אהבת חסד, חלק שני כ״בAhavat Chesed, Part II 22
א׳בו יבאר ענין גמילות חסדים, שיש על ידי שאלת כליו וכהאי גונא
א. הנה בפרקים שעברו בארנו דין הלואת כסף, ועתה נבאר ענין שאלת כלים, שגם זה הוא מצוה, ונובע ממדת החסד, כמו שאמרו חז"ל (סכה מ"ט:): צדקה בממונו, וגמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. ופרש רש"י: משאילו מעות וכלים ובהמה הרי דמצוה להשאילו. [וכל שכן אם בכלי או בהמה שהשאילו, יוכל להרויח מעט מעות להחיות את נפשו, בודאי הוא ענין גדול מאד, כי מקים המשאיל בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'"]. וענין חסד הזה יוכל כל איש לקים, כי הוא שיך אפילו בדברים נקלים, כמו נפה וכברה ושאר כלי הבית, או שאילת מסרק במרחץ וכל כהאי גונא. וכבר אמרו חז"ל (מנחות מ"ג:): גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת. מפני שתכלת דמיו יקרים, ואין כל אדם יוכל להשיגו, מה שאין כן בלבן. וכן בעניננו, לא ידרשו מלמעלה על איש דחוק, למה לא הלוה לחברו מאה דינר, שהוא צריך בהם לעצמו להחיות נפשו; אבל ידרשו ממנו על דבר קטן, שהיה בכחו להלות ולהיטיב לו, ונתעצל מזה. וכן בעניננו, הלא דברים נקלים כאלו, כל אדם יוכל להיטיב בהן לזולתו; ואפילו בעשיר, שמבקש ממנו לשאל איזה דבר, גם כן צריך לשאל לו מפני מדת החסד. וכל שכן, כשמבקש ממנו איש עני, בודאי יש עליו חיוב גדול להשאיל לו, פן אין לו עתה במה לקנות, כאשר בארנו למעלה בפרק א' מדיני הלואה בסעיף ג', עין שם בנתיב החסד (ס"ק ז'). ויש שמונעין מכל זה, אף בעת שהכלים פנויים אצלם מפני מדת צר עין הנמצא בם; הינו, שעינם צרה להנות לאחרים בדבר מה מנכסיהם. וכמה גרוע המדה הזאת, וכבר בארנו למעלה בפרק י' את גדל גנות המדה הרעה הזאת וגדל ענשה, עין שם. ואפילו אנשים שאינם בטבעם צרי עין, רק שנמנעים מלהשאיל דבר מה מנכסיהם מפני עצלותם [כגון, שהכלי הוא בחדר אחר], או משאר איזה סבה קטנה, הגם שאינם בכלל כת הראשונה, אבל מכל מקום לא נגה עליהם אור החסד, ואינם יודעים את טיבה, שאלו היו משיגים את גדל ערכה, לא היה משביתם שום דבר מלהחזיק במדת החסד בכל עניניהם, והיו שמחים כשהקדוש ברוך הוא מזמין להם באיזה דבר להיטיב ולהתחסד עם רעיהם.
א. הנה בפרקים שעברו בארנו דין הלואת כסף, ועתה נבאר ענין שאלת כלים, שגם זה הוא מצוה, ונובע ממדת החסד, כמו שאמרו חז"ל (סכה מ"ט:): צדקה בממונו, וגמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. ופרש רש"י: משאילו מעות וכלים ובהמה הרי דמצוה להשאילו. [וכל שכן אם בכלי או בהמה שהשאילו, יוכל להרויח מעט מעות להחיות את נפשו, בודאי הוא ענין גדול מאד, כי מקים המשאיל בזה מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'"]. וענין חסד הזה יוכל כל איש לקים, כי הוא שיך אפילו בדברים נקלים, כמו נפה וכברה ושאר כלי הבית, או שאילת מסרק במרחץ וכל כהאי גונא. וכבר אמרו חז"ל (מנחות מ"ג:): גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת. מפני שתכלת דמיו יקרים, ואין כל אדם יוכל להשיגו, מה שאין כן בלבן. וכן בעניננו, לא ידרשו מלמעלה על איש דחוק, למה לא הלוה לחברו מאה דינר, שהוא צריך בהם לעצמו להחיות נפשו; אבל ידרשו ממנו על דבר קטן, שהיה בכחו להלות ולהיטיב לו, ונתעצל מזה. וכן בעניננו, הלא דברים נקלים כאלו, כל אדם יוכל להיטיב בהן לזולתו; ואפילו בעשיר, שמבקש ממנו לשאל איזה דבר, גם כן צריך לשאל לו מפני מדת החסד. וכל שכן, כשמבקש ממנו איש עני, בודאי יש עליו חיוב גדול להשאיל לו, פן אין לו עתה במה לקנות, כאשר בארנו למעלה בפרק א' מדיני הלואה בסעיף ג', עין שם בנתיב החסד (ס"ק ז'). ויש שמונעין מכל זה, אף בעת שהכלים פנויים אצלם מפני מדת צר עין הנמצא בם; הינו, שעינם צרה להנות לאחרים בדבר מה מנכסיהם. וכמה גרוע המדה הזאת, וכבר בארנו למעלה בפרק י' את גדל גנות המדה הרעה הזאת וגדל ענשה, עין שם. ואפילו אנשים שאינם בטבעם צרי עין, רק שנמנעים מלהשאיל דבר מה מנכסיהם מפני עצלותם [כגון, שהכלי הוא בחדר אחר], או משאר איזה סבה קטנה, הגם שאינם בכלל כת הראשונה, אבל מכל מקום לא נגה עליהם אור החסד, ואינם יודעים את טיבה, שאלו היו משיגים את גדל ערכה, לא היה משביתם שום דבר מלהחזיק במדת החסד בכל עניניהם, והיו שמחים כשהקדוש ברוך הוא מזמין להם באיזה דבר להיטיב ולהתחסד עם רעיהם.
1
ב׳ב. וכל זה דברנו לענין שאלת כלים ושאר חפצים, שהוא טובה רק על חיי הזמן; וכל שכן שמצוה להשאיל ספר לחברו ללמד בו, שמיטיב עמו בזה לנצח, וזכותו וצדקתו יהיה גם כן עבור זה לנצח. כמו שאמרו חז"ל (כתבות נ'.) על הכתוב (תהלים קי"ב ג'): "הון ועשר בביתו וצדקתו עמדת לעד" זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. ודבר זה הוא בכלל מצות החזקת התורה גם כן, ומקבל עבור מצות החזקה ברכה מאת השם יתברך, כמו שאמרו חז"ל.
2
ג׳ג. ויש שמונעין מלהשאיל כל זה, מפני איזה שנאה קטנה שיש לו עליו, וזה גרוע יותר מכל אלו הנ"ל, כי עובר בזה על (ויקרא י"ט י"ח): "לא תקם ולא תטר את בני עמך", וכבר הארכנו בזה למעלה בחלק א' פרק ד', עין שם. אלא יתבונן תמיד בנפשו, כמה פעמים הקניט את הקדוש ברוך הוא בדבורו ובמעשיו, ואפילו הכי אין הקדוש ברוך הוא נוקם ונוטר לו, ומתחסד עמו בכל עניניו; ואף הוא יעשה כן עם רעהו. ונוכל לאמר, שזהו כונת הכתוב: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'". רוצה לומר, שתתנהג עם רעך כמו שאנכי נוהג במדות עמך ועם כל העולם, שאינני נוטר שנאה, כמו דכתיב (בירמיה ג' י"ב): "כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם".
3
ד׳ד. כל זה דברנו לענין המשאיל, ועתה נדבר אודות השואל. יהיה זהיר שלא לשנות הפרטים מכפי מה שהרשהו המשאיל; ואם משנה - נקרא גזלן, הינו, שלא לעשות בה פעלה אחרת, גם שלא להחזיק להשתמש בה יותר מכפי מה שנתן לו רשות. וכן הנוטל כלי של חברו, ומשתמש בה שלא מדעת הבעלים נקרא גזלן, כמבאר (בחשן משפט סימן שמ"א וסימן שנ"ט סעיף ה'). גם יזהר השואל, שלא להשאילה לאחר, אפילו בתוך ימי שאילתו, וכל שכן אחר שכלו ימי שאילתו. גם יזהר השואל להחזיר הכלי לבעליו, אחר שכלה זמן שאילתו. וב -עונותינו הרבים, הרבה אין נזהרין בזה, שמתעצלין לילך ולהשיב הכלי, ובתוך כך שוכח בעל הבית מי ששאל מאתו, וצריך לילך ולחפש אחר כליו. גם מצוי שבתוך כך נשבר הכלי ברשותו, על ידי שאינו שומר אותה כראוי; והנה אפילו אם ישלם עבור הכלי, גם כן עולה היא, כי לא לזה השאילו - מתחלה, וכל שכן אם לא ישלם לו - גזלה גמורה היא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא פ"א.), דשואל אפילו אחר שכלו ימי שאילתו, מטל עליו חובת השמירה כל זמן שהיא אצלו. וכל שכן בתוך ימי שאילתו, דחיב אפילו נשבר הכלי באנס. על כן, השומר נפשו יתנהג, שכששואל כלי מאת חברו להשתמש בה לאיזה ענין, יחזירנה לו אחר שכלה תשמישו, ולא ישהנה אצלו. [עין 'שיטה מ בצת' בבא מציעא דף פ"א; שכתב שם בשם הריטב"א, דשואל חיב להחזיר הכלי לרשות הבעלים, לאחר שכלו ימי שאילתו].
4