אהבת חסד, חלק שלישי ו׳Ahavat Chesed, Part III 6
א׳בו יבאר מה שאמרו חז"ל, שמצוה לשמח חתן וכלה, ובאיזה מקומות אין חיוב בזה
והנה לשמח חתן וכלה גם זה ענין גדול, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות, וגם זה נכלל בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז הנ"ל, עין שם. ומצינו באיזבל אשת אחאב המרשעת, שהסיתה אותו לעבודה זרה, וגם לשפך דם נבות היזרעאלי. וענש אותה הכתוב שיאכלוה -הכלבים, וכתיב בקרא, שהלכו לקברה, ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים (מלכים ב' ט' ל"ה) וכפות הידים. ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ז), שהיה זה עבור שהיתה מרקדת ברגליה ומקשקשת בראשה לפני הכלות, לכן נשארו אלו האיברים, ולא אכלום הכלבים. מכל זה יש להתבונן גדל המצוה שיש בזה. אך יש לזהר שלא יהא הקלקול יתר על התקון, כגון: במקומות שהבחורים פורעי מוסר ובני בלי תרבות, מרקדים עם הבתולות, שהוא עון פלילי, ועוברים בזה *וכבר צוחו ככרוכיא על זה בכמה ספרים קדושים. ומי זוטר הוא (האם הוא קטן - בעיניך) מאי דאמרו חז"ל (ברכות ס"א.): המסתכל באשה, אפילו באצבע קטנה של אשה, כיון שמסתכל בה להנות, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים - לא ינקה מדינה של גיהנם. וזהו אפילו בהסתכלות בעלמא, וכל שכן בזה שהוא מרקד עמה, ועובר על זה בלאו (במדבר ט"ו ל"ט) ד"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", לפי מה שפרשו חז"ל (שם י"ב:), עין בספר החנוך (מצוה שפ"ז). וגם על מה דכתיב (דברים כ"ג י'): "ונשמרת מכל דבר רע"; ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':), שהוא אזהרה, שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טמאה בלילה. הרי דאפילו הרהור בעלמא בלבו, שהוא שלא כהגן, אסרה התורה, כדי שלא יבוא לידי טמאה; כל שכן בזה, שהוא עושה מעשה בפרהסיא להביא עצמו לידי הרהור ולידי הסתכלות, וגם בודאי לידי טמאה גם כן בסוף. [ועל כלם מצוי, שעובר על ידי הרקוד גם על הלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא י"ח ו'). כי לפי מה שידוע, שכתבו הפוסקים, דבתולות דידן בכלל נדות הם, משיגיעו לזמן וסת, ובכלל עריות הם; ולפעמים מחבקין ומנשקין איש את רעהו בעת הרקוד, וכמו שכתב הרמב"ם פרק כ"א הלכה א' מהלכות אסורי ביאה, דהמחבק ומנשק אחת מכל העריות דרך תאוה, ואפילו בלא ביאה - עובר בלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה", ולוקה על זה. ובודאי מצוי חבוק כזה בעת שהיצר הרע בוער בקרבו. ועון פלילי הוא מאד, ופסול מן הדין עבור זה לעדות ולשבועה [דהא להרמב"ם (שם) והפוסקים (אבן העזר סימן כ' סעיף א') דסוברין כותה, הוא לאו גמור שלוקין עליו, וכבר מבאר בחשן משפט סימן ל"ד סעיף ב', דבזה הוא פסול מן התורה, ולא מכשרינן שם בסעיף כ"ה בהג"ה, כי אם בחשוד בעלמא, דמלקין אותו רק משום לא טובה השמועה, וכמבאר ברא"ש (סנהדרין פרק שלישי סימן י"ג) ובטור (סימן ל"ד אות ד'), וכן הסכים בבית יוסף (שם) לשיטת הרא"ש, עין שם. ודחק גדול לומר שהם טועין וסוברין דאפילו קריבה כזו