אהבת חסד, חלק שני י״טAhavat Chesed, Part II 19
א׳בו יבאר מדין חלוקת מעשר ודין חומש
א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו *אבל עניים הם קודמין אפילו לבעלי תורה, כמו שכתב בש"ך (בסימן רנ"א סעיף קטן י"ז). ואין סתירה לזה ממה שהבאתי לקמן בפרק כ' אות ד' מר' מאיר, עין שם, דנוכל לומר, דהכונה במה שאמרו: בניך, מה את עביד עליהון (בניך, מה אתה עושה עליהם) הינו, מה תניח לבניך אחר מיתתך אבל בחייו היה מפרנס להון בסלע אחד שהתפרנס בו. ואף דמשמע ממדרש (תנחומא פרשת ראה סימן י"ח), דמעשר נתקן עקר לעמלי תורה, מכל מקום בימינו, על ידי שהוא נותן מעשר, פוטר עצמו מצדקה, ובצדקה זכתה התורה לקרוב יותר. ומכל מקום צריך עיון באיש אשר השעור מעשר הוא יותר מכדי השגת ידו, דמדינא אינו מחיב בזה, רק שרוצה לזכות במצות, אם מחיב גם כן לתנם לקרוביו, או דיכול לתנם לעמלי תורה. אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר *והנה, אם המעשר מועיל להעשיר, קל וחמר שיועיל שלא יתחסר ! אמנם, כי הנה ידוע שיש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כההיא דאמרינן (בסכה דף כ"ט;): בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכו'. ולכך רמז לנו המדרש, שאפילו אם יש לו דבר שגורם לידי עניות, ויש לו כנגדו מצות מעשר - מועיל זכות מעשר על כל פנים שלא יתחסר. בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'.
א. ועתה נבוא לבאר את אפן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר - עקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים [ודין הקדימה בהן גופא, עין ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג'], ואפילו לבניו הגדולים, שאינו חיב לטפל בהם, יכול לתן להם מעשרותיו, דכיון שאין להם משל עצמם, הוי צדקה גמורה, ואפילו יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר; ואפילו לאביו ואמו מתר לתת אם הוא עני. אך אם יש יכלת בידו לפרנסם ממקום אחר - אמרו חכמים (קדושין ל"ב.): תבא מארה, למי שמפרנס אביו ואמו ממעות צדקה. (עין בסימן ר"מ סעיף ה' ורמ"ט סעיף א' בש"ך שם). ואם קרוביו *אבל עניים הם קודמין אפילו לבעלי תורה, כמו שכתב בש"ך (בסימן רנ"א סעיף קטן י"ז). ואין סתירה לזה ממה שהבאתי לקמן בפרק כ' אות ד' מר' מאיר, עין שם, דנוכל לומר, דהכונה במה שאמרו: בניך, מה את עביד עליהון (בניך, מה אתה עושה עליהם) הינו, מה תניח לבניך אחר מיתתך אבל בחייו היה מפרנס להון בסלע אחד שהתפרנס בו. ואף דמשמע ממדרש (תנחומא פרשת ראה סימן י"ח), דמעשר נתקן עקר לעמלי תורה, מכל מקום בימינו, על ידי שהוא נותן מעשר, פוטר עצמו מצדקה, ובצדקה זכתה התורה לקרוב יותר. ומכל מקום צריך עיון באיש אשר השעור מעשר הוא יותר מכדי השגת ידו, דמדינא אינו מחיב בזה, רק שרוצה לזכות