אהבת חסד, חלק שני י״זAhavat Chesed, Part II 17
א׳בו יבאר גדל ענין צדקה
והנה עד כה בארנו את גדל ענינו של מדת החסד, ועתה נבאר קצת מענין צדקה. הנה חז"ל אמרו בסכה (מ"ט:), תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו, גמילות חסדים בין בממונו, בין בגופו. [בממונו מלוה לו מעות, משאילו כלים ובהמה. גמילות חסדים בין בגופו, בין בממונו, כגון: מספיד למת, נושאו, קוברו; משמח חתן; מלוה את חברו בדרך. רש"י]. צדקה לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. מכל מקום צריך שידע האדם, שבכמה דברים יש שצדקה עדיף מן החסד. שצדקה נותן לו לחלוטין, וגמילות חסדים נותן לו רק לפי שעה, ואחר כך בא לו הממון בחזרה. ולבד זה לצדקה צריך התגברות היצר יותר, מפני שמתחסר ממונו, מה שאין כן בחסד, ולפום צערא - אגרא. ומה שאמרו בשבת (ס"ג.): גדול המלוה לעני יותר מן הנותנו לו, הינו, במי שירד מנכסיו ונתמוטט ידו, וצריך להחזיקו באיזה הלואה כדי להקימו, ולזה הלואה עדיף ממתנה, כדי שלא יתביש. אבל מי שירד לגמרי, והרגל לקבל צדקה, לזה במתנה גמורה עדיף מהלואה.
והנה עד כה בארנו את גדל ענינו של מדת החסד, ועתה נבאר קצת מענין צדקה. הנה חז"ל אמרו בסכה (מ"ט:), תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו, גמילות חסדים בין בממונו, בין בגופו. [בממונו מלוה לו מעות, משאילו כלים ובהמה. גמילות חסדים בין בגופו, בין בממונו, כגון: מספיד למת, נושאו, קוברו; משמח חתן; מלוה את חברו בדרך. רש"י]. צדקה לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים, בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים, בין למתים. מכל מקום צריך שידע האדם, שבכמה דברים יש שצדקה עדיף מן החסד. שצדקה נותן לו לחלוטין, וגמילות חסדים נותן לו רק לפי שעה, ואחר כך בא לו הממון בחזרה. ולבד זה לצדקה צריך התגברות היצר יותר, מפני שמתחסר ממונו, מה שאין כן בחסד, ולפום צערא - אגרא. ומה שאמרו בשבת (ס"ג.): גדול המלוה לעני יותר מן הנותנו לו, הינו, במי שירד מנכסיו ונתמוטט ידו, וצריך להחזיקו באיזה הלואה כדי להקימו, ולזה הלואה עדיף ממתנה, כדי שלא יתביש. אבל מי שירד לגמרי, והרגל לקבל צדקה, לזה במתנה גמורה עדיף מהלואה.
