אהבת חסד, חלק שלישי ב׳Ahavat Chesed, Part III 2
א׳בו יבאר איך להתנהג עם האורחים
הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו; מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקו-תי ותורתי". ואלו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח ט'): "והלכת בדרכיו" - שהוא לגמל חסד ולהיטיב לזולתו - בארה התורה ברחבה. שמע מנה (מובן מזה), שכונת התורה להורות לנו ללמד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שיך גם לנו. הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האהל בעת החם, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקים באפן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ול-קבלם בחבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה]. אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגלים מלכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים ל-נקותם, וכן כל כהאי גונא (כיוצא בזה). [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים]. אחר כך בקש אברהם אבינו להאורחים, שבתוך כך שיכין להם איזה דבר לאכל, ישענו תחת האילנות, כי שם טוב להיות בצל, וינפשו שם מטרח הדרך. [מזה נלמד, שטרם שיכינו להאורח לאכל, יבקשו לו להשען ולנפש מטרח הדרך]. גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר: *ואגב נבאר מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:): כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו; וכל מה שעשה להם על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. (בראשית י"ח ז'): "ואל הבקר רץ אברהם" - (במדבר י"א ל"א): "ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים". "ויקח חמאה וחלב" - (שמות ט"ז ד'): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". "והוא עמד עליהם" - (שמות י"ז ו'): "הנני עמד לפניך על הצור וגו"'. "יקח נא מעט מים" - "והכית בצור וגו"'. ולכאורה קשה, וכי בשביל שאמר פעם אחת "יקח נא מעט מים", צריך לתת מים לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן בשביל שנתן חמאה וחלב, נצרך לתת לחם ומזון לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן לשאר דברים. ועל כרחך שהוא רק בחסדו של הקב"ה, ואם כן למה צריך לתלות בזכות אבינו הזקן אבל באמת ניחא, דאברהם אבינו לא פעם אחת התנהג כך, כי אם כל ימי חייו התנהג כך לחזר אחר אורחים, ופתח פנדק לכל (כמו שאמרו בסוטה דף י'.). ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', דאברהם יושב ומהדר בעולם [רוצה לומר, מחזר אחר אורחים], וכשימצא אורחין, מכניסן בתוך ביתו: את שאין דרכו לאכל פת חטין - האכילו פת חטין; את שאין דרכו לאכל בשר - האכילו בשר; ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס - אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם וכו', עין שם. אלא דמכל מקום היה יכול מדת הדין לטען, שאין לשלם עבור כל זה שכר טוב; כי אף שהמחשבה שלו טובה למאד, מכל מקום פעלתו איננה פעלה שלמה, כי כל סביביו היו אז עובדי גלולים; ומה גם מתחלה שהיה דירתו לא רחוק מסדום ועמורה אדמה וצבים, וכל האורחים היו מאותן העירות. [וכמו שפרש רש"י על הפסוק (בראשית כ' א'): "ויסע משם אברהם ארצה הנגב", שהוא משום שראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים ושבים]. ואף דמה היה יכול אברהם אבינו לעשות ! כי לא היו עדין עניים מהגנים בעולם לגמל עמהם חסד, כי עם אשר בחר ד', עדין לא נבראו, מכל מקום עבור מה לשלם שכר טוב גם כן אין. כי אף שאחר האכילה ברכו לשמים, מכל מקום האנשים שנשארו דבוקים לד' כרצון אברהם, מועטים היו. מה עשה הקדוש ברוך הוא הזמין לו בתוך הכנסת אורחים שלו יקירי כל הנבראים שבעולם, והם מלאכים קדושים, ולעיניו נדמו לו כשאר אורחים שהרגל בהם תמיד, והוא כערביים; ורץ לפניהם, והכין להם מים ומזון, וקרב אותם למאד כדרכו הטוב תמיד. ואם כן בזה יש מחשבה וגם מעשה לטובה. ולנבראים חשובים כאלו חשב הקדוש ברוך הוא כל טרחה וטרחה שלו, ושלם עבורם לדורותיו הבאים אחריו. היוצא מדברינו, דמי שהרגל לעשות טוב וחסד בעולם, הקדוש ברוך הוא -מזמין לו בתוך פעלותיו ענינים נשגבים, אשר על ידם יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל זה נכלל במה שאמר הכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"; הינו, שעל ידה יזכה למדת הצדקה בשלמות, כי השם יתברך יזמין לו עניים מהוגנין שיזכה בהן, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), ועל ידי זה יהיה לו חיים וכבוד. (בראשית י"ח ה'): "ואקחה פת לחם וגו' אחר תעברו". הינו, שתקחו רק לסעד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם. ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ואפן עשית הסעודה היה באפן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה, וקמא קמא שתקן אמטי ואיתי קמיהו (ראשון ראשון שהכין הגיש לפניהם), ובעצמו עמד ושרת לפניהם כל עת האכילה; ואחר האכילה לוה אותם. וכל זה ילמד האדם מאברהם אבינו להתנהג כן עם האורחים. ואם אין יכול בכל הדברים, על כל פנים במקצתם יעשה כן. גם נוכל ללמד משם, דיחנך אדם גם בניו למצוה זו, כמו שכתוב (בראשית י"ח ז'): "ויתן אל הנער", וכפרוש רש"י, שזה קאי על ישמעאל לחנכו במצות.
