אהבת חסד, חלק שני י״גAhavat Chesed, Part II 13
א׳בו יבאר גדל ענין המפריש מן קצת ממונו לגמילות חסדים
הנה אחר כל הדברים והאמת האלה, שבארנו בפרק העבר את גדל מדת החסד, וחיובו בכל עת שמזדמן לפניו, וגם הראינו לכל את בטול טענת היצר, שרוצה להפריע מזה, מה נכון הוא לאדם, שברכו ה' במעשה ידיו, להפריש מקצת ממונו [מאה רובלי כסף או מאתים, ולעשירים כפי ערכם, כל אחד כפי השגת ידו] על גמילות חסדים קבוע בביתו. וזהו תועלת גדול לכמה ענינים: אחד, שידוע שהיצר בא לאדם בכמה תואנות ועלילות להפריע אותו ממצוה זו, וכאשר נתבאר בפרקים שעברו. וקשה מאד לאדם תמיד להתגבר על יצרו, ואפילו אם ירצה בעצמו, פעמים שאנשי ביתו לא יניחוהו, ויטילו ספק על כל מי שיבוא אליו. מה שאין כן, אם יהיה אצלו ממון מפרש לקים בו תמיד מצות גמילות חסד, אז יהיה נקל לו זה הענין לקימו תמיד כדין.
הנה אחר כל הדברים והאמת האלה, שבארנו בפרק העבר את גדל מדת החסד, וחיובו בכל עת שמזדמן לפניו, וגם הראינו לכל את בטול טענת היצר, שרוצה להפריע מזה, מה נכון הוא לאדם, שברכו ה' במעשה ידיו, להפריש מקצת ממונו [מאה רובלי כסף או מאתים, ולעשירים כפי ערכם, כל אחד כפי השגת ידו] על גמילות חסדים קבוע בביתו. וזהו תועלת גדול לכמה ענינים: אחד, שידוע שהיצר בא לאדם בכמה תואנות ועלילות להפריע אותו ממצוה זו, וכאשר נתבאר בפרקים שעברו. וקשה מאד לאדם תמיד להתגבר על יצרו, ואפילו אם ירצה בעצמו, פעמים שאנשי ביתו לא יניחוהו, ויטילו ספק על כל מי שיבוא אליו. מה שאין כן, אם יהיה אצלו ממון מפרש לקים בו תמיד מצות גמילות חסד, אז יהיה נקל לו זה הענין לקימו תמיד כדין.
1
ב׳וידעתי, שיחשב הקורא בנפשו: מה לי להפריש על גמ"ח ולהלות בפרוטרוט כדרך גמ"ח הנעשה בכל עיר? יותר טוב, שאלוה לפי כחי לבעלי בתים גבוהים סך גדול בבת אחת, שגם זו היא מצוה, כידוע, שגמילות חסד הוא לעניים ולעשירים. אבל באמת הוא טעות. אחד, שמצוה יותר להלות לעני מלהלות לעשיר, כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא ע"א.) על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את העני עמך": עני ועשיר - עני קודם. וכיון שזה האיש, לא השיג ידו, רק להפריש מאה רובלי כסף מממונו על גמילות חסדים, אם ילוה זה המאה רובלי כסף לעשירים, לא יהיה לו עוד מה להלות לעניים. ועוד, כבר אמר הכתוב (משלי ב' ד' ה'): "אם תבקשנה ככסף וגו'; אז תבין יראת ה'". וידוע הוא מענין המסחר, שפדיון שהוא לאחדים, כשתתקבץ למאה רובלי כסף, עולה הרוח הרבה יותר מפדיון מאה רובלי כסף בפעם אחד. ואף כאן בעניננו, כשיעשה גמילות חסד מאלו המעות, וילוה לכל אחד מעט מעט מזה כמנהג, יכול לקים באלו המעות כמה וכמה מאות מצות עשה דאוריתא בכל שנה. מה שאין כן, אם ילוה סך גדול לאחד, לא יתקבץ בהמשך הזמן רק איזה מצות.
