אהבת חסד, חלק שני כ׳Ahavat Chesed, Part II 20
א׳בו יבאר פרטי דין המבזבז צדקה
א. איתא בכתבות נ'. *הג"ה. איתא בערכין כ"ח. במשנה: מחרים אדם מצאנו ומבקרו, מעבדיו ושפחותיו, ומשדה אחזה וכו' [רוצה לומר, מקצת מכל אלו ולא כלם]. אמר ר' אלעזר בן עזריה: ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, [שלא יבזבזם להדיוט - רש"י]. ועין שם בגמרא, דאפילו מין אחד כלו של צאן ובקר שיש לו, או של עבד ושפחה, או של שדה אחזה, או שאר כל מטלטליו שיש לו, גם כן אין רשאי, מדכתיב (ויקרא כ"ז כ"ח): "מכל אשר לו", ולא "כל אשר לו"; "מאדם" ולא "כל אדם"; "משדה אחזה" ולא "כל שדה אחזה". [ואם יש לו צאן אחת או שדה אחזה אחת משמע סנהדרין ס"ד: בתוספות, דבור המתחיל העביר, דגם אחד הוא בכלל כל; ולכאורה הוא הדין לעניננו. ויש לעין לענין מאי דדרשינן בחלין פ"ד. שלמדה תורה דרך ארץ, שלא לזבח כל בקר וצאן, מדכתיב (דברים י"ב כ"א): "וזבחת מבקרך ומצאנך"]. ופשוט, דאפילו אם כל המין עולה לפחות מחומש ומעשר שבנכסיו גם כן - אין רשאי, דהפסוק לא חלק בזה. והנה לפי מאי דאמר ר' אלעזר בן עזריה, שיהא אדם חס על נכסיו, והינו אפילו לצדקה, כדמשמע בערכין שם בגמרא, דמיתי שם על זה הא דתקנת אושא הנ"ל, עין שם; וכל שכן להפקיר ולתן במתנה למי שאינו עני, וכמו שכתוב בפרוש רבנו גרשם מאור הגולה. אם כן לכאורה, לפי מאי דלמד ר' אלעזר בן עזריה קל וחמר מחרם לצדקה, אם כן, יהיה מן הדין צריך האדם לזהר, שלא לחלק לצדקה מין אחד כלו, ממה שיש לו צאן אחת או שדה אחזה אחת, ואפילו הוא פחות מחומש ומעשר; אבל הוא מלתא חדתא, והוה להו להפוסקים להביאו. דהתקינו חז"ל באושא: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; אם לא מי שהוא עשיר מפלג. משמע בפוסקים, דעליו לא היתה התקנה (עין בבא קמא ט'. בתוספות דבור המתחיל, אילימא, וב'חכמת אדם' הלכות צדקה כלל קמ"ד סעיף י'); וכן לבזבז קדם מותו, שבזה לא שיך שמא יצטרך לבריות, גם כן מתר לבזבז הרבה [ביורה דעה רמ"ט סעיף א' בהגהה פסק, דיכול לחלק קדם מותו כמה שירצה; ועין באחרונים שהביאו, דיש אומרים, עד שלישיתו או עד מחצה, ולא יותר], כדאמרינן (כתבות ס"ז.) במר עוקבא, שאמר קדם מותו, כשהתבונן בצדקה שעשה בימי חייו, אמר: ארחא רחיקתא וזודין קלילא, ופלגינהו לנכסיו לצדקה (הדרך רחוקה והצדה קלה, וחלק את נכסיו לצדקה).