מתר. ואפילו זה אינו מועיל רק שלא להפסל לעדות ולשבועה, אבל על כל פנים עוון פלילי הוא מאד], והוא מאביזריהו דעריות, שצריך להרג, ולא לעבר עליהן. אוי ואבוי יהיה להעושים כן בשאט נפש. ודע עוד, דאפילו אם היא עתידה להיות אשתו, כגון שהוא אחר כתיבת התנאים, גם כן אסור בכל הדברים הנ"ל, וכן באסור יחוד עמה, כמו עם כל הנשים. ואין שום התר בזה מחמת שנתקשר עמה, אפילו אם היתה טהורה; וכל שכן שהיא בודאי נדה כל זמן שלא טבלה. על כן אסור להתיחד עמה, וכל שכן בחבוק ונשוק מן התורה. ויש מההמון שמקלין באסור יחוד בזה. והוא באמת עון פלילי, ובא לפעמים על ידי זה לידי קלקול גדול, ועתידין לתן את הדין על זה בעולם הבא, וגם לסבל יסורין עבור זה בעולם הזה]. ועוד בא מענין הרע הזה של התקרבות אהדדי לכמה אסורים גדולים של עון כרת, רחמנא לצלן. וכבר אמרו חז"ל (שבת י"ג.) המליצה: לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב (לך אומרים לנזיר, סביב סביב, לכרם לא תתקרב). דהינו, שלא יעבר על הגדר, פן יבוא לידי עצם האסור; וכל שכן בעניננו, שההתקרבות גופא גם כן אסור. ואשרי להבורח ממסבות כאלו, אם דבריו אינם נשמעין להם, כי השעירים ירקדו שם. וכן כתב ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו: כל מצוה הבאה עברה על ידה - מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן. ואם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם, עד כאן לשונו. ובעיני יפלא: הלא אמרו חז"ל (ב"מ ה':): חזקה, אין אדם חוטא ולא לו, ואלו בענין זה כמה פעמים מצוי, שהאדם מתנדב ומוציא מעות לכלי זמר, בשביל שאחרים ירקדו רקוד מאוס כזה, אין זאת כי אם שהיצר הרע מעור את עיני האדם, ומזרזו להוציא ממנו מעותיו בעולם הזה, וגם להביא עליו מכות ושפטים רבים בעולם הבא, כי הוא מסיע ידי עוברי עברה, ועובר על (ויקרא י"ט י"ד): "ולפני עור לא תתן מכשול". על כמה וכמה אסורים או שאר פריצות, כאשר מצוי, בעונותינו הרבים, באיזה מקומות. מחתנות כאלו, שמתנהגות שלא כדרך התורה, צריך לברח מאד, כי השטן מרקד ביניהם; ואין שום מצוה לשמח אנשים כאלו, שהפקר אצלם דברי השם בפרהסיא. כי אלו היה חתן וכלה מצטערים בזה, בודאי לא היה בא לידי זה; ואם ישהא אצל מסבות כאלו, יבוא לקלקול לכמה ענינים *הג"ה. ובאמת אתפלא על המחתנים, איך מניחים דבר פריצות על שמחת בניהם ! הלא ידוע, שעקר הענין תלוי בכל הפעלה שאדם עושה, אם השם יתברך מתדבק עמו עם הפעלה ההיא, אז בודאי יצליח בה; ואם חס ושלום הקדוש ברוך הוא מתרחק אז ממנו - לשוא יהיה כל עמלו. ואם כן בעניננו, בעת שהחתנה מתנהג בדרך הפריצות, בודאי אין השכינה שורה שם, ושעירים ירקדו שם; ובודאי אין תכלית זווג בניהם יעלה יפה, ויהיה קטטות ומריבות ביניהם, וכן זרעם לא יהיה נכון לפני ד' - ואיך יניחו דבר כזה ! וראה מה שכתב הב"ח (ב'אבן העזר' סוף סימן ס"ב) משם מנהגים: כאשר יש בחפה אנשים ונשים בחדר אחד, אין לומר שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשהיצר הרע שולט שם, וכן כתב ה'בית שמואל' שם. וכתב הבעל 'ברכי יוסף', שכבר קדמם בזה ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו שם: אם נשים יושבות בין האנשים, שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו; וכן כתב בסימן קס"ח, וזה לשונו: אל תערב בנים ובנות, פן יחטיאו, וכדכתיב (ירמיה ל"א י"ב): "אז תשמח בתולה במחול", והינו, לבדה. אבל: "בחורים וזקנים יחדו". וכן בסוף תהלים (קמ"ח י"ב): "בחורים וגם בתולות", ולא אמר "בחורים עם בתולות", כמו שאמר "זקנים עם נערים". מעשה באדם שהיה רוכב יחידי בלילה, והלבנה זורחת באותו לילה. והיה רוכב במדבר, והיה רואה חיל גדול ועגלות גדולות, ועל העגלות יושבים בני אדם, והמושכים העגלות בני אדם. ותמה, מה היו עושים. כשנתקרב אצלם, הכיר מקצתם שכבר מתו. אמר להם: מה זה, שאתם מושכים כל הלילה העגלות ומקצתכם על העגלות אמרו לו: בשביל עונינו; כשהיינו חיים באותו עולם, היינו משחקים עם נשים ובתולות. ועתה אנו מושכים העגלה, עד שכך אנו עיפים ויגעים, שלא נוכל לנהג יותר. ואז יורדים אותם שעל העגלה, ואנו עולים ונחים, ונוהגים אותנו עד שיגעים ועיפים, ואחר כך הם עולים ונחים. וזהו שנאמר (עמוס ב' י"ג): "הנה אנכי מעיק תחתיכם, כאשר תעיק העגלה". וכתיב (ישעיה ה' י"ח): "הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". [הינו, שמכל עון נברא משחית, והוא נעשה כבד מאד כעגלה טעונה שצריך למשכו בעבותות גדולות, ובעל כרחו צריך האדם למשכו מפני אימתו. והענין הזה הוא הכל מדה במדה, כמו שהיה פה מרקד כל אחד לפני חברו, עד שהיה מתיגע ושובת, וחוזר השני ומרקד לפניו, עד שהוא מתיגע וחוזר חלילה; וכן נעשה אחר כך הענש]. והישרים מכים את המוליכים [קורא ישרים לשלוחי הדין, שהולכים עמהם בצותא חדא, ומפני הרמז שמביא על זה מהכתוב, שנאמר שם "ישרים"] כמנהיג את הבהמה והעגלה, שנאמר (תהלים מ"ט י"ג): "נמשל כבהמות נדמו", וכתיב בתרה (שם ט"ו): "וירדו בם ישרים לבקר" [רוצה לומר, שמע מנה, שהישרים רודים בהמוליכים כמנהיג את הבהמה] ומי שעשה מעשה בהמה בחייו, יש לו לעבד באותו עולם כבהמה, עד כאן לשון הספר חסידים (בסימן קס"ט). ויסתמר שערות האדם ממעשה הנורא הזו.. אך אם הוא משער, שכאשר יהיה על החתנה, אפשר שיקבלו תוכחתו, וימנעם מזה, בודאי מצוה רבה להיות שם ולמנעם, וזכות הרבים יהיה תלוי בו.
והנה לשמח חתן וכלה גם זה ענין גדול, כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות, וגם זה נכלל בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז הנ"ל, עין שם. ומצינו באיזבל אשת אחאב המרשעת, שהסיתה אותו לעבודה זרה, וגם לשפך דם נבות היזרעאלי. וענש אותה הכתוב שיאכלוה -הכלבים, וכתיב בקרא, שהלכו לקברה, ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים (מלכים ב' ט' ל"ה) וכפות הידים. ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק י"ז), שהיה זה עבור שהיתה מרקדת ברגליה ומקשקשת בראשה לפני הכלות, לכן נשארו אלו האיברים, ולא אכלום הכלבים. מכל זה יש להתבונן גדל המצוה שיש בזה. אך יש לזהר שלא יהא הקלקול יתר על התקון, כגון: במקומות שהבחורים פורעי מוסר ובני בלי תרבות, מרקדים עם הבתולות, שהוא עון פלילי, ועוברים בזה *וכבר צוחו ככרוכיא על זה בכמה ספרים קדושים. ומי זוטר הוא (האם הוא קטן - בעיניך) מאי דאמרו חז"ל (ברכות ס"א.): המסתכל באשה, אפילו באצבע קטנה של אשה, כיון שמסתכל בה להנות, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים - לא ינקה מדינה של גיהנם. וזהו אפילו בהסתכלות בעלמא, וכל שכן בזה שהוא מרקד עמה, ועובר על זה בלאו (במדבר ט"ו ל"ט) ד"לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", לפי מה שפרשו חז"ל (שם י"ב:), עין בספר החנוך (מצוה שפ"ז). וגם על מה דכתיב (דברים כ"ג י'): "ונשמרת מכל דבר רע"; ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':), שהוא אזהרה, שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טמאה בלילה. הרי דאפילו הרהור בעלמא בלבו, שהוא שלא כהגן, אסרה התורה, כדי שלא יבוא לידי טמאה; כל שכן בזה, שהוא עושה מעשה בפרהסיא להביא עצמו לידי הרהור ולידי הסתכלות, וגם בודאי לידי טמאה גם כן בסוף. [ועל כלם מצוי, שעובר על ידי הרקוד גם על הלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא י"ח ו'). כי לפי מה שידוע, שכתבו הפוסקים, דבתולות דידן בכלל נדות הם, משיגיעו לזמן וסת, ובכלל עריות הם; ולפעמים מחבקין ומנשקין איש את רעהו בעת הרקוד, וכמו שכתב הרמב"ם פרק כ"א הלכה א' מהלכות אסורי ביאה, דהמחבק ומנשק אחת מכל העריות דרך תאוה, ואפילו בלא ביאה - עובר בלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה", ולוקה על זה. ובודאי מצוי חבוק כזה בעת שהיצר הרע בוער בקרבו. ועון פלילי הוא מאד, ופסול מן הדין עבור זה לעדות ולשבועה [דהא להרמב"ם (שם) והפוסקים (אבן העזר סימן כ' סעיף א') דסוברין כותה, הוא לאו גמור שלוקין עליו, וכבר מבאר בחשן משפט סימן ל"ד סעיף ב', דבזה הוא פסול מן התורה, ולא מכשרינן שם בסעיף כ"ה בהג"ה, כי אם בחשוד בעלמא, דמלקין אותו רק משום לא טובה השמועה, וכמבאר ברא"ש (סנהדרין פרק שלישי סימן י"ג) ובטור (סימן ל"ד אות ד'), וכן הסכים בבית יוסף (שם) לשיטת הרא"ש, עין שם. ודחק גדול לומר שהם טועין וסוברין דאפילו קריבה כזו מתר. ואפילו זה אינו מועיל רק שלא להפסל לעדות ולשבועה, אבל על כל פנים עוון פלילי הוא מאד], והוא מאביזריהו דעריות, שצריך להרג, ולא לעבר עליהן. אוי ואבוי יהיה להעושים כן בשאט נפש. ודע עוד, דאפילו אם היא עתידה להיות אשתו, כגון שהוא אחר כתיבת התנאים, גם כן אסור בכל הדברים הנ"ל, וכן באסור יחוד עמה, כמו עם כל הנשים. ואין שום התר בזה מחמת שנתקשר עמה, אפילו אם היתה טהורה; וכל שכן שהיא בודאי נדה כל זמן שלא טבלה. על כן אסור להתיחד עמה, וכל שכן בחבוק ונשוק מן התורה. ויש מההמון שמקלין באסור יחוד בזה. והוא באמת עון פלילי, ובא לפעמים על ידי זה לידי קלקול גדול, ועתידין לתן את הדין על זה בעולם הבא, וגם לסבל יסורין עבור זה בעולם הזה]. ועוד בא מענין הרע הזה של התקרבות אהדדי לכמה אסורים גדולים של עון כרת, רחמנא לצלן. וכבר אמרו חז"ל (שבת י"ג.) המליצה: לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב (לך אומרים לנזיר, סביב סביב, לכרם לא תתקרב). דהינו, שלא