עקידת יצחק נ״ט:א׳Akeidat Yitzchak 59:1
א׳יבאר סגולת הזמן והיותו יקר הנמצאות לזה ישוערו בו כל ההויות וההפסדים.
1
ב׳כי שבעת ימים ימלא את ידכם וגו'
2
ג׳בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין מ':) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י"א) רבי אלעזר אומר שבעה אלו שבעה ימי בראשית. שמנה אלו שמנה ימי מילה רבי יהושע אומר שבעה אלו שבעת ימי הפסח, שמנה אלו שמנת ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים:
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שלא נוכל לצייר ברעיונינו מושג החכמה והגבורה ושאר המקרים, אם לא נצייר עמם גם מושג האדם, ר"ל החכם או הגבור אשר בו דבוקים ואחוזים תארים אלה, כן גם מושג הזמן הוא מושג שכלי אשר לא נוכל לציירו ולהשיגו ברעיונינו רק בחברת רעיון ומושג פעולה מה שהוא שינוי ותנועה אשר בהכרח תעשינה רק במשך זמן מה, ד"מ מושג השעה לא נשיג רק באמרנו ד"מ ראובן אכל או הלך שעה אחת, כמו שנשיג מושג היום רק ע"י צאת ובוא השמש בו פעם אחת, ומושג החודש רק ע"י סיבוב הירח בו את הארץ פעם אחת, ומושג השנה רק ע"י סיבוב והקף השמש את הארץ, (לדעת הקדמונים, או הארץ את השמש לדעת האחרונים,) פעם אחת, וכן מושג קדמות ואיחור הזמן לא נשיג רק ע"י שנחשוב ברעיונינו ב' פעולות המצטרפות ומתיחסות זו אל זו, כי באמרנו ד"מ אחרי אשר יצא יעקב מבאר שבע הלך חרנה, נדע ונשיג, כי פעולת יציאתו זאת קדמה בזמן לפעולת לכתו לחרן, ונמשך מכל זה, כי לפני ברוא אלהים ארץ ושמים וכל צבאם המתנועעים ומשתנים תמיד, לא היה מקום למושג הזמן, כי אז היה רק ה' לבדו, אשר לא יתנועע ולא ישתנה לעולם, ורק בבריאת הנבראים המתנועעים ומשתנים נתהוה גם מושג הזמן, וזש"א הפילוסופים "שהזמן הוא הנבראים", אפס כמו שלא יצוייר מושג הזמן מבלעדי שום תנועה פעולה ושינוי, כן לא תצוייר שום תנועה פעולה או הוית שום דבר אם לא נחבר אליו לא לבד גם מושג נקודת הזמן אשר בו החלה להעשות או להיות, כ"א גם משך זמן הפעולה והתנועה וההויה ההיא, ולהורות על שתי אלה אה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (הראשון יורה לדעתי על נקודת זמן התחלתו, ומלת עת תורה על משך הזמן, ) אפס הרב ז"ל פירש הכ' הזה באופן אחר, שר"ל שהתנועה הכללית, אשר התעוררה על פי הי"ת בראשית הבריאה, ואשר על ידה יצאה ברצונו הקדום המציאות בכלל מהאין אל היש, והשינוים האחרים שבאו אח"כ בששת ימי הבריאה, אשר על ידם יצאו כל הנבראים השונים למיניהם זה אחר זה מחומר הראשון שנברא תחילה, נתהוו כלם רק בנקודת זמן ידוע הנרצית בעיני ה', (לפי אמונתנו האמיתית בחידוש העולם, ונגד דעת הפילוסופים מאמיני הקדמות,) כמו שיתהוו גם עתה בכל יום, שעה ורגע, שינוים וחילופים שונים בכל ברואי עולם השפל, (כי הכוכבים והגלגלים הם לדעת הקדמונים בלתי נופלים תחת השינוי והתמורה, כי אם קיימים ומתמידים באישים, כמו המלאכים והשכליים הנבדלים,) ועל כל זה יורה הכ' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ויתורגם, והנה נמשך מכל זה כי אחרי שהזמן הוא צורך הכרחי לכל פעולות האדם אשר יעשה. הנהו כלי חמדה ודבר יקר מאד לכל משכיל אשר עליו ראוי שתחוס עינו מאוד לבלתי אבדו לריק וללא הועיל. ובעבור יום אחד עליו אשר בו לא עשה טובה יחשבהו כנאבד מימי חייו, ונמשך מזה גם בהיפך, כי הזמן אשר ישתמשו בו השלמים האמיתיים להקנות להם מדה טובה או שלימות נפשית יקר להם מאד, אף כי קטון הכמות הוא, כמאחז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (כי בו לא תאלצם ולא תציקם עוד התשוקה הגופנית, וע"כ השכלתם הרוחנית אשר בה יתענגו שם, לא תחשב להם כל כך לצדקה כקנין השלמות פה עלי ארץ בעוד תסיתם התשוקה לחטוא, והם משתדלים בכל מאמצי כחם לכבוש יצרם הרע ולהכניע נטית חמרם המשתוקק רק אל הנאות גופניות,) אפס יען כי הרבה מבני אדם יעלימו עיניהם מזה ולא ישימו על לב כי מבלים הם ימיהם רק בעסקי העולם והבלי התבל, כמו שאמר משל הקדמוני "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, אף כי דמיו אינם עוזרים וימיו איגם חוזרים," ע"כ החכימה התורה האלהית להשריש בלבנו יקרת הזמן, ולמנות ימינו כן הודיעה אותנו, כי מאה"כ, "וספרת לך שבע שבתות השנים וכו'" הכולל לפי הוראתו הפשוטית רק מצות ספירות השמיטות והיובלות המסורה לב"ד לבד לפי דרש חז"ל, כולל גם הרעיון המוסרי לכל איש ישראל למנות שנות נעוריו המגיעים קרוב לחמישים, ולחלק אותן לשבע מחלקות של שבע שבע שנים, כי בשבוע הראשון ימי ילדות האדם אשר בהם יחלו רק נצני דעתו ושכלו להראות עת עמדו ועברו עוד תחת שבט הוריו ומוריו, ובשבוע השני יתחזקו כחות שכלו עד היותו באחריתו אחרי מלאת לו י"ג שנה, לאיש אשר כבר ישא על שכמו עול חיוב שמירת המצות והוא בר עונשין בעברו מליהם בב"ד של מטה, ובשבוע השלישי מדי היותו בן עשרים וכוחות שכלו ודעתו הולכים וגוברים, יהיה גם בר עונש אלקי בב"ד של מעלה אם תטה אשורו מני הדרך הישרה והנכוחה לעבור חקי אלהים ותורותיו, ובשבוע הרביעי יחזק כח גופו יותר עד שהוא יוצא ובא בין האנשים, ובשבוע החמישי כבר הגיע לחציי ימי חיי האדם שהם עפ"י הרוב רק שבעים שנה, ובשבוע הששי כבר עברו חצי שנותיו, אם גם הוא מאותן בני אדם אשר בגבורות יחיו שמונים שנה, ובשבוע השביעי כבר כלו ימי הנעורים וימי הזקנה והירידה כבר החלו לבוא, ומאז והלאה ראוי לאדם לעזוב עניני החומר ולקדש ימיו להתהלך בתום ובמישרים ולעשות נפשו חפשי כפי היכולת מתשוקת תענוגי הגוף וקניינים ארציים, ועל כל זה יורה הכתוב "וספרת לך," ר"ל לעצמך לטובתך ולתועלתך, "שבע שבתות השנים וכו', וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וכו'" ועל זה התפלל גם מרע"ה בתפלתו באמרו, למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" ר"ל למדנו והודיענו למנות ולספור כראוי ימי חיינו, (ומלת "כן" פה הוא תואר הפעל למנות) כי רק אז נביא לבב חכמה, לא כאותן המתעצלים בקנין השלמות הנפשית, וחושבים, כי לפי רבות השתדלותם לאסוף קניני הזמן ולהתענג בתענוגיו, כן יוסיפו וכן ירבו ימי חייהם, ונמשך מזה, כי מספר שבעה יקר מאוד לאדם לחקור ולהשים עיונו עליו, כי על ידו יבוא לעיונים יקרים ומועילים מאוד, כי מספר שבעה נמצא לא לבד בחלוקת שנות נעורי האדם כ"א גם בבריאת התבל ומלואה, כי בששת ימי המעשה יצאו הנמצאים כולם מהאפס ליש, וביום השביעי אשר בו שבת אלדים מכל מלאכתו לעשות עוד בריאה חדשה, החלו כל חקי הטבע להיות הולכים ומתנהגים על פי דרכם. גם בעניני השמיטות והיובלים שמירת השבת, קביעת המועדים, ודיני טומאה וטהרה שבעת ימי המשתה ואבלות, ושאר הרבה דברים נזכר מספר שבעה, עד שכמעט כל עניני האדם מעת הולדו עד אשר יובל לקבר במספר שבעה ימנו, כי שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמו טמאה לידה בעבורו שבעת ימים, וכאשר ישא אשה ישמח ויתעלס אתה באהבים שבעת ימים, ובמותו יעשו לו בניו וקרוביו אבל שבעת ימים, וע"כ נצטוו הכהנים למלא את ידיהם שבעה ימים, והמצוה הזאת היתה כוללת שני ענינים, הא' שלא יצאו שבעת ימים מפתח אהל מועד החוצה, לרמוז להם כי לפני בואם לעמוד לשרת בקודש, צריכים להפשיט מחשבותיהם ורעיוניהם מעניני ביתם ומשפחתם, כ"א יתבוננו תמיד רק על מפלאות היי"ת אשר ברא עולמו בשבעה ימים (ר"ל הבריאה מאין בששת ימים, והמנוח' שהוא נתינת הכח לחלקי הטבע להתנהג מעצמם ע"פ דרכם ביום השביעי) וזשה"כ "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ר"ל העיון בשבעת ימי הבריא' האלה ימלא ידכם להיות כהני ה'), והב' שלא יהרסו לבוא אל הקודש פנימה, כ"א מחוץ לאוהל ישבו כמאה"כ "ופתח אהל מועד תשבו וכו', שבעת ימים לשמור משמרת ה'" וכו' לרמוז להם בזה, שכמו שהם יושבים שבעת ימים פה בפתח אוהל מועד מבלי היות להם רשות להכנס באהל מועד, כן יחשבו וישימו על לב, כי גם חייהם עלי ארץ בשבעה שבועות מימו נעוריהם, אינו ישיבת קבע רק כאורח נטה ללון, וכישיבת איש זמן מעט בחצר הבית לתקן גופו ובגדיו כראוי, למען יוכל להכנס אחרי כן אל היכל המלך פנימה לראות לפניו, ובהעלות זאת תמיד על לבם, בלתי ספק יקדשו ויטהרו נפשם מחלאת כל מדה פחותה וגרועה, וזש"א "ושמרתם את משמרת הקודש ולא תמותו" ר"ל כי רק אז יהיו חייכם עלי ארץ חיום אמיתיים," ולא כחיי הרשעים אשר מהם אחז"ל "שאם יחיה ימות." וע"ז מורים דברי המדרש "משל למלך וכו' והוציא כרוז כל אכסניא לא יראה לפני, אם לא יראה את פני המטרונה" וכו', המשיל מספר השבעה השליט בכל עניני העולם למטרונה, ר"ל אשת המלך הגבירה, ואמר שאינם ראוים להקריב קרבן לעמוד ולשרת לפניו, "עד שיעבור השבת," ר"ל עד שיתבוננו תחלה בחידוש העולם ובריאתו בז' ימים, ועד שימולו ערלת לבם לנקותו מכל סיג וחלאה, כמו שימול בשר ערלת כל זכר, אחרי עבור עליו ז' ימים, וזש"א "שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת," ועוד אמרו במדרש ד"מ שהי"ת שמר שבעה ימי אבלות לפני הביאו את מי המבול לשחת כל בשר כמאה"כ "ויהי לשבעת הימים והמבול היה" וכו', ע"כ אמר פה לאהרן ולבניו כי טוב יותר להם לשמור מצותו לשבת שבעת ימים ולהתבונן בדרכי ה', וביקרת עבודת הקודש אשר ימלאו עתה ידיהם לעבוד אותה לפני ה' למען לא ימותו, ולא יקרם רע ואסון עד שיוכרחו לעשות אח"כ אבל שבעת ימים, וסמכו ענין זה על הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אהרן שנאמר בו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" וכו',
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:
4
