אהבת חסד, חלק שני י״אAhavat Chesed, Part II 11
א׳בו יבאר בטול טענת העצלות, ועוד כמה עניני זריזות לעבודת השם יתברך
ויש אנשים שסבת מניעתם ממצות גמילות חסדים, איננו מפני שחס על ממון שלו [כחמשים רובלי כסף או מאה, כל אחד לפי ערכו], שיהיו בטלות, ולא יעשו רוח, רק שהוא עצל בדבר לטרח ולהלות ולחזר ולתבע, עד שיבוא לידי פרעון. ובאמת כשנתבונן בזה, היא הסבה הגדולה שבכל הסבות, המונע את האדם מעבודת השם יתברך, ועל ידה נשאר האדם ערם מתורה ומצות ומתשובה. כי מטבע העצל לדחות כל דבר ודבר *הג"ה. ונראה לי, שזהו כונת המדרש רבה בראשית פרשה כ"א ו': אין "ועתה" אלא תשובה, שנאמר (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו"'. ולכאורה היכן רמוז תשובה בתבת "ועתה" ובתבת "ליראה את ה"' נוכל לומר, שרמוז תשובה, אבל לא בתבת "ועתה". ונוכל לומר, דהכונה הוא זהו מה שכתבנו, דעקר כח היצר, שהוא מטעה להאדם לאמר: היום אין לך פנאי ללמד ולעסק במצות ולהתבונן בנפשך, איך לקים את התורה, למחר וליומא אחרא תעשה כל זה, שאז תהיה פנוי מטרדותיך. וכן כשיבוא מחר, מדחה אותו על מחר, וכן הולך כל ימיו ברעיון זה. וזהו מה שכתוב במשלי (ג' כ"ח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך". "רעך" מרמז על יצר טוב, שהוא רע אמתי של האדם; והיצר הרע מדחה אותו תמיד על מחר. וזהו גם כן שרמזה התורה בפרשת תבוא, שכתוב (דברים כ"ו ט"ז): "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". וכן אמרו חז"ל (שבת קנ"ג.): ישוב היום, שמא ימות למחר וכו'. למחר וליומא אחרא. וכבר אמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ד ל"א): "על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה". ~(*) ואמרו חז"ל (ברכות ל"ב:): ארבעה דברים צריכין חזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ. הרי שמעשים טובים גם כן צריכין חזוק להרגיל את נפשו בהן תמיד. ואם מרפה עצמו, חס ושלום, אמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) בשם שמואל, שאין בו כח לעמד ביום צרה [הינו, בעת שנתגבר איזה כח הדין על האדם], שנאמר (משלי כ"ד י'): "התרפית ביום צרה צר כחך"; ואמר הכתוב (שם ב' ד' ה'): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה; אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". ועל כן צריך האדם להתנהג בעניני התורה והמצוה כמו בעניני העסק, כשמחזיק חנות וכיוצא, אינו מתעצל לישב אף בקר ולשקל לאחד, וכן לחזר ולשקל לשני, וכן לשלישי, אף שמכל אחד ואחד לא נשאר לו רוח, כי אם מעט מן המעט; ויושב ומצפה, מתי יבואו אצלו סוחרים; וכשבאים, מרב השמחה אינו מרגיש הקר. והכל מטעם שהוא חושב שזהו סבה לחייו, אף שהוא רק חיי שעה לבד. על אחת כמה וכמה בעניני התורה והמצוה, שהוא חיי עולם, כמה צריך האדם להיות זריז לרדף אחריהן ולהשיגן. וכמו שכתוב (הושע ו' ג'): "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", ולא יכבד עליו הטרחה בזה. על כן, אף אם יקרה שהלוה מעצמו אינו משיב הגמילות חסד, וצריך להזכירו פעם ושתים, אף על פי כן אין להתרפות מחמת זה ממצות גמילות חסדים. דמיא דחנוני בחנותו, דכי בשביל שיש לו טרחה לתבע חובותיו, לא יחזיק חנותו? עוד ידוע הוא, שאין מסחר בלי הקפות, ואין מסחר בלי טרחה, ואין מסחר בלי הפסד לפרקים גם כן. מה תאמר, החנוני משתכר מזה? הוא משתכר מזה חיי הזמן, ואתה אחי משתכר מזה חיי הנצח, להיות עבור זה נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. גם הוא על ידי הטרחה, שהוא מטריח לגבות חובותיו, אף אם היה לו טרחה רבה בזה, לא נתוסף לו התשלומין מאומה על ידי זה. אבל בעניננו, כל מה שיש לו יותר טרחה על ידי מצות השם יתברך, יתוסף על המצוה יותר ויותר, כידוע, שלפום צערא אגרא. גם גביה זו היא סבה, שיכול עוד לחזר ולהלות פעם שניה.
