אהבת חסד, חלק שלישי ז׳Ahavat Chesed, Part III 7
א׳בו יבאר הקרא ד"אשרי משכיל אל דל וגו'"
הנה בעבור שהחבור הזה מיסד על פרטי אפני מדת החסד, וחד ענינא הוא עם הקרא ד"אשרי משכיל אל דל" אמרתי לבארו בעזרת ה' כיד ה' הטובה עלי. כתיב בקרא (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שיך בכמה דברים: אחד בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון, מצוי שחסר לו מכל הדברים העקריים ששיך להאדם, והוא: אכילה, בגד, בית; ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלשה, הינו, שלא יחסר לו אכילתו. והוא מה שכתוב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך וגו'". וגם לכסות *וגם זה הוא ענין גדול מאד, וממדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (בסוטה י"ד.) על הפסוק (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו"'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא אחר מדותיו: מה הוא מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" - אף אתה הוי מלביש ערמים. מה הוא מבקר חולים וכו'. ולכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת ערמים על הפסוק הזה, הלא הוא בכלל מצות עשה (דברים ט"ו ח') ד"פתח תפתח את ידך וגו' די מחסרו וגו"' ונראה דכונת הגמרא, אפילו הוא עשיר, ויש לו מעות, אך הוא בדרך, ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתנו בזה וכיוצא בזה. ובא הכתוב להורות, דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה, ונוהג אף לעשירים. [ודמיא דמה שאמר אחר כך, מה הוא מבקר חולים - אף אתה וכו'. ומצות בקור חולים הלא נוהג אף בעשירים]. וראיה מאדם הראשון, דהיה אז עדין יחיד בעולמו, והיה הכל שלו, אך לא עשה לעצמו בגד מפני איזה טעם. [ואולי מפני שהיה ירא, שיהיה זה נגד רצון השם יתברך, מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ויצטרך ללבוש, כידוע]. והטריח הקדוש ברוך הוא בכבודו לעשות לו בגד. ומה שאמר "וילבשם", לכאורה יתר הוא. ואפשר דהכונה לפי מה שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ב.), דאדם הראשון אחר החטא, נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר, דעתה אחר החטא נעשה לו הכתנות עור לפי מדתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה. היוצא מזה, שלעניים המצוה הוא בכפלים, מצות צדקה וגם הלבשת ערמים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפקוח נפש, בימות החרף שהקר חזק. ובאיזה עירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חרף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם. ואיתא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי ערמים - עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הינו, אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, וכדכתיב (בזכריה ג' ד'): "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות". הערם, והוא מה שכתוב (שם ז'): "כי תראה ערם וכסיתו". וגם לשכר לו בית דירה, וכמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה (סימן ר"נ סעיף א'). ואם הוא אורח - לתן לו מלון ללינת לילה, וכענין שכתוב (איוב ל"א ל"ב): "בחוץ לא ילין גר וגו'". ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט'.): לן - נותנין לו פרנסת לינה, דהינו, פוריא ובי סדיא (מטה ומצעות). זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון. וכל דבר ודבר מאלו השלשה, יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, באפן שיקבל הדל מזה רב תועלת ובטרחה מעוטה. הינו, אם הוא מלוה לו מעות, או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה מזה רב תועלת להדל *והנה בגדרי השכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה, ויקבל על זה רב ברכות מאת ה'. ואזכיר פרט אחד, וממנו נוכל להקיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא, דהנה ידוע בעת החרף, כשמתגבר הקר, והדרך נתקלקל, אין מצוי על השוק עצים לקנות; וגם כשמביא אחד, לפעמים הם לחים וביקר גדול, ואין בכח הבעלי הבתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקר החזק; מה שאין כן העשירים. הם מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ, והם יבשים ובזול. ועל כן אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הנ"ל, כמו שהוא מכין עבור עצמו. וכשיגיע ימות החרף, בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו, וימכר להדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים - על קרן. וזהו ענין נכבד מאד, וזכותו הרבה יותר ממדת הצדקה, שבזה הוא מיטיב לכל אחד מאד ובלא שום בושה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל, שיכול לתן דמי הקרן של העצים. ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקר, הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה, לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם; דהינו, לעורר אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם. [וברוכים לה' אנשי עיר שקלאוו (שקלוב), שבכל שנה בהגיע ימות החרף, יושבים בכל בית המדרש ממנים העוסקים ומעינים בענין חלוקת עצים לעניים. כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עירות כמותם]. והנה ידוע (מתענית פרק ד' משנה ה'), שבזמן הבית שני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבין קרבן באותו יום, עין שם. וספרה לנו הגמרא, שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא בטלוה, וכדאיתא (בתענית דף כ"ח.), תנו רבנן: מה הם בני סלמאי הנתוצתי אמרו, פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה; והושיבו פרוזדאות (שומרים) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור הביאו גזירי עצים, ועשו כמו סלמות, והניחו על כתפם והלכו להם. וכיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים אמרו: להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסלם שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר (משלי י' ז'): "זכר צדיק לברכה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב". עד כאן הגמרא. ויתבונן האדם, אלו היה בזמננו מקדש, בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח, שהוא מקום כפרת עונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברב שמחה, וכמו שעשו מאז. ובלי ספק, שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, ועושה ככה לענין עצים, כמו שכתבנו בתחלת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות עבורם לענין זה - זכותו כל כך גדול ומועלת לכפר עונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש ולא תאמר, שמפליג אני לך חלילה, כי כן מצינו (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניה, שהיה דואג ואומר: אוי לנו, שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך; יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". וזה העושה כן לענין עצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכר להם על קרן [ואינו מותר משלו, רק מה שמעותיו עומדין בלי רוח עד זמן המכירה], ולהדלים גמורים, מתחסד להם בגופו לקבץ נדבות עבורם., שנותנם לו בשעה שהפרות בזול, או כשנותן לו איזה דבר מתנה, הוא מצמצם שיהיה מקרבא הניתא (ההנאה קרובה, כלומר, שיתן לו דבר שיוכל להנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא בו), כגון שנותן לו איזה בגד ללבש או פת אפויה, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו.
הנה בעבור שהחבור הזה מיסד על פרטי אפני מדת החסד, וחד ענינא הוא עם הקרא ד"אשרי משכיל אל דל" אמרתי לבארו בעזרת ה' כיד ה' הטובה עלי. כתיב בקרא (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שיך בכמה דברים: אחד בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון, מצוי שחסר לו מכל הדברים העקריים ששיך להאדם, והוא: אכילה, בגד, בית; ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלשה, הינו, שלא יחסר לו אכילתו. והוא מה שכתוב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך וגו'". וגם לכסות *וגם זה הוא ענין גדול מאד, וממדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (בסוטה י"ד.) על הפסוק (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו"'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא אחר מדותיו: מה הוא מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" - אף אתה הוי מלביש ערמים. מה הוא מבקר חולים וכו'. ולכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת ערמים על הפסוק הזה, הלא הוא בכלל מצות עשה (דברים ט"ו ח') ד"פתח תפתח את ידך וגו' די מחסרו וגו"' ונראה דכונת הגמרא, אפילו הוא עשיר, ויש לו מעות, אך הוא בדרך, ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתנו בזה וכיוצא בזה. ובא הכתוב להורות, דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה, ונוהג אף לעשירים. [ודמיא דמה שאמר אחר כך, מה הוא מבקר חולים - אף אתה וכו'. ומצות בקור חולים הלא נוהג אף בעשירים]. וראיה מאדם הראשון, דהיה אז עדין יחיד בעולמו, והיה הכל שלו, אך לא עשה לעצמו בגד מפני איזה טעם. [ואולי מפני שהיה ירא, שיהיה זה נגד רצון השם יתברך, מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ויצטרך ללבוש, כידוע]. והטריח הקדוש ברוך הוא בכבודו לעשות לו בגד. ומה שאמר "וילבשם", לכאורה יתר הוא. ואפשר דהכונה לפי מה שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ב.), דאדם הראשון אחר החטא, נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר, דעתה אחר החטא נעשה לו הכתנות עור לפי מדתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה. היוצא מזה, שלעניים המצוה הוא בכפלים, מצות צדקה וגם הלבשת ערמים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפקוח נפש, בימות החרף שהקר חזק. ובאיזה עירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חרף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם. ואיתא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי ערמים - עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הינו, אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, וכדכתיב (בזכריה ג' ד'): "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות". הערם, והוא מה שכתוב (שם ז'): "כי תראה ערם וכסיתו". וגם לשכר לו בית דירה, וכמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה (סימן ר"נ סעיף א'). ואם הוא אורח - לתן לו מלון ללינת לילה, וכענין שכתוב (איוב ל"א ל"ב): "בחוץ לא ילין גר וגו'". ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט'.): לן - נותנין לו פרנסת לינה, דהינו, פוריא ובי סדיא (מטה ומצעות). זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון. וכל דבר ודבר מאלו השלשה, יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, באפן שיקבל הדל מזה רב תועלת ובטרחה מעוטה. הינו, אם הוא מלוה לו מעות, או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה מזה רב תועלת להדל *והנה בגדרי השכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה, ויקבל על זה רב ברכות מאת ה'. ואזכיר פרט אחד, וממנו נוכל להקיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא, דהנה ידוע בעת החרף, כשמתגבר הקר, והדרך נתקלקל, אין מצוי על השוק עצים לקנות; וגם כשמביא אחד, לפעמים הם לחים וביקר גדול, ואין בכח הבעלי הבתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקר החזק; מה שאין כן העשירים. הם מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ, והם יבשים ובזול. ועל כן אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הנ"ל, כמו שהוא מכין עבור עצמו. וכשיגיע ימות החרף, בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו, וימכר להדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים - על קרן. וזהו ענין נכבד מאד, וזכותו הרבה יותר ממדת הצדקה, שבזה הוא מיטיב לכל אחד מאד ובלא שום בושה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל, שיכול לתן דמי הקרן של העצים. ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקר, הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה, לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם; דהינו, לעורר אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם. [וברוכים לה' אנשי עיר שקלאוו (שקלוב), שבכל שנה בהגיע ימות החרף, יושבים בכל בית המדרש ממנים העוסקים ומעינים בענין חלוקת עצים לעניים. כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עירות כמותם]. והנה ידוע (מתענית פרק ד' משנה ה'), שבזמן הבית שני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבין קרבן באותו יום, עין שם. וספרה לנו הגמרא, שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא בטלוה, וכדאיתא (בתענית דף כ"ח.), תנו רבנן: מה הם בני סלמאי הנתוצתי אמרו, פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה; והושיבו פרוזדאות (שומרים) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור הביאו גזירי עצים, ועשו כמו סלמות, והניחו על כתפם והלכו להם. וכיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים אמרו: להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסלם שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר (משלי י' ז'): "זכר צדיק לברכה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב". עד כאן הגמרא. ויתבונן האדם, אלו היה בזמננו מקדש, בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח, שהוא מקום כפרת עונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברב שמחה, וכמו שעשו מאז. ובלי ספק, שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, ועושה ככה לענין עצים, כמו שכתבנו בתחלת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות עבורם לענין זה - זכותו כל כך גדול ומועלת לכפר עונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש ולא תאמר, שמפליג אני לך חלילה, כי כן מצינו (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניה, שהיה דואג ואומר: אוי לנו, שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך; יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". וזה העושה כן לענין עצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכר להם על קרן [ואינו מותר משלו, רק מה שמעותיו עומדין בלי רוח עד זמן המכירה], ולהדלים גמורים, מתחסד להם בגופו לקבץ נדבות עבורם., שנותנם לו בשעה שהפרות בזול, או כשנותן לו איזה דבר מתנה, הוא מצמצם שיהיה מקרבא הניתא (ההנאה קרובה, כלומר, שיתן לו דבר שיוכל להנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא בו), כגון שנותן לו איזה בגד ללבש או פת אפויה, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו.
