אהבת חסד, חלק שלישי ג׳Ahavat Chesed, Part III 3
א׳בו יבאר מצות בקור חולים
ועתה נבאר ענין מצות בקור חולים, שהיא גם כן בכלל גמילות חסדים; ואוכל אדם פרותיה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, כדאיתא בשבת (קכ"ז.).
ועתה נבאר ענין מצות בקור חולים, שהיא גם כן בכלל גמילות חסדים; ואוכל אדם פרותיה בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא, כדאיתא בשבת (קכ"ז.).
1
ב׳הנה מצות בקור חולים, הזהירו עליה חז"ל מאד, ואמרו בפרק קמא דסוטה (דף י"ד.): מאי דכתיב (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו"; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה; והלא כתיב (שם ד' כ"ד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא"? אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, הקב"ה מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"; אף אתה הוי מלביש ערמים. הקב"ה מבקר *הג"ה. איתא בנדרים דף ל"ט; דבקור חולים הוא אפילו גדול אצל קטן, ועין ברש"י. ולולי דבריו היה נראה לי, לאו דוקא קטן ממש, דאטו אם קטן הוא איננו בכלל ישראל ! אלא קטן במעלתו אצל זה, ואינו לפי כבודו של המבקר לילך אצלו; ואפילו הכי צריך למיזל גבה (ללכת אצלו). וכענין שאמרו בערובין דף י"ח: על הפסוק (בראשית ב' כ"ב): "ויבאה אל האדם": מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון. למדה תורה דרך ארץ, שיעשה הגדול שושבינות לקטן, ואל ירע לו, דהתם ודאי לאו קטן ממש, אלא במעלה, והכי נמי כן. ואפשר דגם כונת רש"י כן. ונראה לי, דגמרא מפיק זה לדינא, מעניננו, דהקדוש ברוך הוא בעצמו בקר חולים, ואף אנו כן. וכענין שאמרו שם, דהשושבינות שעשה הקדוש ברוך הוא הוא הוראה לכלי עלמא, דאפילו גדול אצל קטן. ועוד נוכל לאמר, דהגמרא מפיק זה ממה דאיתא בבבא מציעא (ל':): "אשר ילכו" - זה בקור חולים; "בה" - זו קבורה. וקפריך בגמרא בקור חולים - הינו גמילות חסדים ומשני: לא נצרכה אלא לבן גילו. "בה" - זו קבורה, הינו גמילות חסדים לא נצרכה, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. דלפי המסקנא ילפינן בקור חולים מקבורה, גם לזקן ואינו לפי כבודו. אבל הוא דחק, דקבורה שאני, דהוא מצות עשה דאוריתא, ועל כן נראה כמו שכתבנו מתחלה. ואין להקשות: אם כן, למה לן קרא לקבורה, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו, נילף גם כן ממה שהקדוש ברוך הוא קברו למשה יש לומר, דאין הכי נמי, והקרא אסמכתא בעלמא. אך קצת קשה לפי זה: מנא לן לחיב בקור חולים בבן גילו ואפשר דקים להו לחז"ל, דזכות המצוה תגן עליו, שלא יזיק אותו, זה החלק המועט. חולים, שנאמר (שם י"ח א'): "וירא אליו ה' באלני ממרא וגו'"; אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים, דכתיב (שם כ"ה י"א): "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו"; אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קובר מתים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי"; אף אתה קבר מתים. ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל':) על הפסוק (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך ילכו בה": "את הדרך" - זו גמילות חסדים. [כולל בזה כל עניני החסד, שיוכל האדם להיטיב לחברו בגופו או בממונו, לענין השאלת כלים וכיוצא בזה. דעל הלואת ממון יש מצות עשה מפרשת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", ולא צריך האי קרא לזה]; "אשר ילכו" - זה בקור חולים *לכאורה אין לו באור, איך מרמז בתבת "בה". אבל כאשר נתבונן, נראה כמה נעים רמז זה בקרא. והוא דידוע, מה דאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה ט"ז כ"ד), דקדם מתן תורה קרא השם יתברך למלאך המות ואמר לו: אף על פי שמניתיך על כל באי עולם, אבל על אמה זו לא תשלט. אבל אחר כך שחטאו בעגל, אף שסלח השם יתברך על עקר החטא, וכמו שכתוב (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' וגו"', מכל מקום נתבטל הטובה הזו; וכמו שכתוב (תהלים פ"ב ו'-ז'): "אני אמרתי אלקים אתם וגו'; אכן כאדם תמותון וגו". ועתה ראה, איך כל זה מרמז במקרא שלפנינו: דהנה מתחלה כתיב (שמות י"ח י"ג): "ויהי ממחרת וישב משה וגו"'; ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת יתרו פרשה ב'), דהוא ממחרת יום הכפורים. והנה ידוע דביום הכפורים ירד משה רבנו עליו השלום מהר סיני בבשורה מאת השם יתברך, שנמחל להם החטא, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) ואף על פי כן ראה ראינו, דלא נמחל החטא לגמרי, שיתבטל מיתה מבני ישראל. וזהו שאמר יתרו למשה רבנו (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך וגו"', הינו, אף שבעת שקבלו התורה, לא היו צריכין לאמר להם מצות קבורה ובקור חולים [וגם לגמילות חסדים לא היו צריכין, כי לא היו בהם אביונים, וכמו שפרש רש"י בראה ששי (דברים ט"ו ד')], כי נעשו חרות מכל, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מ"א ז'). ועתה שנמחל להם חטא העגל, לא יחשבו כי נמחל לגמרי, אלא תודיע להם את הדרך ילכו בה; והוא מרמז על ענין פטירה וקבורה, כמו שכתוב (מלכים א', ב' ב'): "אנכי הלך בדרך כל הארץ וגו"'. ואיתא באבות (ג' א'): הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך, למקום עפר וכו'. והכונה, שהדרך הידוע, אשר כל אדם ילכו בה - והוא הקבורה תזרזם על זה ותודיעם בענין זה, והינו, ההתעסקות בדבר זה. ומה דמשני הגמרא (בב', מ שם), לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו, גם כן מרמז בקרא זה. דהא מה שכתוב: "והודעת להם וגו"' קאי על מאי דקאמר משה רבנו עליו השלום, מתחלה (שמות י"ח ט"ו-ט"ז): "כי יבא אלי העם לדרש אלקים וגו', והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו"; ואותן האנשים בודאי הם תלמידי חכמים. ועם כל זה השיב לו יתרו: "והודעת להם וגו"'. הרי דגם תלמידי חכמים מצוין להתעסק בדבר הזה. והובא המימרא זו דגמרא ברי"ף וברא"ש פרק ב' דמציעא סימן ז', עין שם. ותמה לי: אמאי לא העתיקו המסקנא דגמרא, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו חיב בזה; וכל שכן לשיטת הרא"ש דסובר, דבעלמא לענין אבדה יש אסור בזקן ואינו לפי כבודו, היה לו להשמיענו דבזה שאני. ובשלמא לענין בקור חולים, דבן גילו חיב, סמך על מה שכתב בפסקיו בפרק אין בין המדר, אבל הא דזקן ואינו לפי כבודו לכאורה קשה עליו ועל הרי"ף אמאי השמיטו. ואולי דסמכו על מה שהעתיקו בכתבות דף י"ז.: אמרו עליו על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת וכו', והינו ללויה; וכל שכן לקבורה גופא, דהוא עצם מצות עשה, ור' יהודא הלא מזקני הדור היה, ואינו לפי כבודו לילך וללוות לכל מי שקרא ושנה.; "בה" - זו קבורה וקפריך הגמרא (ומקשה הגמרא): בקור חולים - הינו גמילות חסדים? ומשני לא צריכא בבן גילו (ומתרצת, אינו צריך להשמיענו, דק בבן גילו) [הינו, שנולד במזלו], דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו; ואפילו הכי מבעי לה למיזל גבה (ואף על פי כן צריך ללכת אצלו).
