עקידת יצחק מ״ב:א׳Akeidat Yitzchak 42:1
א׳יבאר החסרונות המניעות אל הפועל אשר יעשה אותו במקר' או בהכרח: כי על כן נאמר כי יד על כס יה וגו':
1
ב׳ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים.
2
ג׳במדרש (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים ע"י בני אדם. במצרים ע"י משה ואהרן. ובימי סיסרא ע"י ברק ודבורה (שופטים ד) במדינים ע"י שמגר בן ענת (שם ג' וע"ש) וכן בכל השופטים. ומפני שהיה ע"י בשר ודם הייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לעתיד לבא אני בכבודי ובעצמי אושיע אתכם ושיב אי אתם חוזרים ומשתעבדים הדא הוא דכתיב (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים:
3
ד׳הדבר*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי יש פעולות טובות ורעות אשר יעשה אותן האדם, אם בעבור עצמותן, ר"ל למען השיג על ידן התכלית העצמות, אשר אליה נועדו, או רק למען השיג על ידן תכלית צדדית. והנה שני אלה אופני עשית הפעולות יבדלו זה מזה בשלש בחינ^ת, האחת במהות הפעול' ההיא בעצמ' ובשם אשר יקרא לה ולפועל', כי כמו שהנער הבונה בנין רעוע שסופו ליפול מהר, לא יקרא בינה על צד האמת, כן לא תקרא פעולתו זאת בשם בנין, כ"א בשם סתירה, כמאח"ל "בנין נערים סתירה" כי כל דבר ישפט רק על שם סופו ותכליתו, תחת כי אם יסתרו הזקנים שהם חכמים ובעלי נסיון בנין מה, הוא בלתי ספק רק למען בנות במקומו בנין יותר נאה ויותר חזק, ע"כ אחז"ל שסתירת זקנים בנין ר"ל שגם סתירתם בעצמ' ראויה להקרא בנין, והם רק בשם בונים לא בשם סותרים יקראו, (ועפ"ז תבין גם דחז"ל שאמרו לענין שבת שלא לבד שכל המקלקלים פטורים בעבור שלא ישיגו בפעולתם שום תכלית, כי אם גם כל המלאכ' שאינ' צריכה לגופ', ר"ל הנעשית רק למען השיג על ידה תכלית צדדית פטור עושיה עליה, רק מלאכה שצריכ' לגופה, ר"ל הנעשית למען השיג התכלית אשר אליה נועדה המלאכ' ההיא, היא תקרא בשם מלאכה ומלאכת מחשבת, ורק עליה חייב העושה, ואמרו ג"כ שהסותר ע"מ לבנות במקומו חייב, כי הוא לפי תכלית מחשבתו בונה ולא סותר יקרא) וכן הענין גם בבחינ' מוסרית, ד"מ בפעולות רעות כתב החוקר אריסטו כי הנואף רק למען בצוע בצע כסף (כמשפט הקדשים בארץ יון בימים ההם) לא בשם נואף יקרא, כ"א נבל, ר"ל איש משתדל לאסוף הון בדרך ואופן רע, וכן יאמר הרב ז"ל לא יקרא מי שיגנוב למלא נפשו כי ירעב, בשם גנב, כ"א בשם רעבתן, כמאה"כ "לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו'" ובן סורר ומורה אף כי שלפי קבלת חז"ל צריך שיגנוב ויאכל בשר יותר מדי אם יענש בעונש הכ', בכל זאת לא נקרא בשם גנב, כ"א בשם זולל וסובא, יען כי כוונת מעשהו הרע אינה הגניב' בעצמ', כ"א הזוללות, וכן הדבר ג"כ בפעולות הטובות, כי רק המעשים הנעשים לשם שמים, (כמצות חז"ל "וכל מעשיך יהיו לש"ש") שהוא התכלית הראויה למעש' האדם והיותר יקרה ונכבד', בשם מעשים אמיתיים יקראו, הנרצים בעיני ה' והנפעלים ג"כ למען השיג התכלית האמיתית שהיא להפק רצון מאתו ית' משא"כ המעשים הנעשים שלא לש"ש ורק למען השיג על ידם תכלית צדדית, יקראו מעשים רק על צד העבר', לא על צד האמת גם בבחינת שלמות הפעול' תבדל הפעול' הנעשית בעבור עצמות' מהנעשית רק למען השיג תכלית צדדית, כי בה יסתפק הפועל רק בהשיגו על ידו את מבוקשו הצדדי מבלי שיחוש לעשות פעולתו בשלמות הראוי, תחת כי העושה אותה בעבור תכלית עצמות' יעשה בשלמות למען השיג תכליתו ממנה ג"כ בשלמות המשל בזה, העושה מצות אלקיו בעבור נטית טבעו אליה ואהבתו העבוד' האלקית בעצמ', הלא יעשה בתכלית השלמות ככל פעולה אשר יעשה האדם באהב', ובשמחת לב, ד"מ מי שיתן צדקה בעבור חפצו במצות הצדק' שצוהו הי"ת לפתוח ידו לאחיו האביון, ולהעניק לו מטובו, הלא יתנה באהב' ובשמח' ובסבר פנים יפות, אפס העושה המצוה רק להנצל על ידיה מהעונש או מהרע אשר יפחד, מהשיגהו אם לא יעשה, הוא לא יעשה אותה באהב' ובשמחת לב, כי יותר טוב הי' לו אם הי' השיג תכליתו הצדדית הזאת שהיא מניע' העונש והרע גם בלי עשית המצוה, ד"מ מי שיתן הצדק' רק למען לא יורש וירד מנכסיו להיות גם הוא עני ואביון, הוא יתנה, רק בנפש מרה ועל צד שאינו טוב ושלם כראוי, כי יותר נעים הי' לו אם הי' נכון ובטוח שיהי' בעושר והצלח' זמנית כל ימיו אף בלי נתינת הצדק', והנה הראשון הנקרא בפי חז"ל, "העובד מאהב'" הוא נהנה מעבודתו זאת, תחת כי השני אשר רק עובד מירא' יקרא, לא יהנה ממנה, כי רק מיראת עונש אלקי יעשה "וזש"א חז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו", ר"ל מעבודת ה' אשר יעבוד מאהב' מירא שמים וכו', כי אשריו בעוה"ז שינצל על ידה מכל רע, וטוב לו לעוה"ב, לקחת שכרו בעולם הנצחי בשלמות ובלי מגרעת, ועל השכר הגופניי והטוב הזמני שיהיו לו למנה הוסיף הכ' ואמר "אשתך כגפן פוריה וכו' בניך כשתילי זתים" וכו' ועל השכר הרוחני ועשרו האמיתי אה"כ "יברכך ה' מציון וכו'" שהכונה בזה על ברכות שמים מעל הרוחניות. גם בבחינה שלישית יבדלו זה מזה כי העושה הפעולה בעבור תכלית עצמותה יתמיד לעשותה בכל עת, כי תכלית עצמותה תשאר תמיד. ע"כ לא ימיש מעשותה, תחת כי העושה פעולתו רק למען השיג על ידה תכליתו הצדדית מדי ישיג אותה, ולא יחפוץ להשיגה עוד פעם אחרת יחדל גם מעשות עוד פעולתו זאת (וע"פי הדברים האלה בארתי זה כמה שנים הכתובים במצות הצדקה (דברים ט״ו:י׳) "ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" וכו' שר"ל לא תתן הצדקה רק בעבור חפצך בתכלית הצדדית הזאת, שיברכך ה' בגלל הדבר הזה, כי אז הלא ירע לבבך בתתך לו רק בעבור זה, ולא תתן באהבה ובנפש חפצה, כי יותר טוב היה לך, אם תשיג ברכת ה' אף מבלי נתינת הצדקה, גם בתתך רק בעבור זה לא תתמיד לתת הצדקה בכל עת, כי מדי יחדל חפצך להעשיר עוד תחדל גם לתת הצדקה ומה יעשה אז העני והאביון אשר בשעריך ? וזש"א הכ', "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ר"ל כי בכל הזמנים והמקומות יהיו עניים ואביונים "ע"כ אנוכי מצוך לאמר פתוח תפתח" וכו' ר"ל ביד פתוחה ורחב' ובנפש חפצה, בלי שום פניה וכוונה אל תכלית צדדית תתן מהונך לאחיך האביון, כי רק אז תהיה נתינתך הצדק' שלמה כראוי ומתמדת בכל עת),
וכן נראה ג"כ באנשים החטאים בנפשותם השבים אל ה' רק כאשר תבואם צרה ומצוקה, כי מדי תעבור הרעה ישובו עוד לכסלה ככלב שב אל קיאו, יען כי תשובתם לא היתה אמיתית להשיג התכלית הנרצה שהיא קרבתם אל האלקים, כ"א רק להשיג התכלית הצדדית, כי יעבור הזעם וישוב חרון אף ה' מעליהם כמש"א המליץ בצחות המ"ם שנפש חוטא כזה דומה לנערה מנאפת. אשר בהיותה מבכירה וחבלי יולדה יבואו לה, עד כי נהפבו עליה ציריה, אז מקללת את הנואף אשר בהזדוגו אליה סבב לה כל הצרה הזאת, אך למחרת היום ההוא מדי יעברו ציריה. מתנחמת על העמל והתלאה אשר מצאתה, והיא מנשקת ומחבקת שנית את מאהביה, וכן הדבר ג"כ בפעולת האדם הרעות, ד"מ בנפול אויב על עם בוטח להלחם עמו, למען יכנע תחת ידו, או לשלול שללו, שהיא רק תכלית צדדית, הלא מדי ישיג זה ויכניע הגבורים והעריצים בעם, אשר יוכלו לעמוד נגדו תחוס עינו על החלשים כנשים וטף וזקנים, אשר אין לו לירא מפניהם, אפס עמלק אשר תכלית שנאה שנא את ישראל, ולא למען השיג כבוד ותהלה במלחמתו עמהם, גם לא לשלול שללם, היתה מגמתו כ"א להשמיד בלבבו כל זרע ישראל, ע"כ עשה פעולתו זאת באופן היותר, כי חשב תחבולות לנפול עליהם בדרך לפתע פתאום למען יוכל להכחיד את כולם, גם לא הסתפק אח"כ בהריגת וכבוש הגבורים בעם כי אם גם את הנחשלים זנב אשר כ"ז מורה כי תכלית מלחמתו הית' רק המלחמ' בעצמ', ר"ל להכרית כל זרע ישראל מהיות עוד גוי בארץ, ובתחיל' גברה באמת ידו עליהם, יען כי בעזוז אפו נלחם עמם, ולהם הית' חסרה עוד סבת נצחון האויב בדרך טבעי, כי לא היו מלומדי מלחמ'. כ"א עיפים ויגעים במדבר, גם לא היו ראוים עוד לנצחון נסיי עפ"י השגחת הי"ת, אחרי שלא היו עוד יראי אלקים ועושי הטוב, עד שלולא תפלת מרע"ה ורחמי הי"ת אשר נכמרו עליהם, כמעט היו לו למשיס' חלילה, ע"כ נצטוה ישראל לשנוא גם הם עם זו המבקש נפשם לספותה, שנאה עולמית, ולהלחם עמו תמיד לא למען לשלול שללו, כ"א למען הכרית זרע אויב ומתנקם כזה, ועכ"ז רומזים דברי הכ' "זכור את אשר עשה לך עמלק" ר"ל שעשה מלחמ' רק בעבור שנאת עצמותך לא בעבור חפצו לקנות כבוד או לשלול רכושך "אשר (ע"כ) קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" ע"כ "והי' בהניח ד' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק" והנה שאול אשר נשלח במלאכות ה' תחילה למלאות המצוה הזאת החטיא הכונה, כי חמל על אגג, ויעט אל השלל, והרא' בשתי אלה, כי נלחם מלחמתו זאת, לא למען השיג תכלית עצמות' לעשות רצון הי"ת להכרית מרעים כאלה, לבל יוסיפו עוד לערוץ מן הארץ, כי אם למען השיג תכלית צדדית שהיא לשלול שלל, וע"כ הוסרה מלכותו ממנו, ותנתן לדוד אשר כבר בנעוריו, בהכותו את גלית הפלשתי, הראה לכל, כי לא לבקשת הכבוד או קניני עושר והון, חרף נפשו למות להלחם עם אמיץ לב בגבורים כגלית הפלשתי הזה, כ"א למען עשות בזה רצון הי"ת בהסירו חרפה מעל מערכות אלקים חיים, כי רק לאיש כמוהו תאות המלוכ' על עם ה'. גם בימי מרדכי ואסתר בעמוד המן מזרע עמלק על ישראל ובקש להשמידם ולאבדם, בלתי ספק היו גם שאר הצוררים אשר נלוו אליו, אשר בקשו להרוג היהודים בכל מדינות מלכות אחשורוש, מבני עמו ומשפחתו, ר"ל מזרע עמלק, ע"כ כאשר נתן המלך הרשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד אויביהם הצרים אותם, ושללם לבוז, לא רצו לשלוח ידם בבזה, כמו שספר הכ' במגילת אסתר, למען הראות בזה לעין כל, כי הרחיקו כל רעיון השגת שום תכלית צדדית כלקיחת השלל, ממלחמת מצוה זאת.