ויש אנשים שסבת מניעתם ממצות גמילות חסדים, איננו מפני שחס על ממון שלו [כחמשים רובלי כסף או מאה, כל אחד לפי ערכו], שיהיו בטלות, ולא יעשו רוח, רק שהוא עצל בדבר לטרח ולהלות ולחזר ולתבע, עד שיבוא לידי פרעון. ובאמת כשנתבונן בזה, היא הסבה הגדולה שבכל הסבות, המונע את האדם מעבודת השם יתברך, ועל ידה נשאר האדם ערם מתורה ומצות ומתשובה. כי מטבע העצל לדחות כל דבר ודבר *הג"ה. ונראה לי, שזהו כונת המדרש רבה בראשית פרשה כ"א ו': אין "ועתה" אלא תשובה, שנאמר (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו"'. ולכאורה היכן רמוז תשובה בתבת "ועתה" ובתבת "ליראה את ה"' נוכל לומר, שרמוז תשובה, אבל לא בתבת "ועתה". ונוכל לומר, דהכונה הוא זהו מה שכתבנו, דעקר כח היצר, שהוא מטעה להאדם לאמר: היום אין לך פנאי ללמד ולעסק במצות ולהתבונן בנפשך, איך לקים את התורה, למחר וליומא אחרא תעשה כל זה, שאז תהיה פנוי מטרדותיך. וכן כשיבוא מחר, מדחה אותו על מחר, וכן הולך כל ימיו ברעיון זה. וזהו מה שכתוב במשלי (ג' כ"ח): "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך". "רעך" מרמז על יצר טוב, שהוא רע אמתי של האדם; והיצר הרע מדחה אותו תמיד על מחר. וזהו גם כן שרמזה התורה בפרשת תבוא, שכתוב (דברים כ"ו ט"ז): "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". וכן אמרו חז"ל (שבת קנ"ג.): ישוב היום, שמא ימות למחר וכו'. למחר וליומא אחרא. וכבר אמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ד ל"א): "על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה". ~(*) ואמרו חז"ל (ברכות ל"ב:): ארבעה דברים צריכין חזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ. הרי שמעשים טובים גם כן צריכין חזוק להרגיל את נפשו בהן תמיד. ואם מרפה עצמו, חס ושלום, אמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) בשם שמואל, שאין בו כח לעמד ביום צרה [הינו, בעת שנתגבר איזה כח הדין על האדם], שנאמר (משלי כ"ד י'): "התרפית ביום צרה צר כחך"; ואמר הכתוב (שם ב' ד' ה'): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה; אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". ועל כן צריך האדם להתנהג בעניני התורה והמצוה כמו בעניני העסק, כשמחזיק חנות וכיוצא, אינו מתעצל לישב אף בקר ולשקל לאחד, וכן לחזר ולשקל לשני, וכן לשלישי, אף שמכל אחד ואחד לא נשאר לו רוח, כי אם מעט מן המעט; ויושב ומצפה, מתי יבואו אצלו סוחרים; וכשבאים, מרב השמחה אינו מרגיש הקר. והכל מטעם שהוא חושב שזהו סבה לחייו, אף שהוא רק חיי שעה לבד. על אחת כמה וכמה בעניני התורה והמצוה, שהוא חיי עולם, כמה צריך האדם להיות זריז לרדף אחריהן ולהשיגן. וכמו שכתוב (הושע ו' ג'): "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", ולא יכבד עליו הטרחה בזה. על כן, אף אם יקרה שהלוה מעצמו אינו משיב הגמילות חסד, וצריך להזכירו פעם ושתים, אף על פי כן אין להתרפות מחמת זה ממצות גמילות חסדים. דמיא דחנוני בחנותו, דכי בשביל שיש לו טרחה לתבע חובותיו, לא יחזיק חנותו? עוד ידוע הוא, שאין מסחר בלי הקפות, ואין מסחר בלי טרחה, ואין מסחר בלי הפסד לפרקים גם כן. מה תאמר, החנוני משתכר מזה? הוא משתכר מזה חיי הזמן, ואתה אחי משתכר מזה חיי הנצח, להיות עבור זה נפשך צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. גם הוא על ידי הטרחה, שהוא מטריח לגבות חובותיו, אף אם היה לו טרחה רבה בזה, לא נתוסף לו התשלומין מאומה על ידי זה. אבל בעניננו, כל מה שיש לו יותר טרחה על ידי מצות השם יתברך, יתוסף על המצוה יותר ויותר, כידוע, שלפום צערא אגרא. גם גביה זו היא סבה, שיכול עוד לחזר ולהלות פעם שניה.
