אהבת חסד, חלק שני ט״וAhavat Chesed, Part II 15
א׳בו יבאר, שדבר זה מכפר כקרבן במזבח. גם איזה ענינים נחוצים , השיכים להמלוים בהתר עסקא
והנה אף שאנו יעצנו בעזרת ה' עצה טובה, כדי שיתחזק מדת החסד בעולם, אבל מכל מקום כדי שלא יהיה זה לזר בעיני הקורא, שאני מזרז לכל איש ואיש, בין מי שהוא עשיר, ובין מי שאיננו עשיר, שיראה לעשות גמ"ח קבוע בביתו, על זה אשיב לך, אחי: אלו היה בית המקדש בזמננו, ומזבח בנוי, כמה היה מזרז כל אחד ואחד, שיהיה על כל פנים לפרקים בארץ ישראל, או על כל פנים פעם אחת בימי חייו, ויקריב איזה קרבן חטאת או עולה, כל אחד כפי מה שצריך לו, כדי שתהיה לכפרת נפשו. ונסיעה כזו להליכה ולחזרה בודאי היה עולה לו הרבה והרבה מעות, ולא היה דבר זה למוזר כלל בעיניו, ולא בעיני כל אדם; ואדרבה, היה שמח מזה, שזכה להקריב קרבן לפני המלך ה' עבור עונותיו. כי באמת זהו כל אדם, שיראה בימי חייו לתקן עונותיו, ולא יבוא מעות לפני מלך הכבוד, אשר מזרה בעיניו כל רע. ואם כן בעניננו, שאנו בטוחים, שכאשר יעסק האדם בזה הענין כראוי, יתכפרו לו עונותיו כמו לפנים על ידי קרבנות ויותר מהם. וכמו דאיתא באבות דר' נתן פרק ד' משנה ה': פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה, מקום שמתכפרים בו עונותיהם של ישראל, שהוא חרב.
והנה אף שאנו יעצנו בעזרת ה' עצה טובה, כדי שיתחזק מדת החסד בעולם, אבל מכל מקום כדי שלא יהיה זה לזר בעיני הקורא, שאני מזרז לכל איש ואיש, בין מי שהוא עשיר, ובין מי שאיננו עשיר, שיראה לעשות גמ"ח קבוע בביתו, על זה אשיב לך, אחי: אלו היה בית המקדש בזמננו, ומזבח בנוי, כמה היה מזרז כל אחד ואחד, שיהיה על כל פנים לפרקים בארץ ישראל, או על כל פנים פעם אחת בימי חייו, ויקריב איזה קרבן חטאת או עולה, כל אחד כפי מה שצריך לו, כדי שתהיה לכפרת נפשו. ונסיעה כזו להליכה ולחזרה בודאי היה עולה לו הרבה והרבה מעות, ולא היה דבר זה למוזר כלל בעיניו, ולא בעיני כל אדם; ואדרבה, היה שמח מזה, שזכה להקריב קרבן לפני המלך ה' עבור עונותיו. כי באמת זהו כל אדם, שיראה בימי חייו לתקן עונותיו, ולא יבוא מעות לפני מלך הכבוד, אשר מזרה בעיניו כל רע. ואם כן בעניננו, שאנו בטוחים, שכאשר יעסק האדם בזה הענין כראוי, יתכפרו לו עונותיו כמו לפנים על ידי קרבנות ויותר מהם. וכמו דאיתא באבות דר' נתן פרק ד' משנה ה': פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה, מקום שמתכפרים בו עונותיהם של ישראל, שהוא חרב.
1
ב׳אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח"; בודאי מי שנתן לו ה' דעת, יראה, שלא יתרשל בזה, ויעשה גמ"ח קבוע בביתו, כל איש ואיש לפי ערכו, ויהיה לו דבר זה לכפרה דגמת המזבח לפנים.