א. איתא בכתבות נ'. *הג"ה. איתא בערכין כ"ח. במשנה: מחרים אדם מצאנו ומבקרו, מעבדיו ושפחותיו, ומשדה אחזה וכו' [רוצה לומר, מקצת מכל אלו ולא כלם]. אמר ר' אלעזר בן עזריה: ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, [שלא יבזבזם להדיוט - רש"י]. ועין שם בגמרא, דאפילו מין אחד כלו של צאן ובקר שיש לו, או של עבד ושפחה, או של שדה אחזה, או שאר כל מטלטליו שיש לו, גם כן אין רשאי, מדכתיב (ויקרא כ"ז כ"ח): "מכל אשר לו", ולא "כל אשר לו"; "מאדם" ולא "כל אדם"; "משדה אחזה" ולא "כל שדה אחזה". [ואם יש לו צאן אחת או שדה אחזה אחת משמע סנהדרין ס"ד: בתוספות, דבור המתחיל העביר, דגם אחד הוא בכלל כל; ולכאורה הוא הדין לעניננו. ויש לעין לענין מאי דדרשינן בחלין פ"ד. שלמדה תורה דרך ארץ, שלא לזבח כל בקר וצאן, מדכתיב (דברים י"ב כ"א): "וזבחת מבקרך ומצאנך"]. ופשוט, דאפילו אם כל המין עולה לפחות מחומש ומעשר שבנכסיו גם כן - אין רשאי, דהפסוק לא חלק בזה. והנה לפי מאי דאמר ר' אלעזר בן עזריה, שיהא אדם חס על נכסיו, והינו אפילו לצדקה, כדמשמע בערכין שם בגמרא, דמיתי שם על זה הא דתקנת אושא הנ"ל, עין שם; וכל שכן להפקיר ולתן במתנה למי שאינו עני, וכמו שכתוב בפרוש רבנו גרשם מאור הגולה. אם כן לכאורה, לפי מאי דלמד ר' אלעזר בן עזריה קל וחמר מחרם לצדקה, אם כן, יהיה מן הדין צריך האדם לזהר, שלא לחלק לצדקה מין אחד כלו, ממה שיש לו צאן אחת או שדה אחזה אחת, ואפילו הוא פחות מחומש ומעשר; אבל הוא מלתא חדתא, והוה להו להפוסקים להביאו. דהתקינו חז"ל באושא: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; אם לא מי שהוא עשיר מפלג. משמע בפוסקים, דעליו לא היתה התקנה (עין בבא קמא ט'. בתוספות דבור המתחיל, אילימא, וב'חכמת אדם' הלכות צדקה כלל קמ"ד סעיף י'); וכן לבזבז קדם מותו, שבזה לא שיך שמא יצטרך לבריות, גם כן מתר לבזבז הרבה [ביורה דעה רמ"ט סעיף א' בהגהה פסק, דיכול לחלק קדם מותו כמה שירצה; ועין באחרונים שהביאו, דיש אומרים, עד שלישיתו או עד מחצה, ולא יותר], כדאמרינן (כתבות ס"ז.) במר עוקבא, שאמר קדם מותו, כשהתבונן בצדקה שעשה בימי חייו, אמר: ארחא רחיקתא וזודין קלילא, ופלגינהו לנכסיו לצדקה (הדרך רחוקה והצדה קלה, וחלק את נכסיו לצדקה).
