עקידת יצחק מ״א:א׳Akeidat Yitzchak 41:1
א׳יבאר מה שחויב שימצאו בפני כל בעל נפש ערוכות שני שלחנות, באחת מספוא לחמורו והשני לשובע נפשו. ומעלת המן בשני הענינים:
1
ב׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים
2
ג׳במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) הוא מרומים ישכון (ישעי' ל"ג) הדא הוא דכתיב (דברים מ') כי י"י אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנא' (תהילים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני י"י בארצות החיים וכביכול הקב"ה מיסב בראש וכל הצדיקים יושבין לרגליו שנא' (דברים ל"ג) והם תכו לרגליך. והקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים ואח"כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב"ה שהוא צוה לברך. והקב"ה אומר למיכאל ברך. ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם ואבות העולם חולקין כבוד לדוד. ואומרים המלך שבירכנו הוא יברך למלכו של עולם ונותנין את הכוס לפניו ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא:
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל: הנה כבר נודע לך משער ל"ט כי ברואי הארץ יחלקו לד' סוגים, דומם צומח חי מדבר, גם נודע לך מביאורי לשער ל"א, כי לדעת החכמים הקדמונים מורכבים כל אלה מהד' יסודות, אש, אויר, מים, ועפר, וכבר כתב הרמב"ם בפ"ג מה' יסודי התורה אשר בעקבותיו הלך הרב ז"ל, כי ברא הי"ת מתחת לגלגל הירח חומר אחד פשוט הנקרא פה בפי הרב ז"ל החומר ההיולי, וממנו התהוו אח"כ ברצונו ית' ד' יסודות, כי לקצת חומר זה נתן צורת האש, ולקצתו צורת האויר, ולקצתו צורת המים, ולקצתו האחרון צורת העפר, וכתב עוד שם, כי גם עתה ישתנה לפעמים קצת מיסוד אחד ליסוד אחר, (כנודע גם לחכמי הטבע החדשים, כי מצד אחד נראה כי יגדל גוף הארץ עד שיעלו ויתהוו לפעמים איים חדשים בלב ימים, ויתרחק הים בעצמו בקצת המדינות ממקום היבש' וארץ נושבת יותר ממה שהי' רחוק מהם בתחיל', ומצד אחר נראה בהיפך, כי כמה ערים היושבות עתה על חוף הים, היו בתחיל' רחוקות ממנו, ועתה קרובות אליו בעבור שנתרבו מי הים ויפשטו על כל גדותיו). ונמצא לפי זה מדרגת הברואים אשר למטה מגלגל הירח הן ששה, זו למעל' מזו, מדרגה הראשונ' היא מדרגת החומר הפשוט המשותף לכל צורות ד' יסודות, למעל' ממנה מדרגת ד' יסודות, השוות במעלתן יחד, הג' מדרגת הדומם בכלל, הנחלק בעצמו למינים פרטיים הנבדלים בחשיבותם ובמעלתם זה מזה, ד"מ כל מיני מתכיות ואבני יקר הם יותר נכבדים משאר אבנים ועפרות, אחר כך הד' והוא מדרגת הצומח, הנחלק ג"כ למינים שונים זה מזה במעלתם, כתפוח בעצי היער והארז אשר בלבנון לעומת האזוב אשר בקיר, אח"כ הה' מדרגת החי בכלל הנחלק ג"כ למינים יקרים ולמינים פחותי ערך מהם, ואח"כ מדרגת המדבר שהוא האדם בכלל, הנחלק ג"כ למינים ואישים השונים זה מזה במעלתם המוסרית, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי ה"ית יסד בחכמתו לא לבד שכל מדרגה תזון, למען השאיר קיומו עלי ארץ, ולהוסיף גדולו ע"י המדרגה שהיא תחתונה ממנה ונותנת כעין מזון לה, כ"א גם קצת מיני מדרגה אחת היותר יקרים, נזונים ממיני אותה מדרגה שהם פחותי ערך מהם, ד"מ כאשר ישתנה קצת מיסוד זה ליסוד אחר, לא תשתנה הצורה בעצמה, ד"מ צורת המים לעפר או בהיפך, (כי אז הלא יהיה יסוד אחד כעין מזון ליסוד אחר הדומה לו במדרגת מעלתו, משא"כ לדעת הרב שכל דבר נזון רק ממדרגה הפחותה ממנו וקרובה אליו) כ"א קצת מהחומר הפשוט ההיולאני המלובש עתה בצורת המים, יפשיט צורתו זאת, וילבש צורת העפר, ולפ"ז נזון יסוד העפר וגדל ומתרבה ע"י החומר הפשוט הזה הפחות ממנו במדרגה, ונחשב לו כעין מזון, והדומם נזון ומתרבה מד' יסודות הפשוטים אשר מהם הוא מורכב, והצומח נזון מחלקי עפר שהוא הדומם מלמטה ממנו במדרגה, בהצטרפות חלקי המים והאויר, אור וחום השמש הנכנסים לתוכו, והבע"ח יקח מזונו לרוב מהצמחים הפחותים ממנו במדרגה, ורק להנחש המקולל נתן למזון העפר שהוא הדומם שלמטה ממנו בב' ממדרגות, כמו שנתן לאדם אחר שחטא ולפני המבול רק הצמח השפל ממנו בב' מדרגות למאכל, ולא החי הקרוב אליו, ופחות ממנו רק במדרגה אחת, ומה שקצת מבע"ח הגדולים וכי חזקים טורפים ואוכלים הקטנים והחלשים מהם, אפשר שזה הוא בעבור רוע והשחתת דרכם לעבור חק וגבול הטבעיי הראוי להם, או בעבור היות להם באמת מעלה צוריית יותר נכבדה ממעלת הנטרפים, כמו שנראה שכל מיני אבנים ומתכיות יקרים, יגדלו ויתרבו ע"י חלקי העפר הסמוכים להם ופחותי ערך מהם, אשר יהיו להם כעין מזון, כי לאט לאט ישנו טבעם עד שיתדמו להם וידבקו בהם להגדיל כמותם, וסוג המדבר, ר"ל האדם הנעלה במעלתו על שאר בע"ח, יקח מזונו ומאכלו מבשר בע"ח, ונמשך מכל זה, כי האומה הנבחרת שהיא עם סגולה וגוי קדוש הנבדל במעלתו מכל גויי הארץ, ראוי להם שיבדלו גם במאכלם ומזונם משאר בני אדם, אשר ע"כ הוזהרו מהרבה מאכלות אסורות אשר חומרם עכור ובלתי ראוי להיות למאכל לנפש אשר תטהר מכל דעה נפסדה, ומחלאת המדות הרעות, גם בהתיחסם לשאר עמי הארצות הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, וינזרו לבושת, ובשקוציהם נפשם חפצה, אמר הכ' ד"מ ובבחינה מוסרית, "ואכלת את כל העמים" וכו', ר"ל כי בעבור יקרת מעלתך ממעלתם ראוי לך כי תזון מהם בבחינה מה, וטובם וכבודם יהיה לך לשלל, כי הנעלה במדרגתו ראוי לו שיהיה נזון מהמדרגה שלמט' ממנו, - אח"כ יאמר הרב ז"ל כי מדרגת בני אדם יחלקו בכלל לג' מחלקות ועל פיהן תשתנה גם תכונת מזונתם אשר יקחו להם למאכל, האחת כוללת אותם האנשים השקועים תמיד במצולת תאוותיהם הגופניות, ומשתדלים רק למלאות מחסורי גויתם הבהמיות, ונפשם המשכלת שוכנת דומה בקרבם מבלי אשר יורגשו פעולותיה, כי אינם משתמשים בה כלל בכל מעשיהם, והנה למחלק' זאת ראוים רק צמחי שדה למאכל ולא בשר בע"ח, אחרי שהם שוים להם ואין מעלתם יקרה ונכבדה ממדרגתם, ומהם אמרו חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" השניה כוללת האנשים אשר בהם תפעל גם הנפש המשכלת בחברת הגוף יחד, אבל לא באופן שתפרד לפעמים ממנו להתהלך בהלך נפש רק בעיונים שכליים, ובעלי מחלקה זאת חפצים לפעמים גם בתענוגי הגוף המיתרים, שאינם יוצאים מגבול וגדר השיווי, ובעבור היות מעלת אלה נכבדת ממדרגת בע"ת, נתן להם בשרם לאכל', והמחלק' השלישית כוללת בני עליה המעטים, השלמים האמיתיים, אשר שכלם נפרד לפעמים מגויתם, להיות כעצם רוחני בפני עצמה, עד שגופם בעת ההיא כאילו מת ובטלו כחותיו ותאותיו הגופניות, עד שמכל אחד מהם יאמר שאם יתי' (חייו האמיתיים אשר נפשו משתוקק אליהם) ימות חלקו הארציי; ואם ימות יחי', ובעלי מחלק' זאת יצטרכו למזון כפול, האחד מזון גופניי בעת אשר יחפצו למלאות מחסוריהם ההכרחיים, ואז די להם במזון הצמחים, כי בעבור ענותם יחשבו עצמם, בהפרדם למי שעה משכלם הרוחני למלאות מחסוריהם הטבעיים, דומים לשאר בע"ח אשר רק עשבות שדיה נתנו להם למאכל, להתמיד קיומם עלי ארץ, ולא יחפצו במזון הבשר כלל, בעבור שהוא אך למותר ומתנגד לטבע שכלם החפץ רק בתענוג רוחני ולא בגופני, מלבד שיחשבו זה לעול להיות נזון מבע"ח השוה להם אז במעלתו, ומהם