה. שממנו התחילה המיתה בעולם, שהוא היה הראשון שמת בעולם, והוא בגימטריא ג' מילואי אהיה קס"א קנ"א קמ"ג שמות התחיה, בסוד אהיה זמין אנא לאולדא:

472

תע״גויהי "מקץ "ימים (בראשית ד ג). ידוע מ"ש בזוהר הק' (ח"א נ"ד ע"א) מאן הוא קץ הימים, קיצא דכל בשרא הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המות. וז"ש ויהי מקץ הימים, דבר זה נתהוה מקץ הימים על ידו נתפתה קין להביא קרבן גרוע, וכן הוא המשמעות בזוהר הק':

473

תע״דויבא "קין "מפרי "האדמה. הנה דרשו רז"ל (תנחומא בראשית סי' ט') שזרע פשתן הביא. והנ"ל שדיוקם מפר"י האדמה, אותה הפרי שאינם עשוין רק לזרוע באדמה, כי שאר הפירות נצרכים גם לאכילה, מה שאין כן הפשתן העיקר הוא הקשין והגבעולין, והפרי אינו רק לזרוע שוב באדמה, נ"ל:

474

תע״ה(ד) והבל הבא ג"ם הו"א (בראשית ד ד). על דרך שכתוב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכ"ם. ר"ל כשאדם מקריב קרבן, מחויב להקריב גם נפשו במסירה לד' כאלו הוא שחוט כאלו הוא נשרף. וזהו דאמר והבל הביא גם הוא, ר"ל שהביא גם את עצמו קרבן לד' במסירות נפש, בסוד בידך אפקיד רוחי פדית אותי ד' אל אמת (תהלים לא ו). וזה סוד והב"ל הבי"א ג"ם הו"א מבכור"ת, ס"ת א"ל אמת. וכמדומה שהפירוש "גם "הוא כנ"ל הוא בספר ע"ח ובאור החיים: וזה יאמר וישע ד' אל הבל. ר"ל מה שמסר נפשו ואל מנחת הצאן שהקריב, מה שאין כן קין לא מסר נפשו, וגם לא הקריב קרבן הגון, על כן:

475

תע״וואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד ה). שע"ה, בגימטריא צפר"ה. היא התאומה יתירה שגזלה קין מיד הבל, משום הכי גם כן לא נתקבל קרבנו, משום הכי הביא יתרו גלגול קין בעצמו את צפר"ה אל המדבר למש"ה (שמות יח ה) , [גם כן בגימטריא שע"ה] להחזיר הגזל, ואחר כך ויקח יתרו חתן משה [דייקא, שנעשה חותנו שהחזיר לו תאומתו], עלה וזבחים (שמות יח יב) ונתקבלה קרבנו ברצון:

476

תע״זויחר לקין מאו"ד ויפלו פניו (בראשית ד ו). הנה אמרו רז"ל (ב"ר פ"ט ז') על טו"ב מאו"ד (בראשית א לא), טוב זה יצר טוב, מאו"ד זה יצר הרע זה מלאך המות, כנודע (ב"ר פ"ט י'). והנה ירמוז בכאן היות שיארע אם לא תתקבל לאדם תפילתו או קרבנו, היטב יחרה לו על עצמו ויאמר לנפשו ודאי מעשיך הרעים גרמו כל זה, וימאס בעיני עצמו עד כי ישוב אל ד'. והנה חרון אף כזה ודאי טוב לו לאדם והוא מצד יצר טוב, ויאמר בכאן שלא כך היה החרון אף של קין, רק ויחר [פועל יוצר לאחרים] לקין "מאוד, "המאד היינו היצר הרע הביא בלבו זה החרון, כאלו מתרעים ובא בחוזק למה לא נתקבל קרבנו, וידוע מי שכועס סר מעליו צלם אלהים, ונשמתו מסתלקת בסוד טורף נפשו באפו (איוב יח ד), וז"ש ויפלו פניו. וירמוז ויפלו פניו, כי פנ"י, בגימטריא "חכמה "בינה. כי כל הכועס חכמתו ובינתו מסתלקים ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), ואין לו ישוב הדעת, על כן אמרו רז"ל (יומא פ"ו ע"א) שמעשיו מקולקלים. ונרמז גם כן פניו, ר"ל הפנים שלו הם האותיות שקודם קין, דהיינו צט"ם שעם הכולל הם בגימטריא פנ"י, היינו "חכמה "בינה. והנה הם בגימטריא קט"ל, כי כל הכועס כאלו הורג נפשו (נדרים כ"ב ע"א), כי הוא טורף נפשו באפו. וכן ירמוז שעלתה במחשבתו תיכף להרוג את הבל:

477

תע״חויאמר י"י אל קין (בראשית ד ז). הנה היה די לשיאמר ויאמר ד' אליו, כיון דהפסוק מדבר ממנו ואנא ידענא כי אל קין ידבר. והנראה להורות לנו כי אסור להסתכל בפני הכועס, ועל כן לא נאמר אליו כי כביכול לא פנה אליו, רק ויאמר אמירה מה שנמשך אל קין, אבל לא אליו ידבר בפניו, והבן. למה חרה לך. ואם תאמר שהיטב חרה לך על עצמך ועל נפשך, אם כן למה נפלו פניך זה יורה שחרה לך דרך כעס והקפדה על תמים דעים ח"ו. והנה הגם שהכל גלוי וידוע לפניו בהריגת הבל שענה השומר אחי אנכי:

478

תע״טהלא אם תיטיב וכו'. ידוע כי כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו והצלם סר, ותקנתו לשוב אל י"י ולעשות מצות מעשיות ועסק התורה להמשיך שוב אליו הנשמה, כי באם לאו בהסתלקות הנשמה שורה ס"א ח"ו במקומה ומחטיאו. וזה יאמר הל"א יש תקנה לכעסך אם תיטי"ב שא"ת, ר"ל תתנשא הנשמה ותשוב אליך, ואם לא תיטיב אזי לפתח חטאת רובץ היא הסט"א ואליך תשוקתו להחטיאך, ואם תרצה אתה תמשול בו. [שאת אותיות אש"ת. רמז שייטיב מעשיו ויחזור אשת הב"ל. וכן "אם "תיטיב "שאת "ואם, ר"ת אשת"ו]. וירצה עוד ואתה תמשל בו, ר"ל על ידו וממנו תביא ראיה למשול, כמו שאתה רואה שחטאת רודף ומרדף אחריך ואליך תשוקתו, כן ממנו תקח ראיה שלא להניחו, ואדרבה אתה תמשול בו כדרך המתאבקים, כי כל עוד שהאדם יתאמץ בכח, השני יעמוד כנגדו ביתר שאת, וכן תקח ראיה ממנו כמו שהוא מתאמץ לעשות רצון קונו שלכך נברא, והוא כמשל הזונה בזוהר הק' (ח"ב קס"ג ע"א) , והוא בעצמו רוצה שאתה תמשל בו. וזה יאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ר"ל שהוא בעצמו משתוקק שאתה תמשל בו, נ"ל:

479

ת״פהל"א א"ם תיטי"ב שא"ת, ס"ת באמת. שיש עובד דהיינו שעושה מצות ולומד תורה לשום פניה, זה אינו באמ"ת. וזהו שנרמז שייטיב מעשיו באמ"ת דייקא:

480

תפ״אויאמר קין אל אחיו (בראשית ד ח). לא פירש מה שאמר, ובכלי יקר איתא שהוא מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד), שנכנס עמו בדברי ריב ומצה. ולפי פשוטו נראה ויאמר קין אל הבל אחיו, ר"ל שאמר לו שהוא אחיו ומתנהג עמו באחוה באהבתו, וכן הוא באלשיך. ועוד נ"ל ויאמר קין אל הבל אחיו, המאמר אשר דיבר לו הש"י סיפר להבל, ובזה גנב דעתו בהראותו שגילה לו מה שהוכיחו הש"י:

481

תפ״ב"ויהי "בהיותם "בשדה. צורך הודעת שהיו אז בשדה, שהשדה הוא שגרם שהוא מקום השראת החיצונים, מה שאין כן בבית לא היה גרמא בניזקין כל כך. וירצה עוד ויהי בהיותם בשדה, שכל אחד מהם שדה גרמה לו, שגם הבל גרם לו השדה הוא חקל תפוחין, שדרשו רז"ל (תיקו"ז סט ק"ב ע"א) שהציץ בשכינה ועל ידי כך נתחייב מיתה, וקין נמשך בהיפך לשדה רוצחים כנודע. וזה ירצה בשדה ב' שדה, ששני בחינות שדה היו ולזה גרמו מה שגרמו. וירצה עוד ויהי בהיותם בשד"ה, על פי מה שדרשו רז"ל (ב"ר פכ"ב ז') שחלקו שניהן, והגיע לקין חלק השדות הראוין לזריעה, ולא רצה להניח להבל לרעות צאנו בחלקו. וז"ש אחר כך במשה הוא גלגול הבל, וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג א), מקום שאינו ראוי לזריעה, נ"ל:

482

תפ״גויקם קין אל הבל אחיו. לפי פשוטו ויק"ם, ר"ל בפתאום שלא הרגיש הבל, וגם להיותו אחיו שהתנהג עמו באחוה, על כן לא הרגיש שיעשה דבר כזה, על כן ויהרגהו. וצורך הודעת זה שהיה בפתאום, על פי מה שנודע והובא בספר הישר שיתרו גלגול קין חבש למשה גלגול הבל בבית האסורין מקודם ולא הרגו בפתאום, וזהו היה תיקונו שזכה לכל יקר וכבוד. ועל פי רז"ל (תנחומא בראשית סי' ט') שדרשו שמקודם נתגבר הבל על קין והתחנן אליו, אזי נהג עמו באחוה וריחם עליו, ויקם קין אחר כך עליו, וזהו ויקם קין אחר נפלו על הבל אחי"ו, שהתנהג עמו באחוה וריחם עליו:

483

תפ״דנמצא בספר ברית כהונת עולם כוונה נפלאה בזה הפסוק, ולהיות דבריו סתומין וחתומין, ארחיב הביאור מעט ובקיצור ואקדים לך הקדמות, ידוע דהשם הויה ב"ה מתמלא בי"ג מילואים שונים נגד י"ג מידות, ואלו הן ע"ב ס"ז ס"ג ס"ב ח"נ ז"נ ד"נ ג"נ ב"נ מ"ט מ"ח מ"ה מ"ד. והנה הם נגד י"ג חדשי השנה עם חודש העיבור, ובשנה פשוטה נכללין הג' אחרונים זה בזה. והנה מגיע לחודש השביעי אשר בו ידונו כל יצורי עולמים שם השביעי ד"ן. והנה הי"ב אחרים בלא שם ד"ן, בגימטריא תר"ע מילוי שם אדנ"י עם הכולל, שהוא תר"ע בית דין. והנה ששה השמות שהם קודם השם הנ"ל, גימטריא שלהן במנין שע"ט בגימטריא סנהדרי"ן ובגימטריא כס"א רחמי"ם. והששה שאחר השם הנ"ל, בגימטריא אר"ץ, בסוד מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד). והנה כשהוא מטה [בגימטריא ד"ן] כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), ר"ל כשהשם הנ"ל יצורף להשמות כס"א רחמי"ם שבימין, אזי יעלה מספר זכו"ת לכל באי עולם. [ונ"ל שהוא סוד לבושיה כתל"ג חיוור (דניאל ז ט) בסוד הרחמים]. והנה זכו"ת בגימטריא או"ת הויה, הנותן לבעלי תשובה אות מאת הויה, כענין שנאמר בקין (בראשית ד טו) וישם י"י לקין אות (עיין תיקו"ז סט קי"ח ע"ב), שמתחילה פגם קין באותו האות, להיות מבואר בתיקונים (תיקו"ז יט מ"ב ע"א) ששורש הבל הוא מאותיות א"י דאדנ"י. והנה א"י פעמים הב"ל, יעלה למספר או"ת. ושורש קין הוא מאותיות ד"ן של שם אדנ"י, והנה הוא כמו נ"ד וחומה לכלול ולשמור אותיות א"י, כי קין באמת כמו שומר לפרי. והנה מספר השם אד"ני מתחלק גם כן למנין גד"ל כ"ח, הוא הב"ל כ"ח, והנה מספר גד"ל נוטה לחסד, ומספר כ"ח לד"ן. והנה הבל בהסתלקו ושורשו (היה) מאותיות א"י, אזי נצטרף א"י לכ"ח בסוד אחי"ך. והנה א"י פעמים כ"ח בגימטריא ש"ח, רק אף על פי כן מדה טובה מרובה, שעל כל פנים גם בדין מצורף על כל פנים מספר הב"ל כפשוטו, שהוא מילוי ס"ג שהוא מוצא פ"י ד' להחיות האדם, ויעלה למספר פרס"ה, שהם דיני מנצפ"ך ואדנ"י. וכן הוא כשהשם האמצעי שם ד"ן הנ"ל נוטה לששה שמות האחרונים מספר ארץ, יעלו למספר פרס"ה, [ונ"ל שהוא גם כן בגימטריא מש"ה, אשר היה גלגול הבל ותיקן גם את קין, ואמר במצרים לא תשאר פרסה (שמות י כו)]. מה שאין כן בעת התשובה, אזי הד"ן נוטה לכס"א רחמי"ם, יעלה למספר זכו"ת הוא מנין א"י פעמים הבל, בצירוף הויה פשוט משם ס"ג דהיינו כ"ו, וזה האות מאת י"י, עד כאן תוכן דברי הרב הנ"ל במאמר אילו של יצחק. ועל פי הדברים והאמת האלה יפורש הפסוק כך, ויאמר ד' אל קין "אי "הבל "אחיך, ר"ל שפתח לו דרכי התשובה ורמז לו הנה בידך לכל אשר תחפוץ, אם תשוב תצרף א"י להב"ל, ויהיה א"י פעמים הב"ל בגימטריא אות, ויצורף לזה השם הויה בגימטריא זכו"ת, והוא מנין השם ד"ן להנטותו לתחיה, דהיינו לששה שמות הראשונים סוד כס"א רחמי"ם, [כבר ידעת שהיה מעשה קי"ן והב"ל בתשרי רומז לשם ד"ן], ואם לא תשוב יהיה בסוד אחי"ך, א"י פעמים כ"ח, ובהצטרף מילוי ס"ג הוא הב"ל, אזי יעלה למספר פרס"ה. ויאמר לא ידעתי [ר"ל עשיתי בלא דעת כבהמה], כי השמר אחי אנכי [תמיה המתקיימת, כי אני שומר לאחי כמו הקליפה שהוא שומר לפרי], ובלעדו אני עץ [בגימטריא קי"ן] יב"ש, [בגימטריא קין במילואו כזה קו"ף יו"ד נו"ן, וכן כתב הרב הנ"ל וקי"ן היה עבד אדמה (בראשית ד ב) בגימטריא יבש], ואם כן לפי זה תיכף חזר בתשובה, אך לא היתה תשובה כל כך כיון שנתחרט רק על מה שנוגע אליו שהוא נשאר "עץ "יבש בלעדי הב"ל, והתשובה המעולה הוא שישוב החוטא על מה שחטא נגדו ית', על כן לא נתקבלה עדיין תשובתו עד שאמר גדול עוני מנשוא (בראשית ד יג), נ"ל. ובזה נבוא להתכת שאר הפסוקים אי"ה:

484

תפ״הויאמר מה עשית (בראשית ד י). הנה אתה מתחרט אשר הנוגע אליך, והנה קול דמי אחיך צועקים אל"י מן האדמה, "אלי דייקא ואלי נוגע הדבר:

485

תפ״וועתה ארור וכו' (בראשית ד יא). דקדק ועתה, ר"ל כעת אתה ארור, ובאחרית הימים יבוא לכלל ברוך, וחבר הקני נפרד מקין ויהיה איתן מושבו (במדבר כד כא):

486

תפ״זמן האדמה. הנה כעת עובד אדמה, ואמר להבל פרח באוירא ולא רצה להניחו לדרוס על אדמתו, ואחר כך בעת התיקון אזי אפילו מה שנתנו לבני יתרו לפי שעה דהיינו דושנה של יריחו (תנחומא יתרו סי' ד'), מאסו בו והלכו ללמוד תורת משה אצל יעבץ כנודע (סוטה י"א ע"א):

487

תפ״חאשר פצתה את פיה לקחת דמי אחיך מידך. הנה הקשו המפורשים הלא מדרך וטבע הארץ לבלוע הליחות, ותירצו שעל כל פנים מדרך להיות רישומו ניכר והיא בלעה גם הרושם, והרושם היה צריך להיות בעין ארץ אל תכסי (איוב טז יח), והוא ריבוי האתי"ן א"ת פיה, ר"ל שפצתה ביותר ממה שטבעה ודרכה להיות לה פיות קטנות לבלוע, והיא פצתה פה גדול ביותר לבלוע גם "את דמי, היינו גם רושם הדמים. והנה נראה לדעתי שהאדמה עשתה לטובת קין, להיות הוא אדוניה והיה עובד אותה, והיתה נשמעת לו ועושה טובתו כעבד לאדוניו. וזה וקין היה עובד [מפעיל לאחרים] אדמ"ה (בראשית ד ב), מעביד את האדמה. וז"ש לקחת את דמי אחיך מיד"ך דייקא, שאתה אדוניה על כן עשתה לטובתך, על כן כעת:

488

תפ״טכי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך (בראשית ד יב). והנה ריבוי האת על פי פשוטו נ"ל, לא מיבעיא מה שאינו נוגע לאדמה רק לטובתך, כענין שעשתה לכסות דם הבל שבודאי לא תשמע לך, אלא אפילו מה שמגיע לה גם כן דהיינו בצמיחות התבואה וכיוצא, שגם לה די בזיון וקצף, לא תשמע לך ולא תתן כחה לך, וזה ריבוי הא"ת. וירמוז גם כן כי תעבד א"ת האדמה, ריבוי האדמה העליונה לעבוד ולתקן את השכינה שפגמת באותיותיה כדברי הרב הנ"ל, לא תוסף ת"ת, ר"ל לא תסף לתת לך שפע כחה לך, ר"ל רק בחינת הכ"ח, לא בבחינת גד"ל והבל שהוא מצד הנוטה לחסד:

489

ת״צנ"ע ונ"ד תהיה בארץ. נ"ע, לדעתי נמשך הדין מק"ך צירופי אלקים כמנין נ"ע וניתן למקרים ולטבעים, על כן והיה כל מוצאו יהרגוהו, כיון שניתן לטבעים ולמקרים הטבע גימטריא אלקים:

490

תצ״אנ"ד תהיה בארץ. על פי דברי הרב הנ"ל השם האמצעי ד"ן, יהיה נוטה להששה שמות שלאחריו שהם כמנין אר"ץ:

491

תצ״בויאמר קין אל י"י (בראשית ד יג). הנה אפילו לא יאמר הפסוק תיבת אל י"י, ידענו כי אל השם ידבר. אך לדעתנו הוא על פי דברינו שמקודם לכן נתחרט על אשר לא טוב עשה מה שנוגע לעצמו שנשאר ע"ץ יב"ש, ולא היתה תשובתו שלימה. וכעת ששמע דברי הש"י ויאמר קין אל י"י, מה שנוגע אל ד' גדול עוני מנשו"א:

492

תצ״גגדול עוני מנשוא. אפשר לפרש בלשון בתמיה, וכי גדול עוני מנשוא ממדת נושא עון (שמות לד ז), והלא אתה אין סוף ב"ה ולמדותיך אין סוף, ותמיד תשא עון גדול וקטן שם הוא ותסלח הכל:

493

תצ״דותפרש הפסוק על פי מה שפרשתי שאמר לו השי"ת שגם הטבע תנגדהו ויתמסר למקרים. וז"ש (בראשית ד יד) הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה שהטבע גם כן תנגדני, ומפניך אסתר ר"ל מהשגחותך, אם כן בודאי כל מוצאי יהרגני, אם כן מעתה אמות בידך. וז"ש היו"ם הן גרשת אותי היו"ם דייקא, ואם כן אין לי נח"ת רוח אפילו רגע, על כן אמות בידך:

494

תצ״הלכן (בראשית ד טו). כל מקום שנאמר לכן הוא שבועה (שמו"ר פ"ו ד'). והנה לשון נופל על לשון, שבועת מלשון שבעה. [והבן על פי מה שקרא אברהם באר שב"ע כי שם נשבעו (בראשית כא לא), ועד שם היתה תשובתו ולא היתה תשובה עילאה רק תשובה תתאה. וז"ש לראובן (ב"ר פפ"ד י"ט) אתה פתחת בתשובה תחילה הוא תשובה עילאה, והבן נ"ל] על כן שבעתים יקם שבעה דורות כמו שאמרו רז"ל (תנחומא בראשית סי' י"א). והנה על פי פשוטו יש לפרש הפסוק לכן, ר"ל בשבועה יאמרו כל הרג קין, כל המקרים המזומנים להרג את קין רק שבעתים יקם. והנה יש פנים לדרוש שהבטיחו הש"י שיתוקן באחרית, ויסיר בדיליו בהרוג משה את המצרי (שמות ב יב) הוא הרע של קין, ויתוקן הטוב ביתרו. וזה יאמר לכן בשבועה, כ"ל הרג קין ר"ל מי שהוא כללות נשמות הקדושות שבישראל, היינו משה ששקול נגד ס' רבוא, הוא יהרוג את קין לקיים שופך דם האדם באדם עצמו הנהרג דמו ישפך (בראשית ט ו), שבעתים יקם אותו שיהיה לאחר ז' דורות שבחר י"י לחלקו, דהיינו אברהם ומשה, הוא הדור השביעי באותו פעם יק"ם, על כן יק"ם ר"ת יתרו קין מצרי, שקין נחלק ליתרו ולמצרי והבן:

495

תצ״ווישם ד' לקין אות. כבר מבואר לעיל בדברי הרב הנ"ל מה הוא האות, ובהצטרף השם יהיה לזכו"ת. והנה עוד קבלו רז"ל (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב) שמסר לו אות ו' מהשם לסימן, ולזה יאמר אחר כך בפסוק:

496

תצ״זוישב בארץ נוד (בראשית ד טז). בהצטרף הו' לנ"ד הוא שם ד"ן הנ"ל המצורף לאר"ץ, הוא בגימטריא אל שדי. כי הנה קיימו וקבלו רז"ל (זוהר ח"א נ"ד ע"ב) שנתגרש אל הארקא, ושם הוליד תולדות בבחינת הרוחות וקליפות, וכדי שיהיה יכול להעמיד תולדות גם בכאן שהוא צורך שישתייר בעולם, כי נעמה היוצאת מחלציו הוא אשתו של נח (עיין ב"ר פכ"ג ג'). והנה השם הנ"ל שד"י הוא מסוגל לפריה ורביה, בסוד הכתוב (בראשית לה יא) אני א"ל שד"י פרה ורבה. והנה בויצא קין מלפני ד', נ"ל שלא קבל חיותו מבחינת פנים רק בבחינת אחוריים, כענין מאן דשדי בתר כתפוי (זוהר ח"ג כ"ג ע"ב), קדמת עדן ששם שורים המלאכי חבלה להט החרב המתהפכת (בראשית ג כד). וירמוז גם כן באפשר קדמת עדן, ר"ל אותיות שקודם עדן, הם סג"ם מנין ק"ג, כי הנה הש"י עולמות הם ר"ז מימינא וק"ג משמאלא, כמנין מנח"ה שהוא בזמן הדינים:

497

תצ״חנו"ד קדמ"ת עד"ן (בראשית ד טז) ס"ת תנ"ד, ג' מילואי אהיה, אשר ממנם יהיה התחיה לעתיד, ובמהרה בימינו יבנה חומ"ת ירושלים:

498

תצ״טוידע קין א"ת אשתו (בראשית ד יז). אפשר הא"ת לריבוי התאומה יתירה של הבל גם כן שלא גירשה. והנה בעשרה מאמרות משמע שלא בא עליה קין, עם כל זה יש לרבות בא"ת שהיתה עדיין בביתו, והידיעה היתה רק לאשתו המיוחדת לו, דאם לא כן כפשוטו יקשה למה לא נאמר בסתם ויולד לקין את חנוך כמו בפסוק שאחריו, אלא לאשמועינן שלא העמיד תולדות רק מאשתו המיוחדת לו כי לא ינוח וכו'. ושנינו בעשרה מאמרות שנקראה צפר"ה אשת משה אשה כושי"ת (במדבר יב א), שהיתה משחרת עצמה לגבי קין:

499

500את חנוך (בראשית ד יז). הנך אתי"ן הנאמרים בכל התולדות, אפשר לרבות שנולדו בנות עם כל אחד לצורך בנין העולם:

500

501חנו"ך (בראשית ד יז). אפשר קראו חנו"ך להיות שמצא חן בעיני ד', במה שנתן לו אות משמו לשמירה (עיין תיקו"ז סט קי"ח ע"ב). והנה חנו"ך, הוא בגימטריא ח"ן הוי"ה. ולזה יאמר ויהי בונה עיר, שכבר בנה והתחיל לבנות קודם לידת בנו, אך מהראוי היה להיפך לקרות שם הבן כשם העיר, עם כל זה לא עשה כן רק קרא שם העיר כשם הבן, להורות החסד חנם שעשה עמו הש"י. ואפשר צורך הודעת זה הספור, להורות שבשביל זה פעל במעשיהו שבימי תיקונו אמר לו משה והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' לנו והיטבנו לך (במדבר י לב), והבן. ועוד זכה בשביל שלא היה בזה כפוי טובה, שאותו האות מהשם לא זזה ממנו, שהיה נקרא מאז יתר, וניתוסף לו הוא"ו ונקרא יתרו:

501

502את עירד (בראית ד יח). כבר כתבנו לרבות בנות רבות נולדו עמהם:

502

503עירד מחויאל כו'. כבר פירשו רבותינו ז"ל (ב"ר פכ"ג ב') שמותם, ולפי פשוטו הוצרך למנותם דור אחר דור, בכדי לידע למ"ך הוא הדור השביעי שהרגו לקין, וקיים הקב"ה דברו:

503

504ויקח לו למך (בראשית ד יט). שלא מאחיותיו. וצורך הודעת אלו הלקוחין, שממנו הושתת העולם שהוליד את נעמה אשתו של נח (ב"ר פכ"ג ג'), ואפשר עד למך היו נוהגין ליקח כל אחד התאומות הנולדות, ולמך התחיל בזה שיקח כל אחד נשים אחרות, על כן נשארה נעמה אחות תובל קין לברכה להיות אשתו של נח, דאם לא כן כבר היה תובל קין לקחה, ומשמיענו תורתינו הק' איך עמקו מחשבותיו ית' ולא ינוח שבט וכו':

504

505עד"ה וצל"ה. כבר מפורש בדברי רז"ל (ב"ר פכ"ג ב') טעם שמותיהן וצורך הודעתן האח"ת השני"ת, לפי סדר לשון הכתוב היה לו לומר הראשונה השניה, ובאם לקחן כאחת, אם כן לא הוה ליה למימר רק ויקח לו למך ב' נשים עד"ה וצל"ה. והנ"ל גם כן על פי דברי רז"ל (שם) שצל"ה לא היתה לפריה ורביה, ואם כן בענין התשמיש יתייחדו, כי היה משמש גם עם עד"ה, ובענין פריה ורביה שם האחת עד"ה כי אחת היא לאותה מעשה, ואם כן עדה אין לה חבר לפעולתה, ויאמר שם האחת ושם השנית צל"ה, כי היא שנית לעדה לענין תשמיש, ודוק. והנה מתוך גנותו סיפר הכתוב שבחו, שמתחילה לקח עד"ה למצות פריה ורביה ואחר כך צל"ה להנאתו, ומשום הכי זכה ויצאה ממנו נעמה שממנה הושתת העולם, וכן שאר בניו היו מתעסקים בצורך בנין העולם ולישובו ולתיקונו, וזהו ענין הודעת מלאכת הבנים. וזה משמיענו שהש"י אינו מקפח שכר שום מצוה. וגם כן לפי מ"ש שהוא התחיל לגדור גדר הערוה שלא ליקח אחיות, על כן הש"י לא קפח שכרו כי מנעמה נבנה העולם, וגם שאר הבנים הגם שנאבד זרעם במבול, עם כל זה לא נמחה שמם מן העולם בזכר המלאכות שהמציאו, על טוב יזכר שמם, נ"ל וזה יאמר בפסוק:

505

506(כ) ותלד עדה את יובל (בראשית ד כ). להיות נשואי עדה לשם שמים, ובפסוק (בראשית ד כא) כ"א ושם אחיו יובל, המציאו מלאכת מרעה הצאן ומלאכת הניגון בכינור שהם צורך גדול בעולם:

506

507וצלה ג"ם הי"א (בראשית ד כב). ר"ל הגם שהשקה אותה כוס עיקרין, עם כל זה נעשה לה נס וילדה, רק להיות נשואיה שלא לשם שמים המציא את מלאכת הרוצחים, הגם שגם זה צורך לעולם, על כן לא נאמר בזה אבי כל לוטש וכו', בכדי שלא להזכיר זה על דבר שהוא השחתת העולם. והוצרך הולדת תובל קין ונעמ"ה להיות בדרך נס, כי הנה נגזר על זרעו של קין למחות במבול, ומן נעמה נבנה העולם, על כן היתה תולדתה בדרך נס כאלו אינה מתולדות קין, וגם הולדות תובל קין בדרך נס, כי להיות נשואי עדה היה לשם שמים, על כן לא יצא מביניהם תקלה רק מנשואי צלה:

507

508ואחות תובל קין נעמה. זה ראיה למה שאמרנו שבנות נולדו עם הבנים, על כן אמר ואחות תובל קין שנולדה עמו נעמ"ה, דאם לא כן יאמר וגם ילדה את נעמה:

508

509חר"ש נחוש"ת וברז"ל, ס"ת תש"ל. מנין התמידים המקריבים על המזבח בכל שנה, כי הנה הברזל הוא כלי משחית לקצר וכו', והמזבח מאריך ימיו של אדם על ידי הקרבנות (מדות פ"ג מ"ד), על כן לא תניף עליהם ברז"ל (דברים כז ה):

509

510נחש"ת וברז"ל ואחו"ת, ס"ת תת"ל. מנין השנים שעמד המזבח בבית ראשון ושני:

510

511ויאמר למך לנשי"ו (בראשית ד כג). הנה תיבת לנשי"ו מיותר, כיון שיאמר אחר כך עד"ה וצל"ה שמען וכו', ידענו כי לנשיו ידבר. אך הוא להורות כי על עסקי אישות ידבר, והנה לא פירש בכתוב מאיזה טעם פירשו ממנו, כיון שלא היתה טענתם טענה ושלא כדין עשו, על כן לא הזכיר טעמם ונימוקם:

511

512עדה וצלה. ר"ל בבחינת היותכם עדה וצלה, היינו לתשמיש ולפריה ורביה, שמען קולי לדבר זה לפרות ולרבות ולתשמיש, לא אמר אמרתי רק קולי, כי חרפה הוא אמירה בפה לתבוע דבר זה, על כן כינה הדבר בלשון קול שהוא בלא חיתוך אותיות ברמיזה, ושמיעה הוא מרחוק גם כן להסתיר הענין:

512

513נשי למך. בבחינת היותכם נשי למך וידעתם אותו ואת מזגו, אפילו יהיה אחר המדבר לכם, האזינה אמרתי האזנה מקרוב את פי המדבר אליכם כעת בהתנצלות, ור"ל אפילו אם היה איש אחר המדבר אליכם התנצלות זה בעבורי שלא הרגתי במזיד, ואתם להיותכם נשי למך וידעתם אותו שאינו מטבעו להרג, אתם מחוייבים לקבל התנצלות. ולדעת המדרש רבה (ב"ר פכ"ג ד') שהיו פורשות עבור גזירת המבול, יאמר נשי למך מה לכם לגזירת קין, כיון שאתם נשי למך:

513

514כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה (בראשית ד כד). לא ידעתי לכוין מפני מה תפס דוקא שבעים ושבעה, גם לא ראיתי בשום ספר איזה טעם על זה, ורחוק הוא לדעתי הצעירה שבמקרה תפש שבועיות הרבה. הש"י יאיר עינינו: (עד כאן מועתק מספר קהלת יעקב בסופו השמטות מאגרא דכלה):

514

515וידע אדם עוד א"ת אשתו (בראשית ד כה). עיין מ"ש לעיל אצל והאדם ידע א"ת מ"ש כוונתו, ובזה תבין גם כן כאן תיבת עו"ד א"ת כנ"ל. והנ"ל לרמז כי נ"ל תיבת עו"ד מרמז על היסוד צדיק, כי עו"ד בגימטריא יסוד, וכן על ידי המדה הזאת נשפעים הע' נפש לבית יעקב (בראשית מו כז), והוא ו' ומשפיע אל הה', ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: וא"ת. רמז למלכות. והכוונה שאדם נתכוין לחבר יסוד צדיק עם מלכותא קדישא בזיווגו הטהור, ותלד ב"ן שממנו נבנה העולם:

515

516ותקרא א"ת שמו שת. אפשר המדה א"ת, דהיינו א"ם כל חי קראה שמו ש"ת: כי שת לי. לא נאמר כי אמרה שת וכו'. ולפי מ"ש שהמדה העליונה קראה שמו ש"ת וזה נתגלה לאדם, יוצדק שפיר שאדם הבין הטעם כי שת לי, והבן. אבל הקריאה מלמעלה קראו תחת הבל, שהוא גלגול הבל כי הרגו קין, ועדיין לא השלים חוקו בתורה ומצות והוצרך להתגלגל: והנה יש לרמז תחת הב"ל, הבל במילואו בגימטריא זר"ע אח"ר עם הו' אותיות:

516

517ולשת גם הוא ילד בן. לרמז שהיה צדיק והוה כאילו הוליד את עצמו גם כן, וזה יאמר גם הוא ילד. ועל פי דרך האמת נ"ל ולשת גם הוא, הכוונה שכיון בהתייחד המדות העליונים, היינו שנמצא כתוב גם, רומז לחכמה, בסוד שכתב הרב ג"ם צפור מצאה בית (תהלים פד ד). הי"א רומז לבינה, עיין במאורות נתן. על כן ילד בן, כי חכמה ובינה בסוד אבא ואמא, והבן כי יראתי בפצותי פי שהפסוק רומז בעליונים:

517

518ויקרא את שמו אנו"ש, ריבוי הא"ת. דהנה כתוב הרב במאורי אור אנוש בגימטריא שם שד"י ורובו אהיה עם הכולל, והנה הא"ת לרבות הכולל, נ"ל: והנה יש לרמז בהתיילד תיבת ג"ם במילוי כזה גימ"ל מ"ם, וגם בהתיילד תיבת הו"א כזה ה"ה ויו אלף, ומצורף לזה תיבת ב"ן כפשוטו, בגימטריא אנו"ש עם הכולל, ומנין השמות הנ"ל כמספר השוה. ולזה ירמז ג"ם הו"א יל"ד, ר"ל תיבת ג"ם הו"א יתיילדו ב"ן, ויצורף לזה ב"ן, אזי ויקרא א"ת שמו אנוש, את לרבות הכולל, והמשכילים יבינו:

518

519ולש"ת ג"ם הו"א. ס"ת אמת. שממנו נולדו אנשי אמת, מה שאין כן תולדות קין:

519

520אז הוחל (בראשית ד כו). לפי מה שפירש רש"י הוחל מלשון חולין, יש לפרש דהנה השי"ת ברא את עולמו הכל להתנהג בטבע ועל פי שרים וכוכבים ומזלות, רק הטבע מתנהג בהשגחתו ית' והוא משדד המערכה כרצונו לעת הצורך ומלכותו בכל משלה, על כן אסור לנו לעבוד שום דבר אפילו לשרים שלמעלה רק למלך הכבוד, כי הנה השי"ת מלא כל הארץ כבודו, והנה העומד בהיכל המלך אינו רשאי לומר לשום שר אדונ"י, כי לפני המלך הכל עבדים, על כן אמרו רז"ל (קידושין מ"ג ע"א) שנתחייב אוריה באמרו לדוד ואדוני יואב (שמואל ב' יא יא). וידוע דהטבע מתנהג על פי השם אלקים בגימטריא הטבע, והנהגה ניסיית בשדוד המערכה הוא משם הויה ב"ה המהוה כל הויות והוא משגיח עליהם ומשדדם כרצונו. והנה כתב הרמב"ם (הל' עכו"ם פ"א ה"א) שזה היה טעות דור אנו"ש שהיו עובדי כוכבי השמים וכסיליהם, להיותם חשובים שרי המלך והש"י מסר להם העולם, וזה טעות גדולה כי בהיכל המלך הכל עבדים. והנה הש"י מלא כל הארץ כבודו, והנה הם בטעותם לא קראו בתפלתם ועבודתם לשם הויה ב"ה, שמורה על שידוד המערכה ואפילו בטבע בהשגחתו בלי הפסק רג"ע. וזה יאמר אז הוחל, נעשה הדבר הזה חולין לקרוא בשם הויה, והבן:

520

521פרשת ה. (א) זה ספר (בראשית ה א). לפי פשוטו ירצה על כלל התורה אשר תספר מאורעות האדם עד שבאו לכלל נתינת התורה לישראל תולדות האדם, הנה תולדות שמים וארץ מלא, ומשחטא אדם אזי בכל התורה כולה תולד"ת חסרים, עד אלה תולדות שמלך המשיח יוולד ממנו, ויהיו התולדות מלאים בקיום לעולם כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב). ויאמר בכאן זה ספר תולדות אדם, ר"ל מתחיל לספר תולדת החסרים של אדם, דהיינו מיתת הדורות עבור חטאו, ולבל יתרעמו באי עולם למה ברא אחר כך את חוה וגרמה כל זאת, והש"י בעצמו אמר לא טוב וכו' (בראשית ב יח), ואחר כך נמשך ממנה רעה. לזה אמר תיכף ביום בר"א אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו, היה נכלל עמו הדמות הרומז לנוקבא, כי היתה תיכף נכלל עמו בדמות, על כן אחר כך זכר ונקבה בראם בהפרד זה מזה, ויברך אותם כי על ידי התייחדם גרמו הברכה, ויקרא את שמם אדם דאם אין לו עזר לא נקרא אדם, ותדע מזה משם אד"ם רומז למ"ה, והמילוי בלבד הוא חו"ה. וזה ירמוז בא"ת דהיינו מאותיות אד"ם, תבין מילוי מ"ה גימטריא חו"ה שצריכה להיות מכללא דאדם, וידענו בטוב שלא יצאנו עדיין ידי חובותינו בביאור הפסוקים לפי הפשט הש"י יאיר עינינו:

521

522ויולד בדמותו כצלמו. (בראשית ה ג). לא אמר כדמותו כצלמו, שניהם בכ"ף או שניהם בבי"ת. אך לפי מ"ש שהדמות הכוונה לנוקבא, וידוע מאמר רז"ל (עירובין י"ח ע"ב) שעד ק"ל שנה הוליד רוחין משידות שהיו מתחממות בו. וז"ש אחר ק"ל הוליד בדמות"ו, ר"ל בדמות שלו היא נוקבתו אשה יראת ד', הוליד בה כצלמו צלם הקדוש, מה שאין כן עד עתה הוליד באשת הזימה צלמים אחרים נגעי בני אדם:

522

523ויקרא א"ת, כבר בארנו למעלה תיבת א"ת:

523

524ויהיו ימי אדם אחרי וכו' (בראשית ה ד). קנו ימיו הויה וקיום, כי כל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת (ב"ר פמ"ט ד'), על כן נאמר כאן ויהיו, מה שאין כן באינך:

524

525אחרי הולידו א"ת ש"ת, לרבות תאומתו, נ"ל וכן באינך:

525

526ויהיו "כל "ימי "אדם "אשר "חי (בראשית ה ה). ר"ל באמת היו ימיו אלף שנה פחות רגע, ונתן ע' שנה לדוד (במ"ר פי"ד י"ב). וזהו שאמר אשר ח"י הוא בעצמו היה תתק"ל, מה שאין כן כל ימיו היו אלף חסר רגע. ולדעתי ירמוז שתמצא בפסוק שלפני זה (בראשית ה ד) שמנה מא"ת חסר מא"ת, מה שאין כן באינך. כי כיון שנתן ע' שלמים לדוד, אם כן היו ימיו תתק"ל חסר רגע:

526

527ויהיו כל ימי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה (בראשית ה ו). קיימו וקבלו רז"ל שירד חנוך מתושלח היו צדיקים גדולים, והיה מהראוי ליר"ד מתושל"ח שיחיו כל אחד יום שלם היינו אלף שנים חסר רגע, רק שנתנו כל אחד לדוד, דהיינו יר"ד נתן לו ל"ח שנה, ומתושלח נתן לו ל"א שנה, וחנוך היה ראוי לחיות שס"ו שנה, מנין ימות החמה שהוא שס"ה ימים ורביע יום, וכנגד הרביע היה צריך גם כן יום שלם כי הש"י ממלא שנותיהם מיום אל יום (ר"ה י"א ע"א), ונתן שנה הזאת לדוד, סך הכל ע' שנים. והנה גם האבות אברהם ויעקב ויוסף נתנו לו ע' שנים כנודע, והוצרכו כולם כידוע לחכמי האמת:

527

528הנה כבר כתבנו למעלה איך בדור אנוש הוחל לקרא בשם הויה (בראשית ד כו), ר"ל שנעשה חולין לקרא בשם הויה, המורה על שמהוה כל הויות ומנהיג בטבע [בגימטריא אלקים] כרצונו ומשגיח עליהם, והטבע אינה מתנהגת אלא בהשגחת הויה, והם עבדו להטבעים באמרם שמסר להם הש"י את כח מנהגם. וידוע דשם אלקים מורה גם כן על המלאכים והשרים כנודע, על כן קבעו תפלתן באותן הדורות רק לשם אלקים, הם השרים והמנהיגים אשר גם הם נקראים בהשאלה אלקים. והנה כשבא חנוך היה נקרא על שם זה חנוך (בראשית ה יח), ר"ל ח"ן ך"ו, שהיה מורה דרך ומלמד דעת איך בכל הטבעים שורה ההשגחה והח"ן של הויה. וזהו ויתהלך חנו"ך את האלקים (בראשית ה כב), ר"ל בשמו זה חנו"ך התהלך עם השם אלקי"ם, והיה מורה לעם איך הויה הוא האלקים, וכי מבלעדי השגחתו לא נתקיימו כרגע, וזהו א"ת ר"ל עם, והבן. והנה להיות חנוך למד דעת לבאי עולם, והורה לכל איך ח"ן הש"י מנהיג הטבעים וגבוה מעל גבוה שומר ומשדד המערכת כרצונו, על כן זכה שנתעלה להיות שר העולם כנודע. וזהו בפסוק בראשית ה כד כ"ד ויתהלך חנו"ך את האלקים כו' ואיננ"ו כי נתעלה על כל הטבעים, כי לקח אותו אלקים שר העולם שמו כשם רבו (סנהדרין ל"ח ע"ב), נ"ל:

528

529ויולד ב"ן (בראשית ה כח). שממנו נבנה העולם, כפירוש רש"י ז"ל. וי"ל עוד לפי פשוטו, כיון דרצה לתת טעם בפסוק למה נקרא שמו נ"ח, על כן הוכרח מקודם לאמר כפשוטו ויולד ב"ן ויקרא את שמו נח לאמר וכו':

529

530ויקרא את שמו (בראשית ה כט). י"ל כמ"ש לעיל שהמדה א"ת קרא שמו נח:

530

531לאמר זה ינחמנו, להבין הלאמר. נ"ל דאפשר דקרא שמו נח על שם שמצא חן בעיני ד' (בראשית ו ח), וכדי שלא יתרעמו באי עולם שיש ח"ו איזה משוא פנים בדבר, על כן (צוה) לאמ"ר לדורות הטעם זה ינחמנו:

531

532הולידו א"ת נח (בראשית ה ל). גם כאן י"ל א"ת לרבות תאומתו, הגם שמקובל לרז"ל (ב"ר פכ"ג ג') שנעמה אשתו של נח, אפשר שמהתאומה לא הוליד תולדות רק מנעמה, הגם שיש להקדמונים דרך אחר בזה:

532

533ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח (בראשית ה לב). הנה בדבר השינויים הנכתבים בכאן, היינו מויח"י לויה"י. ב', בן חמש מאות. ג', אומרו שוב פעם שנית נ"ח באומרו ויולד נח, דהיה די שיאמר ויולד את שם וכו'. והנ"ל דהנה כפי הקבלה (ב"ר פכ"ג ג') דנעמה אשתו של נח, והנה היא מזרע קין, וידוע דהתולדה באה בהתחבר רמ"ח איברי הזכר ברנ"ב דנוקבא, אשר בהתחברם הם ת"ק מנין מילוי ותולדה שם שד"י כזה י"ן ל"ת ו"ד, שהם אותיות ותלדני, והוא סוד הכתוב אני אל שדי פרה ורבה (בראשית לה יא). וידוע דאשה עקרה נקרא איילונית להיות בה טבע הזכר, וידוע מכתבי האר"י ז"ל וממקובלים דאם יתנוצץ בבעלה ניצוצי נקבה, אז תלד גם העקרה. על כן אחשבה להיות נעמה מזרע קין, לא היה מהראוי שתשאר בחיים ובפרט שיושתת העולם ממנה, אך להיותה בת זוגו של נח מששת ימי בראשית נשארה לברכה, על כן היה תולדתה מצל"ה אשת למך בדרך נס, כאלו אינה בטבע מתולדות קין, והבן. ואף על פי כן להיותה בת למך מזרע קין, לא היה בה כח התולדה שיושתת העולם ממנה והיתה בטבעה איילונית, אך שנשפע בנח ניצוצי נקבה, ונמצא הכל היה מנח ונתקיים העולם רק מזרעו של ש"ת. ולרמז זה היה נח בן חמש מאות שנה כמנין רמ"ח ורנ"ב, אשר הם מנין תולדות השם המסוגל לפריה ורביה, כנ"ל. והשם יתברך יצילנו משגיאות ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

533

534פרשה ו. (א) כי החל האדם לרוב (בארץ) פני האדמה ובנות ילדו להם (בראשית ו א). תיבת להם נ"ל, לפי מ"ש דלכל אחד נולד בת זוגו. ובפסוק בראשית ו' ב' ויראו בני (ישראל) בני האלקים ויקחו להם מנשי חבריהם שנולדו עמהם, וזה גזילה וניאוף. עוד אפשר לומר כפשוטו ובנות ילדו לה"ם, לכל אחד נולד בת זוגו כמו שמכריזין ברקיע בת פלוני לפלוני (סוטה ב' ע"א), והם לקחו בגזל כל אחד בת זוגו של חבירו. וזהו ויקחו להם נשי"ם, ר"ל שכבר הם היו מיחדים נשים לאנשים, והם ידעו כל זאת כי לא היתה הידיעה נעלמת בדורות הללו כנודע מרז"ל (ב"ר פכ"ו ה'), ואף על פי כן לקחו, והנה היה זה שניהם ביחד חמס וניאוף. והנה אפשר לומר עוד על פי שאמרו רז"ל (פרקי דר"א פכ"ב) בני אלקים, הכוונה בני מלכים שנפלו מן השמים, והנה הם לא היה להם בת זוגם באפשר מחמת שאינם מבני אדם ולקחו להם מכל אשר בחרו, וזה חמס וניאוף שלא היו ברצון הבעלים:

534

535את בנות האדם. ריבוי הא"ת נ"ל על פי מ"ש התרגום יונתן וכחלן ופקסין ומהלכין בגילוי בשרא, ור"ל א"ת בנו"ת שראו אותן בלי לבוש וראו ערותן, וגם רבוי הא"ת הטפל לבשרן, דהיינו השער שהצבע שכחלן ופקסן, כמ"ש התרגום:

535

536לא ידון רוחי באד"ם לעולם בשגם הוא בשר (בראשית ו ג). אפשר לפרש על פי מה שנודע מזוהר הק' (ח"א ע"ה ע"ב) ומרז"ל (ב"ר פכ"ו ה') שלא היה נעלם הידיעה בעתידות מאותן הדורות, כי היו יודעין חכמות ועל ידי אותו החכמות נטו מאחרי השם, עיין בזוהר סוף פרשת נח, וזה היה להם שהיה שופע בהם רוח חכמה, עבור כן היו יודעין כל העתידות ומשטרות השרים וכוכבי השמים וכסילהם. והנה הש"י נתן בהם רוח חכמה והם חטאו בזה, סילק השי"ת מעולמו את הרוח חכמה, וזעירין אינון אשר מקדישים גופם ושכלם ומבינים בזעיר מעט קט כמציץ מן החרכים. וזה שיעור הכתוב לפי זה לא ידון רוחי באדם, מלשון נד"ן הסכין שהוא כלי לקבל בתוכו הסכין, מלשון ישוב החרב אל נדנה (דברי הימים א' כא כז). וזה אמרו לא ידון רוחי באדם, לעולם לא יתנדן רוחי באדם, היינו לא יתלבש הרוח חכמה באדם עוד, בשגם הוא בשר כיון שגם על ידי החכמה הוא נוטה לחומריות הבשר, רק והיו ימיו מאה ועשרים שנה, היינו החכמה והידיעה תהיה בעולם עד המבול, כי באפשר ישובו ובמה שחטאו צריכין לתקן. וגם בכדי שידעו ענין המבול וישובו: רז"ל רמזו (ב"ר פכ"ו ו') בשג"ם, בגין משה שהיו ימיו ק"ך שנה. נרמז בכאן על פי מ"ש בזוהר הנ"ל (ח"א ע"ו ע"א) דאדונינו משה השיג כל החכמה, ונאמר בו (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, דור המבול קלקלו החכמות על כן נאבדו. והנה "לעלם "בשגם "הוא, ר"ת הב"ל שנתגלגלו במשה. (ארשום בכאן הבל היה המת הראשון בעולם, ובו נרמז "בלע "המות "לנצח (ישעיה כה ח), ר"ת הבל, והבן):