2
ג׳גם ידוע הוא, מה שאמר התנא (אבות פרק ג' ט"ו): ובטוב העולם נדון, והכל לפי רב המעשה [הינו, שהעולם נדון לפי רב מעשיהן, ואם היו לטוב, יצאו זכאין בדינם]. וכתב הרמב"ם: מה שלא אמר, 'לפי גדל המעשה', מפני כי נכון הרבה יותר, שיפעל האדם לטוב פעלות רבות, אף שכל פעלה בפני עצמה היא קטנה, משיפעל האדם פעלה אחת גדולה. הדמיון; אם יתן אדם צדקה לעניים רבים, לכל אחד מעט מעט, עד שנתקבץ לרובל כסף אחד, והשני התגבר על יצרו ונתן לעני בן טובים אחד רובל כסף שלם; אף שזה עשה גם כן כדין, שלזה היה צריך לתן רובל כסף שלם, מכל מקום זכותו של ראשון הוא הרבה יותר גדול, כי על ידי שפועל האדם פעלות הטובות, כפי מה שצונו השם יתברך, נפשו של אדם מתעלה על ידי זה, כי השיג בנפשו קנין טוב, וגם מתקדש בשביל זה; וכמו שכתוב (במדבר ט"ו מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלהיכם". וזה הראשון הרגיל נפשו לטוב על ידי פעלות הרבות, והשיג קנין חזק לנפשו הרבה יותר מהשני, שלא התגבר על יצרו, רק פעם אחת. ועל כן למעלה בחשבון המצות, לא נחשבת רק אחת. ואם כן בעניננו גם כן, כשיפריש איזה סך על מצות גמילות חסד להלות בפרוטרוט לכל איש, יעלה בהמשך הזמן לכמה מאות מצות. מה שאין כן, כשילוה בפעם אחת לאנשים גבוהים. *הג"ה. וידעתי גם כן, שרצון האדם יותר להלות לעשירים, שבזה אינו מצוי ההפסד כל כך; מה שאין כן לאנשים הדחוקים, אף אם הוא לעת עתה בטוח אצלו, או שנוטל ממנו משכון, בהמשך הזמן יקרה שנפחת המשכון משויו, ונתבטל הבטוחות שלו. אבל מכל מקום, כשנתבונן בזה, גם זהו טענת הבל, דמפני זה הטעם גופא הצרכה התורה להזהיר ולומר, דעני ועשיר - עני קודם. ובאמת, על טענות אלו וכיוצא בהן נאמר (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו', ורעה עינך באחיך האביון וגו"'. הינו, דמפני שהוא אביון, על כן ימשך החוב עד השמטה, וקרוב לבוא לידי הפסד. וסיימה התורה על זה (שם י'): "נתון תתן לו וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו"'.
3
ד׳גם שעל ידי שיהיה לו מעות מפרש לזה, תהיה המצוה יכולה להתקים תמיד על ידי אנשי ביתו, אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו בדרך, או שהוא ישן. גם שממנו ילמדו אחרים גם כן לעשות כן, וירצה עבור זה לפני ה', כי הוא הביא לזה. וזהו טעם מאמרם (אבות פרק ד' משנה י"ב): ר' שמעון אומר, שלשה כתרים הן: כתר תורה, וכתר כהנה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. לפי שעל ידי השם טוב, שיוצא על האדם על ידי מעשיו הטובים, הכל רוצין להתדבק במעשיו, ושם שמים מתקדש על ידי זה. ונראה לי, שזהו מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ג.): איזהו בן עולם הבא? (ישעיה ל' כ"א): "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו".
4
ה׳ואיתא במדרש משלי פרשה כ"ב על הפסוק (משלי כ"ב א'): "נבחר שם מעשר רב": בוא וראה, כמה שקול הוא שם טוב, שאפילו יש לו לאדם אלף דינרי זהב, ולא קנה שם טוב - לא קנה כלום. והטעם, דמדלא קנה שם טוב, מסתמא לא עשה צדקה וחסד בממונו, אם כן, מה הועיל לו כל קניניו? ורק שיצטרך לתת עליהן דין וחשבון, על שלא עשה בו רצון המפקיד. כי באמת, הממון הרב, שיש ביד האדם יותר מכדי ספוקו, הוא רק פקדון אצלו מאדון העולם, שעשהו אפוטרופוס, על זה לרחם על האמללים ולגמל חסד עם הצריכים לזה. וכמו שכתב האלשיך על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך": ודומה אל הכותב נכסיו לאחד מבניו, שלא עשאו אלא אפוטרופוס דאמדן דעת הוא, שלא יניח את כל השאר ריקנים; נמצא חלק כל אחד כפקדון אצלו. כן הוא בזה, השם יתברך העשיר את אחד, היתכן שהניח את השאר ריקם, והלא גם הם בניו? אלא אפוטרופוס מנהו לזון את הדלים, וחלק הדלים אצלו עודף על חלקו, עד כאן לשונו. וזהו מה שאמר הכתוב: "את העני עמך", הינו, מה שצריך להעני על הכרח שלו, הוא מנח בנכסיך עבורו, על כן אין למנע ממנו.