נאמר "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", כי אכילת הבשר אשר יחשבו למתנגד לטבע שכלם הרוחני, תסבב להם ריב ומצה פנימית, והב' מזון נפשיי, והם העיונים השכליים אשר יעלו על לבם גם בעת אכלם כי תמיד יזכרו שהאכיל' היא רק למען השאיר גופם לעבודת בוראם, ולחזקו לפעול הפעולות הטובות הנרצות בעיני הי"ת, והנה גם המן הי' מזון כפול כזה, עד שנזון ממנו הגוף והשכל הרוחני, כי בהיותו מזון פשוט ובריא, חזק את אוכליו בבחינ' גופנית, ומצד אחר סבב אותם לחשוב גם כמה מחשבות טובות ועיונים רוחניים עד שנהי' בזה גם מזון שכלי, כי ע"י המן במנעו לרדת ביום השביעי נתאמת להם אמונת חידוש העולם בששת ימי המעש', והשבית' ביום השביעי, ובלקטם ממנו רק דבר יום ביומו, עומר לגולגולת לקחו מוסר השכל, כי טוב לאדם להסתפק בהכרחי לבד, ולעזוב כל בקשת המותרות, וברדת המן ביום הששי לחם משנה למען ימצאו מה לאכול ביום השבת, למדו בבחינ' מוסרית כי גם במנוחת הנפש בעולם הרוחנית והנצחית, יתענג רק מי שהכין פה מזון כפלים, ר"ל מי שהרב' להטיב פעלו עלי ארץ, ואחר היות המן לפי זה, לא לבד מזון גופני היותר טוב וממוצע, בלי תוספת ומגרעת, כ"א לאיש איש כפי אכלו, כ"א גם מזון נפשיי יקר מאוד, עד כי נזון ממנו החלק החמריי והשכליי בכל אוכליו, דמה אותו המדרש שהחל בו הרב למזון באי הארץ הקדוש', אשר לא תחסר כל בה, מכל המצטרך בהכרח לאדם, עד שבאכלם מפירותיה היו נזונים בגוף ונפש וקונים קנין השלמות האמתית, גם דמה אותו להסעוד' שעתיד הי"ת להאכיל לצדיקים באחרית הימים בעת אשר תמלא הארץ דעת את ה', כמו שמבאר הרב והולך, וזש"א, על הכ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הדא הוא דכתיב "כי ד' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ד' בארצות החיים וכו'. - מהיות ספוק פרנסת כל אחת מהמדרגות הנמצאות מסודרת לפי טבען. יחוייב שמזונות האנשים השלמים אשר עליהם יחיו יהיו הטובים והמעולים שבכולן. הקודם הנה יתבאר מהמציאות הלא נראה כל אחד מההווי' היות ספוק גדולו וקיומו מה שהוא מזון לו או דומה למזון כי הוא לקוח מהמדרגה הקרובה אשר למטה ממנו במציאות והוא כהיולי לו. והנה החכם בתחלת טבעיות אמר והצמיחה במזון הוא שיגדל הגשם הניזון מגשם אחר קרוב ממנו בכח ויתדמה בפועל, ועל זה הענין הנה היסוד הפשוט שהוא הנמצא הראשון שנברא מדבר הנה ספוק גודלו וצמיחתו לקוח מההיולי המשותף אשר הוא למטה ממנו במדרגה, שמה שאמר שטבעי היסודות ליהפך זה אל זה אין הכוונה שתתהפך צורת האש לצורת אויר וצורת האויר לצורת מים וכדומה ולא שיהיה בענין עקב והמרה כהתהוות היום אחר הלילה אך כשיתהפך ההיולי להפשיט צורת זה היסוד לקבל צורת הזולת ועל זה האופן יקרה שיחסר זה ויוסיף זה. והנה עם זה כבר היה ההיולי ההוא המשתף ובמדרגת ספוק המזון אשר ממנו צמח וגדל הניזון מן הדבר במדרגה אשר על היסודות שהם המחצבים וכל הדברים הדוממים שהם ההרכבה מהנמצאות כי לא יתהוו ולא יצמחו כי אם מהתחבר אליהם היסודות הפשוטים ההם אחד המרבה ואחד הממעוט כל אחד כפי מה שהוא עד שכבר יהיו היסודות הפשוטים במדרגת ספק המזון להם וכן מדרגת הצמחים תסתפק מהיסודות אשר בינינו הבלתי פשוטים. והנה מדרגת החי הבלתי מדבר אשר הוא במדרגה על הצומח הוא מבואר שמזונותיו המיוחדים הם הצמחים אשר תתתיו כמ"ש הכתוב בביאור (בראשית א') ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה. והנה מה שנתן לנחש המזון משתי מדרגות למטה ממנו שנאמר (שם ג') ועפר תאכל כל ימי חייך קללה תחשב לו כמו שעל זה האופן אמר אל האדם (שם) ואכלת את עשב השדה כי מן הראוי המזון המיוחד אליו לפי טבעו הוא החי שהוא המדרגה אשר תחתיו וסמוכה לו כמו שנאמר (שם ט') כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ואולי שקודם שחטא אדם הראשון נתן לו רשות ג"כ על זה כמו שנאמר (שם א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ ומה שאמר אח"כ (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' יהיה מוסב על הראשון או שתהיה עצה טובה כמו שיבא. אמנם מה שראינו שהבעלי חיים נטרפים מזולתם ממינם והיו לברות למו הנה יהיה זה אם רוע מזג והשחתת הטבע הנשארת להם מימי המבול כי על זה הועד לימות המשיח (ישעיהו י״א:ו׳) וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו' או שיש לטורף על הנטרף מעלה צוריית מספקת לשיהיה זה מזונו ואם היא נעלמת ממנו והפלא מכח הגזירה האמיתית הזאת כי לפי שכבר נבדלה האומה השלמה מבין שאר האומות בסגלה והבדל כמו שנאמר (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה מכל העמים ונאמר (ויקרא כ׳:כ״ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כמו שיתבאר יפה בשער מ"ד הבא בקרוב ב"ה. עד שכבר יהיו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין הנקרא חי מדבר בכלל. תמצא שהפליגה התורה לדבר בענין מזונותם לא לבד להבדילם מטומאות המאכלות ומשיקוציהם אלא שבפירוש נתנה להם למאכל כל שאר העמים אשר תחתיהם במדרגה אמר (דברים ז') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלדיך נותן לך. בלעם אמר (במדבר כ"ד) יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. יהושע וכלב אמרו (שם י"ד) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם וזולתם כיוצא בהם מורים כלם על היות העכ"ום ההם מאכל לאשר למעלה מהם במדרגה המציאות ואם אינו ענין לאכל את בשרם כי שקץ הם די להיות פשט הדברים למשל מה שאמר הנביא (ישעיהו ס״א:ו׳) חיל גוים תאכלו ובכבודם תתיימרו. וכבר זכרנו זה בשער ט"ו עיין עליו ודי בזה לביאור הקודם. אמנם בכוונת הנמשך יש עיון נכבד וזה כי הנה האדם בטבעו ימצא אצל זה הענין על שלשה עניינים. הראשון מי שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל עד שבמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל (פסחים מ"ט:) עם הארץ אסור לאכל בשר לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה ולא נתן לו לאכלה בסדר המדרגות כמו שכתבנו ואצל התר הבשר לבני נח בשער הנזכר. והב' הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו כי על ענין זה ירמוז ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳:כ״ד) כמו שנתבאר במקומו שער ח' והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים. ואולם הכת השלישית מבני עליה והנה מועטים היא מה שנתעצם בהם זה השכל להחשב נמצא בפני עצמו והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני עד שאיפשר שימות האחד בחיות השני וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמ"ז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה והנה אנשים כאלה בענין מזונם וספוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו. ואם נבא בבחינת השכל אשר בפועל הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון הימנו בטבעי כלל. והנה באמת לסבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים אשר מעולם אנשי השם בחכמה ופרישות ואשר נבדלו שכליהם מהיולאניותם כנזכר להנזר מיישוב האנשים ולקבוע חיותם במדברות וביערים