הנה ראה ראינו, שהתורה הרחיבה לספר בענין הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך היתה בכל פרטיו; מה שלא מצינו כן בכל חלקי התורה, שקים אברהם אבינו, שספרה רק בדרך כלל שקים כל התורה, ואמרה (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקו-תי ותורתי". ואלו הכנסת אורחים, שהיא גם כן בכלל מצות (דברים כ"ח ט'): "והלכת בדרכיו" - שהוא לגמל חסד ולהיטיב לזולתו - בארה התורה ברחבה. שמע מנה (מובן מזה), שכונת התורה להורות לנו ללמד מאבינו הזקן, איך להתנהג עם האורחים. ועל כן נראה ללקט מענין הפרשה קצת דברים שיהיה שיך גם לנו. הנה בתחלת הפרשה ספרה לנו התורה, איך שהוא היה עדין חולה ממצות מילה שלו, ואף על פי כן היה יושב פתח האהל בעת החם, אולי יראה מרחוק איזה עובר ושב ויכניסו בביתו. וכאשר ראם, רץ לקראתם, ונשתטח לפניהם, וידבר להם דברים רכים, אולי יוכל להכניסם בביתו. [ואף על פי שאין מדרגתנו לקים באפן זה, על כל פנים נלמד מזה, שצריך לתור אחריהם ול-קבלם בחבה יתרה, כמו שהיה בא לפניו עשיר גדול, שיכול להרויח ממנו הרבה]. אחר כך ספר לנו הכתוב, איך שאברהם אבינו צוה אחר מים, כדי שירחצו רגליהם. ובפשוטו, כי פעמים על ידי הדרך הרגלים מלכלכים בטיט ובאבק, לכך הושיט להם מים ל-נקותם, וכן כל כהאי גונא (כיוצא בזה). [מזה נלמד גם אנחנו, שלבד אכילה ושתיה צריך להכין מים עבור אורחים]. אחר כך בקש אברהם אבינו להאורחים, שבתוך כך שיכין להם איזה דבר לאכל, ישענו תחת האילנות, כי שם טוב להיות בצל, וינפשו שם מטרח הדרך. [מזה נלמד, שטרם שיכינו להאורח לאכל, יבקשו לו להשען ולנפש מטרח הדרך]. גם התבונן אברהם אבינו, שאין רצונם להתאחר אצלו ולהטריח אותו, על כן אמר: *ואגב נבאר מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:): כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו; וכל מה שעשה להם על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. (בראשית י"ח ז'): "ואל הבקר רץ אברהם" - (במדבר י"א ל"א): "ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים". "ויקח חמאה וחלב" - (שמות ט"ז ד'): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". "והוא עמד עליהם" - (שמות י"ז ו'): "הנני עמד לפניך על הצור וגו"'. "יקח נא מעט מים" - "והכית בצור וגו"'. ולכאורה קשה, וכי בשביל שאמר פעם אחת "יקח נא מעט מים", צריך לתת מים לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן בשביל שנתן חמאה וחלב, נצרך לתת לחם ומזון לששים רבוא אנשים משך ארבעים שנה וכן לשאר דברים. ועל כרחך שהוא רק בחסדו של הקב"ה, ואם כן למה צריך לתלות בזכות אבינו הזקן אבל באמת ניחא, דאברהם אבינו לא פעם אחת התנהג כך, כי אם כל ימי חייו התנהג כך לחזר אחר אורחים, ופתח פנדק לכל (כמו שאמרו בסוטה דף י'.). ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', דאברהם יושב ומהדר בעולם [רוצה לומר, מחזר אחר אורחים], וכשימצא אורחין, מכניסן בתוך ביתו: את שאין דרכו לאכל פת חטין - האכילו פת חטין; את שאין דרכו לאכל בשר - האכילו בשר; ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס - אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם וכו', עין שם. אלא דמכל מקום היה יכול מדת הדין לטען, שאין לשלם עבור כל זה שכר טוב; כי אף שהמחשבה שלו טובה למאד, מכל מקום פעלתו איננה פעלה שלמה, כי כל סביביו היו אז עובדי גלולים; ומה גם מתחלה שהיה דירתו לא רחוק מסדום ועמורה אדמה וצבים, וכל האורחים היו מאותן העירות. [וכמו שפרש רש"י על הפסוק (בראשית כ' א'): "ויסע משם אברהם ארצה הנגב", שהוא משום שראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים ושבים]. ואף דמה היה יכול אברהם אבינו לעשות ! כי לא היו עדין עניים מהגנים בעולם לגמל עמהם חסד, כי עם אשר בחר ד', עדין לא נבראו, מכל מקום עבור מה לשלם שכר טוב גם כן אין. כי אף שאחר האכילה ברכו לשמים, מכל מקום האנשים שנשארו דבוקים לד' כרצון אברהם, מועטים היו. מה עשה הקדוש ברוך הוא הזמין לו בתוך הכנסת אורחים שלו יקירי כל הנבראים שבעולם, והם מלאכים קדושים, ולעיניו נדמו לו כשאר אורחים שהרגל בהם תמיד, והוא כערביים; ורץ לפניהם, והכין להם מים ומזון, וקרב אותם למאד כדרכו הטוב תמיד. ואם כן בזה יש מחשבה וגם מעשה לטובה. ולנבראים חשובים כאלו חשב הקדוש ברוך הוא כל טרחה וטרחה שלו, ושלם עבורם לדורותיו הבאים אחריו. היוצא מדברינו, דמי שהרגל לעשות טוב וחסד בעולם, הקדוש ברוך הוא -מזמין לו בתוך פעלותיו ענינים נשגבים, אשר על ידם יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. וכל זה נכלל במה שאמר הכתוב (משלי כ"א כ"א): "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"; הינו, שעל ידה יזכה למדת הצדקה בשלמות, כי השם יתברך יזמין לו עניים מהוגנין שיזכה בהן, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), ועל ידי זה יהיה לו חיים וכבוד. (בראשית י"ח ה'): "ואקחה פת לחם וגו' אחר תעברו". הינו, שתקחו רק לסעד הלב לבד, ותכף תלכו לדרככם. ולבסוף עשה סעודה שלמה לכבודם, כדרך הצדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ואפן עשית הסעודה היה באפן היותר נעלה וגם בזריזות יתרה, וקמא קמא שתקן אמטי ואיתי קמיהו (ראשון ראשון שהכין הגיש לפניהם), ובעצמו עמד ושרת לפניהם כל עת האכילה; ואחר האכילה לוה אותם. וכל זה ילמד האדם מאברהם אבינו להתנהג כן עם האורחים. ואם אין יכול בכל הדברים, על כל פנים במקצתם יעשה כן. גם נוכל ללמד משם, דיחנך אדם גם בניו למצוה זו, כמו שכתוב (בראשית י"ח ז'): "ויתן אל הנער", וכפרוש רש"י, שזה קאי על ישמעאל לחנכו במצות.
1
ב׳כתבו הספרים הקדושים: כשיבואו אורחים לביתו של אדם, יקבלם בסבר פנים יפות, וישים מיד לפניהם לאכל, כי אולי העני רעב ומתביש לשאל. ויתן להם בפנים צהבות, ולא בפנים זועפות, ואף אם יש בלבו דבר דאגה, יכסנה בפניהם. ויראה את עצמו להם שהוא עשיר - ואפילו הוא עני - וינחמם בדברים, ובזה יהיה להם למשיב נפש. ואל יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר את רוחם, בחשבם שבשבילם אומרו, וכמעט שמאבד שכרו עבור זה. ובשעת האכל יראה עצמו כמצטער, על שאינו יכול להשיג לתן יותר, שנאמר (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך". רוצה לומר, רצון טוב, על דרך (בראשית כ"ג ח'): "אם יש את נפשכם".
