אגרא דכלה, כי תשאAgra DeKala, Ki Tisa

א׳כי תשא וכו' (שמות ל יב). אמרו רז"ל במדרש (תנחומא תשא סי' ג') אמר משה לפני הקב"ה משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד כעת ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה בשעה שקוראין לפני פרשת שקלים כאלו אתה עומד שם ואתה זוקף את ראשן, הה"ד כי וכו', שא לא נאמר אלא כי תשא, עכ"ל. הנה דבריהם ז"ל במדרש הזה הוא נתיב לא ידעו עיט. ואענה גם אני חלקי, ידוע (בכתבי מרן האר"י ז"ל) חדשי השנ"ה כולם הם בחינות איברים שבראש, על כן ראשי חדשים נקראים תשרי גולגלתא, מרחשו"ן כסל"ו ב' אזנים, טב"ת שב"ט עינים, אדר חוטם, הן המה איברי הראש, והפ"ה נשלם במה שישראל מקדשין את החדש בפיהם, (ובשנת העיבור בחדש העיבור). והנה האיברים הללו הן המה השערים אשר פתחם הבורא ית' אל האדם להשתמש בהן בחושיו לצורך הנהגת התורה. ועשה פתחים לכל אחד, ומנעולים וכיסויים לכל אחד, שיוכל לכסות אותם לסגרם בעת אשר יזדמן לפניו דבר שאינו ראוי להשתמש אז באברים ההם, כגון בעינים כשיזדמן לפניו דבר ערוה, הנה יסגור את עיניו וכיוצא, באזני"ם כשיזדמן לפניו דבר שאינו ראוי לשמוע ליצנות לשון הרע וכיוצא, הנה יכוף אליה לתוכו, וכיוצא בשאר האיברים הנ"ל. והנה ניתן השכל במרומים רבים, הוא הדעת הניתן באדם למעלה מן החושים, והוא ממונה לשופט לשפוט בצדק את אשר ישתמש האדם בחושים הללו, ואת אשר ימנע ולא ישתמש, הוא הדע"ת המושפע מחיי החיים בלי הפסק, כי הדע"ת הוא ממקור החיות. (וזהו ברמז המלך המרומם לבדו מא"ז (ברכת יוצר אור), הוא א' למעלה מהז' היינו ז' שערים). והנה ידוע בחינת מש"ה הוא בחינת הדע"ת של כללות ישראל אשר ידעו י"י פנים וכו' (דברים לד י), וכמו שאמרו רז"ל (שבת ק"א ע"ב) בהתחדשות איזה דעת אצלם, משה שפיר קאמרת. והנה כשהשערים מתיישרין על ידי הדע"ת לבל ילכו דרך עקלתון, זה נקרא זקיפת ראש שהאיברים שבראש הן בזקיפה לא יתעקמו לילך ארחות עקלקלות, מה שאין כן בהפוך ח"ו, הנה הראש אינו זקוף במישור. והנה כל זמן היות המאיר הקדוש משה רבינו ע"ה עם ישראל בחיים חיותו הוא הדע"ת הכולל, הנה היה מאיר לדעתן של ישראל, וחשש פן וח"ו אחרי גניזתו ילך הדע"ת דרך עקלתון, וישתמשו באיברי הראש בדברים שהם מצד הצד הקליפות ויטמאו ח"ו את קדושתם. והנה הבטיחו הש"י כשם שאתה עומד כעת ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה וכו'. וענין שייכות הדבר לפרשת שקלי"ם דייקא, כבר כתבנו במקום אחר שק"ל בגימטריא נפ"ש, והנה הכחות שבנפש עומדים במשקל אם ירצה יטה כחותיו, היינו החושים שהם פעולות הנפש לדבר י"י ולתורתו ולמצותיו. ואם ירצה ח"ו יפעול בהיפך כי הבחירה חפשית, אם כן הוא כמו דבר שקולי נוטה לכאן ולכאן, וכיון שהדבר שקול בבחירה, על כן תיכף ביום הולדו יש בו מחצה פעולה לי"י ומחצה פעולה להפוך ח"ו, והחיוב מוטל על האדם להטות גם מחצית חלק השני גם כן להש"י. וזה ברמז המצוה שנצטוינו לתת מחצי"ת שק"ל (שמות ל יג) (בגימטריא נפש) לי"י, להיותן לקרבנות לקרב הכל לי"י, (וגם נפש הבהמיית יתקדש להש"י הבן הדבר), ועל ידי זה הוא נשיאת ראש וזקיפתו לישראל, והבטיח הש"י בעת אשר יקראו פרשת שקלים, מש"ה רבינ"ו ע"ה סוד הדע"ת עומד עמהם להטות דעת"ם ורצונם לי"י וזוקף את ראשן כנ"ל, הבן הדברים:

ב׳וידבר וכו' לך ר"ד (שמות לב ז). במדרש רז"ל (ברכות ל"ב ע"א) לך ר"ד מגדולתך. יש לפרש דבריהם ברמז, כי הנה ב' אותיות ר"ד בתורה הם גדולים מאותיות רבתים, היינו הר' בפסוק (שמות לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, והד' דאחד (דברים ו ד). להורות שלא יטעו בני אדם בין אח"ד לאח"ר, כי לפעמים ידמה להאדם שעושה מצוה להש"י והוא עובד עבודה זרה, דהיינו בעשותו לשם איזה פניה וכיוצא, ולפעמים הוא בהיפוך דגדולה עבירה לשמה (נזיר כ"ג ע"ב), והבן. וצריך לשקול מאוד ענייניו במאזני צדק שלא יטעה, על כן נכתב בתורה ב' אותיות הללו רברבין, שלא יטעה האדם דבקל יכול לטעות, וזה נמשך מחטא אדם הראשון שעל ידי כך נפל לעץ הדעת טוב ורע, שמעורב בדעתו טוב ורע ויכול לטעות, כי לולא ההתערבות, היה דעתו דעת קדושים בלי נטות ימין ושמאל. וז"ש הש"י לאדם וקו"ץ ודרד"ר תצמיח לך (בראשית ג יח), שעל ידי שנמשכת אחר דעת טוב ורע, בקל תוכל לבוא לידי טעות לעשות מד' ר' ומר' לד', שהחילוק שביניהם הוא קו"ץ (עיין באריכות בפרשת בראשית). והנה זה ידוע דמשה הוא סוד הדעת בקודש, ובבחינתו כתב הב' אתוון הללו רברבין וגדולים, כי על ידי הדעת דקדושה בל יטעו עוד הטעות הנ"ל. והנה זה ודאי לא נעלם מכל משכיל שחטא עגל לא היה דמיון טפשות, לעשות עגל להשתחוות כאשר יעשו הפתאים. אבל היה הענין טעות באיזה מושכל, וכבר דיברו בזה המשכילים, וזה היה ממש חטא אדם הראשון טעות בעץ הדעת טוב ורע, שחשבו שזה יהיה איזה עבודה מוכשרת וזה היה עבודה זרה, ואם כן זה מיקרי טעות בין ר' לד' בין אח"ד לאח"ר. וז"ש הש"י למשה לך ר"ד, ורמזו רז"ל ר"ד מגדולת"ך, מאותן הב' אתוון ר"ד שכתבת גדולים מבחינתך שאתה בסוד הדעת הקדוש, כי שחת עמך ולא הועיל להם גדלות האותיות, והבן:

ג׳ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וכו' (שמות לב י). יש להבין הענין האיך יתכן שיאמר הש"י דבר שלא יתקיים, וחלילה חלילה לומר שמאמר הש"י היה בעת דברו שיתקיים כפשוטו. ושמעתי מאת כבוד אדמו"ר הרב המגיד הק' מהר"י מקאזניץ זצוק"ל ועתה הניחה לי (עשה לי הנחת רוח) ", ויחר אפי בהם (ר"ל מה שהוא אפי שהוא רע בעיני, יחר להם היינו שירע לבם ויחר להם על מה עשו ככה), ואכל"ם (ר"ל על ידי התשובה כזאת אשתוקקם מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)), עד כאן דברי הקדוש. ואם כן לפי זה י"ל שדבריו ית' הם בתנאי, אם לא ישובו אז הפירוש כפשוטו, וגלוי לפניו ית' שישובו ומשה אדונינו יתפלל עבורם, ואז הפירוש כנ"ל ואחת דבר אלקים שתים זו שמענו כי עז לאלקים ולך י"י החסד:

ד׳ונ"ל עוד ברמז דבריו ית'. על פי זה מה שאמרו רז"ל (שמו"ר פמ"ג א') ששיבר משה את הלוחות כדי שיתחשבו ישראל כפנויה שזנתה, כי הלוחות המה קידושין שקידשם הש"י והיה דינם כארוסה, וביטל משה את הקידושין. וזה נרמז בדבריו ית' ועתה הניחה ל"י (שמות לב י), כבר כתבנו כמה פעמים ל"י מיקרי הקידושין הרי את מקודשת ל"י, כמאמרו ית' בהתחלת מתן תורה ואתם תהיו ל"י (שמות יט ו). ואמר ית' הניחה ל"י, ר"ל הנחה ל"י היינו הקידושין, ויחר אפי בהם היינו שיחר אפי על הקידושין היינו על הלוחות, שישפוך חמתו עליהם ויכלם שיהיו נשברים והאותיות פורחת, וזהו לכפרת ישראל כענין חורבן בית המקדש ששפך חמתו על עצים ואבנים (איכ"ר פ"ד י"ד), כלה י"י חמתו חשב להשחית חומת בת ציון (איכה ב ח), והבת ציון היינו הרוחניות נסתלק למעלה, ואם כן ויחר אפי בהם ואכל"ם, קאי הכל על הקידושין הנרמזים בל"י, ואחר כך ואעשה אותך לגוי גדול כי על ידך יוחזרו הקידושין בפעם שנית, כמאמרו ית' פסל לך וכו' כראשונים (שמות לד יא). והיינו שאמרו רז"ל (שבת פ"ז ע"א) שהסכים הש"י על ידו בשבירת הלוחות, כי כן היה נרמז במאמרו ית' ומשה עשה כן מדעתו, כי ככה התבונן בדעת"ו שבזה יקויים מאמרו ית' אומרו הניחה לי, והבן:

ה׳הודיעני נא את דרכך (שמות לג יג). חסר י' מורה על החכמה, כי דרכיו ית"ש למעלה מן החכמה. והנה ביקש משה לידע דרכיו ית"ש בסוד הכתר למעלה מן החכמה, והחכמה הוא סוד י', וסוד הכתר סוד קוצו של י', והרבה דברנו מזה בענין חילוק להמאמינים בבחינת חכמה, לבין המאמינים באמונה לבדה, עיין בספרנו מעין גנים:

ו׳וירצה עוד דהנה דרכ"ך חסר י' (שמות לג יג). כשתחשוב הך' דמצנפך לת"ק כנודע, אזי יעלה מספרו תשכ"ד, הוא סוד י"ג מדות שבכל אחד יש שם הויה במילוי אחר, וכל המילואים הם י"ג מילויים, מבואר סדרן בספר ויקהל משה ועולה מספרן תשכ"ד. והנה משה ביקש לידע הארת הי"ג מדות, אמר הודיעני נא את דרכ"ך מספר תשכ"ד כנ"ל.