2
ג׳והנה הארכתי הרבה בכל זה לאפוקי מדעת היצר, שמתפשט היום באיזה מקומות, בעונותינו הרבים, לעשות הכל להפכו. והוא, שתכף כשיש לאדם מעט מעות של עשרה רובלי כסף ויותר, הוא מסיתו שלא ילוה זה לשום אדם, אפילו להיותר בטוח, אלא שיוליך זה להמלוה שבעיר, המלוה על פרוצנט (אחוזים), כדי שמעותיו יעלו לו רוח. ובעונותינו הרבים, קלקול גדול נתהוה על ידי זה. אחד, דהרבה מהנותנים הם אנשים פשוטים, לא ידעו כלל מענין עסקא; וכשהוא הולך להמלוה, אומר לו: קח ממני על פרוצנט (אחוזים), ואינו מקפיד כלל לקח ממנו שטר עסקא, רק שטר בטוח על פי דינא דמלכותא [והוא ועקסיל (שטר חוב)] על המעות. וזהו אסור גמור, כיון שאינו יודע כלל מה הוא עסקא, וגם אינו לוקח ממנו שטר עסקא. וכבר ידוע אסור רבית, שהוא נוגע לענין תחית המתים. שנית, דאפילו אם נעשה ההתר עסקא כדין, מכל מקום נתמעט הרבה על ידי זה מדת החסד מן העולם. וכבר כתבו בספרים, שמה שאסרה התורה להלות ברבית, אחד מהטעמים הוא, כדי שיתחזק מדת החסד בעולם, ועל ידי זה יתנהג הוא יתברך גם כן עם העולם בחסדו. ובשנים הקודמים לא היתה הנהגה הרעה הזו נתפשט כל כך, רק למי שהיה לו הרבה מעות, ועל כל פנים כמאה או מאתים רובלי כסף, וצריך לזה הרוח על מחיתו, ולא נוכל לומר לאדם, שילוה כל מעותיו לגמ"ח [רק צריך לזהר שיהיה נעשה ההתר כדין, ועין בחכמת אדם בזה (כלל קל"ב)]. אבל כהיום נתפשט, בעונותינו הרבים, באיזה מקומות, שאפילו מי שיש לו רק איזה רובלי כסף, שהרוח הוא רק מעט מן המעט, מכל מקום תכף הוא רץ להמלוה למסר לו מעט מעותיו על פרוצנט, וכמעט נתבטל שם עקר מדת החסד, בעונותינו הרבים, כי אין רובל כסף אחד מצוי בעיר ללות, רק אצל המלוה הידוע, שהוא מלוה על פרוצנט. אחי ורעי, לא זהו העיר, ולא זהו הדרך אשר בחר ה'. דבאמת, לו יהי שאין בזה אסור רבית, הלא מכל מקום אם יש בכחו להלות לאיזה איש, שהוא מפרסם לבטוח, או על משכון טוב, באפן שלא יהיה לו אחר כך צער מממונו, הלא מחיב להלות לו לפי כחו, וכמבאר לעיל בדיני הלואה בפרק א' (סעיף ד').
3
ד׳אלא יש לו לאדם לבטח בה' ולהאמין, דעל ידי שיתדבק במדת החסד, השם יתברך יתנהג עמו גם כן במדת החסד, וישלח לו ברכה במעשה ידיו תמורת זה. והאנשים העושין הפוך זה, לבד שמגרעין מדת החסד, מטעימין להן פרות מעשיהן בעולם הזה, שהרבה מהן ממונם כלה, ואפילו הקרן אינם נוטלין לבסוף, ומקים בהן מה שאמרו חז"ל בבבא מציעא ע"א; שמלוי ברבית נכסיהן מתמוטטין לבסוף. ואף אלו בפרט אחד כיוצא בהן, כיון שגרעו לגמרי מדת החסד. ועין בכתבות (דף ס"ו:): מלח ממון - חסר. ואמרי לה: חסד. רוצה לומר, שיחסרנו לעשות ממנו צדקה וחסד, אז יתקים המעות. אבל בלאו הכי הוא כבשר שלא נמלח, שנתבלה לבסוף מעצמו. [וזה אחד מן הדברים, שגרם עניות לישראל, בעונותינו הרבים. כי לפנים, שרב ההלואות שבעולם היה בתורת חסד בעלמא, היה הולך הקדוש ברוך הוא עמנו גם כן בתורת חסד, והיה שנת משא ומתן ושנת ברכה, מה שאין כן כהיום, בעונותינו הרבים].
