אהבת חסד, חלק שני כ״אAhavat Chesed, Part II 21
א׳בפרק הזה יבאר מצות החזקת מי שמטה ידו, שלא יתמוטט לגמרי חלילה
א. והנה עד כה דברנו בענין סתם גמילות חסדים, שהאדם מיטיב לחברו עני או עשיר. ועתה נבאר עוד סוג שמצוי בענין זה, והוא - איש שמטה ידו, ובהלואה זו שילוהו יכול להחזיקו, שלא יפל ויצטרך לבריות. וענין זה הוא גדול יותר מסתם גמילות חסדים, שבזה מקים עוד מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". [ומה שאמר הכתוב "עמך", יבאר במה שדרשו חז"ל (תמורה ט"ז.) על הפסוק (משלי כ"ב ב,): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'": בשעה שבא עני אצל בעל הבית ואומר לו: פרנסני. אם מפרנסו מוטב, ואם לאו - "עשה כלם ה'"; מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני וכו'. נמצא כשבא אצלך איש כזה, תציר בנפשך, כאלו מטה ידך גם כן; כי אם לא תעזר לו, יוכל להתמוטט מצבך גם כן, חס ושלום. אבל אם תעזרנו ותחזיק ידו שלא יתמוטט, תהיו שניכם חיים וקימים. וזהו שכתב: "גר ותושב וחי עמך"]. ואם יתן ה', שירויח מה על ידי זה, ויחיה בזה הוא ואנשי ביתו, יחשב ה' להמלוה הזה, כאלו הוא החיה אותו וכל בני ביתו, וכמו שכתבנו למעלה (פרק ו' אות א') בשם המדרש (תנחומא משפטים סימן ט"ו) *הגה"ה. ודע עוד דאף דענין מצות גמילות חסדים, דמירי התורה בכל מקום, מירי באפן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה; אבל בענין מצוה זו, שצריך להחזיקו שלא יתמוטטו ידיו, מצינו בגמרא (שבת ס"ג.), דמטיל מלאי בכיס, והוא הנותן מעות למחצית שכר, גדול מסתם מצות הלואה. והטעם, לפי שבהלואה אין דרך להלות הרבה, שיהיה אפשר להשתכר בו, רק כדי שיתפרנס בו מעט, ואחר שיהיו יוצאים אצלו בהוצאה, ולא יהיה לו ממה לשלם - יתביש ממנו. אבל מטיל מלאי, ודאי דיתן לו בידו הרבה, כדי שיהיה אפשר להשתכר בהם כדי פרנסתו, ותשאר קרן ההלואה לשלם לו [מהרש"א שם]. וזהו שכתב הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז), דאם הוא משתתף עמו בעסק, הוא גם כן בכלל מצוה זו. אבל זה צריך לידע, דבזמן הגמרא היה הענין טוב הרבה יותר מבזמננו, שאז אם היה הפסד בעסק, היה על שניהם בשוה, וכן הרוח על שניהם בשוה, לבד נכוי שכר טרחה; ואלו היום על ידי התר עסקא מצוי מאד, שהלוה אין לו רוח כי אם מעט, ולפעמים הפסד גם כן. על כן מהנכון מאד, שמי שרוצה לקים על ידי הלואתו המצוה ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו" כדין, יתבונן בעצמו לבסוף בעצם העסק, ולראות שלא ירויח הוא יותר מהלוה. גם יהיה עקר כונתו בהלואה לצרך הלוה כדי שלא יפל במה דאיתא בזהר חדש במדרש רות (דף ע"ט טור ג'), דבמדור הרביעי בגיהנם נדון, מי שרואה לעני בדחק, ואינו מלוהו עד שמבקש ממנו הנאתו..
א. והנה עד כה דברנו בענין סתם גמילות חסדים, שהאדם מיטיב לחברו עני או עשיר. ועתה נבאר עוד סוג שמצוי בענין זה, והוא - איש שמטה ידו, ובהלואה זו שילוהו יכול להחזיקו, שלא יפל ויצטרך לבריות. וענין זה הוא גדול יותר מסתם גמילות חסדים, שבזה מקים עוד מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". [ומה שאמר הכתוב "עמך", יבאר במה שדרשו חז"ל (תמורה ט"ז.) על הפסוק (משלי כ"ב ב,): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'": בשעה שבא עני אצל בעל הבית ואומר לו: פרנסני. אם מפרנסו מוטב, ואם לאו - "עשה כלם ה'"; מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני וכו'. נמצא כשבא אצלך איש כזה, תציר בנפשך, כאלו מטה ידך גם כן; כי אם לא תעזר לו, יוכל להתמוטט מצבך גם כן, חס ושלום. אבל אם תעזרנו ותחזיק ידו שלא יתמוטט, תהיו שניכם חיים וקימים. וזהו שכתב: "גר ותושב וחי עמך"]. ואם יתן ה', שירויח מה על ידי זה, ויחיה בזה הוא ואנשי ביתו, יחשב ה' להמלוה הזה, כאלו הוא החיה אותו וכל בני ביתו, וכמו שכתבנו למעלה (פרק ו' אות א') בשם המדרש (תנחומא משפטים סימן ט"ו) *הגה"ה. ודע עוד דאף דענין מצות גמילות חסדים, דמירי התורה בכל מקום, מירי באפן שהמלוה אין משתכר בזה מאומה; אבל בענין מצוה זו, שצריך להחזיקו שלא יתמוטטו ידיו, מצינו בגמרא (שבת ס"ג.), דמטיל מלאי בכיס, והוא הנותן מעות למחצית שכר, גדול מסתם מצות הלואה. והטעם, לפי שבהלואה אין דרך להלות הרבה, שיהיה אפשר להשתכר בו, רק כדי שיתפרנס בו מעט, ואחר שיהיו יוצאים אצלו בהוצאה, ולא יהיה לו ממה לשלם - יתביש ממנו. אבל מטיל מלאי, ודאי דיתן לו בידו הרבה, כדי שיהיה אפשר להשתכר בהם כדי פרנסתו, ותשאר קרן ההלואה לשלם לו [מהרש"א שם]. וזהו שכתב הרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז), דאם הוא משתתף עמו בעסק, הוא גם כן בכלל מצוה זו. אבל זה צריך לידע, דבזמן הגמרא היה הענין טוב הרבה יותר מבזמננו, שאז אם היה הפסד בעסק, היה על שניהם בשוה, וכן הרוח על שניהם בשוה, לבד נכוי שכר טרחה; ואלו היום על ידי התר עסקא מצוי מאד, שהלוה אין לו רוח כי אם מעט, ולפעמים הפסד גם כן. על כן מהנכון מאד, שמי שרוצה לקים על ידי הלואתו המצוה ד"ומטה ידו עמך והחזקת בו" כדין, יתבונן בעצמו לבסוף בעצם העסק, ולראות שלא ירויח הוא יותר מהלוה. גם יהיה עקר כונתו בהלואה לצרך הלוה כדי שלא יפל במה דאיתא בזהר חדש במדרש רות (דף ע"ט טור ג'), דבמדור הרביעי בגיהנם נדון, מי שרואה לעני בדחק, ואינו מלוהו עד שמבקש ממנו הנאתו..
1
ב׳ב. גם אם הוא ממציא לו איזה מלאכה, או ששוכרו לאיזה שרות להשתכר על ידי זה, גם הוא בכלל מצוה זו, כדאיתא ברמב"ם (מתנות עניים פרק י' הלכה ז'). הכלל במצוה זו, שישתדל בכל מה שיש ביכלתו להחזיק את חברו, שלא יתמוטט מעניניו, כל איש ואיש לפי ענינו; כי לפעמים עוזר לאנשים כאלו, כשמזרז לאנשים אחרים, שיסיעו אותם בעניניהם. וראיתי לאנשים יראי אלקים, שנוהגין כשמלוין לאנשים כאלו איזה סך בגמילות חסד, מרשין להם שהפרעון לא יהיה בפעם אחת, כי אם בפרוטרוט כל שבוע ושבוע. וחסד גדול הוא עושה בזה עם העלובין האלו, שעל ידי זה יהיה ביכלתם לפרע לו את חובו, והם ישארו על מעמדם; מה שאין כן, כשיהיו דחוקין לפרע לו בבת אחת, יחזרו לעניותם כמקדם.
2
ג׳ומצינו ענין זה בגמרא (עבודה זרה דף ד'.): כשאדם מלוה אלף זוז לחברו אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט. וילמד דעת מבעלי העסקא שעושין ככה להקל על הלוין. ועל ידי זה משתמרין מעותיהן, וממילא מתגדל הרוח גם כן. כן יתנהג הוא גם כן עם אנשים הנאנחים האלו בתורת גמילות חסדים בעלמא כדי לקים רצון השם יתברך בשלמות. והכתר שם טוב, שיכתיר לו השם יתברך עבור זה לעתיד לבוא [כדאמרינן שבת ק"ד.: אלף בינה, גמל דלים וכו'. ואם אתה עושה כן, הקדוש ברוך הוא זן אותך וכו', וקושר לך כתר לעולם הבא.
3
ד׳ונראה, שזהו מה דאיתא באבות (ד' י"ב): וכתר שם טוב עולה על גביהן], יהיה בזה הרבה יותר מכבד, ממה שמתכבד המלוה פה על ידי מעט המעות שמרויח בהלואותיו. והאיש שמתנהג באפן זה, מקים מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", שענינו הוא להתבונן בצרת הדל ובשפלותו, אולי יוכל בדבר מה להקים אותו מדלותו ועניו. וזה הפסוק כולל ענינים רבים, כאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן (חלק שלישי פרק ז'); וגם הענין הזה נכלל בתוכו.
4
ה׳והנהגה הטובה הזו שכתבנו, הוא לאו דוקא לענין יחיד, דמה טוב הוא, אם היו יכולים לנהג כן בגמ"ח של רבים. וכן ראיתי באמת באיזה עירות קדושות, שנתיסד מקרוב חברה קדושה, שמתנהגת באפן זה, וקראוה בשם 'סומך נופלים', שהם סומכים ומחזיקים ידי הנופלים, שלא יתמוטטו לגמרי חלילה. וכן הוא הנהגתם, שמלוים להם על איזה זמן סך מיחד כפי תקנתם, ויקלו מעליהם התשלומין לפרע בפרוטרוט מעט מעט בכל שבוע. ויש להם איש מיחד, אם בחנם או בשכר, מהחבורה, שהוא הולך בכל שבוע לקבץ ולאסף על יד על יד (מעט מעט) מן הלוים, ובאפן זה כמעט לא יחסר בשום פעם מעות בקופת החברה *גם באיזה מקומות ראיתי בחברה "סומך נופלים", שנוהגין להלות פעמים אף בלי משכון, ורק שיביא כתב יד מאיזה בעל הבית שערב עבורו; אך לא מכל בעל הבית כי אם מבטוח, ויש לו שם בחברה, שהוציא עליה כמה רובלי כסף. ויש להם תקנות כמה להלות על כתב יד של ערבות. גם אין מתקבל ערבות בעל הבית עבור שני אנשים ביחד, אלא לאחר שכלה איש אחד לפרע עבור הלואתו בשלמות, יוכל בעל הבית לתת ערבות עוד בעד אחד, שהוא מכירו לאיש נאמן וגברא דפרענא (בעל פרעון). ואם הלוה אינו משלם, הולכין אצל הערב, ורשום אצלם שם הלוה לנצח, שלא ילוו לו עוד באפן זה. והנה חברות כזו ראיתי ודרשתי, שהם עושין טובות גדולות ומחזיקין ידי אנשים שנתמוטטו, ומקימין אותם על רגליהם ממש. ומכל מקום הנהגה כזו של הלואה על ידי ערבות אין כלי עלמא יכולים להתנהג בה, שעלול להיות הרבה ממעותיה כלין על ידי זה, אם לא שיש בה ממון הרבה. וגם דוקא בחברה 'סומך נופלים', שהיא עשויה לכתחלה באפן זה להחזיק ידי בעל הבית שנתמוטט [שיש לו בושה להביא משכון], ומתרצים שיכלה במקצת על ידי זה, וכמו שכתב הרמב"ם במצוה זו, דהוא להחזיק ידו במתנה או בהלואה, והעוסקים מחזיקים קופת החברה בנדבות חדשות, שמתחדשות על זה מדי יום ויום; ובשאר חברות גמ"ח אין כדאי להלות בלי משכון, וכנ"ל בפרק ט"ז..
5
ו׳וראה עוד מעלה גדולה שיש בהנהגה זו, דמלבד שמתקים בעת ההלואה המצוה ד"והחזקת בו", והיא גם כן המעלה הראשונה שבמצות צדקה, כמבאר ברמב"ם (מתנות עניים פרק י' הלכה ז') וביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו', הלא עוד מקים ענין חסד בעת הפרעון, שמתחסד עם הלוה. וידוע מה שאמרו חז"ל (סכה דף מ"ט:): אמר ר' אלעזר: אין צדקה משתלמת, אלא לפי חסד שבה.
6
ז׳ג. ודע, דביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו' איתא, דאם נותן לו מתנה להמתמוטט, ובזה הוא מחזיק ידו, הוא גם כן בכלל מצוה הזו. ועל כן מה מאד יש לזהר, שאם ארע איזה מקרה לאדם, כגון, שמת לו בהמתו המשתכר בה, וכהאי גונא שאר עניני הפסד, ולא יוכל להעזר בעצמו; או אשה שנתאלמנה מתחת בעלה, ואין לה במה לפרנס את עצמה, וכשיתנו לה מקצת מעות, תוכל לעשות בזה איזה עסק וכל כהאי גונא, מצוה רבה לעזרם בזה. ומצוה זו גורם לאריכות ימים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה ל"ד ב') על הפסוק (משלי י"ט י"ז): "מלוה ה' חונן דל". *וכעין וכו'. הינו, ששם איתא שבאתה לפניו אשה בשני בצרת. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: העבודה, שאין בקפה של צדקה כלום. אמרה לו: אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים; עמד ופרנסה משלו. לימים חלה וכו'; אמרו מלאכי השרת וכו', בנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטים וכו'. הוסיפו לו עשרים ושתים שנה. ולכאורה יש לדקדק, למה אמרה, פרנסני הוה לה לומר, פרנס אותי ואת בני, כמו שאמרה בעצמה לבסוף; דמזון שיתן לה לעצמה, בודאי לא יספיק לשבעה בנים, אפילו אם תצמצם ביותר. וגם מה זה שאמר, עמד ופרנסה היה לו לומר, עמד ופרנס אותה ואת בניה, כמו שאמרו מלאכי השרת: בנימין הצדיק, שהחיה אשה ושבעה בניה. אלא האמת יורה דרכו, שהיא לא כונה לסתם צדקה, אלא שיתן לה דבר מה, כדי שתוכל לעשות איזה עסק ולהתפרנס מזה, ובזה תחיה גם את בניה. [והוא ענה אותה: העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום. כי גם החזקת ידי מך באיזה עסק נחשבת לצדקה, לפי דעת הרמב"ם והשלחן ערוך (בסימן רמ"ט סעיף ו'). ואפילו אם תמצי לומר, שאין רשאין לקח מקופה של צדקה על זה, לפי שדעת הנותן הוא לסתם צדקה, וכמו שכתבנו כעין זה בפרק י"ח בהגהה ראשונה, עין שם, אפשר שבנימין הצדיק היה סבור שכונתה לסתם צדקה]. ולכן אמרה: אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים. ולכך אמר, עמד ופרנסה וכו'. הינו, שהחזיק את ידיה במתנה או באיזה הלואה, כדי שתוכל לעשות עסק, ותחיה היא ובניה. ולמעלה לענין זכות נחשב, כאלו הוא החיה את כלם, וכמו שכתבנו לעיל בפרק ששי ראיה מגמרא מפרשת (ב"ק קי"ט.). ולכן אמרו מלאכי השרת, שהחיה אשה ושבעה בניה. ובזה נתישב גם כן מה שהוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כי בפרשת (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו" עד סוף הפסוק השני, שמירי גם כן מענין זה, יש עשרים ושתים תבות. דגמא מה שאמרו בסנהדרין (ק"ב:): מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה מפני שכבד את התורה, שנתנה בעשרים ושתים אותיות. וכעין זה איתא (בבבא בתרא דף י"א.) המעשה דבנימין הצדיק, עין שם.
7
ח׳ד. ודע עוד, דבפוסקים משמע, דאם הוא ממציא לו איזה מלאכה להשתכר בזה, והוא הדין כל כהאי גונא, שעוזרו באיזה ענין, שיוכל להתפרנס על ידו, היא בכלל מצוה זו של "והחזקת בו". וזה הוא תוכחת מגלה לאותן האנשים, שדרכן כשצריכין איזה פועל או עגלה לסע, אינם מדקדקים לשכר דוקא את ישראל לזה; והלא אנשים כאלו הם אינם עשירים בודאי וקרובים לעניים, ושיך עליהם מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה-ל"ו): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'; וחי אחיך עמך". ויותר מזה, דאפילו אם הוא יודע שהוא איש עשיר, ולא שיך בו "והחזקת בו", מכל מקום, הלא ידוע דישראל קודם לעכו"ם לענין לקנות ממנו או למכר, כדאיתא בספרא (פרשת בהר פרשתא ג' א'), והוא הדין כל כהאי גונא. ודע עוד דמוכח בתשובת הרמ"א סימן י', דאפילו אם יש לו נפקא מנה מזה קצת בדמים, גם כן הישראל עדיף מעכו"ם, וכאשר העתקנו דבריו לעיל בחלק א' בפרק ה' סעיף ו', עין שם. וזה אפילו בשאר איש ישראל, וכל שכן בפועל עני, דבדידה יש המצוה ד"והחזקת בו" וכנ"ל, בודאי דינא הכי.
8
ט׳ויש לו לאדם לבטח בה', שעל ידי זה שהוא מקים מצוה זו של "והחזקת בו", שהיא המעלה הראשונה שיש במצות צדקה, וכדאיתא (ביורה דעה סימן רמ', ט סעיף ו'), יתן לו השם יתברך הצלחה בהבית שבונה אותו, או בהנסיעה שנוסע בה, מלבד שכרו הגדול המוכן לו בעולם הבא עבור זה. הנה הערכנו לפני הקורא הרבה אפנים בעניני החזקה, וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. גם צריך לידע דמצות החזקה אינו די בפעם אחת, אלא כל זמן שמתמוטט, צריך להחזיקו שלא יפל. וכדאיתא בתורת כהנים פרשת בהר (פרשתא ה' א'): מנין אם החזקת אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזר והחזק? תלמוד לומר: "והחזקת בו". [כעין דאיתא בבא מציעא ל"א. "פתוח" - אפילו מאה פעמים משמע].
9