אגרא דכלה, נחAgra DeKala, Noach

א׳אלה תולדות נח נח (בראשית ו ט). יש לפרש דהנה ידוע נח דרגא דצדיק, אשר הוא כולל כל הקצוות אשר כל קצה כלול מכולם, על כן הם נקראים אל"ה מנין ל"ו כנודע, על כן זכה שיזכר שמו בפרשתו בתורה מנין אל"ה, דוק ותשכח. וזה סוד אלה תולדות נח, המנין "אלה הוליד נח את שם נח בפרשתו, והטעם כי איש צדיק תמים היה, ודרגא דצדיק כלול מכל הו' קצוות שנקראים אלה. והנה בפרשה הקודמת נכתב ה' פעמים נ"ח, לרמז על ה' עילאה המשפיע לקצוות, (ועל כן סך כולם יהיה מספר א"ם לבינה תקרא (משלי ב ג)). וזה ירמוז את האלקים הידוע הויה בניקוד אלקים התהלך נח, והמ"י כי אי אפשר לפרש ויראתי בפצותי פי:

ב׳אלה תולדות נח (בראשית ו ט). ית' על פי מה דידוע יסוד צדיק נקרא נח, דעביד נייחא לנוק' (עיין זוהר ח"א נ"ט ע"ב), והו' קצוות נקראים אל"ה כי כל אחד כלול מכולם. ו' פעמים ו' בגימטריא אל"ה, (עיין בזהר בראשית (ח"א א' ע"ב) שאו מרום כו' מי ברא אל"ה (ישעיה מ כו)), דו"ר נקרא נוק' המולידת דורות לעולם, (עיין בכוונת (תפלת) ראש השנה לדו"ר ודו"ר המליכו כו'), ובא הפסוק הזה רמיזא דחכמתא ללמד לאדם דעת כי כל תיקוני מדותיו תלויים בתיקון הברית, באם שומר בריתו ואינו מוליד לבהלה ומקדש עצמו במותר משתמש בתג"א לשם שמים, אזי בודאי כל הקצוות שלו דהיינו כל המדות יראה אהבה כו' הכל יהיה מתוקן, כי כן כתבו המקובלים שעיקר תיקון המדות תלוי בתיקון הברית, וכן בהיפך על ידי הפגם שפוגם ח"ו מתקלקלים כל מדותיו, על כן החמירו בזוהר מאוד ומאוד בחטא הברית והפליגו בעונשו, והמ"י. וז"ש "אלה, היינו ו' קצוות שהם המדות הנקראים "אלה, "תולדות "נח ר"ל הם כולם תולדות הברית הנקרא נח, שכל המדות מתיילדים מתיקון הברית, ומה הוא תיקון הברית מפרש "נח "איש "צדיק "תמים "היה "בדורותיו, ר"ל כשהברית קודש הוא צדיק בצדקו בתמימות ושלימות שאינו מחסר משפעו לזרים לבאר צרה נכריה, רק היה בדורותיו ר"ל שמהווה הויות בנוקבין דיליה הנקראים דורו"ת כמ"ש לעיל, (אפילו אין לו אלא נוקבא אחת יוצדק לומר בדורותיו לשון רבים, כי בהשתמש להוליד תולדות גשמיים, אזי נקראת הנוקבא בחינת "רחל עלמא דאיתגלייא, ובעת עיבור ויניקה וכוונתו לשם שמים, אזי מוליד נשמתין ורוחין, אזי נקראת בחינת לאה עלמא דאיתכסייא), והש"י יודע ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

ג׳(עוד ידוע הדבר שבדכורא יש גם כן בחינת נוקבא, חוץ העזר בנוקבא המשלמת בנינו כפשוטו, גם כן בחינת עטרה שבפרצוף אדם הוא בחינת המלכות נוקבא שבו, וצריך האדם להיות תמים שלא להשתמש בבחינת עטרה נוקבא שלא לשם שמים, כגון להתקשות לדעת ולנעור קשתו אפילו שאינו מז"ל, ואם כן יוצדק בדורותיו לשון רבים אפילו בנוקבא אחת והבן), ואינו משתמש בברית קודש להשפיע ח"ו לבאר צרה נכריה ח"ו, את האלקים התהלך נח, אפילו בהשתמשו בדורותיו כנ"ל בנוקבין דיליה אשר חלק לו השי"ת, אין כוונתו למלאות תאותו ח"ו, רק הילוכו בקדושה צורך גבוה לגרום יחודים בעולמות עליונים להשפיע נשמתין ורוחין, "את "האלקים (היא השכינה) התהלך נ"ח (היינו הברית קודש), לא עביד נייחא רק לצורך עליון, ולא הלך אחר תאוות לבו רק את האלקים התהלך, לאיש כזה יתיילדו לו תולדות אל"ה הו' קצוות ויתוקנו כל מדותיו. וככה מאמר הקרא (דברים כ י) כי תקרב אל עיר (היא העיר קטנה [קהלת ט יד], איברי הגוף [עיין נדרים ל"ב ע"ב]), להלחם עליה (לתקן תיקוני מדות הו' קצוות), וקראת אליה לשלום ר"ל יפשפש אם הוא בשלימות במדת השלם, דהיינו אם לא פגם בריתו יסוד צדיק ברית שלום, כי זה כל האדם:

ד׳אלה תולדות נ"ח נ"ח כו' (בראשית ו ט). על פי פשוטו יש ליישב כפל לשון נ"ח נ"ח. גם מה דפתח בתולדותיו וסיים בשבחו. גם לדייק תיבת תמי"ם. גם להבין מאי את האלקים התהל"ך נח. יראה לי על פי מה דידוע דעיקר השם של האדם הוא שם הנשמה, והש"י מזמין לאביו השם אשר יקראו לו. ונקדים עוד מה שפסקו רז"ל (ב"מ ל"ג ע"א) דגדול כבוד רבו יותר מכבוד אב ואם, שהם הולידו לו הגוף והביאו אותו לעולם הזה, והרב הביאו לחיי העולם הבא. ונמצא מיילד לו הנפש שהוא עיקר האדם, ועיקר השם והגוף נקרא רק בשר אדם, על כן שכר הרב גדול כי יש לו שכר וחלק מתורת התלמיד, כמו שאמרו רז"ל (יבמות צ"ו ע"ב) אלעזר תלמידך יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך הוא. ונ"ח לא היה לו רב שילמוד מוסר השכל (כמ"ש האור החיים), רק הוא בעצמו הלך עם השם בשלימות ובתמימות שלא הוצרך לתת לרב חלק מתורתו, רק היה לו לבדו בתמימות שכר תורתו, ונמצא הוי כאלו הוליד את עצמו ונשמתו על ידי תורתו ומעשיו הטובים, מה שנהג בשאר בני אדם שהרב מיילד את נשמתו שהוא שמו באמת. וזה יאמר אלה תולדות נ"ח נ"ח, ר"ל שנח בעצמו הוליד את השם נ"ח היינו נשמתו שהוא עיקר השם, ומפרש הפסוק האיך אפשר זה, לזה (אמר) איש צדיק "תמים היה בדורותיו, ר"ל שצדקותיו היו לו לבדו בתמימות ולא היה לשום אדם חלק בצדקותיו, כי היה בדורותיו דור רשעים ולא היה לו רב ללמוד ממנו מוסר השכל, רק את האלקים התהלך נח לבדו, על כן הוי כאלו הוליד את עצמו, מה שאין כן צדיקים אחרים הרב הוא המולידם שמם הנפשיי. וכזה כתב הקדוש האור החיים בפסוק (בראשית ד כו) ולש"ת גם הוא ילד בן, ר"ל "גם "הוא שהצדיק ש"ת ילד את עצמו. וכזה נאמר גם בהצדיק שם, שנאמר בו (בראשית י כא) ולשם "ילד "גם "הוא, ר"ל שהוליד את עצמו. וידוקדק תיבת "גם דקאי אאביו, ר"ל כמו שאביו נח הוליך את עצמו כמ"ש, כמו כן גם כן הצדיק שם בנו החזיק אחריו, נ"ל:

ה׳ועל דרך חכמי האמת י"ל על פי הקדמות. א', ידוע מזוהר הק' (ח"א נ"ט ע"ב) נ"ח היה מרכבה לבחינת יסוד צדיק, על כן בא אל התיבה ואיתחבר בה. והטעם להיקרא נ"ח כתבו המקובלים לשם נייחא, דעביד נייחא לנוק' מלכות שמים. ב', כתב האר"י ז"ל שהוא בחינת יסוד אבא, המתעלם בתוך יסוד זעיר אנפין. ג', נקדים מה שפירש האר"י ז"ל בפסוק (איכה א טז) על אל"ה אני בוכיה, ותיבת אל"ה הכוונה לו' קצוות מחס"ד עד יסו"ד, וכל אחד כלול מכולם הרי ל"ו כמנין אל"ה, ועל שם כך נקראים ו' קצוות בכל מקום אל"ה. ד', ידוע שכל השפעות הו' קצוות הוא על ידי יסוד דייקא, כי הוא אשד הנחלים להעמיד תולדות. ובזה נבוא לפרש הפסוק ויתורצו כל הדקדוקים אל"ה, ר"ל מכל הבחינות אל"ה הם הו' קצוות, היו תולדות "נח "נח ב' פעמים נ"ח, ר"ל הן ביסוד אבא הן ביסוד זעיר אנפין, ומפרש למה היו תולדותיו כלולין מכל הו' קצוות אל"ה, להיות איש צדיק תמים היה בדורותי"ו לשון רבים, ר"ל שהיה במדריגת צדי"ק ח"י עולמים בשני הדורות, ר"ל בחינת אבא בתוך זעיר אנפין, על כן "את "האלקים "התהלך "נח, ר"ל א"ת עם האלקים היינו נוקבא מלכות, התהלך נח להשפיע בה ולעבוד לה נייחא. ובזה ידוקדק תיבת א"ת שהוא בכל מקום לרבות, והבן. וארמוז לך אלה תולדות נ"ח, ר"ל תחשוב בתולדה של נ"ח, היינו במילוי כזה ו"ן י"ת וגם נח כפשוטו, בזה יתוודע לך כי הוא איש צדיק מכוון כנגד יסוד צדיק, כי מילוי נ"ח נו"ן חי"ת, בגימטריא "הוא "היה "נגד "ספירה "יסוד, והבן:

ו׳צדיק תמים היה, ר"ל לדעתי הקלושה להיותו מיסוד דאבא, והוא לא מתפרש לעלמין מאימא בסוד רעים דלא מתפרשין, ולזה רומז הצדי"ק היו"ד על הנו"ן בחיבור כנודע, ולזה יאמר צדי"ק תמים ר"ל אות הצדיק בתמימו"ת בחיבור, והבן:

ז׳אלה תולדות נח (בראשית ו ט). יש לפרש דקאי אדלעיל (בראשית ו ח) ונח מצא חן בעיני ד', דידוע דרך הצדיקים דכל עניני עולם שנזדמן להם במאכלם ומשתם ומלבושתם ונשותיהם וכל הצטרכותם, הוא הכל להעלות הניצוצות הק' אשר נפלו בשבירה, וידוע דסוד השבירה דז' מלכין קדמאין הוא מבחינת עיני"ם, ואותן הניצוצות שלא נתבררו המה מפוזרים בכל ענייני עולם, וזה מציאת הח"ן בעניינים הנאהבים בעסק העולם, הוא מחיות הרוחניות של הניצוץ הק', והצדיק בהגיע לידו איזה דבר נכסף ואהוב בעניני העולם, אזי אינו מכוין לתענוג הגשמיי, רק מוצא בו מציאת החן הרוחניי ומעלהו אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה וזה תכלית עבודת האדם, נמצא הוא מסגל ומוציא בכל פעם ניצוצי קדושה ונשמות מן התהו אל התיקון. והנה הזכיר הכתוב שהיו אנשי דור המבול עוסקים באהבות רעות ותאוות, והגשמיות מצא חן בעיניהם לרדוף אחריו, מה שאין כן נח מצא החן שבכל דבר הוא בעיני ד', היינו מהניצוצות שנפלו בבחינת עיני"ם ז' מלכין קדמאין, ולא הביט אל יופי הגשמיי רק על מציאות החן הרוחני, והיה מעלהו מעלה מעלה בכל פעם. וז"ש אלה תולדת נח, ר"ל הן הרוחניי הניצוצות שהוא מעלה בכל פעם הן הנה תולדותיו, וז"ש רז"ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, כשעושים המעשים בבחינת טוב שבהם, ולא בבחינת רע שהוא התענוג הגופני התאווני, תן לחכם ויחכם עוד:

ח׳אלה תולדת נח כו' בדורותיו (בראשית ו ט). הנה התחיל בתולדות וסיפר בשבחו. והנה נ"ל בכל מקום שנזכר בתורה אלה תולדות פלוני, הוא בכדי לייחס את התולדות אחר הצדיק, בכדי לידע שזכות האב הגין על התולדות. וכשנאמר כן אצל הרשע, נדע שהעון האב נזכר גם לבניו אחריו כד אשלימו למחטי בתר אבותיהן, כי כן הוא משפט התורה (שמות לד ז) נוצר חסד לאלפים פקד עון אבות על כו'. והנה בגמרא (סוטה ל"א ע"א) רמו קראי אהדדי, כתיב נוצר חסד לאלפים, וכתיב (דברים ז ט) שומר הברית והחסד לאלף דור. ומשני כאן בעובד מאהבה, כאן בעובד מיראה. והנה בכאן בפעם הראשון שסיפרה התורה תולדות צדיק אלה תולדת נח, אזי תיכף התורה מפרשת תדע מה שאני מייחס תולדותיו אחריו, לא תסתפק באפשר לבעבור הזכיר חובותיו גם לבניו אחריו, או באפשר לבעבור הזכיר זכיותיו, אבל רק לאלף דור, הנה אמרה התורה אשר לא כן הוא רק לבעבור הזכיר זכיותיו לאלפים דור. וז"ש תדע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שהיה צדיק בתמימות באיכות דורותיו, דהיינו שהיה ראוי שתעמוד זכותו לדורותיו אחריו בתמימות בלי חסרון, דהיינו לאלפים דור כי עבד מאהבה, והזכיר לו עוד זכות הגם שעבד מאהבה עבד מיראה גם כן. וז"ש "את "האלקים "התהלך "נח גם כן, דתרווייהו מצרך צריכי לעבודת הש"י, עיין מ"ש בפסוק (בראשית לב יג) ושמתי את זרעך כחול כו':

ט׳או יאמר על פי הנ"ל, דהנה נראה מאי דקאמרו בגמרא (סוטה ל"א ע"א) כאן מאהבה כאן מיראה, הכוונה כאן מיראה לבד הוא רק לאלף דור, מה שאין כן כשעובד גם מאהבה היינו ביראה ואהבה, אזי שכרו כפול לאלפים דור, (ולא ביאר משפט העובד מאהבה לבד, כי יראה קודמת לאהבה, על כן בודאי מי שעובד באהבה עובד מיראה גם כן). והנה ידוע דתרווייהו מצרך צריכי לכל המצות, והן המה התרין גדפין לתורה ולמצות, ולמה כזאת כי "והלכת "בדרכיו כתיב (דברים כח ט), והנה כביכול בריאת העולמות ברצונו ית"ש היה על ידי צמצום והתפשטות, על כן יראה ואהבה הן המה הליכה בדרכיו. ולפי זה מה שכתוב כאן (בראשית ו ט) צדיק תמים היה בדורותיו, שמהראוי היה שתעמוד זכותו לאלפים דור, כי את האלקים התהלך נח, שהלך בדרכיו שברא עולם בצמצום והתפשטות, על כן עבד אותו ית"ש ביראה ואהבה. ויאמר עוד על פי הנ"ל על פי מה שכתבו תלמידי הבעש"ט שעיקר השתדלות האדם יהיה להשיג מדת היראה ויקנה אותה קנין בנפשו, הנה האהבה תבוא ממילא אצלו בסייעתא דשמיא, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קידושין ב' ע"ב), והבן. ולפי זה יאמר איש צדיק תמים היה בדורותיו כנ"ל, כי את האלקים התהלך נח, כי כבר הלך עם עזר אלקי שכבר נחה עליו רוח אלקים לעוררו לאהבה. או יאמר בהיפך איש צדיק תמים גם באהבה כנ"ל, עם כל זה הליכתו אל הקודש לא היה מאהבה, רק את האלקים בחינת יראה התהלך נח, וקנה היראה בקנין גמור עד שנחה עליו בעזר אלקי מדת אהבה, כנ"ל:

י׳ויולד נח שלשה בנים (בראשית ו י). קשה מניינא למה לי. והנראה לפי מ"ש (עיין זוהר ח"א נ"ט ע"ב) נח הוא בחינת יסוד כללא דו' קצוות, ובכל אחד מהקצוות שם הויה ב"ה. והנה נצח ענף החסד נתחבר השם הויה שלו עם השם של החסד, וב' הויות גימטריא בן, וכן ההוד עם הגבורה, והיסוד עם התפארת. והנה היסוד הוא המולדים והמשפיעים למלכות שמים, וזהו ויולד נח שלשה בני"ם, היינו שלשה ב"ן הם ו' הויות הם בגימטריא יוס"ף, שהוא גם כן מדת יסו"ד כנודע. וז"ל האר"י ז"ל בליקוטי תורה ענין נ"ח שהוא יסו"ד, לכן יש לו ג' בנים, לכן הוליד בדמותו בצלמו ג' פעמים ב"ן, והוא נגד ג' קווי נצח הוד יסוד כולם נכללים בו, וג' קווין הם ג' ווין גימטריא ח"י, לכן היסוד נקרא איש ח"י (שמואל ב' כג כ), וכשמתחברין יחד נעשין ש', לכן ר"ת "שם "חם "יפת שיח, כי ג' ווין נעשין ח"י ונעשה מהם אות ש' כנודע, עכ"ל. ובזהר בראשית (ח"א כ"ה ע"ב) וכל שיח השדה (בראשית ב ה), שי"ח ש' ח"י תלת ענפין דאילנא, ואינון ג' אבהו ומן ח"י עלמין וכו'. ובתיקוני זוהר תיקון נ"א (תיקו"ז נא פ"ו ע"ב) אמר ליה רבי אלעזר אבא שי"ח מנלן דאיהו צדיק, א"ל ברי ביה תשכח ח"י ש', איהו כלול תלת עדרי צאן דאינון שרשא דאילנא, ודאי ח"י עלמין וכו', עכ"ל בין והתבונן ואתה דע לך. והנה אותיות הנותרים ם' ם' פ"ת, גימטריא קס"ת, הם מנצפ"ך כפולים להמתיק הדינים על ידי יסוד צדיק. ובזה תבין האתי"ן היינו ש"ם ח"ם יפ"ת, ובענין פרטי השמות, שם גימטריא הויה שדי, היינו גוף וברית דחשבינן חד (זוהר ח"ג רכ"ג ע"ב), והוא עיקר הבנין ולקחו הש"י לחלקו, ח"ם מצד חימום הדינין והגבורת, ויפ"ת אפשר ממוזג והבן. ויראתי לכתוב מדעתי, אחר כך מצאתי בלקוטי תורה ש"ם בנצח, ח"ם בהוד, יפ"ת ביסוד, וכפשוטו אפשר ריבוי האתי"ן בת זוגם נולדו עמהם, הגם שלא נזכר בדברי רבותינו, והנאני שכוונתי בזה קדושינו:

י״אותשחת הארץ כו' (בראשית ו יא). איני יודע השחתה זו מה הוא, הגם שחז"ל דרשו (סנהדרין נ"ז ע"א), לא פירש בתורה. והנראה על פי מה דידוע בנסתרות לד' אלקינו כשבני אדם עושים רצונו של מקום, אזי השכינה הקדושה באה לפני המלך במעשיהם הטובים ומתקשטת בהם ואומרת חזי במאי ברא אתינא לקמך (עיין זוהר ח"ג י"ג ע"א), ועל ידי זה נתהווה היחוד השלם ומתמלאת בשפע ברכה להשפיע לבאי עולם ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, מה שאין כן ח"ו להיפך אזי נשפעת בדינים וגבורות, וזה גורם מניעת היחוד אזי מן ההכרח שתשפיע הגבורת לתחתונים, בכדי שלא יהיה מניעה להיחוד והחיבור הקדוש. וידוע מהאר"י ז"ל שכלי הגבורה דמלכות, הוא בחינת רח"ל כפי המקובלים בה שם אכדט"ם, שהם האותיות לפני שם אלקים כנודע. עוד נקדים מה דידוע כשהוא מן ההכרח להשפיע דינים ח"ו, אזי הקליפות נוטלים אותן הדינים להלקות לתחתונים, כי הם נבראים לכלי חמס רצועה לאלקאה לחייביא. ולפי זה אמר בכאן ותשחת הארץ כביכול מדת מלכות שנקראת אר"ץ כביכול, מניעת הזיווג נקרא בשם השחתה, לפנ"י האלקי"ם ר"ל שנתמלאה בגבורת שהוא פני אלקי"ם, היינו שם אכדט"ם שהוא פני אלקי"ם, על ידי כך ותמלא האר"ץ חמס, ר"ל שמדת הארץ מליאה בדינים את הסנטורין והקליפות דקיימין לשוטרים לגבות מכל אחד שטר נשייהו כפי רצון הבורא, והבן וזה יאמר:

י״בוירא כו' והנה נשחת"ה (בראשית ו יב) כמו שפרשתי לעיל, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, הוא בזנות והוצאות ז"ל והזדווגם לשאינם בני מינם, ועל ידי זה גרמו מניעת השפע במקום הראוי להשפעה אל החיצונים, והשם יכפר בעד':

י״גר"ת כל הפסוק י"א בגימטריא אדנ"י, שם הארץ העליונה. והנה תבין עוד כי השחית כ"ל בש"ר, ר"ל אבר הברית שהוא כ"ל בש"ר בלא עצם, השחית את דרכו על הארץ שהוציאו זרעם לבטלה, ועל ידי זה גרמו מניעת השפע בעולמות עליונים, ומביני מדע יבינו כל, ועיין מ"ש לקמן בפסוק (בראשית ו יג) קץ כל בשר, והבן:

י״דוירא אלקים את הארץ וכו' (בראשית ו יב). ירמוז גם כן על פי מ"ש לעיל [בנדפס בפסוק (בראשית ו ט) אלה תולדות נח, דיסוד צדיק נקרא נח כו'] וירא אלהים את הארץ מידות הארציות הגופניות, והנה נשחתה כולם פונים אל החומר והתאוות ומדות רעות. ומה הוא הגורם הכללי לכל זה כי השחית כ"ל בש"ר, היינו ברית המעור הנקרא כ"ל בש"ר שהוא אבר שאין בו עצם, עיין בספר מאורי אור. את דרכ"ו, היינו דרך כל הארץ. על הארץ, ליתן שפעו על הארץ ח"ו בורות נשברים. הש"י יציל את עמו ישראל:

ט״ווהנה נ"ל לפרש כל הקפיטיל תהלים קמ"ו על תיקון עון הברית בהוצאת ז"ל ר"ל על ידי הרהורים רעים. והוא בהקדים מה שידוע שעל ידי כל טפה שיוצאת ח"ו לבטלה, אזי נעשקת הנשמה מלמעלה שהיתה ראויה לבוא בזה הטפה בידי הקליפות אכזרים בר מינן, ומכל אותן הטיפות נתהוו רוחין ושדין ר"ל, ובפטירת אותו האיש הם הם המצערים אותו באומרם כי אתה אבינו, וגם הנשמה שהיתה ראויה לבוא בקדושה באותו טפה, אזי הוא עשוקה בידי זרים, והשי"ת ב"ה החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח שולח החיות אל הנשמה לתוך עמקי הקליפות, ועל ידי זה יש להם חיות ולכך הם רודפים להחטיא את האדם, ועל זה ידוו כל הדוים שגורם לנשמות קדושות ולהשפעה העליונה להתלבש בלבוש שק, עד יערה עלינו רוח ממרום לשוב בתשובה שלימה לפניו ולהוציא בלעם מפיהם, אז יהיו כלם פגרים מתים ויבולע המות לנצח כידוע כל זה, אזי יהיה ה' למלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה, כי כל זמן שהקליפות בעולם כביכול אין מלכותו באתגליא, והוא גלות השכינה בעוה"ר כידוע למשכילים. עוד נקדים מה שאמר דוד (תהלים קיח ח) טוב לחסות בי"י מבטוח באדם (תהלים קיח ט) טוב לחסות בי"י מבטוח בנדיבים, ופירש בכתבי קדש טעם הכפל הוא, כי זה ידוע שיש קליפות שיש להם אחיזה כביכול מצד ימין משורש ישמעאל בן אברהם איש חסד, ויש משמאל מצד עשו הרשע בן יצחק אבינו מדת הגבורה. והנה הקליפות שמצד ימין הם נקראים נדיבים לערך שמצד שמאל, על כן אמר הפסוק אף בנדיבים אל תבטחו רק בהשי"ת לבדו. והנה זה ידוע דמהקליפות שמצד ימין באים כל אהבות רעות ותאוות חיצוניות, כידוע מדת ישמעאל הוא הניאוף, ומשמאל הכעס והכבוד והאכזריות משורש רציחת עשו כידוע. ועתה נתחיל לפרש כיד השם הטובה עלינו, (תהלים קמו א) הלל"י נפש"י א"ת י"י, (ר"ל כי בעוה"ר על ידי עון זה במה שהוא אינו נותן שפעו אל בת זוגו רק אל החיצונים, גורם כביכול להפריד היחוד שלמעלה, א"ת הוא מדת מלכות שנקראת א"ת מי"י, על כן אמר הללי נפשי את י"י ליחד הדודים), (תהלים קמו ב) אהלל"ה י"י בחי"י (ידוע דהטפה יוצא על ידי ח"י חוליות השדרא, על כן לתקן החטא אמר אהללה ה' בחיי, בח"י חוליות שלי עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. גם אהללה בח"י ניענועין דלולב בח"י ברכות שמונה עשרה, עיין בתיקוני זוהר (תיקו"ז יח ל"ז ע"א) כ"ז לתקן החטא), אזמר"ה לאלק"י בעוד"י (ר"ל בנעורי בעוד אני בכוחי, מה שאין כן בשגם שיבה זרקה בו וחסרי' לגנבי' וכו'. או יאמר אזמר"ה לאלק"י בעוד"י, אכרית הדינים בעוד אני בכוחי לסגף את עצמי בסיגופים ותעניות כידוע), (תהלים קמו ג) א"ל תבטח"ו בנדיבי"ם (ר"ל באותן הקליפות שמצד ימין שהם גומרין לך התאוות ונקראים נדיבים כדלעיל), בב"ן אד"ם שאי"ן ל"ו תשוע"ה, (ר"ל אל תשער בדעתך אם אותן הקליפות הנבראים מטפות הנעשקות הם מחזיקים אותי לאב, אזי בודאי לא יצערו ויענשו אותי אחרי מותי כי חייבים בכבודי ככבוד הבן אל האב, זאת הסברא הוא שקר כי כל נברא יצטרך למזון לחיותו שלא יתקיים בלי זה, ואפילו מלאכים צריכים למזון רוחני, ואם כן גם אותן הנבראים מצערים אותו לקבל חיות ממנו אחר שהוא בוראם ומחויב לזונם, ואין להם תשועה אחרת לפרנסתם. וזה יאמר אל תבטחו בב"ן אד"ם, ר"ל שהוא המשחית הוא בנך, שאין לו תשועה אחרת למזונותיו רק ממך, ועל כן מצער ומעניש אותך. והנה בעודו בחיים חיותו הם הם המפילים במחשבתו מחשבות רעות והרהורים רעים, וכל מחשבה הוא באותיות אזי בעוה"ר לוקחים הקליפות אותן האותיות הקדושים שנצטרפו במחשבתו בהרהור רע, ועל ידי זה יש להם חיות, מה שאין כן אחר מותו) (תהלים קמו ד) תצ"א רוח"ו ישו"ב לאדמת"ו ביו"ם ההו"א אבד"ו עשתנותי"ו (ר"ל מחשבותיו, אזי רצים אליו בחמת כוחם לפרנסם ולזונם. או יאמר כשרואה אדם שיצרו מתגבר עליו, אזי יזכור לו יום המיתה (עיין ברכות ה' ע"א) אזי תיכף יסורו ממנו המחשבות, וזה שישים בדעתו האיך אשר תצ"א רוח"ו ישו"ב לאדמת"ו, אזי תיכף ביו"ם ההו"א אבד"ו עשתנותי"ו), (תהלים קמו ה) אשר"י שא"ל יעק"ב בעזר"ו, (ר"ל כי יעקב היה בן פ"ד שנה ולא ראה טפת קרי. והנה השי"ת הבטיח ליעקב בהליכתו לבית לבן ששם עבד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב יג), הבטיח לו שישמרהו שלא יזיק לו לבן שהוא מצד הקליפה הגדולה להחטיא אותו, רק אדרבה הוא הוציא את בלעו מפיו, דהיינו הניצוצי קודש שהיו נשקעים בעמקי קליפה לבן הארמי, כידוע כל זה להתבונן. ובזה הראה יעקב אבינו כי בכל מלכותו משלה ולית אתר פנוי מיניה, וזה שהיה מיראה לעשו עם לבן גרתי, שהוא הקליפה היותר קשה והוצאתי את בלעו מפיו. וזה שאמרו רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו (בראשית לא יד), ר"ל כבר הוצאת כל הניצוצי קודש. וז"ש בכאן המשורר אשרי מי שאל יעקב בעזרו) שבר"ו ע"ל י"י אלהי"ו, (ר"ל כמו שיעקב בטח בהליכתו לבין הקליפה שהשם ישמרהו והראה לכל כי מלכותו בכל משלה, וז"ש בכאן) (תהלים קמו ו) עוש"ה שמי"ם ואר"ץ א"ת הי"ם וא"ת כ"ל אש"ר ב"ם, (אחר כך חזר המשורר לענין ראשון ואמר, אם יאמר איש מה זה היה שזה החטא יהיה כל כך גדול, וגודל עונשו מי יוכל שאת, על כן אמר להיות כי השי"ת הוא הבורא שמים וארץ וימים ואת כל אשר בהם, הוא) השומ"ר אמ"ת לעול"ם, (הוא הייחוד השלם אמ"ת עם לעול"ם, על כן) (תהלים קמו ז) עש"ה משפ"ט לעשוקי"ם, (ר"ל להנשמות הקדושות הנעשקות בידי הקליפות), נות"ן לח"ם לרעבי"ם (ר"ל כביכול מוכרח השפע הקדושה להתלבש בלבוש שק להשפיע אל החיצונים, כדי ליתן לחם לרעבים הם הנשמות הנ"ל כמ"ש לעיל, ועל כן מוכרח אותו החוטא לקבל עונשו או ביסורין בעולם (הבא)[הזה] בתעניות וסיגופין, או בעונשי גיהנם וחיבוט הקבר בעולם (הזה)[הבא], כדי שעל ידי זה) י"י מתי"ר אסורי"ם (הם הנשמות הנ"ל, וכן) (תהלים קמו ח) י"י זוק"ף כפופי"ם (ר"ל שהיו כפופים בידי הקליפה, ואחר כך כשעולין משם) י"י אוה"ב צדיקי"ם, (ואם יאמר האומר מי יודע אם תהני תשובתי להעלות את הנשמות הנ"ל להיותן כבתחילה, הואיל שגרמתי שהיו נשקעים בעמקי הקליפות, ובאפשר נדבק בהם ח"ו איזה שמץ חלאה, ואי אפשר שיעלו מעלה מעלה כבתחילה שהיו חצובות מכסא הכבוד. לזה יאמר אל תחוש לזה, כי) (תהלים קמו ט) י"י שומ"ר א"ת גרי"ם, (ר"ל בהיותן גרים בארץ לא להם ומי יתן טהור מטמא ח"ו), יתו"ם ואלמנ"ה יעוד"ד ודר"ך רשעי"ם יעו"ת, (ידוע בזמן שנפרד היחוד העליון ח"ו, אזי נקראים המדות בשם יתו"ם ואלמנ"ה כידוע, ואין רצוני להרחיב הדבור והמשכיל יבין וידום, לזה אף על פי כן השי"ת יעודד אותם לצורך קיום העולמות אפילו בשעת הפגם, ודרך רשעים יעות, ר"ל והשפע הולכת דרך רשעים והם הקליפות בדרך מעוקם, וכשיתוקן החטא הנ"ל מכל וכל, אזי) (תהלים קמו י) ימלוך י"י לעול"ם וכו' (וימלא כבוד י"י את כל הארץ אמר ואמן, כן יאמר השם). (עד כאן מועתק מן ספר קהלת יעקב בהשמטות לאגרא דכלה):

ט״זקץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג). ידוע מ"ש בזוהר הק' (ח"א ס"ב ע"ב) שהכוונה על מאן דמקריב קיצין דברייתא ומבקש לכלותם השם ישמרנו. בא לפני, ידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פל"א א') החמס ק"ם (יחזקאל ז יא) אתמהה, ופירשו בו שהכוונה שהגיע הפגם עד בחינת פנ"י, בגימטריא ק"ם שהוא בגימטריא חכמ"ה בינ"ה, הגם דתמן לא יגורך רע, באפשר הכוונה להסתלקות המוחין למעלה למעלה, והבן. וזה כי מלאה האר"ץ הידועה חמ"ס הם קיטרוגי הדינים והקליפות ועל ידי זה יתמנע הזיווג, וזהו הטעם כי מלאה הארץ וכו', וידוע ד' בחכמ"ה יסד אר"ץ (משלי ג יט), הש"י יראנו נפלאות מתורתו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו. עוד ירמוז לדעתנו וארמז בקיצור והמשכילים יבינו, ק"ץ כל בש"ר (בראשית ו יג), ר"ל הקצה שנקרא כ"ל בש"ר, בא לפני דייקא כנ"ל בהעדר היחוד, כי מלאה האר"ץ כנ"ל, וככה מאמרנו על פסוק (ישעיה סו כג) והיה מדי חודש בחדשו כו' יבוא כ"ל בש"ר להשתחוות לפנ"י דייקא בין והתבונן, ויברך כ"ל בש"ר ש"ם קדש"ו לעולם ועד (תהלים קמה כא). והננ"י משחית"ם, ר"ל החמ"ס אשחית היינו הדינין והקליפות, א"ת האר"ץ עם הארץ התחתונה הגשמיות, כי כאשר יתהווה הדין ברשעים יתבטלו הדינים אחר כך כנודע, הש"י יציל אותנו ואת כל ישראל מכל רע:

י״זעשה ל"ך (בראשית ו יד). לך דייקא שכל הברואים ניצולו בזכותו, ולכך העשייה של התיבה דוקא בכוונה ל"ך. או יאמר ל"ך דייקא, להיותך במדרגת צדי"ק יסוד עולם, והתיבה היא בחינת ה' אחרונה מלכות שמים כנודע. וזהו עשה ל"ך דייקא, שאתה במדריגת צדיק, שייך לך התיבה. או יאמר מעין זה, בענין שאמרו בזוהר הק' (ח"א ר"ל ע"א) דבכל עת צריך האדם להיות בבחינת דכר ונוקבא, ואפילו בדרך דאזל בפרודא צריך לאתחברא בשכינתא כדי שיהא שלם, ואם כן גם בכאן להיות העולם שרוי בצער אזיל בפרודא שנאסר בתשמיש (עיין סנהדרין ק"ח ע"ב), על כן צריך להתחבר בתיבה בחינת שכינה, בכדי שישתכח שלימא כדקא יאות דאם לא כן הרבה ריוח והצלה לפניו: או יאמר על פי מש"כ בזוהר הק' (ח"א ס"ג ע"א) בשעת הגזירה צריך להסתיר פניו מהמחבל שלא יראה פניו ויקטרג אותו, וזהו עשה לך (בראשית ו יד) להנאתך ולטובתך, דאם לא כן הרבה ריוח והצלה לפניו בלא התבה, נ"ל:

י״חעש"ה ל"ך תיב"ת (בראשית ו יד) ס"ת כה"ת, ונודע סגולתו לשמירה ממקטריגים, ובזה השם הרג משה המצרי כנודע מ"ש (שמות ב יג) למה תכ"ה רעך, וא"ל (שמות ב יד) הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, ולזה השם צריך אדם לכוין בכל יום בפסוק כי לא עזב"ת דורשי"ך ה' (תהלים ט יא), וכן בעל כן נקוה לך לראות מהר"ה בתפאר"ת עוז"ך (תפלת עלינו), והוא בחילוף השם שד"י האותיות שלאחריו כנודע, והוא גם כן בר"ת "כל "הנשמה "תהלל (תהלים קנ ו) כנודע, וזה השם מסוגל לשמירת העובר במעי אמו, וכאן הסתירה בתבה היה כדמיון סתירת העובר במעי אמו, על כן נרמז לנח זה השם בכאן, המשכילים יבינו כי הוא נרמז בסוד הכתוב הנ"ך הר"ה וילד"ת (בראשית טז יא), והבן:

י״טקנים תעשה כו' (בראשית ו יד). אפשר יש לרמז על פי מ"ש האר"י ז"ל במשנה (אבות פ"ד מ"כ) אל תסתכל בקנק"ן וכו', שר"ל ק"ן ק"ן דונק"ה ולא ינק"ה (שמות לד ז), שמרומז בחיצונתם השם הויה ובפנימיותם ק"ן ק"ן, דא מט"ט דהוא ק"ן לקוב"ה כנודע (עיין תיקו"ז כא נ"ח ע"ב), ואף על פי כן אל תסתכל בק"ן ק"ן, אלא במה שיש בו כי ב' פעמים ק"ן הוא ש', הוא גימטריא הויה בחילוף א"ת ב"ש כזה (מנצפ"ך)[מצפ"ץ], והנה הוא בגימטריא ברחמי"ם, והוא לרמז הגם שהשם הויה הוא מסתתר, עם כל זה הוא רחמים. והנה שם אלקים ביודין הוא גם כן בגימטריא ש, והנה הש"י צוה שלש מאות אמה ארך התבה (בראשית ו טו), יש פנים לומר נגד שם אלקי"ם, אזי אמר לו הש"י קנים תעשה את התבה, ר"ל בכוונת הק"ן ק"ן, בסוד אכן אתה אל מסתתר (ישעיה מה טו), והוא מסתתר ברחמים בכדי שתתקיים התבה נגד הדין המתוח וברחמים ינהלם, והש"י יראנו נפלאות מתורתו:

כ׳את התבה (בראשית ו יד). ר"ל התבה היא נגד מדת א"ת מלכות שמים, וגם היה צריך לצרף בה כל האותיות מא' עד ת', להיותה מחזקת עולם מלא כדמיון העולם הגדול הנעשה בצירופי אלפי ביתות רל"א שערים:

כ״אעצי גפ"ר (בראשית ו יד). אפשר להיות שנגזר על העולם שיהיו כלם פגרי"ם, ונתהפך לנח מפג"ר לגפ"ר, ונסתם בזה פי המקטרג שראה שכולם בכלל הגזירה, והש"י הפכו ברחמי"ם. וכן הוא קבלה בידינו מעשה הצדיקים שמהפכין ענין אותיות הגזירה לצירופים אחרים היפך לטובה, עיין בתשבי שרש פג"ר, יפו"ל רק על פגרי בני אדם רשעים. ונ"ל שרשו מלשון הריסה, כי על פסוק (ירמיה מה ד) אשר בניתי אני אהרו"ס, תרגום אנא אפג"ר, על כן ענין הגזירה היה לשון פג"ר להרוס הכל, ונתהפך לטובה לנח הצדיק:

כ״בוכפרת אותה מבית ומחוץ בכפ"ר, אפשר על כל העצים נגזר פר"ך שיתפרכו ויתפרדו, ונתהפכה לתבת נח לכפר, כי אם לא (לא) תתקיים בקיומה מפני מי המבול, והש"י הפכה לטובה כנ"ל. ובעניינים האלה ירמז גם כן עצי גפ"ר תעשה את התב"ה, ר"ל תיבת הדבו"ר תעשה מפג"ר גפ"ר וכך מפר"ך כפ"ר, והבן שעל כן יאמר א"ת התיבה, ר"ל אותיות התיבה, נ"ל:

כ״גוזה אשר תעשה אותה (בראשית ו טו). וכה תעשה הוה ליה למימר. אפשר היות התבה בחינת ה' אחרונה, בא הש"י לומר להמשיך לה בחינת ז"ה הוא ו' שבשם, ובחינת אשר היא ה' ראשונה שבשם, והיו"ד ממילא תמשך אחריה כי הם תרין ריעים דלא מתפרשין, כי להיות התבה היתה כלל העולם כולו, היה צריך להמשיך לה הויה וקיום מהשם המהוה כל הויות, והש"י יראינו נפלאות מתורתו:

כ״דשלש מאות אמה ארך התבה נ' רחבה ל' קומתה (בראשית ו טו). ידוע מ"ש הרב במגלה עמוקות הכל ביחד כל החשבון גימטריא ש"פ, מנין חיבור הויה עם אדני, כזה י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י', הכל ביחד גימטריא ש"פ. והנה אני הקטן ארמוז להיות נ"ח בחינת הצדיק המחבר הויה עם אדני כנודע, והנה הצדיק נקרא שלום ועם הד' אותיות בגימטריא ש"פ, ונקרא שלו"ם להיות משים שלו"ם בבי"ת (עיין שבת קנ"ב ע"א) והבן, על כן תבת נח כמנין ש"פ, נ"ל:

כ״ה(טז) צה"ר (בראשית ו טז). בין למאן דאמר חלון בין למאן דאמר אבן טוב (ב"ר פל"א י"א), יקשה למה אפקיה קרא בלשון צה"ר. ונראה בדרך שכתבנו לעיל דגדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים (ב"ר פע"ג ג'), והנה בדור המבול שנתגברו דינים דאלקים, ובפרט אלקי"ם מילוי ההי"ן בגימטריא צר"ה, וידוע ממקובלים ורבותינו הקדושים שכן הוא דרך הקודש לצדיקים לעשות צירופים אחרים לטוב. והנה בכאן שנתגברו הדינים דאלקים על העולם, היתה עת צרה לשונאי ישראל ולא היה באפשרי שינצל נח, אזי למדו השי"ת שיעשה מצרה צה"ר. וז"ש הכתוב צהר תעשה לתבה, ר"ל מתיבת צר"ה תעשה צה"ר, ולמה כך ומפרש ואל אמה תכלנה מלמעלה, אמ"ה ר"ת אלקים מילו"י ההי"ן תכלנה, דגש בלמ"ד כאלו נכתב תכללנה, כידוע משפט הדגש בכל מקום לכפל האות, והכוונה תכלל בתיבת צה"ר תיבת צר"ה הנזכר למעלה מצירוף אלקים מילוי ההי"ן. ומפרש עוד ופתח התב"ה בצדה תשים, ר"ל התחלת התבה תהיה (בצדה)[בצדי] כמו תיבת צר"ה, רק תחתי"ם ר"ל אותיות אחרים שהם מתחת הצד"י, שנים שלישים תעשה, השני לשלישי והשלישי לשני, והבן. ובזה יונח לנו כמה דקדוקים בפסוק כאשר יתבונן המשכיל. או תכלנה מלשון מדה, כטעם וכל בשליש וכו' (ישעיה מ יב), והבן:

כ״וויפורש בנסתרות לד' אלקינו, צה"ר נקרא יסוד דבינה, תב"ה נקראת מלכות שמים, אמ"ה נקרא זעיר אנפין אמה בת ו' טפחים והוא ו' קצוות, (עיין כל זה בספר מאורי אור). ומעתה נבין בנסתרות שמרמזת לנו התורה האיך יתנהג אדם בעולם לעשות יחודין עלאין להשפיע כל טוב לכל העולמות כי זה כל האדם, ומפרש צה"ר תעשה לתבה, שתראה לעשות יחוד עליון שיושפע מיסוד דבינה למלכות נוק' דזעיר, ואל אמה תכלנה מלמעלה, ומפרש בזה האיך יעשה דהיינו שתכללנה אל אמ"ה הוא זעיר אנפין הנקרא אמ"ה, היינו שתתייחד התב"ה מלכו"ת עם אמ"ה זעיר אנפין, ובו תשפיע המוחין המושפעין מיסוד אמא לזעיר אנפין, ואחר כך יושפעו למלכות נוק' דזעיר אנפין, ופתח התיבה בצדה תשים, ר"ל כשתקבל התב"ה השפעות מלמעלה, יושפעה מפתחה לאותן העולמות שבצדה היינו בריאה יצירה עשיה, תחתים שניים ושלישים תעשה דהיינו בריאה יצירה ועשיה, שבכולם יושפע שפע רב ממלכות כל עולמים, תחתי"ם נקראת בריאה אשר היא תחתית וכסא לאצילות, הש"י יאיר עינינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