2
ג׳איתא בזהר ויקהל (דף קצ"ח ע"א) על הפסוק (ישעיה נ"ח ז,): "הלוא פרס לרעב לחמך", שצריך בעל הבית לחתך חתיכות לחם לפני האורח, כדי שלא יבוש ולא יכלם. וכל שכן שלא יביט בפניו כשהוא אוכל, כדי שלא יתביש. ואם ילינם אצלו, ישכיבם במיטב מטותיו, כפי הראוי להם, כי גדולה מנוחת עיף בהיותו שוכב בטוב; ולפעמים יותר עושה לו טובה המשכיבו היטב מן המאכילו והמשקהו. ויאמר בלבו: אלו הייתי מתארח אצל זה, בודאי הייתי רוצה שיכבדני ושיאכילני וישקני, ויתן לי לינה טובה; אעשה לו כן גם אני, וגלגל הוא שחוזר בעולם, כדאמר לה ר' חיא לדביתהו (לאשתו) (שבת קנ"א:).
3
ד׳והנה פעמים רבות יקרה, שאדם אינו רוצה לקח אורח על שלחנו, מפני שחושב בנפשו שאין לו במה לכבדו כראוי. ובאמת אין טענה זו טובה, כי אם כשיש אחר שיקחנו להאורח ויכבדנו כראוי; מה שאין כן, כשהוא רואה שאחר לא יקחנו, מוטב להאורח שהוא יקחנו ויכבדנו במה שיש לו, ממה שישאר בלי מזון כלל.
4
ה׳ואחר שאכל האורח ושתה ויוצא לדרך, יזהר ללוותו. וחז"ל (בסוטה מ"ו:) הפליגו מאד במצוה זו, ואמרו, ששכר לויה - אין לו שעור. גם דרשו על הפסוק (דברים כ"א ז'): "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא לא ראינוהו, ופטרנוהו בלי מזון, ולא הנחנוהו בלי לויה. עוד אמרו (שם): כל המלוה חברו אפילו ד' אמות בעיר, שוב אינו נזוק [אותו היוצא לדרך]; וכל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. וכופין על הלויה, כמו שכופין על הצדקה *הג"ה. ועוד כמה מאמרים שם בענין חיוב לויה עד היכן. וזה לשון הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל), דבתחלת הפרק חשיב שם כמה מצות, הינו: הכנסת אורחים ובקור חולים ונחום אבלים. ואחר כך כתב (בהלכה ב'), וזה לשונו: שכר הלויה מרבה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו, ודרך החסד שנהג בה: מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלוה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ב'), "וירא והנה שלשה אנשים וגו"'. ולווים יותר מהכנסתם. אמרו חכמים (סוטה מ"ו:): כל שאינו מלוה, כאלו שופך דמים. כופין ללויה, כדרך שכופין על הצדקה. ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם כאלו שפכו דמים. אפילו המלוה את חברו ארבע אמות - יש לו שכר הרבה. וכמה שעור לויה שאדם חיב בה הרב לתלמיד - עד עבורה של עיר [הינו, שבעים אמה ושירים מבית החיצון של עיר]; והאיש לחברו - עד תחום שבת; והתלמיד לרב - עד פרסה; ואם היה רבו מבהק - - עד שלשה פרסאות, עד כאן לשון הרמב"ם. ולפלא על העולם שמקלין בזה. וחפשתי ומצאתי כי בחשן משפט סימן תכ"ז בסמ"ע (ס"ק י"א) הביא בשם ה'דרכי משה', דהאדנא אין נוהגין אפילו תלמיד לרב עד פרסה, משום דמוחלין על כבודם; ויש לילך עמו או אפילו עם חברו עד השער, או לפחות ארבע אמות, עד כאן לשונו. והנה מגמרא משמע שם, דאסור להאורח למחל על מצות לויה, דאמר שם: כל שאינו מלוה ומתלוה, כאלו שופך דמים.. ובפרט אם האורח אינו יודע היטב הדרך, והדרך מתפרש לכמה נתיבות, מצוה רבה היא לילך אתו ולהראות לו, או על כל פנים לברר לו היטב, כדי שלא יכשל בה. וזכותו של האיש ההוא, שמלוה את -חברו, ומורה לו הדרך שלא יכשל, גדול מאד מאד, כי זהו עקר מצות לויה, וילף התם הגמרא גדל מצות לויה, מדכתיב (שופטים א' כ"ד-כ"ו): "ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד; ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו"; ונאמר (שם): "וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז". תנא וכו' היא לוז, שבא סנחריב ולא בלבלה; בא נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות, אין לו רשות לעבר בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתין. והלא דברים קל וחמר: ומה כנעני זה, שלא דבר בפיו, ולא הלך ברגליו [אלא באצבע הראה להם], גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה.