1
ב׳ועל כן נראה דיש לחלק דלא דמי צדקה - היכי דקימי עניים, שחיבתו התורה לתן להם עד די מחסורם, לחרם והקדש [דחד דינא להו לענין זה, כדמשמע בתוספתא], שאין מחיב כלל בזה לכתחלה להחרים ולהקדיש, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ערכין, שאף על פי שאם החרים והקדיש - יש לו מצוה, מכל מקום לכתחלה אין מצוה כלל על זה. ועל כן אפשר לענין זה יפה כח צדקה מכח הקדש, שאם יש לו מין אחד, ואין צריך לו, יכול לתנו לעניים, אם איננו יתר מכדי שעור חיובו לצדקה. והא דמיתי ר' אלעזר בן עזריה קל וחמר, הינו לענין לתן כל נכסיו שאין מצוה כלל בזה, אפילו עומדים לפניו כמה עניים רעבים וצמאים, שחייך קודמין לחיי חברך; על זה שיך שפיר הקל וחמר דאין רשאי. וכן מדיק לשון המשנה, שהקל וחמר קאי שלא לבזבז כל נכסיו. ואף דמשמע שם בגמרא דלר' אלעזר בן עזריה גם יתר מחומש לא יפזר, אינו מטעם קל וחמר, דלא מצינו זה כלל בערכין, רק מדקאמר, שיהא אדם חס וכו', משמע להו דיחוס ולא יפזרם ביותר. והינו כתקנת אושא. אי נמי, לשנא ד"המבזבז" אינו מירי בעניים עומדים לפניו ומבקשים צדקה, רק במחפש מעצמו אחר עניני מצות וצדקה לחלקם לנכסיו, שזה אין מחיב, ועל זה התקינו חז"ל, שאינו רשאי לבזבז יותר מחומש; אבל בעניים עומדים יש על כל פנים מדת חסידות לפרוש הרמב"ם וכנ"ל. ובאפן זה, שמבקש מעצמו אחר צרכי מצוה וצדקה, אימא דאין הכי נמי שאינו רשאי לחלק מין אחד כלו, דמיא דחרם והקדש. ועין קדושין נ"ט. במעשה דגדל בר מניומי, שרצה רבי אבא לתן לו השדה במתנה אף שלא היו לו שדות אחרות קנויות, כדמשמע שם. ואולי משום דהפך בה מתחלה גדל בר מניומי. גם נוכל לאמר, שהיו לו שדות אחרות בירשה מאבותיו. וצריך עיון בכל זה.
2
ג׳ב. יש אומרים, דהא דאמרינן: אל יבזבז יותר מחומש, הינו, בשרוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה; אבל כשבאו לפניו עניים רעבים או ערמים, שהוא חיב להשביעם ולכסות מערמיהם, כאשר אמרה התורה (דברים ט"ו ח'): "די מחסרו אשר יחסר לו"; או שיראה שבוים, שהוא חיב לפדותם, כאשר צוה השם יתברך, ורצונו לתת על זה יותר מחומש - רשאי, ומדת חסידות הוא. [רמב"ם בפרוש המשנה פרק א' דפאה משנה א', ועין בהגהה לעיל (פרק י"ט)]. ונראה דמירי *הג"ה. אף דאמרו בבא בתרא (ח':): שבי, כלהו איתניהו בה (כלם ישנם בו), מכל מקום מצינו כמה פעמים אפנים, שאין בו סכנות נפשות, רק שרוצין אותן לעבדים וכהאי גונא [עין בהוריות י"ג. בגמרא: היו הוא ואביו ורבו בבית השבי - הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, ואמו קודמת לכלם. והינו אפילו לדידה, משום דאית בה זילותא. ועין ביורה דעה בסימן רנ"ב בש"ך סעיף קטן י', דמירי באפן דלית בה סכנת נפשות, דאי לאו הכי - הוא קודם לכלם]. ובדברינו ניחא מאד מה דאיתא בבא בתרא י"א. במעשה דבנימין הצדיק. דמכיון שאמרה לו האשה, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים; עמד ופרנסה משלו, ולא מתחלה, לפי שהיה הרבה משעורו. באפן שאין נוגע לפקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש, כגון, שהשבוי עומד למות, או הרעב יכול לבוא לידי סכנה על ידי רעבונו - אין שיך בזה שעור חומש. ולא אמרו (בבבא מציעא ס"ב) **רק דחייו וכו'. דזה לשון הגמרא שם: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים; אם שותין שניהם - מתים (שלא היה מספיק לשניהם), ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב, על זה דרש ר' עקיבא (ויקרא כ"ה ל"ו): "וחי אחיך עמך" - חייך קודם לחיי חברך. רק דחייו קודם לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו.