ה׳תפלה למשה איש האלהים וגו' (תלים צ'). הנה המזמור הזה יכלול חמשה ענינים. שם המתפלל ותוארו. וסדור השבח הראוי מעין התפלה. וצורך תפלתו. וביאור הענין המבוקש עצמו, ותועלתו. אמנם הענין הראשון הזכירו להודיע כי שאלה כזאת היא מיוחדת למשה מצד שעל ידו קבלו ישראל את התורה אשר היא המעשה והמלאכה המיוחדת להם בכל ימי זמנם כמו שנאמר (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'. ועליה צוה והגית בו יומם ולילה ותחלת דינו של אדם קבעת עתים לתורה. ותאר אותו באיש האלהים כי הדורש ומבקש שאלה זו הוא באמת אלהי ונבדל מדרכי האדם. והקדים השבח הראוי ואמר (תהילים צ׳:א׳) אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור והוא כענין אומרו (דברים ג׳:כ״ד) אדני ה' אתה החלות וגו' כאשר זכרנו בשער הקודם. והכוונה כי בכל דור ודור היית לנו צור מעון להושיענו מכל רעותנו אשר מזה תתחייב לגמור הטוב על ידיו. בטרם הרים יולדו וגו'. אין צרכך כצורך מלך בשר ודם שמשגיח ומגין על בני עמו מפני שמלכותו תלוי בהם כמי שאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון כי אתה ה' בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם שהוא המשך יותר כולל ואין צריך אתה לזולתך וכמו שאמר המשורר (תהילים י׳:ט״ז-י״ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו. וסיים ענין השבח ואמר. תשב אנוש עד דכא וגו'. והכוונה שאתה בחסדך תסבב סבות רבות בעבורם ישוב האדם מדרכו הרעה וכאשר יקשה את לבו ויכביד את לבבו לא תסור מהשיבו עד דכדוכ' של נפש כדי שישוב על כרחו. ואחר כך תלית הדבר בו והחזקת לו טובה כאלו עשה מעצמו וזהו אמרו ותאמר שובו בני אדם כענין שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וכמה יתבאר אמות דברים אלה (ישעיהו ל״ח:א׳) במכתב לחזקיה וזולתו: כי אלף שנים בעיניך וגו'. הנה אחר שסיים דברי השבח נעתק לתת סבת צורך האדם אל החסד הגדול הזה אשר היא עצמה הסבה המניעה אותו אל בקשתו זאת והוא מה שנתן האל יתעלה לכל איש מהאנשים קצב זמן ומדת ימים שיערה חכמתו ואותם יספיקו להשלים להם כל אחד מלאכתו המוטלת עליו כאלו חיה אלף שנים והנה בני האדם יוציאו ימיהם לריק ונחשבים בעיניהם לאין ויתלוננו על קוצר זמנם שלא הספיק בידם לעשות דבר גדול או קטן מאשר החלו לעשות. ושיעור הכתוב כי הזמן שהוא נחשב לאלף שנים בעיניך למלאת בו כל האדם די מחסורו. הוא נחשב אצלנו כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה כלומר שסוף מה שיגיעהו מיומו זה הוא היותו בסוף האשמורה הראשונה הנמשכת לו כי אז היא תכלית אפלת הלילה אשר עליה אמרו (ברכות ג'.) משמרה ראשונה חמור נוער. זרמתם שינה יהיו וגו'. ירצה ממה שנתמעט זמנינו זה לרוע בחירתינו חוייב שילוה אליו עוד קיצור אחר נוסף עליו על דרך ההשגח' עד שכבר לא יהיו כיום אתמול ואשמור' רק כענין השינה שיחלום החולם בה שיש לו קצת הצלחה והקיץ וריקה נפשו והוא אומרו בבקר כחציר יחלוף כי יחלוף וחלף שניהם מן יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א). וענין דמיון השינה ביארו בסמוך בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש ונתן סבה לזה ואמר כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו יאמר כי זה בא דרך העונש ע"י האף והחמה המענישים לחייבים. כאומרו כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט׳:י״ט) וזה כי שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך והוא כי כל ימינו אשר נתת לנו להשלים בהם את חקנו פנו בעשות דברים המכעיסים אותך כלינו שנינו כמו הגה והכוונה כלינו שנינו בהבל וריק כמו שדברנו. ואחר שזכר הדבר הרע הזה דרך כלל ביאר אותו דרך פרט ואמר. ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. ירצה הזמן אשר זכרנו למעלה שהוא אלף שנים בעיניך הוא מה קצבת על מין האדם כדרך המנהג הטבעי שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כי זה מה שראתה החכמה האלהית שיספיק בדורות האחרונים להשיג שלמותם באותו שיעור שהושלמו הראשונים אשר האריכו ימים רבים בדורותם כי קוצר זמן אלו הדורות האחרונים עם מה שמצאוהו כבר מהנסיונות בהמצאת החכמות והמלאכות ויתר הדברים וארך הזמנים הראשונים עם מה שהיו חסרים מהם ימדו יהיו תמים. ולזה אמר כי זה הזמן המספיק שהוא שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורוב שיהיו ימי האדם יותר על זה המספר לא יהיו רק עמל ואון הנה הוא גז חיש לעינינו ונעופה ממנו בידים רקניות כאלו לא היה והוא פירוש מה שאמרנו למעלה כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה: מי יודע עוז אפך וגו'. ירצה וסבת נפילת האדם בחטא הזה הוא כי מי מהם יודע עוז אפך והכעס אשר תכעוס על כל אחד ממנו בבא עתו לתת את הדין על קיצורו במלאכת זמנו. ואמר וכיראתך עברתך לומר ומי יודע אם כיראתך שאתה מירא ומאיים בתורתך לעוברי רצונך כן הוא עברתך כי ודאי בזה יספקו המון האנשים ובפתיותם עברו ונענשו. והנה אחר שזכר הרע המגיע אל כללות האדם לבלתי הרגישם בקצב הזמן הזה המסתפק ולבלתי הקפיד עליו לשמור משמרתו כמו שאמרנו התפלל על תקון הענין הזה באנשי זאת האומה. ואמר למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. ירצה חנני מאתך דעה ובינה למנות ימינו ולהחשיב ענינם לכל מספרם ולכל פקודם ולהקפיד על כל הגבולים ההם אשר זכרנו ולא יעבור יום כי אם בהשלים מלאכת חקו כמו שאמרנו ראשונה ועם זה ונביא לבב חכמה לא כאשר אנחנו עושים פה היום שאין אנחנו מקפידים על הזמן והחדש והשנה גם השבוע כאין הם בעינינו. ולפי שצריך לזה במעט שנוי טבע וחלוף בריאה אמר שובה יי' עד מתי והנחם על עבדיך שבענו בבקר חסדך וגו'. והכוונה שיתקן מזגם וישביעם בתחלת זמנם שהוא בקר יומם מחסדו והוא ההבנ' וההשתכלות על מעשיהם ויהיה סבה שנרננה ונשמחה בכל ימינו ואז תשמחנו כימות עיניתנו בענשנו בזמנים שעברו שנות ראינו רעה לרוע בחירתנו. והתועלת הנפלא המגיע מזה שיראה אל עבדיך פעליך אשר יתבוננו בו בקרב שני חייהם ועם זה יראה הדרך על בניהם כי כאשר יצטרפו העיונים אשר יעיינום הראשונים עם מה שיעיינו אותם הבאים אחריהם תוסיף הדר ונעימות בהם. ויהי נועם יי' אלהינו עלינו ירצה ולא יהיה עוד קצף על עדתך כמו שאמר תחלה כי כלינו באפך וגו'. אבל יהיה נועם רצונך ואור פניך עלינו כי תרצנו. ומעשה ידינו כוננה עלינו שאתה תכין ותזמין עלינו מעשה ידינו הראוי לנו לעשות בימי חלדנו ומעשה ידינו בהשלמתו אשר תכוננהו. והכלל שהוא יתעלה יסדר לפניהם מעשים רצויים אליו בהם ישתדלו כל זמנם כמו שכן הרבה להם תורה ומצות על ידי המתפלל הזה בכל דברי התורה האלהית ושהוא יסייע על ידם לעשות כן ושלא יעזבו אל התרשלותם ועצלתם אשר בהם יצא זמנם באפס תקוה. הנך רואה בעיניך כי כל דברי התפלה והתחנה הזאת מוכיחים הוכחה עצומה על הצורך ההכרחי לאדם להיות עיניו פקוחות על חלקי זמנו והקפידו עליהם כהקפידו על ימי חייו ודי בזה לביאור הקודם:
5
ו׳אמנם הנמשך יחוייב מאליו. והוא שאם ימצא זמן מה מוגבל בו ובסבובו יורשם כללות זמן חיי אדם וחלקיו ולא עוד אלא כל ימי עולם וחלקיהם אין ספק שהעיון וההשתכלות בו הוא מועיל לו מאד. והנה לפי שהיה מספר שבעת הימים אשר בהם עשה יי' את השמים ואת הארץ ובם שבת וינפש הוא הקף בינוני אשר בו ובסבוביו נמנו חדשים ושנים שמטות ויובלים ויתר החשובים. הנה הוא מבואר שההשקפ' עליו היא מועילה הפלא ופלא מכל זולתו מהמספרים כי ההתבוננות בו הוא תוכחת מוסר לאדם משני פנים. האחד מה שיחוייב על האיש הנלבב לחבב על עצמו הזמן הרב המחובר מהרבה הקפים חשובים כאלו אשר זכרנו אשר כל אחד הוא זמן חשוב לעצמו ויכיר שהוא חטא עצום לשלחו ריקם מלפניו. והשני כי יזכור בו ימות עולם והחכמה האלהית הנפלאה הכוללת בהם בכל מעשה בראשית אשר ברא אלהים לעשות. כי הוא מה שיורה לאדם הדרך ישכון אור בו יוציא ימי שנותיו אלה בטוב וחייו בנעימים. וכמה השתדלה החכמה האלהית לרשום זה הענין הנפלא בלבבנו בהרגל זה המספר המסויים בענינים מורגלים ומפורסמים באומה כמו שהוא הענין בשביעיות המועדים ויתר המספרים שביניהם כי הנה חג הפסח הנעשה בחדש האביב מועד צאתנו ממצרים הוא באמת דוגמת צאתנו לאויר העולם ימי התחלתנו להבין ולהשכיל בעניננו כמו שהאביב הוא אצל החכמים בבחינת השנה כעין הילדות והשחרות בימי האדם. והנה אז קבעה התורה האלהית שבעת ימי החג שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון וגו'. אמר כי *בחודש השביעי למנין הבריאה ר"ל חודש ניסן, כי כמו שתשרי הוא החודש השביעי לחשבון השנה מניסן, מועד צאתם ממצרים, כן חודש ניסן הוא החודש השביעי לתשרי שבו נברא העולם לדעת ר"א, - (בר"ה דף י' ע"ב). בחדש השביעי הזה למנין הבריא' ואחר עבור ממנו ב' שבועות ימים יתחילו למנות שבעת ימים בהם יבערו כל מיני החמץ שנכתבו במקומן בשער ל"ח והוא מה שאמרו ז"ל אור לארבע עשר בודקין את החמן לאור הנר (פסחים ב'.) כי האור המזומן לבדוק החמץ אשר בחדרי האדם ובמשכיות לבו הוא הנתון בו בי"ד וזהו השכל המתעורר בו בסוף שתי השביעיות מקצב ימיו כאשר אמרנו ראשונה וכמו שאמר (משלי כ׳:כ״ז) נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ומה נמלצו דברי המליץ בזה לבי לבי התורה והאדם חבורם נר אלהים בארץ גוו פתילה נפתלת וכו' (בחינת עולם פ' ט'.ז). וכבר השלמנו ענינו בשער מ"ד וכמה צריך להזהר באבוקה הזאת בבוא עתה לבדוק בחורין ובסדקין אשר בכל חדרי בטן שתהא משוערת כראוי (פסחים ז'.) לא חזקה שתשרוף הבית ולא חלושה עד שלא תספיק לגלות כסוי חטאים. והנה בשאר עניני הביעור והבדיקה הצריכים אל מצות השבוע ההוא הנזכר יש ענינים נכבדים *ובהגעלת הכלים וכו' כונתו כי כמו שיש בהגעלת כלי איסור, או כלי חמץ ד' מדרגות, כי אשר ישתמש בהם רק בצונן הכשרו בהדחה ושטיפה, ואשר תשמישו בחמין, צריך הגעלה בחמין, ומה שתשמישו באש בלי אמצעית המים, כשפוד הכשרו ע"י ליבון וביאה באש, וכלי חרס אשר חלקיו רפים, אשר ע"כ נדבק בלעו בו ולא יצא לחוץ גם ע"י חמין או ביאה באש אין לו תקנה כי אם בשבירה, כן יש גם בעושי עבירה ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו ע"א) והיותר גרוע מכולם הוא מי שיש בידו חילול השם, אשר לא יכופר עונו עד אשר ימות, ונדמה בזה לכלי חרס אשר לא יטהר, ואין לו תקנה רק בהשחתתו ע"י שבירה, וזה שקונן הנביא על השחתת מדות בני ציון בימיו, עד שכמעט לא הית' תרופ' למכתם בבחינ' מוסרית, באמרו "בבכי ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש" וכו'. ובהגעלת הכלים המתחלפים וצורך טהרתם על חלוקי כתות האדם וחיוב הכשרם. יש מהם אשר לא יקבלו שום טהרה ונקיון וטעונין שבירה או גניזה והם כלי חרס אשר נשתמשו בהם בחמין בכל דבר איסור (שם ל'). ועל דוגמתן באנשים אמר ירמיהו (איכה ד׳:ב׳) בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש וגו'. כלומר שאין להם תקנה אלא בשבירה וכמו שאמר (ירמיהו כ״ב:כ״ח) העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו אם כלי אין חפץ בו. ומהן שמקבלין תיקון ומתחלקין אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש עבר מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו.) ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן ודי להם בשטיפה (ע"א ע"ה:) עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה (ע"א שם). עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם ע"י האור עצמו שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. (ע"א שם) אמנם מי שיש בידו חלול השם (יומא שם) הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה כמו שאמרנו. והנה פירוש המאמר הזה בשלימות יבא ביום העשור שער ס"ג ב"ה. גם יש במצות השבוע ההיא זהירות שמירת החטה משעת הטחינה (פסחים מ'.) והוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחר עניני האדם המדומים כי מאז צריך שמור ומאז והלאה יזהר מאד לבלתי אכול הדם והוא שימדוד האדם עיסתו בהשערת מעשיו במדה במשקל ובמשורה לבל יצא מהשטה כלל שאם יתיר לעצמו היציאה בקצת לסוף יצא לבלי חק ויהיה אחריתו להכרית הנפשות הג' הנזכרות. וכל אלו הם הערות נפלאות מוטלות עלינו באותו שיעור מזמננו שבו יתחיל השכל לפעם בקרבנו ואף כי נזקין לא נסור ממנו. *והנה מהיום וכו' תוכן כונתו שאחרי היות חג הפסח מועד צאתנו ממצרים, אשר נחוג בחודש האביב, עת יתחדש הטבע כנשר נעוריו, והאדמה תצא מרחם החורף והסתיו, והעמקים יעטפו פרחי נועם, אות וסימן, לילדות ושחרות האדם, ע"כ יזכירוני המצות שנצטוינו בו גם החובות המוטלות עלינו בראשית ימי חיינו, אחרי צאתנו מקרוב מבטן אמנו לאור תבל, עת ינצו פרחי שכלנו, ורוח המדע תחל לפעמנו, כי כמו שיובדקו לפני התקדש חג הפסח כל הבתים, ויבוער כל חמץ מהם, והכלים יוגעלו, והחטים ישמרו ויוטחנו, והעיסות נילושות בשמירה הכל לשם מצוה כן חובה עלינו להשיר גם מלבנו סיג וחלאת המדות הפחותות הדומות לשאור ומחמצת, ולהשתדל בהיפך לתקן ולהכין כל תכונות נפשנו בשמירה מעולה על צד היותר טוב, ואח"כ נצטוינו לספור שבעה שבועות, מה שמעורר אותנו להסתכל ולהתבונן תמיד על מהות ואיכות ימי חיינו שהם בהרבה בני אדם רק שבעה שבועות שנים, ואחרי כלות ספירת שבעה שבועות, הרומזים גם על בריאת הטבע, והתחלת הנהגתה על פי חקים ידועים בשבעה ימים, נחוג יום החמשים יום מתן תורתנו, אשר בו החלה ההנהגה ההשגחית לבני ישראל, להטיב למו בעת שמרם מצות התורה, ולהרע למו כאשר יעברו על חקיה (עיין בביאורי בראשית דף צ"ב) עד שמאז והלאה יש ג' מיני הנהגות בעולם לפי שינוי מעלת ומדרגת בני אדם המונהגים, כי המון כל העמים בכלל מונהגים מהי"ת רק על פי מנהג הטבע וחוקיה, ואותה יקרא המשורר "אמת ה'," וממנה אמר "ועד שחקים אמתך" והשרידים אשר הוא קורא, והם העושים רצונו לשמה, מונהגים תמיד רק בהשגחה אלהית פרטית, ובהנהגה נסיית אשר ממנה אה"כ "כי גדול מעל שמים חסדך" והבינונים העומדים בתוך בבחינת מעלתם המוסרית, גם הנהגתם משותפת בין הנהגה הטבעית והנסיית, וממנה נאמר "כי גדול עד שמים חסדך," ואחרי עבור כל ימי הקציר אשר בהם נאסוף לאחדים תבואת הארץ ופרי מעשינו בכל שנה ושנה, הוקבע אלינו חג האסיף אשר הוא אות וסימן לקץ ואחרית ימינו וזמן אסיפתנו אל אבותינו אחרי כלות חיי הבלנו עלי ארץ, והוא ג"כ שבעה ימים אשר בהם חובה עלינו לשבת בסוכה בדירת עראי, מה שיזכור אותנו כי גם שבתנו עלי ארץ בשבעה שבועות שנותינו היא רק ישיבת עראי כאורח נטה ללון, ואך יצא יצא חג הסוכות, הנה ימי הקור והחורף דמות זמן מיתתנו לפנינו. יהנה מהיום ההוא נצטוינו להמשיך מספר שבעה שביעיות שהם ממש פרקי האדם וגבולי זמנו שזכרנו כמו שאמר (ויקרא כ׳:כ״ד'ג) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה ליי' כי כל זה הוא הכנה והדרכה להגיעם אל שלמותם כמו שיורו הקרבנות המיוחדים אשר בשני קצות הזמן רצוני עומר השעורים ושתי הלחם אשר מהחטים כאשר יבא בפרשת העומר ב"ה. ולזה היה יום החמשים יום מתן תורה הכוללת חמשים שערי בינה. אמנם היה היום ההוא יום אחד לבד להורות על היכולת האלהי על מעשה הטבע הרמוז במספר השביעיות כמו שאמרנו ראשונה קודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו לבד והיא מדת החסד אשר שתף האל יתעלה להנהגת העולם ע"י היישרת התורה האלהית ובזכות העוסקים בה כהוגן ומיחדים מלאכתה לזמנם הנזכר וזה במה שיתנהג עמם במדה עליונה אשר בה ישדד טבע מערכות השמים או במה שיסכים רצננו יתעלה עם הסדר הטבעי בכל מה שיושפע להם ממנו שם טוב והצלחה עד שיהיי הטובות אשר מזה המין משותפות מהטבע והרצון האלהי. והנה א"כ ימצאו שלשה מיני הנהגה טבעית והשגחיית ומשותפות וכל אחת מהנה תשמש לפי מדרגת המקבל. כי הנה הטבע בהחלט נתיחד לכללות ההמון. אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר יי' קורא. אמנם המשותפת לבינוניי' ואשר נמצא במעשיהם צד שתוף ג"כ. ולזה אמרו בפסחים (נ':) רבא רמי כתיב (תלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה. כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן והכונה לתת הבדל בין ההנהגות אשר תשתתף בהם ההשגחה האישיית כי הנה הסדור הטבעי בהחלט הוא אשר זכרו המשורר באומרו (תלים נ"ז) ועד שחקים אמתך לפי שהוא סדור קיים תמידי בלתי משתנה בשביל מעשה האדם וייחס אותו אל השחקים לפי שכל הענינים ההוים בהנהנה ההיא הם נשחקים ונפסדים תחתיהם. אמנם כאשר תשתתף באלו הענינים ההשגחה האישיית כמו שאמרנו קרא אותם חסד שמימיי ואמר כי גדול עד שמים חסדך כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד. אמנם ההנהגה ההשגחיית לגמרי עליה אמר כי גדול מעל שמים חסדך כי היא ודאי ברכות שמים מעל רצוני הנהגה אלהית למעלה ממערכות השמים וכל סדוריהם. ולזה אמר כי העושים שלא לשמה יגיעום הטובות הטבעיות ההם בהסכמת הרצון האלהי ולא ימנע מהם כדי שיגיעם שכר פעולתם איך שהיה אמנם המכוונים לשמה יגיעום הטובות העליונות המכוונות ממנו יתעלה ואין עמו אל נכר והם הטובות הנפשיות האמתיות ולזה היתה עצה טובה לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ואיפשר כי לזה הענין כוונו חז"ל (כתובות ה'.) באומרם גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה הצדיקים כתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך וזה כי ענין הנהגת הטבע הוא בדרך אחר אמנם ההשגחיית היא על שני פנים אם מיוחדת ואם משותפת אל הטבע כנזכר. ומה שהשיב הבבלי (כתובות שם) ויבשת ידיו יצרו (תלים י"ט) כיון יפה אל מה שנמצא ג"כ שהרצון האלהי משתתף אל הטבע. וכבר ראוי ליחס לו שתי ידים. אלא שהיתה התשובה (כתובות שם) ידו כתיב כלומר אף ע"פ כן אין ראוי לצרף הרצון האלהי אל הטבע כזה עד שיחשבו לו שתי ידים כי על דרך האמת הרצון האלהי הלזה הוא מצירוף ההשגחה ונחשב עמה ולזה כאשר הקשה (שם) ומעשי ידיו מגיד הרקיע (תלים י"ט) השיב מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר לומר כי כאשר בזכות הצדיקים ראוי לבא הטוב הנה רצונו יתעלה יסכים עם הטבע להוריד טל ומטר בזמנו ושלא יעצרהו מבוא כאשר יהיה כן מפאת סדורו וגם כשלא יסכים הטבע הנה הוא יוליד אגלי טל ומטר על כרחו ושלא בהסכמתו והרי הם שתי ידים זוכות כאחת ובשער ט"ו פירשתי המאמר הזה בענין אחר נאות מאד. סוף דבר ההנהגה התוריית אשר נתנה לנו באותו יום אשר בסוף השבעה שבועות היא מעל שמים ולזה לא ייחד לה מספר ימי בראשית רק יום אחד ליי' כי הוא יתעלה נשגב לעשות על פי התורה כל אשר חפץ בשמים ובארץ וכן בכל כיוצא בזה:
6
ז׳אמנם אחר עבור כל ימי קציר הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כ״ג:ט״ז) באספך את מעשיך וגומר. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להישרה זאת כמו שיבא במקומן שער ס"ז פ"ז ב"ה. והקפות שבעת ימי החג ושבע הקפות היום השביעי (סוכה מ"ה.) הכל באו לפניו לזכור ימי עולם לשום עיניו על ענייניו העצמיים עד אשר לא יבאו ימי הרעה ימי הקור והחורף אשר בהם נמשל זמן המיתה בלי ספק. הנה שכל אלו העניינים התוריים נמסרו בידינו לשמור לעשות בכל שנה ושנה על אלו המספרים המיוחדים אל הכוונה אשר זכרנו מלבד מה שמצאנו ראינו היות זה המספר נזכר ונפקד לעינינו בכל המעשים ההכרחיים אשר יבואו לפנינו בכל קורותינו אם מתקון התורה והקבלה הנה כמו כן בתחלת זוג כל איש ואשה והתחלתם לשבת בית הוכנו לפניו שבעת ימי חופה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' (בראשית כ״ט:כ״ז). בהם יזכור כמה סבובים מאלו עברו מהם בימי חייו אשר בכל אחד מהם עשה ה' את השמים ואת הארץ ושבת וינפש. וכן אין לאדם לישב בטל עד שיגמור מלאכתו וידע שעתיד ליתן את הדין על אשר עברו מהם לבטלה ויזרז עצמו לתקן בסבובים אשר לפניו את אשר עותו בעוברים מהם. ודי בזה הערה לכל איש אשר רוח בו. הנה בסמוך בבא עתו לבא אל אשתו להוליד כיוצא בו בא המספר הזה עצמו ועמד לפניו בימי הנדות ובספירת נקיות הזיבות ללמד כי המספר הזה הוא שורש ועקר כל הרויה ושראוי להתרחק בכל זמנו מהטומאות ולישב בנקיות. וכן אז"ל (ויקרא רבות פ' י"ד) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י״א:ב׳) אם קיימת מצות נדה בנתלה לאזהרת שבעת ימים תזכה למילה שנתנ' לשמנ'. והכוונ' שאם קיים הכוונה במצות נדה להתרחק מכל טומאה בימי חלדו המסומן בשבעת הימים הנה הוא יזכה למילה והוא ביטול היצר הרע לגמרי הבא לו בסוף כל מעלותיו וכן זה המספר יבא בטהרת המצורע (ויקרא י״ד:ב׳) ובטומאת המת (במדבר י"ט) והוא הנהוג בכל העניינים כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגומר (בראשית ז'). ויחל עוד שבעת ימים (שם ח'). וימלא שבעת ימים אחרי הכות יי' את היאור (שמות ז׳:כ״ה) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) וכן הורגל זה המספר לכל דבר שבמנין בשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כ״ח:ז׳) שבע יפול צדיק וקם (משלי כ״ד:ט״ז). ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה׳:י״ט) כי את שבע כבשות וגו' (בראשית כ״א:ל׳). שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח). ורבים כמו אלה המורים סגולת זה המספר החשוב אשר ראוי להעלותו תמיד להזכיר האדם את ימי חלדו בכל מה שישתדל בוא עד בוא קצו ויום נסיעתו כי אז גם כן הושם זה המספר בז' ימי אבלו להכריז בו באזני כל האנשים באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו כי נוסף על מה שלמדנו אותו (ירושלמי מו"ק פ"ג ה' ה') ממה שנאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים (בראשית נ׳:י׳) נמצא לרז"ל מה שיורה שמקפידים עליו מן השמים תכלית ההקפד'. במה שהזכירו במציעא פרק השוכר את הפועלים (פ"ו). כי קא ניח נפשיה דרבה בר נחמני יצאת בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה נפל פיתקא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה נפקו אביי ורבנן לאיעסוקי ביה ולא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפרו דהוו קיימי ועבדי ליה טולא אמרי שמע מינה התם הוא אזלי אשכחוה תמן ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. בעו למיפרש נפל פיתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. והנה הוא מבואר כי לא היה איפשר להם לבקש שם מקומו אין כי שמה סופר בפירוש כי מת בארץ מרחקים. וגם יש להתבונן בענין הצפרים שעושים עליו צל. ומה טעם שני הזמנים ההם אשר באחד אסרו הפרישה מהספדו ובשני התירוה. ואומר אני כי זה נתייסד על מה שאמרו ז"ל במועד קטן (כ"ז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיהו כ״ב:י׳). אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ב"ה אין אתם כשרין לרחם עליו יותר ממני. *וזה כי הוקבעו, ר"ל יען כי במות איש שלם ירגישו הנשארים חסרונו