1
ב׳ובהכי ניחא מה דאיתא בפרקי דר' אליעזר פרק ט"ו על הפסוק (דברים ל' ט"ו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע": אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שני דברים הללו נתתי להם לישראל, אחת של טובה, ואחת של רעה. של טובה היא של חיים, ושל רעה היא של מות. של טובה - יש בה שני דרכים: אחד של צדקה, ואחד של חסד, ואליהו זכור לטוב ממצע ביניהם. וכשבא אדם לכנס, אליהו מכריז ואומר (ישעיה כ"ו ב'): "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים". ושמואל הנביא עומד בין שני דרכים הללו ואומר: באיזה דרך אלך? אם אלך בשל חסד, של צדקה טובה ממנה; ואם אלך בשל צדקה, של חסד טובה ממנה. אלא אני מעיד עלי שמים וארץ, שאיני מניח את שתיהן ואקחם לעצמי. אמר הקדוש ברוך הוא: שמואל, אתה עמדת בין שני הדרכים הטובים האלו, חייך, אף אני נותן לך שלש מתנות טובות. ללמדך, שכל מי שהוא רוצה ועושה צדקה וגמילות חסד, יורש שלש מתנות טובות, ואלו הן: חיים, צדקה וכבוד, שנאמר (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכו'", עין שם. הרי לפניך ככל מה שכתבנו *הג"ה. וחדשים מקרוב באו, שמונעין רגלי עניים מלבוא לפתחי בעלי בתים, ואין דואג עליהם לחיותם ברעב; ותרוצם לפניהם, שכונתם לטובה. כי על ידי שמתרבים העניים, יש הזק לאביוני העיר, הינו, בעלי הבתים היורדים, שאין ביכלת לעזר אותם. על כן הם מונעין רגלי עניים לגמרי, וקוצבים איזה קצבה על בעלי הבתים שבעיר בשביל היורדים הנ"ל. ובאמת הוא טעות גדול. דכי בשביל שיש בעלי בתים יורדים בעיר, התר למנע צדקה משאר עניים לגמרי דנהי שאין צריך לתן לעני המחזיר על הפתחים מתנה מרבה, אבל מתנה מועטת הלא צריך כל אחד לתן לו, כמבאר בגמרא (ב"ב ט'.) וביורה דעה סימן ר"נ (סעיף ג'). וחס ושלום לסגר הדלת בעדו לגמרי ולפסק לחיותו [עין בבא בתרא דף ז':, דסובר הגמרא, דאסור לעשות בית שער ודלת לחצר, היכא שעל ידי זה לא ישמע קול עניים הצועקים מבחוץ]. ואפילו לעניי עולם אסור לעשות כן. [עין במרדכי פרק קמא דבבא בתרא (סימן תצ"א), דאפילו על עניי עולם יש "בל תאחר" היכא דחיב צדקה]. וכל שכן שעל ידי תקנתם זאת, הלא מונעין צדקה גם מעניי העיר, אלמנות ויתומים. ומי התיר להם לעשות ככה והלא בלקט שכחה ופאה מצינו, שאסור לבעל הבית ללקט בשביל עני אחד, שבזה מגרע לאחר [כדמוכח במסכת בבא מציעא י'.], והכי נמי דכותה. ואפילו אם ירצו לעשות תקנה לתן גם לעניי עולם מקפה שלהם דבר מועט, גם כן אין מנהגם עולה יפה. דיש בין המסבבים הרבה, שאין מסבב בשביל עצמו לבד, רק טפלי תליא בה (טף תלוי בו) בביתו, ועל ידי סבובו נשאר לו מעט לזון אשתו ובניו, שלא ימותו ברעב; וכשאתה נועל דלת בפניו, אתה יורד לחיי בניו העטופים ברעב בביתו. ולא שיך בזה לאמר, ענייך ועניי עיר אחרת - ענייך קודמין, דזה שיך ביחיד שרוצה לתן צדקה, ויודע בנפשו, שאין בכחו לתן רק לאחד; על זה אמרו: ענייך קודמין. אבל לתת פלס ומאזני משפט על כל העיר, ולומר שאין בכחם לתן, רק לעניי עירם, ולסגר בשביל זה הדלת על כל עניי עולם - זה לא מצינו [אם לא שידאגו לטובת העניים לכלכלם בכל מחסורם בבית מיחד כחפץ הממשלה, בודאי טוב לעשות כן (הגהה זו כנראה מחמת הצנזורה)]. וגם כאשר תדקדק היטב, תראה, שרב המסכימים ומזרזים על התקנה הזו הם רק העשירים הגבוהים, שבכחם לתן לשניהם. ולבד כל זה, הלא ידוע שתקנתם זאת קופחת גם לעניי העיר, שאין מניחין אותם לחזר על הפתחים. ומה שנותנין להם איזה דבר קצוב - לא יספיק להם, אפילו לחצי חיותם, ואין עושין טובה בזה רק ליחידים.. ועל כן צריך האדם להתחזק במדת הצדקה גם כן מאד.
2
ג׳ועתה נחשב הקלקולים היוצאים מזה.
