עקידת יצחק ל״דAkeidat Yitzchak 34
א׳יבאר איך יאמר שי"י ית' נושא העולמות וסובלם עד שיאמר שיש דורות לא יוכל שאת ודורות חוזר למשאו.
1
ב׳ואלה שמות
2
ג׳אמר ר' שמעון בר נחמן (תנחומא פ' נשא) בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצוהו (בראשית ב') מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכו' ועבר על צוויו (א"ל) כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרתו. סלק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל סלק שכינתו לרקיע השני. עמד דורו של אנוש והיו עובדי ע"א שנאמר (שם ד') אז הוחל לקרוא בשם ה' וסלק שכינתו לרקיע השלישי. עמד דור המבול שאמר בהם (איוב כ״א:י״ד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו סלק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה ואמרו (בראשית י״א:ד׳) הבה נבנה לנו עיר וכו' מה עשה הפיצן וסלק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים שנאמר בהם (שם י"ג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד וסלק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחבירו והכעסוהו סלק שכינתו לרקיע השביעי. ואמר (תהלים צ"ד) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט את צוארו על המזבח ירד מששי לחמישי. עמד יעקב וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת וירד משלישי לשני עמד עמרם וירד משני לראשון. עמד משה והורידו לארץ שנאמר (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני הה"ד (שיר ה') באתי לגני אחותי כלה:
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא: תחילה אמר, כי בל"הק נוכל לומר בשתי בחינות כי האחד ישא ויסבול זולתו או דבר מה שחוצה לו, אם בבחינה טבעית וחמרית, ד"מ כאשר נאמר הסבל נושא משאו על כתפו, או בבחינה מוסרית, וזה יוכל להיות על שני אופנים, האחד בהיות האחד סבת קיום זולתו, כמא"הכ ולא נשא אותם הארץ (בראשית י"ג) שר"ל שלא היתה הארץ במקום מושבם יכולה עוד לתת מרעה לשניהם ולהיות סבה לקיומם להחיות אותם ואת מקניהם, ובבחינה זאת יאמר גם על האדון המנהיג את הנתונים תחתיו בחכמתו להיות בזה סבה לקיום חברתם ולשחר הצלחתם המדינית, כי הוא נושא אותם, כמא"הכ "איכה אשא לבדי וכו' (דברים א׳:י״ב) ובבחינה זאת נוכל לומר ג"כ שהרוכב היושב על מרכבתו ונשא ממנה בבחינה גופנית, הוא באמת נושא אותה בבחינה מוסרית בעבור שינהיג אותה, וכן אחז"ל שהארון נושא את נושאיו, שר"ל אף שבבחינה גופנית היה הארון נשא מהכהנים, בכל זאת בבחינת מוסרית היה הוא נושא אותם, כי היה סבה לקיומם ולהצלחת דרכם, כי עליו היה שוכן כבוד ד', אשר השגיח עליהם ועל כל ישראל, לשמרם מכל מקרה ופגע רע בדרך, והשני בהיות האחד מורה ומשכיל זולתו בדברי תורה וחכמה כי בזה הוא נושא ומגביה אותו ממדרגת המון העם אשר מבלי דעת ותבונה נמשלו כבהמות נדמו, לתתו בתור האדם המעלה, ולעשותו חכם ונבון אשר עינו תצפינה במושכלים רוחניים הרמים והנשאים, (ואפשר כי בעבור זה תקרא גם הנבואה אשר תכליתה היתה להעלות העם משפל מדרגתו בבחינה מוסרית ולקראו אל על, בשם משא ד'), וגם בבחינה זאת יתכן מאחז"ל שהארון אשר בו היו הלוחות והתורה המחכימות פתי ומנשאות לומדיהן ותומכיהן למדרגת ההשכלה הרוחנית נושא את נושאיו, ונמשך מזה כי הי"ת אשר הוא הסבה הראשונה והאדון המנהיג כל העולם כלו, ומפיו יתן חכמה ותבונה, ומשפיע דעה והשכל לכל זולתו, ממנו נוכל לומר בשני אופנים אלה מהבחינה המוסרית, שהוא נושא וסובל את העולם כולו, כמא"הכ "אני אשא ואסבול", אח"כ אמר הרב ז"ל, כי תחלת השפעתו ית' היא לשכלים הנבדלים, ר"ל המלאכים הקרובים אליו כשרים היושבים ראשונה במלכות, ואח"כ האציל השפעתו ורוחו אל הגרמים השמימים ונתן להם נפשות משכילות המניעות אותם תנועתם הסיבובית התמידית, ועמהם ועל ידם יתנהגו גם תנועות ארבע היסודות המסבבות חליפות והשתנות קצת מחלקי יסוד זה לחלקי יסוד אחר, והרכבת כל הנמצאים התחתונים אשר עלי ארץ המורכבים והמחוברים מהם, (עיין מכל זה פ"ד מהלכות יסודי התורה, ובביאורי לשער ב' ומבוא השער ל"א) וכמו כן נפח הי"ת נשמת חיים ונפש משכלת בגוף האדם אשר תנהיג אותו תמיד בכל תנועותיו כאשר תנהיגנה הנפשות המשכילות הנתונות בכוכבי השמים וגלגליהם (לדעת החכמים הקדמונים) אותם בכל תנועותיהם והליכתם במסילותם, וכפי מדרגת שלימות כל הנבראים האלה השונים במעלתם, וגבוהים זה למעלה מזה, כן יתנו תהלות וצדקת ד' אשר עליו רמז המשורר במזמור כ"ט, כמו שמבאר הרב ז"ל וכאשר תעיין היטב בפירושי במבוא לשער ל"א תבין דברי ביאורי זה יותר, אח"כ יאמר הרב כי בעבור היות הארץ מושב בני האדם יצורי כפיו היה מרצון הי"ת להשכין כבודו עמהם, אך מדי עברו האדם ואשתו, על מצותו לשום עין השגחתם רק אל הטוב האמיתי והמוסרי ולא אל הרע, אף כי נחמד הוא לתשוקתם הגופנית, וכאשר נתרחקו מגבול זה אשר הושם להם למטרת חייהם, ואכלו מעץ הדעת טוב ורע, ונטו בעבור זה אל התאוות הבהמיות, סר מהם השפע האלקי והשכל הרוחני אשר הושפע עליהם מאת הי"ת בתכלית השלימות, ועזב ד' את הארץ וסלק שכינתו לרקיע הראשון, וכאשר הרג קין את הבל אחיו, והפר בזה ברית אחים וחלף חק אהבה הטבעית סלק גם השגחתו מגלגל הלבנה אשר היא נועדת לדעת הקדמונים ע"פ ד' להצמיח תבואת הארץ (כמא"הכ וממגד גרש ירחים המורה ג"כ כי יש מיני צמחים הגדלים רק ע"י פעולת הירח), כי בהיות הארץ שוממה מיושבים ההולכים בתום לבם ורק קין המרצח ובניו אשר בלתי ספק דמו אליו בתכונת נפשם הרעה ישבו בה, למה זה תתן הארץ יבולה ואוכל למכביר ? ע"כ סלק הי"ת שכינתו לרקיע השני, וכבוא אנוש ובני דורו והחלו לעבוד הרבה אלקות וסבבו בזה כעין שנאה ותחרות ביניהם, סלק השגחתו מגלגל כוכב ונתן לו הרשות לפעול פעולתו מבלי מונע, אשר היא לדעת הקדמונים לסבב ריב ומדון בין יושבי חלד. וכאשר חטאו דור המבול והשחיתו דרכם להיות שטופי זמה, נסתלקה שכינה מכוכב נוגה אשר נועדה מאתו לנהל הרגשי האהבה ונחל עדנים במדה ובמשורה כראוי וכנכון רק לקיום העולם (לפי דעת הקדמונים) ומעתה נפרץ הגבול והגדר לזנות כל איש אחר עיניו, ובבוא דור הפלגה אשר גבה לבם לבנות עיר ומגדל אשר ראשו בשמים נסתלקה השכינה מגלגל השמש, אשר בהפיצו אורו וחמתו על כל יושבי תבל מבלי הבדל בין רש לעשיר, הוא לאות ולמופת לכל מלכי ואדוני הארצות שלא ירום לבבם מאחיהם, וישפיעו אור טובם וחנם על כל הנתונים תחת ממשלתם, מבלי הבדל בין קטני' לגדולי', וכאשר באו יושבי סדום ועמורה אשר היו צרי עין, ויד עני ואביון לא החזיקו, סלק שכינתו גם מגלגל מאדים, ונתן לו הרשות להשמידם ע"פי ד' אשר המטיר עליהם אש וגפרית מן השמים, וכאשר בא אמרפל הוא נמרוד לדעת חז"ל, והפר חקי היושר והצדק לרדוף את אברהם אשר היה אוהבו תחילה בעבור התהלכו בתום לבבו את האלקים, וסבב בזה כי גם עמו ועבדיו חלפו חק, והפרו ברית הצדק והמשפט, אז נסתלקה שכינת כבוד הי"ת גם מגלגל צדק, כי כבר שבתה ואבדה פעולתו אשר נועד לה לדעת הקדמונים להטות ע"פי ד' את טבע בני אדם לעשות הצדק והיושר, ועלתה לגלגל שבתאי אשר פעולתו לעורר מלחמות בני אדם, כי בסור הרגש אהבת הצדק, מבני אדם, הלא יכתתו מזמרותיהם לחניתות וגוי אל גוי ישא חרב, ככה ירדו בני אדם מטה מטה ממדרגת שלמותם הראשונה, אשר יעד להם הי"ת, עד שאין שלום אמר ד' לרשעים כאלה, והיתה חרב איש באחיו, כאשר סר צלו מעליהם, כמאה"כ "מי יקום לי עם מרעים" אפס חסדי ד' כי לא תמנו ולא כלו רחמיו, כי שלח לפניהם איש כלבבו, הוא אברהם בחירו, אשר צדק יקראהו לרגלו, כי הוא החל להורות לבני אדם לעשות צדקה ומשפט כבראשונה, ותקן גם מה שקלקל אדם ראשון במניעת שמעו לקול ד', כי בי נאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" אז ירדה שכינת כבוד ד' שנית אל גלגל צדק, וכאשר בא יצחק פשט צוארו להשחט לכבוד ד' וסבב קול ד' קורא מן השמים "אל תשלח ידך אל הנער" המורה לכל בנו אדם, כי אין חפץ ד' בשפיכת דם האדם, אף כי יעשה לכבודו, ואף כי שנא שפיכת דם אחים בשאט בנפש, ונתקן על ידו מה שעות קין בקומו על אחיו ויהרגהו, ירדה השכינה לגלגל מאדים לעצור בידו ולמנוע חרבו מדם, וכאשר בא יעקב והורה את בניו ובני ביתו לעבוד אלקים אמת, ותקן בזה מה שקלקל אנוש ובני דורו ירדה השכינה לגלגל השמש אשר מדי צאתה ובואה בכל יום, תלמד ותודיע לכל הרואים והמסתכלים בה, כי יש בורא ומנהיג אחד אשר על פיו ילכו ועל פיו יבואו כל הברואים, וכאשר בא לוי אשר חרף נפשו למות לקחת נקם באנשי שכם על אשר עשו זמה ונבלה בישראל לעשות אחותו כזונה, והורה בזה לכל, כי תועבת ד' כל עשה זמה ותיקן בזה קלקול דור המבול, אז ירדה שכינת כבוד ד' לגלגל נוגה, כי מעתה ישלחו בני אדם רסן לתאותם לבלתי חבק חיק נכריה, כי אם לשמוח מאשת נעוריהם אשר הוכיח ד' להם, וכבוא קהת אשר לפי דעת חז"ל היה פרנס לישראל במצרים, ובכל זאת לא גבה לבו על אחיו, ולמדם לשאת בשובה ונחת עול מצרים הקשה ולבלתי המר דתם, למען הקל עולם מעל צוארם וללכת בגדולות כשאר אזרחי הארץ ותקן בזה קלקול דור הפלגה אשר ברום לבם וגאותם בנו עיר ומגדל, תחת כי אחיו בני ישראל בנו על פיו בשפלותם ובכניעתם, בעבור אמונתם, ערי מסכנות לפרעה, ירדה השכינה לגלגל כוכב לעצור בעדו שלא יסבב ריב ומדון עוד ביניהם ובין אביהם שבשמים, וכשבא עמרם אשר לדעת חז"ל לא בזה עצת בתו לקחת שנית את אשתו ולהוליד ממנה את משה מושיען של ישראל, וגמל בזה חסד עם כל ישראל, ותקן בזה קלקול אנשי סדום אשר חדלו מעשות חסד לרעיהם, ירדה השכינה לגלגל הלבנה הממהרת בהילוכה יותר מכל כוכבי השמים, להורות כי גם הי"ת ימהר ויחיש ישועת ישראל בשלחו חצי מכותיו במצרים מדי חודש בחדשו לחדשי השנה האחרונה שהיו במצרים, כנודע מדחז"ל בזה, וכאשר בא משה והראה אהבתו לכל בני אדם, כי לא לבד בעד אחיו העברי חרף נפשו למות להצילו מיד מכהו המצרי, כי אם גם בנות יתרו הציל מיד עושקיהם הרועים, ולא ירא לנפשו פן יקחו נקמתם ממנו, ותקן בזה קלקול נמרד אשר שחת רחמיו ולא זכר ברית אהבת אחים, בצוותו להפיל אוהבו אברהם אל תוך כבשן האש, אז ירדה השכינה עלי ארץ לשכון עוד כמקדם בתחילת הבריאה, בתוך בני אדם, ואף כי בקרב עמו ישראל, כי מעתה תמלא הארץ דעה את ד' ע"י לימודי התורה והיראה אשר הפיץ משה ע"פי ד' על פני כל הארץ, ובכל זה באר הרב ז"ל דברי המדרש שהחל בו "ארשב"נ בשעה שברא הקב"ה וכו', ועתה אבאר עוד קצת פרטים,
ממה שיחייב השכל ויסכים הפרסום הוא שהאל ית' נושא העולם כלו וסובלו בכח בב"ת והוא מה שקיים אותו פי ה' ע"י הנביא באומרו (ישעי' מ"ו) אני עשיתי ואני אשא אני אסבול וכו' והי' מהמבואר כי הוא ית' אינו סובלו ונושאו על ידי משוש כאדם הנושא המשא אשר עליו או כעמוד הסובל הבית כי הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף אמנם יאמר שישא ויסבול על שני פנים. הראשון על דרך האדנות והשררה כמו הסבה אל המסובב שיאמר תשא המסובב וסובלתו ומניעתו. ועל זה הדרך יאמר שהרוכב נושא את מרכבתו. מצד שהיא נמצאת על אופן מציאות' והולכת על הדרך ההוא. הנה הוא באמת נושא אותה אלא שהיא נושאת בנוף שלו הנושא האדנות הנמצא בו. וכן יאמר שהאלהים ית' להיותו סבת הסבות כלם הוא נושא העולם כלו וכל הנמצאות אשר בקרבו מקטנם ועד גדולם. כי מציאותו יתברך המציאתם וכלם בעבורו וכמו שאמרו שוח"ט (תהלים צ') שהוא מקומו של עולם כי הכל בו ובעבורו. אמנם הפנים השניים היא על צד הדבוק וההשכלה דרך משל שאתה כבר תעמיד ותעכב איש אתך או תשא ותסבול אותו במה שתדבר אליו דברי חן ושיר או הלצה או שתנגן באזניו וכל שכן במה שתשכילהו דבר שכל ומדע אם הוא מאנשי החכמה ומזה המין. אלא שהוא יתברך על צד היותר משובח לבלי ערך. סובלו ומשאו את העולם בכלל אלא שהראשונים בזה הם השכלים הנבדלים רואי פני המלך היושבים ראשונה כי הם מתאחדים כמעט בהשכלתו ודבקים בזוהר מציאותו ועומדים תמיד לפניו. עד שכבר היו הגרמים דשמימיים עם היותם גשמים מתנועעים תנועה תמידית לרגלו בכח השכלת נפשותיהם כפי שהניחו החכמים. והם סבת כל שאר התנועות. ומאלה השני מינים מהסבל והנשיאות שאמרנו הורכבה גזרתם ז"ל באמרם (סוטה ל"ה.) שהארון נושא את נושאיו אם מצד שהארון הוא סבת מציאות הנושאים אותו כי לא היה הארון נשוא בעבורם אבל היו הם נשואים בעבורו. והוא הענין האחד שהוא נושא אותם בדרך הסבה *אמנם התנועה וכו' ור"ל מה שהיו הכהנים נושאי הארון יכולי' לעבור על פני ובתוך מי הירדן (כמסופר ביהושע ד׳:ז׳) היה רק בעבור שנפשם היתה דבקה בארון וכבוד ד' אשר חופף עליו, ר"ל שהיו יראים ושלמים אשר ע"כ זכו ונעשה להם נס זה לעבור בנהר ברגל, ועמם כל בית ישראל,
אמנם התנועה אשר הם מתנועעים עמו על פני המים אל בזולת המקומות הוא מצד היות נפשות הנושאים ההם דבקה בארון הברית אדון כל הארץ שהוא הענין השני והיא היתה נסבה אשר נפח הש"י נשמת רוח חיים שכליים בגוף האדם שהוא ניצוץ מהשכלתו הנפלאה כדי שישכיל בו להעמיד ולקיים עצמיותו ולהתמיד עמו תנועות גופו בכל מה שימשך צרכו עד שיהיה הוא אצל תנועות גופו וכל הדברים הנלוים אליו כנפשות השמים עם תנועות גשמיהם והיסודות הנמשכים אחריהם. ויהיו עם זה תנועות כל המתנועעים מתחלתן ועד סופן כלן בכחו ית' אין זר אתו. ובמדרש (ש"ר פ' ל"ו) בד' דברים נכסף למעשה ידיו שנאמר (איוב י״ד:ט״ו) למעשה ידיך תכסף שהוא סובל את העולם שנאמר ואני אשא וכו'. וצוה את הכהנים שיסבלו את ארון הברית וכו' כמו שאנו עתידים לבארו בשער מ"ט ב"ה. והמשורר בראותו זה הענין הנפלא מתנועות גרמי השמים כלם ומתנועות היסודות והמורכבים מהם גם בתנועות האדם בכל ענינו היותן כלן בכחו וגבורתו ית' על האופן שאמרנו סדר בענין הזה מזמור מיוחד ביאר בו הענין כלו למי שמתבונן בו כהוגן וייחס בו הכרת זה לשרידים אשר ה' קורא והוא אומר:
4
ה׳מזמור לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז (תהילים כ״ט:א׳). הנה שכיון דבריו אל בני אלים כי הם השלמים שביצירה ובדברי האבו' יתאר כן. ואמר שיתנו בשבחיהם לאל ית' שני מיני העלוי וההלול. האחד הכבוד הראוי מצד היותו ממציא כל הנמצאים וכלם כמראה הכבוד אשר ראינו שחייבה התורה להורים מצד מה שהם הורי' ויולדים האדם. והשני העוז והגבורה אשר לו להיות' כלם עומדים בכחו וגבורתו וכל מעשיהם ופעולותיהם אשר הם עושים שם הוא הי' עושה בעוזת עצמות מציאותו ורצונו. וכמו שאמר המשורר בפירוש (שם ק"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואחר שכלל בפסוק הראשון כוונת המזמור ועניינו התחיל לפרט הענין בכל מדרגות הנמצאים כלם אחת לאחת ומהגדולה החל ובקטנה השלים על הדרך שאמרנו כמו שאבאר. אמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש אמר כי השבח היותר מיוחד אליו יתברך והיותר מיוחס לכבוד שמו הוא מה שישבחוהו ויפארוהו בעולם המלאכים אשר למעלתם על כל זולתם מהנמצאים נתיחד עולמם להיות כארמון המלך אשר בו הכין מושבו ושם חביון עוזו והדרת קדשו. וענין השבח וההלול. הוא מה שמשתחוים לפניו מצד מה שמכירין בעלתן ואינם מכירים לעצמם שום מציאות וקיום רק במציאותו וחפצו ית' על כל אחד משני הפנים שאמרנו. ואחר שכלל בזה העולם הנבדל התחיל בעולם הגלגלים בזכרון תשע קולות כמספרן להורות כי אף שהמה גרמים גשמיים הוא ית' הסובלו הנושא והמניע אותם בקול מאמרו ואין שום אחד מהם שיעשה דבר מעצמו. ועל הראשון קרא ואמר קול ה' על המים, כבר נתפרסם בדברי החכמים ומנהג התורה האלהית בהשתמשה במלת מים לשום אותה כנוי אל כלל נמצאות ואם עליונות אם תחתונות וכמו שאמר הכתוב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כמו שביארנו שם היטב שער שלישי מאמר שני. ועל זה הענין אמר בכאן קול ה' על המים על הגלגל הראשון החלק אשר אין בו ככב כלל ואמר שתנועתו הנמרצת הנמצאת בו בכל יום תמיד היא מקול גבורתו ית' אשר על צד השכלת נפשו כמו שאמרנו. ולפי שלא הורגש ממנו פעל אחר והיותו משולל מהככבים והצורות לא אמר רק על המים סתם: אמנם על הגלגל השני הקרוב אליו הוא הסובב עם כל המון צבא השמים מהככבים הקיימי' הכוללות אל י"ב מזלות אשר בחגורה *ושאר הצורות וכו' ר"ל שאר צורות הכוכבים אשר בדרום ובצפון הרקוע הרחק למעלה או למטה מאזור המזלות, המכוון רק בשמים מעל נגד אמצע הארץ וסביבותיה למטה, ר"ל ממעלה כ"ד וחצי למעלה מקו המשוה, לצד צפון, עד מעלה כ"ד וחצי, למטה ממנו לצד דרום, כי בגלגל השני הזה מלמעלה, הקרוב לגלגל היומיי, אשר הוא הגלגל הח' לדעת הקדמונים, אם נחשוב מיושבי ארץ ולמעלה קבועים כל הכוכבים השובתים, (עיין בביאורי לשער ל"א):
ושאר הצורות הדרומיות והצפוניות אשר עליהם נאמר (שם ט"ו) אם תוכל לספור אותם אמר אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים. אמר כי אע"פ שהם המונים מגופים נוראים אל הכבוד הוא ירעם עליו בכחו להניע אותם בכל אשר יתהלכו שם כפי הנזכר. והנה החליף הקול ברעם להוסיף קול עוז כפי אומץ הנמצאים ההם ורבוי' יאחר שדבר על שני אלו על זה האופן כמו שיאות להם דבר על ז' הגלגלים בעלי הככבים הנבוכים כל אחד לפי עניינו וטבעו המיוחד. ועל השלישי אשר בו הכוכב הנקרא שבתאי אמר קול ה' בכח. וזה למה שהוא מיוחד משאר הככבים כפי מה שכתבו החכמים בשיש לי כח וגבורה לעורר מלחמות ולהחריב ארצות ולעקר ממלכות ואמר שקול ה' הוא המניח אותו לעשות מעשהו זר מעשהו. ואין לומר כח ידו עשתה זאת: ועל הגלגל הרביעי אשר בו הככב הנקרא צדק אמר קול ה' בהדר לפי מה ששמוהו החכמים שהוא כוכב הרצון והאהבה והוא ירבה שובע ושלום בעולם שכל הבריות נראות יפות והדורות והוא משבית מלחמות ואמר כי מפיו ית' היתה זאת לתת במציאות וחכמת אדונינו הוד והדר לפניו. ועל הגלגל הה' אשר בו הככב הנקרא מאדי' אמר קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון. וזה מפני שהמציאוהו החכמים שנפקד מאתו יתברך להשמיד להרוג ולאבד בני אדם ולגרשם מארצם ולהגלותם לארץ אחרת. וגם להביא בצורת על הארץ רעב ושדפון ושרפת אש ורעמים ואבני אלגביש. והנה ייחס אליו שני הענינים האלו ושם האחד משל אל השני. ועל האחד אמר כי כאשר יפיל אבנים גדולות וברד אש וגפרית וכל חלקה טובה יכאיב וכל ארזי הלבנון ישבר על פי ה' הוא עושה. ועל השני אמר וישבר ה' את ארזי הלבנון ירצה שכאשר ישמיד ויהרוג נכבדי ארץ ואציליה מנכיה ושריה או יגרשם ויטרידם ממעמדת וממצבם יהרס' הוא ית' הגוזר עליהם והמקיים. ועל זה הענין אמר וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים כי האנשים הגדולים אשר גובה להם ויראה להם כהרים הגבוהים הידועים בעול' לבנון ושריון. עוקר אותם ממקומם וישלחם מעל פני כל הארץ נעים ונדים ואין מאסף. ועל הגלגל הששי הוא אשר בו השמש אמר קול ה' חוצב להבות אש מפני שהפועל המיוחד והיותר מפורס' ממנו הוא החום הגדול המורגש בכל העולם בקו ניצוצי מאורו כמ"ש (תהילים י״ט:ז׳) ואין נסתר מחמתו. והוא שהוא חוצב להבות אש אשר בחומם יתהוו כל ההויות במאמרו יתברך. ועל הגלגל הז' אשר בו הככב הנקרא נוגה אמר קול ה' יחיל מדבר מפני שלפי דעת החכמים היא מחדשת בעולם שמחות אהבות זווגים וחופות חתנים והיא גם כן מגדלת ומקשרת כל הצמחים למלאת פני תבל תנובה לזה אמר שקול ה' בה יחיל מדבר מלשון (ישעיהו ס״ו:ח׳) היוחל ארץ. (שם נ"א) שרה תחוללכם. והולידה והצמיחה הן זרע אדם ובהמה הן זרע השדה וכמו שאמר הכתוב (שמואל ב כ״ג:ד׳) מנוגה ממטר דשא מארץ. ועל הגלגל הח' אשר בו הככב הנקרא ככב כשם מינו אמר יחיל ה' מדבר קדש מפני שזה הככב סוגל להיות חרב פפיות בידו וריב לשונות בכחו לשלח מדנים בין אחים ולחרחר בין איש ובין רעהו הפליג בו המליצה והמשיל לומר. יחיל ה' מדבר קדש כי הוא הידוע אשר רבו בני ישראל אל ה' כמ"ש (במדבר כ״ז:י״ד) הם מי מריבת קדש. ואמר כי כאשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע כי ה' יריב ריבם. ומפני שזו כחה להשמיע קולה כנחש אין קול ענות גבורה אין קול ענות קדושה *לא ייחד בה קול אליו ית' וכו', ר"ל יען כי פעולת כוכב זה הנקרא מערקור הוא לדעת הקדמונים, לשבב חימום דם בני אדם, ולהעלות חמתם באפם, עד שיהיו נוטים עי"ז בהתרגום לחרחר ריב ולשלח מדון בין אחים, אשר מכל זה לא תצא שום פעולה טובה, לא רצה הכתוב לומר כי בקול ד' אשר ישמיע על הכוכב הזה יעשה זאת. אבל פעולות שבתאי לעורר מלחמות (לדעת הקדמונים) ופעולת מאדים להשמיד ולהרוג אף כי שתי אלה נראות רעות, בכל זאת תסבינה לפעמים רב טוב, כי תכלית המלחמה הוא השלום, ונקמת ד' בעושי עולתה תסבב כי כל הרואים אותה לא יזידון עוד לעשות הרע בעיני ה"ית, אבל מריב ומדון מצה ולשון הרע, רק רעות תצמחנה לחברה האנושית, וע"כ אף שאמר הכ' לפי' הרב קול ד' בכח, להורות על פעולות שבתאי בשליחותו, וקול ד' שובר ארזים על פעולות מאדים לא רצה לומר "קול ד' יחיל מדבר קדש" המורה על פעולות כוכב, לפי' הרב ז"ל,
לא ייחד בה קול אליו ית' מפני הכבוד. והנה על הגלגל הט' אשר בו הלבנה אמר קול ה' יחולל אילות וכו'. מפני שנודע מטבעה וכחה כי היא הממהרת להוליד האדמה ולהצמיחה כאילה זו הממהרת אורחותיה דכתיב (נדרים ל"ג) וממגד גרש ירחים לזה אמר שקול ה' בה יחולל אילות ויחשף יערות כי היער כאשר עציו גדולים וגבוהים הרבה הוא חשוף ונראה למרחוק דכתיב (יחזקאל י״ט:י״א) ותגבה קומתו על בין עבותים וירא בגבה ברוב דליותיו או שהוא לשון חשופת שת וגלוי ערוה מלשון (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור. נמשך אל מה שאמר יחולל אילות כי הוא על ענין אחד ואמר עליו ובהיכלו כלו אומר כבוד מפני שזה הככב הוא מיוחד בין שאר הככבים להראות פעולותיו לעיני החכמים לעבור בכל חדש במחנותיו על כל המזלות כלם ועל כל חלקי צורותיהם אשר עם זה *ועם הבטתו וכו' ר"ל שתנועת הירח סביב הארץ בכל חודש עם הצטרפותו לשאר כוכבי לכת אשר על פניהם יעבור, ולעומתם יעמוד במצבים שונים, ואשר עליו יפעלו גם הם בתנועתם, הוא יסבב כמעט כל מקרי הארץ הטבעיים המתחדשים לבקרים, כמו שנודע זה גם מכמה חלאי העור, אשר לפי קוטן או גודל אור הירח בימי החודש, כן ירבו וכן ימעטו בחזקתם, גם עליית וירידת המים בימים פעמים בכל יום, מסובבות מתנועות הירח כנודע.
ועם הבטתו אל שאר הככבים הנבוכים ומצבו עמהם הוא מעורר כל חדושי העולם וקורותיו. והנה הבקיאים בזה ומרגילים להביט פעולות ה' אלו ומעשה ידיו יכירו וידעו את כבודו ואת גדלו במה שעשה הכל בתבונה וחכמה עצומה לטוב העולם ותועלתו כמו שעל המעלימים עינים ממנו אמר (ישעיהו ה׳:י״ב) ואת פעל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו וכמו שאמר המשורר (תהילים כ״ח:ה׳) כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו וכו'. ולסגולה זו המיוחדת אל זה הככב אמרו בהיכלו כלו אומר כבוד: ואחר שהשלים מה שרצינו אליו בענין אלו הנמצאות הנפלאות הן בענין מציאותם וקיומם ובהתמדת פעולותיהם דבר בפלאי היסודות המתנועעים לרגלם. ואמר שעם היותם שפלים נמצאים ומשתנים הנה הם אינם נמצאים זולתו ית'. אבל שכחו ית' הוא המעמידן והמוציא לפועל כל מלאכתו. ואמר ה' למבול ישב וישב וכו'. קרא להמון הנמצאות אשר נתהוו מהרכבת היסודות ועירובן מבול כי שם בלל ה' היסודות הארבעה. ומבלילתם ועירובן הוציא כל מיני הנמצאים וחלופי מזניה' וחלופי חלופיהן. ולסבה זו נראה שנקרא זה העולם תבל כי ענין הויותיו ותולדותיו כלם תבל הוא. ואמ' כי הוא ית' למבול זה ישב והוא הנותן כח בגרמי' השמימיים הנזכרים על הדרך שאמרנו להניע היסודות ולמזגם להכינם לקבל צירתם. ומפני היות אלי הנמצאות מהיסודות הווים ונפסדים אמר וישב ה' מלך לעולם כלומר שאין יחס בזה בין הפועל והמתפעל כלל כי הוא המלך הקיים והנצחי אשר ממנו ימשכו להם העמידה והקיום הנמצא בהם כפי כללותם. אמנם האפיסה וההעדר יבואו להם מפאת עצמם וזה מה שרצהו הרב המורה בזה בפ' י"א ח"א בשתוף ישיבה ועד כאן מה שסדרו המשורר מהענין הנפלא אשר זכרנו אשר עליו יאמר שהוא יתברך נושא העולם וסובלו וכי הוא המעמידו ומניעו תמיד בכח בב"ת אם על צד הסבה ואם על צד הדבוק וההשכנה שהם שני האופנים אשר ביארנו *אמנם וכו' ר"ל שרק בתנאי זה רצה הי"ת לקיים עולמו אם ישמרו בני אדם שהם ברואיו המשכילים, חקי המוסר והמישרים אשר הטביע ד' בקרב לבם ושכלם. ע"כ כאשר הפרו עשרה דורות שמאדם ועד נח חקי המוסר האלה, ולא הלכו בדרך אשר רצתה להנחותם, ההשכלה האלקית הביא ד' את המבול לעולם, ונשתנו סדרי בראשית.
אמנם לפי שהיה חוזק זה הקיום וחולשתו הוייתו והפסדי כפי חוזק זו ההשכלה או חולשתה עד שכבר היה מה שהיה מהעשרה הדורות הראשונים אשר נתבטלה ההשכלה מהם בשיעור שנפסדו להם סדרי בראשית ונמחו מן העולם כמו שכתבנו בפרק ניגון עולם אשר בשער י"ב. ואף גם זאת כי הדורות השניים היה להם צד קיים והעמדה כמי שכתבנו בשער ההוא הנה סיפר מהם מה שהשחיתו התעיבו אח"כ בדור הפלגה ואנשי סדום ובימי נמרוד בענינים מתחלפים שכללו כל ההפסדים אשר נמשכו אחריהם לדורות עולם עד שכבר היה הספור התוריי הכולל אותם הדורות ואם קצר הוא כולל כל מה שעתיד להמשך ממנהגי האומות עד סוף כל הדורות שכלם נמשכו אחריהם ולא נטו ימין ושמאל. וכאלו נתאחדה הסכמתם להפסיק חוט הקיום הנמשך מההשכלה ההיא ולהחזיר העולם תוהו ובהו אלא שאחר שהגיע הספור התוריי אל סוף הדורות ההם שהיו חזית ותמונת כל האומות העתידות אשר יחוייב ממנה. גם הפסק החוט והתומטטות העולם בכללי. אחז הספור בהגדת החלק מהאנשים אשר נתחזק בידם זה החוט והיה השתדלותם לתקן עולם במלכות שדי: והתחיל מענינו של אברהם אבינו אשר הי' בימי הדור האחרון מהדורות שנתחקו בהם כל הדורות העתידים המקולקלים ונמשך באבות עד יעקב ובניו אשר ירדו למצרים שבו נכלל הספר הקודם והיו שם עד שהופיע האור הבהיר המפורסם והמשובח שבמין האנושי הוא משה אדוננו אדון כל הנביאים שהוא השלים ענין זאת ההשכלה וההדבק האלהי לא בעצמו לבד ככל אחד מהשלמים הראשונים אבל הספיק לשתף עמו כלל המציאות או חלק גדול ממנו. כמו שנתפרסם הענין בהנתן משמים על ידו תורה אלהית בו יוכלו כלל אנשים וכתות המוניהם להשתתף עמהם לעמוד על נפשם ולהתקיים עולם מלא על ידם כמו שיתבאר שם במקומו שער מ"ד בעזרת האל. והוא מה שחתם המשורר המזמור הנכבד ההוא ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לומר שאם כבר נחלש החוזק אשר בו נושא העולם ביד הדורות ההם אשר הם דוגמת כל הדורות הבאים אחריהם הנה הוא יתברך נותן עוז ותעצומות ביד עמו הנוחלי' תורתו תורת אמת להחזיק במעוזם בענין בו יושלם שלומם וטובתם בתמידות על דרך שהוא נותן שלום במרומיו ע"י השכלת' הפשוט' אשר בה התדבקו בו ויתקיימו לפניו. ולזה היה מעלת הספיר הזה אשר התחיל ממנו זה הספור מעולה מאד למה שמניד בו ענין הוית זה האיש האלהי ואופן תולדתו בימי המלך העריץ אשר חשב למחות שם ישראל מהיות עוד גוי מצויין בארץ. ומה שהי' מהתחלת ענייניו ויושר לבבו וגודלו והוכיחו אדם אחריו ולקנאתו לעמו ואלהיו עד אשר נתרצה האלהים לגאול עמו על ידו מיד מלך קשה ומיד אומה קשה אשר נתפרסם על ידו ממציאותו יתברך ויכלתו והשגחתו במציאות העולם והנהגתו מה שנשתקע בכל הדורות המקולקלים ההם אשר כן עברי כנזכר ולא ישכח עוד לעד לעולם. ועל זה הענין הנפלא אמרו חז"ל באותו המאמר המעולה שזכרנו שהאל יתברך נתאוה שתהיה לי דירה בתחתונים כמו שהיתה לו בעליונים ואיך יהיה זה אם לא בשתהיה שם השכל האלהי. בו יתקשרו העולמות להחשב כלם מעון אחת לשכינתו יתברך שמו. ולזה מה שהצליח לאדם בשכלתו על כל הנמצאים השפלים ולמדו חכמה ומוסר באומרו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והכוונה שלא יסיח דעתו אל העניינים הזמניים רק אל הטוב מהם לא אל הרע גם שישמור זה החק בעניינים העיוניים כי פרי העץ ההוא הוא נחמד למראה ומועיל במעט טעמו אמנם הוא ממית במאכלו כמו שכתבנו יפה בשער ז' הוא שער הגן. והנה אדם לא אבה לשמוע ועבר ונתרחק מדרך השכל ונדבק בפתיות הבהמי אשר בו כרוך המית. והנה לזה סלק שכינתו מהארץ כי כלם פגרים מתים אמנם היתה השכינה בכלל הכדורים השמימיים לשתי הסבות שזכרנו ראשונה. בא קין והרג את הבל ונעשה זדוני איש הדמים וחבל את העולם. לזה סלק הש"י שכינתו מגלגל הלבנה מהצד ההוא שנעשה לפרנס העולם כי שני אנשים היו בעולם. האחד ממית והשני מומת. ולמי יחפוץ להכין תבואות ארץ וממגד גרש ירחים: בא אנוש והיו דורו עובדי ע"א והכניסו דוגמת קטטה ותחרות באלהות. לזה נסתלק מככב אשר בו כחו ומלאכתו כלומר שיצליח בפעולתו זאת להכניס ביניהם שנאה ותחרות לבטלם ממחשבתם. באו דור המבול שהיו חוטאים בזמה והשחתת דרכם ונסתלק מנוגה שמלאכתו היא זווגים וחבורי חתנים לומר שנשחתה מלאכתו. בא דור הפלגה שבנו מגדל מגובה וגודל לבב לומר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונסתלק מגלגל חמה שהוא ככב המלכים והגדולים לומר אי אפשי בהם. באו הסדומיים צרי העין על חבריהם לגמול להם שום חסד כמו שהעיד עליהם יחזקאל ושלות השקט היה לה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז:מ״ט). ונסתלק מגלגל מאדים כלומ' לשלח אפו יומם וחצי כחו בהם ולהמטיר עליהם אש וגפרית ורוח זלעפות. בא אמרפל הוא נמרוד אשר רדף את אברהם עבד השם אוהבו ודכא לארץ חיתו ובקש לטרדו וכל חביריו החזיקו בידו לזה נסתלק מגלגל צדק ועלה אל גלגל שבתאי כלו' שאסף שלום צדקו מהם וישלח להם חצי שבתאי ויהרגו אלו לאלו: הנה שסדרו מדרגות ההסתלקות מהעול' ומהגרמים אשר פרנסתם נפקדת בידם לענין תקון העולם ותועלתו כפי חולשת הדורות בהתחזקם בדרכי השכל אשר הוא הענין המשותף בין עליונים ותחתונים שבו תלויה העמידה והקיום התמידי להם עד שכמעט פסקה ההשגחה מהם לגמרי כמ"ש מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און לומר שאי אפשר אל ההתיצבות והקיום באנשי רשע בדעות ובפעולות: אלא שמעתה התחילו לסדר ענין הירידה ואופן החזר' במעלות אשר ירדה ואמרו מה עשה קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד לאברהם כיון שעמד וסגל מעשים ירד מז' לו'. הכונה כי האל ית' כאלו במדת טובו העלים עין מדעת כל הדורות ההם וכבש אותם במקום שלא יזכרו ולא יפקדו והחזיק בידו של אברהם אבינו. ותקן מה שחטא אדם הראשון לחוטאים במה שלא עמד על מצות בוראו אשר צוהו לאמר לא תאכל מהמוזהר. וכמו שנאמר עליו (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. ונאמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וכו' יען זאת ירד ירידה ראשונה. וחזר לצדק לתקן עניניו של אברהם על דרך ההשגחה הנאותה לו כד"א (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק. יקראהו לרגלו וכו'. וכמ"ש ז"ל סוף (שבת קנ"ו). מאי דעתיך דקאי צדק במערב אנא אחזרנא לי' וכו'. וכל הפרשה ההיא מדברת בעניניו עד אומרו (ישעי' שם) אף תמכתיך בימין צדקי. בא יצחק ותקן החטא השני אשר חטא עליו קין כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו הפך ממה שעשה קין שהרג אחיו וחשבו לית דין ולית דיין. ולזה ירד ירידה שניה אל גלגל מאדים לתת קול ה' בכחו שהוא להשמיד להרוג ולבטלו ממנו כמ"ש (בראשית כ"ב) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וכו'. בא יעקב ותקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות. כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלמה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שכתבנו בשער הקודם. בעבורו ירד ירידה שלישי וחזר לגלגל חמה כי הוא ככב החכמה ויושר האמונה כי שם ביתו. והוא סמכו כמ"ש עליו (שם ל"ז) והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים וכו'. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ח) כי עליו נאמר כי בא השמש. בא לוי ותקן מה שעותו אנשי המבול בחטא הזמה כי הוא מבואר ממעשה אחותו. כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנסתכנו עצמם לגדור פרצת הזנות מעל הארץ, וכמו שאמרו (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו. יען זאת ירד ירידה ד' וחזר לגלגל נוגה שהוא הככב המיוחד אל ענין הזווגים והחבורים לומר שכבר נתקן ענינו על ידו: בא קהת ותקן מה שחטאו דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים להמרות עיני עליון בזדונם וגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכותו. ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו' ובכל זה לא שנו את שמם ולא המירו דתם. ולזה ירד ירידה ה' וחזר למדבר קדש הוא ככב כדי לגעור בקולו עליו שלא ירגיל מנהגו ביניהם לרגל באהליהם ולהכניס רוח ?טועים בתוכם להחלק לבבם מאביהם שבשמים ועל דרך שנאמר במתי מדבר (תהילים ק״ו:כ״ה) וירגנו באהליהם: בא עמרם ותקן מה שחטאו סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם עם שום דבר מה שיועילו למו ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו להזדרז לעשות לאשתו זווגים שניים אחר שפירש ממנה כדי שתהר ותחיל למשה מושיעם ממצרים ומנהיגם בכל ענינם אשר נאמר עליו (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. לזה ירד ירידה ו' וחזר אל גלגל הלבנה שהוא הממהר בתנועתו מכל גלגלי ככבי לכת כלומר כי הנה הוא רוכב על גלגל קל ובא מצרים חדש בחדשו במכה מתחדשת לכל חדשי השנה למהר את הקץ להושיעם ולהוציאם אל היערות והמדברות אשר שם קבלו את התורה ונעשה בו את המשכן אשר ירד עליו ה' בענן. ובהיכלו כלו אומר כבוד: בא משה ותקן מה שחטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם כמו שעשה בתוכח' הרשע בהריגת המצרי והצלת בנות יתרו מהרועים שהיו ענינים כוללים ומורים על שלמות האדם מכל צדדיו אשר עליהם יאות להמנות פרנס ורועה נאמן על עם ה' כמו שיבא. תחת זאת ירד ירידה ז' וחזר' שכינה לארץ כבראשונ' אחר שנולד הרוע' אותם דעה והשכל אשר ע"ז נאמר י"י למבול ישב וכו' י"י עוז לעמו יתן י"י יברך וכו'. וכמו שאמרנו ראשונה כי בזה נתקן עניינו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמית ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ועם זה נתבאר המאמר הנכבד לרגל כונת המזמור הנעלה ביאור נכון ומסכים לפי כונתנו. וכבר נסינו לבאר בענין הירידות שתהיה הירידה בעבור אברהם לתקונו מה שחטא אמרפל. ובעבור יצחק לתקונו מה שחטאו אנשי סדום. ובעבור יעקב לתקונו אשר חטאו דור הפלגה וכן כלם עד שיהיה ענין העליה והירידה בגלגל האחד בעצמו. והיה עולה בידנו. אלא שמה שכתבנו הוא יותר נכון ויותר רחב לפי עניינם. וכבר נשלם בזה מה שרצינו אליו בזה השער לבא בה אל ספור התחלת זה הספר אשר בבחינת סדורי כללות ההנהגה אשר זכרנו ענינם היה ראוי שיקרא ספר הגאולה כי מלבד מה שיסופר בו מפדות ישראל מיד מצרים הגוי המר והנמהר אשר הוא דבר הכרחי להשלים הבחירה האנושית שעליה נקראו אדם עם ה' אלה ולא זולתם כמו שאמר (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה לומר כי בצאתם מן הגלות ההוא המכניעם והמטרידם מהיכולת ובתתם בארץ טובה ורחבה שיהיו רשאים ושליטין לעשות כרצונם הנה בשתים אלה תושלם בחירתם ויבחנו שם אם יעשו הטוב והישר כאשר יצוה ואם יחדלו. הנה על כל זה הוסיף לתת גאולה בארץ בחדש בה דבר חדש ונפלא זכרון לכלם יהי' בו ירצה הש"י לשאת אותה ולסובלה ובו תתנחם מהדורות ההמה אשר בעבורם לא תוכל שאת כמו שיבא *ואולם וכו', תוכן כוונת הרב בזה הוא, כי מרע"ה הי' היותר ראוי מכל בני אדם להעשות שליח הי"ת לגאול את ישראל מיד מצרים ולהיות בישורון מלך, ולבאר זה הקדים ואמר, כי כמו שכל אמצעי צריך להיות מסכים ומתקבל עם התכלית הנרצה אשר יושג ממנו, כן צריך להיות השליח מסכים בטבעו עם המעש' אשר יושלח לעשותו, וד"מ וביאור אמר הרב ז"ל, כי לפי דעת האומר שעץ שהורה ד' למשה להשליך אל המים להמתיקם הי' מתוק, הית' הרפוא' טבעית, אבל לדעת האומר שהי' מר הית' הרפוא' רק נסיית יען שהאמצע לא הסכים בטבעו עם התכלית, וכמו כן הי' הדבר בשני בני אדם, שנבחרו להיות שלוחי הי"ת ללחום מלחמת ד' ביד ישראל, כי גדעון הי' מסכים לשליחותו זאת, כאשר נראה, כי מדי נראה אליו המלאך, ודבר עמו בנתינת ישועת ד' בעמו על ידו, הסיח דעתו מתועלת עצמו הפרטי, ולא שם לבו עוד אל תבואתו אשר הי' דש בגורן להניס מפני מדין והי' כל השתדלותו לשחר רק טובת עמו הכללית, תחת כי שאול בלכתו לקחת נקם ה' מעמלק האכזר אויב עמו אשר הצר לנו מימי קדם, חמל על מיטב הצאן ועל שאר הבזה למען בצוע בצע, אשר מכל זה נראה כי לא הי' מסכי' כראוי עם השליחות שנבחר אליה, אחרי שהשגיח יותר על השגת תועלת עצמו בשליח ידו בבזה מעל מצות אלקיו להחרים רכוש האויב, והנה להשגת התכלית שיונהג העם בצדק ומשפט, ובאופן הנרצ' בעיני הי"ת, צריך להיות המלך או השר אשר יבחרהו ד' להיות שליח ואמצע לזה, בעל שלש מעלות, האחת כי יהי' אוהב משפט ושונא כל עול בכל מעשיהו, הב' שיהי' בעל רחמים, חונן וחומל על עמיתו, ואף כי על העניים והאומללים הנתונים תחתיו, הג' שיהי' משתדל תמיד לעצור גם כפי יכלתו ביד כל מעול וחומץ זולתו, ולבלתי הכיר פנים לו, אף אם שר או שוע הנהו, או מדאגה בדבר פן ידחה עליו רעתו, וכל אלה ג' מעלות הזכיר המשורר במלך המשיח, אשר יבחרהו ד' להקימו על עמו באמרו "ישפוט עניי עם, יושיע לבני אביון, וידכא עושק" ושלשתן היו ג"כ במשה, כי בקנאתו לאחיו העברי המוכה על לא חמס בכפו, הכה את מכהו המצרי, והשליך בזה את נפשו מנגד לדכא עושק, ולא חש על הרע המגיע לו כאשר יודע הדבר אל המלך, ובהוכיחו ביום השני את הרשע המכה את אחיו על פניו דרכו, הורה כי אוהב משפט הנהו, ותועבת נפשו עולת', ובהצילו בארץ נכרי' את בנות יתרו מיד הרועים וישק את צאנם, הורה לכל, כי מדת החנינ' והחמל' על העשוקים מבני אדם אף כי נכרים ומוזרים המה לו, קוננה בנפשו הטהור', ע"כ לו לבדו נאוה הכבוד להבחר מאת הי"ת להיות גואל ישראל בעזרתו ית', ורועה נאמן לעדת ישורון.
ואולם מה שאמרנו שנמצאו. בו במשה אדוננו המוריד שכינתו ית' לארץ השלמות הטבעיות אשר היה עליהם ראוי להיותו רועה ושליח נאמן אל המעשה הגדול ההוא הוא מבואר מאד לפי השכל. וזה שאנחנו כשנשים שום דבר לאמצעי בינינו ובין אי זה תכלית הנרצה הנה הוא מבואר שכל עוד שיתקרב טבע האמצעי אל טבע הענין ההוא התכליתיי יהי' יותר נוח ויותר קרוב להגיע כמו שהוא מפורסם בהגעת החום והקור וזולתם מהאיכיות ע"י הדברים התרופיים שתניח' מלאכת הרפואה. וכבר אמר הכתוב (שם ט"ו) ויורהו י"י עץ וישלך אל המים וימתקו המים י"א שהי' עץ מתוק וי"א שהי' הרדפני (מכילתא בשלח שם) והנה הכונ' הראשונ' היא הנאותה לפי הטבע. אמנם השנייה לפי הנס. וכן הוא הענין באיזה שליח שישתלח לאיזה שליחות כל עוד שתהי' לו תשוקה וחפץ טבעי מצד עצמו אל כונת המשלח ואל הגעת תכליתו יהי' ענין השליחות ההוא יותר נאות אליו וכל מה שתתחזק ביותר זאת התשוקה יתחזק יותר כח האותות להיותו הוא השליח המיוחד לזה מכל זולתו. צא ולמד מגדעון בן יואש כאשר בא אליו מלאך י"י ויאמר לו י"י עמך גבור החיל (שופטים ו') הנה השיבו ויש י"י אתנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו וכו' ועתה נטשנו י"י ויתננו ביד מדין. נתבאר כי הענין ההוא אשר עליו נראה אליו המלאך ההוא והוא לתת ישועת י"י בעמו מיד המדינים היה ג"כ חקוק בלבו מאד עד שהסיח דעתו מדרוש התועלת הפרטי אל עצמו מהצלת תבואותיו מפני מדין אשר היה עוסק בהם ופנה לבו לקנאת הצער הכללי והצלתם אם למענם ואם למען כבוד שמו הגדול. מה נאמר אחריו (שופטים ו') ויפן אליו י"י ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך. אמר שילך בכחו זה הנודע מפעילותיו כי ודאי הוא האמצעי הראוי והנאות להושיע את ישראל מיד מדין והוא אומרו ראה שלחתיך כלומר זכית בשליחותך והלך והצליח. אמנם היות ההפך כאשר נתחלף טבע השליח מהענין המבוקש בשליחותו הוא מבואר ממלחמת עמלק על ידי שאול כי כונת הש"י לערוך עמהם מלחמה באכזריות חמה ושלא לחמול ביום נקם כמ"ש והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור (שמואל א ט״ו:ג׳). והוא נטה מכונה זו אל הדעת ההמוני כמ"ש (שם) ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר וכו' ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו ורצה שלא חבל מעשה ידיו בשליחותו רק בשיעור מה שנתחלף לבו להיותו שלם עם אלדיו בו. ולזה בקש השם איש כלבבו אשר היה שלם עמו בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שיעש' בעבודתו כמו שנא' עליו בשלמה (מ"א י"ד) ולא היה לבבו שלם עם ה' כלבב דוד אביו. ודרך כלל אמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קל"ט). יאמר שהוא מתאחד תשוקתו ורצונו ברצונו ית' עד שהוא אינו שונא שונאי ה' כמי ששונא לאויבי אוהבו ושונאיו שהוא בשניות אליו אלא כמי ששונא לאויביו ממש שהיא תכלית השנאה והאיבה והוא מבואר. והנה במלך המשיח זכר המשורר שלש מעלות אלדיות ואמר שבעבורם זכה לשימנה לפקיד ונגיד ומציה על פרנסת העולם באותו שיעור מהגדולה והכבוד אשר ידובר בו. אמר ישפוט עניי עם יושיע לבני אביון וידכא עושק (תהלים ע"ב) אשר לפיהן אמר להלן שזכה בשלש מעלות כנגדן והם מה שאמר לפניו יכרעו ציים וכו'. מלכי תרשיש ואיים וכו' וישתחוו לו כל מלכים וכו'. ביאר שם היחס אשר לכל אחת מההצלחות האלה עם אלו המדות המעולות אחת לאחת בג' פסוקים רצופים להם. כי יציל אביון משוע כו' יחוס על דל ואביון וכו' מתוך ומחמס וכו'. ירצה יאות שיכרעו לפניו ציי' ויפלו אויביו תחת רגליו יען כי הציל אביון משוע במדתו המעילה הראשונה שזכר והוא ישפוט עניי עם כי באמת מי שהוא זהיר במשפט ה' יעשה משפטו ודינו. אמר דוד (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. והנה יהושפט מלך יהודה אשר נזהר מאד בדבר המשפט כמפורסם מענינו. אמר (ד"ה ב' כ') אלדינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו', וכן עשה הש"י משפטו ודינו בתת אויביו תחתיו כמוזכר שם: וכן יאות לו שמלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו'. תחת אשר יחוס על דל ואביון במעלה השנית שאמר עליה יושיע לבני אביון כי המעולה אשר יקרה בעיניו נפשות אביוני עמו ראוי שתתיקר נפשו מאד בעיני הגדולים וינשאוהו במתנות ותשורות וירוממוהו מעל ראש. וגם שישתחוו לו כל מלכים וכו'. כנגד מה שיגאל נפשם מתוך ומחמס במעלתו השלישית שנאמר בו וידכא עושק כי כן ראוי להשתחוות לו כל מלכים ולהכנע לפני זה האיש המעולה גדול לבב ואמיץ כח להכניע זדים ולאבד עושי רשעה: הנה שנתחברו הג' מעלות האלו היקרות ושכרן בצדן באלו הז' פסוקים על נכון ומתוכן נכיר כוונת הכתוב בספור הזה אשר אנחנו מכוונין לבא אל ביאורו במה שסדר אלו המעלות עצמן במשה אדוננו בזו אחר זו. הראשונה במה שיצא ביום הראשון אל אחיו וירא בסבלותם וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויך את המצרי וכו'. הרי וידכא עושק כי קנא בחמס הנעשה ולא יכלה נפשו לסבול: והנה ביום השני כשאמר לרשע למה תכה רעך הרי ישפוט עניי עם כי הבט אל עמל לא יוכל ורצה לתת רסן המשפט על פני הרשע המרים יד על חבירו. ולזה מ"ש ליה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו: והנה במה שנאמר ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען נתבאר ענין יושיע לבני אביון: והיה ספור אלו הענינים הנכבדים אשר באו לידו להודיע לבעלי הלב כי מצא האלדים איש כלבבו לעשות את המעשים האלה עצמם על יד ההשגחה האלדית אם לעשות משפטים במצרים הרודים בעמו ובנחלתו בפרך והמכים אותם בכל מכה ואם להושיע עם עני ואביון משופטי נפשו: ואם לתת להם תורה ומצות בה יתנהגו על היושר האלדיי בכל עניניהם ומי כמוהו ראוי לכל המעשים האלה זולתו. והוא מה שא"ל הש"י (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו. ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו'. דוגמת מה שנאמר בגדעון לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך כי מהפעולות הנזכרות יודע כחו הגדול בענין השליחות הגדול ההוא מאין כמוהו. ואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור זה חלק האחד מזה הספור הנפלא בזכרון הספקות הנופלות בו ראשונה:
5
ו׳א מה טעם הזכיר בכאן שמות בני ישראל אחר שכבר נזכרו בשמותם ותולדותם כשבאו מצרימה ואם להתחיל הספור מזכרון נושאי התלאות והקורות אותם כמו שפירשו הראשונים איך יזכור האבות שכבר מתו ויניח זכרון הבנים ותולדותם אשר הם חיים עדנה. ועוד מה ענין וימת יוסף וכל אחיו וכו' אצל ובני ישראל פרו וישרצו וכו'. הסדר הנכון שיאמר וימת יוסף כו'. ויקם מלך חדש כו'. ובני ישראל פרו כו': ויאמר אל עמו הן עם בני ישראל רב וכו':
6
ז׳ב אם עם בני ישראל רב ועצום ממנו למה הוצרך לומר הבה נתחכמה לו פן ירבה. ועוד מה טעם והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא כי אפי' בעת שלום לא ישבו בטח. וגם למה פחדו פחד שיעלו מן הארץ כי אז טוב להם לצאת מידי צערם שלא יגרשום מארצם ונחלתם:
7
ח׳ג כי מה התחכמות של הבל הוא במה ששמו עליהם שרי מסים למען ענותו בסבלותם שאמרו עליו הבה נתחכמה לו הרי באכזריות חמה עשו ולא בחכמה: ד אחר שנואלו חכמי יועצי פרעה להמית את הבנים להתחכם למושיען של ישראל איך סכלה עצתם ביודעם כי לקחה בת פרעה אחד מילדי העברים והביאתו אל בית המלך והוא גדל שם ומצליח למלוכה. ולא מיחו בידה. כי ודאי היה להם לחוש שהוא המושיע: ה באומרו ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים כי הוא מאמר כפול עד שהוצרכו לומר עליו (סוטה י"א:) מספיקות להם מזון: ועל השנות הדבר בפי פרעה לאמר מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים יראה כי נכון הוא. ועוד שיותר נכון הוא שיאמר מדוע לא עשיתן את הדבר הזה וכו'. ועוד תשובת המילדות לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה היא מפורסמת הבטול שאם כן למה להם מילדות כלל. וטעם ויעש להם בתים: ו באומרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו בסתם עד שהוצרך אנקלוס להוסיף ליהודאי. גם באומרו וכל הבת תחיון ואם בת היא וחיה שאחר שהוא גוזר על מיתת הזכרים לא היה לו להקפיד על חיות הנקבות אלא יניחם למה שיעשו מעצמם: ז אומרו וילך איש מבית לוי וכו'. כי אנה הלך ומאין הלך. ולמה לא יזכיר מי האיש הלזה ההולך. ודברי המדרשות והמפרשים ידועים. ח אומרו ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו וכו' כי באמת הילדים הם טובים לאמם להתעולל כמה עלילות להצלתם. ואיך לא יכלה הצפינו עוד: ט אומרו ותשם בסוף על שפת היאור והרי היא הורגת אותו ודאי ליראתה שמא יהרגוהו ובודאי בזה שמא עדיף. ומה טעם שיזכור הכתוב ונערותיה הולכות על יד היאור: י כי אחר שהרג משה את המצרי לפני המוכה איך תמה באומרו אליו הרשע כאשר הרגת את המצרי. ומה תועלת בפנותו כה וכה והנה עדו אתו וסהדו לפניו. ואם לא הרגו בפניו והוא גם הוא פנה לכאן ולכאן וראה כי אין איש מי הגיד לרשע כי משה הרגו: יא מאמר הרשע הלהרגני אתה אומר כי מאומרו למה תכה רעך לא יובן שרצה להורגו. ודרך המפרשים כלם גם המדרש ידועה: יב מה ראו רועי מדין לגרש את בנות כהן עירם מביניהם ואין כך דרכה של בני אדם. וגם בזה דרך המדרש ידועה: יג למה לא קרא משה שם בנו הבכור אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי וכו' כי הוא היה הענין הראשון: יד באומרו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל וכו', כי לא יתכן שמת המלך בימים הרבים. ואיך יעלה על הדעת כי במות המלך חנף, עריץ ומרשיע יאנח עם הנגש והנענה ממנו. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל כי הם נאנחים ממלוך תחתיו רשע ממנו. הנה הוא רחוק כי במות רשע ישמח עם על ההוה ויוחילו רחמי שמים על העתיד. עוד אומרו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ואח"כ ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כי מה העבודה הזאת שתי פעמים: אלו הן הספקות אשר ראוי לעורר אותן בזה החלק:
8
ט׳אמנם קודם שנתחיל בביאור אומר שמהידוע שלא יתכן היות גלות מצרים והמעשים המכוונים מגדולי האנשים כל שכן שימשך במקרה מהפחותים שבמעשיהם אבל היה מעצה עמוקה אלהית למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. מהיות זרעו זה מיוחס אחריו לשמור משמרת ה' מצותיו חקותיו ותורותיו לא עשה כן לכל גוי. והיה זה מהנמנע בחק טבעם אם לא בשיוקדם להם השעבוד הנפלא הלזה ביד א' ממלכי האדמה העז והקשה כל הזמן ההוא כי יקל להם אחרי זה לשמור משמרת ה' הנאותה אל כל בעל שכל וכמ"ש שמעיה הנביא אל רחבעם כשייעד להסגירם ביד שישק (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות. וגם הקב"ה פירשו בפיו כשאמר משה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים לומר שאינם הגונים כמו שפירשו הראשונים ז"ל אמר לתשובת זה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ירצה כי ידע בצאתם משם אז יכנע לבבם. ואז ירצו לעבוד את ה' על ההר ההוא השמם לא מקום זרע וכו'. כ"ש במקומות היותר מוכנים. והוא מ"ש ע"י ירמיה הנביא (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך וכו'. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ירצה לכתך אחר עצתי ומצותי כמו אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזולתו. וכל זה ביארוהו חז"ל במ"ש (במדרש תנחומא פ' וישב) לכו וראו מפעלות אלהים וכו' (תהלים ס"ו). אפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על בניו אלא בקש הקב"ה לקיים מ"ש לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה וכו' (בראשית ט״ו:י״ג). והנה ענין הגלות אל הכוונה עצמה שאמרנו וכבר פירשנו המאמר הזה כלו בפרשת וישב שער כ"ח. ונתבאר שם שאין הכוונות האלהיות האלו הכוללים מכריחות את כתות האנשים לעשות מה שיעשו בהם אבל שהם נשארים בבחירתם החפשית לקבל עליהם עונש ושכר. ולזה כמו שכתב ספור מעשה יוסף ואחיו כלו שהוא היה במדרגת הסבה החמרים לרדתם שם אשר ייוחס הדבר כלם להם ולפעולתם כך ספר עכשו וכתב הסבות החמריות אשר מהם נעשה זה הגלות אשר היה ברשע פרעה וסכלותו אשר בקש כמה עלילות להחזיק בהם לעבודת עולם ולזה היה תחלת הספר מאמר:
9
י׳ואלה שמות בני ישראל
10
י״אכי להיות רבוי בני ישראל והפרות זרעם סבה ראשונה אליו אל גלותם ועוצם שעבודם כמו שהודה בפי' הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו הקדים להורות ענין רבויים בזמן קצר מספר רב ואמר כי שמות השבטים בני ישראל הם אלו הי"ב שזכר לבד. וכבר ירדו למצרים מהם ע' נפש בזמן מעט. ומזה יתחייב שאחר שימות יוסף וכל אחיו כל הדור ההוא לפי הערך יהיו באופן שיאמר עליהם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' ובזה הותר ספק: (א) וזאת היתה נסבה כי כשקם מלך חדש על מצרים אמר אל עמו הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו מלת ממנו אינה חוזרת רק אל עצום. והכוונה שכבר היו פרים ורבים במספרם יותר מהמנהג הטבעי: (ב) וגם כי העם ההוא היה עצום וגבור בטבעו יותר מעם מצרים כי יתכן שהיו חלושי המזג בערך שאר העמים אשר בערך העם ההוא הנמשלים לאריות כי על כן בחרו לנהוג בחכמת הקסמים ולאחוז בכשפים להשלים ע"י התחבולה מה שחסר טבעם על דרך שנאמר (משלי ל׳:כ״ה) הנמלים עם לא עז וכו'. וכן נאמר (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וכו'. וכן נאמר עליהם בישעיה (ישעיהו י״ט:ג׳) ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האובות ואל הידעונים וכן עתה אמר הבה נתחכמה לו וכו'. נקח כלי אומנותינו בידנו. והוא להתחכם בתחבולות כנגדן פן ירבה עוד. ויראה שכל מחשבותיו הפחותות היו להחזיק בהם להיותם לו לעבדים לעולם בהם יעבודו הוא ועמו ויעשו בהם סחורה להיות משם מוצא העבדים לכל הארצות כמוצא הסוסים להיות להם לשם ולקנין וסוף דבריהם יוכיח באומרו (שמות י״ד:ה׳) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ולזה אמר הן עם בני ישראל רבים מהמנהג וחזקים בטבעם ממנו ואין אנו בטוחים מהם שלא יתקוממו להם בהתחדש סבה מהסבות והיה כי תקראן לנו מלחמה באחד ממלכי האדמה. ונוסף גם הוא. ירצה טורח שמירת העם הזה על המלחמה שתהיה לנו על שונאנו ולתרתי לא יכילנא ובעוד שנלחם בנו השונא הוא יעלה מן הארץ מעבודתנו. ואיפשר כי מאמר ונלחם בנו יסוב ג"כ אל העם. והכוונה שמתוך כובד מלחמת השונאים יוכלו הם להתחזק בעצמם ויתקפו באדוניהם וישמטו מהם וילכו להם כעבד שתוקף באדוניו המחזיקו ונשמט ממנו בעל כרחו ואם זאת היתה כוונת רש"י ז"ל כבר נוצל ממה שהשיגו הרמב"ן ז"ל: (ג) וישימו עליו שרי מסים וכו'. זהו ההתחכמות שהתחכמו להם בהמציא' לתת עליהם עבודה שתכניעם לקנות אותם לעבדים וגם שהערים אשר המה בונים בעבודתם יהיו להם ערי מבצר בשני קצות הגבול למנוע האויבים מבוא עליהם. וכבר תתחזק נפשם ממגורותם בעמל ישראל וגם מאלו הערים הבצורות היו שומרים שלא יצא משם עבד בלי רשות: והאשר יענו אותו וגו'. יאמר שלא נמשכו כוונתם בהכנעתם כי אדרבא היו מתאמצים בעצמם לאמר עשר ידות לנו במלכות כמונו כמוהם ויותר מהמה אנו משתדלים להחזיק את בדקי ולזה ויקוצו מפני בני ישראל וחשבו מחשבה אחרת להכביד את עולם ולהעביד אותם בפרך. והוא מה שפי' באומרו וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו'. והוא מה שסיים בו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: (ו) ועוד באו עליהם בעצה עמוקה להשלים חזקתו בהם והיא כשימעיט הזכרים והשאיר הנקבות לתתם לעבדיהם להוליד מהם עבדים ילידי בית לעבוד עבודתם והותר לעשות מהם סחורה כמו שאמרנו ובחר בזה ע"ד תפסת מעט תפסת אלא שסכל השם עצתו במה שצוה כן למילדות העבריות אשר יראו אלהים: ויאמר בילדכן וכו'. כתב רש"י ז"ל כי בילדכן הוא כמו בהולידכן אלא שזה לשון קל וזה לשון כבד, ואני אומר כי בהולידכן הוא לשון מוסב אל היולדת ומשמעו שהיא יולדת על ידן אמנם בילדכן הוא מוסב אל הילוד. ומשמעו שהוא נולד על ידן והראשון הוא יוצא לג' פעולים והשני לשנים. ולזה אמר בילדכן הילוד אשר הוא נזכר בכח המלה וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ולא ראה לצוות שיעשו בפרהסיא כדי שלא ימנעו העם מהוליד וגם בנות לא יהיו להם ואין זאת כונתו: (ה) ותיראן המילדות וכו' הירא את דבר ה' גם הוא נזהר מאד מעבור מצות פי המלך כמ"ש החכם (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך. ובמקום אחר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלדים. ירצה שאפי' בדברים שמושבע ועומד עליהם מפאת האלדים נתן רשות לשמור מצות המלך באופן מה וראיה גדולה מאמר שמואל (ש"א ט"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני ותשובת הש"י אליו עגלת בקר תקח בידך וכו' ולזה אמר בכאן כי לפי שיראו המילדות את האלהים לא רצו לחטוא במצות המלך שצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן וכו' והתחכמו בדבר ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים בענין ההתילדות וחדלו מהתעסק בו כדי שלא תחול עליהן מצותו אבל התעסקו בהחיות הילדים בהאכילם וכל צרכי חיותן, ולפי שלא ידע פרעה נקיון כפיהם נאמר ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר אליהן מדוע עשיתן הדבר הזה רצונו עסק ההתילדות ותחיין את הילדים ולא המיתן אותם כאשר צויתי אתכם: (ה) ותאמרנה המילדות אל פרעה וכו'. כי לא כנשים המצריות וכו' אין דרך העבריות לקרות המילדות להולידן כי בטרם תבא אליהם המילדת כבר ילדו להם ואין מביאין המילדת רק לרחוץ הילוד ולחתלו ולספק מזונו ואין לנו שום מקום לראות זה על האבנים רק אם יקרה בשום אחת מהנה שתקרא אותנו ללדת כי אז לא נמרה דבריך: וייטב אלדים למילדות וירב העם וכו'. ירצה שהטיב ה' דבריהם אל פרעה וקבל תשובתן וחדל מדבר אותן מטוב עד רע עם שלא נעשתה עצתו. וירב העם ויעצמו מאד הפך שני העניינים שכוונו. ובמדרש (ש"ר פ' א') שאפילו הרגילים למות בשעת הלידה או להיות סומין או חגרים לא היו כן בכל הזמן ההוא לתפלתן של צדקניות כדי שלא יאמרו שבדבר המלך עשו: (ה) ויהי כי יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים. אז"ל (שם) כי על בתי כהונה ומלכות ידבר. ורד"ק ז"ל בפסוק (תהילים ס״ח:ז׳) אלדים מושיב יחידים אמר כי ויעש להם בתים הוא ע"ד ויסתירם ה' בירמיהו (ירמי' ל"ו) והנכון כי כאשר יראו המילדות את האלדים ולא נמצא עליהם עלה ושחיתה להענישם כמו שאמרנו מה עשה תקן וייחד להם בתים ידועים שם תשבנה ולא תצאן להוליד את העבריות או להחיות הילודים בלי שירגישו בם המצרים: (ו) ויצו לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והכונה שכל איש שירא' המילדת נכנסת בבית העברי שיקחו את הילוד ההוא הנמצא שם איך שימצא וישליכוהו אל היאור רק הבנות תשארנה לסבה שאמרנו. ומה נכבד טעם כל הבן הילוד בלי פי' והנה ראה לגלות דעתו אל בני עמו לעשות כן מרוב חפצו שימעטו וישוחו. אמנם לא יצא כרוז בפומבי כדי שלא ימנעו מהוליד הבנות: (ז) וילך איש מבית לוי וכו' הרמב"ן ז"ל כתב כי מפני זריזו לקחת אשה כננד גזירת פרעה אמר כן. אמנם לפי פשוטו שכתב שעל ליקוחין הראשונים מדבר הקושיא במקומה עומדת. ולדעתי כי מפני שהמנהג באנשים כשיקחו אשה ממשפחתם שיבחרו מהנה האשה השוה לאיש במעלות המשפחה או למטה ממנו כגון בת אחי אביו או בת אחיו וירחיקו להפך הסדר להיות היא למעלה והוא למטה והדת תוכיח ומפני שזה שנה את דרכם וקפץ לקחת אשה למעלה ממנו אמר כי הלך איש מבית לוי כלו' בן בנו לפחות ויקח את בת לוי דודתו. ולזה האיש קרה מה שיספר והולך. ואולם לא זכר מי האיש הלזה ההולך לומר שעדיין לא היה עמרם נכר ונודע בשררה וכבוד יותר מבני שבטו כמו שהיה אחר שגדלו בניו ויתנבאו במחנה העברים. ושלזה נמשך מה שיספר אחרי כן מהיות אשתו קרואה להניק את הבן על דבר בת פרעה ולא הכירו אותה רק כאשה מנקת מן העבריות: (ח) ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב כו' זאת אומרת שילדתו למקוטעי' ולפי שרוב הנולדים כן הם נופלים מבני תשעה שקדמו והאמות מתיאשות מהם בתחלה. אמר שראתה אותו טוב ויפה בהשלמת יצירתו וגמר שערו וצפרניו ותקון איבריו ולא נתיאשה ממנו אבל נתנה לבה על הצלתו והוא טעם מאמר כי טוב בששת ימי היצירה רצוני שיאמר על מה שיחשב לסבה מהסבות שאינו טוב ואחר נמצא שהוא טוב כמו שכתבנו שם שער ג' ותצפנהו ג' ירחים הוא הזמן שבין תחלת ז' לסוף ט' כי כל אותו זמן הערימ' להראות עצמה כמעוברת ולא יכלה עוד הצפינו אם מפני שהיו הלקוחין השניי' מפורסמים והיו השומרים עוינין לה. אם מפני שהילד הולך ומתחזק וקולו נשמע: (ט) ותקח לו תיבת גמא כו'. ראתה בחכמתה להחביאו במקום שמבקשים האורבים להשליכו שם ע"ד שנ' (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ובבתי כלאים החבאו וכו'. אמנם האשה הזאת עמדה לה חכמתה ותשם בסוף על שפת היאור. ואולי כוונה ג"כ שאם נגזרה גזרה עליו תתקיים על זה האופן ואחר ינצל ולזה ותתצב אחותו מרחוק וכו'. שאינה מונעת עצמה מן הרחמים: ובמדרש (ש"ר שם) למה השליכו ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרולוגין שכבר הושלך למים ואל יחפשו עוד אחריו. וגדולה מזו אמרו (שם) שמהיום ההוא נתבטלה הגזירה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיען במים. אמנם כבר כתבנו בספקות שרחוק הוא שיחושו לזה ולא ימחו בבת פרעה: (ט) ותרד בת פרעה וכו' ונערותיה הולכות וכו'. אמר כן להודיע שלא נמצא עמה מי שימחה בידה מעשות זאת כי לא נשאר עמה רק השפחה המיוחדת לשירותה אשר אין לה רשות לפני גבירתה מטוב ועד רע. ולזה כשפתחה וראתה את הילד בוכה ותחמול עליו נגשה אחותו אל בת פרעה לדבר עליה אשר בלבבה ואין מכלים ואמרה מן העבריות כי מפני גזירת המלך להשליך בניהם אל היאור ימצאו רובם שכולות ובטלות ולזה תמהר להביא מהם יותר מזולתם: (ד) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וכו'. ישתבח אל דעות ה' לו נתכנו עלילות להשיב נקם לצריו. ובחרדת רשע זה הכין לו כלי מות ע"י בתו אשר אהבתו להביא אל ביתו לגדל ולרומם מהרסו ומחריבו יתעלה הדרו ותנשא מלכותו: (י) ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. וירא איש מצרי מכה וכו'. כלומר שראה המצרי שהיה מכה תמיד איש עברי מאחיו וכו'. לא שעכשו היה מכה אותו. וכבר אז"ל (שם) סבת זה ויפן כה וכה וירא כי אין איש כלל ויך את המצרי וכו'. ולזה תמה אחרי כן ואמר אכן נודע הדבר, וחז"ל אמרו (שם) נסתכל שאין עתיד לצאת ממנו בן הגון אם מפני שהם סוברים שהרגו בפני המוכה או שהרגו בשם המפורש או שהי' לו לומר ויפן כה וכה ולא ראה איש. אמנם לפי הפשט יראה שבמקומות שפנה לא היה איש אבל היה איש במקום שלא פנה ועכ"פ זאת היתה המעלה הראשונה מהג' אשר זכרנו בדברים אשר בשער: ויצא ביום השני וכו'. הרי זו המעלה השנית שנוססה בו רוח צדקה ומשפט לשפוט בין איש ובין אחיו. ולזה ויאמר לרשע למה תכה רעך מי שמך לאיש שר וכו'. למה שאמרו בתחלת ספר המדות שהנער אינו תלמיד הגון למדינית אמר מי שמך לאיש. ועל מה שנהג בהריגת המצרי כשר וגדול במאן דצבי מחי ומאן דצבי קטיל אמר שר. ועל הראותו עצמו כשופט מוכיח ומוסר אמר ושופט. (יא) הלהרגני אתה אומר כו' לפי שלא נתן להרוג הרודף רק בעת רדפו להציל הנרדף ממנו ואפי' כנפשו. אמנם אחר שהכהו כבר נמסר הדבר לב"ד ואין רשות לשום אדם ליגע בו לזה דקדק הרשע מאמרו של משה באומרו למה תכה בלשון עתיד כי יאמר זה לבא עליו להרגו קודם שיכה רעהו ויהרגהו מה שלא יכול לעשות כן אם היה שכבר הכהו ולזה אמר האתה אומר דברים אלו להרגני מטעמ' כאשר הרגת את המצרי ויירא משה כו'. אכן נודע הדבר דרך המדרש (שם) ידועה בענין הגלות: ולפי דרכנו אין צורך שכבר חשב שלא נודע בשום פנים. ומדרש אחר (שם) א"ל והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין כו'. וע"ז ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר הרי שסבבו פני דבריו אל היותו בן עמרם לא אל הריגת המצרי והוא נכון מהטעם שאמרנו: (יב) ויברח משה וכו' וישב בארץ מדין ימים רבים ויהי היום נזדמן לו לישב אצל הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאן ותדלנה וכו'. כי מן הבא' ההוא ישקו העדרים. ואחשוב כי הנערות האלו מפני צניעותם היו מקדימות וממלאות את הרהטים כלן ומשקות את צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחד והרועים ימלאו את השקתות כלם וישקו איש שלו ימצאו שם ביניהם זמן עד אשר ישקו כל העדרי' ואין דרך ארץ לבתולות הצנועות להיות אצלם כל כך וכ"ש שיבאו יחד להשקות. והנה מצד רבויין יוכלו להזדרז לעשות כן. אמנם הרועים דנו אותם לכף חובה וחשבו כי מגאוה וגודל לבב להיותן בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהם לעשות הישר בעיניהן. ולזה קדמו אותו היום ואחר שדלו הנערות כמנהגן ותמלאן את הרהטים להשקות את צאנם באו ויגרשום מאצל הרהטים והשקו את צאנם במים אשר דלו להן. ויקם משה ויושיען לפי שעה ולימים הבאים והוא במה שהטעים להם טעם מעשיהם וטעמו כי טוב הוא והמה קבלו התנצלותם הוא מ"ש איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו. וזאת היתה המעלה השלישית כי יעמד לימין עשוק להושיע משופטי נפשו: ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'. יתכן ששלחו אחריו והפצירו בו והביאוהו אל הבית לאכל לחם ויואל משה וגו': (יג) ותלד בן ויקרא שמו גרשום וגו'. לא קרא אותו אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין הוא ברוח מחמת מלך מלאכי מות והוזקק להתהלך מגוי אל גוי. וגם שם לא היה בטוח ואיך יאמר ויצילני מחרב פרעה אך קרא אותו גרשום לרמוז שהוא מגורש מארצו ומעמו וזהו מה שפירשו באומרו כי אמר גר הייתי בארץ נכריה תאר עצם הגירוש וזה כי מי שדר חוץ לארץ מולדתו ברצון נפשו יקרא גר לא מגורש אבל מי שדר שם על כרחו או חוץ מרצונו הוא מגורש באמת וכמ"ש (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח וגו'. ואמר הטעם שאני קורא אותו גרשום מלשון גירושין הוא מפני שאיני גר בארץ זרה ונכריה לי ולחפצי אלא שאיני רשאי לשוב ממנה. אמנם כשהובטח מזה קודם בואו למצרים שנאמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לו אל הבן הנולד לו אז אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כו' (שמות י״ח:ד׳). וזה טעם (שם) ושם האחד כי הוא היה השם הראוי להיות ראשונה ומה נאה זה הפי' וכמה יועיל בפירוש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כמו שיבא שם בשער הבא בע"ה: (יד) ויהי בימים הרבים ההם כו'. הרמב"ן ז"ל דחק עצמו בפי' הפסוק בזה ואמר כי מפני שנמשך מהזמן כששים שנה מיום צאת משה מפני פרעה עד שהיו אליו הדבור מאת הש"י שישוב למצרים בשליחותו. והיה נראה מהספור שכל הדברים האלה היו נזכרים ונעשים תכופים בשעה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה. ויהי בימים הרבים ההם שעמד משה בורח מפני פרעה ועמד במדין וימת בימים הרבים ההם בסופם מלך מצרים כו' כמו שכתוב בפירושיו: ואני לא ראיתי בזה צורך ולא קצת צורך כי זה נתבאר היטב בקרוב כשיאמר (שם ז') ומשה בן שמונים שנה ואהרן כו'. בדברם אל פרעה: והנה הרלב"ג ז"ל כתב גם כן שעל הימים הרבים שעברו מצאת משה ממצרים עד שהוליד גרשום אלא שהוסיף שבהם מת מלך מצרים וקם תחתיו מלך אחר שהכביד את העבודה עליהם מאד עד שנאנחו בני ישראל ממנה ותעל שועתם וגו'. כי לפי הנראה מהכתובים לא היה צרה גדולה בעת אשר נולד בו משה שהיו מחדשים עליהם גזירות תכופות וצרות זו לזו. והנה לפי דבריו חסר העקר שהיה לו להודיע שאם מת מלך רשע שקם תחתיו רשע הימנו:
11
י״בובמדרש (ש"ר שם) מפני שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ועל הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה אע"פ שהיו מעטים הכתוב מדבר. וזה הוא דבר מוסכם מהחכמה הטבעית שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש מאד בזמן עד כי לזה יארך מאד בעיני הסובלים הענינים המכאיבים כמו שהוא נראה קצר בעיני היושבים על דברים מענגי' כאשר כתבנו אצל ויהיו בעיניו כימים אחדים שער כ"ה (ח"ב): ואולי ירצה לפי דרך חז"ל כי בימים ההם שמת בהם מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים דכתיב (בראשית נ׳:ג׳) ויבכו אותו מצרים שבעים יום ק"ו למלכם כפלי כפלים כי אבל כבד הי' למצרים כמנהגם לאמר על המלכים והשרים. ובימים האלה נתקבצו כל מצרים לספוד למלך ולבכותו והטילו על ישראל שיעשו הספד מר הוי אדון והוי הודו כמשפט העבדים. והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו צעקה גדולה ומרה וכי רבה צעקת העם טף ונשים לא ננעלו שערי שמים אל דמעם ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה: (יד) אמנם הנכון בדרך הפשט כי הכתיב הזה הוא כענין (שם כ"ח) ויצא יעקב מבאר שבע וגו' וכענין (שם ל"ט) ויוסף הורד מצרימה ונו' וכדומה כי לפי שכבר פסק מספור שעבוד ישראל במצרים ומה יעשה בם לעפר בלידתו של משה ותצאותיו ובריחתו אל מדין ושאר עניניו. ורוצה עכשיו לחזור להשלים ספור הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל חחלת הענין הראשון. אמר ויהי בימים הרבים ההם שאמרנו תחלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו כו' ושמת בהם מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידעם וחדש עליהם גזירות קשות ורעות לאמר הן עם בני ישראל כו' הבה נתחכמה לו וישימו עליו וגו' וימררו את חייהם כו'. עד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. כי באמת בכל אלה הימים הרבים נלחצו עד מאד. ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו'. והנה הפירוש הזה הוא נכון מאד: (יד) ותעל שועתם אל האלדים וכו'. הסובל הצרה והצער גם כי יזעק וישוע כי גדל כאבו. לא יסור ממנו נגע לבבו. אם לא שיכון על דרך התחנה והבקשה לזעוק אל ה' ויענהו וממצוקותיו יוציאהו והוא מה שאמרו דוד (תהילים קט״ז:א׳). אהבתי כי ישמע ה' וגו'. כי הטה אזנו לי וגו'. אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא. חנון ה' וצדיק וגו'. ירצה אהבתי את תחנוני לאשר ישמע ה' את קולי בעבורם. וכן פירשו חכמינו ז"ל זה הספוק במסכת ראש השנה (י"ז.) כי אע"פ שיטה אזנו לי וישמע צעקתי ובכיי ובכל ימי לא אחשוך פי מזעוק אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני כל עוד שלא אבקש מלפניו על ההצלה מהם צרה ויגון אמצא ולא תועילני הצעקה. ואם אמנם בשם ה' אקרא להתחנן לפניו לומר אנה ה' מלטה נפשי חנון ה' וצדיק וגו'. וע"ז הענין כל עוד שישראל היו נואקים נאקת חלל מן העבודה ולא היו מכוונים לזעוק לפניו על בקשת הצלתם לא נזקק אליהם. אמנם בשכוונו אליו בתפלותיהם כענין שנא' ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מיד וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'. וזהו וירא אלהים את בני ישראל וגו'. כי ראה שנתחדש בהם ענין התשובה ותוכן התפלה והצעקה לפניו ית' מה שלא עשו כן בימים הראשונים רק שנאנחו מן העבודה: וידע אלהים. והכוונה שהוציא אל הפועל מה שידע מענין גאולתם מהם כך יתכן לפרש הכתוב הזה מצד מה שיראה ממנו. ועוד נתבאר אמתתו בפירוש ראה ראיתי את עני וגו'. ועתה צעקת בני ישראל באה אלי וגו'. כמו שיבא בשער אשר אחרי זה וזהו מה שרצינו אליו בפירוש זה החלק מהספור:
12