הרחק מאד מאדם ולהרחיק המאכלות מהבעלי חיים ולספק צרכי הנפש החי ההכרחיים במדרגה אשר תחתיה מהעשבים והזרעונים ופירות העצים ויתר הצמחים כי קבלו בזה כפי מה שאחשוב העצה הנכונה שנתן הבורא יתברך אל המין האנושי בעת הבריאה כמו שאמרנו והיא שישתדלו להגיע אל זה הענין מהחלוק ובהגיעם בו יסלקו עצמם מהערעור הנזכר ואל יבואו בריב הויכוח ויסתפקו מהירקות והפירות כמו שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י"ז). יאמר שהפת לבדו וכל שהוא ממינו שהוא למטה ממדרגת החי הוא המזון הנאכל לכמו זה האיש השלם בשלוה ובלי ערעור. אמנם אכילת הב"ח הם זבחי ריב וקינטור אליו מהטעם שכתבנו. והיא העצה הנכונה אשר לקחוה קדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון רבי שמעון בן יוחאי ובנו ר"א בהיותם במערה כמה שנים סמוכין על מי מעיין ופירות החרוב (שבת ל"ג:) וכבר אמרו (תענית כ"ד:) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לע"ש וכאלה רבים אשר אתם אשר בא עדותן נאמנה לקיים מה שאמרנו מזה הענין. אמנם סעודת השלחן השני הנה הוא המזון הפשוט המיוחד אל השכל השלם ההוא אם מענינים מחשביים מכוונים בסעודה הראשונה אשר עליהם הוא מיסב אצלה כי עליהם אמר החכם (משלי כ״ג:א׳-ב׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה כי היא סעודת מצוה שמיסב בה תלמיד חכם כמו שכתבנו אצל מאמר יעקב אבינו לא מת שער ל"ב. ואם מפעולות אחרות רצויות ושלמות הנעשות בכח האכילה ההיא כי היא ודאי המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש שעליהם אמר הכתוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (משלי י״ב:י״ד) מפרי איש ישבע טוב. ורבים כמו אלה מעידים שהספוק הנאות והמיוחד אל החלק השכלי הוא פרי מעללי ידיו. וכבר חשבו שהוא משל ואינו רק דברים כהווייתן. ועל המייחד לנפשו זה המין מהמזון אמר המשורר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהלים קכ"ח) לומר שהמעשים הנאותים והרצויים בהליכת הדרכים הישרים דרכי ה' הוא המזון המיוחד לכל מאושר ובהם הוא ניזון ונשאר לעד. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ה'.) לומר אשריך בע"הז וטוב לך לע"הב. כי באמת כאשר תיזון נפשו מיגיע כפיו על האופן שאמרנו הנה בהכרח יהיה מזון גופו גם כן משוער על הדרך הנזכר ויהיה לפי זה מאושר בעולם הזה שלא יהיה טרוד אחר השגת המאכלות הגסות ולא יצטרך עליהם לבריות וטוב לו לעולם הבא שכלו טוב מצד מה שנהנה ואוכל מיגיע כפיו כאשר הונח. והנה באמת על פי הדברים האלה תודע מעלת פרשת המן הסמוכה ליציאת מצרים וקריעת ים סוף שאנו בביאורה שהיא נפלאה מאד כי היא היתה השלחן אשר לפני ה' בבוא בה מאכל מספיק ומזון נאות לב' החלקים הנפרדים הראוים ליסב בשתי השלחנות. האחד באשר הוא מזון אל הכח החיוני מבלי שום תרעומת וערעור משמירת המדרגות. והשני מצד הלמודים היקרים מדרך חיים ותוכחות מוסר הנלמדים בו שהוא ודאי מזון השכל וספוקו המיוחד. אמנם הבשר הנה לא בא אל שלחן המלך רק באקראי ודרך עראי כמו שיתבאר היטב. אך בשיעורר בענין זה קצת ספקות עצומות שיש בתחלתה. האחד כי הנה הכתוב יעיד על תלונות בני ישראל שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע והנה הוא יתברך לא נענה להם רק בדבר הלחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם וגו'. וקשה עוד מזה כי אע"פ שלא דבר בו פי ה' הנה משה אמר להם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר וגו' ואם היה הנכלל בלשון לחם כדברי הראב"ע ז"ל למה הפרידו בזמן ובמצות שהרי בדבור אחד נאמרו ולא היה לו לשנות עד שיבאר האל יתברך בעצמו. השני כי אחר שאמר האל יתברך אחר כך דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר למה לא יצוה אליהם מה יעשו בו ואיך יאכלוהו אם בנחיר' או בשחיט' כמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) שנרמז, בשלו המתאוים באומרו (במדבר י"א). וישטחו להם שטוח או אם יבא להם בשבת או לא וקשה עוד מזה איך היו העם מתאוים אחרי כן תאוה לאמר, מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (שם). ומה שכתב הרמב"ן ז"ל (שם) שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטין אותו או שהיה מזדמן לחסידיהם וצעיריהם היו תואבין, חלילה לאל מכל זה כי כשנותן האל יתברך בנפש יפה הוא נותן והכוונה היא יותר לפייס להמון העם וצעיריהם מהגדולים והחסידים. וכ"ש שאמר ותעל השלו ותכס את המחנה: ועוד יש לעיין באומרו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי מה נסיון. יש בזה והרי המצפה לשלחן אדוניו בהכרח ישמור את משמרתו כי במה ישען לבעוט בו ומאמר (דברים ח') למען ענותך לנסותך תשובתו בצדו שאמר לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא כמו שפרש"י ובמקומו יתבאר ב"ה. ועוד בענין התלונות הנזכרות בפרשה זו פעמים הרבה הנה משה ואהרן אמרו ראשונ' ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם וגו' ובקר וראיתם וגו' בשמעו את תלונותיכם ואח"כ משה אמר בתת ה' לכם וגו' בשמוע ה' את תלונותיכם וגו' כי שמע את תלונותיכם ואחר כך האל יתברך אמר שמעתי את תלונות בני ישראל הרי תלונות הרבה ולמה לא זכר בראשונ' תלונה כלל וגם למה יאמרו הדבר שניהם בסתם ראשונה ואחר יבאר אותה משה: הנה כל זה מה שיורה מה שכוונו אליו מזה הענין הנכבד שאנו בביאורו. וזה כי עם שהם אמרו בתלונתם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע הנה הוא יתברך רצה להישיר אותם בהישרה הנפלאה שאמרנו והוא שלא להכין מזונם ולספק פרנסתם מסיר הבשר כאותם אשר כח הדברי שבהם מתקשר ומתערב בחמריותם אשר להם הותר הבשר בימי נח כמו שאמרנו אבל רצה שיהיו מהכת השלישית בני עליה אשר בחרו להם הפרישות הנזכר וזכו לשתי השולחנות ולזה לא השיב להם ע"פי תלונותם רק אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ביאר שהכין להם שולחן משני המטעמים כפי מה שאמרנו ראשונה. כי הנה המן יהיה להם למאכל לחלק החמרי פת חרבה ושלוה בה כנזכר. והנסיון ההוא שיבא בו יהיה לנפשם ללמוד זך ונקי אשר יאכל לכל נפש כמו שיחוייב עניינו מן המצות התלויות בו כמו שיבא בפירוש. אלא שמשה ואהרן כשראו שתלונותיהם היו על הבשר גם כן ואם יחדל מתת להם בשר הנה ישאר להם פתחון פה לומר שלא הוציא אותם האל יתברך ממצרים או שלא יוכל אל ערוך שלחנם כפי שאלתם ואחר שהועד המן ליום מחר שנאמ' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו והיה הבשר ראשון לשאלתם הנה הם מלאו לבם אותם לאמר להם בסתם ערב וידעתם כי י"י הוציא וגו' ובקר וראיתם וגו' וביארו ואמרו הדבר אשר הם סומכים עליו בזה והוא בשומעו את תלונותיכם כי מהראוי שיענה אותם ע"פ תלונותם על ראשון ראשון. ואח"כ נתעורר משה על אמתת זה וחזר וביאר הדבר ואמר להם כי מה שאמרו להם סתם ערב וידעתם וגו' ובקר וראיתם וגו' הוא יהיה בתת י"י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע וחזר ופירש בשמוע י"י את תלונותיכם כלומר כי זה מה שיאות להשקיט תלונותם ועל זה הסמך צוה לאהרן שיאמר להם קרבו לפני י"י כי שמע את תלונותיכם. וה' אלהים אמת קיים דבר