ז׳מדרש (שמו"ר פמ"א ה'). ויתן אל משה ככלתו (שמות לא יח). מהו ככלתו (רצ"ל למה נאמר ככלתו גם ככלתו חסר, על כן דרש לשון כלה), אמר רבי שמעון בן לקיש כל שהוא מוציא דברי תורה ואינם עריבים על שומעיהן ככלה שהיא עריבה לבעלה, נוח לו שלא אמרן, בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל, היתה חביבה עליהן ככלה שהיא חביבה על בן זוגה, מנין שנאמר ויתן אל משה ככלתו, עכ"ל. הנה האומר דברי תורה הוא המשפיע כדרך החתן, והשומע הוא מקבל דמיון הכלה, הנה כן הוה ליה למימר במשלו לו כדמיון הכלה שחביב עליה בעלה. אך הוא לדעתי דהנה חביבות החתן להכלה במה שיודע שהיא מיוחדת לו ושלא תקבל מאחרים, ואם יארע שתקבל מאחרים נאסרה לו, אבל הכלה לא נאסר עליה החתן גם אם ישפיע לאחרות. הנה כך הוא לימוד התורה אם אותו המקבל מקבל גם כן חכמות אחרות חיצוניות ולשונות הגוים, הנה נאסר לבן תורה להשמיעו דברי תורה. וז"ש ככלה דייקא, הבן הדבר:

ח׳שם (שמו"ר פמ"א ו') לוחות אב"ן. כל מי שאינו משים לחייו כאבן הזו, אינו זוכה לתורה, עכ"ל. הנה האבן הוא דומם והוא עומד תמיד במקומו בלי שינוי, מה שאין כן צומח גוזזין וקוצרין אותו וחוזר וצומח. והנה הלחיים הם צומחין פאות הראש והזקן, והנה הזקן מרמז לדיקנא קדישא י"ג מדות של רחמים כנודע, וכנגדן התורה נדרשת בי"ג מדות. והנה המשים לחייו כאבן, היינו שינהג בו מנהג האבן הדומם שאין גוזזין אותו, יש בו הכנה לקבלת התורה הניתנה למורשה לכל ישראל, וכל בר ישראל מסוגל לה אם ירדוף אחריה. מה שאין כן מי שנוהג בו מנהג הצומח לגוזזו ולקוצרו, הנה בודאי לא יזכה לתורה בשום אופן, כיון שאין בו הארה לי"ג מדות של רחמים, מאין יהיה בו הכנה לי"ג מדות שהתורה נדרשת:

ט׳שם (שמו"ר פמ"א ז') על הפסוק (שמות לב יד) וינחם י"י כו'. אמר הקב"ה למשה בעולם הזה על ידי שהיה בהן יצר הרע עושין עבודה זרה, אבל לעתיד לבא אני עוקר מהן היצר הרע ונותן להם לב בשר, כמד"א (יחזקאל לו כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, עכ"ל. ולכאורה איך מרומז זה בפסוק. ונראה דהכי קדריש וינחם י"י (ניחם על הדבר), על הרעה אשר דיבר, (רצ"ל כי הגיע להם זה על אודות הרעה אשר דיבר, שיהיה הרע היינו היצר הרע, מפני כך אין להאשימם כמ"ש הש"י ואשר הרעותי (מיכה ד ו, עיין סוכה נ"ב ע"ב), על כן אין להאשימם כי בהכרח משתמשים ביצר הרע לדבר המצטרך, כגון לפריה ורביה ולחדוותא דשמעתתא, הנה הוא כעת טבע האבן כשהוא חם מקצתו חם כולו. מה שאין כן לעתיד יהיה לנו לב בשר, ודרשו רז"ל לב לעשות בשר, כי היצר בהכרח לא יתבטל מן העולם כמו שדרשו במדרש הנעלם, רק שלא יהיה לו טבע האבן רק יהיה קדוש לאלקיו, ישתמשו בו רק הצורך לתורה ולמצות. וז"ש בכאן) לעשות לעמ"ו, רצ"ל שניחם הקב"ה והבטיח לשיעשה הרע"ה מכובה מלשון גחלים עוממ"ת, שלא יבער כאש להבה שמדליקין אותו כאן והוא הולך ובוער למרחוק, רק יהיה היצר כענין גחלים עוממת שיש בהם מעט אש, ואינו דולק רק בהתקרב אליו במקום המצטרך, הבן הדבר:

י׳כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם (שמות ל יב). נחסר מרכא משרת לזרקא. הוא לדעתי נרמז גם בגלות החל הזה כשקורין פרשת שקלים, משה רבינו עומד וזוקף את ראשם (תנחומא תשא סי' ג'). הנה בתוכחה הוא והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם (ויקרא כו לו), הנה המרכא רמוז על המורך והוא סמוך לזרקא, היינו כשנזרקו ישראל בארצות אויביהם, אז ישאו ראש כמו מראש ויהיו לסגול"ה:

י״אויחל משה את פני י"י אלקי"ו (שמות לב יא). לא אמר אלקי"ם. כי הנה אמרו רז"ל (שמו"ר פמ"ג ה') שאמר משה להש"י הלא אמרת בלשון יחיד אנכי י"י אלקיך (שמות כ ב), לי לבדי אמרת. וזה נרמז בכאן באומר י"י אלקי"ו, שאמר שאליו לבדו היה המכוון להקראות אלקיו. ויש לרמוז במה שאמר "פני "י"י "אלקיו, שרצה להפוך מדת הדין לרחמים. והנה הש"י אמר ויחר אפ"י (שמות לב י), עשה מתיבת אפ"י ר"ת "פני "י"י "אלקיו. ולזה אמר למה י"י יחרה אפ"ך:

י״בוירצה עוד באומרו אלקי"ו (שמות לב יא). כי הנה הש"י אמר כי שחת עמ"ך (שמות לב ז) דייקא (היינו הערב רב שקבלת), ולזה ויחל משה את פני י"י אלקי"ו, ר"ל הנה הש"י הוא לי לאלקים, ומה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח ע"ב), ואם כן לו יהיה שהם עמו של משה, עם כל זה נקראים עמו ית'. וז"ש למה י"י יחרה אפך בעמ"ך:

י״גלמה י"י יחרה אפך וכו' (שמות לב יא). לפי פשוטו הוא מן התימה על תמיהתו שאמר בלשון תמיה למ"ה יחרה אפך, הלא למראה עיניו את אשר עשו לא טוב בעיני י"י עד שהמלך במסיבו וכו', והיה לו להתפלל סתם רבש"ע הגם שעוו ופשעו, סלח ומחל כי טוב וסלח אתה. ונ"ל דהכי קאמר כי מקודם נאמר (שמות לב ז) וידבר י"י אל משה לך ר"ד וכו', (שמות לב ט) ויאמר י"י כו' ראיתי כו', הכל בשם הויה דנראה מזה שח"ו הסכים גם מדת הרחמים לזה, (ובאמת זה היה דוקא במדת הרחמים בכדי שיתאמץ משה בתפלה עבורם, ואם כן היה הפלגת הדבור כזה לגודל רחמנות ית', ואמר (שמות לב י) הניחה לי לרמוז לו התפלה). וז"ש ויחל משה את פני י"י אלקיו מדת הרחמים ומדת הדין, ואמר למה י"י יחרה אפך, למה תהיה כזאת, לו יהיה שמדת הדין כן דרכו לענוש לחייבים, עם כל זה למה שם הויה מדת הרחמים יחרה אפך, הלא מדתך להעביר קצפך ולרחם על בריותיך, ובשביל זה קדמת מדת הרחמים למדת הדין במעשה בראשית (ב"ר פי"ב ט"ו). וזה שסיים (שמות לב יד) וינחם י"י וכו' אשר דיבר וכו', שלא היתה כוונת הדבור ברחמים, רק כדי לעורר את משה בתפלה כנ"ל:

י״דויאמר עוד למה י"י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וכו' (שמות לב יא). ר"ל אין מן התימה על עם כזו שלא ישאר להם שום שורש פורה ראש ולענה מהטומאה שהיו משוקעים בה, על כן למה יחרה אפך וכו':

ט״וויפן וירד כו' (שמות לב טו). תיבת "ויפן הוא מיותר לכאורה. אך משמיענו שלא רצה משה למוט ולזוז עד שמעו מאת הש"י שכבר ניחם על וכו'. וירצה עוד "ויפן. להורות אהבת משה לישראל והשתדלותו להשיבם בתשובה, שהשתעשע מזיו השכינה בהיותו בהר, עם כל זה לא חש על עצמו ותיכף פנה להשיבם בתשובה. או יאמר "ויפן קאי על הש"י, כביכול פנה הש"י ממנו, וקאי על י"י הנאמר בפסוק הקודם (שמות לב יד) להורות רחמנותו ית' שכביכול פנה מאתו, בכדי שיבין משה ויתעורר כרגע לרדת להחזירם בתשובה ולא יתמהמה. ובזה יצדק שלא אמר ויפן משה וירד וכו', רק אמר ויפן סתם, דקאי עליו ית' ואחר כך וירד משה וכו', והבן:

ט״זויהי כאשר קרב אל המחנה וירא וכו' (שמות לב יט). שכבר ידע הענין ממאמרו ית' ובודאי לא נסתפק, אך אינו דומה שמיעה לראיה:

י״זויעמד משה כו' ויאמר מי לי"י אלי (שמות לב כו). לא אמר יבוא אלי בציווי. רק נראה דאמר זה בדרך הכתוב מי אשר עדיין הוא בשליחותו לי"י, יהיה יכולת בידו לגשת אלי, אזי ויאספו וכו':

י״חויאמר להם כה אמר "יי "אלקי "ישראל (שמות לב כז). אמר "אלקי ישראל. שלא יתגאו בני לוי שהם גדולים במעלה מישראל להיות שהם לא חטאו, לזה אמר להם שידעו שאלקי כל ישראל הוא, ולא יתגאו עליהם כי לא מאסם ולא געלם ח"ו ויחוסו על כבודם:

י״טויאמר עוד כה אמר י"י אלקי ישראל (שמות לב כז). ולא מצינו שאמר כן השי"ת, ועיין בתנדב"א (רבה פ"ד) שאמר מעיד אני עלי שמים וארץ שמעולם לא אמר זה הש"י, רק אמר משה אם יש דין למטה אין דין למעלה. והנה אף על פי כן לא ידעתי האיך יצדק לומר כה אמר י"י כו', (הגם שיש מקום אתי בעזה"י לפרש דברי המאמר באופן אחר אין כאן מקומו). ויראה לי דהנה הש"י אמר מתחילה (שמות לב ז) לך רד כי שחת "עמך, קראם עמו של משה, ומשה השיב למה י"י יחרה אפך "בעמך (שמות לב יא), הלא עמך הם, אז וינחם י"י על הרעה (שמות לב יד), ר"ל שניחם על הדבור שקראם עמו של משה, ניחם על זה, רק שב מדיבורו לעשות אותם "לעמו כמאז ומקדם. וז"ש משה שצריך אני לטהרם ככסף מזוקק, והכוונה לפי זה בכאן כה אמר י"י, כך אמר לי י"י, שהוא עדיין אלקי ישראל, על כן שימו כו':

כ׳ויעשו בני לוי כדבר משה (שמות לב כח). בשבחם סיפר הכתוב שלא רצו להתרברב ח"ו על ישראל, ואדרבה נפשם עגמה לצרת ישראל, אך הוכרחו לעשות כדבר משה, שידעו כי רוח י"י נוססה בו והכל לטובת ישראל:

כ״אביום ההוא (שמות לב כח). בשבחם של ישראל סיפר הכתוב שביום אחד נפלו כל אלה, להיות שלא עמדו ישראל להלחם נגד בני לוי, ואדרבה מסרו נפשם בהבינם המעל אשר מעלו בי"י, על כן נפלו כל אלה ביום אחד, כי אין עומד נגד בני לוי:

כ״במלאו ידכם (שמות לב כט). כבר דברנו כמה פעמים בסוד י"ד מלא, שהוא בגימטריא ב' פעמים "ברכה ואין כאן מקומו. וזהו ולתת עליכם היום ברכה:

כ״ג"ואדעך (שמות לג יג). לית. כי לא קם נביא עוד כמשה אשר "ידעו י"י וכו' (דברים לד י):