3
ד׳ג. ודע, דמה שהתקינו חז"ל, שלא לפזר יותר מחומש, נראה דהינו, דוקא כשמבזבז נכסי ביתו על ידי זה הפזור, כדמשמע לשון 'המבזבז'; ***הג"ה. פה אבאר קצת ברחבה, ואגב יתבאר בעזרת ה' עוד ענינים הנוגעים להלכה. דהנה יש לעין בעצם הדין, אם שיך התקנה על דבר מועט, דאפשר דדוקא אם מבזבז נכסיו על ידי פזרנות כאלו, כאשר מורה לשון 'מבזבז', על זה תקנו חז"ל, שלא להוסיף על חומש, כדי שלא יצטרך בעצמו לבריות לבסוף על ידי זה. אבל אם הוא איש, שהוא משתכר בכל שבוע על ידי איזה מלאכה או עסק כדי מחיתו ויותר מעט, האם נאמר שאסור לו לתן היותר מעט שלו לצדקה, אם הוא עולה ביותר מחומש, מטעם שמא יצטרך לבריות ! הלא יש לו עסק ומלאכה קבוע שהוא מתפרנס מזה ! ואם נאמר, שמא לא יזדמן לו עתה שוב העסק, מה תועלת יהיה בזה המעט, שלא יצטרך לבריות אבל אפשר לדחות, דזה המעט שלו נחשב כהון רב אצל אחר. ואין להביא ראיה ממדרש קהלת המובא בפנים באות ד' דר' מאיר יהיב שליש מהרוח שלו לפרנס רבנן, אלמא דבאיש שיש לו איזה ענין קבוע להשתכר, מתר לו לפזר הנותר, אף שהוא עולה כדי שליש, ולא אמרינן דזה המעט יהיה נחשב כהון רב. דאפשר דשם הקל רבי מאיר משום שהוא פרנס רבנן באלו המעות הנותר לו ממזונו, וכמו שכתבנו באות ד' בשם ה'שיטה מקבצת', דלהחזקת התורה לא נתנה שעור. ובאמת הספק הזה לאו בענין זה לבד שיך, דהוא הדין במאי דכתבו התוספות והרא"ש (בפרק קמא דבבא קמא דף ט':), דאין צריך לבזבז מנכסיו יותר מחומש, אפילו על מצוה עוברת. וכמו בעניננו לענין צדקה, איך יהיה הדין באיש הנ"ל שצירנו דאולי לא נאמר זה בדבר מועט, או דלאיש כזה הדבר מועט שלו נחשב כהון רב אצל אחר, ואין צרך לתנו על המצוה. וחפשתי ומצאתי שה'מגן אברהם' (בסימן תרנ"ו סעיף קטן ז') הביא, שה'נמוקי יוסף' (בבבא קמא פרק קמא) כתב בשם הרמ"ה, דמי שחייו נדחקים, אף על פי כן צריך להוסיף מיגיעו עד שליש בהדור מצוה כדי לנאותה; וה"ים של שלמה" חולק עליו, וכתב דאין צריך. ועוד כתב, ראפשר דאפילו המצוה עצמה אין צריך לקנות איש כזה, דהוה לה לדידה כהון רב. הרי דדבר זה במחלקת תלוי. ולעניות דעתי בפשיטות מסתברא, דהדין עם ה'נימוקי יוסף' והרמ"ה; אחד, דלא שבקינן פשיטותיהו דהני תרי גברי רברבי משום ספקא (שאיננו מניחים מה שפשוט לשני אנשים גדולים אלה מחמת ספק של) ד'ים של שלמה'. ועוד דכן משמע כדבריהם בירושלמי דפאה פרק קמא, דאיתא שם דאין לחזר על הפתחים בשביל ציצית ותפלין; מה שאין כן לענין כבוד אב ואם, עין שם. [ועין ברא"ש פרק קמא דקדושין לענין כבוד אב]. הא אם יוכל לצמצם מעט מעות מיגיעו כדי לקנותם, ועל ידי קניתם לא יצטרך לחזר על הפתחים למזונותיו - חיב לקנותם. ועוד מוכח מקדושין (דף כ"ט:) דאיתא שם בהדיא (שמובא שם בפרוש), דאפילו אין לו אלא חמשה סלעים - חיב בפדיון הבן. ואי אפשר לומר שם, דהכונה דהחמשה סלעים הוא חומש מנכסיו, דאם כן לא אתי שפיר שם דברי ר' יהודה, עין שם במסקנת ר' ירמיה. ועל כן נראה דהעקר כדעת הרמ"ה וה'נמוקי יוסף'. ועל פי זה כתבתי דברי שבפנים. אבל בדבר מועט, כגון, שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע, שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט - מתר לו לפזר היותר לצדקה, אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך.