במצות, אם מחיב גם כן לתנם לקרוביו, או דיכול לתנם לעמלי תורה. אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחלה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעקר המעשר נתקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. דזה לשון המדרש תנחומא פרשת ראה סימן י"ח (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר *והנה, אם המעשר מועיל להעשיר, קל וחמר שיועיל שלא יתחסר ! אמנם, כי הנה ידוע שיש הרבה דברים, שמביא לאדם לידי עניות, כההיא דאמרינן (בסכה דף כ"ט;): בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכו'. ולכך רמז לנו המדרש, שאפילו אם יש לו דבר שגורם לידי עניות, ויש לו כנגדו מצות מעשר - מועיל זכות מעשר על כל פנים שלא יתחסר. בשביל שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [הינו, שאותן אנשים עוסקין במסחר], שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. וגם על ידי זה הבטיח הכתוב, שבאה ברכה לתוך ביתו של אדם, כדכתיב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'", הינו, על ידי שיהיה טרף בביתי, יוכלו הכהנים והלוים לעסק בתורת ה'. ועבור זה: "והריקתי לכם ברכה עד בלי די", כי תכף לתלמיד חכם ברכה, כמו שאמרו -חז"ל (ברכות מ', ב.) [וכענין שאמרו בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'"]. ואם אינו יכול לחלק כלם לבעלי תורה, יראה לחלק להם על כל פנים רבם או חצים. וכן מצאתי ב'כנסת גדולה על יורה דעה בסימן רמ"ט סעיף א', עין שם. וכן מוכח מ'שיטה מקבצת' על כתבות דף נ'. בשם הרב המעילי, דמעשר הוא דגמא דמעשר הנתן לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה'.
1
ב׳ב. ודע דכתבו האחרונים, דיכול להכניס חתן וכלה לחפה ממעות מעשר, אם לא היה יכלת בידו לעשות המצוה בלתי זה. וכן כהאי גונא לענין להיות בעל ברית ממעות מעשר, או לכתב בהן ספרים ולהשאילם לאחרים; ומתר ללמד בהן גם כן בעצמו, רק שיזהר לכתב עליהן שהם ממעות מעשר, כדי שלא יחזיקו בהן בניו אחר פטירתו כשלהן. ויש שמפקפקין בכל זה, עין ב'פתחי תשובה' [בשם ה'חתם סופר' בסימן רמ"ט (ס"ק ב')], שכתב דלמהרי"ל והרמ"א המעשר הוא רק לעניים לבד, ולא שאר דבר מצוה כלל. ונראה, דאם על ידי שהוא בעל ברית, יש טובה לאבי הבן, שמטה ידו, ואין לאל ידו להוציא הוצאות; וכן להכנסת חתן וכלה לחפה, אם מטה ידם; וכהאי גונא לענין לקנות ספרים להשאילם לאחרים, שאין ביכלתם לקנות לעצמם - אין להחמיר בזה כלל, דזה גופא הוא כמו צדקה. ולקנות עליות ממעות מעשר - אם המעות מתחלק לעניים, גם כן אין להחמיר לכלי עלמא. ולשלם ממעות מעשר שכר למוד לבניו - אסור לכלי עלמא, דזה הוי מצוה, שמחיב בעצמו ללמד לבניו, או לשכר להם מלמד, ואין לפרע חובו ממעות מעשר; אבל לבני עניים אחרים מתר, ומצוה רבה איכא בזה.