3
ד׳א. דאיתא באבות (פרק ג' ט"ו): והכל לפי רב המעשה. וזה לשון הרמב"ם שם בפרוש המשנה: שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רב גדל המעשה, אבל לפי רב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק, לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעלות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. והמשל בו: כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחד לא נתן כלום - לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב - אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות; מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים, והגיע לו קנין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב, ואחר כך פסקה ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים, או שעשה צדקה לעני במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסורים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים, עד כאן לשונו. היוצא מדבריו, שהמעלות נמנו לאדם לפי רבוי מעשיו, לא לפי גדל מעשיו. ועתה נחזה בעינינו: לפי התקנה, שכל אחד יתן רק דבר קצוב לשבוע בבת אחת ולא יותר, כמה וכמה אלפים פעלות טובות, שיש על כל אחת ואחת מצות עשה דאוריתא, נגרע מהעיר מדי יום ויום על ידי זה. כי מלפנים, כשהיה בעל הבית נותן בפרוטרוט, היה פועל טוב בכל פרוטה ופרוטה; וכשנבוא לחשבון שנה שלמה, ימצא שחסר על ידי זה כמה אלפי רבואות פעלות טובות, שיש בכחם להכריע את ישראל לכף זכות. וכשנתבונן בזה הענין בלבד, די להסיר המכשלה הזו.
4
ה׳ב. גם עצם הצדקה נתמעט על ידי זה הרבה מהעיר. כי כשהעני הולך בעצמו, פעם יתן לו בעל הבית מצד המצוה, ופעם מצד החמלה, יתר מכפי השעור. פעם יתן לו אכל, ופעם מעות, ופעם בגד ישן; פעם יתן לו בעל הבית בעצמו, ופעם אשתו או בני ביתו; אבל כשבעל הבית נותן מעות דבר קצוב, יעלה זה רק לשלישית או רביעית מזה. וטובה לא נעשה בזה לבעל הבית, כידוע, שאין אדם מעני מן הצדקה. וכדאיתא במדרש (משלי פרק י"א): אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע, שהוא מוסיף, שנאמר (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד וכו"', עין שם. כי הצדקה נחשבת לזריעה, וכדכתיב (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה וגו"'. וכל אשר יוסיף בזריעה - יוסיף בקצירה. ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט':): כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות בהן צדקה.
5
ו׳ג. בהנהגתם נעשה גרעון גדול לבעלי הבתים הפחותים במעמדם. כי כשהעני הולך בעצמו, כל אחד נותן לו פרוסת לחם לפי השגת ידו, ומקים על ידי זה מצות צדקה בכל יום; מה שאין כן לפי תקנתם, שלא להניח לעניים לחזר על הפתחים, רק לתן מעות דבר קצוב, יחסר מצות צדקה לחלק גדול מאנשי העיר, ועין ביורה דעה (סימן של"ד סעיף מ"ג), שמוכח שם, שמאד גדול עון המעכב את הרבים מלעשות מצוה.
6
ז׳ד. מוכח בכתבות (ס"ז:) במעשה דמר עוקבא, שמצוה יותר לחלק מזון לעניים מלחלק להם מעות. כי על ידי המזון מקרבא הניתא (קרובה ההנאה) של העניים; מה שאין כן, כשנותן להם מעות, הם צריכים לילך ולטרח ולקנות [אך לפעמים נשתנה הענין, כגון, שהעני צריך למעות יותר כדי לעשות בו שאר צרכיו, או שהוא ירד מנכסיו זה מקרוב, ומתביש לקח מזון], ועל ידי תקנתם זו, שלא לחלק מזון כלל, נתמעט המעלה של מקרבא הניתא לגמרי. הגם דלבעלי בתים היורדים בודאי מצוה רבה לעשות קפה בשבילם, ולחלק להם מעות בדרך כבוד כל מה דאפשר, אבל חלילה לגרע בזה המזון משאר עניי העיר וכנ"ל.