הנה מכל זה נראה, כי התשוע' הנעשית ע"י אמצעות בני אדם, היתה לפעמים בלתי שלימ', בעבור שנעשתה מעושיה בעבור תכלית צדדית, כמו שראינו בשאול במלחמתו את עמלק, וע"ז העיר המדרש שהחל בו הרב באמרו "לשעבר" וכו' ר"ל בהיותכם עוד חסרי השלמות "הייתם נושעים על ידי אדם", ר"ל שבחר הי"ת בבני אדם שיהיו אמצעים לתשועתכם, אשר הית' בעבור זאת ג"כ בלתי שלמה כראוי, "אבל לעתיד" כאשר תהיו יותר שלמים תהיו ג"כ נושעים ע"י בלי אמצעי עד שתהי' הגאול' שלמה ואמיתית, ותכירו על ידה כבודי ואמיתתי, ולא תשובו עוד לכסלה, לסבב לכם בזה עוד גלות אחרת כ"א שובע שמחות תהי' לכם כי תשבעו בימיני נעימות נצח. אשר יעשה אותו האדם ברצותו בו מצד עצמו. הנה הוא יתחלף מאותו אשר יעשהו בעבור זולתו בשלשה ענינים: אם בעקר מהותו. ואם בענין שלמותו. ואם בזמן המשכו. וזה שהדבר הנדרש מצד עצמו הוא הדבר אשר יעשה אותו העושה על דרך האמת. אמנם כשיעשהו לצורך זולתו הנה באמת אף על פי שיתעסק בו לא יקרא הפועל ההוא על שמו כי לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אחז"ל (מגילה ל"א:) בנין נערים סתירה סתירת זקנים בנין כי הוא מבואר שאם הבנין היה תכליתו לסתור (בנין) ההוא יקרא סתיר' לא בנין וכן בהפך כשהסתירה תכלית' לבנות (סתירה) ההיא תקרא בנין. וזה הענין עצמו כתב החכם פרק ג' מאמר ח' במדות אם אחד ינאף בעבור ריוח ואחד בעבור חמדה ויתן מכספו זה יראה שהוא נואף יותר מנבל והאחר הוא נבל לא נואף כי גלוי הוא כי עשה להרויח. ביאר בבירור כי אע"פי שחומר המעשה הוא הניאוף אם הכוונה בו אל חמדת הממון הנה הוא נבל בעצם לא נואף רק במקרה. והוא הדבר אשר אמר יחזקאל הנביא בפירוש באומרו ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט״ז:ל״ד-ל״ה). יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי להחליט עליהם שם כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו'. אמנם כשלא תקח כלום וכל שכן אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזנות שהוא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ה'. ומזה תראה שתורתנו הקדושה אע"פי שלא ענשה בן סורר ומורה עד שיגנוב ויאכל טרטימר בשר וכו' (סנהדרין ע'.) עם כל זה לא תארה אותו בגנב רק בזולל וסובא (דברים כ"א) לפי שכוונתו אל הגניבה אינה אלא על הזוללות וכמו שאמר שלמה בחכמתו לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם וגו' (משלי ו׳:ל׳-ל״א). ירצה לא יבוזו לגנב לחרף אותו לומר כי יגנוב באשר תהיה זאת הגניבה למלא נפשו כי ירעב כי זה יקרא רעבתן לא גנב והראיה כי אם ימצא אותו המזון שגנב במחיר ישלם להם שבעתים מכדי מחירם ואף כי יתן את כל הון ביתו. וכן הוא באמת בכל הדברים שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה. אבל הדבר התכליתיי שהוא נרצה לעצמו הוא אשר יקרא מעשה באמת ואשר יקראו על שמו יתר המעשים. ועל כן אמרו השלמים (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי לפיכך יקראו כל המעשים אלהיים. וזה היתה כוונת השלם ר"מ באומרו (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי כל מעשיו יקראו על שמה כמו שיבא ביאורו בשער ע"ב ב"ה. וגם בהקדמת השערים כתבנו תועלות הכוונה לשמים כי היא המדברת אותנו במעשה הזה עד הנה ועליה אנו נשעני' יגיענו אל טוב תכלית'. מ"מ זהו הענין האחד אשר מצד עקר מהותו. אמנם הענין השני אשר מענין שלמותו הנה הוא מבואר ג"כ מטבע עניינו וזה כי אחר שהדבר ההוא אשר הוא עושה אינו חפץ בו מצד עצמו הנה הוא לא יקפיד להשתדל על העניני' אשר יצטרכו אל שלמות הדבר ההוא רק למה שיאות ממנו לצורך הדבר ההוא התכליתי אשר נעשה בשבילו. המשל שאם תצטרך לעץ אחד להעמי' עליו הגג לצורך שעה הנה אתה תכוין אל חזקו ומדתו ולא תקפיד על טוב תמונתו רבועו או עגולו. וזה הענין הוא מבואר נגלה בעובדים את השם מיראה או לזולתו מהנעבדי' כי הנה מפני שהם אינם מכונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שם המצוה עליהם הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש כמו שהוא הענין בכל מצות לא תעשה שבתורה. אמנם למצות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצוה לא יחושו אליהם והם כל מצות עשה שבתורה וכמו שאמר (סוכה נ"א.) אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבוד' פחותה וחסרה: וזהו שכוונו חז"ל באומרם (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו מירא שמים שנא' יגיע כפיך וגו'. שיש לשום לב על כוונתם כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים. ואם הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו דלפום צערא אגרא. אמנם יראה שכוונו באומרם נהנה מיגיעו אל העובד מאהבה שלא לבד יכוון להנצל מהעונשים אבל לעשות מעשים יסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות כמו שביארנו בשער הקודם שהוא המזון המיוחד לשלמים אשר נאמר עליהם (ישעיהו ג׳:י׳) כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים אשר אינו מכוין רק להיות בטוב בזה העולם מבלי עונשין ויסורין ומאומ' לא ישא בעמלו לעולם ההוא הקיים. ולומדין אותו יפה מהכתוב האומר יגיע כפיך וגו' כשנתבונן אליו על זה הענין עצמו אמר (תהילים קכ״ח:א׳-ב׳) אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ירצה העובד מיראה עם שאינה עבודה שלמה לקבל עליה שכר לעולם הבא מ"מ אשרהו שהוא הולך בדרכי השם כלו' כי בדרך חטאים לא עמד שיעשה עליהם בחבורות פצע מהמיתה או האלמנות או השכול וזולתם אמנם יגיע כפיך כי תאכל במה שתטרח מע"ש לאכול בשבת ההוא הגדול והקדוש מפרי מעלליך כמו שאמרנו. אשריך כמו הירא שמים שגם אתה ניצול מהעונשים ומכל פורעניות כמוהו וטוב לך יותר ממנו והוא המזון הצפון לך לספוק נפשך וקיומה בעולמה והוא מה שאמרו בפירוש באומרם (ברכות שם) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי אושר הירא על האופן שאמרנו הוא בעולם הזה והמיוחד אל האוהב הוא צפון לעולם הבא. והנה הוא ביאר שני מיני השכר בפירוש באומרו (תהלים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י כי הירא הוא מכוין לשלא תמות אשתו ועל כן הוא נזהר בנדרים כמו שאמרו (שבת ל"ב:) שבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך וכן גם כן אמר (שם וצ"ע) בעון שבועת שוא בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם והרי הוא נשמר מאלו הפגעים אשר בהם יבורך גבר ירא י"י והוא פי' מאמר אשריך אמנם פירש ע"י מה שאמר וטוב לך הוא מה שאמר בסמוך יברכך י"י מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך כי הם ודאי ברכות שמים מעל מתייחסות אל הנפש בשכר הרוחני לעולם שכלו טוב וכלו ארוך: הנה שזה הענין מההבדל בשלמות המעשים הנעשים בין שני מיני המעשה שזכרנו הוא מבואר מאד. אמנם הענין השלישי אשר מצד ההתמדה הוא מבואר ג"כ לפי שהפועל הדבר אשר אינו נרצה עליו בעצם וראשונה הנה הוא הכרחי על המעשה בלי ספק יהי' ההכרח מעט או הרבה וכל פועל בהכרח הוא פועל בעצב וטבע האדם לברוח מהעצב ולזה כשיסולק ההכרח ההוא או יחלש כחו מיד יעזב ממנו וינוח באשר ייטב לו. וכך היא מדתם של האנשים החטאים בנפשותם כי כאשר היו מוכרחים מן היסורין ללכת בדרך ישרה זמן מה. הנה לרוב צערם ועצבם אשר ימצא להם בדרך ההוא מיד כשסר מעליהם שבט הנוגש היו חוזרים לסורם ולא יוכלו להתמיד טובם. הוא מ"ש הנביא על קצתם צרור עין אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ב-י״ג) ירצה כי החטא צרור וקשור עמו ובלתי נפרד מאהבתו ואם נפרד קצת זמן אינו רק שהיא צפונה עמו בעוד שחבלי יולדה יבאו לו מחמת המציק וע"ד שאמר המליץ בצחות המ"ם חלק ו' מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מחבליה מקללת מאבני' משכבי מזדוג מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת ופירש הדבר ואמר (הושע שם) והוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים כלומר בהסתלק מהם חבלי יולדה שזכר מיד הם חושבים שאני מתרצה להם ומיד שאול אפדם וממות אגאלם ולא ישיגם עוד מות ומשכלת והעולה על רוחם היו לא יהיה כי אהי דברך מות קטבך שאול כי בדברך אשר היית אומר להם משמי