אהבת חסד, חלק שני י׳Ahavat Chesed, Part II 10
א׳בו יבאר מדה הגרועה של כילי וצר עין
ובדרך כלל, איש צר עין הוא בורח ממדת הרחמים לגמרי, וכל כחו הוא רק להרבות נכסיו לעצמו, ולא ישאיל כלי לשום אדם, וכל שכן מעות, אם לא שיהיה לו מזה טובה. ופעמים שמפני גדל מדת כילותו ותשוקתו לממון, לא יקפיד כלל בטובה הבאה לו על ידי הלואת מעותיו, אפילו אם יש בזה אסור רבית. ועל איש כזה אמר הכתוב (משלי כ"ח כ"ב): "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו". ואיתא בתנחומא ריש פרשת בהר: "נבהל להון וגו'" - זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר, ומארה נתנה בנכסיו, שנאמר: "ולא ידע כי חסר יבאנו". וכבר כתב החנוך בספרו (מצוה ת"פ), כי מדת הכילות היא מחצה של ברזל בינו ובין הברכה. גם מסיר מעל עצמו רחמי שמים, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"א:) על הפסוק (דברים י"ג י"ח): "ונתן לך רחמים ורחמך" - כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים.
ובדרך כלל, איש צר עין הוא בורח ממדת הרחמים לגמרי, וכל כחו הוא רק להרבות נכסיו לעצמו, ולא ישאיל כלי לשום אדם, וכל שכן מעות, אם לא שיהיה לו מזה טובה. ופעמים שמפני גדל מדת כילותו ותשוקתו לממון, לא יקפיד כלל בטובה הבאה לו על ידי הלואת מעותיו, אפילו אם יש בזה אסור רבית. ועל איש כזה אמר הכתוב (משלי כ"ח כ"ב): "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו". ואיתא בתנחומא ריש פרשת בהר: "נבהל להון וגו'" - זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר, ומארה נתנה בנכסיו, שנאמר: "ולא ידע כי חסר יבאנו". וכבר כתב החנוך בספרו (מצוה ת"פ), כי מדת הכילות היא מחצה של ברזל בינו ובין הברכה. גם מסיר מעל עצמו רחמי שמים, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"א:) על הפסוק (דברים י"ג י"ח): "ונתן לך רחמים ורחמך" - כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים.
1
ב׳גם אמרו חז"ל (ערכין ט"ז.), דעל שבעה דברים נגעים באין, ואחד מהן הוא על צרות העין [שעינו צרה באחרים, ואינו מהנה שכניו מכליו על ידי שאלה. רש"י], דכתיב (ויקרא י"ד ל"ה): "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית". ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיחד ביתו לו [הינו, שאינו מהנה לאחרים משלו. רש"י]. וידוע דעל ידי הנגעים הכרח הבית לבסוף לירד לכליון, וכמו שכתוב (שם מ"ד): "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וכו'". ואם כן בימינו, אף שהשם יתברך בחסדו אינו רוצה לשלח נגעים על הבתים, אבל מכל מקום, מארה נשתלח בנכסיו, ויורדין לכליון על ידי זה, וכמו שנאמר במדרש שהבאתי למעלה. והטעם דהוא מדה במדה, דלפי שהוא צר עין, ואינו רוצה לעשות שום חסד ורחמים עם חברו לההנותו משלו, גם על נכסיו שורה כח הדין הגמור בלי שום חסד כלל, וממילא מכרח להיות ביתו חרב על ידי זה, כידוע, דעל מדת הדין לבדו אין העולם יכול להתקים. ואיתא בפסיקתא (רבתי דרב כהנא פרשה כ"ו): מעשה באחד, שהיו לו נכסים הרבה, והיתה נפשו רעה, ולא נתן צדקה מימיו. פעם אחת נשתטה ונטל אש והצית בבתים שלו; ונטל כספו וזהבו והשליכו לים; נטל קרדם ושבר את החביות של משקים שהיו לו. מי גרם לו כל זאת? על ידי שלא כבד את ה', עד שהונך עליו. וכהנה וכהנה נסבב סבות להאיש הכילי וצר עין, עבור שלא רצה לגמל חסד וצדקה בממונו.
2
ג׳ואיתא בילקוט ראה (והעתקנוהו למעלה בהקדמה): הוי זהיר, שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים, מקיש לעבודה זרה, ופורק מלכות שמים מעליו, שנאמר (דברים ט"ו ט'): "בליעל" - בלי על. ובאורו, שכילי - כל בטחונו הוא רק על ממונו ולא על ה'. והתורה הזהירה ברמז על זה ואמרה (שמות כ' כ'): "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".