5
ו׳אך יש לומר, דשם קאי על עקר לויה, דהינו, שלא ילוו אותו כלל, מה שאין כן לשעורין הללו. וסמך לדבר זה ממה דאיתא שם בגמרא, דרבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר, ועל כרחך משום דמחל לו על היתר. ועוד היה נראה לי לומר, דמה שכתב הרמב"ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו'. הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסמנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים; אבל במקומותינו, שהדרכים מישבים וגם הם מסמנים, אין בכלל זה. ועקר סברא זו למדתי מספר 'עיון יעקב', עין שם. אבל כל זה הוא רק ללמד זכות על העולם, במה שאינם זהירים לילך עד פרסה או עד תחום שבת; אבל חלילה לפטר עצמו ממצות לויה לגמרי, כי מגמרא משמע, שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך. וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות, כי אש"ל ראשי תבות: א'כילה, ש'תיה, ל'ויה. [ושמעתי, שהיה מעשה במכניס אורח אחד, ששלט אש בנכסיו. ותמהו העולם עליו, על מה לא הגנה עליו זכות מצותו ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל; ואכילה ושתיה ראשי תבות 'אש'. ורצה לומר, שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם 'אשל' אינו מנח, אלא אם כן השלימה כראוי]. ובפרט אם הלויה היא לתועלת, להורות לו את הדרך, יש חיוב גדול בזה. וכמו שכתב במהרש"א (בסוטה שם), דאף דמצוה ללוותו בכל גוני, מכל מקום עקר לויה היא להראות להמתלוה את הדרך, שלא יכשל בה, עין שם. וזהו מה שסימתי בפנים.
6
ז׳כתיב בתורה (בראשית כ"א ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע וגו'". ואיתא באבות דרבי נתן פרק ז', שבנה פלטרין גדולים על הדרכים בשביל האורחים, והניח שם מאכל ומשקה, עין שם; וכן איתא בסוטה (י.). ומה טוב הוא לאדם, אם יכול ללמד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיחד בשביל האורחים, על כל פנים ללינתם, וממילא יקים בעת צאתם בבקר מצות לויה. כי אשל נוטריקון אכילה (ו)שתיה לויה; ויש אומרים, לינה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה שם). וכי בשביל שאין אנו יכולין לקים אכילה ושתיה כראוי, לא יקים גם כן לויה ולינה? ויתבונן האדם בעצמו, שהוא בונה לפעמים בחצרו כמה בתים, שאינו צריך לדירתו, ואך לאיזה השתמשות בעלמא. ומסדר בדעתו שכלם צריכים לו: זה צריך לענין זה, וזה לענין זה, ואיך לא יצמצם מתוך כלם גם בית קטן לנפשו? ועל כל פנים, אם היחיד אין בכחו לבנות בית מלון בשביל האורחים, על הרבים בודאי יש חיוב בזה, שיהיה להם מקום מיחד ללינת האורחים, שלא יצטרכו ללון בחוץ. וגם יחושו למזונותיהם, ולא יפטרו אותם מהעיר בלי מזונות חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ו:) על הכתוב (דברים כ"א ז'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה", דהינו, שלא בא לידינו, ופטרנוהו בלי מזונות. וגם אמרו (סנהדרין ק', ד.): אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם וכו', וכנ"ל בפרק א'. וכבר נהגו בכל ישראל לעשות חברה "הכנסת אורחים" המתחזקים במצוה זו, ואשרי חלקם.
7