536

537הנפילים (בראשית ו ד). מקובל לרז"ל (זוהר ח"א נ"ח ע"א) הם המלאכים שנפלו מן השמים עבור קטרוגם על אדם הראשון. וזה אמרו בכתוב בימים ההם שאמר השם מאמר לא ידון רוחי (בראשית ו ג), היו עדיין הנפילים הכל בעולם, וגם אחר כך בק"ך שנה הנותרים עוד, הגם שבוודאי לא נעלם מאתם מאמר השם, ובפרט שצדיקי הדור דהיינו מתושלח ונח הכריזו זה כנודע, אף על פי כן לא שבו רק אדרבה העמידו בתולדותם עוד רשעים, וזהו ויולדו לה"ם רשעים כיוצא בהם. ועוד ירמז הנפילים היו באר"ץ בימים ההם וגם אחרי כן, ר"ל גם אחר המבול כי עדיין הם בארץ מתחת להרי חושך, ולומדין כישוף ושמות הטומאה להבאים אצלם, כנודע מזוהר הקדוש (ח"ב קי"ב ע"ב) במה שאמר עליהם בלעם נופ"ל וגלוי עיני"ם (במדבר כד טז), שהאחד נקרא נופל והשני גלוי עינים. ואפשר ירצה עוד הנפילי"ם היו בארץ, ר"ל בני הנופל שאמר בלעם: המה הגברים. שנתגברו למרוד ואמרו שאינם מתייראים ממי המבול: אנשי השם. שהיו יודעין שם המפורש ושמות השרים ואמרו בדעתם שישביעו השרים שלמעלה, ועל כן לא היו מתייראים כמקובל לרז"ל (זוהר ח"א נ"ו ע"א). וזה אמרו אשר מעולם אנשי השם, שהיו יודעין שמות כל עולם ועולם, והבן. עד שבאה עליהם הפורעניות מאת השם בעצמו כמ"ש בזוהר הקדוש (שם), והוא דבר עמוק כי מאתו לא תצא הרעות (איכה ג לח), רק הם המשיכו הרעות, וצריך לזה שימוש חכמים:

537

538וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו וכו' (בראשית ו ה). נודע מה שאמרו רז"ל (ע"ז כ' ע"ב) ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג י), אזהרה שלא יהרהר ביום ויבא ח"ו לידי טומאה בלילה. כי הנה מכל עבירה נברא ח"ו קטיגור ומחבל בגוף ונפש, והנה על ידי מעשה העבירה ח"ו בורא גוף המלאך מחבל, מה שאין כן בהירהור עבירה בורא רק פנימיתו וערום עומד בלי לבוש, על כן הוא מרדף אחריו להחטיאו בפועל כדי שילבישנו בגוף. והנה נודע כי גוף נקרא לעולם בשם ארץ, וזהו יאמר וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ, שכבר נתרבו רעת האדם בארץ היינו קליפות נתרבו מלא כל העולם בגופים, ועוד כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ונבראו על ידי המחשבות עוד פנימית מלאכי חבלה ומהדרים להחטיאם עוד להלבישם, ואם כן הם רחוקי התשובה, ואם כן חטאם בשתים היינו מעשה העבירה בגוף, ומעשה המחשבה ברעיון הלב הבא מהנשמה, וזהו בפסוק:

538

539וינחם י"י כי עשה את האדם בארץ (בראשית ו ו), היינו בגוף ויתעצב אל לב"ו, י"ל ל"ב האדם דקאי אאדם הנאמר למעלה, כי התעצב כביכול על מה שנפח בו רוח חיים, וירצה בא"ת ר"ל שבראו בצירופי אלפא ביתות, על כן מעשיו עושים פרי, והבן:

539

540וינחם ד' כי עשה ויתעצב וכו' (בראשית ו ו). עיין בספר ע"ח ויתעצב מלשון עצבים ועורקים, היינו גידים הממשיכים חיות מהש"י, ויתעצב פעל יוצא, היינו המשיך העצבים הממשיכים חיות מהלב אל האיברים, הנה המשיכם בחזרה אל הלב ובהלב נובע החיות מהש"י, וממנו נמשך החיות לחוץ לכל האיברים, וכאשר ניחם ד' כי עשה וכו' המשיך העצבים אל לבו, וממילא יש ביטול מציאת העולם, עד אשר ישובו העצבים לנבוע מהלב.

540

541אמחה א"ת האדם (בראשית ו ז). אפשר לרבות השרים שעליהם, כענין שנאמר אחר כך במבול וימח א"ת כל היקום (בראשית ז כג), ודרשו רז"ל (זוהר ח"א ס"ט ע"א) על השרים שלמעלה. והגם שלא נחלקה עולם לשרים עד דור הפלגה, מכל מקום בכללות העולם הי' שרים עליהם, והעשבים והאילנות וכל מיני בהמות וחיות יש להם שרים (ב"ר פ"י ו'). ובזה ידוקדק אשר בראתי, כי לדקות השרים יצדק לשון בריאה, וכן מע"ל פני האדמה, לכן נאמר לשון מע"ל, והבן:

541

542כי נחמתי כי עשיתים (בראשית ו ז). קאי על הנעשים בעולם הזה היינו אדם ובהמה וחיה, יצדק בהם לשון עשיה מוגשמת:

542

543ונח מצא חן בעיני ד' (בראשית ו ח). אפשר יש לרמז כי הנה י"ג מילואי הויה, נגד י"ג חדשי השנה. והנה מילוי יוד הי ואו הה בגימטריא ח"ן, הוא נגד חודש כסלו שבו היה ירידת הגשמים ותגבורת המים. והנה הי"ג מילוים הם נגד הי"ג מדות שבתורה ונביאים, והנה המדה הט' הוא נגד המדה לאלפי"ם (שמות לד ז). ובנביאים נגד ותשליך במצולות ים כל חטאתם (מיכה ז יט). ונח מצא ח"ן, דהיינו מאותו השם שהיא מילוי ח"ן, וניצול בחודש כסלו מתגבורת המים. וזהו ונח מצא ח"ן בעיני ד', ר"ל מילוי הויה, [והנה ח"ן ונ"ח, ר"ת "נר "חנוכה, שהיה גם כן בכסלו]. והנה ס"ת הפסוק, הוא גם כן ח"ן אי"ה, ר"ל השם ח"ן שהוא במילוי אי"ה, היינו יודין אלפין ההין, ואי"ה מרמז לג' ראשונות שמשם נשפע לו שפע הרחמים להזכירו לטובה. [עוד יש לרמז ח"ן הוי"ה, בגימטריא חנו"ך שמצא ספרא דחנוך וביה אשתדל כנודע (זוהר ח"א נ"ח ע"ב)]. על פי הדברים האלה י"ל עוד הנה השם הנ"ל, מילואו גימטריא ל"ב, הנה הרשעים דור המבול נתהפך להם מדת הרחמים לדין. וזה יאמר וינחם הויה כי עשה וכו' (בראשית ו ו), שהוא הפשוט משם הנ"ל, ויתעצב אל לבו הוא המילוי משם הנ"ל, מה שאין כן נח מצא ח"ן שהוא הפשוט והמילוי, והבן נ"ל. והש"י יראנו נפלאות מתורתו:

543