5
ו׳ואפילו אם על ידי שהוא עוסק תמיד במצוה זו, יארע לו לפעמים הפסד על ידי זה איזה רובלי כסף, אל יפל לבו עליו על ידי זה. כי ידוע שאי אפשר לשום עסק בעולם, חנות או שאר עסק גדול או קטן, שלא יארע בו על ידי ההקפות וכהאי גונא שום הפסד, כי העסק, שהוא בטוח בו מהפסד, הרוח הוא קטן למאד, ואפילו הכי כל העולם עוסקין יום ולילה, כי אין צרך להביט על ענין פרטי, שנסבב בעסק לפעמים, רק על כלל העסק, אם הוא עסק טוב. כן בעניננו, אין צריך לצער על ענין פרטי שנסבב לפעמים, כיון שהעסק בדרך כלל הוא עסק טוב.
6
ז׳וטוב שיסכים בעצמו להוציא אל המדה הקדושה הזו בכל שנה לערך ארבעה וחמשה רובלי כסף, ובאדם עשיר לפי ערכו. ואז אפילו אם יסבב לפעמים איזה הפסד על ידי המצוה, אל ירע לבו עליו, כיון שכבר קבל עליו זה. וכמו שאין מצטער על שמוציא מנכסיו על מצות תפלין. *הג"ה. גם ממה שידוע, שבעונותינו הרבים, כהיום אינם נותנים מן השמים עשירות לזמן הרבה, רק לאיזה מן השנים (ופעמים חס ושלום לאיזה מן החדשים), כי הגלגל החוזר בעולם הוא רץ במהרה, בעונותינו הרבים, וכמעט אין מצוי איש עשיר, שיחיה כל ימיו בעשרו. והסבה לזה מבאר אצלנו במקום אחר. אם כן מהראוי למי שהוא חכם ומבין מדעתו, שבעוד שהפקידו אותו מן השמים לאפוטרופוס על המעות, ונתנו תחת רשותו, שיראה לעשות מהם צדקה וחסד, וקרוב הדבר מאד, שיהיה זה לו לתועלת, שלא יטלו הפקדון ממנו וישאר בעשרו, אחרי שהוא מתנהג בהם כשורה. ואפילו אם חס ושלום יגרם איזה עון, שיטלו ממנו המעות בחייו כמו מחברו, הלא על כל פנים מה שחטף מזה ועשה צדקה וחסד - זהו שלו.
7
ח׳גם ידוע מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא י'.): כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה. זכה - (ישעיה נ"ח ז'): "הלוא פרס לרעב לחמך"; לא זכה - "ועניים מרודים תביא בית". כי הא, דבני אחתה דרבן יוחנן בן זכאי, חזא להו בחלמא דבעו למחסר שבע מאה דינרי. עשינהו ושקל מניהו לצדקה (כמו זה שבני אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, ראה להם (ריב', ז) בחלום שצריכים להפסיד שבע מאות דינרים, הכריחם ולקח מהם לצדקה). פש ביהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדרו דבי קיסר שקלינהו נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלו, שיבסר דינרי גביכו, שקלינהו מניכו. (נשאר אצלם שבעה עשר דינרים. כשהגיע ערב יום הכפורים שלחו חילים של בית הקיסר ולקחום. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: אל תיראו, שבעה עשר דינרים אצלכם, לקחום מכם). אמרו לה: מנא ידעת? אמר להו: הכי חזאי לכו בחלמא. אמרו לה: אמאי לא -אמרת לן דניתבינהו? אמר - להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. (אמרו לו: מהיכן ידעת? אמר להם: כך ראיתי לכם בחלום. אמרו לו: למה לא אמרת לנו שנתנם? אמר להם: אמרתי בכדי שתעשו מצוה לשמה).