7
ח׳ה. נועל דלת בפני העניים. ראה מה דאיתא באבות דר' נתן (פרק ז'): מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון, כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון - יכנס כדרכו; הבא מן הדרום - יכנס כדרכו, וכן לכל רוח; לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו. ואף דאין ביכלתנו לקים זה, כי הוא מדה גבוה לא לפי מצבנו, אבל חס ושלום לנעל הדלת בעד העני, שלא להניחו לכנס, כי הוא עון פלילי. ואיתא (במסכת דרך ארץ זוטא פרק ט'): הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהיו נעולות, בשעה שאתה מסב באכילה ושתיה, שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. ואיתא בתענית (כ':): רב הונא כי הוה כריך רפתא, הוה פתח לדשא, ואמר: כל מאן דצריך ליתי וליכול (כשהיה כורך הלחם [מאכלם היה על ידי כריכת הלחם עם הלפתן], היה פותח את הדלת ואומר: כל מי שצריך שיבוא ויאכל). ראה עוד מה שאמרו חז"ל (בסנהדרין ק"ג:): אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן קסמא: גדולה לגימא [אכילה שמאכילין לאורחים], שהרחיקה שתי משפחות מישראל [עמון ומואב, שלפי שלא קדמו ישראל בלחם ומים, נכתב שלא יבואו בקהל], שנאמר (דברים כ"ג ה'): "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". ואיתא בויקרא רבה (בהר פרשה ל"ד ח'): וכי צריכין היו להם ישראל; והלא כל אותן ארבעים שנה, שהיו ישראל במדבר, היה המן יורד להן, והבאר עולה, והשלו מצוי להם, וענני כבוד מקיפות אותם, ועמוד ענן נוסע לפניהם אלא דרך ארץ הוא, הבא מן הדרך - מקדימין להם במאכל ומשתה. מה פרע להם הקדוש ברוך הוא מתוך כך (דברים כ"ג ד'): "לא יבא עמוני ומואבי". והרי קל וחמר: ומה אם מי שלא עשה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע להם שכרם; מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה. ואם כן בעניננו, שהעני הולך מעיר לעיר, ומכתת את רגליו לבקש מזון להחיות נפשו, על אחת כמה וכמה שגדול העון מי שסוגר דלת בעדו, ומונע ממנו אף לחם עני הזה. ואמרו חז"ל (שבת ס"ג.): כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, כאלו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר וגו'. והינו מטעם שהכלב אינו מניח העניים מלבוא לפתחו, כפרוש רש"י שם. ומה שם, שאינו מכון בעל הבית לזה, וכל שכן בעניננו, שמכון בהנהגתו לגרש העניים מהעיר, כמה גרועה ובזויה המדה הזאת.
8
ט׳ו. גם נתמעט על ידי זה ממנו מדת החמלה בהמשך הזמן, כי מדה זו נקבע בנפש על ידי הרגלה בזה כמה פעמים. ובפרט שממעט זה מדורותיו הבאים אחריו, שאינם רואים כלל בעיניהם האנשים המצוקים. גם על ידי זה אינו מכיר לתן תודה לה' על חלקו, כי אינו רואה בעיניו איש מר ונאנח.
9
י׳ז. ידוע מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף ט':): המפיס לעני בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר וגו'. ועל ידי הנהגה זו, שאינו רואה עני בעיניו, חסר כל זה.