בג' בחינות, כי הוא הורם דעה אמיתית בחכמת התורה ומושכליה, להקנותם שלימות נפשית, גם הוא הורם תיקון המדות ואופן הנהגם עם זולתם לסבב אשרם המדיני, והורם ג"כ אופן הנהגת ביתם, ואיך ימציאו למו כל מחסוריהם ההכרחיים, ובמותו יאבדו כל אלה מהם, ע"כ הוקבעו שלשה ימים לבכי שהוא סימן העצב היותר גדול בעבור חסרון לימוד התורה, ושבעה למספד, עת אשר בהם חובה לאבל להיות כלוא בביתו ולבלתי צאת החוצה להתערב בחברת רעיו, להורות בזה עצבונו על חסרון מורהו הנהגתו בחברה האנושית. ושלשים לאיסור גיהוץ ותספורת, שהן כולם הנאות גופניות, ובמניעתן יוזכר בחסרון האיש אשר הורהו האופן איך ימציא לו מחסוריו והנאותיו הגופניות. וזה כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו. האחד מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים: והשלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי על הפסד הענין הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח.). ואמר החכם (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד לפי שבו קויים העולם כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת להרגש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין כמו שהלבנה היא מיוחדת להיות דוגמא לו בזה משאר צבאות השמים מפני עוצם זריזותה בתנועותיה לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות. ועוד וכמוהו תדמה למראה האנשים כי מדי נוסעה היא הולכת ומתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ היא הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום היולדה וכמו שאמר איוב (א) על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה כי לענין זה היה מאמר לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה כמו שכתבנו בסדרן (שער מ"ה) ולזה היה המספר בזה מיוחד אל הרגש החסרון המושג בכמו אלו הענינים הזמניים וכמו שאמרו במסכתא שמחות (פ"ז) שלשים לאבל שלשים לגיהוץ ולתספורת שלשים להלוואתו שלשים ליפ"ת שלשים לאירוסין שלשים לנישואין שלשים לאלמנה שלשים ליבמה שלשים למדיר את אשתו שלשים לנזירות כי מלבד הדינין המפורשים בכל אחד מהם שם יורה כי רוב העסקים האנושיי' או כלן יתיחסו אל זה המספר ואמרו שע"כ יש לעשות להתאבל על הרגש החסרונות האלו. אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו אין אנו רשאין כי הבנים בניו של הקב"ה הם ואין לרחם עליהם יותר ממנו והעובר הרי תוא דרך רע וזר ומראה צרעת המינות במצחו לכפור בעולם הנשמות כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו השוגים בדמיונם הכוזב וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד כמו שעל טעות זה אמר החכם (קהלת ג׳:י״ח-י״ט) ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגומר. עד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתנודדו כמשפטם כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה ולא מצאו בה שום נחמה. כמו שסופר במדרש (ב"ר פ' י"ד) באחד מגדולי צפורי שמת לו בן. איכא דאמרי מינאה הוה יתיב גביה ונכנס ר' יוסי בן חלפתא אצלו וכולי. כמו שהוא כתוב ומפורש בפרשת ויפח באפיו שער ו' עיין עליו. והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו אמרה תורה (דברים י״ד:א׳-ב׳) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגומר. והכוונה כי אחר שעקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש אין להם לעשות עקר מהגוף יותר ממה ששיערו חז"ל כמו שנזכר וכמו שיבא שם במקומו שער צ"ג בעזרת האל: ואולם ענין הקדושה ביארה בפרשת כהנים (ויקרא כ״א:י׳) בהרחיקם מהטמא לקצת הקרובים והרחקת הכהן הגדול מכלם וכל זה להורות כי הנפשות השלמות אין להם קורבה בבשר בניהם ובנותיהם ויתר קרוביהם כמו שיבא שם שער ס"ג בעזרת האל. והנה עם זה נתבאר שיעור ההרגש על המת לפי שלמותו והחסרונות המגיעות מהעדרו ואיסור התקשות עליו יותר מדאי וטעמו ולזה הראוי שיובן מענין רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו.) שהם היו מחפשים אחר מקום מדרגתו להזכיר שבחיו ולהספידו בקילוסיו הראויים ולז"א שראו צפרי דעבדי טולא עלויה והוא שהשקיפו לכבודו ולקלסו בבחינת המון התלמידים שהיו מתקבצים אליו לשמוע מפיו תלמוד ולפי שגזרו בדעתם שהוא עקר שלמותו ושם מקום מדרגתו ספדוה תלתא יומא ותלתא לילוותא ובקשו לפרוש כי חשבו שיספיק זה להם כי הוא הזמן המיוחד לזה כנזכר. אמנם הקפידו עליו מן השמים ואמרו כל הפורש יהא בנדוי כי איך יתכן שלא ישלימו עליו ההספד על הענין השני הדבק אל הראשון שעליו תלוי קיום העולם כמ"ש. אמנם כשהשלימו מספר השביעי אמר לכו לבתיכם לשלום כי הענין השלישי הוא חיצוני מהמבוקש ואין חובתו מוטלת כי אם עלהקרובים להתאבל וכ"ש ענייני השנה המוטלין על האנשים למיתת המולידים כמשפטם. הן כל אלה יפעל אל בזכרון זה המספר המסויים אם בזמנים הקבועים ואם במעשים האפשריים הכוללים כל ימי חיי האדם מראשיתו עד אחריתו להמשך משם זה התועלת הנפלא שזכרנו בהישרת האדם אל הוצאת זמנו ושומו לבו על חלק מיוחד לו באופן שיגיע אל תכלית כונתו ואל סוף הצלחתו. וכבר תועיל ההשקפה הזאת להתיישב בה לב האנשים ולקרר את דעתם על כל המוצאות אותם מקוצר החיים ומהכרת זמנם. וזה שלא ימנע משהיה האיש קצר הימים מהאנשים המפקירים זמנם או מהשומרים משמרתו ואם היה מהמפקירים צדיק הוא י"י בהוציאו מעולמו כי מה לו מזמן. אחר שאינו מרויח בו כלום וכ"ש אם הוא מהמרבים אשמה יום יום. ואם היה מהאנשים המאושרים אשר במעט מהזמן השלימו את חקם ממלאכת נפשם הנה באמת בא בכלח אל בית עולמו ותלמודו ומעשה ידיו בידו וימי שנותיו בהם אם מעט ואם הרבה אלף שנים בעיני היוצר ברוך הוא כמו שאמרנו והרי זה הענין נחומים שלמים לו ולאבליו. וכן נמצא לראשונים (אדר"נ פ' י"ד) כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו אמר רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון. נכנס ר"ש וישב לפניו א"ל רבי רצונך וכו'. א"ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה אף אתה וכו'. א"ל לא די וכו'. נכנס ר' יוסי וישב לפניו אמר ליה רבי רצונך וכו' א"ל אהרן היו לו בנים ומתו שנים ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידום אהרן אף אתה וכו'. נכנס רבי יהושע ואמר רבי רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל איוב היו לו בנים ובנות וכלן מתו ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (איוב א׳:כ״א) י"י נתן וי"י לקח וגו' אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די וכו'. נכנס ר' אלעזר בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלים והולך למרחץ מפני שאדם גדול הוא ואינו יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו א"ל ר'אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד לו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימת אצא מן הפקדון הזה בשלום ואף אתה רבי היה לך בן קורא בתורה מקרא נביאים וכתובים ושנה הלכות והגדות ונפטר מן העולם בשם טוב א"ל אלעזר בני יפה נחמתני כדרך שבני אדם מתנחמין. הנה שזכרו ארבעה מיני נחמה כנגד ארבעה אבות נזקין שהכח הדמיוני מתעצב בהם מאד וימאן להתנחם ויועיל זה אם יהיה רוע הסובל כאחד מהם וכ"ש אם היה פחות ממנו. האחד כאדם הראשון שמת בנו על פניו שלא כדרך כל הארץ. והשני כמה שקרה זה לדוד עם תוספת חטאתו אשר נענש בו כי בחטאו מת כי השלם יקל עליו סבל העונשים מסובלו הנפילה בחטא כי היא קשה עליו מאד על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ח:ד׳) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכן אמר הנביא (איכה ה׳:ט״ז) נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו לומר שאף על פי שנפלה עטרת ראשם האוי והאבוי הוא על חטאתם. והג' בענין אהרן שהיו בבניו שתי הרעות הנזכרות ונוסף עליהם היות המקרה ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי זה עצב מופלג ליהפך כמו רגע גודל שמחתם לאבל רב וכמו שאמר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני יי' ותקראנ' אותי כאלה. והד' מענין איוב שהיו בפגע כל שלשת העניינים האלה בדרך רע וזר ועוד רוב תלונות בבוא עליו צרה וצוקה על לא חמס עשה ואם שזה לא ידע לשלם מצד עצמו אבל עוד יוסיף צרה מצד אחר והוא מה שיורה זה על היות הנהגת העולם בלי סדר נכון והשגחת השם ית' שהוא רע כולל שאין בו נחמה כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:א׳) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם אמר איוב (י) אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי וגו'. ויתכן לזכור זה באזני כל חסיד סובל ייסורין שיתנחם כמו שנחם איוב לסוף. אמנם לפי שבכל אלה הענינים היתה הנחמה גם כן מצד הדמיון שיקרה בה להתפייס ברעות זולתו מה שהוא ממדות הנשים ודומיהן ועל דרך שאמר (איכה ב׳:י״ג) מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון מה שהוא אינו נחמה על דרך האמת אבל הוא דבר שיוסיף עצב לשלם כמו ר' יוחנן בן זכאי וחבריו. לזה בא הה' אשר היתה נחמתו מפאת השכל והוא השלמת האדם רצון קונו וזריזותו בשמירת פקדונו והשבתו אלי כמו שנתנ' לו והותר כמו שקרה לו ז"ל בבנו חמודו ומה לו מזמן עוד, אחר שהשלים את נפשו ועשה כרצונו ולזה אמר שנתנחם בדרך שבעלי הדעת מתנחמין לא כדרך הפתאים המקררים דעתם בצרות זולתם. הנה שהיתה טענה זו מספקת למעלה מכל הנחמות האמורות גם כי יהיו שם בחינות אחרות לרוע כרציחת הבל ע"י אחיו שהם שתי רעות גם כי עקר צערו בלמוד דוד היה על מה שתורה מיתת הילד שלא כופר חטאו שהוא רע ומר ממות ועל זאת היה מתפלל כשיובן היטב ואף גם זאת היות עניני איוב רעות תכופות ומשונות מנוהג העולם כי כל זה יראה שכוונו אלו החכמים שם בזכרונם לשכך צער העניינים הדמיונים אשר תקראן כאלה או פחות מהם. ועל הכל תהיה הטענה החמשית העולה על כלם ואין צ"ל שמכחשת הדמיון הכוזב העולה בדעת המינין שזכרנו למעלה ולזה הודה לו רבן יוחנן בן זכאי על מיתת בנו חמודו והוא מה שרצינו למה שהיינו עליו מקצור ימי בחורי חמד הטובים ושלמים בנפשותם. אמנם אם היו מאותם אשר לא שמשו כל צרכן ועדיין הם בדרך שלמותם ונאספו בחצי זמנם כבר איפשר שיאספו בעונם כענין בני אהרן אשר לפנינו וכמ"ש (חגיגה י"ד:) בן עזאי הציץ ומת וכדומה. או שגלוי וידוע לפניו שכבר הוציאו מזמנם כל מה שבידם להוציא ומשם ואילך הם עתידין להפסיד וכמ"ש (סנהדרין ע"א:) מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. וכדרבי אבהו דא"ר אבהו התאנה הזו כשהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לפריה ובזמן שאינה נלקטת בעונת' רע לה ורע