עבדו ועצת מלאכיו ונראה בכבודו עליהם בעת ההיא ואמר להם בלשונם שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני י"י אלהיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל וגו'. והנה ע"פ הספקות שזכרנו יש לנו לומר בהכרח שהשלו הזה לא התמיד להם אלא שהביא אותו לפי שעה להיותו לאות כי הוא המוציא אותם מארץ מצרים ולא הם כמו שאמרו ונחנו מה. ולזה לא נזכר איך היו נוהגין או בחול או בשבת, ולזה היו העם המתאוים אומרים מי יאכילנו בשר. כי הנה הבשר לא רצה האל ית' בו לפי עצמו אבל רצה לערוך להם השתי שלחנות על האופן שאמרנו. ולזה מה שאמרו במכילתא (פ' המן פ"ג) בתת ה' לכם בערב מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן השלו לישראל והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות דכתיב ולחם בבקר לשבוע יראה באמת כי אחר שנתן בפנים חשוכות לא היה דבר של קיימא לפי שלא יתכן לפי כוונתו עמהם כי לא היה רוצה לתת להם בשר כדי שידעו שהמזון ההוא הנתן להם שם הוא הנתן לכח החיוני לבד ושיתעוררו שיש לחלק השכלי הנפרד מזון אחר נכבד ממנו ומתיחס אליו והם הלמודים אשר בו כמו שאמרנו והוא מה שאמר הכתוב (דברים ח') ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'. ירצה שהוא הרעיבם וענה אותה להביאם אל זה הצורך החזק ואחר כך נתן להם את המן אשר לא ידעו מה הוא ולא נתן להם הבשר בהתמדה למען הודיעם כי לא על הלחם ההוא לבדו יחיה החלק השכלי הנפרד שעליו נקרא אדם שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו הנה הוא יהיה למאכל לחלק החי לבד. אמנם המזון המיוחד אל החלק השכלי הנפרד הוא כל מוצא פי ה' מהמצות התלויות בו ומההערות הנלמדות ממנו שעליהם חיו יחיה. והנה באמת אם היה נותן להם הבשר לא יובן זה הענין שכבר יוקח הבשר לשני הכחות מעורבות יחד כמו שאמרנו וכמה נתאמת כל זה ממה שאמרו במסכת יומא (ע"ה:) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים ממנו דברי ר' עקיבא אמר ליה ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלי' והלא כבר נאמר, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא לחם אבירים שנבלע באברים. וזה כי הנה ר' עקיבא חשב הלחם הזה ענין דק מאד עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלי' אותו והיה מפני שלא ירד אותה הפרדה שאמרנו אמר ליה ר' ישמעאל שטעה בעיונו וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומוגשם ודאי לא אלא מאי לחם אבירים שנבלע באיברים כי הוא מאכל מיוחד לאברים ואינו יוצא מהכח החמרי אל השכל מצד מה שהוא מאכל גשמי. אמנם שכלם ניזון בהם מצד הבחינות וההשקפות האלהיות הדבקות בו המישרות אל החיים הנצחיים אשר תבאר אותם הפרשה כלה וכמו שאמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכאשר נתבונן הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה לאדם הראשון בתוך הגן כמו שיתבאר בפירוש המאמר אשר זכרנו ראשונה אחרי ביאור עקר הפרשה בהראות איך נמצאו בלחם האלהי הנזכר בה ספוקי השתי שלחנות אשר אמרנו כי הוא מה שרצינו אליו בה. אמנם לביאורה צריך שנעורר תשלום הספקות הנופלים בה תחלה:
4
ה׳א ביחסו הלחם הזה לשמים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והמשורר אמר, (תהלי' ע"ח) ודגן שמים נתן למו כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלו אלו הדברים מההוייות על דרך האמת אבל יתהוו בחלקי האויר כמו שראתה החכמה האלדית אם בדרך הטבעי או בזולתו: ב ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו מצורף למה שאמר אח"כ זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו עומר לגלגלת מספר נפשותיכם וגו' כי מה טעם שילקטו במדה ההיא מוטב שיניחהו לפניהם ויעשו כרצונם כמו שנראה שעשה בבשר: ג אומרו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. והרי הוא מאמר סותר את עצמו. ואם לשון שאלה הוא מה טעם שיזכיר הכתוב זה ולמה לא נקרא בשמו כי לא נתקיים לו אצלם שם אחר זולתו. ועוד שהיה לו לומר וישאלו איש לאחיו מן הוא: ד למה הקפיד בזה הלחם שלא יותירו ממנו עד בקר. ולמה היה מאתו ית' שהנותר ירום תולעי' ויבאש. ועוד כי אחר שהיה הנשאר עתיד לרום תולעי' יותירו ויותירו ולמה קצף על המותירים מוטב שיראו ויאמנו דבריהם. וכן הענין במה שיצאו ללקוט ביום השבת ולא מצאו כי יראה שהרבה להם מצות יכשלו בם שלא לצורך: ה כי אחר שאמר הכתוב ויעשו כן בני ישראל כאשר נצטוו ללקוט עמר לגלגלת מה בא להודיענו באומרו וימודו בעמר ולא העדיף המרבה וגו'. ואם תאמר, שהם לא לקטו במדה רק לפי האומד או כמו שנזדמן להם ברב או במעט ואחר כאשר מדדו אותו מצאוהו מצומצם עמר לגולגלת איש לאשר באהלו. הנה יש לשאל טעם הנם הגדול הזה ומה תועלת יש בו: ו במה שנאמר ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. שיראה שמצאו בביתם לחם משנה שלא לדעתם: ז אומרו וילקטו אותו בבקר בבקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס שיראה מפשט הכתוב כי המן הנלקט עצמו הוא מה שנמס. ואם כפירוש אנקלוס העקר חסר מן הספר. וגם כי מה תועלת שהנשאר על פני השדה המס ימס מוטב שיאכלו ממנו ליום אחר כמו שאמרנו בנלקט. ולמה לא נמס גם כן מה שבבית אלא שירום תולעים: ח אומרו היום לא תמצאו בשדה כי למה לא יהיה בו והלא בלא עמל ויגיעה ילקטוהו והוא נאכל כמות שהוא. ועוד למה יחזור לומר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו נראין דברי מותר: ט למה אמר על היוצאי' ללקוט עם שלא מצאו עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. כאלו עברו בפועל על התורה כלה: ורז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פ"ג ה' י"ד) שהשבת שקולה כנגד כל המצות וראוי לדעת טעמם. וטעם אומרו ראו כי ה' נתן לכם וגו' ולא אמר דעו: י אומרו מלא העומר ממנו למשמרת וכו' כי למה יהיה המשומר במדה ההיא אי זהו שיעור יספיק לשידעו את הלחם אשר אכלו שם ארבעים שנה: יא באומרו את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען אחר שאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת כי הם דברי מותר ורז"ל אמרו (קידושין ל"ח.) שפסק המן בשבעה באדר וביום שמת בו משה רבינו ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד יום ששה עשר בניסן שהקריבו העומר והרי הוא נס רביעי שלא הבאיש וכו': יב בענין מי מסה ומריבה הכתובה בצדה שנאמר בה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי וגו'. ואם אין מים לשתות ולשונם בצמא נשתה למי יצעקו כי אם להם. ועוד למה יחזור אח"כ לומר ויצמא שם העם למים וילן העם על משה למה זה העליתנו וגו'. והלא דבר אחד הוא. וגם למה תהיה כזאת מלפניו להביאם לידי נסיון בזה הענין ההכרחי עד שהוצרך משה לזעוק מהם ולומר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני מוטב שיעשה בתחלה מה שעשה בסוף. ואחר זכרון הספקות נבוא אל הביאור:
5