2
ג׳ג. ודע עוד, דמדת מעשר הוא להנוהג בצדקה במדה בינונית; אבל הרוצה להתנהג בעין יפה, צריך להפריש מנכסיו אחד מחמשה. ואסמכו חז"ל אקרא דכתיב (בראשית כ"ח כ"ב): "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" *ומדלא רמז הכתוב, שיתן פעם אחת חומש, משמע דטוב יותר שיפריש שני פעמים מעשר. כי מעשר רומז לסוד גדול, כמו שכתבו הספרים, ועל כן מהנכון שלא לערבב ענינו. אחר כך מצאתי, שכך כתב ב'ברכי יוסף' (סימן רמ"ט סעיף א'). [ומכל מקום, מי שירצה לתן יותר ממעשר, וחומש אינו יכול לתן, גם כן הרשות בידו, עין ב'פתחי תשובה'. ויותר טוב שיפריש מעשר בצמצום, כי כתבו הספרים דאלף ומאה רקיעין נזונין בזכות מעשר, והיותר יתן בתורת צדקה בעלמא]. גם מצאתי בספרים, דהוא זכר למה שהפרישו ישראל מתבואותיהם שני מעשרות בכל שנה: בשתים הראשונות של שמטה המעשר ראשון ושני, ובשנה השלישית מעשר ראשון ומעשר עני. ואף דשם היה המעשר שני או המעשר עני פחות מעט ממעשר ראשון, כדאיתא בבבא קמא ס"ט:, ואם כן אין עולה ביחד חומש. זה אינו, דהלא הפרישו גם כן מתבואותיהם תרומה גדולה, שהיא אחד מחמשים, ועולה בסך הכל מעט יותר מחומש.: שני פעמים מעשר עולה חומש. וההנהגה בזה יהיה גם כן כנ"ל: פעם ראשונה מהקרן, ומכאן ואילך מהרוח שיזדמן לו. ואפן החלוקה של מדת חומש, מהנכון לחלקם לחצאין באפן זה: הינו, מעשר אחד לבעלי תורה, כי הוא דמיא דמעשר ראשון הנתן לכהנים ולוים למען יחזקו בתורת ה', כדכתיב בקרא (דברי הימים ב', ל"א ד'), ומעשר שני לשאר צרכי מצוה. וכעין זה מצאתי ב'שיטה מקבצת' כתבות נ'. בשם הרב המעילי ז"ל, עין שם.
3
ד׳ד. ועתה נבאר פרט אחד, הנוגע הרבה בענין צדקה. *הג"ה. יש אומרים, דמה שאמרו וכו'. הוא נובע מפרוש המשנה להרמב"ם (בפרק א' דפאה), וזה לשונו: ומה שאמר בכאן גמילות חסד - אין לו שעור, רוצה לומר, לעזר האדם בגופו; אך שיעזר אותו בממונו - יש לו שעור, והוא חמישית ממונו. ולא יתחיב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות. ואמרו [הינו, בירושלמי פרק א' דפאה, ובטעות צינו שם המדפיסים (כתבות נ'.)]: נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. ובאור זאת ההלכה אצלי מה שאמר, והוא: כשהאדם יראה שבוים שהוא חיב לפדותם, כאשר צוה הקדוש ברוך הוא, או רעבים, או ערמים, שהוא חיב להשביעם ולכסות מערמיהם, כמו שאמר (דברים ט"ו ח'): "די מחסרו אשר יחסר לו", ופרושו, למלאות חסרונם, כשיהיה מה שיחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו, או כפי חמישיתו; אבל אם יצטרך להם יותר מן החומש, יתן חמישית בלבד, ויסתלק מלתת עוד; ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם, לפי שצרכם יותר מן החומש. אבל אם לא נזדמן לו דבר מאשר זכרנו, יוציא החומש מן הרוח ולא מן הקרן, ויתנהו בצרכי מצות. עד כאן לשונו. יש אומרים, דמה שאמרו דחומש הוא מדה יפה, הני מלי בשלא נודע לו, שיש בעיר עניים התאבים ללחם, או ערמים שצריכים לכסות, אבל כשיודע שיש בעיר אלמנות ויתומים וכהאי גונא אנשים מצוקים כאלו, שאין לאל ידם להושיע את עצמם, מחיב מדינא להפריש עד חומש נכסיו. וכן משמע מדברי הגר"א, שדעתו כן, והני מלי, כשידו משגת לתן שעור זה, אבל אין מחיב לדחק את עצמו לזה, רק מצד מצוה וכנ"ל, ועין בהגהה, שהארכנו בזה.