2
ג׳ומצות בקור חולים, אין לו שעור. דהינו, אפילו גדול אצל קטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח עליו (יורה דעה סימן של"ה). הקרובים והחברים נכנסין מיד שנחלה, והרחוקים אחר שלשה ימים, כי היכי דלא לתרע מזלה (בכדי שלא יורע מזלו). ואם קפץ עליו החלי - אלו ואלו נכנסין מיד [שם]. כשהחולה שוכב על הארץ, לא ישב המבקר על גבי ספסל שגבוה ממנו, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אבל כשהחולה מטל במטה מתר [שם]. עוד איתא בשלחן ערוך (שם): אין מבקרין, לא לחולי מעים משום כסופא (בושה), ולא לחולי עין, ולא - לחולי ראש, שהדבור קשה להם. והוא הדין לכל חולה שהדבור קשה לו - אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון, ושואלין ודורשין בו, אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו וכיוצא בו, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. וכן לכל חולה, כשמבקרו, יזהר לבקש עליו רחמים אחר כך. ואם בקר, ולא בקש - לא קים המצוה כדין. ולכן אין מבקרין החולה בשלש שעות ראשונות של יום, מפני שכל חולה מקל עליו חליו בבקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בשלש שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חליו ויתיאש מלבקש. [ונראה שהם שעות זמניות, דאי לאו הכי, יום שהוא קצר מששה שעות, יבטל לגמרי מצוה זו]. ואם הוא אץ לדרכו, וכשלא יבקר באלו הזמנים, לא יבקר כלל, נראה שטוב יותר שיבקר על כל פנים באלו הזמנים, משיבטל מצוה זו לגמרי. כי אולי יועיל לו בבקורו לאיזה דבר לרפואה, לכבד ולרבץ לפניו, וכדאיתא בגמרא (נדרים מ'.) אצל ר' עקיבא וכדלקמה.
3
ד׳וכשמבקש רחמים, אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה, שהרי מבקש כביכול לפני השכינה, שהיא אצל החולה. אבל כשמתפלל שלא בפניו, דאז מלאכי השרת נזקקין לה -עלות תפלתו, ואינם מכירין בשאר לשונות, ולכן מתפלל דוקא בלשון הקדש. ויכלל אותו בתוך חולי ישראל, שמתוך כך נשמעת תפלתו יותר, ויאמר: 'המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל'. ובשבת יאמר: 'שבת היא מלזעק, ורפואה קרובה לבוא, ורחמיו מרבין, ושבתו בשלום'.
4
ה׳ואיתא בגמרא (נדרים מ'.): כל המבקר את החולה, נצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין דל אלא חולה, שנאמר וגו'; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ויש לו שכר גם כן בעולם הזה, והוא מה דכתב בסיפא דקרא (תהלים מ"א ג,): "ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ וגו'" *ישמרהו וכו'. יפה פרש בעל 'קרן אורה' (בנדרים שם), שאלו השלשה דברים המה מדה כנגד מדה. דהנה המבקר את החולה, ראוי לו שיפקח בצרכי החולה בגוף ונפש. בגוף - בצרכי רפואתו; ובנפש - לעורר אותו לתשובה, שיפשפש במעשיו, וכמו שכתוב (תהלים ק"ג ג'): "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי". וזה שאמר: בעבור שהביא את החולה שישוב בתשובה, ישמרהו - ה' מיצר הרע; ובעבור שהביאו לבריאות הגוף, יחיהו מן היסורין; ובעבור שהקל עליו בכבודו, ואף שהיה גדול, הלך אל החולה שקטן ממנו, וכפי שאמרו לעיל, אפילו גדול אצל קטן - יהיה מאשר בארץ, שהכל מתכבדין בו. "ישמרהו" - מיצר הרע; "ויחיהו" - מן היסורין; "ואשר בארץ" - שיהיו הכל מתכבדים בו וכו', עין שם.
5
ו׳ולהפך, כמה גדול העון מי שמתעצל ממצוה זו, דאיתא בגמרא (שם): מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו. ובשביל שכבד ורבץ לפניו - חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים, כאלו שופך דמים. [מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו, עושין לחולה כל צרכיו, ושמא יודע לו רפואה, או שיכול להשיג לחולה דבר שיועיל לו, שעל ידי זה ישיב את נפשו].