1
ב׳והנה כל דברינו נובעים ממאמר הגמרא (סכה מ"ט:): אין צדקה משתלמת, אלא לפי חסד שבה, שנאמר (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". ופרש רש"י, וזה לשונו: לפי גמילות חסד שבה. הנתינה היא הצדקה, והטרח הוא החסד, שנותן דעתו ולבו לטובתו של עני, שלא ילך המעות לאבוד. כגון שנותן לו בעת שהתבואה מצויה, וטורח עצמו להוליך לביתו, ולתן לו פת אפויה ובגד ללבש, עד כאן לשון רש"י. ואם יכול להשכיל לתן לו באפן שלא ידע מי הנותנו לו, כאשר מצינו במעשה דמר עוקבא - אשרי חלקו. ועל כל פנים יזהר לתן לו בצנעא, כדי שלא יבישנו.
2
ג׳ויש בעניני השכלה אודותיו אפן היותר גדול מכל, והוא, שמתבונן באיזה אפן להיטיבו להקים אותו בזה מדלותו. וכגון שנותן לו מתנה או הלואה, או ממציא לו איזה מלאכה להשתכר, וכהאי גונא איזה ענין, שבזה תומך ידו ומחזקו, ומקים בזה המצוה (ויקרא כ"ה ל"ה) ד' "ומטה ידו עמך והחזקת בו". וכזה כתוב גם כן ב'ספר חסידים' (סימן תתרל"ה): יש צדקה שאינה נראית כצדקה, והיא נראית לפני השם יתברך צדקה מעלה. כגון: עני שיש לו חפץ למכר, או ספר שאין רוצין לקנותו, ואדם קונה אותה מידו; וכן עני שחפץ לעשות איזה פעלה, ואינם רוצים לשכרו, והוא שוכרו - אין צדקה למעלה ממנו, עד כאן. ומכלל זה ידעתי עשירים נכבדים, שלוקחים בכוון עסקים תחת רשותם כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל, שישתכרו להחיות נפשם, וכל זה וכיוצא בזה הוא בכלל צדקה ומעלה ממנה, ואשרי חלקם. ועין לעיל בפרק כ"א, שהארכנו במצות "והחזקת בו".
3
ד׳ועוד מצינו שם דל על מי שהוא דל בכח, דהינו, שהוא חולה. וכמו שכתוב (שמואל ב', י"ג ד'): "מדוע אתה ככה דל בן המלך". וההשכלה אודותיו הוא כמו שפרשו חז"ל (נדרים מ'.), דהינו: לבקרו ולהתבונן אולי יוכל להועיל לו באיזה דבר להקימו מדלותו זה, וכבר בארנו כל הצרך - בעזרת ה' לעיל בפרק ג' וד' עין שם. ומכלל זה, מי שהוא מצר מצרת המציקים אותו, להשכיל ולהתבונן בעניו, ולהציל אותו באיזה עצה מצרותיו.
4
ה׳ויש עוד דל אחד, והוא העני בדעת, והוא דל יותר מן הכל. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א.): אין עני אלא בדעה וכו'. וגם בזה יש כמה סוגים:
5
ו׳א. שהוא כסיל בעניני הדעות, ועל ידי כסלתו תעה מן הדרך, ונעשה רשע; בכגון זה צריך להשכיל, איך להשיבו בתשובה, ולהעמידו על דרך האמת, וזכותו גדול מאד עבור זה, כמבאר בזהר חדש פרשת לך לך: אמר ר' אבהו: כמה שכרו של אדם העושה לאחר לחזר בתשובה וכו', עין שם.