10
י״אח. על כלם עברה גוררת עברה; שעל ידי זה באים לידי אסור מלשינות, ונמסרו עניים לידי זרים להכותם ולבזותם, ומי יוכל לשער גדל העון והמכשול שיש בזה. והכתוב העיד בנו ואמר (דברים ט"ו ט'): "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"; ועל אחת כמה וכמה בזה שגורם לו הכאות ובזיונות. וידוע בתורתנו הקדושה מארבע ארצות הטובות (סדם ועמורה וכו'), שנהגו המדה טובה כזו עם העניים, ומה עלתה להם, השם ישמרנו מענשם. גם פעמים רבות יש בהם אלמנות ויתומים, וצריך לזהר מאד מצעקתם כמפרש בתורה (שמות כ"ב כ"ב). וזה לשון הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו' ה"י): חיב אדם להזהר באלמנות ויתומים, והיאך נוהגין עמהם, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולא לבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן, או מכעיסן, או הכאיב להן, או רדה בהן, או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו, הרי ענשו מפרש בתורה (שמות כ"ב כ"ג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרותה ממי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס - הם נענים, שנאמר (שם כ"ב): "כי אם צעק יצעק אלי וגו"', עין שם. גם רבנו יונה כתב ב'שערי תשובה' (שער שלישי) במאמר כ"ד: מי שיציק ויצער אלמנה ויתום - בין בגזל ובין בעשק ובין בהכלמה וכל מיני צער - חיב מיתה בידי שמים. ועין בחנוך במצוה ס"ה, שכתב גם כן בהדיא, שאפילו בדבור בעלמא, אם מצער אותן עובר גם כן בלאו זה. ולפלא לי על אותם האנשים, שמתעסקין ומסיעין להתקנה החדשה, ולא ייראו ויפחדו לנפשם מכל הכתובים המפרשים בתורה בענוי אלמנה ויתום, שדברי התורה נאמרו, אפילו אם הם עשירים, כמפרש ברמב"ם (פרק ו' מדעות ה"י); וכל שכן בזה, שהם עניים ושבורי לב, וסובלים גלות ועלבון וכלמה בימי חייהם, כמה גדול ענש הגורם להוסיף צרה על צרתם, ולפסק לחיותם ולגרשם מן העיר. ויתבונן האדם תמיד, ויירא ויפחד מזעקת העניים והאביונים, כמה דכתיב (משלי כ"א י"ג): "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה". וידע שיש להם מליץ טוב העומד לימינם, שאין בכל העולמים כמותו; והוא השם יתברך בעצמו, וכדכתיב (תהלים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון להושיע משפטי נפשו". ומי הוא הנוגע באנשים המקרבים למלך בשר ודם לרעה ונקה ! וכל שכן במקרב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והם הנדכאים והאמללים, אשר הם שבורי לב, וכדכתיב (תהלים ל"ד י"ט): "קרוב ה' לנשברי לב וגו"'. ואיתא בויקרא רבה (בהר פרשה ל"ד ט'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (שם ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב (שם): "להושיע משפטי נפשו".
11
י״בהארכתי בכל זה כדי להסיר המכשלה מישראל. ואני יודע מגדולי ישראל, שצעקו ככרוכיא על זה. [אם לא שידאגו לטובת העניים לבנות להם בית, ולהשביעם לחם כחפץ הממשלה, וטוב להם מבלי שיצטרכו לחזר על הפתחים (הגהה זו כנראה מחמת הצנזורה)]. והעקר צריך שיקבע האדם בנפשו, שעל ידי מצות צדקה אין לו שום הפסד בנכסיו. וכדאיתא (בשמות רבה תצוה פרשה ל"ו): הרבה פעמים שאדם מחשב בלבו לעשות מצוה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך. ויצר טוב אומר: תן למצוה. ראה מה כתיב (משלי ו' כ"ג): "כי נר מצוה". מה הנר הזה, כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות ואבוקות) מדליקין הימנו - האור במקומו, כך כל מי שיתן למצוה, אינו מחסר את נכסיו.