לפרי' (רבות קהלת ה' פ' מתוק' וגו'). ושם אמרו רב חייא בר אבא ותלמידוהי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוהי וא"ר ר' יהושע ותלמידותי הוו נהגין ופשטין תחות תאנה חדא ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו מה עשו הלכו להם אל מקום אחר השכים בעל התאנ' ולא מצאם הלך וחזר אחריהם עד שמצאם אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשים למונע' ממני. אמרו לו חם ושלום אמר להם ומפני מה הנחתם מקומכם והלכתם למקום אחר אמרו לו שמא אתה חושדנו אמר להם חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי שכיון שהחמ' זורחת על התאנים הם מתליעות מיד חזרו למקומן. ההוא יומא אשכחום דלא ליקוט נטלו מהם ופצעו אותם ומצאום מתולעות אמרו יפה אמר בעל התאנ'. ואם הוא יודע עונתה של תאנה והוא לוקטן כך הקב"ה יודע עונתן של צדיקים לסלקן והוא מסלקן. והנה המשל הוא נחמד והנמשל אמתי מאד ומה רב טוב היה הענין הזה לרבים שהחמיץ יינם בקנקנם ועל כיוצא בזה אמר הכתוב (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני יי' המותה לחסידיו לומר שלכל החסידים הוא ידוע שהמות יקרה בעיני יי' לראויים אליה. ולזה אמר בפרק אין מעמידין (ע"א ל"ה:) מאי דכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) לריח שמניך טובים וגו'. למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין פיה מכוסה אין ריחו נודף פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך קרי ביה עלימות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות קרי ביה עולמות. ואמרו שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם היה מלאך המות אוהבם מה שמפריד חומרם מהם ומביאם לחיי עולם קודם זמנם לפי הנהוג לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. והנה על פי כל הדברים האלה היה מהחכמ' האלהית לצוות לאהרן ולבניו בתחלת בואם אל השרות האלהי הנכבד ונורא שימלאו להם שבעת ימי מלואים אשר ישמרו בהם את משמרת יי' להבין ולהשכיל מהעניינים אשר זכרנו השיעור המחוייב לאנשים גדולי המדרגה כמו הם ולפי העבוד' המוטלת עליהם כי רבה היא ולזה החמיר עליהם יותר מדאי ואסר להם היציאה מפתח אהל מועד כדי שלא יפנה לבם לדבר אחר אפי' שעה כמו שאמר (ייקרא ח') ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צותי. ועתה ראה כי באה המצוה עליהם משני פנים. האחד שלא יצאו מפתח אהל מועד שבעת ימים דמשמע שהכוונה שישבו שם שתולים בבית יי' ומשוטטים בחצרותיו כל שבעת ימי המלואים והיא הערה גדולה להתבוננותם במעשה בראשית אשר על ידו יכיר האדם גודל בוראו ועוצם חכמתו ואת כל תוקף יכלתו וגבורתו אשר כל זה מה שמכריח אותו לאהבתו ולעבודתו כמו שאמרנו ראשונ' כי שבעת ימים אלו ימלא את ידם בזה העיון. אמנם הפן השני הוא מה שאמר שישבו פתח אהל מועד יומם ולילה שבעת ימים לשמור את משמרת יי' דמשמע שלא נתן להם רשות ליכנס משם ולפנים והוא מה שחוייב להשכיל מהחשבון הזה וגלגול סביביו מה חדל הוא וכי צריך להזדרז על שלמותו בחריצות נפלא כי ימיו ושנותיו הולכין ומתמעטין שבעה שבעה על הדרך שזכרנו למעלה ויזהר מאד מהשתקע בהבלי העולם וחמודותיו אשר תחת זה המספר עצמו כמנהג כל עמי הארץ. ובבחינה הזאת ודאי ראוי להם לשבת פתח אהל מועד יומם ולילה ולשמום שם משמרת יי' כל מספר שבעת הימים האלה מבלי שיכנסו בהם ומהפתח ולפנים כי העולם הזה הוא פרוזדור וכו' (אבות פ"ד). ואם יעשו כן באמת לא ימותו כי הנכנס לשבת בעולם הזה דירת קבע חדר בחדר שם תהא קבורתו וכמו שאמר (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שהתבאר מה שכיוננו אליו מענין הזמן והכריחיותו ורוב הצורך אשר על כל בעל דעת לשום עיניו על משמרתו וכמה יועיל העיון וההשקפה באלו החשובים השבעיות אשר לפנינו בכל הענינים לעורר נפשנו על כל אלו הדברים כמו שעל ידו זרז והזהיר את כהני יי' המקודשים להשכיל לנפשם לפני מי הם באים לעמוד לשרת כי הוא בורא כל ויוצר כל ויודע כל. וכי הם ואם היו מבחר המין כאין וכאפס לעבדו נחשבו. וכמה חוייבו להפשיט מעליהם בגדי החול אשר ישמשו בהם בדברים החיצוניים ולההחליף להם בגדי קדש לשמש בפנים נקיים וטהורים כמו שיכלו ללמוד מהבגדים אשר ילבשו אותם מחדש מלאכתם ותכוניתם ומקרבנם כאשר פירשנו קצת מהוראותם בשער ל"א וההשקפה הזאת היא הכרחית לכל בעל שכל לבא לכלל שלמות והוא ממש דוגמת והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגומר (ויקרא כ״ב:כ״ז). כי כמו שהב"ח הזה אינו נכשר ליקרב על המזבח עד שיעבור עליו מספר זה המיוחד של ימים שהוא הקף שלם המוציאו מספק ריסוק איברים (נ' דצ"ל ספק נפל שבת קל"ה:) ומכשירו לקרבן כן הבעל שכל אינו ראוי לשמש עד שיעבור עליו בזמן הזה המוכן והמזומן לעוררו ולזרזו על כל אשר יעשה. והוא עצמו מה שאמר רבי יהושע בשם רבי לוי שם בפרשת אמור (פ' כ"ז). משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא שבא לכאן לא יראו לפני אם לא יראו את פני המטרונה תחלה. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לא תקריבו לפ:י קרבן עד שיעבור לפניו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת ראה שהמשיל ההראות אל פני המספר השלם הזה אשר אינו משולל מיום השבת בשום פנים אל ההראות אל פני המטרונא. והמטרונא היא באמת גברת הבית שרתי בהנהגת העולם אשר הסידור השמימיי נתון בידה לפרנס בו כל באי עולם על דרך שנאמר (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי ההראות לפניה וההתבוננות בה ובחכמתה בכל עניניה מוצאיה ומובאיה ממה שירבה שררה וכבוד אל אדוניה אשר הכינה על מתכונתה בחכמה ותבונה עצומה ועל דרך שאמר (משלי י״ב:ד׳) אשת חיל עטרת בעלה וכל זה הוא מלומד ומפורש מן העמידה והעיון על מספר שבעת ימי בראשית אלו, לזה אמר להם לישראל בני לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת ונתן הטעם שאין שבעה בלא שבת לומר שאף על פי שלא יבא השבת בסופן כמו שהיה בשבת בראשית מכל מקום כיון שאין שבעה בלא שבת על כל פנים יועילו לכוונת כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כי הוא עדות החדוש הגמור כמו שבא שער ד'. ואמר ואין מילה בלא שבת כי אין מקום לעשות שום מצוה כתקנה כל שכן מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות (נדרים ל"ב.) בלא הכרת השבת הזאת והראות פני המטרונא על הדרך הנזכר אמנם בבוא לפניה תחלה כבר ימול ערלת לבבו ויכנע אל העבוד' השלמ' הכנעה טבעית ושכלית. והוא הטעם שפתחה תורתינו הקדוש' במעשה בראשית כי הוא הפתח אשר בו יבואו צדיקים לעבדה ולשמרה כמו שכתבנו שם במקומו. ולזה מה שצוה לאהרן ולבניו שלא יראו לפניו עד שיראו תחלה פני המטרונא בשבעת ימי המלואים הללו כי שבעת ימים ימלא את ידם. אמנם המוזהרים האלו נחלקו לשני מחלקות. מהם שראו פני המטרונא והשכילו בה מה שכוון מהמצוה והכשרו ליראות את פני המלך. ומהם מי שלא ראו פניה כהוגן ולא הוכשרו ליכנס לפני המלך אבל נפלו בעונש המיוחד להם באומרו (ויקרא ח׳:ל״ה) ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צויתי הרי הגזים להם יותר מדאי. ובמדרש (תנחומא פ' שמיני) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳) זה אהרן שנאמר בו ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו'. אמר להם משה שמרו ימי אבלות עד שלא הגיע בכם הדבר ושמרתם את משמרת יי' שכך שמר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שהביא את המבול שנאמר (בראשית ז') ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ והיו משמרין ולא היו יודעים על מה הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת משפט ידע לב חכם (קהלת שם) שכבר אמר לו הקב"ה למשה (שמות כ"ע) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וגו'. והוא מה שכתוב בסוף הוא אשר דבר יי' בקרובי אקדש. הנה שהזהירם והתרה בהם באר היטב והודיעם כי בשמור משמרת יי' בימי מלואיהם יעמדו על משמרת עצמם ולא ידעו דבר רע לפי שהשמור במספר הזה כנזכר הוא מקיים העולם ואם לאו יהפך להם למשמר לזמן ימי אבלות. והוא שיהיה המספר הזה המוקדם בידם עליהם לעדות כי לבלתי שומרם ימי מלואיהם הם מתים וזה ענין קדימת האבל למיתה כמו שהיתה קדימת קביעות שבעת הימים לימי המבול עדות עליהם כי להשחתת משמרתם בהם נשחתו ונפסדו כי על כן התאבל עליהם יוצרם ויתעצב אל לבו כמוזכר שם במקומו (בראשית ו׳:ו׳ וע' תנחומא הנ"ל):
7
ח׳ועתה ראה כי כל זה נזכר ונפקד במאמרם אשר זכרנו (עירובין מ':) על מאמר תן חלק לז' וגם לשמונה. כי הנה מאמר החכם בעינו צודק מאד על זה הענין המיוחד שנראה כי הוא מצוה לתת חלק העיון וההשכלה על מספר הז' וגם לשמנה חלק כחלק כי בעשות כן לא תדע מה יהיה רעה על הארץ כמו שאמר בכאן שומר מצוה לא ידע דבר רע כי אם שמרו מצות השבעה כהוגן הנה לא ידעו ברעה אשר ימצא להם מות ומשכלת ביום השמיני אשר היה סוף המעשה. אמנם רבי אליעזר פירש זה הענין ואמר שבעה אלו שבעה ימי בראשית שמנה אלו שמנה ימי מילה. ירמוז אל וההנהגה שהיא על הטבע כמו שהח' הוא מספר יוצא מהז' ונוסף עליו לומר שאי אפשר לאדם להמול לו ערלת לבבו לקבל עליו מצות אלהיות יוצאות מההקש השכלי כמילה השקולה כנגד כל המצות אם לא בשיתבונן תחלה בז' ימי בראשית שהיא קבלת פני המטרונא כאשר אמרנו וכמו שאמר שם (ויקרא רבות פ' כ"ז) ואין מילה בלא שבת כי בזה ידע ויכיר כי הבורא יתעלה יכול לשדדו ולשנות סדריו בענין שלא ידע שומר מצוה את אשר יהיה רעה על הארץ וזהו הלמוד שאמרנו הלקוח מההתחלה אשר יקבל האדם עול מלכות שמים שלמה מצד גודל מעלתו ופליאות מעשיו. ובפירושים כתבנו שצריך האדם להזדרז בסידור מעשיו בענין שיסכימו עם שני ההנהגות כי בזה לא ידע מה יהיה רעה על הארץ והוא נכון. אמנם ר' יהושע אמר שכונת החכם באלו המספרים המצילים אותו מהרעות המתרגשות היתה במספרים הרשומים והמסומנים לפניו בהמשך הזמנים במה שיהי' העיון עליו מצד סדר הוצאת זמנו וצורך הקפדתו עליו בכל ענייניו ולזה כיון אל שני זמנים שהם כעין ראשית זמנו וסופו ואמר שבעה אלו שבעה ימי הפסח אשר באו בו כל ההערות שאמרנו מהתחלת זריחת אור שכלו לארבעה עשר עם הבדיקה בו והביעור והכשר הכלים ושאר הענינים שזכרנו ומספר השמנה הם שמנת ימי החג והוא חג האסיף כי צריך האדם לתת עיניו על סופו ותכליתו בראשיתו כדי שלא ידע מה יהיה רעה עליו בהאספו מעולמו ולא עוד אלא בכל המעשים אשר יזדמני לו בנתים בכל ענייניו כי לזה אמר כשהוא אומר וגם לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים והם שלשה סמנים שכוללין כל מעשי האדם. כי עצרת הוא יום מתן תורה אשר בו הוטלו עליו כל מצותיה. וראש השנה הוא יום זכרון שמזכיר מה שעתיד האדם ליתן את הדין על כל מה שנצטוה עליו. ויום הכפורים הוא ענין התשובה והכפרה וההכרחיי בעקרי ההצלחה ובהם יגיע האדם אל החג הנזכר בשלום ובמישור וכבר יהיו לו כל חלקי זמנו מעויינים אליו על הדרך שזכרנו. זהו מה שראיתי לבארו בשער שבעת ימי המילואים הללו ובכל הנלוה אליהם ולהקדימו אל המעשה הנורא ההוא אשר היה ביום השמיני אשר בו נפרדו בני אהרן חציים למיתה וחציים לחיים:
8
ט׳ומעתה נבא אל שני העניינים וראשונה נדבר בחטא המתים וטעם מאמר חז"ל בו. ואחר נדבר בענייני החיים זירוזם במעשיהם ביום ההוא. ומה שנתעורר אליו תחלה על מחשבתם במעשה ההוא הזר שעשו ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם מהכוונה או הכוונות. ועוד יש לתמוה כי אחר שהכתוב פירש מעשיהם ואמר ויקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם ונאמר בהקריבם אש זרה לפני י"י למה היו חז"ל שואלין ודורשין למה יומתו מה עשו ובאו עליהם טעמים רבים זה אומר בכה וזה אומר בכה וכלן נסמכין אל הכתובים בדרכים רחוקים. אמרו במדרש (תנחומא פרשת שמיני) רב מני השואב בשם ר' לוי אומר בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן ובכלהו כתיב בהו מיתה על ידי שנכנסו כשהם שתויי יין דכתיב ביה מיתה שנאמר יין ושכר אל תשת וגו' ולא תמותו. ועל ידי שנכנסו שלא היה רחוצי ידים ורגלים דכתיב (שמות ל׳:כ׳) ירחצו מים וכו'. ועל שהיו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים רבי לוי אומר מעיל היו חסרים דכתיב (שם כ"ח) והיה על אהרן וגו' בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות. וע"י שלא היו להם בנים דכתיב (במדבר ג׳:ד׳) וימת נדב ואביהו לפני י"י וגומר ובנים לא היו להם. והנה כל דבריהם אלה הם תמוהים. כי הנה על הראשונ' עדין לא נזהרו לפי סדר הכתוב כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. והשנית לא נזכרה במעשה הזה כלל. והשלישית לא הית' מוטלת עליהם שהרי לא נאמר מעיל אלא בכהן גדול דכתיב והיה על אהרן וגו' והרביעית לא נתחדשה להם ביום ההוא. ולמה לא מנעם מבוא לשם אם הית' העבודה אסורה לחשוכי בנים. וגם כי לא נראה זה חסרון שחייבין עליו מיתה. והוא עצמו יש להקשות למה שאמרו שם (תנחומא שם) אמר ר' חנן ע"י שלא היו להם נשים דתנינה תמן (יומא ב'.) וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא ו') זו אשתו. וגם אחר שדקדקו עליהם בכל הדברים שכתוב בהם מיתה למה לא אמרו שפשעו בשמירתם ימי המלואים הכתובה בה שנאמר בה (שם ח') ושמרתם את משמרת י"י ולא תמותו. ועוד אמרו (תנחומא שם) תאני בר קפרא בשם ר' ירמיה בר אלעזר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן. על הקריבה ועל ההקרבה. ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה תני ר' חייא איש מחתתו איש מעצמו עשו. ועוד אמרו מפני שהורו הלכה בפני משה רבן ודברים אחרים כמו שיבא:
9
י׳אמנם הנראה ממעשיהם הוא כי לפי שנאמר שם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י"י אל כל העם ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. ואמרו חכמים ז"ל שנכנסו שם על מעשה הקטרת כמו שכתב רש"י ז"ל זה לשונו מצאתי כתוב בפרשת מלואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו (פ' שמיני סי' ל') למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעש' הקטרת או לא נכנס אלא לדבר אחר הריני דן ירידה וביאה מה ביאה טעונה ברכה אף ירידה כן מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמד על מעשה הקטרת: הנה הם פקפקו בענין ההוא שמא מעשיהם גרמו כי בבואם שמה והקטירם קטרת הסמים סבבו צאת האש מלפניו וכי סגלה זו נמצאת בקטרת לעורר האש היסודיי או האש השמימיי אל האש אשר על המזבח או במחתה לא שהיה יורד האש מהרצון האלהי בקרבנות והעבודות ולזה מה שלקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש מכל מקום וישימו על האש ההיא קטורת לומר איכה הורידו הזקנים האלה האש ונעשה כן גם אנו והוא מה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם לומר שהסגלה היא דבקה במצווה כי לא באש ה'. והנה הוא מבואר כי זה הפקפוק והלגלוג שלגלגו אלה האנשים במעשה ההוא הגדול אי אפשר שלא קדמו אותו סבות חזקות והנה חכמים ז"ל לא כוונו במאמריהם על עצמות החטא ומהותו כי הוא מבואר בכתוב. אמנם השתדלו לדבר על הסבות ההנה אשר הביאים אליו וסתמו הדברים עליהם כדרכן בכל כיוצא בזה ואמר שאי אפשר שלא קדמו הד' סוגי סבות הנמצאות בכל הפעולות הראשונה שבוש השכל ובלבול הדעת באלהות אמרו היוכל או הישגיח לשלח מלפניו האש הזאת על דרך הרצון המוחלט מבלי שיחייבהו ההקש הטבעי או לא וזהו שבוש וחסרון בהם מצד הכח השכלי שבהם שהוא צורתם. השניה רוע המזג ופחיתות תכונתם החמרית אשר מצד התעורר בהם הזדון והקנאה והנצוח לבא לנסות אלהים על האופן ההוא והיא סבה חמרית. השלישית היותם משוללים מקנייני המדות המעולות המונעים האנשים מלכת אחר שרירות לבם הרע וטבעם הזונה וזו בסבת הפעולות. והד' רוע תכליתם בפנימיות מעשיהם ועבודת' והוא הענין התכליתי. והנה בבחינת הסבה הצוריית אמר שתויי יין נכנסו והוא ודאי ערבוב השכל בדעות האלהיות והפקפוק באמיתת מציאותו או בהשגחתו או ביכלתו וזולת זה כי על זה אמרו (ברכות מ'.) עץ שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה וגם נח שתה וישכר ויתגל (בראשית ט׳:כ״א) ולפי שזה היה העקר שהכל תלוי בו שלפי חולשתם בהשגתם זו כן גברו החסרונות האחרות לזה ביארה התור' סבה זו סמוך למיתתם וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) משל למלך שהיה לו בן בית ומצאו פתח החנות והתיז ראשו בשתיקה ומנה אחר תחתיו ואמר לו אל תכנס לחנות וכו'. והוא מבואר כי זה החנות הוא חנות של שכרות וכמו שאמר ר' מאיר (חזית שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר עד שאמרתי (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה הוא ודאי ערבוב הרשעות וההתפקרות כלפי מעלה ולזה כתב בה מיתה. אמנם בבחינת הסבה החמרית אמר שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים כי הוא באמת כנוי מיוחד על טבע חמרם ומזג הרכבתם כי לא טהור על דרך שנאמר (משלי ל׳:י״ב) דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ אשר בעבור קלקולו נמשכו אחר הנצוח והכבוד עם רבם ועם אביהם וכמו שאמר עליהם שהורו הלכה בפני משה רבם. וכבר הפליגו בזה חכמינו ז"ל ובאו וכוונו עליהם מכח הכתובים אמרו במדרש (ויקרא רבות פ' כ') אמר ר' לוי הרבה נשים יושבות עגומות וממתינות להם ומה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו הדא הוא דכתיב (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. ועוד מן הכא (שמות כ״ד:א׳) ואל משה אמר עלה אל ה' מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו מהלכין אחריהם אמרו מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר בפיהם אמרו רבי פנחס אומר בלבם הרהור אמר רבי ברכיה אמר ליה הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳). הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם, ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים כי זדונם וגודל גאותם הושיבום יחידים בחטא והכל בכלל שלא רחוצי ידים ורגלים שכתוב בה מיתה. והנה בבחינת הסבה הפועלות אמרו שהיו מחוסרים בגדים שהוא מבואר שהבגדים בלשון התורה נאמרו על קנייני הפעולות כמו שנתבאר יפה אצל בגדי כהונה ולפי שכבר נתבאר שם שהמעיל יורה על סגולות נפלאות בזה מזולתו מהבגדים אמרו שהיו חסרים מעיל וזה שלא היו בידם מדות טובות ימנעום מהמשך אחר רוע תכונותם להצילם מהמית'. אמנם מה שהורו מצד התכליתית הוא מה שכוונו אליו באומרם שלא היו להם בנים וכבר אמרנו מה שישיג מהבטולים לזאת הסבה אלא שיש להבין מדבריהם שאמרו זה על צד המשל הקרוב אל המשך הפעולות המיוחדות לאדם והתמדתם ועל דרך שאמרו (ב"ר פ' ל') עקר תולדותיהם של צדיקים מעשה טובים כי הוא הענין המורה הוראה עצומה על כוונת התכלית המיוחד בפעולות ההן כי המכוון אליו בעצם וראשונה הנה הוא יחזיק בו ולא יסור ממנו לעולם. אמנם מי שיהיה לבו במעשה אל תכלית חיצוני ממנו הנה הוא לא יתמיד במעשה ההוא ולא ימשך אליו אלא כל שיצטרך אל הענין ההוא הזולתי. ולזה אמרו (ספרי פ' עקב פ' והיה אם שמוע) שלא ילמד אדם תורה על מנת שיעשיר או על מנת שיקרא רבי לפי שאלו הן תכליות מתחלפות אל עצמיות' וכאשר תזדמן לו השררה או העושר ממקום אחר יסורו ממנה והוא מבואר. ולזה היה המשל הזה נאות אל הוראות כוונתם על התכליות במעשיהם שלא היתה הטנה ולז"א (ויקרא רבות שם) כי בחטאם מתו ובנים לא היו להם. כלומר שלא היו ראויים לבנים שימלאו מקומם המוחזק להם לפי הפרסום לפי שהמפורסם במעשיהם והתכליות המתחלפות בלבם היו מתחלפים ופעולות כאלו אין מטבעם להמשך ולהתקיים בידם ועל זה הדרך עצמו בא במסכת נדרים (פ"א.) מפני מה תלמידי חכמים אין מצוי לצאת מביניהם תלמידי חכמים רבינא אמר משום שאין מברכין בתורה תחלה. והתימה אם חוייבו לברך למה אין מברכין. ולא עוד אלא שנראה שהוא להם למנהג והיתר בידם ולמה לא יכפום לברך על כרחם. אלא שהכוונה היא מה שאמרנו וזה שמי שעוסק בתורה לשמה ולתכלית עצמיותה הנה הוא מקפיד עליה מאד ומחשיב' ומוקרה ומודה ומשבח תמיד למי ששם עמלו בה ולזה עולה בידו וכמו שאמר (משלי ה׳:י״ח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך כי המברך מקורה ודאי ישמח בה כי הוא בא אליה באות נפשו כמשפט האיש אשר העשיר אחרי עניו כי הוא שומר ממונו ומהלל לאל הנותנו בידו ועל כן אמרו (סנהדרין צ"ו.) הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. אמנם מי שהעסק וההשתדלות בה אינו על זה הענין אלא שמתעסק בה לפי שנמצא בידו זה העסק מזולתו או שפונה לתכליות אחרות הנה באמת לא חשקה נפשו בעצם וראשונה בעסק ההוא ולא תתפאר בו ולא ישבח לאלוה עושיו עליו גם ברך לא יברכנו והיא הסבה אשר לא נתקיימה בידם בלי ספק עם שיראה שהם ראשונים וקרובים אליה מזולתם. ולפי שהסבה הזאת נעלמת כי רבו המחניפים והמראים חצוניהם הפך מה שהוא בלבם נאמר שם (בנדרים) בסמוך דאמר רב יהודה מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר (ירמיהו ט׳:י״א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר (שם) ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שלא היו מברכין בתורה תחלה כי היתה השאלה קשה ותמוהה העם אשר קבלו התורה והמצות והיו עושין אותה ומורגלים בקיומה איך היו לשמה כרגע מפני ביטולם ממנה לגמרי וזה נשאל לחכמים ולא פירשוהו כי השכל האנושי יגזור כי ההרגל יקיים אותה בידם וכמו שאמרו (סנהדרין צ"א.) מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן. גם הנביאים לא היה בידם כי היו רואים