4
ה׳ולכאורה, הלא בגמרא שלנו משמע דהתקינו, שלא לתן יותר, עין שם (כתבות בדף נ'. ובדף ס"ז:) בקשית הגמרא על מר עוקבא, והוא קאמר דיש בזה מדת חסידות. גם, בגמרא שלנו משמע דהוא רק מדה טובה, ומצוה להמבזבז לתן עד חומש, והוא קאמר דיש בזה חיוב מצד הדין, ויש עליו עון אם ימנע מן החומש. גם, מאין חדש הרמב"ם, דחומש מן רוח ולא מן הקרן, הלא בירושלמי מפרש, דשנה ראשונה מן הקרן אך באמת ניחא הכל, דהרמב"ם בפרוש המשנה סובר, דלשון הירושלמי דקאמר 'באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש נכסיו למצוה' משמע דצריך להפריש מדינא ולא למצוה בעלמא. ובבבלי קאמר 'המבזבז', משמע דהוא רק מדה טובה בעלמא. גם, בבבלי לא נזכר דהוא מן הקרן, ודרך הבבלי לפרש יותר. ועל כן מחלק בין ענין לענין, והוא, דהבבלי מירי היכא דלא קימי עניים (היכן שאין עומדים עניים לפנינו), והוא מבזבז נכסיו, ומחפש אחר עניים ושאר מצות לחלק להם, ולכך חומש הוא רק מדה טובה בעלמא, ורק מן הרוח. [ושארי פוסקים לא הזכירו דבר זה, דמן הרוח משמע דלא סבירא להו כותה בזה]. והירושלמי מירי היכא דקימי עניים, לכך עד חומש צריך להפריש מדינא, אם ידו משגת, כדי לקים "די מחסורו אשר יחסר לו". ומה שאמר 'נמנו וכו", הינו, שהסכימו ביניהם דמה שאמרה תורה "די מחסרו", הינו, רק עד חומש מנכסיו ולא יותר.
5
ו׳ועין שם בירושלמי עוד, שכן היתה בידם מתחלה הלכה למשה מסיני על זה ושכחוה, וחזרו ויסדו, וכונו למה שנאמר מתחלה ההלכה על זה. [ומה שהקשה שם בירושלמי אחר כך, עד היכן חד אמר: עד כדי תרומה וכו'. הינו, עד היכן הוא השעור האחרון למטה, דנימא (שנאמר) דאם חסר השעור, הוי כלא קים המצוה כלל, דמיא דמאי דאמרינן בבבלי (ב"ב ט'.), ונפסק ביורה דעה (סימן רמ"ט סעיף ב'), דבפחות משליש השקל בשנה לא קים מצות צדקה כלל]. וסבירא לה להרמב"ם, דהיכא דקימי עניים לא תקנו רבנן בזה כלל, דאל יבזבז יותר מחומש; דאם רוצה - יכול להפריש ממדת חסידות. ונפקא לה להרמב"ם זה מהא דאיתא (בתענית כ"ד.) גבי אליעזר איש ברתותא, דהוו טשו מנה גבאי צדקה, דכל מה דהוה גבה הוה יהיב להו (שהיו נחבאים ממנו גבאי צדקה, כי כל מה שהיה אצלו היה נותן להם). והלא הוא יותר מחומש אלא על כרחך משום דגבאי צדקה היו הולכין עבור העניים, והיה עושה כן ממדת חסידות. ובהכי ניחא קושית בעל 'גבורות ארי', עין שם. ומכל מקום, כל נכסיו אסור לחלק, מדכתיב (ויקרא כ"ז כ"ח): "מכל אשר לו", ולא "כל אשר לו", גבי מחרים לגבוה. וכל שכן להדיוט.