כ״דויאמר י"י אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל (שמות לד כז). יש להתבונן מהו כתב לך, וכי למשה לבדו נכתבה התורה. וגם הנתינת טעם כי על פי וכו', וסיים "ואת "ישראל, ומתחילה בכתיבה רק לו לבדו. והנראה כל תורה שבעל פה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, רמוזה הכל בתורה שבכתב על ידי חסירות ויתרות, והתגין והעקומות, ולפופות וכתרים, וקרי וכתיב, וגימטריאות וחשבונות, וראשי תיבות וסופי תיבות, וכיוצא הכל כנודע. והנה למשה נגלה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ונגלה לו רמיזתם בתורה היכן הוא, אבל משה לא למד כל זה לישראל, רק התורה בכללה ועיקרי הדינים וההלכות, אבל הרמיזות מדקדוקי המצוה היכן הם נלמדים מהתורה, זה לא למד להם, כי זה שייך לשורשי הנשמות שבכל דור, שכל אחד יוציא מן הכח אל הפועל מהתורה מיץ חלב וחמאה השייך לשורש נשמתו, ועיין כל זה בחסד לאברהם. על פי זה תבין שאמר הש"י כתב "לך דייקא את הדברים האלה, שאתה מבין במכתב כל שינויי המכתב והאותיות רמיזתם וסודם, אבל לא תלמד זה לישראל כעת היכן רמוזים כל דיקדוקי המצות שבתורה שבעל פה בתורה שבכתב, כי על פי הדברים האלה (שהם בעל פה) כרתי אתך ברית ואת ישראל, לכולם שייכת התורה שבעל פה לחדש בכל דור, ואתה תתלבש עצמך בכל תלמיד ותיק שעתיד לחדש תורה שבעל פה על ידי התורה שבכתב בכל דור. וזהו כרתי "אתך וכו' ואת ישראל, על כן אין הזמן גרמא כעת לחדש כל הרמיזות והסודות, והבן מאוד:

כ״ה"והנחם (שמות לב יב). תרין. דין. ואידך בתפלה למשה והנחם על עבדיך (תהלים צ יג). להורות שאמר והנחם על "עבדיך, כי ישראל "עבדיך הם ולא חטאו, רק הערב רב:

כ״וויחל משה את פני י"י אלקיו (שמות לב יא). אמר "אלקיו. ר"ל אותו השם הויה שהוא "אלקיו, היינו הויה שבדעת זעיר אנפין, שהוא סוד שם המפורש הנזכר בכל מקום כמבואר בעץ חיים שער השמות פרק ב', היינו היו"ד בחולם, הה"א בצירי, הוא"ו בקמץ, הה"א בצירי:

כ״זוישב משה אל י"י וכו' (שמות לב לא), ועתה אם תשא חטאתם ואם אין וכו' (שמות לב לב). הנה לא פירש מה יהיה אם ישא החטא. ובעלי הפשט פירשוהו במקרא קצר, ודרכינו בזה וכיוצא שלא נחסר. והנראה דהנה וישב משה אל י"י וכו', תיבת "משה מיותר דעליו קאי. והנראה בזה דהנה שם משה מרומז לפלאות, כמבואר בזהר (ח"ג רכ"ג ע"א). והנה אמר וישב "משה, במציאת שמו הרמוז למקור נשמתו אל י"י ויאמר וכו' ועתה, ר"ל מה שבאתי בשמי במקור נשמתי ואני עדיין במציאות, הוא רק אם תשא חטאתם, ואם אין וכו'.

כ״חויש לפרש עוד על פי מה מה שאמרו רז"ל (ע"ז ד' ע"ב) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה רק להורות תשובה לרבים, אם כן על ידי אותו מעשה נעשה פתח התשובה. והנה אמרו רז"ל (ב"ר פכ"א ו') בפסוק (בראשית ג כב) ועתה פן ישלח ידו וכו', אין "ועתה אלא פתח התשובה, ועיין שם. והדברים מובנים (והשאר נמחק ונשאר רישומו של ב' תיבות י' פעמים אהיה), זה שאמר משה ועתה, היינו יהיה פתח לתשובה אם תשא חטאתם, והבן:

כ״ט"בשש משה (שמות לב א). תרין. דין. ואידך בשש רכבו דסיסרא (שופטים ה כח) , מה התם בעד החלון נשקפה בכשפים עיין בעשרה מאמרות, אף כאן עשו הערב רב בכשפים, וכל בני ישראל נקיים לפני י"י:

ל׳אך את שבתותי תשמרו וכו' לדעת כי אני י"י מקדשכם (שמות לא יג). להבין הענין שביתת שבת למלאכת המשכן. והנה רז"ל (מכילתא) דרשו שלא תדחה שבת. ויש להבונן מהיכי תיתי תדחי כיון שאין לימוד שתדחה, והרי בקרבנות ומילה צריכין לימוד על זה. ונ"ל דהנה ידוע דבדור המדבר לא היה הזיווג העליון לזעיר ונוקב' רק בחינת יעקב, ודור המדבר רק בשבתות וימים טובים היה זיווג זעיר ונוקב'. והנה במעשה מלאכת המשכן בעשייתם המלאכה גרמו הזיווג הזה לשריא שמשא בסיהרא, עיין כל זה בזהר ריש פרשת תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב), ומה שפירש על זה הרמ"ז. והנה לפי זה היה מקום לומר כיון שמלאכת המשכן פועל פעולת השבת תדחה שבת, וזה שאמר הש"י אך את שבתותי תשמרו, שגם למלאכת המשכן לא תדחה שבת, ואמר הטעם כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני י"י מקדשכם, כי שבת ניתנה במתנה לישראל ואפילו בזולת מעשיהם והכנתם מתקדשים בקדושה, מה שאין כן מועדי י"י מקראי קודש ישראל מקדשי להו, הבן. ואף על פי כן כיון שגם המועדים נקראים "שבת, לא נדחו במלאכת המשכן. ואפשר לומר שלא התחילו במלאכה עד אחר סוכות, ואם כן לא היו כלל מועדים בשעת מלאכה, והוא הנכון:

ל״אועשית אותה קטרת רקח מעשה רוקח (שמות ל לה). תרין מלאים ו', דין. ואידך זבובי וכו' יבאיש יביע שמן "רוקח (קהלת י א). ו' הוא אות חיים, כנודע מפסוק (בראשית ד טו) וישם י"י לקין אות (עיין תיקו"ז סט קי"ח ע"ב), והנה כיון שניתן רשות וכו' אינו מבחין וכו' (ב"ק ס' ע"א). וז"ש זבובי וכו' יבאיש יביע (אפילו) "שמן "רוקח, (הצדיקים נקראים שמן החכמה מצויה בהם, על כן מלא ו' אות חיים החכמה תחיה (קהלת ז יב), אף על פי כן כיון שניתן רשות וכו', והסגולה להעציר ועשית אתה קטרת רקח מעשה "רוקח):

ל״בסרו מהר (שמות לב ח). תרין פסוקים רישיהון סמ"ך בתורה. דין. ואידך "סלח נא וכו' (במדבר יד יט). הסמך אין לה קצה וגבול כי היא סגלגלת, לומר לך עם היות ח"ו אין קץ לעונות, עם כל זה אין קץ לסליחה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א):

ל״גהניחה לי (שמות לב י). תרין. דין. ואידך בשמשון הניחה לי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז כו). נרמז למשה גם כן להמיש את העמודים אשר וכו', היינו להזכיר זכות אבות:

ל״דענות אנכי שומע (שמות לב יח). עיין פירוש רש"י המענין את נפש וכו', נלמד ממסורה "ענות אדם נפשו (ישעיה נח ה):

ל״הוהביטו אחרי משה (שמות לג ח). תרין. דין ואידך והביטו את אשר דקרו (זכריה יב י), מה בכאן אית דרשו ליה לשבח, ואית דדרשו וכו' (קידושין ל"ג ע"ב) , ותרווייהו קשוט דהערב רב לא האמינו ואמרו מה שאמרו, כמו כן התם במשיח בן יוסף, ישראל הצדיקים יביטו ויאמרו כי הם גרמו, וישובו אל י"י ויאמינו בו, והערב רב יתחברו עם גיא המון גוג ויהיו לחרפות עמהם: