אהבת חסד, חלק שני ט״זAhavat Chesed, Part II 16
א׳בו יבאר החיוב, שיהיה גמ"ח קבוע בכל עיר ועיר
והנה אף שהערכנו בפרקים שעברו מפני גדל החיוב של מצות גמילות חסדים, שכל אחד יראה לעשות גמ"ח קבוע בביתו, הן ברב או במעט, מכל מקום ידוע שאף לזה גם כן אין יד כלם משגת, וגם יש אנשים, שאין להם שהות לעסק במצוה הגדולה הזו. על כן העצה היעוצה בזה, שאלו האנשים, שאין ביכלתם לעשות כל אחד גמ"ח קבוע לעצמו, יתקבצו על כל פנים ביחד, ויעשו **והנה לכתב ההנהגות והתקנות, שראוי לנהג בחברה לענין סך ההלואה ולענין משך זמן הלואה, למותר הוא, כי זה תלוי בכל מקום לפי רבוי המעות שיש בחברה, ולפי ערך השואלים ודופקים על פתחי גמ"ח; אך את זה ראיתי בהרבה מקומות ישראל, שמנהגם להלות דוקא על משכון, ואפילו אם יבוא בעל הבית היותר בטוח, כדי שלא לתן הדברים לשעורין. ובאמת כן ראוי להתנהג, ולכתב תקנה זו בחברה דבלאו הכי מתמוטט חס ושלום החברה בהמשך הזמן, ואף דביחיד, כשמפריש לעצמו מעות לעשות בזה תמיד מצות גמ"ח, יוכל לשנות ההנהגה לפי הענין; אבל ברבים צריך להיות סדר הנהגה קבועה לזה. (ועין לקמן פרק כ"א לענין החזקת ידי מך בהלואה ושם שאני). והעקר שיראו למנות בחברה אנשים, שיראו לפקח תמיד על עסקי החברה, לראות שיהיה מצוי תמיד מעות בחברה להלות להצריכים. ודע דבגמ"ח הנהוגים בישראל, כיון שדרך הוא שהלוה נותן משכון בשעת הלואה, אין בזה מצות השבת העבוט, וגם אין שיך בזה הלאו (דברים כ"ד ו') ד"לא יחבל רחים ורכב", שהוא קאי על כל כלים שעושים בהם אכל נפש; וגם לא הלאו (דברים כ"ד י"ז) ד"לא תחבל בגד אלמנה", כיון שהלוה מתרצה לזה בשעת הלואה. אבל אם ארע, שהלוה הביא לו המשכון שלא בשעת הלואה, יש בזה הרבה דינים, שצריך כל בעל גמ"ח לידע אותם. עין בחשן משפט סימן צ"ז, ועין לעיל בדיני הלואה בסימן ח', שבארנו אותם בעזרת ה' יתברך. חברת גמ"ח להלות לאדם בעת צרכו. ובאמת, כן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ"ח כמעט בכל עיר ועיר. והנה להעריך את גדל המצוה, שיש לאנשי העיר לראות שיהיה בה חברת גמ"ח, למותר הוא, כי -אחרי שידוע הוא ממה שבארנו בפתיחה ובכמה פרקים שעברו את גדל החטא, מי שקופץ ידו מלהלות, וגדל השכר להמקים מ וה זו, ממילא בודאי מי שיש לו מח בקדקדו, צריך שלא ינוח ולא ישקט, עד אשר יראה שיהיה על כל פנים גמ"ח קבוע בעיר להלות להצריכים לזה כדי לסלק מעליו ומעל כל אנשי העיר העון הגדול שיש בזה. כי פעמים יקרה, שהעני נושא משכון לכמה בני אדם, וכל אחד תרוצו לפניו, והעני שב בפחי נפש לביתו ובוכה ומתאונן לפני ה' על רע מזלו. וידוע הוא מה שאמר הכתוב (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". והקולר תלוי בצואר כלם, כי מעשה כזו מצוי בכל עת, ויש להם לתקן שלא יבוא לזה.
והנה אף שהערכנו בפרקים שעברו מפני גדל החיוב של מצות גמילות חסדים, שכל אחד יראה לעשות גמ"ח קבוע בביתו, הן ברב או במעט, מכל מקום ידוע שאף לזה גם כן אין יד כלם משגת, וגם יש אנשים, שאין להם שהות לעסק במצוה הגדולה הזו. על כן העצה היעוצה בזה, שאלו האנשים, שאין ביכלתם לעשות כל אחד גמ"ח קבוע לעצמו, יתקבצו על כל פנים ביחד, ויעשו **והנה לכתב ההנהגות והתקנות, שראוי לנהג בחברה לענין סך ההלואה ולענין משך זמן הלואה, למותר הוא, כי זה תלוי בכל מקום לפי רבוי המעות שיש בחברה, ולפי ערך השואלים ודופקים על פתחי גמ"ח; אך את זה ראיתי בהרבה מקומות ישראל, שמנהגם להלות דוקא על משכון, ואפילו אם יבוא בעל הבית היותר בטוח, כדי שלא לתן הדברים לשעורין. ובאמת כן ראוי להתנהג, ולכתב תקנה זו בחברה דבלאו הכי מתמוטט חס ושלום החברה בהמשך הזמן, ואף דביחיד, כשמפריש לעצמו מעות לעשות בזה תמיד מצות גמ"ח, יוכל לשנות ההנהגה לפי הענין; אבל ברבים צריך להיות סדר הנהגה קבועה לזה. (ועין לקמן פרק כ"א לענין החזקת ידי מך בהלואה ושם שאני). והעקר שיראו למנות בחברה אנשים, שיראו לפקח תמיד על עסקי החברה, לראות שיהיה מצוי תמיד מעות בחברה להלות להצריכים. ודע דבגמ"ח הנהוגים בישראל, כיון שדרך הוא שהלוה נותן משכון בשעת הלואה, אין בזה מצות השבת העבוט, וגם אין שיך בזה הלאו (דברים כ"ד ו') ד"לא יחבל רחים ורכב", שהוא קאי על כל כלים שעושים בהם אכל נפש; וגם לא הלאו (דברים כ"ד י"ז) ד"לא תחבל בגד אלמנה", כיון שהלוה מתרצה לזה בשעת הלואה. אבל אם ארע, שהלוה הביא לו המשכון שלא בשעת הלואה, יש בזה הרבה דינים, שצריך כל בעל גמ"ח לידע אותם. עין בחשן משפט סימן צ"ז, ועין לעיל בדיני הלואה בסימן ח', שבארנו אותם בעזרת ה' יתברך. חברת גמ"ח להלות לאדם בעת צרכו. ובאמת, כן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ"ח כמעט בכל עיר ועיר. והנה להעריך את גדל המצוה, שיש לאנשי העיר לראות שיהיה בה חברת גמ"ח, למותר הוא, כי -אחרי שידוע הוא ממה שבארנו בפתיחה ובכמה פרקים שעברו את גדל החטא, מי שקופץ ידו מלהלות, וגדל השכר להמקים מ וה זו, ממילא בודאי מי שיש לו מח בקדקדו, צריך שלא ינוח ולא ישקט, עד אשר יראה שיהיה על כל פנים גמ"ח קבוע בעיר להלות להצריכים לזה כדי לסלק מעליו ומעל כל אנשי העיר העון הגדול שיש בזה. כי פעמים יקרה, שהעני נושא משכון לכמה בני אדם, וכל אחד תרוצו לפניו, והעני שב בפחי נפש לביתו ובוכה ומתאונן לפני ה' על רע מזלו. וידוע הוא מה שאמר הכתוב (דברים ט"ו ט'): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". והקולר תלוי בצואר כלם, כי מעשה כזו מצוי בכל עת, ויש להם לתקן שלא יבוא לזה.
1
ב׳ואעורר בכאן להראות לפני הכל, מה יפה כח החברה הקדושה הזו, שהיא יפה מסתם מצות גמילות חסד, שהאדם עושה לפרקים לעצמו, מחמת כמה טעמים:
2
ג׳א. כי אינו דומה מרבים העושים את המצוה, למועטים העושים את המצוה, כמו שאמרו חז"ל (ספרא פ' בחקתי פרק ב'). ואף שמחמת שהם מרבים, לא בא מעותיו בסך כל הלואה, כי אם מעט, אף על פי כן נראה פשוט, שהקדוש ברוך הוא יחשב לכל אחד כאלו הוא לבדו היה הגומל חסד, כיון שבלאו מעוט המעות שלו, לא היה העני יכול להשיג המבקש שלו *הג"ה וכעין מה דאמרינן בשבת (דף ג'.): העושה את כלה, ולא העושה את מקצתה, ואף על פי כן, אם זה אינו יכול לבדו לשא את המשא, וזה אינו יכול - פסק המשנה שם בדף צ"ב:, דחיב. והטעם, דזה לא נקרא מקצת מלאכה, כיון דבלאו דידה לא היה נשלם המלאכה, נחשב כאלו הוא לבדו עשה כל המלאכה..
