אהבת חסד, חלק שני י״בAhavat Chesed, Part II 12
א׳בו יבאר, שהאדם צריך לרדף אחר מצוה זו בכל יום
והנה אחרי שבארנו בפרקים שעברו, את גדל ענינו של מדת החסד, שהיא מועלת לאדם להאריך ימיו וגם לכפר עונותיו, והיא עומדת לו להציל אותו מכל הפגעים, והוא חוסה בצל השם יתברך לבדו, ולא בצל כנפי הכרובים, ואוכל פרות המצוה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, וזוכה להיות לו בנים בעלי עשר בעלי חכמה וכו', גם הוא זוכה על ידה לעתיד לבוא בדין ושארי טובות נשגבות וכנ"ל. על כן כמה יש לו לאדם להתדבק במדה הקדושה הזו ולאהב אותה אהבה עזה, וכמאמר הכתוב (מיכה ו' ח'): "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". כי המצוה הזאת עומדת לו להאדם עד סוף כל הדורות וכנ"ל בפרק ד'.
והנה אחרי שבארנו בפרקים שעברו, את גדל ענינו של מדת החסד, שהיא מועלת לאדם להאריך ימיו וגם לכפר עונותיו, והיא עומדת לו להציל אותו מכל הפגעים, והוא חוסה בצל השם יתברך לבדו, ולא בצל כנפי הכרובים, ואוכל פרות המצוה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, וזוכה להיות לו בנים בעלי עשר בעלי חכמה וכו', גם הוא זוכה על ידה לעתיד לבוא בדין ושארי טובות נשגבות וכנ"ל. על כן כמה יש לו לאדם להתדבק במדה הקדושה הזו ולאהב אותה אהבה עזה, וכמאמר הכתוב (מיכה ו' ח'): "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". כי המצוה הזאת עומדת לו להאדם עד סוף כל הדורות וכנ"ל בפרק ד'.
1
ב׳ומאד צריך לזהר, שלא יחסר לו מדת החסד אפילו יום אחד מימי חייו, כמו שצריך איש הישראלי לזהר לענין קביעת עתים לתורה בכל יום. וכזה מצאתי בספר 'שער הקדשה' (חלק ב' שער ב') למורנו הרב חיים ויטל, שכתב, שהאדם צריך להתאונן בכל יום ולאמר: אוי לי, שהלך היום בלי תורה וגמילות חסדים. וענינו הוא, כי כח הקדשה נשלם על ידי השלשה עמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים. ובעונותינו הרבים, כאשר חסר לנו עתה העמוד השלישי של עבודה מעת החרבן, ולא נשאר לנו, כי אם אלו השני עמודים, מכרחים אנו לחזקן ביתר שאת, ובזה יהיו נמחלים עונותינו. וכמו דכתיב (משלי ט"ז ו'): "בחסד ואמת יכפר עון". ואמרו חז"ל (ברכות ה'.): "חסד" - זו החסד, שנאמר (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד וגו'". "ואמת" - זו התורה, שנאמר וגו'. וכמו שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניא (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), כשהיה אצל הר הבית, והיה מתאונן ואמר: אוי לנו, מקום שמתכפרים בו עונותינו, שהוא חרב. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת, שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". ועל כן, כיון שהם מכפרים עונות כמו הקרבנות, מכרח האדם להתדבק בהן תמיד, כי העונות מצויות תמיד, וכמו המזבח, שלא היה בטל אפילו יום אחד מהקרבת הקרבנות.