כ״זוירמוז עוד ענין התפלה והעבודה בכוונות מיוחדות, כבר ידעת שכל תיבה ותיבה מרמזת למדה מיוחדת, והנה אם האדם מכוין לאותו המדה ואחר כך למדה אחרת, אם כן יראה ח"ו כחילוק רשויות, ואם מכוין רק לאין סוף ב"ה, הרי אינו מרומז בשום תיבה ואות כמ"ש המקובלים, אך צריך לכוין לאותו המדה שמרמזת התיבה בכח האין סוף המלובש כביכול באותו המדה, והוא מאחד את הכל באחדות פשוטה מוחלטת כנודע. וזהו שירמז צה"ר תעשה לתבה, ר"ל צה"ר מלשון בהירות משורש צהרים, והכוונה בהירות איזה מדה שיהיה שהתיבה מרמזת עליה, רק ואל אמה תכלנה מלמעלה, אמה מרמזת לקו הישר לחוט האין סוף כביכול הנתלבש בכל המדות, וגם הוא מלשון אם המניקת ומשפיע לבניה, שכל שפע וכח המדות הם מאור האין סוף ב"ה, ור"ל תכלול הצהר אל האמה דהיינו לכח האין סוף ב"ה המתלבש בה, ופתח התבה בצדה תשים, ר"ל ציור התיבה והאותיות שהם פתחים וחלונות הוא רק מצד המדה, כי מצד האין סוף אי אפשר לתארו בשום אות ותיבה. וזה ופתח התבה רק בצדה תשים, ר"ל מצד הצה"ר והבן, תחתים כו' מרמז לבריאה יצירה עשיה כנ"ל, להשפיע על ידי זה היינו על ידי כוונה הזאת למדה הידוע בכח האין סוף רב טוב לג' עולמות בריאה יצירה עשיה:

כ״חופתח התבה בצדה כו' (בראשית ו טז). יראתי בפצותי פי וארמוז לך מה שנלע"ד והש"י יהיה בעזרנו, כבר ידעת ענין תיבת נח שהוא (שהוא) בחינת מלכו"ת, וביסוד מלכות המתחבר עם הצדיק הוא בחינת נ"ח, כנודע בסוד תרין צדיקין, ויש בה ג' בחינות, בסוד שאמרו רז"ל (נדה י"ז ע"ב) חד"ר פרוזד"ר עלי"ה, (מספרם תת"ל כמנין ב' בתי המקדשים שהיה היחוד בתוכם תת"ל שנים). והנה הבחינה החיצונה נקראת בי"ת הסתרי"ם, ובחינה הפנימית נקראת סתרי"ם, בסוד מקום יש לו להקב"ה מסתרים שמו (חגיגה ה' ע"ב), (עיין כל דברינו בספר שערי גן עדן אות בית). והנה ח"ו בהפסק היחוד כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, אזי נקרא אותו מקום תש"י מלשון תשות כח כביכול, (והוא סתרים במספר השוה) כענין שנאמר (דברים לב יח) צור ילדך תש"י, (עיין כל זה בספר הנ"ל כי מימיו אנו שותין בענין הזה). ומעתה המשכיל על דבר ענין נ"ח הצדיק ותיבתו, יתבונן במושכלות ופתח התבה בצדה תשי"ם, ר"ל מלשון תש"י בגימטריא סתרים, והמ"ם היא הפעולה בין והתבונן, תחתים שנים ושלישים תעשה בסוד חדר פרוזדור עליה, והמשכיל על דבר יאירו עיניו, כי יראתי לגשת אל הקודש לדבר צחות בענין הזה והשם יכפר בעדנו:

כ״טואני (בראשית ו יז). השם ובית דינו (ב"ר פנ"א ב'). כנודע למשכילים אנ"י הוא הבית דין, והוא"ו הנוסף הוא הוא"ו שבשם כנודע, נ"ל. ובזה יובן הננ"י, ר"ל הנני בהסכמת אנ"י עם הוא"ו:

ל׳א"ת המבול (בראשית ו יז). ריבוי הא"ת, נ"ל על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"א ס"ג ע"א) דהגם דהכליון היה על ידי המים, עם כל זה מחבלא אזיל בהדייהו, דבכל מקום שיש ח"ו איזה עונש, המחבלים הולכים עם הדבר המעניש בגזירת הבורא, כי כל השחתה בר מינן צריך להיות על ידי מחבל כי לכך נברא, על כן הסתירו הקב"ה לנח בתיבה, הגם דהרבה ריוח והצלה לפניו, כדי שלא יראהו המחבל בפניו ויכול לקבל נזקא ח"ו. ובזה אמר הטעם על כן אני מצוך לעשות התיבה להסתתר בזה, כי הנני מביא א"ת המבול כו', ר"ל עם המבול אביא לשחת כל בשר, ר"ל הדבר המשחית כל בשר היינו המחבל וחוששני שלא יסתכל בפניך, על כן בא והסתר ביום אף ד' עד יעבור זעם:

ל״אמביא את המבול מים על הארץ (בראשית ו יז). לכאורה הכי הוה ליה למימר מביא את המים למבול על הארץ. ויוצדק על פי מה שאמרו רז"ל במדרש (ב"ר פכ"ח ב') משל למלך שהושיב בתוך הפלטרין דיורין אלמין, והיו שואלים בשלום המלך ברמיזה וכו', עד שאמר המלך יחזרו הראשונים למקומם שהיו מתחילה מי"ם במי"ם. ולפי זה ידוקדק שפיר הנני מביא את המבול מים על הארץ, ר"ל אותן המים שהיו מקודם על הארץ, שהן הדיורין אלמים שהיו שואלים בשלום המלך ברמיזה, נ"ל:

ל״בכל אשר בארץ יגוע (בראשית ו יז). לאפוקי דגים שבים. או יאמר כל אשר באר"ץ יגוע, אפילו בארץ ישראל שלא גושמה ביום זעם (יחזקאל כב כד, ב"ר פל"ג ו') , אף על פי כן יגוועו מההבל:

ל״גוהקמתי את ברית"י אתך (בראשית ו יח). יראתי בפצותי פי כבר כתבנו כי היה נח מדת צדי"ק יסו"ד עולם, על כן שפיר יוצדק בו סוד הקמת הברית, ואחר כך יבוא אל התבה סוד מלכותא קדישא, ולמשכילים יונעם הדבר במושכלות כי אי אפשר לפרש במכתב. וז"ש והקמותי את ברית"י אתך, ועל ידי כך ובאת אל התבה, והבן. ויומתק הדבר עוד וידוקדק ריבוי הא"ת גם כן, ברי"ת בגימטריא תרי"ג, וכשתצטרף עוד נח סך הכל בגימטריא תר"ע, בגימטריא שם אדנ"י במילואו עם הכולל הנודע, בסוד תר"ע בית דינא, והתבה הוא בסוד שם אדנ"י. וזהו והקמותי "את "בריתי, ר"ל אותיות ברית את"ך, היינו בצירוף שמך כזה "ברית "נח בגימטריא תר"ע אדנ"י במילואו, ועל ידי כך ובאת אל התבה הוא סוד אדנ"י, ויוצדק אחר כך את"ה ובניך ואשתך וכו' שנאסר להם התשמיש (סנהדרין ק"ח ע"ב), ואף על פי כן לא תהיה בפרודא כי תתחבר בשכינתא (עיין זוהר ח"א ר"ל ע"א), והבן:

ל״דונשי בניך את"ך (בראשית ו יח). האי את"ך יתירא. אפשר דהיה גלוי וידוע לפניו ית' שבנו חם יצטרך לשמירה שלא ישמש בתבה, על כן אמר לו שכל הנשים יהיו אצלו בחדר ויתבייש חם מפני אביו, ואף על פי כן שימש (עיין סנהדרין ק"ח ע"ב), כי הבחירה חפשיית:

ל״השנים מכל תבי"א אל התבה להחיות אתך זכר ונקבה (בראשית ו יט). יש לדקדק א', שנים מכל, והרי מן הטהורים היו ז' ז', עיין ברש"י. ב', להחיות אתך, את"ך יתיר. ג', זכר ונקבה יהי"ו, תיבת יהי"ו שפת יתר, ויותר טוב היה לומר בקיצור מכל בשר זכר ונקבה תביא אל התבה. ונ"ל על פי פשוטו דהכי אמר לו הש"י להחיות את"ך בדומה לך, לא יהיו אלא שנים מכל, והגם שאצוה אות"ך אחר כך מן הטהורים תקח לך שבעה, היינו דוקא ל"ך היינו להנאתך לטובתך, שיהיה לך להקריב אחר כך לריח ניחוח לרצון להתרצות פני אדוניו, אך להחיות אתך בדומה לך לחיות מהם זרע על פני כל הארץ, לא יצטרך מכל מין רק שנים, והמותר שתקח תקריב קרבן, והשנים שתשאר אחר הקרבן יהיה מכל מין זכר ונקיבה, שתהיה נזהר שמא תשאיר בהחפזך ב' נקבות או ב' זכרים, נ"ל: ובאפשר ירצה עוד שנים מכל תביא אל התיבה (בראשית ו יט), שכל הבריות הנצולים בזכותך הם נצולים, על כן תצטרך אתה להיטפל בהם ולהביאם אל התיבה, ולא תצטרך להיטפל בהבאתך אתה בעצמך רק שנים, מה שאין כן המותר מהטהורים שינצלו אחר כך כי יעלו לרצון לריח ניחוח לד', יבואו בעצמם במסירות נפשם להשם וזכות יחשב להם. וירצה עוד זכר ונקבה יהיו, ר"ל שלא יוכרו רק בעצמותם ובתמונת והוית גופם שזה זכר וזה נקבה, אבל לא יתנהגו במנהג זכר ונקבה בתשמיש, כי כולם נאסרו כנודע (סנהדרין ק"ח ע"ב):

ל״וומכל החי מכל בשר (בראשית ו יט). הנה כפל לשונו ח"י ובש"ר. יש לפרשו כפשוטו דאי הוה אמר מכל בשר שנים מכל, סלקא דעתך אמינא שבעופות שמטילין ביצים סגי להביא נקבה עם כמה ביצים, ויהיה בזה קיום לאותו המין, קמ"ל ומכל החי כו' תביא, שיהיה בכל מין חיות בשעת ביאה לתיבה. ואי הוה אמר מכל החי שנים, סלקא דעתך אמינא דבבהמות וחיות נקבה מעוברת זכר סגי, דהוה בשעת ביאה לתבה זכר ונקבה שיש בהם חיות, וקמ"ל מכל בשר שנים כו' שבבשר יהיו נחשבים לשנים, מה שאין כן עובר אינו בשר בפני עצמו, דעובר ירך אמו הוא וניתר בשחיטת אמו (חולין ס"ח ע"א), ואם כן צריכי תרווייהו, והא דדרשו רז"ל (ב"ר פל"א י"ג) מכל החי אפילו שדים, י"ל שדרשו מיתורא דה"א בתיבת החי, נ"ל:

ל״זמכל רמש כו' (בראשית ו כ). הוסיף ברמש תיבת מכל, להיותם רבים מאוד וכמעט לא יוכרו בין מין למין, ואף על פי כן כולם צורך לעולם להיות מלכותו בכל משלה כנודע, על כן ס"ת שני"ם מכ"ל יבוא"ו אלי"ך להחיו"ת, ס"ת מלכו"ת, שכל הברואים צורך למלכות שמים והבן והתבונן להיות התב"ה בחינת מלכו"ת. וז"ש יבואו אליך שאתה הוא בחינת צדי"ק, על ידך יבואו אל התיבה בחינת מלכות, והבן:

ל״חואתה קח לך (בראשית ו כא). תיבת ואתה מיותרת. אך הוא להורות כי הכל בזכותו, על כן יקח מתחלה הוא הכל בעצמו והוא ישפיעם לכל חי, ובפרט כי הוא בחינת הצדיק המשפיע ומשביע לכל חי, והבן:

ל״טמכל מאכל (בראשית ו כא). לרבות זכוכית לנעמיות וכיוצא שאמרו ז"ל (שבת קכ"ח ע"א):

מ׳אשר יאכל (בראשית ו כא). הנך ב' תיבות מיותרים. אך הוא לשלול המאכל אשר איננו נאכל, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ח ע"ב) אריא אישתא זנתה, היינו האש והקדחת שזה לא היה באפשר ליקח את התיבה, רק הוא ממילא:

מ״אואספתו אליך (בראשית ו כא). רצ"ל שתאסוף כל המאכלים לחדרך ותתן להם בכל יום במדה ובמשקל, ולא תאמר למה לי כל הטורח הזה אניח לפניהם והם יבוזו:

מ״בוהיה (בראשית ו כא). יקנו הפירות הויה וקיום שלא ירקיבו. או יאמר ואתה קח לך כו' והיה לך ולהם לאכלה, הנה ואת"ה הוא מיותר דהוה ליה למימר וקח לך. והנראה דהנה מסיים והיה לך ולהם לאכלה, לך מקודם ואחר כך להם, והנה הוא שלא כד"ת דקיימא לן (ברכות מ' ע"א) אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר (דברים יא טו) ונתתי עשב כו' ואכלת כו', אך דהש"י צוה לנח בהוראת שעה שיעשה בסדר אחר, שיאכל הוא תחלה ואחר כך יתן לבהמות וחיות, כי היה הדבר בסכנות נפשות וחייך קודמין. וז"ש ואת"ה דייקא תעשה כזאת, מה שאין כן לשאר בני אדם אין הדין כן. וירצה עוד ואתה דייקא, להיות נח בדרגא דצדיק צנור המשפיע, וזולתו לא היה מי שיכול להשפיע, ואלו היתה האסיפה של מאכלים על ידי בניו שלא היו בדרגא דצדיק המשפיע, לא היו יכולים להחיות כל המינים על ידי המאכלים הללו, כי המשכת השפעה וחיות הוא על ידי הצדיק דייקא, בין והבן:

מ״גואספת אליך (בראשית ו כא). הוא מיותר לכאורה. אך אשמועינן מה שאמרו רז"ל (פסחים קי"ג ע"א) אזלית לאיגרא שירותך בהדך, על כן אמר ואספ"ת אלי"ך דייקא, היינו במדור העליון אצלך שם יהיו המאכלים:

מ״דויעש נח ככל אשר כו' כן עשה (בראשית ו כב). להגיד שבחו של נח שלא כיון בעשיית התבה להציל את נפשו מטביעת המים הזדונים, רק עשה לקיום גזירת המלך. ויאמר עוד כי הנה נח חשב בדעתו שאין לו זכות להנצל, כי כן דרך הצדיקים שמחפשים דרכיהם ויודעים שאינם יוצאים ידי חובתם בעבודת הבורא, רק שחשב בדעתו שהש"י רוצה ברוב רחמיו להצילו במתנת חנם. וז"ש ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה, אבל בעצם עבודתו לא מצא לעצמו זכות שינצל, וכל זה מורה צדקתו: ויאמר עוד ככל אשר צוה אלקים כן עשה (בראשית ו כב), להיות נעשים בכוונה מכוונת בחדריה ועליותיה נגד השורש עליון מלכות שמים, והכל מיד ד' השכיל על נח. לזה אמר ככל אשר צוה אותו אלקים, על פי אותן הכוונה עשה: או יאמר מעין זה להיות נח הצדיק חשב פן לא יצא ידי חובתו בכל הכוונת כרצון המצוה ית', על כן עשה הכל על דעת המקום, ועל כל דבר היה אומר על דעת הבורא המצווה ב"ה, וכן קבלנו בכל עשיית המצות לומר על דעת הרבי שמעון בן יוחאי והאר"י ז"ל ועל דעת כל הצדיקים כנודע:

מ״הז (א) בא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשית ז א). יקשה היה לו לומר בא עם כל ביתך, ומאי אתה. עוד יקשה היה לו לומר קח מכל הבהמה וכו', ואחר כך יאמר בא עם כל כו'. והנראה להיות נח הוא העיקר וכולם ניצולים בזכותו, ובהעמיק כי הוא בחינת צדי"ק יסוד עולם המתחבר עם התיבה להיות היחוד השלם, וכולם נגררים אחריו להיות עמו בצוותא. על כן אמר בא את"ה מקודם, ואגבך וכל ביתך אל התבה, ומפרש הטעם למה אתה מקודם, כי אתה הוא העיקר להתחברות התבה, כי אותך ראיתי צדיק דייקא והבן, על כן תקח לך לצוותא מכל הבהמה וכו', והבן:

מ״ווכל ביתך (בראשית ז א). בי"ת זה האשה (יומא ב' ע"א), וכ"ל לרבות נשי בניו, כי אותך, אות שלך אות ברית קודש שנמצא שלם לפניו, על כן צדיק נקרא בדור הזה, שכולם חטאו בברית והוא נמצא שלם:

מ״זתקח לך (בראשית ז ב). כולם ניצולים בזכותך. איש ואשתו, לא אמר "זכר "ונקבה רק "איש "ואשתו, להורות שיקח דוקא מאותן שהם איש ואשתו שלא הזנו לשאינו מינם:

מ״חגם מעוף השמים שבעה זכר ונקבה (בראשית ז ג). הנה לא פירש כאן בטהורים דוקא מדבר, וצריך ללמוד סתום מן המפורש וטעמא בעי. גם שינה בכאן לומר זכ"ר ונקב"ה. גם צריך להבין ריבוי הגם. והנראה דבתיבת ג"ם מרבינן דגם ביצי עופות יכניס, על כן אמר זכר ונקבה, דלא שייך בביצים אי"ש ואשת"ו רק זכ"ר ונקיב"ה, וניכרים הם שזה סגלגל וזה ארוך כנודע לבקיאים, על כן לא הוצרך לפרש דמדבר בטהורים, כי בעופות טמאים יש שאינם מטילים ביצים, ועל כן מרבינן דוקא באותן שאין מולידים רק על ידי הטלת ביצים, שהם טהורים דוקא כנודע מרז"ל (ב"ר פס"ח י"א), ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

מ״טכי לימים עוד שבעה (בראשית ז ד). מהראוי לשיאמר בעוד שבעת ימים או אחר שבעת הימים, הגם שדרשו רז"ל (סנהדרין ק"ח ע"ב) עוד זמן נוסף אחר הק"ך שנים, גם כן אילו אמר בעו"ד שבעת ימים תדרש הדרשה. ונראה לרמז הסכמת הדין מכל הספירות, כי ימים קדמונים נקראים השלשה ראשונות. וזהו ירמוז כי לימים הידועים ימי קדם, עוד שבעה הם ז' התחתונות, ומכולם יצא הדין להמטיר על כו':

נ׳את כל היקום (בראשית ז ד). אפשר את לרבות כל הנפשות, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ז ע"ב) שאין להם חלק לעולם הבא:

נ״אליל"ה ומחית"י א"ת כ"ל היקו"ם (בראשית ז ד) ס"ת תהלים, ירמוז מה שאמרו רז"ל (ב"ר פס"ח י"א) שיעקב אבינו אמר תהלים בביתו של לבן, ומקובל אצל חכמי האמת שעל ידי התהלים הוציא אז יקר מזולל איזה ניצוצות הנידחות שהיו עדיין מדור המבול והיו מגולגלים בצאנו של לבן, ויעקב אבינו הוציא אותם אל הקדושה מה שהיו ראוי לציור קדוש:

נ״בככל אשר צוה ד' (בראשית ז ה). בכאן נאמר שם הויה. אפשר לרמז כי נח הצדיק בראותו גודל רחמנותו על בריותיו והשאיר לפליטה גדולה מכל מין, הגם שהעולם היה ראוי להשחתה, על כן גם הוא למד ממדת בוראו והתנהג ברחמים עם הבריות הבאים אליו, והיה מקרבם ומנהלם כרועה עדרו, לא כמשתרר עליהם להיות כולם ניצולים בזכותו:

נ״גונח בן שש מאות שנה וכו' (בראשית ז ו). איני יודע מה מלמדנו, כי נאמר אחר כך בפסוק (בראשית ז יא) י"א בשנת שש מאות וכו'. והנ"ל דרצה בזה להיות נ"ח בחינת צדיק יסוד עולם, על כן נבחר להתחבר בתבה בחינת מלכות שמים, וידוע דבחינת יסוד צדיק הוא המריק ברכאן מכל שייפין, וכלול מכל השש קצוות בסוד הוא"ו זעירא, דגוף וברית חשבינן חד, על כן להיות בחינת המלכות נתמלאה בדינים על ידי מעשה הרשעים בהעדר היחוד השלם, ומזה נתהווה מי המבול בחינת השפעת הדינים מים הזדונים, עד שנתחבר נ"ח הצדיק אל התבה ונתקיים העולם, והבן. וז"ש ונח בן שש מאות שנה היה ולא במקרה זה, רק שעל כן היה בן שש מאות שנה, להורות כי היה כלול מכל הו' קצוות, וכל אחד כלול מעשר ומעשר עד עשר, הכל ביחד שש מאות כנודע, וכבר ידוע שנ"ה בגימטריא ספיר"ה, ואמר כשהגיע נח לכלל הזה ונברא רפואה למכה מקודם, אחר כך היה המבול מים על הארץ העליונה התגברות הדינים בהעדר היחוד, על כן לקיום העולם על ידי התחברות הצדיק יסוד עולם אל התבה מלכות שמים, (בראשית ז ז) ויבא נח ובניו ואשתו וכו' אל התבה מפני מי המבול, שלא יתבטל העולם על ידי התגברות הדינים, על כן אמר בכאן האנשים לחוד והנשים לחוד שנאסר בתשמיש, להיות שנתחבר ונזדווג בזיווגו הקדוש העליון, והבן:

נ״דמפני מי המבול. ס"ת שם הקדוש יל"י. ידוע לחכמי לב סגולתו לרפואה, להורות על מה שאמרנו שנברא רפואה קודם למכה, והבן ויהיו לרצון אמרי פינו:

נ״המן הבהמה הטהורה ומן וכו' (בראשית ז ח). איני יודע מה מלמדנו הפסוק הזה, הוה ליה למימר בקיצור גם כל מיני הבהמות והעופות וכו'. גם תיבת מ"ן אינו מובן. והנראה להורות על מה שנמצא במדרשים (עיין ב"ר פל"א י"ג, ותנחומא נח סי' י"ב) שבאו בהמות וחיות רבבות עד אין מספר לכנוס לתבה, ולא בחר בהם השם רק מאותן שדבקו במינן, ולזה יאמר מ"ן, ר"ל שנבררו מכל הבאים שהיו אין מספר, נ"ל. וירצה עוד להשמיענו מפעלות תמים דעים, הגם דכבר היה המבול על הארץ במה שאמרו רז"ל (ב"ר פל"ב ו') שדחקום המים, ממילא בטבע היה שידחפו זה את זה לברוח על נפשם, לא כן עשו רק הלכו בהדרגה וחלקו כבוד זה לזה, בתחלה מין האדם, ואחר כך הבהמות הטהורות, ואחר כך הטמאות, ואחר כך העופות, ואחר כך הרמשים, כי נכנעו הכל לפני בוראם ולא הלכו בגאוה ובגודל לבם, והכיר כל אחד מעלת חבירו עליו, ברוך שחלק מחכמתו לבריותיו:

נ״ו(ט) שנים שנים (בראשית ז ט). ידוע פירוש רש"י ז"ל מן הפחות היו שנים, עם כל זה רשות ניתן לידרש בתורתינו הק', ורצ"ל שני"ם שני"ם, שהלכו כל אחד זוגות מין ומין לבדהן, דקיימו וקבלו ע"מ לדבק במינם דוקא, ולהורות זה הלך כל מין זוגות זוגות זכר ונקבה, אך כיון שהלכו זוגות אפשר לטעות שלא פירשו מתשמיש, לזה סיום כאשר צוה אלקים את נח שאסרו בתשמיש (סנהדרין ק"ח ע"ב) , רק מה שהלכו שנים שנים להורות קבלתם על נפשם לדבק במינם שלא להכחיש בריאת היוצר כל הוא אלקינו. ובזה ידוקדק גם ריבוי הא"ת, שבמה שצוה לנח האנשים לבד והנשים לבד, נחשבו גם הם שיאסרו בתשמיש וכן עשו. ובזה ידוקדק גם כן אומרו בכאן זכר ונקבה לא אי"ש ואשת"ו, להורות כי לא נהגו במנהג איש ואשתו:

נ״זויהי לשבעת הימים ומי המבול וכו' (בראשית ז י). מהראוי היה לשיאמר היו מי המבול וכו'. וכהיום שאמר ומ"י, יורה וא"ו הנוסף על האמור מקודם. על כן נראה לפרש שמהפסוק הזה דייקו (ב"ר פכ"ה ב') שלא שמשו המזלות בימי המבול. ולזה יאמר ויהי לשבעת הימים, ר"ל כל מקום שנאמר ויה"י צרה (מגילה י' ע"ב), והכי פירושו בכאן וי היה לשבעת הימים, היינו ז' ימי בראשית שנתבטל הנהגות המזלות שעל ידם יוכרו בכל עת השבעת הימים שמבראשית, ומ"י המבו"ל היו, ענין אחר נוסף על האמור, נ"ל:

נ״חבשנת שש מאות שנה לחיי נח. (בראשית ז יא) כמ"ש לעיל רפואה קודם למכה: בחדש השני. לדעת רבי אליעזר הוא מרחשון (ר"ה י"א ע"ב), שהוא בסוד הגבורה דנוק' כמ"ש בליקוטי תורה פרשת ויצא, וכן לדעת רבי יהושע אייר הוא גבורה דדכורא: בשבעה עשר יום לחודש. שכבר ניכר חסרון הלבנה ומורה על הדין, ביום הזה דייקא היה מה שהיה, כי היום היה מסוגל לדין: נבקעו כל מעינות תהום רבה הם מים נקבות, וארבות השמים נפתחו הם מים זכרים, לפי שהיו שטופים בזימה ובזנות, נשתנו עליהם סדרי בראשית, שבטבע שברא היוצר הטפה יורדת מקודם מלמעלה, ואחר כך מתעורר התהום מימיו נוקבין מלמטה (ב"ר פי"ג י"ג), וכאן נשתנו להיות שעשו עיקר מהנקבות, על כן כך היה עונשם שנבקעו מקודם מעינות תהום:

נ״טארבעים יום וארבעים לילה (בראשית ז יב). בסדר מעשה בראשית הלילה קודמת, וכאן נראה הימים קודמים. אך אם היה מתחיל הגשם לירד בלילה, היה מן ההכרח שיבאו אל התבה בלילה, והש"י רצה להכניסם בפרהסיא, על כן התחיל המטר ביום. וזה שמתחיל הפסוק השני בעצם היום הזה בא נח, נ"ל:

ס׳בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג). כבר ידעת (עיין זוהר ח"א נ"ט ע"ב) כי נח מרמז ליסוד דעביד נייחא לנוק', שהוא סוד התב"ה שבא אליה נח לקיום העולם, וכבר ידעת יו"ם הז"ה מרמז לזעיר אנפין. והנה יש לפרש עצם היום הזה, היינו הבהירות של יום הזה הנ"ל, דהיינו יסוד דזעיר אנפין אשר שם הוא התחלת האור מכל המדות הכלולין לשם להשפיע לתבה, ועיין בזהר בתחילתו (ח"א א' ע"א) במאמר רבי חזקיה, וז"ל מכאן ולהלאה אור דאתברי ואתגניז, ואתכליל בברית ההוא דעאל בשושנה דא ואפיק בה זרעא עכ"ל, על כן נקרא "עצם "היום "הזה. ובזה תבין ויקח משה את עצמו"ת יוסף כו' (שמות יג יט), וכן ואת עצמות יוסף אשר כו' (יהושע כד לב). ובזה תבין שהתורה מלמדת לאדם דעת דרכי הצדיק האמיתי, שכל פעולותיו ועשיותיו הם צורך גבוה, וכל חסד דעבדין לא עבדין לגרמייהו, כי משליכים את נפשם מנגד עבור רצונו ית"ש. וז"ש בעצם היום הזה בא נח וכו', שכוונת נח וכו' בביאתו אל התבה לא היתה להציל את נפשו ממים הזדונים, רק בא בעצ"ם היו"ם הז"ה, דהיינו שיתחבר עצם היום הזה, היינו יסוד דזעיר אנפין עם התב"ה ארון הברית, על כן זכה להיות צדיק יסוד עולם. או יאמר בעצ"ם, היינו הבהירות של יום הזה, היינו יסוד דאבא המתלבש תוך יסוד דזעיר אנפין, כאשר ידעת מסוד אלה תולדת נח נח וכו' (בראשית ו ט), הכל באופן כאמור כנ"ל:

ס״אאת"ם אל התבה. ר"ל הנשים ניצולו בזכות בעליהן:

ס״בהמה וכל וכו' (בראשית ז יד), אמר תיבת המ"ה קאי אדלעיל, כמו שהנשים ניצולו בזכות בעליהן כמו שפירשנו, כן כל הנבראים בזכות נח ובניו ניצולו:

ס״גויבאו אל נח וכו' שנים וכו' (בראשית ז טו). נ"ל ששנים שנים אפילו מהטהורים באו מאליהן להיות לטובתן, והיותר מטהורים להיותן לטובת נח להקריב מהן קרבן, הוצרך נח להביאן, ובזה הבין איזה מהן יקריב, כי מאותן שבאו מאליהן הניח מלהקריבן להיותן לקיום המין:

ס״דמכל הבשר אשר בו רוח חיים. אומרו בכאן מכל הבשר. גם אשר בו רוח חיים. הוא להיות כי עד הנה לא הותר להמית בריה לאכול בשר, ולנח הותר. והנה לכאורה יהיה הדבר מבהיל יורה אכזריות, אך הוא להיות שכולם ניצולו בזכות נח, וגם להיות שהבינו כל הברואים שהוא להם טובה גדולה שיתעלה ממדרגת נפש החיונית לנפש המדברת והמשכלת, על כן קימו וקבלו על עצמם כל הברואים להיותן לברות לבני נח. וזה יאמר בכאן כל הבשר דייקא, אשר בו (רק) רוח חיים דייקא והבן, ולזה אש"ר ב"ו רו"ח חיי"ם, ס"ת רחו"ם, שהוא רחמנות גדול, נ"ל:

ס״הוהבאים זכר ונקיבה (בראשית ז טז). על פי מ"ש לעיל יוצדק מאוד והבאים מעצמן בלי טרחה לנח זכר ונקבה באו, מה שאין כן אינך הובאו בטורח נח, נ"ל. ובזה תבין כאשר צוה אלקים את נח, ר"ל לענין שבעה שבעה צוהו תקח ל"ך, ר"ל בטרחך והשתדלותך:

ס״וויסגר י"י בעדו. באפשר חתמו בגושפנקא דיליה שתתקיים התבה שלא בטבע, כי בטבע לא היה באפשר שתתקיים בקיומה. והעמיק עוד להיות התיבה בחינת אדנ"י, הקיפה בבחינת שם הויה לאור מקיף ושמירה שלא יכנוס המחבל לתוכה, בראותו שמא דמאריה על התבה יראה ורעד יבוא בו:

ס״זויסגר. ב' במסרה, דין. ותנינא ויסג"ר בשר תחתנה (בראשית ב כא) יובן על פי דברי הזוהר (ח"א נ"ט ע"ב) נ"ח עם התב"ה, הוא חיבור דכר ונוקבא. ואם כן זה רמיזת המסורה כמו דהתם ויסגר בשר תחתנה להתהוות החיבור דכר ונוק', כן בכאן נח עם התבה:

ס״חנשמט ממקומו להחי"ת אתך להחי"ת, חסר וא"ו. תרין במסורה חסר, דין. ותנינא להחי"ת עם ר"ב (בראשית נ כ). יש לרמז על פי מה דידוע ר"ב ניצוצין היו במצרים, והיו חסרים עד שנגאלו ישראל והוציאו הניצוצין והחיו אותם. וידוע דדור המבול נתבררו במצרים, על כן זרקו הילדים למים, וקודם הבירור היו חסרים החיות, על כן נחסר באילין תרין אות ו' שהוא אות חיים כנודע (תיקו"ז סט קי"ח ע"ב), עד שנתקנו על ידי משה בסוד ונתתם לי אות אמת (יהושע ב יב) , בחינת וא"ו דרגא דמשה בעלה דמטרוניתא כנודע מזוהר הק' (ח"א רמ"א ע"ב) , הש"י יכפר בעדנו:

ס״טארבעים יום (בראשית ז יז). אמרו רז"ל (ב"ר פל"ב ה') נגד יצירת הולד. עוד נ"ל שעברו על כל התורה שעתיד להנתן בארבעים יום, הגם שלא נצטוו עברו להכעיס, כי היו יודעין את התורה כי היו חכמים מחוכמים במושכלות כנודע (ב"ר פכ"ו ה'), גם כן עברו על המצות שנצטוו, וגם על המושכלות בשכל אפילו אם לא נתנו כמו גזל וניאוף:

ע׳על הארץ. להורות בא איך עשו המים רצון קוניהם, הגם שמטבע המים להשתקע מהן בארץ, לא נשתקע אפילו טפה אחת בתוך הארץ, רק נתחזקו להיותן הכל על הארץ, כדי שיתגברו בריבוי גדול להמחות כל היצור. וז"ש אחר כך וירבו המים, מחמת שלא נשתקעו:

ע״אוישאו את התבה ותרם מעל הארץ. הרבה ריוח והצלה לפניו, והיה באפשר שתעמוד התבה במקומה יתד בל תמוט, אך הוא להיות שגזר היוצר שיאבדו כל אשר יש לו עמידה על הארץ, על כן הוצרכה התיבה שתפרח באויר על פני המים שלא תהיה בכלל הגזירה. וזה ענין מציאות החן של נח, שהש"י היה בעזרו שלא יהיה בכלל הגזירה, וזה יורה רחמנותו ית' נגד מדת הדין המתוח אז על כל יושבי תבל. ולפי מ"ש שלא נשתקעו המים בארץ, ירצה עוד מדה כנגד מדה, כמו שהם חטאו בזיווגם במין שאינו ראוי להם, כמו כן גם המים דכורין שמארובות השמים, והמיין נוקבין שמתהום לא היה חיבורם עולה יפה, ולא נתחברו כדרך כל הארץ שכל טפה שמלמעלה נכנסת בארץ, וטיפיים עולים כנגדה מלמטה (ב"ר פי"ג י"ג), רק הלכו כולם בערבוביא ובמריבה, ועל ידי כך היו כדמיון מלחמה ועשו כלה בחימה שפוכה על כל יושבי תבל. המי"ם וישא"ו א"ת התבה, ס"ת תהו"ם, ואחר כך כיון שגמרו רצון הבורא להמית כל בריה, שוב נתחברו כדרכן כדי שיתרבו המים כדרך פריה ורביה וימחה וימסמס גופם עד לעפר. ולזה יאמר בפסוק י"ח (בראשית ז יח) ויגברו המים בהתגברות מאליהן, שפרו ורבו וירבו מאוד על הארץ:

ע״בוהמים גברו מא"ד מא"ד (בראשית ז יט). לעיל (בראשית ז יח) כתיב ויגברו המים וירבו מא"ד, וכאן כתיב והמי"ם, וכתיב מאד מאד. אפשר על התגברות הדכורין, וכאן קאי על הנוקבין נכתב ב' פעמים מאוד, כי טפה מלמעלה טפיים מלמטה (ב"ר פי"ג י"ג), נ"ל:

ע״גאשר תחת כל השמי"ם. אפשר השמים שבכאן הכוונה על השרים העליונים, וכל הארצות הם תחת שרים, מה שאין כן ארץ ישראל לא נמסרה תחת יד שר רק הוא לחלק השכינה. וזה יורה בכאן דייקא כל ההרים אשר תחת כל השמי"ם, היינו תחת ידי שרים ממונים, מה שאין כן ארץ הקדושה לא גושמה ביום זעם (יחזקאל כב כד, ב"ר פל"ג ו'):

ע״דחמש עשרה אמה (בראשית ז כ). על שפגמו בשם י"ה כמ"ש לעיל החמס ק"ם (יחזקאל ז יא, ב"ר פל"א א'), בגימטריא חכמ"ה בינ"ה, כן מקובל לחכמי האמת. קץ כל בשר בא לפנ"י דייקא, פנ"י גימטריא חכמ"ה בינ"ה, כן הוא במקובלים. ובזה ידוקדק מלמעל"ה, דהוה ליה למימר למעלה. אך לפי הנ"ל יש לפרש חמש עשרה אמה מלמעלה, ר"ל נגד חמש עשרה שלמעלה במקום קודש, מבחינה זו גברו המים. או יאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים, ר"ל אותן חמש עשרה אמה היו ממים שלמעלה, מה שאין כן השוואת המים על פני כל הארץ עד ההרים הגבוהים היו ממימי התהום. ובזה ידוקדק הנקודה ויכסו ההרים, ולא ויכסו, להורות דממילא נתכסו ממים שלמעלה, והבן בדקדוק:

ע״ההמי"ם ויכס"ו ההרי"ם, ס"ת שם קדוש מו"ם, הוא הסוף מע"ב שמות כנודע. והנה נרמז בכאן על פי מ"ש בספר רזיאל סוד זה השם מורה כי תחלת מעשה ד' ברחמים וסוף ברחמי"ם, והבן. ועוד אמר שם ציור זה השם הוא כך, כ"ו כ"ו, ר"ל התחלקות ב' הממין לכ"ו, לפי זה יהיה מספר זה השם נ"ח, והוא מצא ח"ן ברחמים לקיום העולם ממנו, והבן:

ע״וויגוע (בראשית ז כא) נאמרה גויעה בצדיקים, וכאן נאמר גם כן גויעה. הנ"ל דלשון גויעה יפול במקום שלא יתפרד הגוף מן הנשמה בהפלגה. והנה בצדיקים תרתי למעליותא, וכאן בהיפך שגם הנפשות אבדו רק במעט קט, שנתבררו בדורות על ידי אבותינו הקדושים מאי שהיה ראוי לבוא לידי ציור:

ע״זמכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז כב). ולא דגים שבים (קידושין י"ג ע"א). הענין הוא מה שאמרו המקובלים הראשונים דדגים הם משמיטה שעברה שמיטת החסד (לדעת המקובלים בענין השמיטות) סוד מי"ם, על כן עיקר חיותם במים, על כן לא הזיקו אותם המים הגם שהיו בתגבורת הדין החזק, וכן בחרב"ה בגימטריא גבור"ה עם הכולל, ר"ל אותן שהיו משמיטה זו שמיטת הגבורה מתו, מה שאין כן דגים משמיטה שעברה שמיטת החסד:

ע״חוימח את כל היקום (בראשית ז כג). ר"ל פרידת האותיות, שכל הנבראים נבראו על ידי צירופי רל"א אלפ"א ביתו"ת, ואף על פי שמתים, נשאר הכח של הצירוף בכדי שיתחדש בתחיית המתים, מה שאין כן אלו שאינם קמים בתחיה (סנהדרין ק"ז ע"ב), נימחו ונתפרדו צירופי אותיותיהם. וזהו א"ת כ"ל, והבן: היקום. היינו הקומות ומחיית גופם, שישובו ליסוד העפר בפירור גמור:

ע״טמאדם עד בהמה וכו'. הנה לעיל בפסוק כ"א (בראשית ז כא) שינה הסדר ואדם לבסוף י"ל דשם לענין הגויעה היינו המיתה, להיות הבני אדם הרבו לפשוע והם שהחטיאו את הבריות (סנהדרין ק"ח ע"א), על כן היו יסוריהם ומכאוביהם ארוכים ונשתהו בתשנון יותר מכל הנבראים, מה שאין כן כאן לענין פירור הקומות, נתפררו קומת האדם וצורתם תחילה כי הם בצלם אלקים, וכבר הקפידה התורה על זה (דברים כא כג) כי קללת אלקים תלוי, לכך נמחה קומת האדם תחלה, נ"ל:

פ׳וימח"ו מ"ן האר"ץ וישא"ר, ס"ת רצון. להורות במחיה הזאת שנשאר נ"ח, היה על ידי התעוררת הרצון העליון הקדום שעלה ברצונ"ו ית' לבריאת העולמות:

פ״אחמשים ומאת יום (בראשית ז כד). נ"ל כמנין "אף "וחימה הן ראשי המשחית, ומהם היה משה מתיירא כנודע (דברים ט יט), עד שעזרו השי"ת:

פ״בויזכור אלקים את נח כו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים (בראשית ח א). הנה אומרו ויעבר אלקי"ם, הנה תיבת אלקים מיותר, כי בודאי דקאי על אלקים המוזכר ברישא דקרא. גם למה לנו לידע הסיבה איך עשה הבורא כל בחכמתו שישוכו המים אם מהרוח או מהחום, הלא הוא הפועל והעושה כרצונו בטבע ולמעלה מהטבע, היה לו לומר בקיצור ויזכור אלקים את נח ואת כל אשר אתו בתבה וישכו המים. אך הוא לפי מה שנ"ל דהשם אלקים הוא דין, והנה יש לו ג' מילואים ביודי"ן בההי"ן באלפי"ן, בההי"ן הוא גימטריא צר"ה על שונאי ישראל. וז"ש שצוה הש"י לנח בכדי שיהיה לו הצלה, צוה לו להפוך הצירוף ולעשות צה"ר מצר"ה, עיין שם. באלפי"ן הוא גימטריא אר"ץ, אינו כל כך דין מופלג כמו בההי"ן, אבל על כל פנים אינו המתקה לרחמים. ביודי"ן בגימטריא ברחמים, גימטריא שם הויה בחילוף א"ת ב"ש, הוא כאשר הגיע הזמן להמתיק הדינים דאלקים ברחמי"ם דהויה, אז מתמלא שם אלקים אשר פעל הדין ביודי"ן, ומתגלה השם הויה ברחמים, ואז וינחם ד' על הרעה (שמות לב יד). והנה בכאן בעת הדין היה דין גדול אשר כמוה לא נהייתה ולא תוסיף, והיה השם אלקים במילוי ההי"ן, עד שהוצרך הש"י ליתן עצה לנח האיך ומה לעשות להנצל, וכאשר ריחם הש"י על עולמו זכר אלקים את נח, ורמזו חז"ל (ב"ר פע"ג ג') גדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמי"ם, היינו שפועלים גם בעת פעולת הדין דאלקים, יתהפך לרחמים מדת הדין גופא בהתמלאו ביודי"ן, גימטריא ברחמי"ם ובגימטריא הוי"ה כנ"ל. וז"ש בכאן ויעבר אלקים רו"ח על הארץ, דהנה רו"ח בגימטריא המילוי אלקים דיודין, ור"ל שנתמלא האלקים במילוי רוח, וגבר על הב' מילואים אחרים אר"ץ צר"ה. וזהו ויעבר אלקים רו"ח, (ר"ל שהעביר המילוי רו"ח להיות מושל וגובר) על האר"ץ, היינו הב' מילואים אחרים, כי בב' אותיות ר"ץ אין חילוק ביניהם, רק החילוק הוא בא' וה', על כן נרמזים שניהם בתיבת האר"ץ והבן, ועל ידי זה וישוכו המי"ם, היינו הדינים שנמתקו ברחמים, והבן:

פ״גוהנה ראיתי בדברי קדשו של הרב הק' בעל אור החיים זצוק"ל שהרגיש בזאת הקושיא למה לן לידע מה עשה ד' תחבולה להשקיט המים. וכתב הוא ז"ל להיות המים נצטוו בציווי מאת הש"י לנהוג בהתגברות, הנה עשו מצות הש"י הגם שכבר נמחה כל היקום, נהגו בהתגברות לקיים ציווי הש"י כי אין להם לבקש דרשות לדרוש מדעתם דבר נגד ציווי הש"י, היינו שידרשו מדעתם כיון שכבר נמחה כל היצור, שוב אין מן הצורך למצות התגברות, רק עשו שליחותם הגם שלא ידעו עוד מה טעם לזה, עד שהש"י שלח רוחו אליהם שכבר כלתה מצותן אזי נחו שקטו, עד כאן דבריו הטהורים. והנה שמח לבי בקרבי על דבריו, וטובא איכא למשמע מהדבר הזה לכל בעל נפש, דהעבד הנאמן אין לו לבקש טענה לעצמו לפטור את עצמו ממצותיו ית', הגם שידמה בדעתו וימצא איזה טעם למצוה, ולפי הטעם שמצא ימצא עת שאינו נוהג הטעם הזה ועל ידי זה יבוא להפר חוקי התורה, אשר מזה נתפקרו הפלסופים שבדו טעמים מלבם למצות הש"י, וכאשר מצא עת שאינו נוהג הטעם אשר בדו מלבם בשכלם המזוהם, התירו להפר חוקי התורה עד שיצאו מכלל כל חוקי התורה, וכאשר אירע לאפלטון ראש הפלסופים שנתן טעם לאיסור אשת איש, שיבאו בני אדם לחלאים רבים בהתערב הכחות והטבעיות של בעלי אומנות זו בבעלי אומנות אחרות וגם יבואו לקטטות ומריבות, עד שהתיר לכל בעלי אומנות אחת שיהיו להם נשותיהן בשותפות, וכן עשו בכל חוקי התורה בלאוין ועשין, ובפרט בדורותינו בעוה"ר אשר רבים מהערב רב שבבני עמנו חבקו חיק נכריה חכמות חיצוניות והוציאו כל חוקי התורה בדברי הבאי, עד שנתפקרו מכל חוקי התורה, ותוך עמנו הם יושבים ומכנים עצמם בשם ישראלים, לא כאלה חלק יעקב רק לעשות המצות כאשר צונו י' אלקינו, והגם שהש"י חלק ונתן מחכמתו ליראיו וגילה להם רזי דרזין וטעמי מצותיו, עם כל זה חלילה לעשות ולתלות המצוה על הטעם שנתגלה לנו, לומר הנה בעת הזאת הטעם הזה איננו נוהג אזי אפטור מהמצוה, חלילה חלילה לומר כן כי הם חכמתו של יוצר בראשית ואין סוף לחכמתו ודעתו, ואם כן אין סוף לטעמים שלהם, ואם הטעם הזה שאנו משיגים אינו נוהג באיזה זמן ועת, הנה עוד לאלקי מילין וטעמים עד אין סוף וחקר, הנה בשביל כך גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות, הגם שבודאי מצוה להמציא טעמים בפרד"ס התורה כל אחד כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, אבל חלילה לתלות יסוד דתי המצות על הטעמים, רק לעשותן מאהבה כעבד הנאמן השש ומתעלס בקיום מצות אדוניו בלי חקירת הטעם. ומה מאוד מתוק האור לעיני שנתהווה הפועל הזה על ידי המים על ידי המבול, שהמים עשו רצון קוניהם בלי שום טעם, דהנה חטא דור המבול היה בזנות, ועיין בברית מנוחה להיות שהיה לדורות הקודמים ידיעה גדולה בנסתרות (עיין זוהר ח"א נ"ו ע"א), והבינו הרכבת כחות עליונות אלו עם אלו, ואמרו כן נעשה גם אנחנו. ונ"ל דהיינו שנאסר להם גילוי עריות כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב) לאמ"ר (בראשית ב טז) וכו', ודור המבול בחכמתם הגדולה חקרו למצוא טעם לכל איסור ואיסור ברזין עליונים, והנה על ידי מה מצאו לעצמם היתרים באופן זה מותר, כי נמצא הרכבה כזאת באורות עליונים, עד שהפרו חוק והתירו לעצמם כל האיסורים, עד שהביא עליהם הקב"ה את מי המבול, והשמיענו הקב"ה בהנהגת מי המבול העיקר הנרצה בעבודתו ומצותיו, לעשות רצונו בכל זמן ועידן אפילו בלא מצוא טעם, והבן הדבר כי הוא יסוד ופנה לתורה ולמצות:

פ״דויזכור אלקים את נח (בראשית ח א). בזוהר (ח"א ס"ט ע"ב) תא חזי בשעתא דדינא שריא בעלמא לא אידכר, כיון דדינא אתעבר מה כתיב ויזכר אלקים את נח וכו'. והנה יש לתמוה וכי סלקא דעתך ח"ו שעד עתה לא נזכר ולא הושגח בהשגחתו ית', הלא כל הברואים אם יסולק השגחתו כרגע יסופו ויתמו ויתבטלו, ומכל שכן במקום סכנה כזו ספינה קטנה משוטטת מטוענת על פני מים רבים שבכל העולם, ברעד וברעש וברעמים כבירים ורוחות בהפסד כל העולם, האם יצוייר לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שיש אפשר בטבע להתקיים, אם לא כי יד ד' עשתה זאת בהשגחה נפלאה מבלי הסיר ההשגחה כרגע, ואיך יאמר אחר כך ויזכור, הרי גם עד עתה היה בזכירה והשגחה. אך תעמיק ותדע מה שכתב הרב הקדוש באור החיים בפסוק (בראשית ו ו) וינחם ד' כי עשה וכו', בעסק הידיעה והבחירה אשר נתחבטו בה כל הראשונים, וז"ל בקיצור ואשכילך כי ד' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה כשירצה האדון, מה שאין כח באנוש לעשות זאת שהגיעה אליו הידיעה ולא ידענה, והוא שרמז הרמב"ם (פ"ה מהלכות תשובה ה"ה) ואין דעתו של אדם יכולה להשיג כו', כי איך אפשר שתגיע עדיו הידיעה מעצמה ותהיה מושללת מעצמה, עיין שם עוד דבריו באריכות. ומעתה תתבונן גם בכאן שבודאי היה נח וכל אשר עמו בתיבה בכלל הידיעה והזכירה, דאם לא כן יסופו כרגע ובפרט בשעת הסכנה, ואף על פי כן לא היה בכלל הזכירה (כי לא נאמר זכירה עד אחר כך), כי אפשר אצלו ית' ביחד ידיעה ושוללת הידיעה ביחד, וזה אינו מושג לשכל האנושי, ממילא נשמע לנו מפסוק הזה איכות הידיעה והבחירה ששניהם צודקים הגם שאין אנו משיגים, ודי בזה הערה למשכיל:

פ״העוד ויזכור אלקים את נח (בראשית ח א). אומרו בכאן לענין הזכירה אלקי"ם שם הדין, (ונודע מה שפירש רש"י בשם רז"ל (ב"ר פל"ג ג')). גם להבין ריבוי האת. זכור תזכר מה שפירשנו לעיל בפסוק ך' (בראשית ז כ) איך נרמז השם מו"ם, וכתבנו בשם ספר רזיאל מה שמרמז זה השם תחלת מעשה ברחמים וסוף ברחמים, והנה זה השם בגימטריא אלהי"ם, וציורא כנ"ל בגימטריא נ"ח שם הויה במילו, על כן אמר ויזכר אלקים את נ"ח, ר"ל אותיות נ"ח שנתהפך מדין לרחמים והבן, והש"י יראנו נפלאות:

פ״וואת כל החיה ואת כל הבהמה (בראשית ח א). ר"ל מקורן ושורשן ברל"א אלפא ביתות שלא לתהו בראן, רק להיותן מרמזין ליחודו ואחדותו ית"ש, ואין זה כבודו לכלותן באפס תקוה:

פ״זויעבר אלקים רוח על הארץ (בראשית ח א). ידוע בשם מ"ב נברא העולם, והוא רומז לדין כנודע, והנה יש בו ז' שמות נגד חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות כנודע, והנה כאן בהתעוררת הרחמים בדין, נתעורר החסד הוא השם הא' אב"ג ית"ץ בגימטריא תק"ו. וירמוז בכאן רו"ח על הארץ, ר"ל בהצטרף תיבת רו"ח לתיבת אר"ץ, בגימטריא עם הכולל תק"ו (והכולל ירמוז להשתתפות הרחמים מהמקור), ועל ידי זה וישכו המי"ם המרמזים לחסד, וכאן נתהפכו לדין, וכעת מצאו את מינם וחזרו לרחמים כפי טבעם, ברוך המרחם על הארץ:

פ״חויסכרו מעינות תהו"ם (בראשית ח ב). הם נבקעו תחילה, על כן הם נסכרו בתחילה, ואחר כך ארובות השמים:

פ״ט"וארבת "השמים "ויכלא, ר"ת השם הא' משם המפורש, ובחג שמרצין על המים (ר"ה ט"ז ע"א), מזכירין זה השם כנודע ציור זה השם מבואר בספר רזיאל והי"ו. בגימטריא הויה, הוא כלל שם המפורש, שבזה נחתמו המים לבל יציפו פני תבל, רק יהיו יורדים לברכה על הארץ, ס"ת אמ"ת חותמו של הקב"ה: ויכלא הגשם. ב' במסורה, דין. ואידך ויכל"א העם מהביא (שמות לו ו). הנה הביאו לשם הנדבה בבוקר בבוקר (שמות לו ג), ובבקר הג' היה שבת כמו שדרשו חז"ל, כן הוא ויכלא הגשם סימן ברכה ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו ד), בלילי שבתות (תענית כ"ג ע"א), ובבוקר של שבת ויכלא הגשם, כי שמש בשבת צדקה לעניים (תענית ח' ע"ב), ומזה דרשו חז"ל ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי שבתות דוקא:

צ׳וישבו המים מעל הארץ (בראשית ח ג). מהארץ, או מן הארץ הוה ליה למימר. ולפי מה שפירשתי שבגזירת היוצר כל לא נשתקעו המים בארץ רק עמדו כולם על פני הארץ, יוצדק שפיר מעל הארץ:

צ״אהלוך ושו"ב. יראה דאשמועינן בתורה הק' איך כל הנבראים אפילו הדוממים משתוקקים לקיים רצון הבורא, כי הנה המים היו מצווים ועושים לעשות רצון הבורא, והיו שמחים לעשות רצון קוניהם, ועתה כשנגמרה המצוה, בדוחק גדול הלכו מעל הארץ, כי היה להם גיגועין גדולים על המצוה ההולכת מהם. ובזה ידוקדק הלו"ך ושו"ב, שבדוחק הלכו רק הלו"ך ושו"ב, נ"ל:

צ״בבחודש השביעי בי"ז לחודש (בראשית ח ד). הנה הוא שביעי לירידת גשמים, ולמה אפקיה בלשון שביעי, ולא הזכירו בלשון שלישי לחדשים, אפשר משום שראה הקב"ה שעתידין ישראל לנסך מים אל השיתין היורדים עד לתהום בי"ו לחודש השביעי שהוא יום הא' לניסוך שסימנם בו"ז (שבת ק"ג ע"ב), על כן צפה הקב"ה בזה הזכות, ותיכף נתייסד העולם על מעמדו בי"ז שהוא אחר יום י"ו ולא נתייסדה ביום י"ו, כי כל היום כשר לניסוך אפילו ברגע האחרון (עיין מגילה כ' ע"ב) :

צ״ג(ה) בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים (בראשית ח ה). ואפקיה בלשון עשירי הגם דהוא אב. אפשר משמיענו בזכות מה היה מה שנראו ראשי ההרים לקיום העולם, שעלתה רצון ית' המצות שיעשו ישראל על ידי ראייתן, והם מצות נר חנוכה שמברכין על הראיה (שבת כ"ג ע"א), וכן קידוש לבנה מברכין על הראיה (סנהדרין מ"ב ע"א), וזה הועיל במקום מיין נוקבין איתערותא דלתתא, כי לפניו ית' עבר ועתיד שוין, על כן היה באחד לחודש העשירי הוא ראש חודש טבת אז משמשין ב' המצות הללו, על כן נתעורר קיום העולם במה שנראו ראשי ההרים, ולזה תמצא רמז נכון:"לחדש "נראו "ראשי "ההרים, בגימטריא "בא "חסד "בזכות "נר "חנוכה "וקידוש "לבנה. והנה לפי הקבלה מרז"ל (סדר עולם רבה פ"ד) שהוא באחד לחודש אב, שאז הלולא רבא דאהרן הכהן מימי החסד, ואז נראו ראשי ההרים לרמז פטירתו וגניזתו בהר ההר (במדבר כ כח), וחסדי ד' מעולם ועד עולם.

צ״דאת חלון וכו' (בראשית ח ו). אפשר את הטפל לחלון, כעין מה שעושין חלון קטן בתוך הגדול להציץ בו לעת הצורך. ובזה אפשר יאמר אש"ר עש"ה, ר"ל כי על זה לא נצטווה לעשות רק חלון גדול, והוא עשה מעצמו קטן בתוך הגדול:

צ״הוישלח את העורב (בראשית ח ז). א"ת לרבות, באפשר שלח מעל פניו גם הקליפה היא קליפת עורב כנודע ליודעי חן, עיין בקרניים ופירוש דן ידין, וראה נח ברוח הקודש כי אותה הקליפה יהיה לה התגברות באחרית הימים בגלות המר, ושלחה מעל פניו להחיש כוחה. וזה ירמוז ויצא יצא ושוב עד ישבת המים מעל הארץ, כי הקליפה תלך לכמה אומות להטעות אותם עד יבושת המים הזדונים מעל הארץ. ואיידי דאתא לידינו ענין קליפת עור"ב נימא ביה מלתא, ידוע דקליפת עשו הוא עור"ב וקליפת ישמעאל הוא זרזי"ר, ורמזו רז"ל (ב"ק צ"ב ע"ב) לא לחנם הלך הזרזי"ר אצל העור"ב וכו', וידוע דאלו הב' הם למעלה מכל הע' שרים, ל"ה מימין ועליהם ישמעאל, ל"ה משמאל ועליהם עש"ו, וזה דקאמר במגלה עמוקות ויקח לו את כל אל"ה ויבתר אותם בתו"ך (בראשית טו י) לישראל, ונרמז בזה דהרי יום אידם של קליפת ישמעאל עושים ביום ו' מימין השבת קודש, ויום אידם של העכו"ם ביום א' משמאל השבת, וישראל עם קרובו יום קדושת תורתם ביום השבת קודש, עיין שם במגלה עמוקות. וידוע דאלו הב' קליפות כוללים גם הע' אחרים, וידוע מה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) אלמלי שמרו ישראל שבת כראוי מיד נגאלין, לרמז זה תמצא עור"ב זרזי"ר בגימטריא שב"ת, כי בשמירת שבת ניצולים ישראל מן הזרזי"ר והעור"ב, ומכל שכן מן הע' ענפים אחרים, ולפי מה שאמרו רז"ל (שבת קי"ח ע"ב) שתי שבתות, אפשר נגד התכללות זה בזה וזה בזה, והבן:

צ״וויצ"א יצו"א. רמז מה שנידון על לגלוגו על דברי חכמים (עיין עירובין כ"א ע"ב). א"ת הער"ב, בגימטריא שמו הידוע ואחד נוסף להורות שמלובש בו ניצוץ קדוש, ובמהרה יוציאו בלעו מפיו והקליפה תתבטל במהרה בימינו אמן. והנה לדרכנו יוצדק שפיר למה לא נאמר אצל העור"ב וישלח את העור"ב מאת"ו כמו אצל היונה, כי לא מאתו בלבד שלחו, רק שלחו לחרפות ולדראון עולם, וגם לא נאמר למה שלחו כמו שנאמר אצל היונה לראות הקלו המים וכו' כמ"ש לעיל:

צ״זבמקראי קודש הללו הגם המעשה שהיה כך היה, עם כל זה יש להבין מה משמיענו כל זה בתורה הק'. על כן יש לרמז בזה שנח הצדיק רמז בזה הענין ענין הגלות, וזה החלי (בראשית ח ח) וישל"ח א"ת היונ"ה דייקא, רמז לכנסת ישראל שנמשלה ליונה, על כן אמר ריבוי הא"ת, ר"ל שמרמז על כנסת ישראל שכנפיה מגינות עליה (שבת מ"ט ע"א) הם האתוון הא' ועד ת' כנודע. מאתו דייקא, שהיתה אתו עמו מאז ומקדם, ושלחה בגלות ולא יזנח לעולם ח"ו, רק שלחו מאת"ו לראו"ת הקל"ו המי"ם מע"ל פנ"י האדמ"ה, ר"ל שעל ידי פזרון כנסת ישראל בגלות, על ידי כך יבררו כל הניצוצי קודש שנתפזרו בקליפות, ועל ידם יש בקליפות כח להתגבר על האדמה, והם מים הזדונים הרוצים להתהוות על האדמה. וזהו לראות הקל"ו המי"ם וכו', שהם יראו להקל המים הזדונים מעל האדמה ותראה היבשה. וזהו ירמוז לגלות ראשון גלות בבל (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כי התהלכו שם מגוי אל גוי מבבל למדי וממדי לפרס, ותשב אליו אל התבה, מעצמה שבה בלי הראות אותות ומופתים בעולם, להיות כי עדיין לא טהרו פני תבל לגמרי על שנשאו נשים נכריות, וזה יאמר כי מים על פני כל הארץ, והש"י ברוב רחמיו וחסדיו וישלח ידו על ידי נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה, (בראשית ח י) ויחל עוד שבע"ת ימי"ם אחרי"ם ר"ל שפגמו בז' מדות, ויוסף שלח את היונה מן התב"ה, כאן לא נאמר מאתו כי בבית שני שוב לא היו אתו ממש, כי כבר נחסר הארון ואורים ותומים ורוח הקודש מן הנביאים כנודע, (בראשית ח יא) ותבוא אליו היונה לע"ת ער"ב, ר"ל באלף הששי ובפרט בשנת של"ה שנתגלה מאור עינינו האר"י ז"ל, והתחילו להתנוצץ ניצוצי החכמה ונתבטל גזירות השמדיות והגירושין, וזה יאמר והנה על"ה זי"ת טר"ף בפי"ה, הם חכמת התורה על פי הקבלה הקדושה, ויד"ע נ"ח כ"י קל"ו המי"ם מע"ל פנ"י האדמ"ה ונתבטל הגזירות החמורות, והתחילו להתנוצץ מאורי אור התורה ולברר הניצוצות הק' וביטול הקליפות מן הארץ, ולא נאמר בכאן וישל"ח יד"ו ויקח"ה, כי עדיין לא לקחה לביתו כאשר אנחנו רואים עד היום, (בראשית ח יב) וייח"ל בב' יודין לשון תקוה ויחו"ל, שהש"י מיחל ומצפה לשבעת ימים אחרים, ר"ל שנתקן כל המדות העליונות, על כן ויוסף שלח את היונה לא נאמר כאן מן התבה, כי כבר איננה בתבה, מאז ול"א יספ"ה שו"ב אלי"ו עוד כמאז ומקדם, רק הוא מעצמו יבוא אצלה ויביאה לביתו, כמו שנזכר בזוהר הק' (ח"ג קס"ד ע"ב) וידוע לכל הבאים בסוד ד':

צ״חויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בא' לחודש חרבו המים (בראשית ח יג). רמז ת"ר לאלף הששי, אז יתבטלו כל הקליפות מן הארץ ויתוקן העולם במלכות, הגם שמשיח צדקנו יבוא במהרה בימינו, עם כל זה לביטול כל המלכיות ולהתגלות כל הרזין דאורייתא, יתמשך הדבר עד סוף ת"ר עיין בזוהר הק' (ח"א קי"ז ע"א):

צ״טויסר נח את מכסה. ר"ל מה שעד עתה הגם שהיה הבית המקדש קיים, עם כל זה היה ירושלים הרים סביב לה, כענין שנאמר (יחזקאל ה ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, וכהיום ימלא כבוד ד' את הארץ:

ק׳והנ"ה חרב"ו פנ"י האדמ"ה, ס"ת הויה, אז יהיה ד' הויה למלך על כל הארץ:

100

ק״אובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (בראשית ח יד). לפי פשוטו החדש השני כוונתו איי"ר. והנה בכ"ז הוא אחר תיקון כל מדת היסו"ד צדי"ק דהיינו מלכו"ת שביסוד, וזהו יבש"ה האר"ץ ממים הזדונים ויתהווה היחוד השלם, והבן בנוסח על כן נקוה לך כו' להעביר גילולים מן האר"ץ לתקן עולם במלכות שד"י, וכבר ידעת שם שד"י הוא יסו"ד, והנה במלכות שד"י הכוונה במלכות שביסוד לפי הנראה והבן, תיקון כל קומת היסוד צדיק, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:

101

ק״בלאמר (בראשית ח טו). לאמר לכל באי התבה שנצטווה שיצאו, ולא יראו שוב מהמחבל אשר שטט בעולם בימי המבול:

102

ק״גצא מן התבה אתה ואשתך (בראשית ח טז). הו"ל צאו לשון רבים. ועוד קשה הוה ליה למימר מהתב"ה מאי מ"ן, עיין בזוהר הק' (ח"א קס"ה ע"א) דפירש דברכאין לא אשתכחו אלא בזיווגא דדכר ונוק', והקשה כשאדם הולך מה יעשה, ותירץ דקודם לכתו בדרך ימליך בקונו, על ידי כך תזדווג ותתחבר עמו השכינה, ובבואו לביתו יזדווג באשתו. והקשה שוב אם כן גדול כח המהלך בדרך מהיושב בביתו, עיין שם מה שתירץ דהזיווג שבביתו גם כן בא מהשכינה. ואם כן כה בכאן שהיה נח בתבה כמו בדרך שנאסר בזיווג (סנהדרין ק"ח ע"ב), רק שנתחבר בתיבה היא השכינה כנודע, וכעת שהותר בזיווג אמר לו הש"י צ"א מן התבה, שגם זיווגך באשתך יהיה מבחינת זיווג העליון צ"א שהוא מנין הוי"ה אדנ"י, וזהו מן התב"ה את"ה ואשתך, ר"ל זיווגך התחתון יהיה נגד הזיווג העליון הק', ובני"ך ונש"י בני"ך את"ך, שתלמוד להם גם כן דרכי הזיווג הקדוש:

103

ק״דהוצא כתיב (בראשית ח יז). היצ"א קרי, עיין ברש"י. הנה הכתיב הוא כאשר אמר לו הש"י ואמר ליה הוציאם בעל כרחם, כי אתה אדון עליהם והם נגררים לרצונך ולחפצ"ך, היצ"א הוא הקרי כאשר קורין לאחרים. והנה לפי מ"ש לעיל כי נצטווה בתיבת לאמ"ר, לאמר כל המאמר לכל אוכלסי התבה. והנה מדרך המוסר לומר להם היצא בדרך נחת וכבוד, בכדי להמשיכם ולנהלם בנחת לא להשתרר עליהם, כי כן הוא מדרך המוסר:

104

ק״הויצא נח ובניו ואשתו וכו' (בראשית ח יט). הנה הגם שאמר לו השי"ת את"ה ואשת"ך, היינו להתיר לו הזיווג, כי היה דבר שנאסר במנין וצריך מנין להתירו (ביצה ה' ע"א), אבל בענין היציאה מן התבה יצאו בדרך מוסר האנשים לבד והנשים לבד, לא כלהוטים אחר התאוה ח"ו. מה שאין כן החיות והבהמות שאין בהם דרכי מוסר, הלכו בערבוביא הזכרים והנקבות, וז"ש:

105

ק״וכל החיה כל הרמ"ש וכו' (בראשית ח יט), רק למשפחותיהם כל מין ומין לבד כי על זה נענשו, אבל במין אחד הלכו הזכרים והנקבות ביחד, נ"ל:

106

ק״זויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור (בראשית ח כ) החשוב חשוב קודם, ויעל עולות עולה באה על הרהור הלב (תנחומא לך סי' י'), ונח הרהר בדעתו שהוא ח"ו אכזריות להכות את כל חי, ואין אדם נתפס על צערו, ואחר כך כשריחם הש"י על עולמו ברחמים, הביא עולה על הרהור הלב:

107

ק״ח"ויעל "עולת "במזבח, ר"ת גימטריא מל"ח, שהקריב מלח על הקרבן כמו שציוונו הש"י בתורתו (ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מל"ח, בכדי להקריב להש"י כל הד' מדריגות דומם צומח חי מדבר, כי מלח הוא דומם, והעצים הם הצומח, והבהמה הוא החיה, והאדם הסומך בכל כחו הוא המדבר:

108

ק״טוירח ד' את ריח הניחוח (בראשית ח כא). במדרש (ב"ר פל"ד ט') ריחו של אברהם אבינו מכבשן האש, ריחו של חנניא מישאל ועזריה, ריח דורו של שמד, עיין ביפה תואר ובנזר הקודש תמהו על זה למה הוציאו הפסוק מפשוטו. ולי נראה שדרשו כן מקבלת הגזירה שוה שהיה בידם מקובל כי נמסר במסורה ב' פעמים וירח, דין. ואידך וירח את ריח בגדיו (בראשית כז כז), ודרשו בו (סנהדרין ל"ז ע"א) את ריח בוגדיו, כגון יוקים איש צרורות וכיוצא שהיו רשעים, וקדשו אחר כך השם המיוחד. ונלמד הדבר במסורה כמו התם מיירי מהנך דקדשו שם המיוחד במסירות נפש, כמו כן הך רי"ח דכאן, רק התם מיירי מריח בוגדיו, הנך דהוו רשעים מעיקרא וקדשו אחר כך השם, וכאן כתיב ריח הניחוח משמע מהנך דהוו צדיקים מעיקרא, ומי שבקי בשותא דרבנן במדרש, ידע על נכון שכל דרשותיהם הולכים על דרך זה על פי הרוב: עוד וירח י"י א"ת. ר"ל שנתהווה יחוד הויה עם השכינה הק' הנקרא א"ת, על ידי הריח ניחוח שהיה נח מעלה מיין נוקבין על ידי מעשיו הטהורים:

109

ק״יויאמר י"י אל לבו. עיין מ"ש בבראשית בסופו בענין ל"ב הויה גימטריא נ"ח, שהוא אחד ממילואי הויה, עיין שם כל הענין:

110

קי״אאת האדמה, האותיות של האדמ"ה, בעבור האד"ם, על כי האדם אותיות אדמ"ה ונברא מן האדמ"ה (בראשית ב ז):

111

קי״בר"ע מנעורי"ו. ר"ל תיכף משננער לצאת בא אליו היצר הרע ונעשה כבעל הבית שגדל עמו ביחד, ואחר כך כשבא אליו היצר טוב הוא אורח מחדש, על כן אינו שומע לו, על כן לא יאשם האדם כל כך כ"י יצ"ר ל"ב האד"ם, ס"ת רבים, לרמז כי עוזרי היצר הרע רבים מהיסודות הגשמיים:

112

קי״גלהכות את כל חי. ר"ל אתוון של כל חי, ביטול צירופי אותיותיהם מרל"א אלפ"א ביתו"ת:

113

קי״דבפסוק הזה יש ל"ב תיבות, רמז שאמר השם אל לבו:

114

קי״העוד כל ימי הארץ (בראשית ח כב). רמז שימי הארץ לא יהיו לעולם, רק כמו שקיבלו רז"ל (סנהדרין צ"ז ע"א). ע"ד חסר וא"ו. רמז שאחר ו' אלפים יושלם העולם ויהיה שבת להשם, נגד זה בכל שנה ו' עיתים, זרע, קציר, קור, חום, קיץ, חורף, ז"ש אחר כך יום ולילה לא ישבת"ו, ר"ל באותן הו' עתים לא יהיה עדיין שבת, מה שאין כן אחר כך יהיה יום אחד הוא יודע להשם (זכריה יד ז), ושבתה הארץ שבת לד' (ויקרא כה ב):

115

קי״וויברך אלקים א"ת נח וא"ת בניו (בראשית ט א). כבר כתבנו בבראשית שבירך אותיותיהם שיהיה בהם כח להוליד בדומה, שהאב והאם משפיעים אורות אותיותיהם שקיבלו מצירופי רל"א אלפ"א ביתו"ת, ועל ידי זה יוולד אור חד"ש, ועיין מ"ש בבראשית ותבין. וכפשוטו צריך להבין ויבר"ך וכו' ויאמ"ר בכפל. נראה לפרש דאי הוה קאמר ויבר"ך בלחוד, הוה אמינא דהוא רק לברכה, אבל לא הועמס עליהם למצוה. ואי הוה קאמר ויאמ"ר בלחוד, הוה אמינא למצוה ולא לברכה, על כן קאמר ויבר"ך ויאמ"ר, להורות ברכה ומצוה, נ"ל. ודבר זה הוא מחלוקת קדום איזהו ברכה ואיזהו למצוה, והנלע"ד כתבתי:

116

קי״ז"פרו "ורבו. כבר כתבתי גימטריא ת"ק, מנין איברי "איש "ואשה, וכמנין הנולד משם שד"י המסוגל להולדה:

117

קי״חומלאו "את הארץ. כבר כתבתי א"ת לרבות הארץ העליונה מקור נשמת ישראל, ולזה תמצא ומלא"ו א"ת האר"ץ, ס"ת בגימטריא מלכו"ת, והבן:

118

קי״טומוראכם וחתכם יהיה על כל חית וכו' בידכם נתנו (בראשית ט ב). יש לדקדק כיון שאמר מתחילה ומוראכם וכו', מאי שוב דקאמר "בידכם "נתנו. ונ"ל על פי מה דאיתא בחובות הלבבות שחסיד אחד מצא את חבירו מתבודד ביערות, ושאל אותו איך אינו מתיירא מפני חיות רעות, והשיב אותו שהוא מתבייש מן מי שמחויב להיות יראתו על פניו, שיהיה מתיירא מאיזה בריה מהנבראים, עד כאן דבריו. והנה תוכן הדבר כשאדם מתיירא מאת הבורא ית"ש, אזי על ידי אותה יראה תפול אימתה ופחד על כל הנבראים ומתייראים ליגע אותו, אדרבה כפופים אליו לעובדו כענין דניאל בגוב אריות. ומעתה יובן היטב פירוש הפסוק ומוראכם וחתכם יהיה וכו', ר"ל המורא והחיתות שלכם, דהיינו מה שאתם מתייראים מהבורא ית', זה יהיה על כל חית הארץ שתפול עליהם על ידי זה אימתה ופחד, ועל כן בידכם נתנו, והבן:

119

ק״כלכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם א"ת כל (בראשית ט ג). צריך להבין דהאי כירק עש"ב כו' הוא מיותר לגמרי. גם ריבוי הא"ת. ונ"ל שבא להתיר היוצא מן החי חלב וביצים, ובזה ירבה א"ת כל, את הטפל לכל. ובזה יוצדק אחר כך בפסוק (בראשית ט) ד' אך בשר כו', ר"ל אף על פי שהתרתי לכם היוצא מן החי, אבל אבר מן החי לא תאכלו, ויבוא על נכון תיבת אך, נ"ל:

120

קכ״אואך א"ת דמכם (בראשית ט ה). אפשר א"ת לרבות את הטפל לדמכם, אם גוזל אחד מחבירו איזה דבר שהחי יכול להתפרנס ממנו ולהתרבות דמו, או אם אין לחבירו ממה להתפרנס ולהתרבות דמו, מחוייב לפרנסו:

121

קכ״במיד כו' א"ת נפש האדם. אפשר א"ת לרבות אפילו באם מתכוין לטובתו כאיש לאחיו, דהיינו רופא המקיז דם ופחתו מרביעית דם הנפש, חייב:

122

קכ״גכי בצלם אלקים (בראשית ט ו) נתן טעם שלא יפול לבב אנוש מה זה עשה השם ככה לבריותיו שהתיר למין האנושי להמית בעלי חיים, ובמין האנושי לבדו החמיר מאוד בהריגתו. על כן מפרש כל הבריות נתונין ברשותך כי בצלם אלקים כו', וטובה גדולה היא לנפש החיה שתתעלה לנפש המדברת, מה שאין כן במין האנושי לא שייך טעם זה, נ"ל:

123

קכ״דואתם פר"ו ורב"ו (בראשית ט ז). אפשר חזר ואמר ואתם פר"ו ורב"ו, להזהיר על הסירוס שלא יקלקלו איברי ההולדה המונע מהמצוה:

124

קכ״השרצ"ו באר"ץ, ר"ל באפשר שאל תדאגו אם תעסקו כל כך בפריה ורביה, שהאר"ץ לא תסבול אתכם ולא תוכל להספיק מזונותיכם, כי הנה הארץ רחבת ידים לפניכם:

125

קכ״וורבו בה, חזר לומר ורבו בה, אפשר שקאי על הבריות האחרים, שלא יסרסו שום בעל חי לקלקל מעיינם, כי מכחיש ח"ו עובדא דבראשית כמבואר בזוהר הק' (ח"א ס"ח ע"א):

126

קכ״זואל בניו את"ו (בראשית ט ח). אפשר רמז באמצעות כוחו נשפע גם לבניו שפע נבואה, הגם שהקדוש ש"ם הצדיק היה ראוי לנבואה, אבל כולם ודאי לא היו ראוים לולי זכו"ת נח, וחם יוכיח שהכתוב סיפר בגנותו אחר כך:

127

קכ״חלאמר. לדורות ענין הקמת ברית והשבועה, וסיפר להם ענין המבול וישמעו וייראו:

128

קכ״טאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ח). יש לפרש ולרמוז מ"ש בכתבי האר"י ז"ל איסור אכילה קודם התפלה בשחרית (עיין ברכות י' ע"ב), כי קודם התפלה עדיין הנשמה אינה מתיישבת בגוף, רק הנפש מתפשטת בוורידי הדם המחוברים בבשר. וזה ירמוז א"ך בש"ר בנפש"ו דמו לא תאכלו, ר"ל כשיהיה הבשר רק עם הדם והנפש, לא תאכלו עד שתתפשט הנשמה:

129

ק״לואני (בראשית ט ט). ידוע מדת מלכות נקראת אנ"י, ואני הוא ובית דינו (ב"ר פנ"א ב'):

130

קל״אהנני מקים א"ת ברית"י. המשכילים יבינו בדברי קדשם של המקובלים סוד הקמת הברית, ותבין בזה סוד א"ת וסוד ברי"ת, והוא באפשר חיבור הצדיקים יסודי עולם:

131

קל״בואת זרעכם אחריכ"ם. אילו נאמר אחריכם, הייתי אומר דוקא אותן הבנים שיהיו אחריהם, דהיינו כשימותו הם, אבל אותן שיהיו בזמנם לא יהיה בכלל הברית, על כן נאמר וא"ת לרבות, ואלו נאמר ואת ולא נאמר אחריכם, לא הייתי מרבה רק זרעם ולא זרע זרעם, לכך נאמר אחריכם, נ"ל:

132

קל״גואת כל נפש החיה אשר אתכם (בראשית ט י). א"ת לרבות כל נפש החיה שיהיה אחר כך בדורות הבאים:

133

קל״דוהקמתי את בריתי (בראשית ט יט). כנ"ל בענין הקמת הברי"ת וריבוי הא"ת, חזר לומר ענין הקמת הברית. אפשר להורות דהכל בזכותם יזכו גם דורות הבאים, על כן לא חזר להזכיר גם את זרעם:

134

קל״הולא יכרת כל בשר וכו' ולא יהיה עוד מבול לשחת האר"ץ. לפי פשוטו נ"ל דענין השבועה בכפל, דהבריות לא יכרתו ממי המבול, וכן הארץ לא תשחת לעכב המחרישה וכיוצא, ולא יהיה עוד מבול כו' אפילו מבול של אש ושאר דברים לא יהיו, נ"ל:

135

קל״וזאת אות הברית (בראשית ט יב). רמז מדת מלכות נקראת זא"ת, היא מיוחדת לאות הברית כנודע:

136

קל״זביני וביניכם ובי"ן כל נפש חיה. לכאורה היה די לשיאמר וביניכם וכל נפש חיה. והנראה דירמוז דהקשת יהיה אות הברית גם כן ביניכם היינו הצדיקים, ובין כל נפש חיה היינו האומות ושאר הנבראים, כי כתב בזוהר הק' (ח"א ע"ב ע"ב) כי הקשת יהיה סימן בגווניו לרגלי משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, ואז יבוררו הצדיקים מן הרשעים וימלוך הש"י בכבודו על על העולם, והנה הרשעים נמשלו כבהמות שאין להם רק נפש חיה לא נפש המדברת. ובזה ידוקדק ביניכם ובין כל נפש חיה אש"ר אתכ"ם, ר"ל שיהיה ביניכם ואתכם רק נפש חיה, היינו בני אדם הדומים לבהמה, ויהיה הקשת אות ביניכם וביניהם:

137

קל״חלדר"ת עול"ם, גימטריא א"ב ז"ה רב"י שמעו"ן ב"ן יוחא"י, שלא הוצרכו בימיו לאות. דר"ת עול"ם, בגימטריא וג"ם רבי יהוש"ע ב"ן לו"י (כתובות ע"ז ע"ב). עול"ם, בגימטריא יחזקיה"ו כמו שנכתב בדברי הימים.

138

קל״טאת קשתי (בראשית ט יג). כבר רמזנו כמה פעמים בחינת א"ת אשר יצדק בכאן לקשת הברית:

139

ק״מוהיהבענני (בראשית ט יד). והיה בכל מקום מורה לשון שמחה (ב"ר פמ"ב ג'), כי הגשמים מרבים שמחה בעולם, שהכל מתברך אפילו פרוטה שבכיס והחולים מתרווחים כנודע מרז"ל (תענית ח' ע"ב), והבריות ישמנו ויתרוו כנודע:

140

קמ״אוזכרתי (בראשית ט טו). הוא לשון השפעה כדמיון המשפיע, על כן אמר וזכרת"י א"ת ברי"תי, והמשכיל יבין וידום בנסתרות לי"י אלקינו:

141

קמ״בולא יהיה עוד המים למבול (בראשית ט טו). תרין במסורה, דין. ואידך ד' למבול ישב (תהלים כט י). יתפרש על פי מה שדרשו רז"ל (סוטה י"א ע"א) שהמצרים התחכמו לדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, ואמרו נואלו שרי צוען כי ב' תשובות בדבר. א', כי הש"י אינו מביא מבול, אבל הם באים לתוך המבול. ב', שאינו מביא מבול לאבד העולם, אבל הוא נפרע מאומה אחת על ידי מים גם כן. וז"ש ולא יהיה עוד המים למבול, אבל י"י למבול ישב, היינו שישב אותם אל המבול, וגם וישב ד' מלך לעולם, כשנפרע רק מאומה אחת, עדיין נשארת מלכותו על העולם כולו:

142

קמ״גוהיתה הקשת בענן וכו' (בראשית ט טז). כל הפסוק כמעט מיותר. והנראה דהנה החוקרים חקרו הרי הקשת הוא טבעיי על ידי התנגדות השמש בעבים, והיאך יאמר שהוא דבר שהש"י מראה לאות כפי השעה. אך הוא שהש"י הטביע אז בשמש אותו הכח לעשות הקשת בענן, ובהשגחת הש"י תבוא השמש בניגוד לענן בעת המצטרך בכדי לזכור הברית, ואם מקשה למה להש"י כל זאת להזכירו בענן הקשת, הרי הוא זוכר כל הנשכחות ואין שכחה לפני כסא כבודו. אך הוא על ידי איתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, ויתייחד הברית עולם במקורו כנודע להבאים בסוד ד', ועל ידי כך יושפע השפעות טובות לבאי עולם. ומעתה יובן הפסוק שמתרץ הב' קושיות, א' והיתה הקשת בענן שהוא מעתה הויה חדשה, יהיה בענני על ידי ניגוד השמש הגם שהוא בטבע, אף על פי כן אני הוא המטביע והמשגיח שיבוא הענן נגד השמש בכדי שאזכור הברית, ואם תאמר קושיא הב' למה לי להזכירני, לזה אמר וראיתיה לזכור ברי"ת עול"ם במקום גבוה על גבוה, והבן כי יראתי להרחיב הדיבור:

143

קמ״דאשר הקמת"י (בראשית ט יז). חזר לומר אשר הקמת"י כבר, כי למעלה אמר והקמתי שמשמעותו שיעשה זה הש"י, וכאן חזר לומר שכבר קיים דברו והקים את בריתו ברוך הגוזר ומקיים. והמבין ברמיזות נרמז בעניינו ויבין וידום אשר הקימות"י דייקא, ביני ובין כ"ל בש"ר דייקא, ויברך כל בשר דייקא שם קדשו (תהלים קמה כא), כן בכאן כ"ל בש"ר אשר על הארץ העליונה הוא היחוד השלם. בין והתבונן ושום יד לפה, דום לד' והתחולל לו כי הוא החונן לאדם דעת:

144

קמ״הויהיו בני נח היוצאי"ם מ"ן התב"ה (בראשית ט יח). על ידי התחברותם בתבה קנו הויה וקיום. ויש לפרש כל הדקדוקים בפסוק זה באופן זה, דהיינו מה שיש לדקדק היוצאי"ם מ"ן התב"ה מיותר. גם וח"ם הוא אבי כנען מאי בעי הכא לפי פשוטו. והנראה דהתורה מרמזת לנו רמז נפלא, ובהקדים הקדמות א', מה דידוע תב"ה היא בחינת מלכו"ת שמים אם כל חי, אשר כל השפעות מחס"ד די"ן רחמי"ם נשפעים על ידה. ב', מה שכבר כתבנו ג' בני נח, הם נגד הג' מדות חסד דין רחמים, וכפי מ"ש האר"י ז"ל נגד נצח הוד יסוד, הם תולדות לאבות חסד גבורה תפארת. ג', מה דידוע דהדינים בשורשם הם קדושים, רק בהשתלשלותם למטה נתהווה מהן בחינת הדינים המכים מענשים ומיסרים בהמסר כח הדין לקליפות לייסר את הנבראים ח"ו. ד', על פי מה דידוע דז' מדות שבקליפה הן הם הז' אומות הכנעני כו', והכנעני הוא הראש לז' מדות נגד מדת החסד שבקדושה ברא בוכרא. והנה כשאנו רואים ח"ו איזה בחינת דין על ידי איזה בחינה שבקליפה, ידוע נדע כי מאתו ית' לא תצא הרעות, רק שהאיש ההוא התעורר הדין בשורשו, והגם שבשרשו הוא דין קדוש, עם כל זה בהשתלשלותו למטה נתווה ממנו כח אל החיצונים להעניש על ידו, וכבר כתבנו כי כל השתלשלות למטה הוא על ידי מלכות שמים. ובזה ירמוז ויהיו בני נח היוצאי"ם מ"ן התב"ה, ר"ל שכולם יצאו מן התב"ה בחינת מלכות שמים, ואלה שמותם שם חם ויפת נגד חסד דין רחמים, וחם הוא חמימות הדינים הוא אבי כנען שבקליפה, כי בשורשו הוא (קדום)[קדוש], והבן כי אי אפשר לפרש הכל בכתב, על פי הדברים האלה יפורש בפסוק י"ט:

145

קמ״ווחם הוא אבי כנען (בראשית ט יח). נ"ל על פי פשוטו, על פי קבלת רז"ל (סנהדרין ק"ח ע"ב) חם שימש בתבה. וי"ל דמזה השימוש נולד כנען, וזה שייחסו וחם הוא אבי כנען הנולד מביאת איסור. וזה שקילל נח אחר כך את כנען להורות אתה לא הנחת לי להוליד מביאת היתר, ואתה שימשת באיסור ארור בנך הנולך מביאת איסור, נ"ל:

146

קמ״זשלשה אלה בני נח (בראשית ט יט). ר"ל בני נח הם שלשה אל"ה. דידוע דו' קצוות נקראים אלה כנודע, וכל אחד כלול מכולם, על כן כל ו' קצוות נקראים אל"ה. וזה יאמר שלשה אלה בני נח ומאל"ה נפצה כל האר"ץ, ר"ל מבחינת אל"ה נפצה כל הארץ לשון פיזור, ר"ל נתפזרו השפעות כל היינו יסוד, לבחינת אר"ץ מלכות שמים, ומבחינה הזאת נתהווה שפרו ורבו על הארץ:

147

קמ״חויחל נח כו' (בראשית ט כ). הנה תיבת ויח"ל פירושו התחיל וכדברי המתרגם. והנה לא פורש מה התחיל, דאי אפשר לפרש דהתחיל ליטע כרם, דאם כן הוה ליה למימר ויחל כו' ליטע כרם. והנראה על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ג ע"א) דנח בעי למבדק בחובוי דאדם, לא ח"ו לקצץ בנטיעות רק למיבדק במהות החטא, ולא עלתה לו כי נשאר שקוע בתוכו, מה שאין כן אבינו אברהם ויעל אברם ממצרים (בראשית יג א). ובזה יובן ויח"ל נ"ח, ר"ל שלא עשה רק התחלה למיבדק במהות החטא וכו', והמשכילים יבינו תוכן הענין:

148

קמ״טוישת מן היין (בראשית ט כא). רק שתיה בעלמא, ואף על פי כן וישכר:

149

ק״נויתגל בתוך אהל"ה, אהלה כתיב. לפי הדברים הנ"ל יובן הכוונה, אהל הידוע מענין חטא אדם, והמשכיל יבין וידום:

150

קנ״אמן היין. הוה ליה למימר מהיין. ונראה הכוונה דאית יין המשמח אלקים ואנשים (שופטים ט יג), ואית יין המשכר, וכוונתו היה לשתות מן היין הידוע המשמח, ואף על פי כן וישכר כדלעיל:

151

קנ״בוירא חם אב"י כנע"ן (בראשית ט כב). הנה אומרו אבי כנען. זכור תזכור מה שכתבנו בענין חם הוא אב"י כנע"ן (בראשית ט יח), להורות דכנע"ן הוא הראש לשבע קליפות הטמאות, וחם חמימות הדינין הוא כלול מכולם, ותיכף כשנתפתה נח ביינו ונתעורר חטא אדם וזוהמת הנחש, תיכף נתעורר חם וראה ערות אביו, ותיבת א"ת לרבות אביו הראשון, הוא חטא אדם קדמאה, והבן:

152

קנ״גויגד לשני אחיו בחו"ץ (בראשית ט כב). הנה לפי פשוטו תיבת בחוץ מיותר. והנה לפי פשוטו י"ל להורות דאמר להם בפירסום בפני כל, ולא חש על כבוד אביו. ונאמר עוד על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ג ע"א) דהפגם היה מענין חטא אדם. והנה כתבנו כי מזה התעורר חם שבתוכו כלולין כל הז' דרגין דקליפה, וכל אחד כלול מי' הרי שבעים אומות. והנה ישראל לקחו רק עישור נכסים היינו הז' אומות, ולעתיד לבא יקחו כל הע', כנודע על פי המדרש (שהש"ר פ"א) נקבה תסובב גבר (ירמיה לא כא), שלקחו רק עישור נכסים כנקבה. וידוע דחטא אדם הראשון גרם זה שקדמה ממלכת ע' אומות למלכות שאול, עד עת קץ שימלא כבוד ד' את כל הארץ, והוצרכו ישראל להתיך זוהמת הנחש על ידי כור הברזל בהשתעבדם לע' האומות. וידוע דכללות כל ע' האומות הם שני אומות הראשונים אדום וישמעאל, וידוע דקליפת ישמעאל הוא מחוץ למדורין בימין להיות שיצא מאברהם, וקליפת עשו משמאל שיצא מיצחק. וזה ירמוז ויג"ד, ר"ל המשיך בעוה"ר כח והשפעה לשני אחיו, הם אדום וישמעאל שהם מבחוץ לקדושה, והבן:

153

קנ״דויקח ש"ם ויפ"ת (בראשית ט כג). הוה ליה למימר ויקחו. נראה דהעיקר היה ש"ם, ואגבו נגרר גם יפת, וכן נראה מנוסח הברכה שברכם אביהם, דבירך ליפת שישכון באהלי ש"ם (בראשית ט כז) להגרר אחריו, והעיקר שם הצדיק:

154

קנ״הא"ת השמל"ה. ענין תיבת א"ת. המשכיל על דבר ימצא טוב טעם להיות ענין הפגם נוגע לבתולת ישראל, על כן לקחו א"ת השמלה. וכבר ידוע תיבת א"ת באיזה מקום מורה, ועל כן פירשו השמל"ה ויראתי בפצותי פי:

155

קנ״ווישימו על שכם שניהם לתקן זרועות עולם, לגרום היחוד בין שדי ילין (שיר השירים א יג):

156

קנ״זוילכו אחורנית. משום דאסור להסתכל כמו שהתפאר ר' יוסי (שבת קי"ח ע"ב) , וכמו שהשיב רבי לאנטינינוס בדידי לא איסתכלית, בדידך אסתכל (מדרש זוטא קהלת פ"ט): ויכסו א"ת בין והתבונן על פי דברינו הנ"ל ריבוי הא"ת:

157

קנ״חוידע את (בראשית ט כד). ר"ל התעורר לתקן ולחבר א"ת, ר"ל לייחד השכינה לחבר האהל להיות אחד. וזה אשר עשה לו בנו הקטן, ור"ל מה שהמשיך בנו הקטן לו לעצמו, שרצה שתרד השפע אליו:

158

קנ״טויאמר ארור כנען (בראשית ט כה). כמו שבחטא אדם הראשון הנחש הגורם קאי בארור, כן כנען היונק בסטרא דנחש הקדמוני, וכן אמרו רז"ל (זוהר ח"א ע"ג ע"ב) כולם יתוקנו חוץ מנחש וכנען. וידוע תדע מ"ש רז"ל (פסחים קי"ג ע"ב) שכנען צוה לבניו אל תדברו אמת, להיותו מסטרא דנחש המשקר הראשון, שאמר דלטור על בריי' מעץ הזה אכל וברא את העולם (ב"ר פי"ט ד'), תאלמנה שפתי שקר יתפרכון ישתתקון יתאלמון, ושפת אמת תכון לעד. עבד עבדים כו', מדה כנגד מדה שגרם שעבוד מלכיות להתיך זוהמת הנחש, כמ"ש לעיל:

159

ק״סויאמר (בראשית ט כו). עשה מזה אמירה בפני עצמו, שלא לערב קדש בחול:

160

קס״אברוך הויה אלקי שם. לא פירש הברכה לשם הצדיק רק להשי"ת, להורות עיקר מגמתו שיתגדל כבוד שמים ולתקן הפגם שנגרם על ידי החטא בהסתרת אור פני מלך, עד כי יהיה השם למלך על כל הארץ, וימלוך בצדק בהתקדש שמו על זרעו של שם במהרה בימינו, וגם אז יהיה כנען עבד, כי לא יתוקן כמו שאמרו רז"ל (זוהר ח"א ע"ג ע"ב):

161

קס״בתיבת למ"ו ר"ת למועד מעדים וחצי, שהוא קץ משיחנו האמור בדניאל (יב ז) גם אז יהיה כנען עבד:

162

קס״גיפת אלקים ליפת (בראשית ט כז). בשם הזכיר השם הויה, להורות כי עם זרעו של שם מתנהג במדת הרחמים, מה שאין כן בזרע יפת עומד לדין עמים. ושיעור הכתוב יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, ראוי לפרש על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"ב מ"ז ע"ב) על מצרים נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו יב), הלא ימין הוא חסד ומה הוא החסד. אך גם במדת הדין נשתתף החסד שניתנו לקבורה. והנה נתנבא הנביא (יחזקאל לט יא) על זרעו של יפת הלא הוא גוג ומגוג, נתנבא ביום ההוא אתן לגוג שם מקום קבר, ויקברו חיל המון גוג על הרי ישראל מזרעו של שם. וזה שאמר יפת אלקים ליפת, ר"ל גם בעת עשיית הדין לזרעו של יפת יתייפה הדין, ומפרש מה הוא היפוי, הלא הוא במה שישכון במנוחת קבורה באהלי שם, שינתן שם לקבורה, והוא מדה כנגד מדה כמו שהוא כיסה קלון אביו, כן הארץ תכסה על הרוגיו ויתכסה קלונו: ויהי כנען עבד למו. כי יצטרכו העבדים מבני ישראל לקבור את הרוגי גוג, כי בודאי לא יעשו דבר זה חשובי ישראל, רק יצוו לעבדיהם מבני חם וכנען. עוד ירמוז כפשוטו וישכון באהלי שם, שיזכה כורש לבנות בית שני, ויצויר צורת שושן הבירה שם (מנחות צ"ח ע"א). וזהו וישכן באהלי שם:

163

קס״דויח"י נ"ח אח"ר המבו"ל (בראשית ט כח), ס"ת בגימטריא אברה"ם. רמז שהיה אברהם בן נ"ח כשמת נח:

164

קס״הויה"י כ"ל ימ"י נ"ח, ס"ת בגימטריא נח. רמז שזה היה עיקר החיות שלו, אותן הנ"ח שנה שהתראה פנים עם אברהם ונתקיים העולם בעבורו, והנה אמרו רז"ל (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, וכל חולה שהיה רואה אותה מיד מתרפא. והנה אפשר לומר כיון שראה נח הצדיק את אברהם, נתרפא מצער התבה וממה שעשה לו הארי בתבה שעשאו בעל מום, שעל כן הקריב שם בנו תחתיו (ב"ר פ"ל ו'), וכן מה שקיבלו רז"ל (סנהדרין ע' ע"א) שעשה לו חם. על כן נרמז ס"ת ויה"י כ"ל ימ"י, שם הקדוש יל"י, שהוא מסוגל לרפא חולים. וס"ת כ"ל ימ"י נ"ח, הוא אותיות חל"י, שהוא המסוגל לרפואת החולי, והוא ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו בית ישראל:

165

קס״וי (א) ואלה תולדות בני נ"ח שם וכו' (בראשית י א). לכאורה כיון שהזכיר כאן שם חם ויפת, הוה ליה למימר ואלה תולדת נח. אך הוא כי הנה קיימו קיבלו רז"ל ששבעים אומות הם שנתפלגו מדור הפלגה, והנה ילאה אדם למצוא חשבון השבעים האיך הוא בכאן. אך הוא כל מה שמנאה התורה האב והבן והבן הבן, ולפעמים רק האב ולפעמים האב והבן, הוא להורות שלפעמים נעשה אומה שלימה מהאב, וגם מהבן בפני עצמו, חוץ מה שנקראת האומה בשם האב, ולפעמים גם מבן הבן נעשה אומה בפני עצמו, ונקרא בשם בפני עצמו, על כן כתבה לנו התורה אלה תולדת בנ"י נ"ח, להורות דלא נחשוב שם חם ויפת לאומות בפני עצמם, דלא נקרא שום אומה שם או חם או יפת, רק הבנים נקראים בשם אומה בפני עצמם:

166

קס״זבנים אחר המבול. ר"ל דלא קחשיב שם אומה בפני עצמו, רק אותן שנולדו אחר המבול, מה שאין כן נח שם חם יפת:

167

קס״חבני יפת "גומר "ומגוג "ומדי "ויון "ותבל "ומשך "ותירס (בראשית י ב). הרי שבעה אומות, שכל אחת נתייחסה בשם לאומה בפני עצמה:

168

קס״טובני גומר "אשכנז "וריפת "ותרגמה (בראשית י ג). ודאי הוה לגומר עוד בנים והתייחסו אחר גומר להיקרא בשם אומה גומר, רק אלו הג' היו חשובים ונתייחסו לאומות בפני עצמם, הרי עוד ג' אומות, ועם הז' דלעיל הרי עשרה:

169

ק״עובני יון "אלישה "ותרשיש "כתים "ודדנים (בראשית י ד). שאר בני יון התייחסו בתר יון, ואלו הד' בפני עצמם, הרי סך הכל י"ד אומות:

170

קע״אמאלה נפרדו איי הגוים (בראשית י ה). ר"ל אותן שקראו כאן בשם, היו כל אחד לאומה בפני עצמו, ולשון בפני עצמו, וארץ בפני עצמו, והגם שהיה עוד לכל אחד בנים רבים, לא נתפרשו בשם כי לא נתהוו לאומה ולשון בפני עצמם:

171

קע״בלמשפחותם בגוייהם. ר"ל הגם שלכל אחד היו בנים רבים, נקראו בשם משפחות כל אחד בגוי שלו, משפחת פלוני באומה פלונית, אבל אומות הם רק אותן הנזכרים, נמצא י"ד אומות בני יפת:

172

קע״גובני חם "כוש "ומצרים "ופוט "וכנען (בראשית י ו). הרי ד':

173

קע״דובני כוש "סבא "וחוילה "וסבתא "ורעמה "וסבתכא (בראשית י ז). הרי ה'. ובני רעמה שב"א ודד"ן. הרי ב'. ושאר בני רעמה נקראו אחר רעמה, הרי סך הכל בפסוק זה ז' אומות, ועם הנ"ל הרי י"א אומות:

174

קע״הוכוש ילד את נמרוד (בראשית י ח). הרי י"ב. וא"ת לרבות בא שנתרבתה האומה הזאת ביתר שאת מכל האמות:

175

קע״והוא החל להיות גבור בארץ. לפי פשוטו י"ל התחיל ועשה את עצמו חולין, להיות גבור בארץ להתגבר בארציות להתנהג בשמות הטומאה וכיוצא, בכדי להגביר הקליפות וחבילי טהירין בארץ ולהגביר מדת הדין:

176

קע״זהוא היה גבור ציד (בראשית י ט). ר"ל שהיה מתכוין לצוד ציד הקליפות, כמו שאדם הולך לצוד ציד חיות להביאם מיערות ומדבריות אל אשר יחפוץ, כן הוא היה צד ציד, להביא הקליפות מנוקבא דתהומא רבה ולהשכינם בארץ, וזה היה סילון ממאיר לכל העולם, כי על ידי זה נסתלק פני ד' אשר היה בארץ, והיה מתאוה הש"י להיות לו דירה בתחתונים (ב"ר פ"ג ט'), ועל ידי זה נסתלק פני ד' מהארץ, והיה מכוין להסיר ההשגחה להיות העולם בהפקר ח"ו. וזה אמרו גבור ציד לפני ד', זה מה שנ"ל הקטן לפי פשוטו על כן יאמר, על כל מי שגורם ח"ו סילוק השכינה, יאמר עליו הרי זה כנמרוד גבור ציד כו':

177

קע״ח"ותהי "ראשית "ממלכתו (בראשית י י), ר"ת רו"ם. שנמרד היה ראשית המרידה והמלוכה החייבת. ומלכות האחרון של האומות וסוף המרידה, הוא רומ"י חייבתא, ואחר כך יבער ד' הגלולים מן הארץ:"בארץ "שנער. מקום מוכן לזה, כמו שמבואר בזוהר הק' (ח"א ע"ד ע"ב):

178

קע״טמן הארץ ההיא יצא אשור (בראשית י יא). כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פל"ז ד') שלא רצה להיות בעצת דור הפלגה, ולהורות בא מהיכן זכה למלוכה על כל העולם באחרית הימים:

179

ק״פויבן את נינוה וכו'. האתי"ן לרבות העירות הקטנים הסמוכים לכל עיר ועיר:

180

קפ״אבי"ן נינוה ובי"ן כלח (בראשית י יג). בי"ן ובי"ן אפשר רסן היה מפריד בין נינוה גופא וכלח גופא, שהיה עומד מכנגדם, והתחיל מכנגד אמצע נינוה עד אמצע כלח, ועיין בבראשית מ"ש בין המים ובין המים, ותבין:

181

קפ״בומצרים ילד את לודי"ם ואת ענמי"ם ואת להבי"ם ואת נפתוחי"ם (בראשית י יג) ואת כסלוחי"ם וכו' פלשתי"ם ואת כפתורי"ם (בראשית י יד). הרי ח' אומות, ועם הנ"ל הרי ך', האתין לרבות כנ"ל, שנתרבו אותן האומות ברבו יתירא:

182

קפ״גוכנען ילד את צידון בכור"ו (בראשית י טו). איני יודע מה משמיענו בכאן שהיה צידון בכור כנען. אפשר לפי מ"ש לעיל שהגם שהבן היה מתייחס לאומה בפני עצמו, אף על פי כן שאר הבנים נתייחסו אחר האב, ואפשר היה מנהגם כך להתייחס הבכור אחר האב, ואחר כך כשהיו הבנים אחרים חשובים נתייחסו בפני עצמם ונקראו בשם אומה, ובכאן נתייחס הבכור לאומה בפני עצמו, על כן שינה בכאן ומשמיענו זה שהיה זה משונה משאר אומות:

183

קפ״דצידו"ן בכורו ואת ח"ת (בראשית י טו) ואת היבוס"י ואת האמר"י ואת הגרגש"י (בראשית י טז) ואת החו"י ואת הערק"י ואת הסינ"י (בראשית י יז) ואת הארוד"י ואת הצמר"י ואת החמת"י (בראשית י יח), הרי י"א אומות, סך הכל ל"א אומות, עם י"ד בני יפת, הרי מ"ה אומות:

184

קפ״הואחר נפצו משפחות הכנעני. ר"ל כל שאר הבנים ובני בנים לכנעני יחשבו, ונקראו כולם על שם הכנעני כי לא היו חשובים בפני עצמם:

185

קפ״וויהי גבול הכנעני (בראשית י יט). הודיעה לנו התורה פרטי גבולות הכנעני יותר משאר האומות, להודיע לנו עד היכן נקח לעצמנו גבול עבדים, כי הוא עבד עבדים (בראשית ט כה) ומה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח ע"ב):

186

קפ״זלמשפחותם ללשונותם (בראשית י כ). אלו הנפרטים היה לכל אחד לשון וארץ בפני עצמו כנ"ל, מה שאין כן אינך:

187

קפ״חולשם ילד גם הוא (בראשית י כא). עיין מ"ש לעיל (בראשית ו ט) אלה תולדות נח נח, ר"ל שנח הוליד את עצמו, ואת שמו שם הנשמה הקדושה. וזה יאמר ג"ם, ר"ל שגם שם הצדיק הלך בעקבת אביו הצדיק, והוליד את עצמו ואת שמו, עיין מ"ש לעיל ותבין, וכעין זה כתב הק' באור החיים. ויוצדק ביותר הדבר על פי מה שקיבלו רז"ל ששם הצדיק אכל מעץ החיים וחי לעולם ולא טעם טעם מיתה, וזה נחשב כאלו הוליד את עצמו. ולזה תמצא יל"ד ג"ם הו"א, ס"ת אד"ם. ר"ל אדם גרם המיתה, והוא גרם החיים:

188

קפ״טאבי כל בני עב"ר. נתייחס בזה להיות עב"ר החזיק בית המדרש וישיבה והיה נביא (ב"ר פל"ז ז'), על כן נתייחס אחריו כי לא זז עבר מבית מדרשו של שם, עד שהלך בעקביו וירש מדרגתו:

189

ק״צבני שם "עילם "ואשור "וארפכשד, "ולוד "וארם. הרי ה' אומות:

190

קצ״אובני ארם "עוץ "וחול "וגתר "ומש (בראשית י כג) הרי ד', ועם ה' הרי ט' אומות:

191

קצ״בוארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר (בראשית י כד). הכוונה שלא נחשוב את "שלח לאומה, כי לא נחשב כאן רק להורות מהיכן נולד עבר, אבל לא נחשב לאומה רק "ארפכשד "ועבר, ואם כן הוי י' אומות עם הנ"ל:

192

קצ״גולעבר ילד שני בנים (בראשית י כה). הרי י"ב אומות:

193

קצ״דשם האחד פל"ג. לא אמר שם הראשון, רק האחד המיוחד שיצא ממנו אברהם, ולא יתייחס עם השני:

194

קצ״הויקטן ילד כו' ואת חצרמות ואת ירח. נשמע מכאן מהנך פסוקי דפסקינהו עזרא, הנה בפסוק הראשון קחשיב ד' בנים, ובאינך ג' ג', ומהראוי היה ביותר לכתוב ד' באחד משאר הפסוקים, כי הפסוק הא' והאחרון בלא זה הם ארוכים, כי בפסוק הא' אמר ויקטן ילד, וכן באחרון אלה בני יקטן. ע"כ נשמע מכאן אל תעמוד בדבר רע (קהלת ח ג), על כן לא רצה לפסוק בחצרמות, שהוא על שם מקומו שבכל יום מחכים למיתה, על כן שנה עוד אחד. ונ"ל שזה כוונת רש"י ז"ל שפירש על שם מקומו, ואין זה מן הצורך לפשט המקרא, אך הוא לדעתי שבא לבאר למה לא סיים הפסוק בזה השם, נ"ל:

195

קצ״ו"אלמודד "שלף "חצרמות "ירח (בראשית י כו), "הדורם "אוזל "דקלה (בראשית י כז), "עובל "אבימאל "שבא (בראשית י כח), "אופיר "חוילה "יובב (בראשית י כט), הרי כ"ה אומות, ועם מ"ה הנ"ל הרי ע' אומות:

196

קצ״זויהי מושב"ם ממישא (בראשית י ל). אפשר אשמועינן כי ירושת עולם היא להם, ולא נתגרשו מארצם כמו בני כנען, ובזה ידוקדק "מושבם, מה שאין כן בכנען לא נאמר רק גבול הכנעני:

197

קצ״חאלה בני שם למשפחותם ללשונתם וכו' (בראשית י לא). כמ"ש לעיל שכל אלה נתפרדו ללשונות מיוחדים:

198

קצ״טאלה משפחות בני נח (בראשית י לב). שוב חזר לומר הגם דהוא מיותר לכאורה, אך הוא להורת דמכאן ולהלאה לא נקראו בני אד"ם, רק בני נח כמו שאמרו בזוהר הק' (ח"א ס' ע"ב), להיות שניצולו בזכות נח, רק כיון שחזרו וחטאו בדור הפלגה, נקראו שוב על שם אדם להיות שגם אדם חטא. וז"ש שם (בראשית יא ה) לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו "בני "האדם:

199

ר׳בארץ אחר המבול. להורות בא להיות שנשבע הקב"ה אחר המבול שלא ישחית עוד את הארץ (סוטה י"א ע"א), על כן לא השחיתם הגם שחטאו לפניו ית', רק נפרדו איש מעל אחיו ופלג לשונם:

200

ר״אויהי כ"ל האר"ץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית יא א). להבין הכפל לשון שפה "אחת ודברים "אחדים. על פי פשוטו י"ל שפה אחת לשון אחד, ועדיין אין אנו יודעין איזה לשון מלשונות, על זה אמר ודברים אחדים, שהלשון היה דברים אחדים, מאותו הלשון שהיה מיחידו של עולם שברא בו העולם והוא לשוננו הקדוש: או יאמר. דהנה גם בלשון אחד של אומה אחת ישנו דברים משונים בין אנשי מחוז אחד לשני, וראיה מלשוננו הקדוש כמה וכמה שינויים במבטא בין אנשי ספרד לאשכנז, וראיה מאנשי אפרים אצל שיבולת וסיבולת (שופטים יב ו). על כן אמר בכאן שהיה שפה אחת היינו לשון אחד, וגם היה דברים אחדים שלא היה שום שינוי במבטא, ולזה הצליחו כי גם השינוי במבטא גורם פירוד לבבות, מה שאין כן כשכולם מדברים בענין אחד גורם אהבה: ועל דרך האמת ירמוז "כל "הארץ. ר"ל שהוא היחוד כ"ל (מדת יסוד צדיק), עם האר"ץ (מדת "מלכות "שמים), והם רצו להפריד היחוד על ידי התגברות החיצונים ח"ו, שפ"ה בגימטריא שכינ"ה, שהיה שכינה בתחתונים, והם רצו לסלק השראת השכינה מהתחתונים ולהגביר החיצונים:

201

ר״בבנסעם מקדם (בראשית יא ב). ג' ראשונות נקראים ימי קדם. ור"ל שהפליגו חכמה בינה דעת שלהם מקדמונו של עולם, וחשבו בחכמה בינה דעת שלהם בחיצוניות הס"א. עוד מקד"ם, קדם נקרא מדת התפארת סוד זעיר אנפין, להיות שנחתם בו ששה צירופי יה"ו, ועם הי"ח אותיות בגימטריא קדם, עיין בספר מאורי אור, והם רצו לבטל היחוד של זעיר ונוקב':

202

ר״גוימצאו בקע"ה. אותיות העק"ב, היינו סוף המדרגות היינו הקליפות והחיצונים רצו להגבירם בארץ שנער הוא המקום העמוק שננערו לשם כל מתי מבול (ב"ר פל"ז ד'), והם גם כן רצו להתדבק בתחתיות הקליפות שבנוקבא דתהומא רבה מקום העמוק:

203

ר״דוישבו שם. הכל עשו זה לעומת זה, כבר ידוע כל מילי דנוקבא בישיבה (עיין זוהר ח"ג צ"ז ע"ב), בסוד עלה בית אל ושב שם (בראשית לה א), ובסוד באשה קראה מושב (פסחים ג' ע"א), והם רצו להגביר הנוק' של קליפה. וזה אמרו "וישבו "שם, והבן ענין תפלה של יד בישיבה, ותפלה הוא מלשון דביקות, והם רצו להתדבק במקום אחר זה לעומת זה, והש"י הפר עצתם:

204

ר״הויאמרו איש אל רעהו (בראשית יא ב). אמירה בלשון רכה באחוה וריעות כאשר ידבר איש אל רעהו, וכוונתם היא הכל שיצליחו על ידי האחדות:

205

ר״והבה. הכינו עצמכם לדבר, כי לכל מילין דחכמתא צריך הכנה, ואפילו מנחשים וקוסמים צריכין הכנה. והנה מקובל בידינו כי לכל פעולה קדושה ממעשה הגשמיות, כגון פעולת המצות ובניית בתי כנסיות ומדרשות, להזכיר על פעולה ופעולה שעושה בשביל המצוה פלונית שציונו הבורא ית"ש, ועל ידי כך תשרה הקדושה הרוחניות על הפעולה ואפילו על אבני הבנין המוגשמים. והם רצו לעשות הענין בהיפך בסט"א, להזכיר על כל דבר כוונתם, בכדי שתשרה הטומאה על כל אבן בפני עצמו ועל ידי זה חשבו להצליח, וכמדומה שבשביל זה לא לקחו אבנים לבנין, רק רצו לעשות בעצמם אבנים מחדש דהיינו הלבנים, בכדי שהאבנים בפני עצמם יקבלו טומאה תיכף, ועל ידי כך חשבו להצליח בבנין אחר כך, ובזה ידוקדק ותהי להם הלבינה לאבן וכו', והבן. ומזה יש לנו ללמוד קל וחומר במעשה התורה ועבודה, והמ"י. והנה כאשר עשו הכנה ברוח פיהם אל עשיית הלבנים, שוב בפעולת הבנייה שהוא פרט אחר ופעולה, חזרו לדבר במו פיהם ענין כוונתם. ולזה יאמר שוב בפסוק (בראשית י״א:ד׳) ד' ויאמרו הב"ה הכנה אחרת: נבנה לנו עי"ר. ידוע עי"ר כינוי למלכות שמים הכלולה מפ"ר דינים בגימטריא עי"ר, והיא עיר קטנה וגדולה כנודע: ומגדו"ל. ידוע יסו"ד דזעיר אנפין נקרא מגדו"ל, ורצו הם לעשות ולהגביר עי"ר ומגדו"ל שבקליפה אשר הוא זה לעומת זה: וראשו בשמי"ם. לפי מ"ש כוונת המגדו"ל תבין שראש המגדו"ל הוא בשמים, והם רצו להגביר כל זה בקליפה, ונעשה לנו שם היינו שמות הטומאה, פן נפוץ על פני "כל "הארץ, ר"ל על ידי היחוד "כל עם "הארץ נפוץ על ידי חטאתינו, על כן צריכין אנחנו לעשות מלאכתנו בזריזות בכדי שתהיה הקליפה בעזרנו, והש"י הפר עצתם:

206

ר״זאת העיר ואת המגד"ל (בראשית יא ה). כוונת האתי"ן. שכל עשייתם היתה על ידי אותיות של לשון הקודש, על כן חשבו להצליח:

207

ר״חאשר בנו "בני "האדם. עיין בזוהר הק' (ח"א ס' ע"ב) שתלו הקלקלה באדם, להיות שגם הוא קלקל וקיצץ בנטיעות, על כן קראם על שמו. וי"ל עוד על פי מה שאמרו רז"ל (יבמות ס"א ע"א) אתם קרואין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם, והקשו בתוס' (ד"ה ואין) הרי למדו מתיבת האד"ם, מלמד שהגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל. ותירצו דאד"ם קאי על ישראל, מה שאין כן האדם קאי אאומות. ופירשו בזה המקובלים כי אד"ם בגימטריא מ"ה השם הויה במילוי אלפי"ן, מה שאין כן האד"ם בגימטריא טמ"א. והנה אלו רצו להגביר כח הטומאה ונטמאו, ולזה יאמר אשר בנו בני האד"ם:

208

ר״טויאמר הויה (בראשית יא ו). נ"ל האמירה היתה לשבעים שרים, ה"ן עם אחד, בלשון יוני קורין לאחת ה"ן, ור"ל כאחת הן העם אחד באחדות, ולפיכך הם בוטחים שיצליחו.

209

ר״יהבה (בראשית יא ז). בלשון שחטאו בו בלשון נידונו מדה כנגד מדה. נרדה בלשון רבים, כי כביכול ירד עם הע' שרים:

210

רי״אויפץ (בראשית יא ח). ג' במסרה, ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש (שמות ה יב). ידוע ממקובלים שהמצרים היו מגולגלים נשמות מדור הפלגה, וניתקנו במצרים על ידי יסורים שהוצרכו להפיץ בכל ארץ מצרים לקושש קש. ועוד גבי שאול במלחמות פלשתים ויפץ העם מעליו (שמואל א' יג ח), נתקנו גם כן על ידי היסורים שהיה להם מפלשתים:

211

רי״בויחדלו לבנות העי"ר. כשתבין משל ענין העיר והמגד"ל, אזי תבין כשחדלו לבנות העיר, אזי המגדל ממילא בטל, על כן לא הוצרך לומר "העיר "והמגדל, נ"ל:

212

רי״געל "פני "כל "הארץ (בראשית יא ט). בעל כרחם הכניסם תחת רשות מלכות כל עולמים, הגם שמסרם תחת השרים, עם כל זה כולם ברשותו ובהשגחתו:

213

רי״דאלה תולדות ש"ם ש"ם (בראשית יא י). עיין מ"ש לעיל בפסוק (בראשית ו ט) אלה תולדות נ"ח נ"ח, ומשם תבין גם כאן:

214

רי״הבתולדות שם לא נאמר מיתה כמו בדורות שקודם המבול. כי הנה שם בעצמו קבלה מקדמונים שאכל מעץ החיים וחי לעולם, שנכנס חי לגן עדן ותולדותיו גם כן, להיות שממנו יצא חוטר מגזע ישי, היינו מלך המשיח שיבולע המות לנצח בימיו, על כן לא נאמר בהם המיתה, נ"ל:

215

רי״וריבוי האתי"ן שבכל אחד, אפשר לרבות התאומות שנולדו עמהם, הגם שלא נזכר בדברי רז"ל:

216

רי״ז"וארפכשד ושלח. באלו השנים שינה מכולם שלא נאמר בהם ויחי כמו באינך, רק "וארפכשד "ושלח בוא"ו הנוסף, לפי מ"ש בש"ם שהוליד את עצמו ואת שמו, אפשר אלו הצדיקים הלכו בעקבותיו, על כן אמר בוא"ו הנוסף, ובעב"ר התחיל לומר ויחי עב"ר, הגם שעבר היה נביא וצדיק גדול, אדרבה היא הנותנת עבר היה צדיק בפני עצמו, ולא הוצרך באפשר להיתלות בצדקת שם, מה שאין כן אינך תלה אותם בשם הצדיק, והש"י יראנו האמת:

217

רי״חויולד את אברם את וכו' (בראשית יא כו). אי אפשר בכאן לפרש ריבוי האתי"ן שנולדו תאומות יתירות עמהן, דהרי מצינו אחר כך שלקחו נשים אחרות, ועם היות שי"ל שלא לקחו התאומות לנשים, אם כן מה משמיענו התורה שנולדו עמהם התאומות, וגם כפי המקובל לרז"ל במדרשים הנראה שנולד אברהם בפני עצמו. ואפשר לומר על פי מה דאיתא בפליאה, תרח ובניו תיקנו חטא של אדם הראשון, ופירש בו הקדוש המקובל איש אלקים מהר"ש מאוסטרפאליע על פי מה שאמרו (ברכות מ' ע"א) עץ שאכל אדם הראשון תאנ"ה היתה, תאנ"ה ר"ת "תרח "אברהם "נחור "הרן. והנה הגם שעיקר הכוונות נעלמה מאתנו האיך ומה היה התיקון, עם כל זה יש לפרש כפשוטו, להיות שאדם הראשון על ידי חטאו גרם שנפגמו כל התולדות, ונתהוו התולדות מאז והלאה מסטרא דיצר הרע כנודע, ועל ידי תרח ותולדותיו ניתקן העולם מדור אל דור עד שיתוקן הכל במהרה בימינו. והנה אברהם הוא עיקר התיקון, וגם מנחור נולדו הניצוצות הקדושים אמותינו הקדושות רבקה רחל לאה, ומהרן נולדה שר"ה וגם מלכ"ה, שממנה נולדה "רבקה "רחל "לאה, וגם מהר"ן נולד המלך המשיח הבא מלוט, הנה תראה כי תרח על ידי תולדותיו תיקן הכל. וזה ירמוז ויולד "את אברם כו', ר"ל שהוליד התיקון עם אברם נחור הרן:

218

רי״טואלה תולדות תר"ח תר"ח (בראשית יא כז). על פי מ"ש לעיל י"ל גם כן בתרח כן שעשה תשובה בסוף ימיו:

219

ר״כוהרן הוליד את לוט, הוליך ניצוץ הק' על ידי לוט, שממנו יצא חוטר מגזע ישי:

220

רכ״אוימת הרן על פני תרח אבי"ו (בראשית יא כח). כמדומה שעד תרח לא מת שום בן בחיי אביו, ומשמיענו התורה שעשה זה הש"י בכדי שנבין מעלת אבינו הק' אברהם, על פי המקובל לרז"ל (זוהר ח"א ע"ז ע"ב) שהיו אומות העולם אומרים שניצול אברהם מכבשן האש בזכות הרן שעבד עבודה זרה הרבה, או שאמרו שעל ידי החרשין וקוסמין שלו לחש על האש, ועשה זה הש"י להראות לבאי עולם שהוא הצילו, כי הרי הרן לא הציל את עצמו ואיך יציל לזולתו:

221

רכ״בבאור כשדים. על פי המקובל (ב"ר פל"ח י"ג) שנשלך אברהם לכבשן האש, הפירוש אור כשדים הוא על שם החפירה שבו הכבשן עם האש נקרא או"ר:

222

רכ״גהנה מה שלא נמצא מפורש בתורה הק' הנס של אברהם אבינו ע"ה, רק ברמז אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו ז). י"ל להורות מעלת אבינו אברהם שהאהבה שאהב את הש"י ועשה רצונו בכל ענייניו כמבואר לפנינו אחר כך בתורתינו, לא היה עבור שהצילו מכבשן האש והציל את נפשו, רק בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין והוא עצם החיות, ומדרך החלק להשתוקק אל הכל. והנה להיות שהשיג איך שהוא חלק מאלקותו ית', על כן נכסף ונשתוקק להימשך אחריו בכל ענייניו, ואילו היה מבואר בתורה הענין הנפלא והנס המפורסם, היינו אומרים שהפלגת אהבה של אברהם היה עבור שהצילו, וגם זה לא מיקרי אהבה שלימה, כי דבר זה נראה כאוהב את עצמו שאוהב את הש"י עבור שהציל את נפשו, על כן אינו מבואר בתורה שום סיבה לאהבת אברהם, רק אהבתו היתה אמיתיות בלי שום טעם, רק כדרך החלק את הכל והבן, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש, הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם (סנהדרין ע"ד ע"ב), ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו (יומא כ"ח ע"ב), זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו. ותירץ מהרמי"ט דמשום הכי אמרו רז"ל במדרש (ב"ר פס"ג ב') דבזכות יעקב ניצל אברהם, כי בזכותו לא היה כדאי להינצל דשלא כדין עשה, עד כאן דבריו. ועיין שם בפרשת דרכים דרוש רחב. והנה דברי מהרמי"ט אלו הם בדרך דרוש הפשט, אבל המשכיל ישתומם על המראה לומר בזכות יעקב ניצל אברהם, ואברהם יהיה לו ח"ו חטא בזה, והש"י ויתעלה קראו אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), וחשב הנסיון הזה מכלל הי' נסיונות. על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות. אך אמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח, והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם, ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדראון עולם, אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' (שמואל ב' טו לב), שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ז ע"א) שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י. והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית, ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות הציונו הבורא ית'. והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמ"ת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מד"ת האמ"ת הוא יעק"ב תתן אמ"ת ליעקב (מיכה ז כ), זהו שרמזו רז"ל בזכות יעקב ניצול אברהם. ומעתה התבוננו נא ידידיי וריעיי ויונעם לחכם, והש"י יאיר עיניכם לעבודתו:

223

רכ״דויקח אברם ונחור להם נשים וכו' בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה (בראשית יא כט). הנה בפסוק זה יש דקדוקים רבים. א', הוה ליה למימר ויקחו לשון רבים. ב', תיבת להם מיותר. ג', היה לו לומר שם אשת וכו' ושם וכו' בנות הרן. והנה לקושייא הזאת י"ל שלא רצה לייחס שרה אחר הרן שנשרף ולא זכה לנס, על כן העלימה התורה היחוס בעיקר שמה, רק שוב שינה שמה משרי ליסכה, רק אף על פי כן הוה ליה למימר מלכה בת הר"ן אבי יסכה, למה חזר לומר שוב אבי מלכה כיון דמינה קא סליק. ד', הנני אוסיף להפליא, דהנה תחלה הקדים שרי למלכה, ואחר כך אומר אבי מלכ"ה ואחר כך אבי יסכה, על כן אחשבה שהתורה משמיענו שהעיקר היה אברהם בנשואין. והנ"ל עוד שמלכה היתה הבכירה ושרי הצעירה, והנה היה מהראוי שאברהם ישא את מלכה, אך אברהם אבינו ראה ברוח קדשו שרק לו לבדו יאתה שרה הצדיקת, וגם במלכה היו כלולים ניצוצות הקדושות חמדת ישראל, הלא הנה רבקה רחל לאה, וראה שזה יאות לנחור שהוא מוכן לזה על ידי מפלאות תמים דעים שרק לו לבדו נתכנו עלילות. וזה יאמר ויקח אברם ונחור בלשון יחיד, שעיקר הלקיחה היה אברהם שהוא השיא עצה לנחור גם כן, ולקח לעצמו הצעירה ונתן לנחור הבכירה, ולמה כך, לזה אמר להם נשים, ר"ל כפי השייך לכל אחד, כי שרי מיוחדת לאברהם מששת ימי בראשית ומלכה לנחור. וזה יאמר בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה, הקדים אבי מלכה להורות שהיא הבכירה, שהיה הרן קודם אביה של מלכה, ואף על פי כן לא לקחה אברהם רק נתנה בעצתו הנכונה לנחור, וממנה יבוא גם כן חמדת ישראל על ידי נחור. ולזה שינה את שם שרה לקראותה יסכה, להיות שהיתה סוכה ברוח הקודש (מגילה י"ד ע"א), על כן נפלה לחלקו של אברהם ולגורלו, נ"ל:

224

רכ״הותהי שרי עקרה (בראשית יא ל). לפי משפט הלשון היה לו לומר ושרי היתה עקרה. אך נ"ל לפרש ותהי שרי. ר"ל להיות שהיה שמה עדיין שרי ביו"ד אות הדכורא, על כן היתה עקרה עד שניתן לה ה' אות הנוקבא:

225

רכ״ואין לה ולד. הנה זה מיותר לכאורה. והנה ידוע מה שאמרו רז"ל (ב"ר פמ"ז ב') שבא לומר שאפילו עיקר מטרון לא היה לה. והנ"ל עוד שבא לומר מה שכתבו המקובלים שהצדיקים בזיווגם הקדוש מולידים בכל פעם נשמות, הגם שאינו יוצא לפועל מאותו זיווג שתתלבש הנשמה בעולם הזה, אף על פי כן גורמים יחודים למעלה להוליד נשמות, ובאופן זה היו זיווגי אברהם ושרה כל ימי היותם עקרים. וזה יאמר "אין "לה "ולד, שלא היה לה ולד בעצם מלובש בגוף, אבל בגבהי מרומים נתהווה מזיווגם ולדות מזהירים כזהר הרקיע:

226

רכ״זויקח תרח וכו' (בראשית יא לא). הנראה על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"א ע"ח ע"א) כי אברהם אבינו הבין בחכמה מעלת כל שר מכל אקלים, וכששקל בשכלו האקלים של ארץ ישראל לא היה יכול להשיג, אזי הבין ששם יש כח עליון על כל וכל השרים תחת ממשלתו, אזי היה חפץ לנסוע לשם בכדי להשיג אמיתות הענין במקומו, אך לא היה יכול ליסע משום כבוד אביו שלא היה באפשר להניחו. על כן נ"ל כי מקודם עשה הש"י עמו נס נסתר, שנתעורר אביו בעצמו ליסע לארץ כנען בלי טעם, כי הש"י פעל כל זה כי הבא לטהר מסייעין לו (יומא ל"ח ע"ב) , עד שבא לחרן ונשאר שם אביו ואברהם עמד בתשוקתו, אז נתראה אליו הש"י ופטרו מכיבוד אב וצוהו ליסע:

227

רכ״חא"ת אבר"ם. אפשר א"ת לרבות הגרים שגייר. וכל נפשות ביתו ואת לוט, אפשר לרבות אשתו ובניו. וא"ת שרי, אפשר לרבות הגיורת שהיא גיירה נשים:

228

רכ״טמה שהקדים לוט לשרה, להיות שהלקיחה היתה מתרח, ואצל תרח שלא ידע עדיין חשיבות שרה, הקדים לה לוט שהוא זכר וגם היא היתה עקרה. על כן בא הכתוב ומייחסה אשת אברם בנו, להורות שלא טוב עשה תרח שהקדים לה לוט:

229

ר״לויצאו את"ם (בראשית יא לא). אתו מיבעיא ליה. אפשר לומר ויצאו אתם מאור כשדים, שהלכו עמהם הרבה אנשים מאור כשדים לגודל חשיבות אברהם:

230

רל״אוימת תרח בחרן (בראשית יא לב). נו"ן הפוכה. ואמרו רז"ל עד אברם חרון אף של מקום. לא אמנע פרי עטי מלציין ברמז הסוד כמוס בכאן, אשר האריך בזה הרב הק' בספר שערי גן עדן שמדבר בזה בסדר מעשה בראשית מענין טהירו עילאה שנחלקה לשנים, וחצי טהירו עליונה ששם מקום הציור מכל העולמות, ובתחתיתה במקצוע המקור של הנשמות של ישראל שיצאו לפועל אחר כך, על כן הוא בדמות צורות תיו כזה, רק שהיא ברגלה לפנים, אבל משפט התיו נוהג, וחצי טהירו התחתונה היא בדמות ח', והציור האחרון מהאורות שבטהירו עילאה היא בדמות ר', מצירוף כל הנ"ל נתהווה צירוף תר"ח, ואחר כך מזה האור הריש שבטהירו נתהווה בדמיון ח, והתחיל (לזרוע)[לזרוח] האור במקצוע העליון שבתי"ו, ונפסק צורות התי"ו לשנים אשר היתה צורתה כזה, ועתה שנפסקה צורתה לשנים על ידי הזריחה שהתחיל להאיר ולהתנוצץ האורות שיהיו אחר התיקון שנקראים אברם עי"ש תהיה אחר כך צורתה רי"ש ועם הח' הנ"ל, הרי צירוף חר"ש עם נו"ן הפוכה. וזה ענין וימת תרח, שבחינת תר"ח נסתלק בחר"ש כשהתחיל ענין צירוף חר"ש. וזהו נרמז במאמרם עד אברהם חרון אף של מקום, שהתחיל להתנוצץ אור מעולם התיקון, והאלילים כליל יחלוף לתקן עולם במלכות וימלא כבוד ד' את כל הארץ. וידעתי ידידי ידעתי כי צריך לזה שימוש חכמים, ולא יובנו הדברים הנ"ל עד שתשקוד הרבה על דלתי החכמה, ובפרט צריך שקידה בענין זה בספר הנ"ל, כי מימיו אנו שותין בענין הנ"ל, אף על פי כן ציינתי לי למזכרת בתורה הק', והשם הטוב יכפר בעדינו ברוך י' לעולם אמן ואמן, ובזה נשלם פרשת נח, ברוך הנותן ליעף כח:

231