8
ט׳ונבאר את המאמר הזה: מהו לשון 'חסרונותיו'? וכי אדם מכרח שיהיה לו חסרונות תמיד מנכסיו? לא יתן לו השם יתברך, ולא יקצב לו חסרונות. אך הענין הוא, כי באמת אין אדם צדיק בארץ בשלמות, ומכרח להנקות מחטאיו ולסבל יסורים עבור זה, אך הקדוש ברוך הוא בחסדו מחליף זה על איזה הפסד בנכסיו. וכמו דאיתא בתנא דבי אליהו (רבה ריש פ"ב): בכל יום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, שנאמר (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו'". והכונה כמו שכתבנו למעלה (פרק ד'), שבכל יום, כשהנפש עולה למעלה וחותמת על כל מה שעשתה ביום, גורמין העונות, שנמסרה ביד החיצונים [ומכירה לשון מסירה הוא, וכדכתיב (שפטים ד' ט'): "כי ביד אשה ימכר וגו'"]. אבל הקדוש ברוך הוא ברחמיו פודהו מן הענש הגדול, ומחליף זה על איזה צער קשה, - או גרעון בנכסיו. ומי שהוא זוכה נגרע מנכסיו על ידי איזה מצוה, כגון צדקה וחסד וכהאי גונא. וגרעון כזה יפה הוא מצדי צדדים: א. שהרויח מצות עשה דאוריתא, והחליף סבין באבנים טובות. גם שמצוה שהוציא עליה מעות, מדרגתה הרבה יותר גבוה, ממצוה שהיא בריקניא, כמבאר בזהר הקדוש פרשת תרומה. גם שההפסד שבא לו על ידי המצוה, הוא רק לפי שעה, כי לבסוף בודאי ישלם לו הקדוש ברוך הוא את הגרעון בכפלים, וכמו שכתוב (דברים ט"ו י'): "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך וגו'". *הג"ה. מכלל הדבר, יש לו לאדם לידע, דעל ידי מצוות השם יתברך שיקים כדין, בודאי לא יבוא לאדם שום ריעותא; ואפילו אם לפי עינו, נתהוה לאדם איזה ריעותא, יהיה נכון לבו בטוח, שבודאי ישלם לו הקדוש ברוך הוא כפלים ממקום אחר. והעקר צריך האדם לזהר, שלא יגרם הוא לעצמו על ידי פעלותיו הרעות והמגנות, לבוא לידי הפסד ועניות; כי יש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כמו שאמרו חז"ל בסכה (דף כ"ט:): בשביל ארבעה דברים נכסי בעל הבית יורדין לטמיון, עין שם. אבל על ידי מצות השם יתברך בודאי לא יעשה אביון חס ושלום. ואמרתי על זה רמז נאה בתורה, במה שכתוב בפרשת ראה (דברים ט"ו ב' ה'): ["וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה']; את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך; אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ וגו'; רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות וגו"'. דהאי "אפס" אין לו שום באור לפי פשט הכתוב, ומה שיך זה לפסוק הקודם ורש"י פרש, דהאי "אפס" קאי אפסוק שאחריו, הינו, מתי לא יהיה בך אביון "כי ברך יברכך ה' וגו"'; "רק אם שמוע תשמע". הנה הארכנו בכל אלה, כדי שיבין האדם את אשר לפניו, אחרי שסוף דבר הוא, שכל אדם מכרח שיהיה לו הפסד וגרעון בנכסיו כדי לנכות מעונותיו, ולא יצטרך, חס ושלום, לענש הגיהנם, או שארי ענשים גדולים. מה לו לאדם להיות ידיו קפוצות מצדקה וחסד, ואז, חס ושלום, יצטרך בעצמו להביא העניים המרודים לביתו, או לרופאים, וכמאמרם (שיר השירים רבה ו' י"א): ביתא דלא פתוח לעניא - פתוח לאסיא (בית שלא פתוח לעני, פתוח לרופא). הלא טוב לו לאדם להיות חכם בראשיתו, להיות ביתו פתוח לעניים, וכן להפריש ממונו ולעשות חסד, ואז יהיה טוב לו בכל האפנים.