2
ג׳וכל זה אנו מדברים, שהיום שאין לנו מקדש וקרבנות, ובעונותינו הרבים, עונות מצויות, האדם מכרח ביותר למדה הקדושה הזו, כדי שיתכפרו עונותיו. אבל באמת, -אפילו בזמן שהיה המקדש קים, גם כן - היה צריך האדם להתדבק תמיד כל ימי חייו במדות הקדושות של טוב וחסד. ומקרא מלא הוא בתורה (דברים י"א כ"ב): "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה וגו'"; (שם י"ט ט'): "לאהבה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים". וכבר בארנו בשם הספרי (פרשת עקב פסקה מ"ט), דהליכה בדרכיו הוא לאחז במדת השם יתברך שהיא רק לטוב ולחסד. וטעם לכל זה, כי ידוע מזהר הקדוש, שימי האדם שהוא חי על האדמה, כלם חיים וקימים לנצח, דהינו, שמכל יום ויום נעשה בריאה רוחנית קדושה, ולעתיד לבוא, בבוא זמנו להפקד מן העולם, באים כל ימיו למעלה עמו להעיד עליו לפני אדון הכל. ועל כן צריך כל אדם לזהר, שיהיו כל ימיו שלמים בקדשה. והינו, בלמוד התורה בכל יום, שעל ידי זה הוא בא לידי אהבת השם יתברך, וכמו דאיתא בספרי (פרשת ואתחנן פסקה ל"ג) על הפסוק (שם ו' ה'): "ואהבת את ה'", עין שם; וגם לידי קיום המצות, וכמו שאמרו חז"ל (קדושין מ':): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה. וגם יראה להתדבק בכל כחו תמיד במדות השם יתברך, שהוא רק לטוב ולחסד. ועל ידי זה יזכה, שיאר ה' פניו אליו, וכמו דכתיב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע; (שם ח') אז יבקע כשחר אורך; (שם י"א) והשביע בצחצחות נפשך".
3
ד׳וזהו ענין מה שנמצא בדברי חז"ל בכמה מקומות: העוסק בתורה וגמילות חסדים, ולא אמרו: כל מי שלמד תורה ועשה חסד, להראות שצריך האדם להיות מצוי ורגיל תמיד בזה. וכענין שאמרו בבבא בתרא (דף ט':): כל הרגיל בצדקה וכו'. והביאו ראיה לזה ממה דכתיב (משלי כ', א כ"א): "רדף צדקה וחסד". הרי דמה שאמר הכתוב "רדף חסד", היינו, שרודף תמיד אחר מדה הקדושה הזו. והארכנו בכל זה לעקר הטעות, שנשתבשו בו איזה אנשים שחושבין, שמאחר שעשה פעם אחת גמילות חסד לאיזה איש, יצא בזה לכמה שבועות, אף שיש בכחו לעשות עוד טובות לשאר אנשים. כי אם בכל יום ויום מימי חייו, אימתי שנזדמן לו המצוה הזאת, מחיב לעשותה, אם יש בכחו, ואפילו כמה פעמים ביום, וכמו שכתבנו בדיני הלואה בפרק א' דין ז', עין שם. והנה על פי הדברים האלה, כשיתבונן האדם בימים שעברו לו מימי חייו, ימצא, שרבם חסרים ממדה הקדושה הזו, ולפעמים חסרים גם מתורה. ויראה על כל פנים להתחזק ביתר ימי חייו לקדשם, שלא ילך יום אחד בלי תורה וחסד. ולא יהיה לפלא, היאך יוכל לקים ביום השבת מדת -החסד, דבאמת חסד כולל עוד הרבה סוגים לבד מהלו ה וכנ"ל בפתיחה.
4
ה׳ונוכל לראות גדלת אלו השני ענינים של תורה וחסד, שעל זה רמז השם יתברך בתחלת האל"ף בי"ת, להראות לנו, שאלו השני דברים הם העקרים הראשונים בעבודת השם יתברך. והוא מה שאמדו חז"ל (בשבת ק"ד.): אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מלי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותיהו אל"ף בי"ת אלף בינה. [היינו, למוד התורה] גימ"ל דל"ת - גמל דלים. [היינו, שיגמל חסד עם הדלי. ו ף דגמילות חסד נוהג אף לעשירים, כדאיתא בסכה מ"ט: מכל מקום, המצוה ביותר הוא אצל העני. כדאמרינן בבא מציעא (ע"א.): עני ועשיר - עני קודם]. ומאי טעמא פשטא כרעא דגימל לגבי דל"ת? שכן דרכו של גומל חסד לרוץ אחר דלים, עין שם עוד. ה"א וא"ו - זהו שמו של הקדוש ברוך הוא. ונראה לי לבאר זה על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ה:): עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיהו מ"ג ז'): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'". וזהו הכונה אלף בינה, גמל דלים, היינו, תורה וחסד. הא ואו - זהו שמו של הקדוש ברוך הוא. הינו, שאז תזכה שיקראוך לעתיד לבוא בשמו של הקדוש ברוך הוא.