6
ז׳וכמו שאמרו בערכין (כ"ח.). [ואף דיש לומר, דהיכא דקימי עניים - להדיוט עדיף מלגבוה, דשם הלא אינו מחיב לתן כלל, רק שהוא רוצה מעצמו לנדר לגבוה; מה שאין כן הכא דחיבתו התורה לתן להם דבר מה, מכל מקום, הלא לחלק כל נכסיו, שישאר הוא עני, בודאי אינו מחיב, דחייך קודמין לחיי חברך]. ועל כן לא שיך למיתני על זה 'אין לו שעור', כמו דלא תני על תרומה שאין לו שעור, משום דאסור לעשות כל שדהו תרומה. וכמו דמשני בירושלמי שם. ובהכי מתרצה קשיא השניה של בעל 'גבורות ארי' על הרמב"ם, עין שם. ומה שהתקינו, שלא לבזבז יותר מחומש, הינו, במבזבז מעצמו, דמיא דמחרים אדם מצאנו ובקרו שם בערכין כ"ח; שאין מצוה על זה כלל, דאי מירי היכא דקימי עניים, לא אתיא שפיר כל כך הקל וחמר דר' אלעזר בן עזריה שם, עין שם. נחזר לעניננו; דהיכא דקימי עניים סבירא לה להרמב"ם, דמדינא חיב עד חומש נכסיו. ובהכי נתישב לי מה שכתב הגר"א באגרתו הקדושה 'עלים לתרופה', שכתב לבני ביתו, וזה לשונו שם: שלמען ה', שתפריש את החומש כאשר צויתיך, ולא תפחת כאשר הזהרתיך; כי בפחות מזה עוברים כל רגע על כמה לאוין ועשין [הינו הלאו (דברים ט"ו ז') ד"לא תאמץ" (שם) ו"לא תקפץ" ועשה (שם ח') ד"פתח תפתח את ידך לו"; (שם י'): "נתון תתן"; (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו"'; (שם ל"ו): "וחי אחיך עמך"], ושקול כאלו כפר בתורה הקדושה חס ושלום. עד כאן לשונו. [הינו, מה שאמרו, דהוא כאלו עובד עבודה זרה, ונקרא "בליעל"]. ולכאורה הוא נגד הגמרא; דמגמרא (בכתבות נ'.) משמע דאין מחיב מצד הדין בחומש, רק שהמבזבז, לא יבזבז יותר מחומש. ועל כרחך דהגר"א מירי היכא דקימי עניים, וסבירא לה להגר"א כמו הרמב"ם, דהיכא דקימי עניים, מחיב מדינא עד חומש נכסיו. אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ה' שכתב: בא עני ושאל וכו', עד חומש נכסיו מצוה מן המבחר, עין שם; משמע דסבירא לה, דאפילו היכא דקימי עניים, אין מחיב מן הדין להפריש חומש נכסיו, רק למצוה מן המבחר, וסותר לפרושו. ומה שלא הזכיר הרמב"ם התקנה, דאל יבזבז יותר, דאזיל לשיטתה דבקימי עניים מתר, ומדת חסידות איכא נמי בזה. אמנם קשיתנו הנ"ל קשה, דסותר לדבריו בפרושו. ואולי יש לומר, דבחבורו אירי דאין ידו משגת ברוח לתן עד חומש נכסיו, לכן הוא רק מצוה מן המבחר לדחק עצמו לזה; מה שאין כן, כשידו משגת לזה, נהי דאין יכול לתן די מחסורו של העני, הלא על כל פנים מה שיכול לתן, אמאי לא יתן ואולם אף על פי כן קצת קשה עדין, דמלשון הרמב"ם בחבורו והשלחן ערוך משמע לכאורה, דאם ידו משגת, יתן כפי צרך העניים, אפילו יותר מחומש. וכמו שכתב ה'יפה מראה' שם בירושלמי; ומפרושו במשנה משמע דיותר מחומש אין מחיב לתן, דעל זה נמנו באושא שם, ומשמע אפילו ידו משגת, דאי לאו הכי אפילו חומש אין חיוב, וצריך עיון.