6
ז׳ובעונותינו הרבים, העולם מקלין במצוה זו של בקור חולים, ובפרט אם החולה הוא עני, ולא ידעתי טעמם. אי משום חיובא - הלא בודאי החיוב הוא אפילו בעשיר; וכל שכן בעני. דכשעני חולה, ואין אדם בא לבקרו, יוכל להיות שיהיה דבר זה נוגע לו לפקוח נפש ממש. כי על פי הרב אין לאיש כזה מזון הראוי לו לפי מחלתו, וגם אין לו שום עצה איך לכלכל מחלתו. כי במה לקרות רופא, פעמים שאין לו, ואין לו במה לקנות סמי הרפואות, ובפרט בימי החרף שהקר החזק מגיע לנפשו הנדכאת. וגם דאגותיו העצומות המצטרפות לזה, בראותו שהוא שוכב על ערש דוי זה כמה ימים, ואין מי שיפתח את דלתיו לפקח עליו להחיותו כל אלו הדברים מחלישים את כחות נפשו, ומחזקים את מחלתו, ויוכל להיות זה סבה למיתתו. ומה נעריך את הענין הנורא הזה, כי על זה צריכים להתודות אחר כך ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. שפרשו חז"ל (סוטה מ"ו:), דהכונה לא פטרנוהו בלי מזונות, דזה נקרא כאלו שופך דמים, מפני שיוכל להיות זה סבה שיהיה נשפך דמו על ידי זה; וכל שכן בזה שהוא כבר חולה, ומעלימים עין ממנו, ודבר זה מקרב מיתתו, בודאי גדול העון מנשוא. ועל זה נוכל לאמר מאמר הגמרא (כתבות ס"ח.): כל המעלים עין מן הצדקה, כאלו עובד עבודה זרה, שנאמר וכו'. כי היצר מפתהו לאדם, שיעלים עין מן העני החולה הזה, ולא יכנס כלל לביתו, ולא ידע ממנו. כי אם יהיה נכנס לביתו, יהיה מכרח להשגיח עליו בדבר מה; אבל אינו יודע האדם, כי בנפשו הוא ההעלמה הזו. [ועין לעיל מה שכתבתי בחלק ב' פרק י"ז בהג"ה]. ולהפך, מי שנכנס אצל העני בעת שהוא חולה, ומיעצהו איך להת-נהג בזה, ומחזקו בדבריו שלא יפל לבו עליו - כמה גדול שכרו עבור זה מאת השם יתברך. כי אפילו עבור מצות בקור לבד, ראה מה שאמרו חז"ל (בנדרים שם) בגדל שכרו וכנ"ל; וכל שכן בזה, שמקים גם כן מצות צדקה ופקוח נפש, ומפיסו ומחזקו בדברים בכמה וכמה ענינים גדולים, יתברך עבור זה מאת השם יתברך. וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':): המפיס לעני, מתברך באחת עשרה ברכות, עין שם. ובאמת כבר נהגו כן בכמה קהלות קדושות, שיש להם חברה 'בקור חולים', והיא מיסדת על ענין זה לפקח על העלובים בעת חלים אודות רפואתם ואודות מזונותם וכל עניניהם. אבל מה טוב ויפה היה, אם היה נמצא כן בכל העירות, כי לפעמים נוגע דבר זה לפקוח נפש ממש. והמעלים אז עין מזה, עובר על (ויקרא י"ט ט"ז): "לא תעמד על דם רעך". ואשרי מי שמשים *ואגב אחוה לכל, מה שראיתי עוד חברה קדושה, שנתיסדה מקרוב באיזה קהלות; ודבר נחמד הוא מאד, ובשם 'לינת הצדק' נקראת. והוא, שיש אנשים נבררים [על פי הגורל] מחברתם על כל לילה ולילה ללון אצל החולה לפקח על ענינו, אם הוא צריו להושיט לו איזה רפואה, או שאר דבר הצריך לו, והוא תועלת גדול לכמה ענינים: א. עושים בזה חסד עם החולה גופא. כי אנשי הבית כבר עמלו כמה ימים עבורו, והתנומה מנח על עפעפיהם, ואין להם כח להיות נעורים כל הלילה עבורו. ב. עושים בזה רב חסד עם אנשי ביתו הבריאים שלא יחלו, כי לפעמים מרב הדאגה ורב העבודה יום ולילה גם אנשי ביתו נעשים חולים על ידי זה. והנה מה יקר הוא החסד הגדול, שנעשה על ידי חברה קדושה הזו, וכלול בה כל המדות טובות הנמצאים בצדקה ובחסד, כי עושה בזה צדקה וחסד עם החולה וכל ביתו, וגורם להצלות נפשות רבות, וכמו שכתבתי. כי אפילו אם החולה הוא בעל הבית, גם כן הוא טובה גדולה, כי לפעמים לא ימצא לשכר איש לשרתו; ואפילו אם ימצא אחד, גם הוא מתיגע לעמד על משמרת יום ולילה. גם כשהחולה רואה, שהכל דואגים עבור בריאותו ומשתדלים ברפואתו, הוא לו למשיב נפש ממש. ואשרי להעיר שנמצא בה בעלי חסד כאלו. לבו ודעתו לחולים הנדכאים האלו. ועל זה אמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". ודל הוא חולה, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ'.); וכל שכן אלו שהם דלים ונדכאים בכפלים.