5
ו׳[כי גם הקדוש ברוך הוא לומד תורה בכל יום כדאיתא בעבודה זרה דף ג':, וזן ומפרנס לכל באי עולם בחסדו ובטובו, כמה דכתיב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". ואיתא בתנא דבי אליהו רבה פרק י"ג, שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם: בני, למה לא למדת מאביך שבשמים, שהוא יושב על כסא הכבוד שלו; שליש היום הוא קורא ושונה; ושליש היום הוא דן את הדין; ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם וכו'. ואם אומר אדם להקדוש ברוך הוא: הייתי לומד תורה מבן שלש עשרה שנה ואילך. אומר לו הקדוש ברוך הוא: מה תורה עשית? [הינו, שיאמר לו מה שקרא ושנה כדאיתא בתנא דבי אליהו במקום אחר (פרק א')]. ומה מעשים טובים תפסת? והלא עסקת בשיחה בטלה ודבורים שאינם ראויים והגונים? שנאמר (עמוס ד' י"ג): "כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו", עין שם עוד].
6
ז׳וראה עוד את גדל שכר של תורה וחסד, שבגמרא דורש שם כל האותיות כסדרן. ואמר שם (שבת ק"ד.) על האותיות זין חית טית יוד כף למד: אם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך וחן אותך ומיטיב לך ונותן לך ירשה [הינו, מה שאמרו בבא קמא (י"ז.): כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וכו', וזוכה לנחלת יששכר וכו', עין שם], וקושר לך כתר לעולם הבא. וכונת כל זה, הינו, שלא יחשב האדם, שעל ידי עשית צדקה וחסד, יתמעט ממונו, ויתמעט ממילא מזונותיו. וכן כשיעסק בתורה, מאין יהיו מזונותיו. לזה אמר, הקדוש ברוך הוא זן אותך. הינו, אדרבה, על ידי צדקה וחסד נתוסף לו ברכה בנכסיו. [וכמו שאמרו חז"ל (תענית ט'.): עשר בשביל שתתעשר, וכן לענין חסד, וכמו שכתבנו למעלה בפרק שמיני]. וכן לענין למוד התורה, כשאדם לומד תמיד, חס ושלום, לא יהיה לו זה חסרון; וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני בשלח רמז רס"א), שעל זה צוה הקדוש ברוך הוא לגנז צנצנת המן להראות לדורות הבאים.
7
ח׳וזהו מה שהראה ירמיה הנביא לישראל, שהקדוש ברוך הוא יכול לזון כל הכלל, כשיעסקו בתורה, אפילו בלי שום סבה טבעית, וכמו בימי קדם, וכמו שפרש רש"י שם (שמות ט"ז ל"ב), עין שם. וזהו מה שדקדק ואמר, הקדוש ברוך הוא זן אותך. הינו, שמזונותיו יהיו למעלה מדרך הטבע. ומה שאמר (בשבת שם), וקושר לך כתר לעולם הבא, הינו, שהקדוש ברוך הוא בכבודו כביכול יכתיר לו כתר, וכאדם האוהב את בנו יחידו, שמיפה לו בעצמו. וזהו מה שכתוב (שמואל א', ב' ל'): "כי מכבדי אכבד" [הינו, כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו יתן לו הכבוד, ולא על ידי שליח], "ובוזי יקלו" [הינו, שאין הקדוש ברוך הוא יעשה בעצמו הקלון, רק יסתיר פניו מהם, וממילא יהיו לבזיון ולכלמה], כי מדה טובה מרבה ממדת פרעניות.
8