3
ד׳ב. גם היא מצוה, שהאדם מוציא עליה מעות, ולא באה בריקניא, ושכרה הרבה יותר. כמו שכתב הזהר הקדוש פרשת תרומה (קכ"ח א') על הפסוק (שמות כ"ה ב'): "ויקחו לי תרומה": האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בה בקדשא בריך הוא (זה מי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בו בקדוש ברוך הוא, כלומר, שעל ידי המצוה יפעל לתקון השכינה), אצטריך דלא ישתדל בה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך לה לבר נש לאשתדלא בה כדקא יאות כפום חילה וכו', כמה דאת אמר (נצרך הוא שלא ישתדל בו בריקם ובחנם, אלא נצרך לו לבן אדם להשתדל בו כראוי כפי כחו, כמו שאתה אומר) (דברים ט"ז י"ז): "איש כמתנת ידו וגו'". ואי תימא, הא כתיב (ואם תאמר, הרי כתוב) (ישעיה נ"ה א'): "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" וכו'. אלא אשתדלותא באוריתא כן. מאן דבעי זכי בה; אשתדלותא ד דשא בריך הוא למנדע לה, כל מאן דבעי זכי בה בלא אגרא כלל (אמנם ההשתדלות בתורה היא כך (בחנם) כל מי שרוצה זוכה בו, ההשתדלות לקדוש ברוך הוא להשיגו, כל מי שרוצה זוכה בו בלי (תשלום) שכר כלל). אבל אשתדלותא דקדשא בריך הוא דקימא בעובדא, אסור לנטלה לה למגנא ובריקניא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עלה רוח דקדשא אלא באגר שלים (אבל ההשתדלות לקדוש ברוך הוא העומדת (הקשורה) במעשה, אסור לקחת אותו בחנם ובריקם, מפני שאינו זוכה באותו המעשה כלל להמשיך עליו רוח קדש רק בשכר שלם), עד כאן לשונו. *וזהו תוכחת מגלה לאותן האנשים, שדרכן בעת שמוכרין עליות בבית הכנסת ובית המדרש לצרכי הוצאות בית המדרש לעצים ונרות וכהאי גונא, הם יוצאין ועושין מנין לעצמן, כדי שלא יצטרכו להוציא מעות על זה. ובלבם שלום יחשבו לנפשם שיש להם בית המדרש ועצים ונרות בחנם. וכמה טעות טועין אלו האנשים, שלא ידעו, שעקר המצוה תלויה בהוצאת מעות עליה, כי הקונים העליות, לבד העליות, הלא בהמעות קונים נרות ועצים לבית המדרש. וכמה שכרם גדול עבור זה, כי זהו בכלל החזקת התורה. גם המזרז לענין עשית המנין, לא יפה הוא עושה כלל, שבזה ממעט הכנסת בית המדרש. ואם יחסר אחר כך עצים או נרות לבית המדרש, הקולר תלוי בצוארו חס ושלום. על כן השומר נפשו ירחק מזה.
4
ה׳ג. וגם המצוה יכולה להתקים, אפילו בעת שהוא עוסק בעסקיו, או שהוא ישן.
5
ו׳ולבד כל אלה, ידוע הוא מה דאיתא במדרש קהלת רבה (פרשה ה' ח'), שאם אדם הומה ומהמה אחר מצות, ומצוה קבועה לדורות אין לו - מה הנאה יש לו? אבל מי שיש לו חלק במצוה דרבים, כגון זו שאמרנו, או מי שהניח מעות להחזיק ישיבות של תלמידי חכמים, אפילו אם ישב בגן עדן, יתוסף לו נעם ואור על נפשו על ידי קיום המצות שמתקים תמיד, על ידי שהניח מעות מיחד לזה. וכל העוסקין בענין זה, כגון: הנאמנין וכן הגובין המעות מהמתנדבין לזה, שכרם גדול במאד מאד, כי הם כלם בכלל (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", כי הנאמנין הם בכלל גבאי צדקה. ואיתא בתנחומא (מדרש רבה ויקרא כ"ה א'), אם חטא אדם ונתחיב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם למוד לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים; ואם דף אחד ישנה שני דפין; ואם אינו רגיל לשנות ילך ויעשה גבאי צדקה ויחיה, שנאמר (שם): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". והעוסק בגבית המעות, הלא הוא המעשה את חברו לדבר מצוה, וידוע מה שאמרו חז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ"ט:): אמר רבי אבהו: כל המעשה [הינו, שכופה אותו ומזרזו] את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר (שמות י"ז ה'): "ומטך אשר הכית בו את היאר". וכי משה הכה את היאור, והלא אהרן הכהו? אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ולפי זה ראה כמה כחו גדול, שיש לו זכות בכל פרוטה ופרוטה שהוא גובה, ולמעלה נקראת המצוה על שמו גם כן. ומלבד זה, הלא הוא גם כן ממזכי הרבים, שעל ידו מקימים ישראל כמה מאות מצות בשנה, וידוע מה דאיתא באבות (ה' י"ח): כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו.