7
ח׳עוד איתא בשלחן ערוך (יורה דעה סימן של"ה סעיף ז'), דהמבקרים אומרים להחולה, שיתן דעתו על עניניו: אם לוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות. וזהו דוקא לאחר שלשה ימים, אם לא שתקף עליו החלי מאד. כתב ב'חכמת אדם' (כלל קנ"א סעיף י"א): המנהג בקהלות קדושות, ובפרט בקהלת קדש 'ברלין', כשאדם חולה, ביום שלישי לחליו הולכין אליו גבאי בקור חולים או שאר אנשים, ואומרים לו: אתה ידעת שכן הוא התקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאג מזה כלום. ולכן תעשה צואה מה שתרצה, ומה שאתה חיב, או אחרים חיבים לך. ועוד אומרים לו: התודה, כי כל המתודה על חטאיו, מוחלין לו. וכיון שבאותן הקהלות המנהג כן, אין החולה דואג מזה כלום. וכן ראוי לתקן בכל עיר ועיר. אך במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו. שכן דרך ההמון לדאג, כשאומרים לו התודה. ומכל מקום, כשרואין המבקרין שנטה למות [או שמשערים את ענין מחלתו שימות], מסבבים עמו בדברים ואומרים לו: התודה ואל תדאג מזה, כי הרבה התודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו. ובשכר שאתה מתודה - אתה חי. וכל המתודה - יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו. ואם אינו יוד-ע להתודות, אומרים לו: אמר יהי רצון, שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי. ואין אומרים כל אלו הדברים בפני עם הארץ ולא בפני נשים וקטנים, שמא יבכו וישברו לב החולה, אלא מוציאין אותן לחוץ. וגם יאמרו לו, שיבקש מחילה מכל מי שחטא נגדו, בין בממון, בין בדברים, עד כאן. והטעם, כי על אלו הדברים, אפילו יום המיתה אין מכפר ויצטרך חס ושלום לבוא עוד הפעם אל זה העולם להשיב הגזלה לבעליו, כמו שכתב הגר"א במשלי על הפסוק (י"ד כ"ה): "מציל נפשות עד אמת", עין שם.
8
ט׳והנה בספר 'יש נוחלין' בהגהותיו הביא בשם הזהר פרשת פקודי: מי שמשגיח על חולה, ומשתדל שישוב בתשובה, הנה זה הוא מלאך המליץ טוב, והוא גורם לו שינצל ממדת הדין הקשה; וגואלו ממות, ופודהו משחת, וגורם לו החיות, ועליו נאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל". עד כאן. ושפתי צדיק ידעו רצון לרצות ולפיס החולה על זה ולעורר אותו בדברי פיוס, וידבר דברי תנחומין על לבו, ודברים שתתישב בהם דעתו של חולה. ויאמר לו: בזכות שאתה שב בתשובה ומתודה - אתה חי; ואם תמות אז תהיה נקי מכל חטאותיך, לפני ה' תטהר, ויהיה לך חלק לעולם הבא, ותזכה לגן עדן בין הצדיקים. ועין שם שמאריך בענין החסד הזה, שעושה המבקר עם החולה, כשעושה תשובה על ידו, מה רב זכותו, עין שם. ועין בזהר חדש פרשת לך לך: אמר ר' אבהו: בא וראה, כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזר בתשובה וכו', עין שם. ואם איש אמיד הוא, ולא עשה צדקה וחסד כראוי עד עתה, יזכירוהו שיתקן דבר זה, או על כל פנים לקבל עליו בלי נדר לתקן כשיקום מחליו, כי מצינו כמה פעמים בדברי חז"ל (ב"ב י'.), שזכות הצדקה מצלת לאדם ממות, וגם להנצל מן הגיהנם.
9