4
ה׳ד. ודע עוד, דכל עקר התקנה הוא לסתם צדקה, אבל להחזקת התורה מצדד בספר 'שיטה מקבצת' (כתבות דף נ'.), דלא שיך זה כלל. וכן בדין, אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו, כמו שמצינו ביששכר וזבלון; ששבט זבלון היה מחזיק לשבט יששכר, והיה נוטל חלק בשכר תורתו. וכדאיתא במדרש רבה פרשת נשא (פרשה י"ג י"ז): למה זכה זבולון להקריב שלישי לנשיאים? לפי שחבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסק בתורה. לפיכך זכה זבולון להיות שתף לתורה, והיה חברו של יששכר וכו'. דבר אחר: קערה כנגד לחם, שהיה מאכילו; מזרק כנגד היין, שהיה משקהו. ולמה היה של כסף? שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכו'. שניהם מלאים סלת וגו', שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסין ביחד וכו'. שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון, עין שם. מכל זה משמע, שההחזקה היה הרבה יותר מחומש. ומצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות ראיה מיששכר וזבולון לדורות הבאים, ואיך נאמר שבדורותינו נמנע מזה? אלא דאי, דכיון שיש לו על ידי ההחזקה [חלק] בשכר תורתו, אין שיך על זה שעור; וכמו שיוסיף להחזיק, כן יתוסף לו חלק בשכר התורה.
5
ו׳[הגהה. ומדברי המדרש האלו יוכל המשכיל ביראת ה' להבין ההנהגה בההשתתפות הזה, איך ראוי להיות, שכשבא הבן תורה אצלו, יקבלו בסבר פנים יפות, כמי שבא אצלו שתפו בעסקו, שהרויח על ידו הון רב. ועבור זה יזכה לקבל לבסוף בעולם הבא את חלק התורה, שבא על ידי ההחזקה, גם כן ברב שמחה. ולאפוקי (ולהוציא, כלומר: אין בכלל זה), בעונותינו הרבים, מהנהגת איזה חסרי מדע, שההחזקה הוא בבזיון ובצמצום גדול ובפנים זועפות. ובמדה שאדם מודד - בה ימדדו לו חס ושלום לבסוף. ועל כן החכם עיניו בראשו].
6
ז׳ואיתא במדרש קהלת רבה ב' כ"ב על הפסוק (קהלת ב' י"ח): "ושנאתי אני את כל עמלי וגו": ר' מאיר הוה כתבן טבא, והוה לעי [משתכר] תלת סלעין כל שבת; והוה אכיל ושתי בחדא, ומתכסה בחדא, ומפרנס באחרנתא לרבנן (היה סופר טוב, והיה עמל (ומשתכר) שלשה סלעים בכל שבוע, והיה אוכל ושותה באחד, ומתכסה באחד, ומפרנס באחרת לחכמים). אמרין לה תלמידוי: רבי, בניך מה את עביד עליהון? אמר להו: אם יהון צדיקים, יהוון כהדא דאמר (אמרו לו תלמידיו: רבנו, בניך, מה אתה עושה עליהם? אמר להם: אם יהיו צדיקים, יהיו כמו שאמר) דוד (תהלים ל"ז כ"ה): "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"; ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום. עוד איתא במדרש קהלת פרשה ז' כ"ג: ר' אחא בשם ר' תנחום: למד אדם ולמד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי הוא בכלל (דברים כ"ז כ"ו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו'". לא למד ולא למד ולא שמר ולא עשה [רוצה לומר, שנתרפה מלמוד על ידי עני ודחק חייו, שהיה טרוד לבקש לחם חקו, כדמסים המדרש, שלא היתה ספיקה בידו], ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי הוא בכלל "ברוך אשר יקים", כי כל ארור הוא מכלל ברוך, עד כאן לשון המדרש. מכל זה נשמע גדל ענין המחזיק תורה בעת שמזונותיו מצמצמין, וגם ברוך יהיה עבור זה. וכל שכן, כמה יש לו להתחזק במצוה זו בעת שמזונותיו מרוחין.