4
ה׳ועתה נדבר קצת אודות המלוה על רוחים גופא. ראשון לכל יראה, שיהיה ההתר עסקא שלו נעשה כדין, שלא יהיה עליו אסור רבית, חס ושלום. דאי לאו הכי, סוף שיהיו כל נכסיו מתמוטטין וכלין, וכמו שאמרו בגמרא (ב"מ ע"א.), לבד ענשו הגדול שיש על זה, דנוגע לתחית המתים [וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט יחזקאל רמז שע"ה), שבעת שהחיה יחזקאל הנביא את המתים בבקעת דורא, כלם חיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול. וכמו שכתוב בקרא (יחזקאל ל"ז י'), לבד מאחד שנשאר משכב בעפר משום אסור לקיחת הרבית], וכאלו כותב וחותם על עצמו, שהוא כופר באלקי ישראל, וכמו שאמרו חז"ל בבא מציעא ע"א; עין שם. ואין כאן מקום לבאר גדל המכשלה, שמצוי בענין הזה, בעונותינו הרבים, עד שכמעט נעשה לאיזה אנשים האסור כהתר, ולא ידע כי בנפשו הוא. - - על כן החיוב, מי שעוסק בעניני ההלואה כנ"ל, יראה על כל פנים ללמד אותה ההלכה ב'יורה דעה' או ב'חכמת אדם'. גם צריך שידע, דגם הוא לא נפטר ממצות עשה, (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה" [הינו, הלואה בתורת גמילות חסדים] לפי כחו, ולא יחשב בנפשו מחשבת טעות, דזהו חנותו, וחייך קודמין. דאטו כונתנו, שלא ילוה לשום אדם מעות ברוח, כי אם בתורת גמילות חסדים, רק כונתנו, שגם הוא מחיב במצוה זו של הלואת גמ"ח לפי כחו. כי גם חנוני מחיב במצוה זו לפי כחו, אף דיכול להוציא כל המעות שיש לו על סחורה, שלא ישאר לו אף רובל כסף אחד בביתו. מכל מקום, אם יכול לצמצם לפי כחו מעט להלותם לחברו, מחיב לעשות כן, וכנ"ל בדיני הלואה בפרק ב' (סעיף ג'). ואך באמת, איש כזה, שמצוי אצלו בכל שעה לווים ברוחים, קשה לו מאד להתגבר על יצרו להלות לאחר בתורת גמ"ח. על כן *הג"ה. אגב ראיתי להזכיר פה ענין נחוץ: יש אנשים, שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם, ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפתחת בפתוחי חותם באותיות מזהבות וכדומה ציורים ופרחים הרבה; ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני האדם, ומפזרין על אלו הענינים ממון הרבה, וחושבין שבזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר. וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו. כי באמת נפש הנפטר אחר פרדתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצות, כי הוא רואה שזו היא הסחורה היקרה המהלכת שם בכל העולמות, ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים. ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעולם הזה, ומתמרמר הרבה על עצמו, על שכלה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדמה, שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם. ואם כן, מה נחת רוח יוכל להגיע לו, כשרואה שבניו, שכלה עליהם כל כחותיו, וחשב עליהם בחייו, שהם יצילו אותו מן הדין בפעלותיו הנאות והישרות, ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה ויותר טוב היה להם, שישימו מצבה שאינה יקרה כל כך ובאותיות פשוטות ולא מזהבות, ובלי ציצים ופרחים, ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשקלים (סוף פרק ב')), ויתר ההוצאות, שנופלין על זה, היה להם לקנות ש"ס ולתנו לבית המדרש, ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם; ובזה היה מתעלה נפשם מאד למעלה. כי מכל הלואה והלואה, שנתוסף להם מצות עשה דאוריתא, ממילא נתוסף זכות לאבותיהם גם כן. כמו שכתב בספר "יש נוחלין", דזכיות ומצות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הוא כפרה לנפש אביו, אף על פי דמנפשה קעבד (מעצמו הוא עושה). וכתב על זה בנו, בעל השל"ה, וזה לשונו: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנם, ומתיר אותו מן היסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחצת הצדיקים. כדאיתא בזהר סוף פרשת בחקתי: "בן יכבד אב" (מלאכי א' ו') - אף על גב שמת, מחיב יותר לכבדו, דכתיב (שמות כ' י"ב): "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מרחם על האב, ומושיב אותו בכסא הכבוד, עד כאן לשון הזהר הקדוש. העצה היעוצה בזה לעשות כמו שכתבנו למעלה (פרק י"ג), דהינו, להפריש איזה סך מעות על מצות גמ"ח לפי כחו, שבזה שוב לא יקשה לו, כי כבר הפרש, ואין אלו חשובין בדעתו כמעותיו. ובאלו המעות שיפריש, יראה לעסק בהן תמיד במצוה זו, כמו שעוסק בהשתדלות בעניני הלואותיו, ועל ידי זה יתחזק מדת החסד. וגם בזה יהיה קצת תקון, למה שפוגם על ידי הלואותיו המרבים, שממעט על ידו מדת החסד וכנ"ל. וגם יתחזק מאד בשאר עניני חסד, המבאר בספר זה לקמן, וכמאמר חז"ל (תנחומא בשלח סימן כ"ד): צדיקים - באותו דבר שחוטאים, בו מתרצים.
5
ו׳והנה, אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה ולהכניסו לגן עדן, קל וחמר שיפה כחו לגרם לאביו, שלא יהיה נדון בגיהנם וביסורין. ומה שכתב ב'ספר חסידים' (סימן תר"ה), שאין התפלה והצדקה מועלת, כשאדם עושה בשביל אדם רשע, יש לומר שלא אמרו כן, אלא לגבי איש נכרי אשר לא מזרעו הוא; אבל בנו הוא כרעא דאבוה (הרגל של אביו) בודאי יועיל. עד כאן לשונו. ויציר האדם בנפשו, אלו היה הוא בעצמו, חס ושלום, משלך באש או בשאר יסורים קשים, כמה היה חפצו ותשוקתו, שבניו יכנסו בעבי הקורה בעבורו, באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה הענש הנורא. כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואמו, שעמלו בכל כחותיהם עליו, עד שעשוהו לאיש, להצילם בכח מעשיו הטובים מענש עונותיהם המר, כי בודאי (קהלת ז' כ'): "אדם אין צדיק בארץ וגו"'. ובפרט בתוך שבעה ושלשים, שאז כח הדין מתוח יותר, כידוע, יראה להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנם, ויביאם לחיי עולם הבא. כל זה יתן החי אל לבו, ובמדה שאדם מודד - בה ימדדו לו. כל זה התבוננתי מדבריו הקדושים. והנה באמת על ידי כל מצוה שהבן עושה, מועיל להנפטר, כמו שהובא שם בספר 'יש נוחלין' בשם הראשונים. וכל שכן במצוה זו של חסד, שנתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד, כמו שכתבנו בפרקים הראשונים בשם חז"ל, כמה יועיל זה למעלה לנפש הנפטר, שיתנהג השם יתברך עמו בכל עניניו גם כן במדת החסד. גם שעל ידי זה נזכר שם של אבותיו לעיני הכל לטובה, שאומרים: אשרי שזה ילד ! אשרי שזה גדל ! וממילא נתעורר עליהם זכות ורחמים גם כן מלמעלה. ועין שם עוד בדברי בעל השל"ה, שהביא כמה מאמרי חז"ל, ומסים שם: דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם איננו קרובו, רק שאיננו רשע, וכל שכן כשהוא בנו ובתו או אחיו ואחותו), בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו, עין שם. ועקר הענין הובא גם כן ב"יורה דעה", סוף סימן רמ"ט, עין שם. על כן כשארע, חס ושלום, לאחד, שמת לו אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ולא הניח לו שם ושארית בארץ, מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות, וכנ"ל, אם יש בכחו, ואז "לזכר עולם יהיה צדיק". ואפילו אם אין בכחו לזה, על כל פנים יתנדב עבורו איזה ספר, הצריך לרבים ללמד בו, ויכתב עליו את שמו, ובכל עת שילמדו בו, יהיה לנחת רוח לנשמת הנפטר. וכן ראיתי רבים נוהגין. יתן ה' יתברך שיקים בימינו מקרא שכתוב (ישעיה כ"ה ח'): "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו"'.
6
ז׳ואגב נדבר מעט אודות המכשול הגדול שנתפשט בעולם כעת, בעונותינו הרבים, והוא אסור עון רבית שנעשה, בעונותינו הרבים, כהתר גמור, שמלוים על שטר חוב [ועקסלען] על פרוצנט (אחוזים) בלי שום התר עסקא, וידוע שיש על זה כמה לאוין מפרשין בתורה. וכמו שאמרו חז"ל [בבא מציעא ע"ה:], שהמלוה עובר על (יקרא כ"ה ל"ז): "את כספך לא תתן לו בנשך"; ומשום (שם ל"ו): "אל תקח מאתו נשך ותרבית"; ומשום (שמות כ"ב כ"ד): "לא תהיה לו כנשה"; ומשום (שם): "לא תשימון עליו נשך"; ומשום (ויקרא י"ט י"ד): "ולפני עור לא תתן מכשול" [שמכשיל ללוה על ידי זה, שגם הוא אסור ללות ברבית], והוא רשע גמור על ידי זה, ופסול לעדות ולשבועה; ומה נענה ליום הדין כשישאלוהו: היאך עברת בשאט נפש על דברי השם יתברך, אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר יצרך ובראך וזנך ופרנסך בכל ימי חייך, אותך וכל אנשי ביתך; וכמה פעמים הציל אותך ברב חסדו מחליים רעים ומכמה מצוקות הזמן, ולא הביט על מעוט עבודתך לו; הכזה גמול על מפעליו הטובים אשר היטיב עמך? וכמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב ו'): "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך". וכבר אמרו חז"ל במדרש תהלים: כל המחליט עצמו לעברה [הינו, שמפקיר עצמו לעשותה כמה פעמים בשאט נפש] אין לו מחילה עולמית. ורוצה לומר, אף בעת שיגברו רחמי השם יתברך על העולם לחפש זכות על עוברי עברה, מכל מקום זהו רק במי שעבר במקרה על דברי השם, אבל לא במי שבזה את דברו לעשותם כהפקר גמור. ואיתא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כ"ט): כשעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב בתורה (שמות ל"ד ו'): "אל ארך אפים". אמר לו: תינח לצדיקים; לרשעים למה? אמר לו: חייך, שתצטרך לכך. והנה בעת שהיה מעשה מרגלים, התחיל משה לבקש (במדבר י"ד י"ז-י"ח): "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים". [ורוצה לומר, שתשא פנים אף לרשעים להאריך אפך עליהם]. וכתיב (שם כ'): "ויאמר ה' סלחתי כדברך". והינו, שהשיב לו "סלחתי", -אבל "כדברך" הוא. מכאן אמרו (בתנא דבי אליהו שם): כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהם - הרי זה רשע גמור. עד כאן דבריו שם. והנה בענין אסורי רבית, אפילו תינוקות הקורין בחומש, יודעין ומכירין שיש על זה אסור מפרש בתורה; והיאך מלאו לבו לעבר בשאט נפש על דברי השם יתברך, ולהקרא רשע גמור לנצח?
7
ח׳והנה ענין כזה, לבד שהוא עובר על כמה לאוין, מורה שאין לו אמונה בהשגחת השם יתברך, והוא חושב שכל מה שאדם חוטף בהתר ושלא בהתר, ישאר תחת ידו. שאלו היה מאמין, שהשם יתברך משגיח בעולם, ושהוא מפרנס לברואיו, וכמו דכתיב (דברים ח' י"ח): "כי [ה' אלקיך] הוא הנתן לך כח לעשות חיל"; ונאמר (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר"; ובלעדי רצונו אין אדם יכול להתעשר לא היה מכניס עצמו לזה. דצריך האדם להאמין, שלא יפלא מה' שום עצה להעשירו, אף אם לא יעסק בעסק הזה; ולהפך, כשיעסק בעסק רוח כזה, אשר הוא מתנגד לרצון השם יתברך, אף שהוא מרויח בעת הזה, צריך לידע בברור, שסוף דבר הוא שלא ישאר הממון תחת ידו. וכדכתיב (ירמיה י"ז י"א): "עשה עשר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו"; דהינו, שיפסק הממון באמצע ימי חייו, או שיפסק חייו באמצע. וכתיב עוד (משלי כ"א ה'): "וכל אץ אך למחסור", ואיתא במדרש, דהאי קרא קאי על המלוים ברבית. אלא האמת, שבעת שהוא מפקיר עצמו לעברה זו לעשותה כמה וכמה פעמים, מטמטמת ה -עברה זו את לבו מאד, עד שנסח לגמרי אמונת השם יתברך מלבו אמונה בהשגחה, אמונה בתורה - וכמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא ע"א.): בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחברו רשע, יורד עמו עד לחייו, והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלקי ישראל.
8
ט׳[ורע עלי המעשה מאד, מה שנוהגין איזה סוחרים, כשלוקח אחד מאתם סחורה בהקפה ונשאר חיב איזה רובלי כסף להסחורה שלקח, ונשתהה שלוח המעות, הוא כותב עליו בחשבונו עוד איזה כסף עבור המתנת המעות; והוא אסור גמור, אף שהלוקח מתרצה לזה, אחרי שנגמר אצלם מקח העסק מתחלה בסך כך וכך, החוב שנשאר עליו אחר כך הוא רק חוב בעלמא, ואסור לקח שום כסף יתר עבור המתנה].
9
י׳וענין זה נוגע גם לתחית המתים, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט יחזקאל רמז שע"ה) על יחזקאל הנביא: בשעה שהחיה המתים, ראה שכלם עמדו על רגליהם, ואחד נשאר משכב בעפר; ותמה על זה, והשיב לו השם יתברך: האיש ההוא - "בנשך נתן ותרבית לקח וחי. לא יחיה" (יחזקאל י', ח י"ג). והוא מדה במדה; דהלא כתיב בתורה (ויקרא כ"ה ל"ה-ל"ו): "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך; אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך". והוא לא רצה להחיות אותו, ונגזר עליו מדה במדה, שגם הוא לא יחיה. וכמה יגיע לאדם קלון וכלמה לנצח וגדל הצער, כשכלם יעמדו וינערו מעפרם, ויזכו לחיי עד ברב ענג ושמחה, והוא ישאר לעין כל משכב ומטמן בעפר לנצח, תחת מעט הנאת אסור רבית, שקבלה נפשו הבהמית בעולם הזה. ועל זה אמר התנא באבות (ב' א'): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה.
10
י״אודע עוד, דאף על הלוה, אף שענש תחית המתים שלא יחיה, לא נזכר על הלוה, אבל מכל מקום יש גם עליו אסור לאו גמור, שלא יתן נשך להמלוה; וגם הוא בשם רשע יקרא, ופסול לעדות עבור זה, כמו שאמרו חז"ל [בסנהדרין כ"ה.] לוה ברבית פסול לעדות.
11
י״בוהנה באמת, אף אם לא היה לנו שום עצה ליקח רוח עבור הלואת המעות, גם כן היה צריך האדם לשמר את דברי התורה האמור בענין זה כדי לקים רצון השם יתברך, היוצר ובורא הכל, ולהמלט נפשו מאבדון עולם וכנ"ל. ובפרט בזמננו, שתקנו לנו הגדולים את ההתר עסקא *אבל גם ההתר עסקא לא יעשו, כי אם כפי חקי הממשלה ולא יותר (הגהה זו מחמת הצנזורה)., בודאי חיוב גדול יש על המלוה מעותיו ברוח להזהר לעשות שטר עסקא כדין, ולא להתעצל בדבר, ובזה ימלט נפשו מני שחת. ואחד המלוה, ואחד הלוה, יזהרו בזה.
12