יעבר על הגדר, פן יבוא לידי עצם האסור; וכל שכן בעניננו, שההתקרבות גופא גם כן אסור. ואשרי להבורח ממסבות כאלו, אם דבריו אינם נשמעין להם, כי השעירים ירקדו שם. וכן כתב ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו: כל מצוה הבאה עברה על ידה - מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן. ואם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם, עד כאן לשונו. ובעיני יפלא: הלא אמרו חז"ל (ב"מ ה':): חזקה, אין אדם חוטא ולא לו, ואלו בענין זה כמה פעמים מצוי, שהאדם מתנדב ומוציא מעות לכלי זמר, בשביל שאחרים ירקדו רקוד מאוס כזה, אין זאת כי אם שהיצר הרע מעור את עיני האדם, ומזרזו להוציא ממנו מעותיו בעולם הזה, וגם להביא עליו מכות ושפטים רבים בעולם הבא, כי הוא מסיע ידי עוברי עברה, ועובר על (ויקרא י"ט י"ד): "ולפני עור לא תתן מכשול". על כמה וכמה אסורים או שאר פריצות, כאשר מצוי, בעונותינו הרבים, באיזה מקומות. מחתנות כאלו, שמתנהגות שלא כדרך התורה, צריך לברח מאד, כי השטן מרקד ביניהם; ואין שום מצוה לשמח אנשים כאלו, שהפקר אצלם דברי השם בפרהסיא. כי אלו היה חתן וכלה מצטערים בזה, בודאי לא היה בא לידי זה; ואם ישהא אצל מסבות כאלו, יבוא לקלקול לכמה ענינים *הג"ה. ובאמת אתפלא על המחתנים, איך מניחים דבר פריצות על שמחת בניהם ! הלא ידוע, שעקר הענין תלוי בכל הפעלה שאדם עושה, אם השם יתברך מתדבק עמו עם הפעלה ההיא, אז בודאי יצליח בה; ואם חס ושלום הקדוש ברוך הוא מתרחק אז ממנו - לשוא יהיה כל עמלו. ואם כן בעניננו, בעת שהחתנה מתנהג בדרך הפריצות, בודאי אין השכינה שורה שם, ושעירים ירקדו שם; ובודאי אין תכלית זווג בניהם יעלה יפה, ויהיה קטטות ומריבות ביניהם, וכן זרעם לא יהיה נכון לפני ד' - ואיך יניחו דבר כזה ! וראה מה שכתב הב"ח (ב'אבן העזר' סוף סימן ס"ב) משם מנהגים: כאשר יש בחפה אנשים ונשים בחדר אחד, אין לומר שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשהיצר הרע שולט שם, וכן כתב ה'בית שמואל' שם. וכתב הבעל 'ברכי יוסף', שכבר קדמם בזה ב'ספר חסידים' סימן שצ"ג, וזה לשונו שם: אם נשים יושבות בין האנשים, שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו; וכן כתב בסימן קס"ח, וזה לשונו: אל תערב בנים ובנות, פן יחטיאו, וכדכתיב (ירמיה ל"א י"ב): "אז תשמח בתולה במחול", והינו, לבדה. אבל: "בחורים וזקנים יחדו". וכן בסוף תהלים (קמ"ח י"ב): "בחורים וגם בתולות", ולא אמר "בחורים עם בתולות", כמו שאמר "זקנים עם נערים". מעשה באדם שהיה רוכב יחידי בלילה, והלבנה זורחת באותו לילה. והיה רוכב במדבר, והיה רואה חיל גדול ועגלות גדולות, ועל העגלות יושבים בני אדם, והמושכים העגלות בני אדם. ותמה, מה היו עושים. כשנתקרב אצלם, הכיר מקצתם שכבר מתו. אמר להם: מה זה, שאתם מושכים כל הלילה העגלות ומקצתכם על העגלות אמרו לו: בשביל עונינו; כשהיינו חיים באותו עולם, היינו משחקים עם נשים ובתולות. ועתה אנו מושכים העגלה, עד שכך אנו עיפים ויגעים, שלא נוכל לנהג יותר. ואז יורדים אותם שעל העגלה, ואנו עולים ונחים, ונוהגים אותנו עד שיגעים ועיפים, ואחר