6
ז׳ב. ויש שהוא בן לא חכם בעניני דרך ארץ, ועל ידי זה הוא מקלקל עסקו, וגם לפעמים נתבזה בעיני הכל בשביל זה; וגם בזה מצוה להשכילו וללמדו דעת, כדי שלא יקלקל עניניו, וגם כדי שלא יתבזה. ויתבונן בעצמו, אלו היה לו בן בעיר אחרת באפן זה, כמה היה רוצה שימצא שם אדם ישר וטוב, שילמד לבנו דעת ותבונה איך להתנהג - ככה יעשה הוא לחברו. וכל זה הוא בכלל מצות עשה של (ויקרא י"ט י"ח): "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות הלכה ג') בבאור מצוה זו, דהינו, שיחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבודו כמו שהוא רוצה בכבוד עצמו, עין שם.
7
ח׳ג. ויש עני בדעת כפשוטו, שהוא עני בתורה, וצריך להשכיל ולהתבונן איך להמשיך לבו לתורה. והוא דבר גדול מאד, כדאמרינן (בבא מציעא פ"ה.): אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר וכו'. עוד אמרו (סנהדרין צ"ט:): אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר וכו'. ואיתא באבות דרבי נתן פרק י"ב על המשנה, דהוי (אבות א' י"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה מלמד שיהא אדם מקפח את הבריות, ומכניסן תחת כנפי השכינה, כדרך שהיה אברהם אבינו מקפח את הבריות, ומכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר (בראשית י"ב ה'): "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וצריך האדם להתעורר בנפשו על אנשים כאלו ולרחם עליהם, כמו אם היה רואה איש עני ערם, שאין לו לבוש, כי במה יכסה נפשו שם בעולם העליון, אחרי שהוא ערם מתורה ומצות. וכידוע, שעל ידי קיום התורה נברא תכשיטין לנפשו, שבהם הוא זוכה לישב לפני ה' בהיכל קדשו. וכדכתיב אצל יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (זכריה ג' ד'): "הסירו הבגדים הצאים וגו', והלבש אתך מחלצות; וילבשהו בגדים וגו'". וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה פרק כ"ז: (ישעיה נ"ח ז') "כי תראה ערם וכסיתו" כיצד? אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך, ולמדהו קריאת שמע ותפלה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצות, לפי שאין לך ערם בישראל, אלא מי שאין בו תורה ומצות, והוא דומה למי שהוא ערם, עד כאן. עוד מקים בזה מה שאמר הכתוב (דברים ו' ה'): "ואהבת את ה' אלקיך", דהכונה לאהב אותו על בריותיו, כמו שאמרו חז"ל (ספרי פרשת ואתחנן פסקה ל"ב).
8
ט׳ויש עוד ענין שצריך להשכיל אודות הדל, והוא דבר גדול מאד. כי ידוע, מי שהוא דל, אין לו כח להחזיק בניו לתורה, ובעצמו אין יכול ללמד עמהם. ובניו הולכים ומתדלדלים, ונשארים עמי הארץ גמורים; ויש מהם שיוצאים על ידי זה לתרבות רעה גם כן. על כן מצוה רבה להשכיל אודותם, ולתנם לבית הספר. ומצוי הוא באלו הנערים, שהם מצליחים בתורה בזכות אביהם המדכאים; וכמו שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.): הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה. וזכות המתעסק בענין הזה גדול מאד, כדאמרינן (בבא מציעא פ"ה.): כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה מבטלה בשבילו, שנאמר וגו'. ועוד יש הרבה ענינים כיוצא בזה, שצריך להשכיל אודותיו אך אנכי לקצר באתי, כי מכל אלו הדברים שכתבנו, יוכל המשכיל להקיש ליתר הפרטים. ובזכות זה ימלטהו השם יתברך ביום רעה, וכמו שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב').
9