המעשים אשר בידם ולא היו יורדין לעומק לבם וכמו שאמר הנביא (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳) עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו'. ושלמה בחכמתו אמר (מלכים א ח׳:ל״ט) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם ירצה כי הוא נסתר מכל זולתו. גם מלאכי השרת שמשמשין לפניו במרום בהנעת מערכות השמים לא היה זה בידם כי לא חוייבו מהם הפסדם ואבדנם על האופן ההוא. גם לא רעיון לבם וסוד מחשבתם אדרבא כל מה שנעשה בהם היה כנגדם ובסדורם. עד שפירשו הקב"ה בעצמו כי הוא לבדו יודע תעלומות לב כנזכר וכמו שפירשנו אמות זה ההתיחדות בשער י"ד אצל ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד וגו' (בראשית ח׳:כ״א.) והוא יתעלה אשר ידע הסבה ופירשה לומר שהסבה החזקה אשר הביאתם לזה, היתה שאפילו בשעת עסקם בתורה בחיצוני מעשיהם הנה באמת לא הלכו בה בשרירות לבם כי היו פונים בכוונותיהם אל דברים אחרים והוא הטעם שלא ברכו בתורה תחלה כמו שאמרנו. ולהיותה רפויה בידם על זה האופן היתה נסבה לשישיגו קצת עונשים ומזה באו להעזב לגמרי עד שמצאום הרעות כלם. ולזה הענין הנכבד אמר הכתוב בפרשת אחרי מות את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם לומר הזהרו בענין הכוונה כי היא העקר וזה כי כשתעשו את דברי התורה והמצוה תכוונו ללכת בהם ולהיותם עסקכם בעצם וראשונה כי אני ה' אלהיכם היודע לבות בני האדם ומעיד עליהם כמו שאמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה כנזכר. והנה זה הפירוש אמיתי מצד עצמו ומחוייב מצד המאמר וענינו בדוק ומנוסה ומעשים בכל יום בכל הדברים הנעשים מתורה ויראת שמים כי הנה יעשו אל הפנים האחרים ומבקשים עליהם שכר כעושין מעשה שלם ולפי שלא בא השכר עליהם יעזבו מהם וישיגו העונשים הכבדים והרעים ושואלין ודורשין על מה אבדה הארץ. ואם יאמרו להם חכמיהם לפי שבטלתם מעשה כך וכך, היתה תשובתם הרי עשינו כמה שנים ולא שוה לנו או פלוני ופלוני עשו ולא הועילו. והרי פירש הסוד יודע הסודות ברוך הוא. ואמר כי כשעשו לא הלכו במעשה ההוא על דרך האמת ולא ברכו אלהים בלבבם על מעשיהם והוא סבת העונשין הנמשכים בזה אחר זה. וכל זה הוא מענין אמרם בכאן שלא היו להם בנים ראויין להמשך פעולותיהם החצונות לפי שכוונותיהם היו בלתי מסכימות אליהם ונראים כעובדין והרי הם מכעיסים. והרי נגעו חכמינו ז"ל בכל ארבעה סוגי הסבות אחת לאחת ובאלו הארבעה עצמן כוונו באומרם על הקריבה ועל ההקרבה ועל האש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. כי הקריבה היא הראשונ' כי הרסו אל השם לראות שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. וההקרב' היא השנייה שהעיזו פניהם להקריב עצמם אל הנצוח וסכנת הנסיון. והשלישית הוא הפועל בעצמו שהקריבו אש זרה. והד' היא התכלית שאף שניהם לא הוסכמו לכוונה אחת וזה עצמו ענין העושים שלא לשמה שכל אחד מכוין לתכלית בפני עצמו כמו שדקדקו עליהם שנאמר איש מחתתו. ואם היתה העבודה לשמה היה תכלית אחד להם והוא מבואר. והנה עם זה דברי החכמים בזה הענין בתכלית השלמות במה שיודע זה החטא בכל סבותיו אמנם לא אמרו שלא שמרו את משמרתם שכתוב בה גם כן מיתה כי הם דברו בסבות החלקיות אמנם הענין ההוא הוא כולל את הכל כמו שכתבנו ראשונה. והנה מכל זה נתבאר כמה צדקו משפטי ה' כמה שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם והוא מה שבאת ההוראה מצד ראשית חטאתם ועקרו ששמו תפלה באלהים בענין האש. והאלהים אשר יענה באש להענישם בו יתבאר כי הוא האלהים העושה על ידי הרצון המוחלט. לא שהאש והקטרת גורמין על הדרך הטבעי שהרי לא מתו משה ואהרן. אמנם הם מתו לפני ה' כי באש חטאו להקריב אש זרה אשר לא צוה אותם ובאש ה' נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז) לבא לפניו אשר לא כדת או שלא ברשות קל וחומר מאחשורוש (אסתר ד') והוא מה שאמרו ז"ל (במדבר רבות פ"ד) בעדת קרח, סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא וחלילה מהיות שם סם המות זולתי זה שהמקריב עצמו אל מקום שאינו ראוי לו תאכלהו אש לא נופח. וברוך הוא דיין אמת שופט בצדק אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד לאמר הן בקדושיו לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו. והוא מה שאמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד כי רש"י ז"ל כתב היכן דבר ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדי וכו' והראב"ע ז"ל כתב שכבר הודיעו כך על דרך רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג׳:ב׳) והרמב"ן ז"ל אמר כי מאמר אשר דבר ה' הוא כאומרו אשר גזר ה" כענין ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ״ד:נ״א) וזולתם. אמר משה המקרה הזה הוא גזרת השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש ולא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידם אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם אל תדום בת עיניך (איכה ב׳:י״ח) כל אלו דבריו ז"ל:
10
י״אאמנם הפי' הנכון הוא מה שאמרנו כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא הדבור האלהי אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו לאמר להם בקרובי אקדש כדי שאכבד על פני כל העם ולפי שלא היתה זאת טענה הכרחית למיתתם ויש להשיב עליה לאמר למה יתקדש ע"ז האופן נאמר וידם אהרן לאמר שלא השיב דבר כי הוא באחד ומי ישיבנו. ולזה אחז"ל (זבחים קט"ז) שתק וקבל שכר על השתיקה. ואיפשר כי מאמר ועל פני כל העם יהיה כמו המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳) ותעבר המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״א-כ״ב) כדרך חז"ל (ב"ר פ' ע"ו) לא אמר בפני כל העם לומר שיתקדש בקרוביו ולא יחוש אל מה שיהיה הדבר רק וקשה מאד בעיני כל העם לערבבם ולהבהילם ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי אז יתקדש עוד על ידם לא יהרסו מתוך השמחה ויגילו ברעדה כי הוא הענין הנאות לפני ה' כמו שנתבאר הענין ממעשה פרץ עוזא הדומה לו כי שם נאמר ראשונה ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים (שמואל ב ו׳:ה׳) וזה כי היו משתפים בשמחה ההיא הנאת עצמן עד שיצאו אל השחוק וקלות ראש ואחר שפרץ ה' פרץ בעוזא נאמר (שם) ויחר לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא ויקרא שמו וגו' ויירא דוד את ה' ביום ההוא. ירצה שנתכבד האל יתעלה על פניו ועל פני כל העם ביום ההוא כלומר על אפם ועל חמתם. ולזה בפעם השנית תקנו את אשר עוותוהו ראשונה והרחיקו השחוק והקלות ראש וצמצמו עצמם בשמחה הראויה. על הדרך שביאר זה הענין החוקר בי' מספר המדות כי שם כתב שהעונג הוא דבק עם שלמות הפעולות בלתי מתפרד מהם. ולזה השמחה מצויה בכל המעשים השלמים. אמנם בפרק התשיעי ממנו נתן ההבדל בין השמחה והשחוק ובסוף דבריו אמר אמנם יראה כי החיים המאושרים הם כפי המעלה וזה אמנם יהיה בשמחה אבל לא בשחוק כי אמנם יותר טובים הדברים אשר במעלה מההתולים אשר בשחוק ע"כ. יבאר שהשמחה הנפשיית בפעולות המעולות היא ואף כי בשמחתה לא יתערבו הכחות הגופיות היא טובה ומעולה מהתולי השחוק אשר יתחזקו מאד על הכחות הגשמיות ונפשו עליהם תאבל והנה לזה ראוי להרחיק כל שחוק לא השמחה כי השמחה אינה מזקת וכמו שאמר החכם לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עשה (קהלת ב׳:ב׳). כלומר מה זו רעה היא עושה. ולזה נאמר אחר כך וילך דוד ויעל את ארזון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה (שמואל ב ו׳:י״ב). הנה שהחליפו השחוק הנכר ראשונה בשמחה וגם החליפו כלי הזמר הנזכרים בתחלה על זה האופן שנאמר (שם) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה וקול שופר כי אלו הם הנגונים הראויים לשם לא זולת ועל דרך שאמר המשורר שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תלים פ"א). ירצה ביום הזה הנכבד שהוא יום הדין שאו זמרה ותנו תוף עם כל שאר כלי הזמר לכל מי שיצטרך אליו ותקעו בו שופר תרועה לבד כי הוא הראוי לו לזולתו. ודוד גם כן שנה הסדר כי לא נשתתף עמהם כראשונה שנאמר (שמואל שם) ודוד וכל בית ישראל משחקים וגו'. אבל ייחד לעצמו הפיזוז והכרכור בכל עוז לכבוד השם יתעלה ולכבוד תורתו כמו שנאמר (שם) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד שחגורתו מעידה עליו שקיים בעצמו הוי קל לראש ונוח לתשחורת (אבות פ"ג) ועשה לשמחת נפשו ולר להנאת גופו. ולפי שנעלמה בחינה זו מעיני אשתו נאמר (שמואל שם) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה. יאמר שטעתה במה שלא יקרה בעיניה המלאכה ההיא לשעתה כפי ערך העושה אותה אבל שבזתה אותו בלבה בערך אותה המלאכה הנמבזה מצד עצמה. כי זאת היתה נסבה למה שאמרה לו (שם) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים. ירצה יום גדול ונכבד כזה שבו המנהג לחלק מנות הכבוד והשררה לכל איש ואיש כפי מעלתו בסדרו איש על עבודתו ועל משאו מה טוב ומה נעים שנפל בחלקך להגלות נגלית לעיני אמהות עבדיך שהוא המעשה אשר יביאהו הכרח הרקות להפילו על הרקים ופוחזים שבעם כי לקלים המרוץ ומנהג השגעון. והנה באמת לפי מה שעלה על לבה בתחלה, פיה פתחה בחכמה ודבר אמת היה אתה ודבריה מוכיחין עליה כי בת מלך היא. אלא שהוא ע"ה השיב לה דברים נכוחים כאשר עם לבבו לב תם וישר ונאמן לאלהיו וזרק עליה מרה. ואמר לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושחקתי לפניו ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (שם) אמר אין הדבר כמו שחשבת שאני מיקל ראשי ומזלזל בכבודי לעשות יקר לאמהות עבדי כי לפני ה' ההולך לפנינו אשר לא נוכל להכחיש מציאותו והשגחתו עלינו הלא הוא אשר הסיר את אביך מלפניו ובחר בי להיות נגיד ומצוה על עם ה' אלהי ולזה ראוי ומחוייב לי להקל עצמי וכבודי להרבות ביקרו השיעור אשר ראיתי ונקלותי עוד מזאת מכאן ולהבא בכל מה שיבא הצורך בכיוצא בזה אמנם בכל זה הייתי שפל בעיני לא נקלה כי השפלות מדה אמצעית בין הקלות והכבדות בכמו אלו העניינים ויאמר שאין כל זה בעיניו שחוק וקלות ראש כמו שחשבה רק מדת שפלות וענוה אשר הוא דרך כבוד ומעלה למתבוננים. ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. כלומר עמם אביא ראיה על אמתת דברי זה שאם היו מלכות ושרות איפשר לחשוד כן אמנם כשהיו אמהות עבדי הן הנה תהיינה מדות ומופת שלא עשיתי לכבודן רק לכבוד השם יתברך אשר הכל חייבין בכבודו ואני יותר מכלן לסבה שקדמה. הנה שנמשכנו מענין לענין הדומה לו אשר לצרכו ולכוונתו נאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וזה מה שיספיק בכוונה בענין חטא נדב ואביהוא אשר בעבורו פירשו למיתה כמו שמוזכר בזה החלק מהספור.