12
י״גוהנה כשנבוא להעתיק כל המאמרים מענין צדקה, קצר המצע מהשתרע, לכן אעתיק בזה רק איזה מאמרים. איתא בתנא דבי אליהו זוטא פרק א' ח': משום דבי אליהו אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם עד עכשו, העולם עומד על הצדקה; וכל הנותן צדקה הרבה, הרי זה משבח; ומלט את עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר (קהלת י"א י'): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"; ונאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "וגם רשע ליום רעה"; ואומר (תהלים ק"ו ג'): "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא? מפני שנהגו את עצמן בצדקה. אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה בנו לא נשתבחו, אלא בצדקה. אברהם מנין? שנאמר (בראשית י"ח י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (בראשית כ"ו י"ב): "ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו'". ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה" [הינו, שכשם שאדם משתוקק לזרע שדהו, אף שבעת הזריעה הוא משליך תבואתו לארץ, מכל מקום הוא בטוח, שיצמח לבסוף כמאה פעמים ככה, כן ישתוקק האדם לצדקה. וידע שבודאי יברכו ה' עבור מצוה זו, ויתוסף לו בנכסיו כפלי כפלים עבור חסרון המועט הזה, שמחסר עתה מנכסיו; וכמו שכתוב (דברים ט"ו י'): ', נתן תתן וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו'"]. יעקב, שנאמר (בראשית ל"ב י'): "קטנתי מכל החסדים", ואין קטנתי אלא מעט; ואין מעט אלא צדקה, שנאמר (משלי ט"ז ח'): "טוב מעט בצדקה [הינו, שאמר יעקב: אני קטנתי במעשה הצדקה נגד כל החסדים שעשית את עבדך]. אהרן ומשה מנין? שנאמר (מלאכי ב' ו'): "תורת אמת היתה בפיהו". ואין אמת אלא צדקה, שנאמר (תהלים פ"ה י"ב): "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". דוד מנין? שנאמר (שמואל ב', ח' ט"ו): "ויהי דוד עשה משפט וצדקה'; שלמה מנין? שנאמר (תהלים ע"ב א'): "וצדקתך לבן מלך". ואף הקדוש ברוך הוא משתבח בצדקה שנאמר (ישעיה ה' ט"ז): "והאל הקדוש נקדש בצדקה". ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר (תהלים פ"ט ט"ו): "צדק ומשפט מכון כסאך". גדולה צדקה, שמצלת את האדם מדרך המיתה, שנאמר (משלי י, ב'): "וצדקה תציל ממות". בוא וראה, שבמדה שאדם מודד - בה מודדין לו. אדם נותן צדקה בעולם הזה *והנה מקרוב נתיסד בכמה עירות בית מושב זקנים [הינו, שזקנים וחלושים, שאינם יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם, נקבצים למקום אחד, ושם מספיקים להם כל צרכם, עד שימלאו שם שנות חייהם]. והוא ענין נכבד וקדוש מאד, שאפילו בסתם מצות הכנסת אורחים גדול שכרו מאד, כמבאר לקמן (בחלק ג' פרק ב'), עין שם. כל שכן בזה שהם מקימי נפשות ממש, שבמקום שאין תקנה זו בעיר, אנו רואין בעינינו, שהרבה מהזקנים והחלושים, כשהם עניים, הם מתנונים והולכים ומתקצרים ימיהם. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.): כל המקים נפש אחת מישראל, כאלו קים עולם מלא; וכל שכן בזה שהם מקימים כמה נפשות, ואשרי חלקם של המתעסקים בזה. ומתכון עליה, שיחיה העני ולא ימות, אף הקדוש ברוך הוא מתכון על הנותנה, שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר, שכל מי שספק בידו לעשות צדקה, ואינו עושה; לקים נפשות ואינו מקים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר (שמואל א', כ"ה י'-י"א): "ויען נבל וגו'; ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי וגו'". ומיד נענש, שנאמר (שם ל"ח): "ויגף ה' את נבל וימת".