9
י׳ולעניות דעתי נראה לבאר בפשוטו ובדרך דמיון: ראובן השתדך עם שמעון, והבטיח ראובן לבנו לתן אלף זהובים, וכן שמעון לבתו. וקבע זמן חתנה על ראש חדש ניסן, והשלשת המעות על חדש אדר. ויהי איזה ימים מקדם זה הזמן, פגע ראובן לשמעון ברחוב ואמר לו: שמעתי עליכם, שאותם האלף זהובים שאתם צריכים להשלישם, הוצאתם אותם על עסק פלוני ופלוני, וכי אתם רוצים לסתר השדוך. ויען שמעון ויאמר: חס ושלום, ממני לא יהיה סבה לבטל השדוך, ופחדכם הוא על חנם. לכו עמי לביתי ואראה לכם, כי הם מנחים צרורים בתוך התבה ומוכנים להשלישם לראש חדש אדר כאשר קבענו; והעקר, אהובי מחתני, אבקש מכם, שמכם לא יהיה סבה לסתר השדוך, כי נודע לי בברור, שאתם רוצים להוציא כל מעותיכם על עסק פלוני ופלוני, אבל ממני לא יהיה שום סבה. כן הוא בזה: התורה התחילה בפרשה הקודמת לזה (דברים י"ד כ"ב-כ"ג): "עשר תעשר וגו'; ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך". עין ברש"י, דהכתוב מירי בשני מעשרות, מעשר ראשון ושני, ואחר כך מתחיל פרשת (דברים כ"ו י"ב): "כי תכלה לעשר", דמירי בהפרשת מעשר עני, בשנה השלישית תמורת מעשר שני, כדפרש רש"י שם. הרי דבכל שנה צריך להפריש חומש מן השדה; וידוע דעל פי הנהגת העולם הוא עקר רוח של השדה, דארבע הידות הוא לזריעה ולאכילת פועלים, כדמוכח קראי בפרשת ויגש (בראשית מ"ז כ"ד): "ונתתם חמישית לפרעה", עין שם. ואחר כך מתחיל הפרשה (דברים ט"ו א'): "מקץ שבע שנים תעשה שמטה"; הרי דנגרע מעסק השדה חלק שביעי, לבד שני מעשרות הנ"ל; אם כן סך הכל נגרע קרוב לשלישית השדה.
10
י״אאם כן יאמר האומר חס ושלום, שעל ידי מצוות התורה לא יוכל להמצא שום עסק בעניני השדה, ורק בכסף יכול לעסק. ואחר כך בארה התורה דין שמטת כספים ואמרה (דברים ט"ו ב'): "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו וגו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". ופן יאמר האומר חס ושלום, שהאדם מכרח להיות אביון על ידי קיום התורה; כי בשדה נגרע קרוב לשליש, וכשנעשה עסקים אחרים - השמטה מקלקלת אותם; סימה התורה תכף ואמרה (שם ד'): "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה"'. רוצה לומר, הזהר שלא תהיה אתה בעצמך הסבה לאביונותיך, כי הרבה דברים שאדם גורם בעצמו להיות אביון וכנ"ל; אבל ממני לא תהיה אביון, "כי ברך יברכך ה' בכל מעשיך וגו"'. הינו, שאני אתן לך ברכה, ותשלים לך את הכל; "רק אם שמוע תשמע בקול וגו"'. הינו, שברכתי תלויה דוקא בקיום התורה. וכהאי גונא בארה התורה בפרשת בהר ואמרה (ויקרא כ"ה כ'-כ"א): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו; וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". וכן כהאי גונא בכל ענין וענין צריך האדם לידע, שעל ידי קיום התורה לא יסבב לו חס ושלום שום ריעותא; ואם לפי עינו נראה לו, שבמקום הזה נסבב לו הפסד על ידי קיום התורה, יסבב לו בודאי טובה במקום אחר. ונוכל להמתיק זה בדברי חז"ל (סנהדרין צ"ט:), שאמרו על הפסוק (משלי ט"ז כ"ו): "נפש עמל עמלה לו": אתה עמל על התורה במקום הזה, והתורה עומלת לך במקום אחר.
11