7
ח׳ה. ועתה נחזר לעניננו הנ"ל. מהתקנה שהתקינו חז"ל, אנו יכולין להתבונן, כמה יש לו לאדם לחוס על ממונו, שלא לפזר אותם לעניני הבל. ומה בדברים העומדים ברומו של עולם כענין צדקה ושאר צרכי מצות, שהם חייו של אדם והצלתו מן היסורין בעולם הזה ובעולם הבא, הזהירו שיחוס על ממונו, ולא יפזרם ביותר, כדי שלא יבוא לעני, אף דבזה לפעמים יחול רחמיו של השם יתברך עליו לעשות עמו עבור זה למעלה מדרך הטבע; על אחת כמה וכמה יש לו לאדם להיות זהיר, שלא לפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדמה, *הגה"ה. ובאנשים כאלו איני יודע אם שיך אצלם הך תקנתא דאושא כלל. עין בשבת (דף י"א.), אמר ר' יוחנן: לא שנו וכו', אבל כגון אנו וכו', ועין ברש"י שם ודו"ק. הינו להתלבש במלבושי רקמה, ולדור בהיכלי כבוד, ולהשתמש ברבוי המשרתים ובכלים היותר יקרים, שכל זה מכלה ממונו של אדם בזמן קצר, ומביאו לידי עני, ולבסוף לידי גזל גם כן, שמפקר אצלו ממון אחרים מפני רב דחק ועני. וידעתי גם ידעתי את טענת היצר, שמסית לאדם בתחלתו לומר, שכל זה מועיל לפרנסתו. הינו, שבני אדם יסברו עליו שהוא עשיר, ויאמינו לו בהקפה ממון הרבה; אבל גם זה הבל, שכל העולם יודעים עתה מזה המרמה, ודורשים וחוקרים, עד שנתגלה להם הדבר; וממילא מה שפזר עד עתה ביותר - בזבז נכסיו לחנם. ועוד יותר מזה, שבניו ובנותיו, כשהם רואים ההנהגה הרחבה שבביתו, הם סוברים באמת שאביהם הוא עשיר דול; ועל זה הסמך הם מפריזין עוד את נכסיו ביותר על כל עניני הבל, עד שמתדלדל לגמרי. ופתאם נתגלה שברו לכל, עד שנוגע ממש לבסוף לפקוח נפש לו ולכל אנשי ביתו מגדל הצער והכלמה מכל בעלי החוב שסבבוהו וכתרוהו מכל עבריו. ותחת השמחה הרגעית של כח הדמיון, שרמה אותם בתחלה, יש להם שברון וכאב לב משך עדן ועדנין. על כן החכם עיניו בראשו, שלא לכלות ממונו בעניני הבל וריק, כי אם בענינים הכרחיים ובעניני צדקה וחסד, ואז טוב לו.
8
ט׳ו. עוד אמרתי להודיע דבר אחד, שהנוהגים במעשר וחומש מכל מה שירויחו, גדול הרבה צדקתם יותר מאותם שנותנים סתם צדקה, אפילו אם יתנו כמותם. מפני שאלו הנותנים סתם צדקה - יש להם רק מצות צדקה, אבל העסק שלהם - אין בו יתרון על זולתם; מה שאין כן, אלו שעסקם משתף גם לגבוה, העסק גופא - יש בו יתרון גדול, שהוא עסק שיש בו מצוה, ובפרט אם בעת שקבל על עצמו מצות מעשר וחומש, חשב אז כדי שכל פעלותיו יהיה בם חלק לה' - מה יפה חלקו, ומה נעים גורלו.
9