13
י״דגדולה צדקה, שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר (דברים ל' כ'): "כי הוא חייך וארך ימיך", ואומר (משלי ג' י"ח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". ועוד, שהרי קל וחמר הוא: ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה, מהו אומר בה? (דברים כ"ב ז'): "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחמר לצדקה, שהיא מצוה חמורה שבתורה, על אחת כמה וכמה. גדולה צדקה, שהיא מביאה את האדם לחיי עולם הבא, שנאמר (תהלים א' א'): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'; ונאמר (תהלים ק"ו ג'): "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת". נאמר "אשרי" בתורה, ונאמר "אשרי" בצדקה. מה "אשרי" האמור בתורה הוא בן עולם הבא, אף "אשרי" האמור בצדקה הוא בן עולם הבא. גדולה צדקה, ששותה לתורה, שנאמר (ויקרא כ', ו ג'): "אם בחקותי תלכו"; ונאמר בצדקה (משלי ח' כ"ב): "ה' קנני ראשית דרכו". בתורה הוא אומר (ויקרא כ"ו ו'): "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם"; ובצדקה נאמר (ישעיה ל"ב י"ז-י"ח): "והיה מעשה הצדקה שלום השקט ובטח עד עולם; וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות". גדולה צדקה, שהתורה נמשלה לצדקה ושותה לה, (אלא לפי) שאין לך מדה טובה, שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, גדול מן התורה, שנאמר (משלי ד' ח'-ט'): "סלסלה ותרוממ תכבדך כי תחבקנה; תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנ ". אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה, שנאמר (דברים ו' כ"ה): "וצדקה תהיה לנו וגו'". גדולה צדקה, שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאלה, שנאמר (ישעיה נ"ו א'): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". גדולה צדקה, שהיא מעלה את הנשמה, ונותנה תחת כסא הכבוד, שנאמר (שם ל"ג ט"ו-י"ז): "הלך צדקות ודבר מישרים וגו'; הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים; מלך ביפיו תחזינה עיניך". עד כאן לשון התנא דבי אליהו זוטא.
14
ט״ואיתא באבות דר' נתן פרק ג' משנה ט': מעשה בחסיד אחד, שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה; בא הרוח, וטבע ספינתו בים. ראהו ר' עקיבא, ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להנשא. עד שלא הגיע עת לעמד, בא אותו איש ועמד לפניו. אמר לו: אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן. ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי, היא העלתני מן הים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה, שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומר לזו, וזו אומר לזו: רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר: ברוך אלקים אלקי ישראל, שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (קהלת י"א א'): "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו"; ואומר (משלי י' ב'): "וצדקה תציל ממות". גם בזכות הצדקה באה ברכה לתוך ביתו של אדם, כמו שנאמר (דברים ט"ו י'): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך *הג"ה. ונראה לי, מה שאמר הכתוב (דברים ט"ו י'): "בתתך לו" - הינו, כי ידוע, שמטבע האדם לא ירצה לתן צדקה לעני, רק בפעם אחת; אבל אם יכרח לתן להעני הזה בעצמו עוד פעם אחר פעם למשל עד מאה פעמים, אף שיתן לו מצד חיוב המצוה, לא יתרצה הלב לזה בעת הנתינה; ורק אחר שכבר הוציאם מתחת ידו, שהמעות בלאו הכי בין כך ובין כך כבר אינם בידו, בקל יוכל להתישב בנפשו ולאמר: מה יועיל עתה אם ירע לי, ולהקטין המצוה משום זה. ולזה בא הכתוב ואמר (שם): "נתון תתן לו" - הינו, שמחיב לתן, אפילו מאה פעמים [וכפרוש רש"י שם]. "ולא ירע לבבך בתתך לו" - הינו, אפילו בעת הנתינה. "כי בגלל הדבר הזה" - פרוש: כי הלא באמת המעות הם של הקדוש ברוך הוא, ואנו נותנים לו משלו [וכמאמר התנא (אבות ג' ז'): תן לו משלו כו'], וברכתו של הקדוש ברוך הוא להאדם עבור זה יהיה העקר רק עבור בחירתו ורצונו לטוב, שהלא היה אז בידו בחירה, שלא לעשות רצון השם יתברך. ולכן אם מתישב בנפשו בעת עשית המצוה גופא, שיש לו עדין בחירה בזה, ומתגבר על יצרו בלבו כדי לעשות רצון הקדוש ברוך הוא, אז בודאי יבוא לו ברכה מהקדוש ברוך הוא גם בעולם הזה, וכמו שכתוב (שם): "יברכך ה' אלקיך בכל מעשך"; מה שאין כן, אם בעת עשית המצוה ירע לבו לזה, ורק אחר כך שבלאו הכי המעות כבר אינם בידו, הוא מתרצה לזה. ואין כונתנו שלא יהיה לו המצוה כלל, רק שבזה מקטין המצוה. בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו'". על כן יתחזק האדם תמיד בזו המצוה, ויביא ברכה לתוך ביתו, מלבד שכר הצפון לו לנצח.
15