11
י״באמנם בענין זריזות הבנים הנותרים אשר פירשו לחיים להמשך אחר אביהם קדוש יי'. הוא מה שנראה מאותה תובחה אשר נתוכח עמה משה עבד יי' בקצפו עליהם לאמר מדוע לא אכלתם החטאת וגו' הן לא הובא וגומר. כי היה אביהם עליו השלום הליץ בעדם וטען טענה חזקה אשר הודה אליה משה כמו שאמר וישמע משה וייטב בעיניו שיראה מהם שעמדו על משמרתם ודקדקו על שמועתה והקפידו עלתלמודם ונתקיימה תורתם בידם הפך מה שאמרו באחיהם שלא היו בהם בנים כנזכר. ואולם מה שראוי שיעויין בעניינם הוא כי כל המדרשים (זבחים ק"א:) גם המפרשים ז"ל (פסחים כ"ג: תוס' ד"ה דכתיב) הסכימו שעל שעיר ראש חדש הנקרב בו ביום נאמרו הדברים ההם שהוא קדשי דורות ואנינות נוהגת בהם כי הנה לפי זה היתה תשובת אהרן כבדה וקשה מאד בלתי מובנת כי אם במלוי דברים הרבה זרים וחצונים ממאמרו כמו שאמרו בתורת כהנים (שמיני סי' ח' פ"ב) וקצר אותו רש"י ז"ל בפירושיו הן היום הקריבו את חטאתם. מהו אומר אלא אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן ותקראנה אותי כאלה אפילו לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כגון כל האמור בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם ואכלתי חטאת היום ואם אכלתי חטאת היום אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה בלבד הייטב בעיני יי' אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. הנה שהוצרכו להכנים שאלות ותשובות אינם במשמעות הכתוב רק בכח רחוק ועוד הוא דבר קשה שיכוין הכתוב באומרו ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה ובאומרו מדוע לא אכלתם את החטאת את שעיר ראש חדש אשר לא נזכר בכל הפרשה הזאת כמו שלא זכר את שעיר נחשון כי ה"א הידיעה לא תרמוז כי אם אל הדבר הנודע והמוזכר בענין. וקשה עוד מכל זה כי הוא נראה מבואר מספור הפרשה שעשיית הקרבנות ושרפת החטאת הכל נעשה קודם שתרד האש וקודם שנשרפו נדב ואביהוא ולא נמצא שאחר מיתתן עשו דבר מהם ואם כן לא היה שם אנינות כלל בשעת שרפת החטאת. והנה הרמב"ן ז"ל תמה על זה ותירוץ ז"ל שמא לא היה משה רואה את מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדין וזרקוהו ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות ומשא ומתן של הלכה היא. אבל לא נעשה בהם דבר באנינות כלל ע"כ. ועוד באומרו וישמע וייטב בעיניו כי איך יתכן שייטב בעיניו דבר החדוש הזה אשר נסתפק בו או חשב הפכו עד שישאל עליו מפי הגבורה. אמנם הטוב והישר לפי פשט הכתובים שעל חטאת העם המוזכר בפרשה שנקרב לפי שעה הכתוב מדבר וזה כי לפי שהיה היום ההוא הראשון לקרבנות צבור על ידי אהרן קדוש י"י והיה מעשה העגל לפניהם רצוני לפני אהרן ולפני העם אחד המרבה ואחד הממעיט כי על כן נתוספו הקרבנות האלו המיוחדים הנזכרים בכאן לפי דעת כל החכמים (מכלתא דמילואים שמיני סי' ג') אשר לא נזכרו בפרשת ואתה תצוה שהיתה קודם מעשה העגל ולזה נאמר ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני י"י ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל וגומר. ראה דקדוק המצוה הזאת הנה כי אהרן אם עשה עגל לא כיוון לעבודת אלילים ולזה נצטווה שיביא עגל כמות שהוא לא שעיר שהוא קרבן מיוחד לעבודת אלילים (במדבר ט״ו:כ״ד). אמנם הם שבחרו בעגל לעבודת אלילים נצטוו שיביאו שעיר עזים לחטאת וגם שיביאו עגל וכבש לעולה כי לשניהם נתכוונו. אמנם נצטוו שיביאו ג"כ שור ואיל לשלמים כי הוא הראוי לשום שלום ביניהם לבין אביהם שבשמים (תו"כ פ' ויקרא פ' י"ז סימן א') כי היום הוא נראה אליהם בכבודו בהורדת האש בחנכת המזבח כמו שנתבאר בענין. והנה אהרן נצטוה שיעשה את חטאתו ואת עולתו ראשונה ואח"כ ועשה חטאת העם ועולתם דכתיב קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה י"י וכן עשה שנאמר ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו וגומר. והקטיר אמוריו המזבחה ואת בשר החטאת ואת העור שרף באש מחוץ למחנה ועשה כן מן הדין ואע"פי שלא הובא את דמה אל הקדש פנימה לפי שהיה חטאת עצמו ולא נתן לו לאכלה רק חטאת זולתו זולתו החצונות וכמו שאמר (ויקרא ו׳:ט״ז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל באש תשרף. וכמו שכתב הרב המורה פרק מ"ו חלק שלישי וכל שכן שיהיה דין זה נוהג בחטאת. ואח"כ עשה את עולתו שנאמר וישחט את העולה וגומר. ואחר כך בא לעשות את קרבן העם שנאמר ויקח את שעיר החטאת אשר לעם וישחטהו ויחטאהו כראשון יאמר כי אף ע"פי שכיוצא בו נתן לו לאכלה כמו שנאמר בתורת החטאת (שם) הכהן המחטא אותו יאכלנה במקום וגומר. הנה הוא ראה בטוב דעתו כי אחר שהיה לו שתוף בחטא ההוא אשר נקרב ההוא עליו שאין ראוי לו לאכול ממנו ולזה שחטו וחטאו כראשון שהקריב אמוריו ושרף עורו ובשרו מחון למחנה כדי שלא יהיה חוטא נשכר. ואחר הקריב המנחה והשלמים ואחשוב כי כל אלו הקרבנות נעשו והוקטרו על המזבח קודם שירדה האש שכן נאמר בכלן הקטיר המזבחה ויקטר על העולה המזבחה ויקטר החלבים המזבחה ומה שנאמר ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים יהיה זה על עולת התמיד ושאר הקרבנות הנקרבים בו ביום והכתוב יורה על זה שאומר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר. או שתהי' כוונת כל ההקטרות הנזכרות בפרשה שהכינום לכך והוא רחוק. ואיך שיהי' מזה הנה אחר שירדה האש ונשרפו הבנים ובא משה לומר אליהם קחו את המנחה הנותרת מאישי יי' ואכלוה מצות אצל המזבח וגומר ואכלתם אותה במקום קדוש וגומר שוק התרומה וחזה התנופה וגו' וללמד שלא נאסרו להם מפני אנינותם הנה אז דרוש דרש את שעיר החטאת אשר לעם לדעת מה נעשה בו ולדעתי כי דעתו היה לצוות לשרפו לסבה שנזכרה אמנם הקפיד מאד על מה שנמצא כי הוא שורף מבלי צואתו כי לא חשב שהם מעצמם יפלו על הדבר ההוא אבל חשדם שעשו זה שמא לא היו מתנות כהונה חשובות בעיניהם להתאכסן עליהם בשלחן גבוה על דרך שאמר הנביא (מלאכי א׳:ז׳) באמרכם שלחן י"י נבזה הוא וכאומרו (שמואל א ב׳:כ״ט) למה תבעטו בזבחי וגו'. והיותר קרוב שלא עמדו על שמועתם כשלמד אותם (ויקרא שם) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף וחשבו שכל החטאות לשריפה עומדות. ולזה קצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לזרוק מרה בהם כי כגון זה ראוי לחשדם עליו ואמר להם מרוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא וגו'. תפס עליהם מאשר לא אכלוה ומאשר הוציאוה ממקום הקדש ולא תוכלו לטעון ממאמר וכל חטאת אשר יובא וגומר לא תאכל באש תשרף הוא טעות כי הן לא הובא מדמה אל הקדש פנימה ואם הבאתם אותה הרי חוא טעות שני ואם כן היה לכם לאכלה בקדש כאשר צויתי שם. הכהן המחטא אותה יאכלנה ולא היה לכם לשנות. וכל זה דקדק עליהם לפי שלא שיער כי מעצמם נפלו על אמתת הענין המחודש ההוא אשר לא דבר להם עדיין בו דבר כמו שאמרנו. אמנם אהרן בחכמתו טען על הבנים ואמר הן היום הקריבו את חטאתם וגו' ותקראנה אותי כאלה ירצה הנה היום הזה הקריבו העם את חטאתם ואת עולתם לפני יי' על שעשה העגל וכבר קרו אותי כאלה הענינים עצמם או כאלה האנשים. רצוני להקריב חטאת ועולה על חטא זה כמותם ואם היה לי במקרה כמו שאמר הכתוב (שמות ל״ב:ל״ה) אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהכונה שהם עשו בעצם העגל אשר עשה אהרן במקרה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי' שאהי' חוטא נשכר. וישמע משה וייטב בעיניו כי הסכימה דעתו אל דעת עליון ושדן דין אמת בעצמו ושיצאו מהחשד שחשדם כנזכר. ומה נכבד טעם אומרו את חטאתם ואת עולתם לפני י"י כי לא יאמר ליי' או לפני יי' כי אם על הנשרף כלומר אשה ליי' לא על הנאכל ממנו דבר. וכבד כתב זה הרב המור' בפרק הנזכר זהו פירוש נכון וישר בעיני בסיפור הזה אין בו שום ספק רק מה שנטו הראשונים אל הענינים הרחוקים אשר כתבנו. ואנחנו נאמר אם קבלה הם נקבלם אמנם הכתובים יתישבו על פשוטן וכוונתם על נכונה מבלי הפיל טעות בשום אחד מהם כ"ש במשה רבן של נביאים שהוא מגונה לומר עליו שהקפדתו הטעתו או שטעותו הביאו לידי קפידה. כמו שאמרו בתורת כהנים (שמיני פ"ב סימן י"ב) א"ר יהודה חנניה בן יהוד' היה דורש כל ימיו קשה היא הקפידה שגרמה למשה לטעות. לאחר מיתתו אני משיב על דבריו מי גרם לו שיקפיד אלא שטעה. והנה הדברים האלה הם נאים לדורשם על זולתו מהאנשים. ועכ"פ עם זה נתבאר מה שמצא להם ביום ההוא מהרע והטוב בעניניהם כפי מה שנתחלפו האנשים ההם בטבעם ובמעשיהם כי התחלפות המקבלים יגרום חלוף מיני השפע אמנם כשיסכימו האנשים על הטוב אז לא נקבל מאת האלהים רק טוב ובהגדת פסחים (נ'.) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אטו עד האידנא לא אחד הוא. אמר רבי יוסי בשם רבי חנינא בשם רבי יוחנן לא כעולם הזה העולם הבא העה"ז על בשורות רעות אומר ברוץ דיין האמת ועל שמועות טובות ברוך הטוב והמטיב לע"הב כלו עוב יאומר הטוב והמטיב. ושמו אחד אטו עד האידנא לאו שמו אחד אמר רבי יהודה אמר שמואל בע"הז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת הע"הב נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א והכוונה היא מבוארת כי *בעוד שיתחלפו וכו' ר"ל כוונת ר' יוסי בר"ח היא, כי עתה בעוד לא שלם עם ישראל במדותיו ותכונות נפשו, ויש מהם מטיבים ויש מהם מריעים דרכם ופעולותיהם, יתחלפו גם מקריהם הבאים עליהם לפי גמול מעשיהם הטובים או הרעים וע"כ יצטרכו רק קצתם לברך הטוב והמטיב על הבשורות הטובות וקצתם יוכרחו לברך דיין האמת על הרעות, אפס לעה"ב ר"ל לעתיד באחרית הימים בעת ישיב ה' שבות עמו יהיו כלם מטיבים דרכיהם ובעבור זה יהיו גם כל מקריהם רק טובים אשר יתנו תודתם עליהם בברכת הטוב והמיטיב, וזש"א ר' יוסי וכו' בבחינת הבדל שלימות המדות ויושר המעשים בין אנשי דורנו לדור הנולד כי יבוא באחרית הימים, אמר ר"י אמר שמואל בבחינת שלמות ההשגה כי עתה תקצר יד חכמינו המעיינים האלהיים להשיג מהותו וע"כ נקרא שם הויה המורה על מהות הי"ת רק בשם אדנות להורות שרק על פי פעלו שהוא אדון כל נשיגנו עתה. אבל השגת מהותו נעלמת ומכוסה היא עתה ממנו אבל לעתיד תראה החכמה ודעת אלהים בארץ עד שישיגוהו גם השגה מהותית. בעוד שיתחלפו האנשים בפעולותיהן בין טוב לרע חוייב שיהי' כמו כן מתחלף כל הבא עליהם מפאת מעלה. אמנם בהתיחד מעשיהם לטוב יהי' האל יתברך הטוב והמטיב לגמרי. וכן הוא הענין בהשגות העיוניות באלהיות כי בעוד שיהיו המעיינים מקצרים בהם יהיה שם מהותו יתעלה נעלם ונקרא בשמות התארים אמנם כשתמלא הארץ דעה את ה' וכלם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם הנה אז יסכימו כלם להשכיל ולקרוא בשם יהוה ולעבדו שכם אחד. כי אז כלם יקפידו על זמנם המשובע בידם כאשר אמרנו ראשונה ויקיים מאמר הנביא (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא:
12