ולא שמעו אהי להם מות וקטבך שאול. נוחם יסתר מעיני ירצה הדבר שהם מתנחמים בו או שמוצאים נחת רוח ממנו הוא נסתר מעיני כי אינני רואה להם שום שלום ובטחה וכל זה מצד הטבע הפחות שבהם שמתעצבים ביושר והטוב ואינם יכולים להתמיד בו בהפך הטובים והישרים השומרים אל המעשים הטובים והבט אל עמל לא יוכלו. ומ"מ נתבאר מה שאמרנו שהדבר שלא נרצה לעושה בעצמו הטבע דוחתו מעליו לבלתי התמיד בו. ובזה נתבארו השלשה חלופים שאמרנו אחד לאחד. אמנם שלשתן יחד זכרם האלהים בעצמו בלשון שאלה ובקשה שיהיו ישראל רוצים וחפצים בעבודתו לשמה עד שלא יפלו בה אלו השלשה חסרונות ולא אחד מהם עד שאמר (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. כי לפי שהגיעו במעמד ההוא הנפלא אל זה השיעור מהשלמות עד שירצו בטוב עצמו ומבלי שום אמצעיות כי על זה אמרו חז"ל (מדרש חזית שיר א') בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע תלמוד תורה בלבם וכו'. וכן כששמעו לא יהי' לך נעקר יצר הרע מלבם וכו' (שם) כמו שנתבאר זה יפה בפרשת וישב יעקב שער כ"ח עיין בה כי הוא נאות מאד למה שעמדנו עליו, לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לומר שיכוונו ליראת עצמו יתברך בעצם וראשונה לא אל יראת העונשים. וכמ"ש החכם כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלדים אשר יראו מלפניו (קהלת ח׳:י״ב) מכלל שיש יראי אלדים שאינם יראים מלפניו והם היראים מהעונשים בעצם וממנו יתברך במקרה והם אשר ראוי שיקראו יראים לעצמם. והוא הדבר אשר קטרג השטן על איוב באומרו החנם ירא איוב אלדים וגו' הלא אתה שכת בעדו וגו' (איוב א׳:ט׳-י׳). כלומר הוא אינו ירא אלדים באמת כמו שתאות אותו כי יש לו הרבה קניינים שהוא ירא עליהם שמא יגרום העון באחד בהם ולזה הוא נשמר בעצם וראשונה. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו עד אשר לא ישאר לו דבר שיירא שיענש בו ותראה אם לא על פניך יברכך ולזה הודה לאמר הנה כל אשר לו בידך וגו'. ובאתר היה משולל מכל קניניו ולא נתן תפלה לאלדים אמר (שם ב') ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם והכוונה שלא נתחדש בו שום דבר רע בהשחתתו ונתבאר כי היה ירא אלהים באמת והוא הטעם עצמו שאמר המלאך לאברהם אבינו (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלדים אתה ולא חשכת וגו'. כי במה יפגעך בדבר או בחרב שיהי' לך קשה מהריגת בנך יחידך אשר אהבת. אבל נרא' שאתה ירא אלדים בעצם וראשונה כמ"ש בכאן (דברים שם) ליראה אותי ממש לא זולת: ועל הענין השני אמר ולשמור מצותי כי הם המצות הבאות על חיוב המעשים התוריים שהם הנעשים לאהבת המצוה לא ליראת העונש כמו שהוא בחלק האזהרות כמו שאמרנו למעלה יהיה למה שיחפצו בעבוד' מצד עצמה וישתדלו בשלמותה כנזכר: ועל הענין השלישי אמר כל הימים כי אם היה לבבם זה להם בבחינת העבודה ישישו וישמחו בה ולא יסורו ממנו לעולם: ועתה ראה כי ג' עניינים האלה זכרם האל ית' במעשה עמלק אשר היינו בביאורו כששם זכרונו לפני בני ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. יאמר שהמעש' ההוא היה להם בעצם וראשונה לא במקרה ובבחינת דבר אחר כחו שיקרה לפעמים המלכים עורכים לקראת זולתם לא מחמת שנאה שהיתה להם עמם אלא לקנות להם שם תפארת או לקנות עושר ונכסים לרוב כי אז תהיה המלחמה עם הזולת ההוא במקרה והכבוד או העושר הנרצה להם בעצם ושלזה לא נפל במעשהו זה כפי כחו שום חסרון מהשלשה הנזכרים. והנה על כוונת המעשה בעצמו אמר אשר עשה לך עמלק כי לך מצד עצמך היתה אז כוונתו ואליך תשוקתו לא לכבוד ולא לעושר כי מבואר היה שלא יגיע לו דבר מזה כיון שבא עליהם בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים אשר לא היה אז שבח ומעלה בנצחונ' ולא תועלת בשללם לפי המפורסם להם. אמנם אל שלימות המלאכה כפי כחו אמר אשר קרך בדרך כי היא באמת היתה עצה נכונה לבלע ולהשחית בבואו עליהם בדרך פתע פתאום בלי קדימת ידיעה עצה וגבורה וזה עדות ברורה כי רוצה הוא בהשחתתם. אמנם על התמדתם בפועל ולהורות שלא היה דבר עוצב בו אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי לא פגע אותם בנפול בהם בתחלה אך כתרם והרדיפם עד שזנב אחריהם כל הנחשלים מהם כי היו ששים במפלתם ומתמידים פעולתם זאת כל אשר יכולו. ואחר כך נתן הסבה האמיתית אשר בעבורה קבלו הנזק ההוא ואמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים וזה כי היה לך הנצחון ראוי אם מגבורתך ועוצם כחך ואם מפאת ההשגח' האלהית. ואם מצד עצמך אתה היית אז עיף ויגע ובלתי מלומד למלחמ' כלל ולא היה בואו עליך אלא כבוא על מחנה נשים וטף. וע"ד שאמר (ישעיהו י״ט:ט״ז) והיה מצרים כנשים (שם ג') ונשים משלו בו. והוא מה שאמר שמואל לאגג כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך (ש"א ט"ז) כי הזכיר לו עון אבותיו זה אשר הוא מת עליו אשר בא עמלק להלחם עם עם עיף ויגע ויזנב בם כל הנחשלים אחריהם ושלזה תשכל מנשים אמו והוא מה שנאמר וישסף שמואל את אגג כי מת על ידי איש נביא עוטה מעיל אשר דרך נשים לו לרחם ולחמול ולא לשכל. והנה על ענין ההשגח' האלהית אמר (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים בהמשך אל מלת ואתה שזכר כי הנה אלהיך ההולך לפניך (לא) הי' בעוזרך לפי שלא היית ירא אלהים על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כמו שנתבאר בסוף החלק הקודם. לכן בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי השונא והאויב העצמי על זה האופן אין לסלוק נזקו שום תקנה ופשרה אחרת זולת ביעורו מן העולם והנה היה גם זה משפט נאות למה שאמרה תורה על עמון ומואב קרובינו (שם כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ק"ו ממלכי צדק שהוציא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח). ולכן זה הצר שהיה קרוב מהם ולא די שלא קדמום בלחם ומים אבל שקדמום בדרך בחרב ובמלחמה וביד חזקה ראוי שימחה זכרונו מן העולם ע"י אותם שהיו שונאי נפשו, ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א ט״ו:ב׳). אשר בזה כלל כל הדברים האלה בעצמם ועל פיהם אמר לו לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה וגו'. באומרו והכית את עמלק כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו לא שיעשה דבר שיראה שהוא העקר בפועל ההוא וההשמד אותו במקרה כמו שיהיה בחמדת השלל והבז כי לא לכבוד אליו יתעלה אלא שידעו הכל שמלחמ' לה' בעמלק בעצם וראשונ'. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר כי אע"פי שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז הנה תמצא לשם נזכר שלשה פעמים (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם כי ראו שהיו צריכין להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה כמו שהמן עשה מעשה אביו במה שזמם לעשות. ועל שלמות המלאכה ההיא אמר (שמואל שם) והחרמתם את כל אשר לו ולא תכוין אל כוונה אחרת שתגמר בזולת ההשמד הזה: ועל הענין הג' אמר (שם) ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שם מגמל ועד חמור לומר שלא יעצרהו דבר עוצב בו להסתלק מהמעשה ההוא לשום חמלה עד כלותם לבלתי השאיר להם נשמה כלל: והם הג' עניינים עצמם שחטא בהם עמלק כפי כחו. אמנם שאול חטא בשלשתם וזה כי הנה הוא לא די שלא נתעורר על המלחמה ההיא מצד עצמו ומפאת המצוה הזאת הכתובה בתורה אשר היא צווחת לפניו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' עד מחה תמחה וגו' ואז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ לבנות בית הבחירה ולהמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק והנה היתה מצוה ראשונה וחביבה על המלך הראשון אלא שאף כי אמר לו הנביא על זה השיעור מהחומרה והפרטיות הנה הוא לא נתעורר אליה לעשותה מלב ומנפש בבחינת עצם השונא ההיא הקדומה אבל בא אליה כבוא אל שאר מלחמות הרשות הנעשות בעבור הכבוד או השלל וכדומה עד שהיתה לו המלחמה בעמלק במקרה הגמור והדרישה אל הכבוד או העושר בעצם וראשונה והוא עצמו החסרון האחד אשר מצד מהות הפעולה. ומזה נתחייב אליו החסרון השני והוא כי אפילו מה שעשה עשה גרוע וחסר לפי שהוא לא עשה רק מה שישלים בו הענין המכוון