ו׳הנני ממטיר לכם לחם וגו'. אין שום ספק שהפרשה הזאת המעולה היא מהפרשיות העצמיות שבתורה שמספרות בהווה ורומזות אל חיי האדם והצלתו האחרונה. ומפני שהדברים המעכבים השגתה יכללו בשני מינים. האחד חסרון האדם מהמדברים הצריכים לו לכדי חייו. והב' יתרונו מהם. ואע"פ שזה וזה הם מטרידים גדולים בלי ספק מהידוע שהמין אשר מצד היתרון הוא השטן הגדול העומד מימינו ומשמאלו המפיל נפש במהמורות לא יוכל להנצל מהם בשום התנצלות וכבר ראינו בעינינו ושמענו בדורות אשר היו לפנינו רבים בר שומשים ועניים שמהם יצא אור תורה לעולם ועל המעט נמצאו תור' ועושר במקום אחד לפי שכלם או רובם נמשכו אחרי עסקיו לאצור ממון רב. אלא שנחלקו נמחלקות יש אשר ראו אור העושר כי טוב למלאת ספוק הבית וצורך האשה והבנים כי רב הוא והשתדלו לקנות ממנו כדי צורכם לעמוד לשרת בשם ה' למלאות את נפשם ולהשלים את חקם אמנם אלו היו בני עליה והנם מועטים אשר נאמר עליהם שהית' תורה וגדולה במקום אחד ויש אשר השתדלו להסיר זה המעיק אבל לזולתם לא לעצמם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ב) בזבולון ויששכר וכל עשירי ישראל אשר נגע אלדים בלבם להחזיק ידי לומדי התורה וגם מאלה לא פצו לרוב. אמנם יש רובי רבבות אשר לא חשבו השלמות האמיתי כלל אבל חזר להם הסרת זה המעיק התכלית האחרון לחייהם מבלי שימשך ממנו תכלית אחר לעצמם ולא לזולתם עליהם נאמר (תהלים ע"ח) ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה כי נפלו ברשת הזהירם ממנו הכתיב באומרו (דברים ח') השמר לך פן תשכח את הדברים וגו' פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך מאד ורם לבבך ושכחת את י"י אלדיך המוציאך מארץ מצרים מבית וגו'. כמו שנבאר כוונת הכתובים האלו עם אשר לפניהם מסגלות הארץ ההיא הנבחרת בפרשת מרגלים שער ע"ז ב"ה. הנה לזה ראתה חכמתו של אלהינו כשהתחיל לספק צרכי עמו במדבר בזה הלחם הנפלא אשר הוציא אותו חדשה בארץ להכין אותו ולסעדו באופן שיתיישרו בו האוכלים אותו ורואים את כבודו הישרה שלמה לעמוד ממנה לדעת לרדוף אחר בקשת הצרכים הכרחיים לחיים השיעור הראוי והנאות באופן שיהי' להם מזון להווה ולמוד נכון ומועיל אל הצלחת נפשם בכל זמן ומקום למען יזכו אוכליו אל שתי השלחנות על הדרך שאמרנו. (התר ספק א') ולזה אמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כלומר שישאו מרום עיניהם ויראו כי הוא לחם אלדי שכלי ראוי שיושכלו ממנו מושכלות נפלאות מביאות אותם אל ההצלחה ועל דרך שאמר (שמות כ') כי מן השמים דברתי עמכם ועקר שהכל תלוי בו הוא מה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו (ב) הנה שכמו שכיון להזמין להם ארוחת היום כן כיון לאסור להם הזמנת המזון מיום אל יום שרצה שלא יגרעו ולא יוסיפו. כי בהמצא להם ספוקם יתבטל המונע אשר מצד החסרון וכאשר לא יותר ממנו בידם לאצור אותו ולעשות בו סחורה כדרך אוצרי הפירות והתבואות השמנים והיינות ויתר המחיות מאשר ישתדלו בו בני האדם להתעשר בהם הנה בזה יבטל העכוב הגדול והעצום אשר מצד היתרונות. והנה אז לא ישאר לאדם מונע שבעבורו יטרד מהתחזק בתורה ומצות רק מרוע לבו ופחיתות נפשו למאוס בשלמותו. והוא מה שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא כי בזאת יבחן בלי ספק אחר שלא היה לו מטריד חוץ ממנו. עוד אמר להם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום להורות להם על קדושת יום השביעי יום המנוח' שצריכין להכין לו מע"ש כי בזולת זה לא יאכלו בו דבר והוא רמז גדול לענין עולם ההצלחה הנפשיית אשר אליו יכון בהישרת הלחם ההוא ונסיונו וכמו שאמר (ע"א ג'.) אצלה מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת וזה הדמיון של שבת הגדול יתבאר יפה במקומו המיוחד בשער נ"ה ב"ה. ועתה אחר שהיה כן דבר השם יתע' על זה הענין ומה שנתמצעו דברי משה ואהרן בענין הבשר כמו שאמרנו למעלה הנה לענין המעש' נאמר ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס וגו' ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. (ג) יאמר כי להיותו על זה הענין רצוני דק ככפור על הארץ מלא לבם אותם לאמר איש אל אחיו מן הוא כסבורין שהוא המן הידוע בעולם תחלה ולפי שע"ד הכתוב לא היה הוא ולא ממינו נתן הכתוב סבת קריאתם בשם ההוא כי לא ידעו מה הוא לומר שאילו ידעוהו לא קראוהו כן שהרי האחד היא תרופיי וזה הוא מזוניי והוא שאמר להם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה כלומר שאינו מה שחשבוהו ממנו אבל שהוא מסעד ומזון אלדי אשר הזמין אותו לכלכלם שם מששת ימי בראשית והיא משומר ובא לעת הזאת. ככל הי' דברים שמנו חז"ל (אבות פ"ה) שנבראו ע"ש בין השמשות כמו שכתבנו אצל אילו של יצחק שער כ"א: והנה לפי שנתקיים אצלם זה השם למה שנמשכו בו אחר תמונתו וקצת טעמו כמ"ש הכתוב ויקראו בני ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו וגו'. והיה קשה להעתיק השם הזה מפיהם. לזה הקפיד בכל מקום לומר (דברים שם) ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. (שם) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך וגו' לומר שקראוהו כן לפי שלא ידעו מה הוא: וכן בסוף זכרון סגולות הנפלאות צוה שישמרו ממנו לדורות למען יראו את הלחם וגו' ואמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו'. והכל לומר שאע"פי שקראוהו כן הנה אינו המן ההוא הנודע בעולם כלל אבל שהוא לחם אלדי נברא לעצמו כנזכר בעבור שיתבוננו בו דעה ובינה בכל העניינים הנפלאים הנמצאים בו כמו שנתבאר ויתבאר עוד ומכללם שהוא לחם אבירים וכמו שאמר (יומא ע"ה:) הנבלע באברים. והוא מה שיישיר אל העקר הגדול שאמרנו שהוא אשר נתן ה' לאכלה, ולא לעשות ממנו סחורה ולא שום עסק והוא מה שביאר באומרו זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אוכלו עומר לגלגלת וגו'. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר וגו' (ה) אמר שעשו כן בני ישראל שנתעסקו בלקיטה וילקטו כל אחד לפי אומד דעתו או כמו שנזדמן לו להרבות או להמעיט ממנו על דעת למדוד אותו שם במדבר או באהליהם ולהשיב העודף ולהשלים מה שחסר ונעשה להם נס נפלא כי כשמדדוהו בעומר מצאוהו מצומצם עומר לגלגלת איש לכל אשר באהלו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אמנם היה זה הפלא לצורך ההישרה הגדולה שאמרנו תחלה מענין הספוק. יראה להם בעיניהם ולהורות נתן בלבם כי בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אכל לנפשם אלא שרובם יתחלקו לשני חלקים מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאים מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו וגם המרבה לא העדיף כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא ישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבוד וזה מוסר גדול לשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלדים לבנו האדם לענות בו לארוב דמו ולצפון לנפשו. (ד) ולזה באה המצוה עליו איש אל יותר ממני עד בקר כי לא הותר להם רק על ענין, ברוך ה' יום יום (ביצה ט"ז.) והגיע מחמדתו קצתם שלא שמעו אל משה וצמצמו או החסירו אכילתם ולא השליטו עצמם לאכל ממנו כדי לשמור אותו ליום מחר כמו שהוא ענין הרבה בני אדם שמחסרים את עצמן מכל טוב לשמור ממונם לבעלי נשותיהן וכמו שאמר החכם (קהלת ו') יש רעה אשר ראיתי