1
ב׳ושמעתי בשם גאון אחד שאמר, שהאדם צריך לשער בנפשו שלשה דברים: אחד, שאין לו אלא יום אחד לחיות; גם שאין לו אלא פרק משניות אחד, או דף גמרא אחד, מה שהוא עוסק בו עתה; גם שהוא ישראל אחד, שהקדוש ברוך הוא מצוהו על קיום התורה, ובו תלוי קיום העולם. כי על ידי זה שיחשב, שיש לו רק יום אחד לחיות, יעשה כל מה שבכחו בתשובה ומעשים טובים, ולא יניח הדבר עד למחר. גם ממה שיחשב, שאין לו אלא מעט ללמד, ממילא שוב לא יתעצל בזה, לאפוקי (להוציא - מעצת) מהיצר, שמרחיב הדבר בלבו, ואומר לו: כמה תהיה מכרח עוד לעמל משך זמן רב, עד שתגמר הסדר או המסכת, ועל ידי זה הוא מרפה ידו. גם ממה שיחשב, שעליו תלוי קיום העולם, יזדרז ביותר, לאפוקי מהיצר, שמטעהו ואומר לו: בודאי נמצא אנשים אחרים מקימי התורה כראוי, ויתקים העולם בשבילם. ובאמת, כבר אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.), שחיב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. וגם פעמים, שהעולם - חציו זכאי, וחציו חיב. וכשנתוסף חוטא אחד, הוא מכריע כל העולם לכף חובה על ידי זה. ולדעתי כל זה רמוז בתורה הקדושה בפרשת קריאת שמע (דברים ו' ה'): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו"'. והיאך תעשה עד שתגיע לזה "והיו הדברים האלה" (שם) - הינו, אותו המעט שהוא לומד עתה. "אשר אנכי מצוך" - הינו, שיחשב בלבו, שבעולם אין, רק הקדוש ברוך הוא והוא. "היום" הינו, שאין לו, רק יום זה לבדו. "על לבבך" הינו, השלשה דברים אלו יהיו לאדם על לבבו תמיד.
2
ג׳ועתה בכל זה נבאר היטב בעזרת ה' המדרש הנ"ל, דכונת הכתוב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל וגו"' הוא להזהיר להאדם, שלא ילך אחר טעות היצר, שמדחה לו הלמוד וההתבוננות בקיום התורה על זמן מחר. ולזה בא הכתוב ואמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; "ועתה" דיקא (דוקא). הינו, שבכל עת יחשב, מה השם יתברך שואל מאתו עתה. ובאמת הוא ענין נורא מאד, ושיך זה להאדם בכל ימי חייו. למשל: כשקם בבקר השכם, ומתישב בנפשו איך לעשות, אם לילך לבית המדרש להתפלל, או למלאכתו, שיך על זה מה שאמר הכתוב: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך"; בודאי שואל מעמו שילך להתפלל, ולא לעסוק בחפצו מקדם, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ד.). ואחר שהתפלל ומתישב בנפשו, מה לעשות עתה, אם ללמד או לילך לביתו, בודאי לכתחלה המצוה, שילמד תכף אחר התפלה, כמבאר בארח חיים סימן קנ"ה (סעיף א'), אם לא שהוא אדם חלוש. ואחר שלמד ודורש מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך מאתו, שילך לאכל לקים (דברים ד' ט"ו): "ונשמרתם מאד לנפשתיכם". ואחר שאכל, מצוה שילך לעסק קצת בדרך ארץ, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב:). ואחר שעסק, ושואל עתה מה לעשות עוד, בודאי עתה שואל השם יתברך שיחזר ללמודו, כיון שיש לו פנאי. כלל הדבר - ענין "ועתה" שיך להאדם בכל רגע מימי חייו, ולכל אחד כפי עניניו. וזהו שכתוב "שאל מעמך", הינו, שלזה שואל השם יתברך עתה מאתו, שילך ללמד תורה. ולזה שואל שילך לגמל חסד עם פלוני, כי נסבב לו עתה מצוה זו, ואי אפשר להתקים בלתו, וכן כהאי גונא בכמה ענינים. וכשילך באפן זה, יעבד להשם יתברך כל ימיו על פי התורה. וזהו שכתוב (משלי ו' כ"ב): "בהתהלכך תנחה אתך". וזה מעורר לאדם להתגבר על יצרו ולשוב לה'. וזהו כונת המדרש הנ"ל.
3
ד׳[וכל זה רמזה לנו התורה, דכתבה (שמות כ"ב כ"ה): "אם חבל תחבל שלמת רעך וגו'", אחר הכתוב (שם כ"ד) ד', אם כסף תלוה". ואיתא במכילתא (פרשת משפטים פרשה י"ט), דבזה למדה התורה דרך ארץ, שתלונו, ואחר כך תחבל אותו. (והינו, ברשות בית דין כדאיתא בבבא מציעא (דף קי"ג:), דשלא ברשות בית דין, עובר על מה דכתיב (דברים כ"ד י'): "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו", ואפילו בשוק אסור לחטף ממנו, כדאיתא בחשן משפט סימן צ"ז (סעיף ו'), עין שם). לאפוקי, דלא יטעה האדם לחשב: טוב יותר, שיהיו מעותי אבודים, ולא אצטרך שוב להטריח ולהלות. ולמדנו התורה דרך ארץ, שאדרבה, טוב יותר לתבע החוב עד שיבוא לידי פרעון, ואחר כך לחזר ולהלות].
4
ה׳הנה צירתי בזה הפרק רק איזה עניני עצלות, שהיצר הרע מפיל על האדם, ובאמת, יש עוד הרבה והרבה סבות כיוצא בזה, שמחמת זה האדם נעשה עצל למצוה זו. ואין לו, רק לקח עצה מזריזות העולם לעניניהן, וכן נעשה בעסקנו הנצחי. וכשירגיל האדם להתנהג ככה, יתקים בו מה שאמר הכתוב (משלי ב' ה'): "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא".
5