6
ז׳גם אמרו חז"ל (בבא בתרא ט'.): אמר ר' אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר (ישעיה ל"ב י"ז): "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח". וידוע דצדקה וחסד הוא ענין אחד, וגם גביה זו היא כמו גבית צדקה, שאותו הממון אינו עתיד להחזיר לבעליו. ונראה לי דמשום הכי המעשה הוא עדיף מן העושה, דידוע דיש צדקה או חסד, שאדם עושה בממונו, ויש חסד שעושה בגופו, וכמו שנתבאר לעיל בפתיחה. והנה, זה האיש המעשה ממון לצדקה וחסד, הלא ידוע דרגילות - הוא, קדם שמקבל רובלי כסף על זה, הלא הוא מטריח את עצמו לילך לכמה אנשים ולדבר עם כל אחד ואחד אודות זה, ובכל אחד ואחד הוא מקים מצות חסד בגופו. נמצא לפי ערך רבוי האנשים, שהולך לדבר אתם, כן יתרבו מצ תיו. ואלו הנותנים כל אחד ואחד אין לו, רק מצוה אחת של צדקה וחסד בממונו.
7
ח׳ואפילו אם הוא בעצמו, אין לו יכלת לתן לצדקה וחסד, רק במה שמזרז לאחרים לתן, גם כן מתברך מאת ה' עבור זה, כדאיתא בתוספתא דפאה פרק ד' (הלכה י"ז): אמר לתן ונתן - נותנין לו *הג"ה. ומזה אנו רואין, שהאמירה שהישראל אומר, ומבטיח שיעשה צדקה וחסד, והוא הדין לכל מצוה כיוצא בזה, הוא גם כן פועל קדשה למעלה, ומקבל שכר על זה בפני עצמו; ועין בנדרים ח'. ויש אנשים שמנהגן, כשפוסקין רבים מבני ישראל צדקה וחסד על איזה דבר, הם אינם רוצים לומר בפיהם כלל, ואומרים שיתנו לבסוף מעצמם בלי הבטחה. ומתוספתא זו אנו רואין, כי לא יפה דברו בזה, כי האמירה בפני עצמה היא גם כן מצוה. גם שעל ידי זה, שהאחד יסוג אחור מלהבטיח, גם השני כמוהו, ונמצא חס ושלום המצוה בטלה. ומה שחוששין שהוא נדר, יאמרו בפרוש, בלי נדר. שכר אמירה ושכר מעשה. אמר לתן, ולא הספיק בידו לתן - נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה. לא אמר לתן, אבל אמר לאחרים תנו - נותנין לו שכר על כך, שנאמר (דברים ט"ו י'): "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו'". וכל שכן אם הוא נותן גם כן, הלא ידוע מה דאיתא באבות (פרק ה' משנה י"ג): ארבע מדות בנותני צדקה וכו'. יתן ויתנו אחרים חסיד וכו'. וגרסינן תו שם בבבא בתרא (ט'.): אמר להו רבא לבני מחוזי: עושו אהדדי, כי היכי דתהוי לכו שלמא במלכותא (הכריחו - כפו זה את זה (אחד את השני - לתת צדקה -) כדי שיהיה לכם שלום במלכות). והינו, שעל ידי כפיות, שיכפו אחד לחברו לדבר מצוה, בזכות זה יסירו מעליהן הכפיות אחרות, כי יתן ה' להם שלום במלכות. וכמו שנאמר (ישעיה ל"ב י"ז): "והיה מעשה הצדקה שלום"; וכענין דאיתא שם (י'.) דרבן יוחנן בן זכאי אכפי (כפה - הכריח) לקרוביו שיתנו לצדקה, והיתר שלא נתנוהו לו, הצרכו לבסוף לתן למלכות, וכנ"ל בפרק י"ג. ואפילו אם יש לו טרחה רבה להמעשה, לא יתעצל מזה, כי לפום צערא - אגרא (לפי הצער - השכר). ואפילו אם ימצאו אנשים, שיבזוהו עבור זה, לא יחוש לזה כלל, וידע שעל ידי זה יהיה שכרו יותר גדול, שסבל עלבון עבור הקדוש ברוך הוא. וכעין זה איתא ביורה דעה סימן רנ"ז סעיף ז', דגבאי צדקה - אם יחרפוהו העניים - אין לו לחוש, כי זכותו יותר גדול. והוא הדין בעניננו. [ואמרתי רמז טוב להיות מעשה מן המקרא, שנאמר (בפרשת ראה) (דברים ט"ו י"א): "על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך וגו'". רוצה לומר, שיצוה ויזרז לאחרים, שיהיה ידם פתוח לצדקה]. והארכתי בכל זה להראות לפני הכל את גדל ענינו של המעשה לדבר מצוה, וכל זה הוא נכלל במדת החסד. ויש אנשים שדרכן להשתמט תמיד מלהיות מעשים לדבר מצוה, ואפילו אם הענין הוא נחוץ למאד, ועל ידי זה מתבטל הענין, ולא יפה הם עושין בזה כלל.
8