7
ח׳ומה שכתב הרמב"ם לענין פדיון שבוים, עין מה שכתבתי לעיל בפתיחה אודות זה. נחזר לעניננו, דהיכא דקימי עניים, שיטת הרמב"ם דחיב מדינא להפריש עד חומש נכסיו; וכן דעת הגר"א, כן נראה לעניות דעתי ברור בעזרת ה'. ואחר כך מצאתי הרבה מדברי אלו בעזרת ה' בספר 'ברכי יוסף' (ריש סימן רמ"ט). וגם הוא כתב, דדעת הרמב"ם לחלק בין היכא דקימי עניים ללא קימי וכמו שכתבתי למעלה. אך הוא נשאר בקשיא מדברי הרמב"ם בחבורו, וכמו שהקשינו למעלה; וכתב שהרמב"ם חזר בו בחבורו, ולדברינו הנ"ל אין צרך לכל זה. ומכל מקום לדינא צריך עיון, מדלא נזכר בשלחן ערוך שום רמז חלוק בזה; וכתב סתמא, משמע דאין חיב בכל גוני. ויש לדחות להפך, דלא צריך המחבר בסימן רמ"ט לבאר זה, דממילא מוכח, מדתלי באם אין ידו משגת לענין לתן כדי צרך העניים, הא אם ידו משגת אפילו לחומש לבד, מחיב לתן על כל פנים חומש. ומה שכתב דהוא מצוה מן המבחר לתן חומש, מירי דאין ידו משגת ברוח לתן חומש, כי אם בדחק. ותדע, דאם לא תאמר כן, אלא תאמר, דאפילו אם ידו משגת לחומש, כיון דאין ידו משגת לכדי צרך העניים, תו הוי חומש רק מצוה מן המבחר לבד. וידקדק בזה יותר לשון המחבר שכתב, 'ואם אין ידו משגת כל כך', אם כן תקשי לן קשיא גדולה: אמאי כתב המחבר, דאם הוא נותן פחות ממעשר, הוא עין רעה, משמע דהוא רק עין רעה לבד; יותר הוה לה לכתב, דהוא עובר על לאו ד"לא תאמץ" ו"לא תקפץ" הנאמרים במצות צדקה, דהוא קאי על הפחות משעור שראוי לו לתן, כמו שכתב בסימן רמ"ח, כיון שידו משגת לתן חומש, והוא מגרע אפילו ממעשר, ואיה "די מחסרו" שאמרה תורה דאטו אם אינו יכול לקים בשלמות "די מחסרו", לא יקים כלל ! אלא על כרחך, דמירי שאין ידו משגת ברוח לתן מעשר וחומש. [ולא שאין ידו משגת כלל לזה, דאם כן, אפילו עין רעה לא הוי], לכך אינו עובר על הלאו ד"לא תאמץ" ו"לא תקפץ" והעשה ד"די מחסרו", רק דנקרא בשם עין רעה, על דהוא אינו מתחזק בענין זה. אמנם מדברי רבנו ירחם שכתב, דאפילו למצוה עוברת, אין מחיב מדינא להפריש רק מעשר נכסיו, ולמצוה מן המבחר חומש [והובא דבריו בשלחן ערוך ארח חיים סימן תרנ"ו ב'מגן אברהם' (ס"ק ז'), עין שם], משמע לכאורה הפך דברינו, דהא מצוה עוברת הוא כמו קימי עניים לענין צדקה. אבל באמת גם זה אינה ראיה, דהא הפוסקים מדמו זה הענין למצות צדקה. ונוכל לאמר, דגם שם מירי דאין ידו משגת ברוח לפזר עד חומש נכסיו, לכך אינו מחיב; אבל אם משגת ברוח, אין הכי נמי דחיב מדינא. וצריך עיון גדול בכל זה למעשה. אבל דעת הרמב"ם בפרוש המשנה והגר"א מבאר בהדיא להחמיר; ועל פי זה כתבנו דברינו שבפנים.
8