ממנו לתכלית לא המעשה ההוא אשר הוא עושה ולזה עם שצווה להחרימם לגמרי הנה הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשני' ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו כי כל זה מה שיאות לפי תכליתו המכוון לו עם שהוא בלתי נאות אל הפועל עצמו אשר צווה עליו והוא עצם החסרון השני כמו שאמרנו ראשונה ועל שני החסרונות האלה הוכיח אותו על פניו באומרו הלא אם קטון אתה בעיניך וגו' וישלחך י"י בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א ט״ו:י״ח) כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם וראשונה אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ואם בהשחתת המעשה אמר ותעש הרע בעיני ה'. והנה הוא נתקשה בחטאו כמעט להכחיש דבר הנביא כמ"ש שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני י"י ואביא את אגג מלך עמלק חי ואת עמלק החרמתי ומסתמא לא ירצה האל יותר מזה כי זהו תכלית הנצחון וכ"ש שלקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל כי זה המנהג בכמו אלו העניינים. והנה באמת טעה בזה במה שכתב הרב המורה פרק מ' חלק ב' בשאמר ומהם שיהיה להם כח לחייב לעשות את דברי הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והוא המלך הלוקח ?הנמוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח בתורת הנביא אם כלה ואם מקצתה. ויהיה לקיחתו הקצת והניחו הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיחשוב שאלו העניינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו על צד הקנאה וכו'. ואם שהוא ז"ל כבר פרסם שם אנשים שנפלו בחטא ההוא מ"מ נראה ששאול חטא בשני העניינים אם בלקחו מדברי שמואל אותו הקצת אשר ייטב לו ואם בבקשו טעמים להצדיק אשר עשה כאלו היה נביא כמוהו. ובדרש (יומא כ"ב:) ויירב בנחל על עסקי הנחל ומה על נפש אחד אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל על כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ועוד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה. הנה שהיה מוותר בדברי הנביא בסמכו על דמיונו במה שחשב שהוא ראוי לעשות כנוהג שבעולם מדרך המוסר או שחשב שג"כ היה דבר השם בלבו. וזה טעות גדולה בכמו אלה ענינים כי הנה המלך הדבר המיוחד לו מצד שהוא מלך לסמוך על דברי התורה תמיד כמ"ש (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים וגו'. הנה שביאר שהעקר אשר בו תלוי המשך מלכותו וקיומו הוא שמירת התורה מבלי נטות ימין ושמאל. וגם בעניינים הבאים להוראת שעה אמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגו'. אמנם שאול לא שמע את קול התורה במצוה הזאת גם לא אל דברי הנביא וטעה בעיוניו או בדמיוניו שהטוב והישר הוא לעשות על הדרך שעשה ועל האופן ההוא היה שומע בקול ה' במה שנצח המלחמה בתפישת המלך והביא מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' ולזה השיב לו הנביא (שמואל שם) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול י"י הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ירצה איך עלה על דעתך לבטל השמיעה בקול ה' בעבור הזבחים החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקולו הנה באמת השמוע לבד הוא הטוב המבוקש מהזבח. וההקשבה הוא הנרצה מחלב האילים לא הקרבנות מצד עצמן. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני ויהיה מ"ם. מזבח ומחלב כמ"ם מהשלל (שמואל שם) והוא פי' נכון: וכשהוכיחו על שני העניינים מהחסרונות על זה האופן שכתבנו. הנה הוכיחו ג"כ על הענין השלישי מהיותו בלתי עומד קיים על מצותו וסוגו אחור ממנה ואמר (שם) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וגו'. אמר הנה על מצות הש"י שצוך לעשות בכל פרטיה לא עמדת ומיד שהתחלת בה הוסג אחור ימינך. ועל מה שאתה בו בחטאת קסם הנך עומד במרייך ועל און ותרפים אתה עומד בהפצר ואינך חוזר בך אלא שאתה אומר ששמעת בקול י"י ועשית חפצו בעמלק יען שלא היתה כזאת העמידה עמך בדבר י"י אבל מאסת אותו ונעזבת ממנו מהר גם הוא מאסך ממלך. והנה אז אמר (שם) חטאתי כי עברתי את פי י"י ואת דבריך והנה בזה גלה חטאתו בשפתיו שיראה בבירור שהוא חושב שדבר השם ודברי הנביא מתחלפים ושהוא כבר שמע בקול י"י אלא שלא שמע אל דברי הנביא אלא שמ"מ היה מודה שהוא עבר על דברי שניהם לרווחא דמילתא ולזה השיב לו בקושי ואמר (שם) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר י"י וימאסך ממלך כי עדיין הוא עומד במרדו ולא חזר עמו עד שקרע את כנף מעילו ויאמר קרע י"י את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר הטוב ממך בבחינת מציאות אלו השלשה ענינים בשלמות פעולותיו:
וכן נראה ג"כ באנשים החטאים בנפשותם השבים אל ה' רק כאשר תבואם צרה ומצוקה, כי מדי תעבור הרעה ישובו עוד לכסלה ככלב שב אל קיאו, יען כי תשובתם לא היתה אמיתית להשיג התכלית הנרצה שהיא קרבתם אל האלקים, כ"א רק להשיג התכלית הצדדית, כי יעבור הזעם וישוב חרון אף ה' מעליהם כמש"א המליץ בצחות המ"ם שנפש חוטא כזה דומה לנערה מנאפת. אשר בהיותה מבכירה וחבלי יולדה יבואו לה, עד כי נהפבו עליה ציריה, אז מקללת את הנואף אשר בהזדוגו אליה סבב לה כל הצרה הזאת, אך למחרת היום ההוא מדי יעברו ציריה. מתנחמת על העמל והתלאה אשר מצאתה, והיא מנשקת ומחבקת שנית את מאהביה, וכן הדבר ג"כ בפעולת האדם הרעות, ד"מ בנפול אויב על עם בוטח להלחם עמו, למען יכנע תחת ידו, או לשלול שללו, שהיא רק תכלית צדדית, הלא מדי ישיג זה ויכניע הגבורים והעריצים בעם, אשר יוכלו לעמוד נגדו תחוס עינו על החלשים כנשים וטף וזקנים, אשר אין לו לירא מפניהם, אפס עמלק אשר תכלית שנאה שנא את ישראל, ולא למען השיג כבוד ותהלה במלחמתו עמהם, גם לא לשלול שללם, היתה מגמתו כ"א להשמיד בלבבו כל זרע ישראל, ע"כ עשה פעולתו זאת באופן היותר, כי חשב תחבולות לנפול עליהם בדרך לפתע פתאום למען יוכל להכחיד את כולם, גם לא הסתפק אח"כ בהריגת וכבוש הגבורים בעם כי אם גם את הנחשלים זנב אשר כ"ז מורה כי תכלית מלחמתו הית' רק המלחמ' בעצמ', ר"ל להכרית כל זרע ישראל מהיות עוד גוי בארץ, ובתחיל' גברה באמת ידו עליהם, יען כי בעזוז אפו נלחם עמם, ולהם הית' חסרה עוד סבת נצחון האויב בדרך טבעי, כי לא היו מלומדי מלחמ'. כ"א עיפים ויגעים במדבר, גם לא היו ראוים עוד לנצחון נסיי עפ"י השגחת הי"ת, אחרי שלא היו עוד יראי אלקים ועושי הטוב, עד שלולא תפלת מרע"ה ורחמי הי"ת אשר נכמרו עליהם, כמעט היו לו למשיס' חלילה, ע"כ נצטוה ישראל לשנוא גם הם עם זו המבקש נפשם לספותה, שנאה עולמית, ולהלחם עמו תמיד לא למען לשלול שללו, כ"א למען הכרית זרע אויב ומתנקם כזה, ועכ"ז רומזים דברי הכ' "זכור את אשר עשה לך עמלק" ר"ל שעשה מלחמ' רק בעבור שנאת עצמותך לא בעבור חפצו לקנות כבוד או לשלול רכושך "אשר (ע"כ) קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" ע"כ "והי' בהניח ד' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק" והנה שאול אשר נשלח במלאכות ה' תחילה למלאות המצוה הזאת החטיא הכונה, כי חמל על אגג, ויעט אל השלל, והרא' בשתי אלה, כי נלחם מלחמתו זאת, לא למען השיג תכלית עצמות' לעשות רצון הי"ת להכרית מרעים כאלה, לבל יוסיפו עוד לערוץ מן הארץ, כי אם למען השיג תכלית צדדית שהיא לשלול שלל, וע"כ הוסרה מלכותו ממנו, ותנתן לדוד אשר כבר בנעוריו, בהכותו את גלית הפלשתי, הראה לכל, כי לא לבקשת הכבוד או קניני עושר והון, חרף נפשו למות להלחם עם אמיץ לב בגבורים כגלית הפלשתי הזה, כ"א למען עשות בזה רצון הי"ת בהסירו חרפה מעל מערכות אלקים חיים, כי רק לאיש כמוהו תאות המלוכ' על עם ה'. גם בימי מרדכי ואסתר בעמוד המן מזרע עמלק על ישראל ובקש להשמידם ולאבדם, בלתי ספק היו גם שאר הצוררים אשר נלוו אליו, אשר בקשו להרוג היהודים בכל מדינות מלכות אחשורוש, מבני עמו ומשפחתו, ר"ל מזרע עמלק, ע"כ כאשר נתן המלך הרשות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם נגד אויביהם הצרים אותם, ושללם לבוז, לא רצו לשלוח ידם בבזה, כמו שספר הכ' במגילת אסתר, למען הראות בזה לעין כל, כי הרחיקו כל רעיון השגת שום תכלית צדדית כלקיחת השלל, ממלחמת מצוה זאת.