תחת השמש וגו' איש אשר נתן לו האלהים, ולא ישליטנו האלדים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו שנראה לכאור' שזאת היא תלונתו עם היות שאמתת כוונתו כתבנו שם בשער ט"ו הנזכר (ד) ולהיות זה הפועל הוא מתכונה רעה ופחיתות הנפש קצף עליהם משה (ד) אמנם עלתה בו רמה ונבאש כדי שיתעוררו אלו האנשים החטאים שסוף כל היתרונות הללו להוליך בהם למקום עפר רמה ותולעה מבלי השאיר להם נשמה. וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש. ואם ע"ד אנקלוס, יאמר שהיה מהשגחתו יתברך כי כאשר תמו ללקוט מאז והלאה מיד היה מתמסמס כחום היום כדי שלא יפול לב עליו להוסיף לקחת להותיר מה שלא היה כן מתחלה אלא שהולך ומתמסמס כל היום כלו. (ז) אמנם כבר יראה שפשט הכתוב חוזר למן הנלקט למאכלם כי הנה המן היה בתחלה גרגירים מקשיים ויבישים לפי מה שיאות לצורך לקיטתו בנקיות בכנפי בגדיהם או במה שיזדמן להם מהכנים כמ"ש הכתוב (במדבר י"ח) והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וגו'. והיה זה סבה לשיעלה על לבם להותיר ממנו לשמר ולזה אמר כי מאז ואילך אותו הנלקט כאשר חם השמש עליו היה מתרכך ומתמסמס עד שאינו ראוי לקיום כלל רק לאוכלו ביומו ובזה כבר יסיחו דעתם מזה לגמרי והוקבעה בלבם ההישרה הנכונה שאמרנו: ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) למדו מכאן שעדין לא הודיעם משה מה שנאמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ולזה הגידו למשה ראה זה מצאנו ואז אמר הוא אשר דבר ה' וגו'. (ו) וע"ד הכתוב יראה כי משמעות הדברים באומרו והכינו את אשר יביאו והיה משנה וגו' הוא כי אחר שיכינוהו יצלח ויתברך בידיהם ובמעיהם עד שיספיק להם ללחם יומים ועל זה הענין יהיה משנה על אשר ילקטו יום יום וכשראו שהוא משנה בשעת הלקיטה תמהו והגידו למשה והוא השיב להם הוא אשר דבר י"י וגו'. ירצה הוא מה שהוגד לכם מתחלה והוא מה שנעשה עכשיו כי דבר אחד הוא כי מה שאמר והכינו את אשר יביאו והיה משנה אין הכוונה שיהיה משנה אחר ההכנה ולא קודם. רק לזרז אתכם על ההכנה מהיום הששי למחרתו בא האלהים וכמו שת"א ית דאתון עתידין למיפא איפו וכו'. כי העודף מלחם משנה הנמצא ביום ההוא יהיה למשמרת וגו': ויניחו אותו וגו' ולא הבאיש וגו'. והנה לא צוה להם השם יתעלה שימדדו מתחלה שני העומר לאחד לפי שיהיה הנס אשר יעשה להם בזה הערה גדולה וזרוז נפלא שכל המתנהג על הספק הנאה בכל ימי חייו שהם כדמות ששת ימי המעשה שיחוייב לו כי בע"ש שהוא אחרית ימיו ימצא בידו לחם יומים. והוא מה שאכל וישבע בעולם הזה וישאיר אחריו טובה וברכה לחיי העולם הבא וכמו שאמר למעלה (תהלים קכ"ח) יגיע כפך כי תאכל וגו'. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא (ברכות ח'.): (ח) ולזה אמר לענין המן אכלוהו היום כי שבת היום לי"י היום לא תמצאוהו בשדה. ולענין ההישר' הנמשלת בו. חזר ואמר ששת ימים תלקטוהו ביום השביעי שבת לא יהיה בו. כי בעולם ההוא לא יאכל אדם כ"א מהמשומר לו מקדם כי ביום ההוא לא ימצאוהו וכמו שאמר (ע"א ג'.) היום לעשותם ולא למחר לעשותם (ט) והנה כמו שנמצאו בהם מן המותירים והיה הקצף עליהם גערה גדולה לחמדני' כמו שהונח, כן נמצאו בהן מן היוצאים ללקוט ביום השביעי והיתה גערת ה' בהם תוכחה ומחתה לפועלי און הממאנים לשמוע מוסר ועוזבים תורה ומצות בחייהם לבנות להם שוא ותפל בעולם האבדון וההפסד כשבאו לשם באות נפשם ללקוט ולא מצאו בושו והכלמו חפו ראשם והוא מה שאמר על זה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו'. (ט) יאמר כן כי הענין ההוא שחטאו עליו הוא דבר שכל התורה כלה חקותיה ותורותיה תלויין עליו. ראו בעיניכם במה שראיתם במן כי ה' נתן לכם השבת הגדולה ההוא שאתם צריכין לשמור ולעשות אלו התורות לשבות בו ולנוח בו על כן אני נותן לכם ביום הששי לחם יומים כדי שתהא לכם הערה ועדות נפלאה לתכלית הצלחתכם ולכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו הנאות לו ביום השביעי הלז:
6
ז׳במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) דעי לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת תאמרו ראו כי אין המן יורד עליו. והכוונה שכבר תהיה טענה ותשובה עצומה לכל ערעור ופקפוק שיבא הן ע"י עכ"ום הן ע"י אפיקורוס או ע"י רוח רעה שתקשקש בקרבו על אמתת ההצלחה הזאת הנקרא' שבת הגדול מה שראינו בעינינו שהמן יורד בכל ששת ימי המעשה ולא ירד בשבת: והנה שנעשו במן האלהי הלזה ג' מיני נסים. האחד שלא ירד בשבת והוא סימן השביתה המורה על חדוש העולם שעליה נאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. והב' מה שמצאו בלקיטתם בכל יום די מחסורם לא פחות ולא יותר והיא הערה נפלאה לשיוציאו זמנה בשלמות עצמן ואל ישעו בדברי שקר העולם כזביו והבליו כי על זה אמרו (מכלתא פ' המן פ"ג) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן רצוני שלא יחסר להם ההכרחי ושלא יטרידו עצמן אחרי המותרות וכמה שאמרו לחם אבירים שנבלע באברים. והג' מה שנמצא ביום הו' לחם יומים והוא סימן אל המנוחה התכליתית אשר כל העסקים והפעולות פונות אליה אשר בו יאכל המכין וירעב העצל וכמ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו כפי מדרשו של ר"מ האלדי בסוף שבת (קנ"ג.) והנה לזה היה הלחם ההוא מזין שתי השלחנות שקדם זכרונו כי הוא היה הנבלע באברים הגופיים כמו שיאות למזון החי כמו שאמרנו אמנם משפטיו ותורותיו אלה הם המזון המיוחד לכל נפש שכלית שתשתכל בהם ועליהם תחיה בלי שום ספק. (י) ולפי שיהיו הדורות כלן זוכין ליזון בזה המזון האלדי ויקבלו היישרותיו אלו כאלו אכלוהו אמר האל ית' שישמרו מלא העומר ממנו לדורות כדי שיראו את הלחם עצמו ומדתו ליום אחד לכל נפש כי מראית העין תקיים אמתת הכל ולא ישימו שום ספק בו ובעיונים הנתלים בו. (יא) ולזה אמר ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. ואמר כי כמו שאכלו את המן מ' שנה לצורך מזון הגופיים עד בואם וגו' כן נתפרנסו ממנו ובעיוניו בענין הישרתו למזון הנפשות כל אותו זמן. אמנם שאחרי כן כשסר מעיניהם סרו מהם ג"כ מכל הדרך אשר צום כמו שנראה מכל ספורי השופטים והנביאים עד שבא ירמיהו, והיה מראה להם צנצנת המן ומכריז באזניהם (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם אתם ראו דבר ה' וגו' כמ"ש ז"ל (מכילתא פ' המן פ' ו') ולפי שהמדה הוא דבר שהרבה מהמכוון תלוי אמר בחתימת הכל והעומר עשירית האיפה הוא. והנה אחר שנתבאר מה שכיווננו אליו מסגולות המזון המעולה הזה אשר בו קדם האל ית' אל פני בני ישראל בדרך בצאתם מארץ מצרים לכלכל בו הנפש עם הבשר איש לפי אכלו על צד היותר שלם שאיפשר עתה תראה בפי' שהיא הסעוד' הגדולה והנפלא' שזכרוה חז"ל (ש"ר פ' כ"ה) בפרש' זו אשר זכרנוה ראשינה שאמר הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל שאר הצדיקים סועדין בה. אמנם כדי שתובן כוונתם היטב ראוי לעורר בה קצת עיונים. הראשון למה אמר שערך להם שולחן בתוך הגן דמאי רבותיה במדבר היה לו לומר: השני אומרים הקב"ה מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים לרגליו ומיכאל וגבריאל שזכר בסדר הברכה היכא