3
ד׳וגם זה גופא - שאיננו חומל ומרחם על איש צר ומצוק בעת עניו - הוא עון פלילי. ראה מה שכתוב בהדיא בשמואל ב' (י"ב ג' י'), כשבא נתן לדוד ואמר לו, איך שלרש היה רק כבשה אחת קטנה. ובגדל עניותו גדל אותה; מפתו אכלה, ומכוסו שתתה, ובא אחד וגזל ממנו ושחטה. ופסק דוד ואמר (שמואל ב', י"ב ה'-ו'): "חי ה' כי בן מות הוא האיש העשה זאת וגו', ועל אשר לא חמל". המתבונן שם בקרא יראה, דעקר הענש שענשו למיתה, הוא על אשר לא חמל על העני [דעל עצם הגזלה כבר קנסו שישלם ארבעתים, עין שם]. [הג"ה. ועד כמה אנו צריכים להתבונן תמיד במקרא הזה, כי מעשים כאלו של מניעת החמלה מצוי, בעונותינו הרבים, בכמה אלפי ענינים, ומקרא זה נוקב ויורד עד התהום].
4
ה׳ופעמים יזדמן, שמי שהוא כילי וצר עין, לבד שהוא בעצמו אינו רוצה לחמל ולחוס על האיש הנעלב, הוא מסבב גם כן שחבריו לא יעשו טובה עם הנעלב הזה, כדי שלא יהיה לו לחרפה, ושונא ומגנה כל מי שיעשה בהפכו. ומקים עליו מה שאמור באבות (ה' י"ג): לא יתן ולא יתנו אחרים - רשע. ולפעמים מתגבר עליו מדת הכילות כל כך, עד שעינו צרה אפילו להנות לעצמו מנכסיו. ועל איש כזה אמר הכתוב בקהלת (ה' י"ב): "יש רעה חולה וגו'; (שם ו' ב') איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו וגו'". ועל איש כזה - שורה עליו כח מסטרא אחרא, כדאיתא בזהר הקדוש פרשה בשלח (ס"ה א'): ר' אבא פתח ואמר וכו':
5
ו׳'יש רעה חולה". וכי יש רעה דהיא חולה, ויש רעה דלאו היא חולה? אלא ודאי יש רעה חולה, דתנינן: מסטרא דשמאלא נפקא כמה גרדיני נימוסין דבקען באוירא (ששנינו: מצד השמאל יוצאים כמה כחות הנהגת הדין שבוקעים באויר), וכד בעין למפק, אזלין ואשתאבין בנוקבא דתהומא רבא (וכשהם רוצים לצאת, הולכים ונשאבים בנקב התהום הגדול (ששם מקומם)), לבתר נפקין ומתחברין כחדא ובקעין אוירין ושאטין בעלמא ומתקרבין לגביהו דבני נשא וכל חד אקרי רעה, כמה דאת אמר (אחרי כן יוצאים ומתחברים כאחד, ובוקעים אוירים, ומשוטטים בעולם, ומתקרבים אצל בני האדם, וכל אחד נקרא רעה כמו שאתה אומר) (תהלים צ"א י,): "לא תאנה אליך רעה". מאי "לא תאנה"? בגין דאתיא בתסקופא [הינו, בעלילות דברים] על בני נשא. חולה, אמאי היא חולה? כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממונהון (מפני שהיא באה בעלילה על בני האדם. חולה, למה היא (נקראת) חולה? כאשר שורה זאת על בני אדם, היא עושה אותם קמצנים מממונם). אתין גבאי צדקה גבה, היא מחאת בידה. אמרה לה: לא תפוק מדידך. אתין מסכני, היא מחאת בידה. אתי הוא למיכל מממונה, מחאת בידה בגין לנטרא לה לאחרא (באים גבאי צדקה אצלו, היא מוחה בידו, אומרת לו: לא תוציא משלך. באים עניים, היא מוחה בידו. בא לאכל מממונו, היא מוחה בידו בעבור לשמר אותו לאחרים). ומן יומא דשריא עלה דבר נש הוא חולה כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי. ועל דא היא רעה חולה. ושלמה מלכא צוח בחכמתא (ומן היום שהיא שורה על בן האדם, הוא חולה כחולה הזה, שאינו אוכל, ואינו שותה, ועל זה היא רעה חולה. ושלמה המלך צעק בחכמה) ואמר (קהלת ו' ב'): "איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו וכו'"; דבגין דהוא הימנה לההיא רעה ואחדי בה דשא בריך הוא לא שלטה עלה לאתבראה תחותה על דהוא אתרעי ואחדי בה [הינו, דבשביל דבתחלה כשבאה אליו הרעה בעלילות דברים לפתותו שיהיה רע לחברו, ולא ייטיב עמו, הוטב אליו הדבר ואחז בדרך זו וקבלו, על כן אין הקדוש ברוך הוא משליטו אחר כך על הכח ההוא לשברו]. וכל אורחה כשכיב מרע דלא אכיל ולא שתי ולא קריב לממונה ולא אפיק מנה ונטיר לה, עד דהוא יפוק מעלמא (כי מפני שהאמינה לאותה רעה