הנה מכל זה נראה, כי התשוע' הנעשית ע"י אמצעות בני אדם, היתה לפעמים בלתי שלימ', בעבור שנעשתה מעושיה בעבור תכלית צדדית, כמו שראינו בשאול במלחמתו את עמלק, וע"ז העיר המדרש שהחל בו הרב באמרו "לשעבר" וכו' ר"ל בהיותכם עוד חסרי השלמות "הייתם נושעים על ידי אדם", ר"ל שבחר הי"ת בבני אדם שיהיו אמצעים לתשועתכם, אשר הית' בעבור זאת ג"כ בלתי שלמה כראוי, "אבל לעתיד" כאשר תהיו יותר שלמים תהיו ג"כ נושעים ע"י בלי אמצעי עד שתהי' הגאול' שלמה ואמיתית, ותכירו על ידה כבודי ואמיתתי, ולא תשובו עוד לכסלה, לסבב לכם בזה עוד גלות אחרת כ"א שובע שמחות תהי' לכם כי תשבעו בימיני נעימות נצח. אשר יעשה אותו האדם ברצותו בו מצד עצמו. הנה הוא יתחלף מאותו אשר יעשהו בעבור זולתו בשלשה ענינים: אם בעקר מהותו. ואם בענין שלמותו. ואם בזמן המשכו. וזה שהדבר הנדרש מצד עצמו הוא הדבר אשר יעשה אותו העושה על דרך האמת. אמנם כשיעשהו לצורך זולתו הנה באמת אף על פי שיתעסק בו לא יקרא הפועל ההוא על שמו כי לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אחז"ל (מגילה ל"א:) בנין נערים סתירה סתירת זקנים בנין כי הוא מבואר שאם הבנין היה תכליתו לסתור (בנין) ההוא יקרא סתיר' לא בנין וכן בהפך כשהסתירה תכלית' לבנות (סתירה) ההיא תקרא בנין. וזה הענין עצמו כתב החכם פרק ג' מאמר ח' במדות אם אחד ינאף בעבור ריוח ואחד בעבור חמדה ויתן מכספו זה יראה שהוא נואף יותר מנבל והאחר הוא נבל לא נואף כי גלוי הוא כי עשה להרויח. ביאר בבירור כי אע"פי שחומר המעשה הוא הניאוף אם הכוונה בו אל חמדת הממון הנה הוא נבל בעצם לא נואף רק במקרה. והוא הדבר אשר אמר יחזקאל הנביא בפירוש באומרו ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט״ז:ל״ד-ל״ה). יאמר שהנשים אשר תזנינה לקחת אתנן הנה הן נבלות בעצם וזונות במקרה ואין ראוי להחליט עליהם שם כי אם מהנבלות ולזה קראם נשים לא זונות וכו'. אמנם כשלא תקח כלום וכל שכן אם היא חוזרת אתנן לזונים הנה היא באמת זונה בעצם וראוי להחליט לה שם מהזנות שהוא תכליתה כמו שאמר לכן זונה שמעי דבר ה'. ומזה תראה שתורתנו הקדושה אע"פי שלא ענשה בן סורר ומורה עד שיגנוב ויאכל טרטימר בשר וכו' (סנהדרין ע'.) עם כל זה לא תארה אותו בגנב רק בזולל וסובא (דברים כ"א) לפי שכוונתו אל הגניבה אינה אלא על הזוללות וכמו שאמר שלמה בחכמתו לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם וגו' (משלי ו׳:ל׳-ל״א). ירצה לא יבוזו לגנב לחרף אותו לומר כי יגנוב באשר תהיה זאת הגניבה למלא נפשו כי ירעב כי זה יקרא רעבתן לא גנב והראיה כי אם ימצא אותו המזון שגנב במחיר ישלם להם שבעתים מכדי מחירם ואף כי יתן את כל הון ביתו. וכן הוא באמת בכל הדברים שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה. אבל הדבר התכליתיי שהוא נרצה לעצמו הוא אשר יקרא מעשה באמת ואשר יקראו על שמו יתר המעשים. ועל כן אמרו השלמים (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי לפיכך יקראו כל המעשים אלהיים. וזה היתה כוונת השלם ר"מ באומרו (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי כל מעשיו יקראו על שמה כמו שיבא ביאורו בשער ע"ב ב"ה. וגם בהקדמת השערים כתבנו תועלות הכוונה לשמים כי היא המדברת אותנו במעשה הזה עד הנה ועליה אנו נשעני' יגיענו אל טוב תכלית'. מ"מ זהו הענין האחד אשר מצד עקר מהותו. אמנם הענין השני אשר מענין שלמותו הנה הוא מבואר ג"כ מטבע עניינו וזה כי אחר שהדבר ההוא אשר הוא עושה אינו חפץ בו מצד עצמו הנה הוא לא יקפיד להשתדל על העניני' אשר יצטרכו אל שלמות הדבר ההוא רק למה שיאות ממנו לצורך הדבר ההוא התכליתי אשר נעשה בשבילו. המשל שאם תצטרך לעץ אחד להעמי' עליו הגג לצורך שעה הנה אתה תכוין אל חזקו ומדתו ולא תקפיד על טוב תמונתו רבועו או עגולו. וזה הענין הוא מבואר נגלה בעובדים את השם מיראה או לזולתו מהנעבדי' כי הנה מפני שהם אינם מכונים בעבודתם רק הצלת עצמם מהעונשים אשר שם המצוה עליהם הנה הם לא יזהרו בעבודתם רק בשמירתם מחטוא באחת מהנה אשר בא עליה ייעוד העונש כמו שהוא הענין בכל מצות לא תעשה שבתורה. אמנם למצות אשר הם לשלמות העבודה ולהפקת רצון המצוה לא יחושו אליהם והם כל מצות עשה שבתורה וכמו שאמר (סוכה נ"א.) אנשי מעשה. הנה שלא נשלמה המלאכה ההיא בידם והיתה העבודה ההיא עבוד' פחותה וחסרה: וזהו שכוונו חז"ל באומרם (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו מירא שמים שנא' יגיע כפיך וגו'. שיש לשום לב על כוונתם כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים. ואם הנהנה מיגיעו הוא ג"כ ירא שמים פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו דלפום צערא אגרא. אמנם יראה שכוונו באומרם נהנה מיגיעו אל העובד מאהבה שלא לבד יכוון להנצל מהעונשים אבל לעשות מעשים יסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות כמו שביארנו בשער הקודם שהוא המזון המיוחד לשלמים אשר נאמר עליהם (ישעיהו ג׳:י׳) כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים אשר אינו מכוין רק להיות בטוב בזה העולם מבלי עונשין ויסורין ומאומ' לא ישא בעמלו לעולם ההוא הקיים. ולומדין אותו יפה מהכתוב האומר יגיע כפיך וגו' כשנתבונן אליו על זה הענין עצמו אמר (תהילים קכ״ח:א׳-ב׳) אשרי כל ירא י"י ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל וגו' ירצה העובד מיראה עם שאינה עבודה שלמה לקבל עליה שכר לעולם הבא מ"מ אשרהו שהוא הולך בדרכי השם כלו' כי בדרך חטאים לא עמד שיעשה עליהם בחבורות פצע מהמיתה או האלמנות או השכול וזולתם אמנם יגיע כפיך כי תאכל במה שתטרח מע"ש לאכול בשבת ההוא הגדול והקדוש מפרי מעלליך כמו שאמרנו. אשריך כמו הירא שמים שגם אתה ניצול מהעונשים ומכל פורעניות כמוהו וטוב לך יותר ממנו והוא המזון הצפון לך לספוק נפשך וקיומה בעולמה והוא מה שאמרו בפירוש באומרם (ברכות שם) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא כי אושר הירא על האופן שאמרנו הוא בעולם הזה והמיוחד אל האוהב הוא צפון לעולם הבא. והנה הוא ביאר שני מיני השכר בפירוש באומרו (תהלים שם) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י כי הירא הוא מכוין לשלא תמות אשתו ועל כן הוא נזהר בנדרים כמו שאמרו (שבת ל"ב:) שבעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך וכן גם כן אמר (שם וצ"ע) בעון שבועת שוא בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם והרי הוא נשמר מאלו הפגעים אשר בהם יבורך גבר ירא י"י והוא פי' מאמר אשריך אמנם פירש ע"י מה שאמר וטוב לך הוא מה שאמר בסמוך יברכך י"י מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך כי הם ודאי ברכות שמים מעל מתייחסות אל הנפש בשכר הרוחני לעולם שכלו טוב וכלו ארוך: הנה שזה הענין מההבדל בשלמות המעשים הנעשים בין שני מיני המעשה שזכרנו הוא מבואר מאד. אמנם הענין השלישי אשר מצד ההתמדה הוא מבואר ג"כ לפי שהפועל הדבר אשר אינו נרצה עליו בעצם וראשונה הנה הוא הכרחי על המעשה בלי ספק יהי' ההכרח מעט או הרבה וכל פועל בהכרח הוא פועל בעצב וטבע האדם לברוח מהעצב ולזה כשיסולק ההכרח ההוא או יחלש כחו מיד יעזב ממנו וינוח באשר ייטב לו. וכך היא מדתם של האנשים החטאים בנפשותם כי כאשר היו מוכרחים מן היסורין ללכת בדרך ישרה זמן מה. הנה לרוב צערם ועצבם אשר ימצא להם בדרך ההוא מיד כשסר מעליהם שבט הנוגש היו חוזרים לסורם ולא יוכלו להתמיד טובם. הוא מ"ש הנביא על קצתם צרור עין אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו (הושע י״ג:י״ב-י״ג) ירצה כי החטא צרור וקשור עמו ובלתי נפרד מאהבתו ואם נפרד קצת זמן אינו רק שהיא צפונה עמו בעוד שחבלי יולדה יבאו לו מחמת המציק וע"ד שאמר המליץ בצחות המ"ם חלק ו' מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מחבליה מקללת מאבני' משכבי מזדוג מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת ופירש הדבר ואמר (הושע שם) והוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים כלומר בהסתלק מהם חבלי יולדה שזכר מיד הם חושבים שאני מתרצה להם ומיד שאול אפדם וממות אגאלם ולא ישיגם עוד מות ומשכלת והעולה על רוחם היו לא יהיה כי אהי דברך מות קטבך שאול כי בדברך אשר היית אומר להם משמי ולא שמעו אהי להם מות וקטבך שאול. נוחם יסתר מעיני ירצה הדבר שהם מתנחמים בו או שמוצאים נחת רוח ממנו הוא נסתר מעיני כי אינני רואה להם שום שלום ובטחה וכל זה מצד הטבע הפחות שבהם שמתעצבים ביושר והטוב ואינם יכולים להתמיד בו בהפך הטובים והישרים השומרים אל המעשים הטובים והבט אל עמל לא יוכלו. ומ"מ נתבאר מה שאמרנו שהדבר שלא נרצה לעושה בעצמו הטבע דוחתו מעליו לבלתי התמיד בו. ובזה נתבארו השלשה חלופים שאמרנו אחד לאחד. אמנם שלשתן יחד זכרם האלהים בעצמו בלשון שאלה ובקשה שיהיו ישראל רוצים וחפצים בעבודתו לשמה עד שלא יפלו בה אלו השלשה חסרונות ולא אחד מהם עד שאמר (דברים ה') מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. כי לפי שהגיעו במעמד ההוא הנפלא אל זה השיעור מהשלמות עד שירצו בטוב עצמו ומבלי שום אמצעיות כי על זה אמרו חז"ל (מדרש חזית שיר א') בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני נתקע תלמוד תורה בלבם וכו'. וכן כששמעו לא יהי' לך נעקר יצר הרע מלבם וכו' (שם) כמו שנתבאר זה יפה בפרשת וישב יעקב שער כ"ח עיין בה כי הוא נאות מאד למה שעמדנו עליו, לזה אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לומר שיכוונו ליראת עצמו יתברך בעצם וראשונה לא אל יראת העונשים. וכמ"ש החכם כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלדים אשר יראו מלפניו (קהלת ח׳:י״ב) מכלל שיש יראי אלדים שאינם יראים מלפניו והם היראים מהעונשים בעצם וממנו יתברך במקרה והם אשר ראוי שיקראו יראים לעצמם. והוא הדבר אשר קטרג השטן על איוב באומרו החנם ירא איוב אלדים וגו' הלא אתה שכת בעדו וגו' (איוב א׳:ט׳-י׳). כלומר הוא אינו ירא אלדים באמת כמו שתאות אותו כי יש לו הרבה קניינים שהוא ירא עליהם שמא יגרום העון באחד בהם ולזה הוא נשמר בעצם וראשונה. ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו עד אשר לא ישאר לו דבר שיירא שיענש בו ותראה אם לא על פניך יברכך ולזה הודה לאמר הנה כל אשר לו בידך וגו'. ובאתר היה משולל מכל קניניו ולא נתן תפלה לאלדים אמר (שם ב') ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם והכוונה שלא נתחדש בו שום דבר רע בהשחתתו ונתבאר כי היה ירא אלהים באמת והוא הטעם עצמו שאמר המלאך לאברהם אבינו (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלדים אתה ולא חשכת וגו'. כי במה יפגעך בדבר או בחרב שיהי' לך קשה מהריגת בנך יחידך אשר אהבת. אבל נרא' שאתה ירא אלדים בעצם וראשונה כמ"ש בכאן (דברים שם) ליראה אותי ממש לא זולת: ועל הענין השני אמר ולשמור מצותי כי הם המצות הבאות על חיוב המעשים התוריים שהם הנעשים לאהבת המצוה לא ליראת העונש כמו שהוא בחלק האזהרות כמו שאמרנו למעלה יהיה למה שיחפצו בעבוד' מצד עצמה וישתדלו בשלמותה כנזכר: ועל הענין השלישי אמר כל הימים כי אם היה לבבם זה להם בבחינת העבודה ישישו וישמחו בה ולא יסורו ממנו לעולם: ועתה ראה כי ג' עניינים האלה זכרם האל ית' במעשה עמלק אשר היינו בביאורו כששם זכרונו לפני בני ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. יאמר שהמעש' ההוא היה להם בעצם וראשונה לא במקרה ובבחינת דבר אחר כחו שיקרה לפעמים המלכים עורכים לקראת זולתם לא מחמת שנאה שהיתה להם עמם אלא לקנות להם שם תפארת או לקנות עושר ונכסים לרוב כי אז תהיה המלחמה עם הזולת ההוא במקרה והכבוד או העושר הנרצה להם בעצם ושלזה לא נפל במעשהו זה כפי כחו שום חסרון מהשלשה הנזכרים. והנה על כוונת המעשה בעצמו אמר אשר עשה לך עמלק כי לך מצד עצמך היתה אז כוונתו ואליך תשוקתו לא לכבוד ולא לעושר כי מבואר היה שלא יגיע לו דבר מזה כיון שבא עליהם בדרך בצאתם ממצרים מבית עבדים אשר לא היה אז שבח ומעלה בנצחונ' ולא תועלת בשללם לפי המפורסם להם. אמנם אל שלימות המלאכה כפי כחו אמר אשר קרך בדרך כי היא באמת היתה עצה נכונה לבלע ולהשחית בבואו עליהם בדרך פתע פתאום בלי קדימת ידיעה עצה וגבורה וזה עדות ברורה כי רוצה הוא בהשחתתם. אמנם על התמדתם בפועל ולהורות שלא היה דבר עוצב בו אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי לא פגע אותם בנפול בהם בתחלה אך כתרם והרדיפם עד שזנב אחריהם כל הנחשלים מהם כי היו ששים במפלתם ומתמידים פעולתם זאת כל אשר יכולו. ואחר כך נתן הסבה האמיתית אשר בעבורה קבלו הנזק ההוא ואמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים וזה כי היה לך הנצחון ראוי אם מגבורתך ועוצם כחך ואם מפאת ההשגח' האלהית. ואם מצד עצמך אתה היית אז עיף ויגע ובלתי מלומד למלחמ' כלל ולא היה בואו עליך אלא כבוא על מחנה נשים וטף. וע"ד שאמר (ישעיהו י״ט:ט״ז) והיה מצרים כנשים (שם ג') ונשים משלו בו. והוא מה שאמר שמואל לאגג כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך (ש"א ט"ז) כי הזכיר לו עון אבותיו זה אשר הוא מת עליו אשר בא עמלק להלחם עם עם עיף ויגע ויזנב בם כל הנחשלים אחריהם ושלזה תשכל מנשים אמו והוא מה שנאמר וישסף שמואל את אגג כי מת על ידי איש נביא עוטה מעיל אשר דרך נשים לו לרחם ולחמול ולא לשכל. והנה על ענין ההשגח' האלהית אמר (דברים כ״ה:י״ח) ולא ירא אלהים בהמשך אל מלת ואתה שזכר כי הנה אלהיך ההולך לפניך (לא) הי' בעוזרך לפי שלא היית ירא אלהים על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין כמו שנתבאר בסוף החלק הקודם. לכן בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי השונא והאויב העצמי על זה האופן אין לסלוק נזקו שום תקנה ופשרה אחרת זולת ביעורו מן העולם והנה היה גם זה משפט נאות למה שאמרה תורה על עמון ומואב קרובינו (שם כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ק"ו ממלכי צדק שהוציא לחם ויין (בראשית י״ד:י״ח). ולכן זה הצר שהיה קרוב מהם ולא די שלא קדמום בלחם ומים אבל שקדמום בדרך בחרב ובמלחמה וביד חזקה ראוי שימחה זכרונו מן העולם ע"י אותם שהיו שונאי נפשו, ולזה היה דבר ה' אל שאול בבוא עת פקודת המלחמה הזאת פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמואל א ט״ו:ב׳). אשר בזה כלל כל הדברים האלה בעצמם ועל פיהם אמר לו לך והכית את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש ועד אשה וגו'. באומרו והכית את עמלק כיון שיכוון אליו המלחמה מצד שנאתו בעצמו לא שיעשה דבר שיראה שהוא העקר בפועל ההוא וההשמד אותו במקרה כמו שיהיה בחמדת השלל והבז כי לא לכבוד אליו יתעלה אלא שידעו הכל שמלחמ' לה' בעמלק בעצם וראשונ'. ומזה היו נזהרים זקני ישראל וחכמיהם בימי מרדכי ואסתר כי אע"פי שנתן רשות להשמידם ושללם לבוז הנה תמצא לשם נזכר שלשה פעמים (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם כי ראו שהיו צריכין להראות כי מלחמה לה' בעמלק ובזרעו בעצם וראשונה כמו שהמן עשה מעשה אביו במה שזמם לעשות. ועל שלמות המלאכה ההיא אמר (שמואל שם) והחרמתם את כל אשר לו ולא תכוין אל כוונה אחרת שתגמר בזולת ההשמד הזה: ועל הענין הג' אמר (שם) ולא תחמול עליו והמת מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שם מגמל ועד חמור לומר שלא יעצרהו דבר עוצב בו להסתלק מהמעשה ההוא לשום חמלה עד כלותם לבלתי השאיר להם נשמה כלל: והם הג' עניינים עצמם שחטא בהם עמלק כפי כחו. אמנם שאול חטא בשלשתם וזה כי הנה הוא לא די שלא נתעורר על המלחמה ההיא מצד עצמו ומפאת המצוה הזאת הכתובה בתורה אשר היא צווחת לפניו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' עד מחה תמחה וגו' ואז"ל (סנהדרין כ':) שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ לבנות בית הבחירה ולהמליך עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק והנה היתה מצוה ראשונה וחביבה על המלך הראשון אלא שאף כי אמר לו הנביא על זה השיעור מהחומרה והפרטיות הנה הוא לא נתעורר אליה לעשותה מלב ומנפש בבחינת עצם השונא ההיא הקדומה אבל בא אליה כבוא אל שאר מלחמות הרשות הנעשות בעבור הכבוד או השלל וכדומה עד שהיתה לו המלחמה בעמלק במקרה הגמור והדרישה אל הכבוד או העושר בעצם וראשונה והוא עצמו החסרון האחד אשר מצד מהות הפעולה. ומזה נתחייב אליו החסרון השני והוא כי אפילו מה שעשה עשה גרוע וחסר לפי שהוא לא עשה רק מה שישלים בו הענין המכוון ממנו לתכלית לא המעשה ההוא אשר הוא עושה ולזה עם שצווה להחרימם לגמרי הנה הוא חמל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשני' ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו כי כל זה מה שיאות לפי תכליתו המכוון לו עם שהוא בלתי נאות אל הפועל עצמו אשר צווה עליו והוא עצם החסרון השני כמו שאמרנו ראשונה ועל שני החסרונות האלה הוכיח אותו על פניו באומרו הלא אם קטון אתה בעיניך וגו' וישלחך י"י בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק ונלחמת בו (שמואל א ט״ו:י״ח) כלומר מצד עצמו ושנאתו ועל שלמות המעשה אמר עד כלותם אותם ולמה טעית בשניהם כי אתה לא כוונת אל המלחמה מצד עצמה אבל לחמדת הממון ותעט אל השלל כי אליו היתה כונתך בעצם וראשונה אשר לא צוה ולא עלתה על לבו ואם בהשחתת המעשה אמר ותעש הרע בעיני ה'. והנה הוא נתקשה בחטאו כמעט להכחיש דבר הנביא כמ"ש שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני י"י ואביא את אגג מלך עמלק חי ואת עמלק החרמתי ומסתמא לא ירצה האל יותר מזה כי זהו תכלית הנצחון וכ"ש שלקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לה' אלהיך בגלגל כי זה המנהג בכמו אלו העניינים. והנה באמת טעה בזה במה שכתב הרב המורה פרק מ' חלק ב' בשאמר ומהם שיהיה להם כח לחייב לעשות את דברי הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והוא המלך הלוקח ?הנמוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח בתורת הנביא אם כלה ואם מקצתה. ויהיה לקיחתו הקצת והניחו הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיחשוב שאלו העניינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו על צד הקנאה וכו'. ואם שהוא ז"ל כבר פרסם שם אנשים שנפלו בחטא ההוא מ"מ נראה ששאול חטא בשני העניינים אם בלקחו מדברי שמואל אותו הקצת אשר ייטב לו ואם בבקשו טעמים להצדיק אשר עשה כאלו היה נביא כמוהו. ובדרש (יומא כ"ב:) ויירב בנחל על עסקי הנחל ומה על נפש אחד אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל על כל הנפשות האלו על אחת כמה וכמה. ועוד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה. הנה שהיה מוותר בדברי הנביא בסמכו על דמיונו במה שחשב שהוא ראוי לעשות כנוהג שבעולם מדרך המוסר או שחשב שג"כ היה דבר השם בלבו. וזה טעות גדולה בכמו אלה ענינים כי הנה המלך הדבר המיוחד לו מצד שהוא מלך לסמוך על דברי התורה תמיד כמ"ש (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים וגו'. הנה שביאר שהעקר אשר בו תלוי המשך מלכותו וקיומו הוא שמירת התורה מבלי נטות ימין ושמאל. וגם בעניינים הבאים להוראת שעה אמר (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגו'. אמנם שאול לא שמע את קול התורה במצוה הזאת גם לא אל דברי הנביא וטעה בעיוניו או בדמיוניו שהטוב והישר הוא לעשות על הדרך שעשה ועל האופן ההוא היה שומע בקול ה' במה שנצח המלחמה בתפישת המלך והביא מיטב הצאן והבקר לזבוח לה' ולזה השיב לו הנביא (שמואל שם) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול י"י הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים ירצה איך עלה על דעתך לבטל השמיעה בקול ה' בעבור הזבחים החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקולו הנה באמת השמוע לבד הוא הטוב המבוקש מהזבח. וההקשבה הוא הנרצה מחלב האילים לא הקרבנות מצד עצמן. וכמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' פנחס) ריח ניחוח נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני ויהיה מ"ם. מזבח ומחלב כמ"ם מהשלל (שמואל שם) והוא פי' נכון: וכשהוכיחו על שני העניינים מהחסרונות על זה האופן שכתבנו. הנה הוכיחו ג"כ על הענין השלישי מהיותו בלתי עומד קיים על מצותו וסוגו אחור ממנה ואמר (שם) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וגו'. אמר הנה על מצות הש"י שצוך לעשות בכל פרטיה לא עמדת ומיד שהתחלת בה הוסג אחור ימינך. ועל מה שאתה בו בחטאת קסם הנך עומד במרייך ועל און ותרפים אתה עומד בהפצר ואינך חוזר בך אלא שאתה אומר ששמעת בקול י"י ועשית חפצו בעמלק יען שלא היתה כזאת העמידה עמך בדבר י"י אבל מאסת אותו ונעזבת ממנו מהר גם הוא מאסך ממלך. והנה אז אמר (שם) חטאתי כי עברתי את פי י"י ואת דבריך והנה בזה גלה חטאתו בשפתיו שיראה בבירור שהוא חושב שדבר השם ודברי הנביא מתחלפים ושהוא כבר שמע בקול י"י אלא שלא שמע אל דברי הנביא אלא שמ"מ היה מודה שהוא עבר על דברי שניהם לרווחא דמילתא ולזה השיב לו בקושי ואמר (שם) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר י"י וימאסך ממלך כי עדיין הוא עומד במרדו ולא חזר עמו עד שקרע את כנף מעילו ויאמר קרע י"י את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך ואמר הטוב ממך בבחינת מציאות אלו השלשה ענינים בשלמות פעולותיו:
4
ה׳הלא*הלא, להבינך דברי הרב ז"ל יותר אציג לפניך קורא נחמד, איך בארתי כבר זה כ"ב שנה הכתובים האלה, לפני ראיתי עוד ס' העקידה פה ובשער ט"ו, ושמחתי מאוד לראות אח"כ, כי כונתי ת"ל לרוב דבריו, וזה תוכן דעתי, דה"עה כשמעו גידופי גלית הפלשתי קנא לכבוד אלקיו, וקנאתו זאת הרהיב' עוז בנפשו להלחם אתו, למען הסיר חרפתו מעל מערכות אלקים חיים. ובנפשו היקרה חשב ג"כ שבעד פעולה טובה ונכוחה כזאת, אין ראוי לאדם לבקש או לקבל שכר וגמול עליה, כי מעשה כזה ראוי להעשות רק מאהבת הטוב והישר הנרצה בעיני ה', והמעשה הטוב הזה בעצמו הוא השכר היותר גדול שיקבל עושהו, כמאחז"ל "שכר מצוה מצוה" ולמען השרש הרעיון היקר הזה גם בלב אנשי המלחמה העומדים מסביב לו, שאל אותם כמתמיה "מה יעשה לאיש אשר יכה וכו' והסיר חרפה וכו'" והם הבינו כונתו והשיב לו, כי לא בעבור השב גמול לפעלו היקר הזה, יעשה לו כן, כ"א בעבור היות העושה זאת איש חזק ואמיץ ויקר המעלות והמדות, ראוי שיהיו לו כל אלה שהמלך יתן לו בתו, כי טוב תתו אותה לאיש יקר כזה מתתו לאיש אחר, גם ראוי הוא שיעשרנו המלך ויעשה ביתו חפשי בישראל, בעבור היותו חתן המלך ואמיץ לבו בגבורים, וזה אשר השיבוהו העם "כה יעשה לאיש אשר יכנו", ר"ל רק בבחינת האיש ההוא בעצמו ראוים לו כל אלה, אף אם לא יבקש שכר על פעולתו היקרה הזאת, להסיר חרפת הערל מעל ישראל, ודה"עה ברצותו להודיע רעיון ולמוד מוסרי זה כפי יכלתו לרוב העם הנקבצים שם, הסב דבורו זה גם אל מול אחר, אף כי גער בו אליאב אחיו הגדול. וכאשר נשמעו דבריו אלה המעידים על תומת וישרת לבו, וכי הוא איש גבור חיל, נלקח אל המלך.
הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:
הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:
5
ו׳א באומרו ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק למה אמר לו משה כן מעצמו וה' לא צוה באמת היה לו יתעלה לצאת בצבאותיהם או למה לא הוזקק משה עצמו אל המלחמה הזאת כאשר עשה לסיחון ועוג (במדבר כ״א:ל״ד) וכמו שאמר (שם כ"ד) כי ראשית גוים עמלק וההתחלות קשות ולמה הוצרך לבחור אנשים מיוחדים וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא ר"פ שלח) כל מקום שנאמר אנשים צדיקים ולא נאמר כן אצל שני המלכים הנזכרים. ב למה הוצרך לעלות להתיצב אל ראש הגבעה ומטה האלהים בידו ואי האי מלחמה בעיא צלותא אנן איפכא קרינן ממעמקים קראתיך ה' (תהילים ק״ל:א׳). ומה ענין כובד שהוצרך שיתמכו מזה אחד ומזה אחד. ואחר כל זה הצער והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק: ג מה טעם וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו היה לו לומר ויקחו אבנים וישימו תחת זרועותיו: ד מה טעם ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש והלא כבר אמר שהוא מרים ומניח: ה מה טעם ויחלש יהושע ומה טעם אומרו לפי חרב כי מהידוע כי כזה וכזה תאכל החרב: ו מה טעם ושים באזני יהושע כי לא נמצא שעשה יהושע במלחמת עמלק דבר זולתי זה. ז כי בספור זה נאמר שייחד האל יתעלה זאת המלחמה אל עצמו וכבודו שנאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ובמשנה תורה הטיל המעשה על ישראל ואמר (דברים כ״ה:י״ט) בהניח ה' לך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ולא עוד אלא שהכשיל את שאול עליה: אמנם מה שראוי לתת לב למה הקפיד האל יתברך על הכרתת זרעו של עמלק יותר מעל הקמת המלך ובנין הבית ששלשתן נצטוו עליהם בכניסתן לארץ (סנהדרין כ':) זה יתבאר בפני עצמו בשער נ' ב"ה. והנה אחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור:
6
ז׳ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. להיות עם בני ישראל אצל אביהם שבשמים בנים גדל ורומם בכל אשר עשה להם במצרים ועל הים ואף אשר קדם להם בלחם ובמים ובשלו. והם פשעו בו על ריבם ועל נסותם על ה'. לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ולא עוד אלא שהרימו יד באלהיהם במה שבקשו לפגוע בשר צבאו נאמן ביתו אשר צעק מהם עוד מעט וסקלוני. היה להם מלחמת עמלק בעת ההיא סכנה נפלאה ועצומה בלי ספק כי על מה יפנו לעזרה כח ידם אין להם כי הידים ידי עשו וה' הסתיר פניו מעדת יעקב כי נתנה עליו בקולה ושנאה על הדרך שפירשנו בסוף שער שקדם. הוא שסמך פרשת עמלק לפרשת מסה ומריבה כמו שהיו סמוכין במאורע כלומר עודם מדברים במרד ובמעל היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק וילחם עם ישראל:
7
ח׳ובמדרש (ש"ר פרש' כ"ו) היש ה' בקרבנו אם אין מה ענין זה לזה משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפיו של אביו והוא שואל עליו. א"ל אתה רכוב על כתפי ואתה שואל הרי אני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם ויבא עמלק. ואיפשר שזה המרד נודע לו לעמלק וחשב כי בא יומו להתגבר עליו ממאמר אביהם (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך כפי תרגומו. והוא מה שנרמז באומרו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וסוף אתה עייף ויגע ולא ירא אלהים כמו שביארנו כי ידע היותם על זה האופן עם אלהיהם. ואיפשר שכוון זה במה שאמר (ש"א ט"ו) אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים שמשמע ששם לו מארבים לדעת מה טובם: והנה באומרו וילחם עם ישראל ברפידים כלל בטוב הבחינה כל מה שאמר בפרשת זכור כמו שפירשנו. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים (התר ספק א') עתה שנודע הטעם אשר לא יצא משם בצבאותם לצוות למשה לעשות להם חיל כי הוא רצה בצערם ובעונשם. הנה נתפרסם צדקת משה רבן עמהם כי לא די שמחל על עלבונו אלא שנתאמץ בכל עוז לעמוד בפרץ לפני אלהיו המקנא לו והשיב חמתו מהשחית והתקין עצמו למלחמה למטה ולתפלה למעלה על צד היותר נכון שיכול עליו. ולזה אמר אל יהושע בחר לנו אנשים. (א) כי צריך היה לבחור אותם שיהיו אנשי מעשה ובעלי זכות לא מהחוטאים וגם שיהיו גבורים אנשי חיל דכולי האי ואולי לפי צורך השעה וכמו שתרגם אנקלוס (במדבר ל״א:ה׳) וימסרו מאלפי ישראל ואתבחרו שגם אותה מלחמה באת ע"י חטא השטים ועתה התחזק והיה לבן חיל כי מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי ויהיו ידי פרושות השמים בתפלה לפייס ולרצות שלא יצא קצף מלפניו יתעלה להכשילם במלחמה כמו שיתחייב משיעור מרדם. ויעש יהושע כאשר אמר משה להלחם בכל עוז בעמלק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה כי הוא היה המתפלל שם לעיני כל ישראל והם היו שם ללוותו ולסייעו: והיה כאשר ירים משם ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. (ב) אמר שנתברר להם שם מאד תועלת תפלתו על אותו השיעור שזכרו הרופאים בסגולת הפיאוניא' לנכפה כי בשומה עליו תסור ממנו הכפייה ובסורה תשוב וזה כי כאשר ירים משה ידו בתפלה היה מעביר זעם השם מהם והיו נשארים על טבעם וגבר ישראל כי היו רובי רבבות יותר מעמלק. אמנם כאשר יניח ידו מכובד משאה וגבר עמלק מפאת ההשגחה שסרה מהם ומגברת כחו: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (ג) אמר שכבר קרה לו למשה בזה לסבת חסרון שלמותם כמקרה שאר האנשים אשר כח אין בהם להעמיד ידיהם פרושות השמים זמן עד שהוצרכו להביא אבן שישב עליה כדי שיוכלו אהרן וחור לסמוך ידיו מזה אחד ומזה אחד מבלי שיצטרכו גם הם להרים ידיהם למעלה כי לא יוכלו שאת: ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש. (ד) יאמר כי היות ידיו כן עד בא השמש היה חוזק האמונה להם לישראל בה' כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה מכירים כי לולי תפלת משה בחיר י"י היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם ויעשו תשובה. ובאגדה (ר"ה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמו שוברות מלחמה ועושות מלחמה וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה. אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה היא חוזק אמונתם בלי ספק: ויחלש יהושע את עמלק. (ה) אמר כי לסבה שקדמה לא הספיק כל זה הטורח רק להחליש אותם וגם זאת החולש' לא באת להם מפאת ההשגחה הדבקה בהם שבה נעשו מלחמות הכנענים שנאמר בהם (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי עתה הפעם לא עמדו על נפשם כי אם בחרב ובחנית כאחד האדם. ויתכן שעל זה אמר דוד (שמואל ב א׳:י״ח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כמו שכתבנו בשער ל"ב אצל אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והריוח והצלה היה להם כי שמע השם אל תפלת עבדו שלא להיות בעוכריהם. ולפי שהיה ענין זה על הדרך שאמרנו דוגמת בנו יחידו של מלך שמרד באביו והרים עליו יד ויקצוף המלך עליו מאד וחמתו בערה בו ובשעת הזעם עמדו עליו בני אמתו להמיתו והאוהב הנאמן השתדל בכל עוז להפר כעס המלך לבלתי השחיתו גם הוא ויצא ונלחם מלחמתו כי הנה מצד אחד היה לו למלך להחזיק לו טובה כי הציל את נפש בנו יחידו מיד המבקשים לכבות את גחלתו ומצד אחד לא רצה שיודיע זה לבן כי עדין הוא בכעס עמו (ו) לזה אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'. ירצה כתוב זאת זכרון בספר שאני מחזיק לך טובה על מעשה זה ושים באזני יהושע משרתך הלוחם מלחמתך לו לבד ראוי להודיע כי עכשיו אין רצוני שיתפרסם לזולתכם שעשיתם בהצלתם הטוב בעיני ותדע מעתה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים להשלים ולגמור את אשר התחלתם עשוהו. ולבשורה זו בנה משה מזבח ויקרא שמו י"י נסי כי היה י"י לו לאות ולמופת כי רצה במעשיו וקבל לגמור על ידיהן את אשר החלו לעשות. והנכון כי לפי שידע שאם יפול זה המעשה על ישראל לבדם לא ישלימוהו כראוי כמו שכן עשו בשבעה עממין שזרזם לאבדם ולמחות זרעם התרה בהם (במדבר ל"ג) והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו' ואמר (שם) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ולבסוף הותירו והותירו. גם במלחמה זו עצמה שצוה עליה בתורה באותו שיעור שנזכר ועוד ע"י שמואל הנביא אל שאול בכמה זרוזיו והנה הוא פשע בה לבלתי השלימה בכל האופנים שזכרנו. והיות הכרתת זרעו של עמלק דבר שהוא צורך גדול להצלחת ישראל כמו שיתבאר בשער נ' הנזכר. הנה לזה כשייחס האל יתעל' מעשה זה בעצמו באומרו כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים שמח ובנה מזבח זה להודות ולהלל על השמועה וקרא שמו ה' נסי כלומר ה' איש מלחמה הוא בעל הנצחון הזה כי הוא ולא אחר ישא את נסי בה. ופי' זה באומרו ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ירצה הטעם שאמרתי ה' נסי כי יה ה' צור עולמים נשא ידו על כסאו לאמר מלחמה לי"י בעמלק וגו'. ומעתה נצח ישראל לא ישקר. (ו) ואע"פ שיצוה לישראל לעשות מלחמה זו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד: (ו) ויתכן עוד לומר כי לפי שכבר פשע עמלק במעשה הזה שתי פשיעות גדולות זו גדולה מזו. הקטנה מהנה כי לא זכר ברית אחים ועברתו שמרה ליום פקודה אשר שברו שהיו מקדמים להם בלחם ובמים והגדולה כי לא זע ולא חל מפחד ה' אשר נקרא שמו עליהם וכל מלכי הגוים נבהלו ורגזו וחלו מפניו וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תצא) שהביא ידו באמבטי רותחת והנה באמת היה הלחמו עם ישראל בעת ההיא כשולחו יד אל כסא ה' לחלל כבודו ולהתריס כנגדו. והיה מהראוי שכל אחד מהם ינקום חלק נקמתו. לזה אמר עם היות שתחת חטאתו לישראל הוא עתיד לצות להם לסוף. אמנם לעונש חטאתו העקרית והוא שהרים יד על כס יה יהי' עונשו כי מלחמה לה' עצמו בעמלק מדור דור כי על ידו יגמר דינם בלי שום מונע ועכוב מכל הנזכרים למעלה ע"י שאול במלחמ' זו וע"י זולתו בזולתה מהמלחמות המוטלות עליהם: והענין הזה בעצמו וכל אשר דברנו עליו הוא מה שכונוהו חז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו'. וזה כי לפי שכלל העם המנהג הם חסרי השלמות בענינם ואינם דבקים עם אלהיהם אשר לפי זה היה מההכרח שתהי' פרנסתם והנהגתם ע"י אמצעיים והם היותר שלמים וקרובים אל ה' שבהם ויהיו פעולות האנשים אשר בעפר יסודם ואף כי יהיו היותר שלמים שבמין כמשה ואהרן ואין צ"ל כל אשר נמשכו בדורות האחרונים בלתי איפשר להמלט מהחסרון או החסרונות בבחינ' או בחינות כמו שהיה הענין במעשה שאול זכרנו במלחמה זו וכדומה והיה מההכרח שלא תשתלם ישועת העם על ידם לגמרי ושלא תתקיים הצלחתם לעד אבל הם נושעים על ידם זמן מה וחוזרין ומשתעבדין כפי מה שחוייב מחסרונן. אמנם לעתיד לבא בשוב ה' את שבות עמו שימול להם לבות האנשים ויהפכו כלם שפה אחת ברורה לקרא בשם ה' ולעבדו הנה אז הוא יתברך בכבודו ובעצמו ימלוך עליהם ויפרנסם וינהיגם ויגאלם כי הם מעצמם יזכו לישועה וגדולה. ושוב אינם חוזרין לשיעבוד בהסתלק סבתו מה שעד הנה לא נסתלקו סבות השעבוד ע"י שאר הפרנסים. הוא מה שאמר הנביא (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ירצה כי בימים ההם ובעת ההיא יכירו ישראל מעלת הגאולה ההיא הנעשית ע"י עצמו שתהיה נפלאת ונבדלת מגאולת מצרים בשלשה עקרים גדולים. האחד מה שיורה על כללות ממשלתו. השני על עוצם אמתתו ונאמנותו. והשלישי על גדולת השגחתו: ועל האחד אמר אשר העלה ואשר הביא מארץ צפונה ומכל ארצות אשר מזה יראה כי מלכותו בכל משלה. אמנם במצרים לא נודעה גבורתו כי אם על המצריים לבד והוא שטעמו משה בשעת הצורך (במדבר י״ד:ט״ו-ט״ז) ושמעו מצרים וגו' ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגו' ועתה יגדל נא וגו': ועל השנית אמר את זרע בית ישראל כי מעשה ארץ מצרים היה עם הבנים הקרובים אל האבות הנגשים אליו אשר נשבע להם בו ומי יודע אם לדורות האחרונים ישכח בריתו ואמונתו וכבר חשש לזה משה באומרו (שמות ל״ב:י״ג) זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם בך וגו'. והנביא אמר (ירמיהו י״ד:כ״א) זכור אל תפר בריתך אתנו (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו וגו'. אבל המעשה הגדול והנורא העתיד להיות באחרית הימים יהיה עניינו עם כל זרע זרוע אשר יזרע על כל פני האדמה בדורות הרבים ההם אשר עברו עד עת קץ ובדבר ההוא יודע בגוים כי הוא נאמן בבריתו ושומר חסדו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור: ועל העקר השלישי אמר אשר הדחתים שם. וזה שכבר נתבאר בשער ל"ו שישראל מעצמם ירדו מצרים ושלא הורידם השם יתעלה לעונש עון אשר חטא ולזה לא נתברר משם עוצם ההשגחה האלהית בגלות ההוא ובגאולה ממנו באותו שיעור שיתפרסם מהגלות הזה וגאולתו. כי הגלות נודע שהיה להם עונש מעשיהם הרעים כמו שנתפרסם ע"י הנביא כלם. ואחר כשמלאה צבאם ונרצה עונם גאלם וכמו שאמר (יחזקאל ל״ט:כ״ח) על זה עצמו וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלות אותם בין הגוים וכנסתים על אדמתם לא אותיר עוד מהם שם ונאמר (שם) וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתיר פני מהם וגו'. והנה לפי שלמות המעשה הגדול ההוא ראו שהוא ראוי ליחסו אליו יתעלה שהוא שלם בהחלט ופעולותיו שלמות מבלי שום חסרון. לא הגאולה הראשונה של מצרים שלא היתה גאולה שלמה אשר חזרו ונשתעבדו אחריה. אבל ייחסוה למשה ואהרן וכן בכל שאר הגאולות הנעשות עד הנה: והוא מה שאמר (ברכות י"ב:) בן זומא לחכמים כשדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא את ימות המשיח וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד וגו'. והיתה התשובה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שיהיה שעבוד מלכיות עקר. והכוונה שאין הרצון שלא תזכור יציאת מצרים עוד ושאר הישועות הפרטיות כי אין ראוי שישכחים לעד רק שתהיה זאת הישועה האחרונה עקר ליחס אותה אליו יתעלה והראשונות טפלות לפי שהיו חסרות בעצמן מה שיחייב היותן בלתי נצחיות. והוא מה שאמר הה"ד ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כי מהשלם יתעלה תקווה תשועה שלמה מכל צדדיה כמו שאמר המשורר ע"ה (תהילים ק״ו:ד׳-ה׳) זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך לראות בטובת בחירך לשמוח בשמחת גוייך להתהלל עם נחלתך. ירצה כי הספיק ישועתו לשיראו בחירי ה' הטוב העצמי הנכסף להם בייחוד והוא הטוב הנפשי והדבקות בה' וכמ"ש במקום אחר (שם כ"ז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים והגוי כלו יראו בשמחתם המקווה להם בצאת לחפשי מתחת סבלות הגלות והשיג העניינים הזמניים הנדרשים להם בהשקט ובטחה וכמ"ש (ישעיהו ל״ה:י׳) ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה וגם יגיע לכלם ההתפארות יכספוהו הכל מנעימות הנצחון והעביר חרפת העמים האומרי' איה אלהיהם וכמ"ש (תהילים נ״ו:י״א) באלהים אהלל דבר וגו'. ונאמר (שם ט"ז) שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח כי בזה יכירו הכל וידעו כי ישראל נושע בה' וגם בהיות ישועתו תשועת עולמים ולא תסור עד עולמי עד וזהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
8