קיימי יראה שהיה לו להזכירם בינו יתברך ובינם: השלישי למה חלקו פירות הגן ועץ החיים לשתי מנות: הרביעי מהו הכבוד שחלקו להקב"ה בשהוא יצוה לברך. ואחר שצוה לברך למיכאל הוא צוה לגבריאל וגבריאל וכו' והלא צוה ולא עשו כרצונו ואיה איפה כבודו: החמישי כי הנה מיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ואיך יברכו עליה ולמה אמר אלו מכל פמליא של מעלה: הששי מה ראה דוד ליטול את השם משאר האבות: ואחר זכרון אלו הדיוקים נאמר כי הנה הוא מבואר שכוונת כל הפעולות האלהיות אם טבעיות ואם מופתיות היו להדריך השכל האנושי להגיעו עד תכלית שלמותו בידיעתו אותו יתעלה והכרתו בשהוא סבת הסבות ועלת העלות כלן על דרך האדנות והרצון המוחלט אשר יעצור בהן לעשות כרצונו וכפי גזרת חכמתו בכל עת ובכל שעה לפי תועלת המנהגים ותועלותם כמו שנתבאר זה הרבה מספורי יציאת מצרים ועד הנה. ועתה לפי שזה הענין מעוצם ההשגחה אשר נתן עיניו עליהם להכין פרנסתם על זה השיעור מההשקפה אל צורכם ואל תכלית שלמותם אשר בה מזון לשני חלקיהם עד כי במה שתיזון הנפש ממנו יגיע השלם להכרתו יתעלה בשיעור שכבר יהיה עמו יתעלה נדבק באמתתו כאלו הם אוכלים על שולחן אחד כביכול וכן הוא כמעט כי סעודת השכל אחת היא. ולזה זכרו הכתוב ההוא שאמרו ישעי' על זה הענין בעצמו אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעיה ל"ג) יאמר כי מצד עוצם השגחתו בפרנסת העולם וכתותיהם כאשר הם עד שכבר יקרה שיהיה עם גדול ורב ארבעים שנה במדבר אשר נתן לחמו המיוחד לו כמו שאמרנו וגם היו שם מימיו נאמנים כמו שנסמך לשם במים אשר בצור בחורב ובזולתו מהמקומות. הוא ניכר ומפורסם כי הוא מרומים ישכון על כל הנמצאות כלן והוא רודה בהם ועושה בהם כרצונו. ומצודות סלעים משגבו. כלומר שאין מי שיחלוק עליו בזה עד שכל אחד מהשלמים יאמר לחבירו מלך ביופיו תחזינה עיניך כי שם נתבאר יופיו של מלך בלי ספק וזה נתבאר מאד מההשקפה האלדית עליהם במה שהביא עצות מרחוק להשכין את ישראל בארץ ההיא המיוחדת אשר היו סגולותיה דומות לסגולות המן ממש והוא מה שסמכו באומרו תראינה ארץ מרחקים. ולזה אמר הכתוב (דברים ח׳:ז׳) כי י"י אלדיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אשר שם דבר איך היה הספיק בזה מסוגל מהרחק' התוספ' והחסרון המעכבים כל שלמות כמו שאמר (שם) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ואמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. והכוונה בזה להרגילם על מוסר החכם ושאלתו (משלי ל') רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי כמו שיתבאר שם במקומו שער צ"א ב"ה. ולזה קראו הפרנס' ע"ז האופן אם מדור במדבר ואם מישיבת הארץ שולחן ערוך בתוך הגן לב' טעמים. האחד לנאמנות המזון כי בודאי מובטח השלחן ההוא כי לא יחסר לחמו שם והוא הצד אשר מצד החסרון. והשני להיות הספוק אשר לשם מהפירות אשר בגן הירקות והזרעונים ושאר הצמחים כי הוא המזון הנאכל לגופות השלמים אשר שכלם נפרד מהיולאניותם כמו שאמרנו אצל המן והוא התקון העצום מצד היתרון כי על זה הענין תקרא הארץ ההיא וכל מה שידמה אליה בזה הענין, ארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳) וכביכול הב"ה מיסב באותה סעודה בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו. והוא פי' מה שאמרו והוא מרומים ישכון כמו שאמרנו כי בזה יוכר רצונו המוחלט בהשפעתו טוב וחסד על השלמים אשר בארץ ואם המה רחוקים לפי הנראה ממדרגתו יתעלה שיעור בב"ת. ופירש מהות הסעודה על מה שהיא בתוך הגן ואמר שהק"בה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן והוא מזון החלק הבשריי ועל הדרך שנזכר ומאכילן מעץ החיים הוא המזון המושכל הלקוח מהסעוד' לחלק השכל הנפרד מתורות המוסרים והתוכחות שבו כי עליו יאמר באמת (יומא ע"ה:) מזון שמלאכי השרת ניזונין בו ואחר כן מברכין לבעל הסעודה כי הוא עצמו תכלית כל הסעודה ההיא כמ"ש שם בארץ (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי תכלית הכל ההכרה האלדית ועל זה אמרו (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל. והוא שנפל במה שאמר החכם (משלי שם) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה': והכל חולקים להקב"ה כבוד שהוא יצוה לברך והוא ענין ההכרה ומהותה שלא עמדו על דעת הפילוסופים הרואים שכל הדברים מושפעים מאתו ושעל זה ראוי לרוממו ולכבדו אבל שהוא לא יצוה על כך כי אינו מתבונן בעניינים כמו שביארנו בשער ל"ט וזולתו מהנזכר בו אמנם המושג לשלמים המושגחים מאתו על זה האופן שהוא יתעלה צוה ברצון שלם ובפקודת נדבה גמורה לשלמים לבוא בהכרתו עד יברכוהו ויודו לשמו על כל הנעשה אתם בהשגחה עצומה פרטית. וכמ"ש המשורר (תהילים קמ״ה:י״א) יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך יאמרו וגו' להודיע לבני האדם וגו' כי הוא התכלית המכוון מאתו יתעלה בכל הפעולות והפעולים האלו. והק"בה אמר למיכאל וגו'. אחר שמיכאל וגבריאל לא נמנו בסעודה ההיא כמו שאמרנו *רואה אני אותם וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי שם מיכאל פה בדבריהם ז"ל הוא כינוי לשכל המעשיי וההיולאני, ר"ל החמרי. יען כי הוא מך בערכו ומעלתו (אף שהוא ג"כ כח אלקי הנתן באדם). נגד השכל העיוני והרוחני, שהוא כח אלקי הגובר עליו, ונקרא בעבור זה פה במדרש בשם גבריאל, והם גם שני המלאכים המלוים לו לאדם, כמש"א חז"ל בשבת דף קי"ט ע"ב, והנה גם השכל החמרי הזה המשתדל להמציא רק מחסוריו הגופניים, חובה עליו לברך ולהודות לה' על אשר נתן לו טרפו זה ודי מחסורו אשר יחסר לו, ואף כי השכל העיוני בהשיגו השלמות האמיתית להשיג ידיעת ה' כפי יכלתו האנושית בחמלת ה' עליו, וא"כ יהיה הדבר אז באחרית הימים בכל אדם, אף כי באבות הקדושים הנעלים בשלמותם על זולתם, ואף כי בדוד המלך ע"ה, אשר הושגח מהי"ת בהשגחה פרטית יותר מכולם. כמא"הכ "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו" וזש"א המדרש שהחל בו הרב ז"ל, כי בסעודה היקרה אשר יאכיל הי"ת באחרית הימים את הצדיקים ההולכים בתום לבם, יצוה תחיל' למיכאל לברך, (ר"ל שגם השכל המעשי והחמרי יתעורר, כנוח עליו רוח ה' להודות לו על תגמוליו הטובים עליו) והוא יצוה לגבריאל, ר"ל שעל ידו יתעורר עוד ביותר השכל הרוחניי לברך ולהודות לה' חסדו כי לו נאה יותר, והוא יצוה לאבות, כי אם כל אדם מחוייב להכיר טובות בוראו עליו. אף כי האבות הקדושים אשר הפליא ה' חסדו עמהם, והם יצוו לדוד אשר הפלה חסיד לו, ומאחרי עלות הביאו לרעות בצאן עמו. ובפסחים דף קי"ט רמזו ג"כ על זה באמרם, שכל אחד מהאבות, אף שהיה שלם מאוד בכל זאת היה דבק בו ענין שלא כרצונו, עד שלא היתה הצלחתם הזמנית והמוסרית שלמה בימיהם עלי ארץ, כי מאברהם ויצחק נולדו ישמעאל ועשו, אשר היו מורת רוח להם בהשחיתם דרכם המוסרי, ויעקב הוכרח לעזוב בית אביו ונתאנה מלבן בתחבולותיו עד שהוכרח לקחת שתי אחיות לנשים מה שהזהיר' עליו התור' אח"כ בעבור היותו מתנגד גם לחוק המוסרי, ורק דוד הע"ה שהעביר ה' כל חטאתיו, ואבשלום ואמנון אשר הרעו לעשות מתו בחייו, עד שהי' לעת זקנתו שלם בהצלחתו הזמנית והמוסרית, וממנו אה"כ כי מצא