כך הם עולים ונחים. וזהו שנאמר (עמוס ב' י"ג): "הנה אנכי מעיק תחתיכם, כאשר תעיק העגלה". וכתיב (ישעיה ה' י"ח): "הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". [הינו, שמכל עון נברא משחית, והוא נעשה כבד מאד כעגלה טעונה שצריך למשכו בעבותות גדולות, ובעל כרחו צריך האדם למשכו מפני אימתו. והענין הזה הוא הכל מדה במדה, כמו שהיה פה מרקד כל אחד לפני חברו, עד שהיה מתיגע ושובת, וחוזר השני ומרקד לפניו, עד שהוא מתיגע וחוזר חלילה; וכן נעשה אחר כך הענש]. והישרים מכים את המוליכים [קורא ישרים לשלוחי הדין, שהולכים עמהם בצותא חדא, ומפני הרמז שמביא על זה מהכתוב, שנאמר שם "ישרים"] כמנהיג את הבהמה והעגלה, שנאמר (תהלים מ"ט י"ג): "נמשל כבהמות נדמו", וכתיב בתרה (שם ט"ו): "וירדו בם ישרים לבקר" [רוצה לומר, שמע מנה, שהישרים רודים בהמוליכים כמנהיג את הבהמה] ומי שעשה מעשה בהמה בחייו, יש לו לעבד באותו עולם כבהמה, עד כאן לשון הספר חסידים (בסימן קס"ט). ויסתמר שערות האדם ממעשה הנורא הזו.. אך אם הוא משער, שכאשר יהיה על החתנה, אפשר שיקבלו תוכחתו, וימנעם מזה, בודאי מצוה רבה להיות שם ולמנעם, וזכות הרבים יהיה תלוי בו.
1
ב׳ועקר מצוה של שמחת חתן וכלה מצוי יותר במקום שאין איש, דהינו בבני עניים, או בעלי בתים היורדים, ששם אין מצוי כל כך מי שילך לשמחם, ושם אין מצוי דבר שהוא נגד ה'. ואם יזדמן לפעמים גם שם דבר שלא כהגן, אם יאמר להם שהוא שלא כהגן - יקבלו דבריו, שם המצוה גדולה עד מאד לילך ולשמח אותם. ואמרו חז"ל (בברכות ו':), דהמשמח חתן זוכה עבור זה לתורה, וכאלו הקריב תודה בבית המקדש, וכאלו בנה אחת מחרבות ירושלים, עין שם. וגם מצינו בגדולי החכמים (כתבות י"ז.), שהיו מטפלין בענין זה, עין שם בגמרא.
2
ג׳והנה עד עתה דברנו מענין חסד בגופו, שעושה על ידי מצוה זו כשבא לשמחם, ועתה נדבר מענין צדקה וחסד בממונו, שמצוי גם כן על ידי מצוה זו. וכגון שחסר להם הוצאות החתנה, וכדומה שאר ענינים הכרחים, והוא נותן לזה, או שמלוה לזה. ואם אין בכחו לתן בעצמו, יראה לקבץ מאחרים לסיע לזה, וכמה גדול שכרו -עבור זה. לך נא ראה, מה דאיתא ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ט"ו: גבאי צדקה, שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו. ואיתא גם כן ב'חכמת אדם' כלל קמ"ה (סעיף ב'), דלהשיא בתולות עניות וכל שכן יתומות עדיף טפי מלתן לעניים.
3
ד׳[ א. דהוא בכלל צדקה, ועוד, דבשתה של אשה מרבה, כדמשמע הכל בגמרא (כתבות ס"ז.). ועוד (ישעיה מ"ה י"ח) ד"לא תהו בראה, לשבת יצרה", ולפעמים יכולה לבוא גם לידי קלקול חס ושלום].
4
ה׳ונהגו בכמה עירות לעשות חברה לענין זה, ונקראת 'הכנסת כלה', דהינו, להיות סיוע להשיא יתומה, או אפילו יש לה אב ואם, והם עניים. והנה מלבד ענין הגדול שיש בזה, שמכניסים בנות ישראל לחפה, ומשגיחין עליהן שלא יצאו לתקלה, עוד עושים בזה חסד גדול עם אביהן ואמן, שהם בוכים ומצטערים יום וליל בהגיע בנותן לפרק הנשואין, ואין לאל ידם להושיען. ובעל הגמולות ישלם שכר על כל טוב אשר נסבב מאת הפעלה, כאשר בארנו לעיל בחלק ב' פרק ששי, עין שם.
5