ואחז בה, הקדוש ברוך הוא אינו משליטו עליה לשברה תחתיו, מפני שהוא התרצה ואחז בה. וכל דרכו (התנהגותו) כחולה שאינו אוכל, ואינו שותה, ואינו קרב לממונו, ואינו מוציא ממנו ושומר אותו עד שיצא מן העולם), ומיתי אחרא ויטל לה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צוח ואמר (ומביא אחר ויקח אותו שהוא בעליו, ושלמה המלך צעק ואמר) (שם ה' י"ב): "עשר שמור לבעליו לרעתו". מאן בעליו? דא אחרא דירית לה (מי הוא בעליו? זה האחר שיורש אותו). ולמה זכי האי אחרא למהוי בעליו דההיא עותרא? בגין דהאי הימין להאי רעה ואתרעי בה, בגין כך האי אחרא, דלא אתדבק בההיא רעה, זכי למהוי בעליו דההיא עותרא, הדא הוא דכתיב (ומדוע זוכה זה האחר להיות בעליו של העשר ההוא? מפני שהעשר ההוא שזה האמין לזאת הרעה והתרצה בה, מפני כן, זה האחר שלא התדבק ברעה ההיא זוכה להיות בעליו של העשר ההוא, זה מה שכתוב): "לרעתו" וכו',
6
ז׳עין שם. *גם כתבו בספרים הקדושים, שישים האדם לב, אם לאחר פטירתו יתנו לו למעלה בידו ספר תורה כנהוג, ששואלין לו לאדם על כל מצוה בפרט, ובודאי יבוא לידי שאלה גם על מצוה גדולה זו, הינו (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו". אם קימה כדין, מה ישיב ואז יזכירוהו ויאמרו לו הבית דין של מעלה, וספר הזכרונות פתוח, זכר נא באותו זמן, באותו יום לחדש ההוא ישבת בביתך על כסא כבודך בשמחה, ואז בא בלילה אותו עני אליך, שהיה מתחלה בעל הבית, בבקשות ותחנונים שתלוה לו על משכון. והשבות לו ברגע: אי אפשי להלות לך. והלך בפחי נפש מאתך, ולא שמת אל לבך, שהוא היה מתיעץ עם אשתו בזה כמה ימים, אם ילך או לאו, כי מסוה הבושה מאד על פניו; והיה מתביש לילך ביום, ובא בלילה. גם חשב איזה משכון יתן, שיכשר לפניך; גם היה מכון השעות, שיהא שעת הכשר, שיבוא אליך בעתות הפנאי. ואתה בלי שהוי ובלי ישוב הדעת ברגע דחית אותו בשתי ידים לומר, אי אפשר למלאות משאלותיך. ואז נשבר לבו בקרבו כחרס הנשבר, ושב לביתו בבשת וכלמה. והנה קדם שחזר לביתו, היו מצפים עליו בניו ובני ביתו, מתי יבוא אבינו לנו, אולי יהיה לנו עוד שום תקוה. אבל כשבא בידים ריקניות מאתך, ישבו כלם לבכות ואמרו: מה יהיה אחריתנו מה יהיה סופנו הלא נגוע ברעב כלנו. ועל ידי בכיתם שעלתה אז למרום, נתגבר אז כח הדין על העולם מאד. וסוף דבר היה, שעל ידי זה שלא היה לו במה להחיות אנשי ביתו, החלש כחם מדי יום ביום ברעב, עד שהחלשים שבהם נעשו חולים על ידי זה, ויתר בני ביתו נעשו נודדים ללחם, ונתמוטט ביתו לגמרי. ועתה עמד בדין, והכר מעשיך, וראה מה גרמת במעוט חמלתך על האנשים העלובים ומרי נפש; כמה צער צערת למעלה את השם יתברך בזה, בעת שעלתה בכיתם למרום, וכמה נתגבר אז כח הדין על ידך, וכמה גזרות נסבב אז על ידי זה. וכשם שלא חמלת על העני, כך אין לחמל עליך. ונגזר דינו וענשו לפי ערך הסבות שנסבב אז על ידי מעוט חמלתו. ואיתא בויקרא רבה (פרשה ל"ד ט'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (תהלים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, פורע ממך, דכתיב (שם): "להושיע משפטי נפשו". ועל כן ישכיל האדם להתבונן תמיד על צרת הדל, ויקים עליו מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"'.. על כן יתרחק האדם ממדת צר עין, וירגיל עצמו בכל ימיו להיות איש טוב ומיטיב לזולתו, ולא יפגם במדת החמלה, כדי שיחמלו גם עליו וייטיבו עמו, כמה דאת אמר (תהלים קכ"ה ד'): "היטיבה ה' לטובים וגו'". ויתבונן תמיד, שהמעות שנתן לו השם יתברך, לא בשבילו לבדו נתן לו, אלא שיעשה גם כן צדקה וחסד בממונו, וכמו שנביא לקמן מכתובים ומאמרי חז"ל, ואז טוב לו בזה ובבא.
7