ה' לו איש אשר כלבבו עד שנתן לו ברית מלוכת עולם לו ולזרעו על ישראל, לו לבדו נאה לברך ולהודות לה' חסדו יותר מכל זולתו, כמו שאמר בעצמו "כוס ישועות אשא" וכו'. רואה אני אותם ז"ל שלקחום למשל לשני מדרגות האדם כי הנה מיכאל הוא כנוי אל השכל ההיולאני כי מך הוא בתחלתו בהיות כל שלמיותיו בכח. אמנם גבריאל הוא כנוי אל השכל הנקנה אחרי בואו בשלמותו והוא החלק הנפרד הגובר באדם ע"י השתדלותו המיוחד לו בעיוניו ובמעשיו כמו שביארו בשער הנפש. והם שני מלאכים המלוין לו לאדם (חגיגה ט"ז.) ואינן נפרדין ממנו והנה הוא יתעלה תחלת ציוויו הוא על מיכאל כי הוא אשר יזמין לו החלק מהמזון המיוחד לו ראשונה. ובהשלים את חקו הנה ממנו ימשך הציווי לגבריאל ישלים גם הוא מה שמוטל עליו מהשגת השלמות כי רב הוא עד שיגיע לתכלית הכרתו ויודה ויברך לשמו על רוב השגותיו כענין השירות הנהוגות ע"י הנביאים במעשים האלו כמו שנתבאר בשער שעבר. ומשם ימשך הציווי אל האבות והקדושים אשר בעולם כי מהיות סדר שני החלקים נשמר על האופן הנזכר נמשך הענין להמצא האבות הקדושים והנביאים והשלימים אשר בארץ כל אחד ואחד כפי מדרגתו הראויין לברכה מכל זולתם מצד מה שמוסיפין ידיעה והכרה בו יתעלה ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שביררנו הוא יברך למלכו של עולם לפי שזה השבח שתכלול הברכה ההיא הוא מיוחד לאשר עצמו אתו הפעולות ההשגחיות מזולתו. אמנם דוד הוא מבואר שהיה מיוחד בזה במה שהפליא חסדו לו בתכלית ההשגחה להשלים כל ענייניו מזולתו מכל השלמים אשר לפניו. וכבר זכרו ברירה זו על זה האופן באותה מאמר במסכת פסחים (קי"ט:) עתיד הק"בה לעשות סעודה לצדיקים ביום שגומל חסד לזרעו של יצחק אחר שאוכלין ושותין מביאין כוס של ברכה ואומר לאברהם טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק טול וברך אומר איני מברך שיצא ממני עשו. אומר ליעקב טול וברך אומר איני מברך שנשאתי שתי אחיות ובאה התורה ואסרתן. אומר למשה טול וברך אומר איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ לא בחיי ולא במותי. נותנין ליהושע אומר איני מברך שלא זכיתי לבן שנאמר (ד"ה א' ז') נון בנו יהושע בנו. נותנין לדוד אומר אני מברך ולי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. והנה לפי הנראה היה לו טענה גדולה מכלן שלא לברך בשיזכור עון עקביו בדבר שכבר אסרה התירה עליו ואיך קפץ לברך על ראש אנשים שלמים וטובים ממנו. אלא שהיה הענין כמו שאמרנו כי לא נמצא ביד איש מהם כוס מלא ישועות מגיד מזה ומזה כמוהו כי מהם שנתעקש עמהם הטבע עד שנמשכו להם ענינים שלא כרצונם כמו שהיה לאברהם ויצחק עד שיולדו להם בנים משחיתים מפורסמים בעולם. גם יעקב הוכרח לצאת מבית אביו ולבוא אל בית לבן ונלכד ברשת תחבולותיו עד שנתאנה בלקוחיו והי' סבה לשנשא שתי אחיות מה שלא היה בדעתו ורצונו. ומשה ויהושע הוא מבואר שלא נשלם חפצם בידם. אמנם דוד המלך ע"ה מאחר עלות הביאו לרעות בישראל עמו ואף כי היו על כתפו קופה של שרצים ה' העביר חטאתו והצילו מכף כל אויביו ויפילם חללי' תחתיו ולסוף כרת עול המלכות לו ולבניו ברית מלח עולם ולמי נאה להודות ולברך יותר ממנו. ולזה אמר ברוח טהרה וענוה אני אברך ולי נאה לברך כי הוא יודע בעצמו ורואה כוס ישועות מלא על כל גדותיו בידו ולזה אחז תמיד מלאכת השיר בידו מכל זולתו וכמ"ש (שם ל"ד) אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (שם קמ"ה). בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד (שם ק"ד). ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו' (שם ק"ג) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו וכן עד כמה פעמים. וכמ"ש חכמים ז"ל (ברכות י'.) שדר בה' עולמות ואמר שירה כמו שפירשנו בשער ו' הנזכר. סוף דבר הוא הודה ולו נאה להודות על המחיה ועל הכלכלה לפי רוב ההטבות המגיעות אליו מפאת ההשגחה כמ"ש (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. ועם זה נודע ענין זאת הסעודה וטוב טעמה והקשרה עם פרשת המן אשר היינו בביאורה ונתבארה כי היא היתה שלחן מלא כל טוב ה' לתורה ולתעודה שקולה ככל התורה כלה כל המיסב בה אם בין יבין את אשר לפניו יזכה לאור באור ה' בארץ החיים: והנה אחר שביארנו ענין זאת הפרשה הנפלאה אשר עליה וכיוצא בה אמר הנביא (ישעיהו ל״ג:ט״ז) הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן. נבאר אותה תלונה הסמוכה לה. אשר בה נתבאר כי מימיו נאמנים כי גם זה הוא משלמות הסעודה ומהכרחיות' ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם וגו'. ואין מים לשתות העם. יאמר כי למה שהוחזקו ליסע על פי ה' וראו שבמקום חנייתם שם ברפידים לא היה מים לשתות עם היותו מהדברים ההכרחיים הנה אז גזרו בדעתם אמות מה שהיו חושדים תחל' שמשה מעצמו עשה את כל המעשים ההמה מלבו ושעכשו לא הספיק' חכמתו. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה והנה הם דברו סתם תנו לנו מים שמכוונין להשוות עבד לרבו כמ"ש במקום אחר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלדים ובמשה למה העליתנו. אמנם הכוונה העצמית היתה לריב עם משה לסבה שנזכרה כלומר שהוא עוש' כל ע"ד חכמתו ואם כדבריו כן הוא שיד ה' היתה בם יתנו להם מים ויבא הנס מכל מקום. והנה משה השיב להם על פי דבריהם ואמר (ב) מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' כלומר כיון שעיקר כוונתכם לריב עמדי מה תנסון את ה' לשתף אותו בתלונ' במאמר תנו לנו מים. (א) אמנם כשגדלה הצמא עליהם כבר גלו את דעתם בהסיר מסוה הבושה לגמרי ואמרו בפי' למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא ביארו היטב כי להוציאם הוא מעצמו ומדעתו השיגם רוע ההנהגה ההיא להפיל בסכנת המות אותם ובניהם ומקניהם מה שא"א שיהיה כן מהשגח' הבורא יתעלה. ולזה צעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני יאמר כבר נמצא שום טעם בדבריהם עד שהוא ראוי שיחזיקו אותי בשקרן מחזיק עצמו בנביא ואינו. ועוד מעט וסקלוני כמשפט נביאי שקר: (ו) והנה לבער מקרבם הדעות הנפסדות והחשדות אשר היה בלבם סבב האל ית' את המעשה הזה כדי שיראו בביאור כי הוא ית' עושה כל הדברים האלה ולא עשאם משה מלבו. וזה מה שיתאמת ממה שראו מה שסבל משה מהצער והחרפה על חסרון המים עד שצעק אל ה' ונענה ממנו ולזה אמר לו עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך וגו' הנני עומד וגו'. רצה שיעשה מענין ההוא בפומבי גדול לפרסומי ניסא כי ידעו הכל ויכירו כי הנה הוא יתברך העומד שם לפניו על הצור לעשות להם שם תפארת וצורך הנס ההוא היותו על זה האופן ביאר אותו תכלית הביאור באומרו ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כי הוא הספק אשר אמרנו שנמצא בלבם תמיד כי על כן היה מכוין כל פעולותיו באופן שירגישו מציאותו ביניהם תמיד כמו שכיון הענין ההוא במן ובכל שאר המעשים אשר מהם נגמרה שלמות הסעודה אשר ברכו עליהם כל אנשי השם אשר מעולם. וברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו ולעבדיו שומרי בריתו יחד אבות ובנים לחמו נתן מימיו נאמנים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
7