עקידת יצחק ס׳:א׳Akeidat Yitzchak 60:1
א׳יבאר תועלות אסורי המאכלות. אם לתקון טבע אומה הישראלית ואם להמצא לה חיי הפרישות ויבאר סעודת לויתן:
1
ב׳זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו'
2
ג׳במדרש חזית (שיר ב') הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה (שיר ב') ר' מאיר ור' יהודה, רבי מאיר אומר אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי (שמות ל"ב) אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באינש הוא מערבב ליה א"ר יהודה דייך ר' מאיר אין דורשין שיר השירים אלא לשבחן של ישראל אלא מאי הביאני אל בית היין אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדולה של יין זה סיני ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים וקבלתים באהבה הה"ד ודגלו עלי אהבה:
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא כי כבר אמר החוקר שהטוב היותר כללי הוא גם היותר טוב ומשובח. ר"ל שלפי רבות מספר האנשים אשר יקחו חלקם בטוב מה ואשר להם יגיע תועלתו מבלי אשר יוגרע עי"ז חלק כ"א ואחד מהם ; כן יגדל גם מעלת ומדרגת הטוב ההוא. ד"מ השמש אשר יפיץ קרני אורו על כל חצי כדור הארץ. עד שאין נסתר מחמתו ומאורו הלוא מעלתו וטובו יגדל מאוד מאור הנר אשר יאיר רק לאנשים המעטים היושבים סביבותיו אשר להם לבדם יגיעו קרני אורו, וע"כ אה"כ להודיע שהי"ת הוא השלם הטוב לבלי תכלית "טוב ה' לכל" ר"ל יען שתועלת טובו מגיע לכל יצוריו, משא"כ בבני אדם כי גם המלך היותר טוב לא יוכל להרחיב טובו על כל הנתונים תחת ממשלתו גם מקוצר יכלתו בהיותו אנוש קצר יד, גם מקוצר מתנתו בעצמה שלא תספיק להרבה בני אדם כמאה"כ "גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים גם לכלכם ישים שרי אלפים" וכו' ר"ל כי הראשון אי אפשר בבחינתו ואינו ביכלתו אחרי שאין לו כל כך שדות וכרמים לתת מהם לכל אחד ואחד והב' אי אפשר בבחינת הדבר בעצמו כי אם יהיו כלם הראשים והשרים איה האלפים והמאות הנתונים תחת משמעתם אבל הי"ת אשר ליכלתו אין קץ גם בבחינת עצמותו ית' גם בבחינת הדברים אשר פיהו הוא צוה, הוא יכול להיטיב לכל, והוא מיטיב באמת לכל כי לא חסר משום נמצא מה שחשב בחכמתו העליונה שהוא טוב ומועיל לו ומה שהיה חמרו ראוי לקבל לא העדיר ממנו ומעצמו יבין כל משכיל כי לא מחכמה ישאל איש לאמר. מדוע עשה בעולמו ברואים מעולים ופחותים. ד"מ סוסים וזוחלי עפר כנמלה ושאר רמשים. ולא עשה כולם סוסים כי כמו שהרואה גוף האדם שהוא מכף רגל עד ראש בעל איברים נכבדים ופחותים לא יוכל לשאול מדוע לא עשה כל גופו ראש לב או עין לבד שהם האיברים היותר נכבדים? אחרי שישים אל לבו כי הגוף מצטרך לקיומו גם אל האיברים הגרועים והפחותים האלה וכי רק בעשות כל אחד מהם את מעשהו ישיג תכליתו, ד"מ הרגלים ילכו לבקש המזון והידים יבאוהו אל פיו לאכול והאצטומכא יעכלהו והכבד יעשהו לדם אשר יוליך אל הלב ומשם יצא באמצעות הגידים והעורקים אל כל האיברים וכן הצפרנים יגינו על ראשי האצבעות אשר שם יכלו כל העצבים ושם הרגשת המישוש יותר גדולה מבכל מקומות הגוף, כמו שיגינו השערות על ראש והמוח ושאר המקומות אשר הם שם לבל יתקררו הליחיות הפנימיות שבתוכם מקור האויר החיצון ; כן ירא וישפוט כל משכיל כי גם לתיקון העולם כולו ראתה החכמה העליונה שהוא ראוי ומחויב לברוא תחילה חמרים שונים גרועים ומעולים ולתת אח"כ לכל חומר הצורה שראויה לה בלי חסרון ומגרעת למען יהיו עי"ז בעולם ברואים יקרים וגרועים ויעשה כל אחד ואחד מהם מלאכתו ומעשהו אשר נועד להם כי רק באופן הזה יושג התכלית הנרצה מהי"ת מכלל הבריאה כלה, וכמו שלא יושג התכלית הנרצה מהבית הבנוי על תלו אם לא יהיו לו קרקע וגג וצלעות סביב לו בירכתי מזרח ומערב צפון ודרום [או כמו שלא תכון החברה האנושית בבחינה מדינית. אם לא יהיו בקרבה שרים ואדונים המצוים ומפקידים ועבדים הסרים למשמעתם עשירים ואביונים אשר כל אחד מהם פועל פעולתו המיוחדת לו בגבול מעשהו כמאה"כ "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו) ומאה"כ "עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה'" (משלי כ"ב) כן לא היה רצון הי"ת מושג בעולמו אם היו ברואיו כלם מלאכים ושכלים נבדלים או כולם בני אדם חכמים ונבונים נביאים או פילוסופים או שהיו כל חייתו יער רק אריות ושנהבים וכל בהמות שדי רק סוסים וגמלים ושאר בע"ח יקרי הערך, היוצא מכל זה הוא כי לא מקוצר יכולת הי"ת או מחסרון טובו והעדר חסדו ואמתו עם ברואיו, העדיף לזה והחסיר לאחר, אף לא רק עפ"י מקרה והזדמנות נהיו כדברים האלה, כי אם למען הפיק רצונו והשיג תכליתו הנרצה מכלל המציאות נעשתה זאת, ודבר המשורר יקום לעולם "כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו,"
אפס אף שהי"ת טוב ומטיב לכל יצוריו ואף כי לכל בני אדם שהם מבחר כל ברואי העולם התחתון, ולא החסיר מכל אחד מהם מה שראוי לו לפי טבע חמרו ומה שמועיל לו להשגת תכליתו, בכל זאת נפלאתה אהבתו לנו בני ישראל במדרגה עוד יותר גדולה, ונפלינו אנחנו מכל העמים אשר על פני האדמה בהשגחתו הפרטית אשר ישגיח עלינו כאב אשר יאהב בן זקוניו מכל בניו, כי לא לבד בבחינה גופנית ומדינית הפליא חסדו עמנו, כי נתו לאבותינו ארץ חמדה ורחבת ידים, וצוה שתחלק בגורל למען תהיה יד כולם שוה בה, וכל איש ואיש ימצא די מחסורו, ונתנם עליון על כל העמים, והזהיר לבל ימכרו ממכרת עבד, למען יהיה לכולם החופש הטבעי, למנה כל ימי חייהם עלי ארץ, כי אם גם בבחינה מוסרית הופיע אורו עליהם בתתו להם תורתו המלמדת אותם הדעות והאמונות האמיתיות, ותורה אותם ליישר מדותיהש ותכונות נפשיהם, ולתקן גם עניני גופותם במאכליהם ומשקיהם ובמלבושוהם וכל מעשיהם, כי כל אלה עושים רושם גם בנפש ותכונותיה עד שכל שומר החקים והתורות האלה מילדה ומבטן, נעשה גם בבחינת מהותו ואיכותו המוסרית, כאילו הוא ממין אחר מבני אדם, כי לא לבד המניעה וההרחקה מהרבה הנאות ותאות גופניות אשר יתאוו ויתעננו בהם שאר אדם, וההסתפקות והצמצום רק בקצתן, תועיל בכלל לזכך טבע איש ישראל, להכניע יצרו וחמרו, ולעשותו יותר מוכשר ונוטה להשתדל רק בעיונים שכלים וקנין מידות ומעלות מוסריות, כי אם גם בבחינה פרטית ישבבו מניעת אכילת המאכלים האסורים אשר רובם הם דברים גסים ועבים, ואכילת רק המאכלים המותרים אשר הם נקיים זכים וקלים להתעכל, טהרת ונקיות דם נפש האומה הישראלית צחות וזכות שכלה עד שתשתנה עי"ז מהות ואיכות נפש בניה לטובה מנפש שאר בני האדם, כי כמו שלפי השתנות מזג האדם ישתנו גם הדברים אשר יסבבו לו עונג או עצב, ד"מ איש כפרי עובד אדמתו אשר כח עכולו הוא בריא וחזק, יתענג רק באכלו מאכל גס המשביע נפשו הרעבה, ומעדני מלך או המטעמים אשר יאהבו השרים המה לו לזרא תחת כי איש חלוש המזג יגעל בהפך בכל מאכל גס ונפשו רק מאכל תאוה יחפוץ כבריה מרוקחת, ושאר מיני מטעמים? כן ישתנה גם מזג וטבע בני אדם לפי השתנות מהות אויר הארץ אשר הם יושבים בה, ומהות המאכלים אשר יאכלו מפרי וחייתו הארץ ההיא, כי האנשים השוכנים ד"מ הרחק מאמצע כדור הארץ בארצות הממוצעות בקור וחום אין דען ביידען געמעסיגטען צאנען והוא ממעלה כ"ג ומחצה עד מעלה ס"ו ומחצה לרוחב צפוני וכן לרוחב דרומי המה לרוב חכמים ונקיי הדעת, בעלי עצה ותחבולה לחקור בחכמות ולהמציא מלאכות ולסדר עניני חברתם בחוקים ונימוסים מדיניים, למען יהיו מאושרים בהצלח' זמנית כראוי לבני אדם משכילים. כמו שאחז"ל "אוירא דארץ ישראל מחכים" (לפי שהיא יושבת במעלה ל"ו לרוחב הצפוני שהוא באמצע היישוב הצפוני עיין מכל זה במאור עינים פי"א מאמרי בינה) תחת כי יושבי הארצות היותר חמות באמצע הכדור או סמוך לו, והוא ממעלה כ"ג ומחצה לרוחב צפוני עד מעלה כ"ג ומחצה לרוחב דרומי וכן השוכנים בארצות היותר קרות סמוך לקוטב הצפוני או הדרומי. והוא ממעלה ס"ו ומחצה לרוחב צפוני עד הציר הצפוני, וכן ממעלה ס"ו ומחצה לרוחב דרומי עד הציר הדרומי מלבד כי שונים הם במראיהם ובתמונתם (כי תחת שמראה יושבי אייראפא לבן, רוב יושבי אזיען ירוקים כחטה, ויושבי ארץ כוש, ושכניה שחורים, ומראה יושבי אמעריקא כעין נחושת, גם בבחינת מראה ומהות שערות ראשיהם, ותבנית לחייהם עיניהם ואפיהם, וגובה קומתם שונים מאוד, כי תחת שקומת יושבי ארצות האמצעיות היא לרוב בינונית, השוכנים קרוב לקוטב הצפוני והדרומי הם קטנים וגמדים ויושבי ארץ פאטאגאניען באעמריקא הדרומית גדולים וענקים) שונים הם גם בשכלם וכשרון דעתם במנהגם ובמעשיהם מאוד לרוע, עד שקצתם הם כפראים במדבר וחייתו יער טורפי טרף, אשר בשר אדם גם בשר בניהם ובנותיהם יאכלו, כאשר יאכל איש את הצבי ואת האיל ושאר בע"ח, הנה לפנינו כי גם המאכלים השונים יפעלו על מהות ותכונת נפש אוכליהם ונמשך מזה כי אף שמג' סיבות לא נוכל לאמר שטעם איסור אכילת בע"ח שנזכרו בפרשתנו הוא בעבור היותם רעים ומזיקים לבריאת גוף אוכליהם (כמו שחשבו קצת) הא' כי לפ"ז תתמעט יקרת ומעלת התורה האלהית ותהיה כאחד מהפרי הרפואה, הב' כי יקשה לפ"ז הלוא היו יכולים לתקן המאכלים האלה ע"י חיבור אכילתם עם שאר אוכלים ומשקים, המסירים ע"י הרכבתם עמם רוע טבעם והפסד הבריאות המסובב מהם בהאכלם לבדם) (כמו שימנע ד"מ קשי עיכול המאכלים השמנים, ע"י טיבולם בחומץ ומלח, וע"י חיבור אכילתם עם דברים חמוצים וחריפים,) הג' כי יורה הנסיון בהפך כי העמים האוכלים כל אלה הם חזקי כח וברואי בשר, וכמעט אין עיף ואין כושל בהם: בכל זאת נוכל לחשוב בצדק כי ע"כ הוזהרנו על המאכלים האלה, יען כי הם עושים רושם רע על מהות ותכונת נפש אוכליהם, להעכיר אור שכלם, ולעשותם נוטים אל תשוקות חמריות ותאות גופניות, ושאר מידות רעות ומגונות, אשר בכלל בשם רוח הטומאה תקראינה, תחת כי דעות האמיתיות והשפע האלהי והמידות הטובות אשר תמצאינה באדם בשם רוח קודש, ולב טהור תכוננה, כמאה"כ "ורוח קדשך אל תקח ממני", ומאה"כ "לב טהור ברא לי אלהים" וע"כ נקראו בע"ח המותרים בשם טהורים, והאסורים בשם טמאים, ובהזהרתם נאמר "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם" (כי פעל ונטמיתם נגזר משרש אטם) וזשאחז"ל על הכ' "אך את זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה וכו' לא נתנו מצות לישראל אלא לצרף את הבריות", ר"ל לבר שכלם ולנקות אותם מכל סיג וחלאת המידות הרעות, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב, כי אחר שחשב ר"מ שמאה"כ "הביאני אל בית היין" רומז על מה שנתן הי"ת הרשות ליצר האדם הרע מנעוריו להחטיא את ישראל לפתותם ולהסיתם לעשות להם אלילים אלמים, עד שנעכר שכלם ודעתם נתבלבלה כאלו שתו יין, המשכר שותיו אמר ר' יודה שהכונה בהפך לשבח, שהביאם אל בית היין, כינוי להר סיני ששם נתן להם חוקים ומשפטים צדיקים (שנמשלו ליין המשמח לבב, וכל השותה אותו במדה ובמשורה, יחוזקו כחות שכלו ותבונתו לחשוב מחשבות) לברר וללבן שכלם להיישיר מדותיהם ולתקן תכונת ומהות נפשם, ובזה הראה למו אהבתו אשר נפלאתה להם, כמאה"כ "ודגלו עלי אהבה," אם הטוב בהיותו יותר כולל יהיה יותר טוב ומשובח. הנה הישרת הדת האלהית חוייב שתהי' הטובה שבהישרות והיותר משובחת: הקודם הם דברי החוקר בפרק ראשון מהמדות אמר ואם הדבר הנאהב הוא אחד לאיש אחד ולמדינה אחת יותר גדול ויותר שלם הוא אשר הוא להטבת מדינה ולהשגחתה. ואם הנאהב הוא למדינה אחת יותר טוב אשר הוא לכל העם ולכל המדינות עד כאן. ולפי שלא יאמר הדבר טוב בבחינת כללותו שאם כן יהיו הדברים המשותפים אל ההמון יותר טובים מהמיוחדים ליחידי הסגולות והנביאים מה שכבר נתבאר בהפך בתחלת ספר ואלה שמות שער ל"ד. לזה אמר החכם כי כשיהי' הדבר האחד בעצמו הוא לאיש אחד או למדינה אחת יותר גדול ויותר נאהב הוא כאשר תתפשט תועלתו ולהיות דבר זה מבואר מעצמו לקח ממנו ראיה שהחכמ' המדינית המעיינת בטוב המדינות בכלל היא יותר ראוי' לעיין בטוב האנושי כי בהתחברות הטוב והכללות יחד הנה הוא טוב שלם וגמור. והנה להיות זה התואר היותר משובח הסכימ' עליו רוח הקדש לתאר בו האל יתברך באומרו טוב ה' לכל וגומר (תלים קמ"ה), וזה שמלכי האדמה באדמה והיותר גדול שבהם הוא קצר יד מהיטיב לכל בני מלכותו כי אע"פ שיהיו כלם ראויים לקבל הטבתו מצד הכנתם אין די בשום ממון ועושר להשלים עם כל איש ואיש די מחסורו כל שכן להעשירו ולהגדילו כפי רצונו. והשנית שאין מטבע הגדולה והשררה להתפשט לכל האנשים כמו שאמר שאול שמעו נא בני ימיני גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות (שמואל א' כ"ב). על הראשונה אמר שאי אפשר לתת לכלם נחלות כי הארץ לא תוכל שאת. ועל השנית אמר שהוא נמנע שאם כלם יהיו ראשים יהיו חסרי הגופות ושאר האיברים וכן אם יהיו כלם שרים איה האלפים והמאות. אמנם האל יתברך הוא טוב ומטיב לכל, הטוב ההוא המושפע מאתו ולא חסר משום נמצא מקרני ראמים ועד ביצי כנים מי שלא קבל ממנו הטוב היושר שלם שהוא ראוי לו ונאות אליו. לא כמו שהיו אומרים רבים מסכלי בני האדם בעלות עשן הפתיות אל אפיהם אומרים אמור בסכלותם על מה לא עשה הבורא את הנמלה גמל או סוס. והסוס אדם ואת הבגד רקיע וכדומה. ואמרו לא ימלט אם שיכול ולא רצה ותהי' מדת כיליות. או שרצה ולא יכול והוא קוצר יד. ולהנצל מזה ומזה ראו להפיל עצמן לבאר שחת וגזרו אין זה רק שהדברים נמצאו על צד המקרה כל אחד קבל מהטוב מה שנזדמן לו מבלי שיהי' זה מדעת מנהיג ודבר שלם כמו שיחשב, והחכמה תעיז תשובתה הנצחת לסכלותם כי הנה האל יתעלה עשה הכל בחכמתו הנפלאה וגבורתו העצומה ואין בידו מחסור מעשות כל דבר גדול או קטון ואם היו קצת הנמצאים גרועים מקצתם היה כן לטבע הנושא ההוא שהיה לו מהנמנע לקבל צורה מעולה ממנה. והיותר גרוע מהם מציאותו טוב מהעדרו כמו שכתב הפיליסוף כל זה במאמר ה' לאלהיות עד שחתם דבריו בענין הזה ואמר שהזבוב טוב מאד מחומר הזבוב אלו נעזב כן ולולי שהיה כן לא היה נמצא והוא האמת הברור מצד טבע החמרים מלבד מה שיחייבהו שלמות הדברים וצורך מציאותם על נכון. הלא נרא' כי האדם גוף משונה ומחובר מכמה איברים ראשיים אמצעיים תחתיים כמו שסודר מכף רגל ועד ראש ומהידוע שקצתם נכבדים ומעולים מקצתם. האמור תאמר מדוע לא היה הרגל ראש והטחול מוח והכוליא לב או למה לא היה השער עין והצפורן לשון וכדומה לאלו התעתועים. כי הדבר מבואר כי אל דעות ה' עשה את האדם בחכמה וברא בו כל האיברים הצריכים אל שמושו על צד היותר נאות שאיפשר. ולא קבל החומר ההוא צורת השער מפני שלא היה ביכולת הבורא לעשות בו עין או אזן. כי עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם. רק מפני צורך השער עצמו שהוא נאות לו בדמותו וצלמו וכבר קבל החומר ההוא תכלית מה שאיפשר לו לקבל מהשלמות כמו שקבל החומר שיעשה ממנו העין או הלב ולא נגרע כח הבורא לבלתי עשות מחומר השער לב או מוח כמו שלא נגרע לבלתי היות הפרעוש פילוסוף או נביא. וממין זה התעתוע מה שאמרו רבים אם היה איפשר לבורא שיעשה האדם שלא יחטא שאם לא יכול הרי הוא קוצר יד. ואם יכול ולא רצה הרי הוא צרות עין. והתשובה הראשונה אף היא תשיב אמריה להם כי האל יתעלה יכול לעשות בריה שלא יחטא שהרי עשה המלאכים והגלגלים למי ששם נפשם בחיים. אמנם שיהיה האדם מלאך זה אי אפשר כי טבע האדם ומהותו שיהיה איפשרי על החטא כמו שנתבאר במאמרי בריאתו שער ג' מאמר ח' ושער ח'. גם חומר האדם אי אפשר לקבל צורת המלאך כמו שלא יקבל חומר החגב להיות כוכב. ואם יתעקש המתעקש לומר מה המונע בידו שיהיה האדם כוכב או מלאך. אף אנו נתעקש עם עקש ונאמר מה המונע שיהי' תחתית הבית גגו או צפונו דרומו או מערבו מזרחו. כמו שאי אפשר לפאת מפאותיה להיות זולת מה שהיא מהפאות לשלמות הבנין ותוכן צורתו כך אי אפשר שיהיה האדם זולת האדם משאר הנמצאות וכן בכלם. וכבר אמר החכם שם שענין השאלה הזאת והדומות לה הוא כשואל שהאש ראוי שיברא בצד שלא יהיה אש ושבתאי בצד שלא יהיה שבתאי ואלו כלם שבושים ותעתועים מבוארים לא יפלו עליהם רק נערים ובוערים בעם ועליהם אמר הנביא למה תאמר יעקב וגו'. הלא ידעת אם לא שמעת וגו'. נותן ליעף כח וגו'. ויעפו נערים וגו'. וקויי יי' יחליפו כח וגו' (ישעיה מ'). ירצה למה תאמר אתה יעקב בהיותך בן דעת וכ"ש ישראל שתדבר תעתועים כאלו עד שתגזור בהם שנסתרה דרכך מאלהים. וזה כי להמלט משבוש הספק שהנחת תאמר שכל זה נעלם ממנו וכל שכן שיעבור ממנו דבר המשפט אשר בין איש לאיש או בינו לבינינו. הלא ידעת מצד עצמך אם לא שמעת מפי הקבלה כי הוא בורא עולם אשר מזה חוייב שהוא בורא קצות הארץ והם גדולי הנמצאות וקטנם שהם קצות הבריא' ומה שלא קבל הפחות צורת הנכבד לא היה באמת קוצר יד ממנו כי לא ייעף וגם לא היה כיליות כי אין אדם מקפיד כי אם על מה שעמל עליו ויגע בו כמ"ש (יונה ד') אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, ואם ישתו בני נכר תירשך אשר יגעת בו. (ישעי' ס"ב). והנה הוא ית' לא ייגע ולמה יומנע טוב מבעליו וגם לא היה מקוצר דעה לזה כי אין חקר לתבונתו. אמנם האמר בשאלה הזאת כי הוא נותן ליעף כח ירצה שהוא נותן למי שהוא עיף לקבל הצורות כמו שהוא ההיולי הכח ההוא החסר שיש לו כמו שאמר עליו שהוא דבר ממוצע בין ההעדר והפועל ישיגהו הכח לקבל הצורות בזה אחר זה. ואמר ולאין אונים עצמה ירבה לומר כי אפילו לאין אונים זה שמציאתו חלוש עצמה ירבה אחר שהוא הדבר היותר עצמי שבאפשרותו ובזה היא חכמתו וגדולתו נכרת לעיני כל בעל שכל ולא יתעו בזה רק הטפשים נעורי הדעת ורקים מהשכל הוא אומרו ויעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו אמנם וקויי ה' יחליפו כח וגו'. ובתחלת השער הג' פירשנו הכתובים האלו בענין נאות מתחלף לזה אחוז מזה ומזה כי כל אחד מהם הוא טוב בפני עצמו וקרובים בענין. ומכל מקום נתבאר מה שכוונו אליו מהיותו הוא יתעלה הטוב והמטיב לכל בריותיו ורחמיו על כל מעשיו איש לא נעדר שלא קבל את הטוב מאתו תכלית מה שאיפשר מה שהוא נמנע בחק מלך בשר ודם כמו שאמרנו. ולזה עם היות שלא היה מטבע האדם שלא יחסר לו כל גם שלא יחטא כמו שהונח הנה לא עזב חסדו ואמתו מאת האומה הנבחרת מהיטיב להם בכללם באופן שכלם יקבלו הטוב מאתו יתעל' אין עיף ואין כושל בם. הלא תראה שחננם מהטובות הזמניות שלמות הספוק והותר במה שהכין לפניהם הארץ הטובה והרחבה הנזכרת בכל התורה כלה לכלם נתן בה לאיש שדות וכרמים והקפיד על זה באמרו (במדבר כ"ו) אך בגורל יחלק את הארץ וצוה שלא ימכרו נחלתם לצמיתות (ויקרא כ"ה) לפי שלא יחסר איש מהם די ספקו כמו שאמר בפירוש (דברים ח') ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. גם לכלם שם שרי אלפים ושרי מאות כמ"ש (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכבר הקפיד שלא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא שם) וצוה שיעבידו בשאר האומות ובאחיהם בני ישראל איש באחיו לא ירדו (שם) וענש המוכר עצמו (קידושין כ"ז) והכל כדי שיקבלו כלם הטוב מאתו יתעלה בשוה מה שאי אפשר למלכי בשר ודם כנזכר. והנה בשלמות נפשם לא חשך מהם אורו ואמתו כמו שנתבאר מאמות הנמשך מצד מה שראתה חכמתו יתעלה שתכלול התורה האלהית אשר שם לפניהם ענינים כוללים מועילים ידועים אצלו אם להקנותם דעות אמתיות ואם לתקן מעשיהם ומנהגיהם במאכליהם ומשקיהם ומלבושיהם ודרך הוייתם ותולדותיהם ואופני חיותם שבתם וקימתם בכל ענייניהם השיעור הנפלא שכללה שיספיק להעתיקם בכללם מלידה ומבטן ומהריון מפחיתות החמר הכולל אל טבע אחר מיוחד ומעולה כאילו הן מין אחר בפני עצמו כמו שנראה הענין מחלק הפרשה אשר אנו בביאורו והסמוכים אליה אשר בו יזהיר על הבדל המאכלים הטהורים מהטמאים מכל החי מכל בשר ובטהורות בין הכשרות לפסולות ולכל שאר טומאות וטהרות מהנבלות והשרצים ושאר מגעות האנשים לכל דבר אשר יטמא לו כמו שישלים הדבור בפרשיות הבאות כי כל זה מה שיועיל תועלת נמרץ משני פנים. האחד מה שזכרוהו חכמים באומרם (ויקרא רבות פ' י"ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות והצירוף הוא שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם ושאר האומות הם מורגלות בהם וזה משום מצוה או מניעה אלהית. הם ממש חיי הבחירה שעליהם אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם יחיה ימות ואם ימות יחיה כי הוא מחוייב שיטול האדם בעולמו הנצחי מה שנעזב מההנאה והתענוג בעולם הזה מענינים ההם לתקות ההנאה הנפשיית העתידה וכמו שאמר החכם נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ"ז) כי הנוצר פיו מהתענג מנופת התאנה ומדבשה שהוא כנוי לתענוני המאכלות ויתר המעדנים כמו שאמרו רז"ל (ברכות מ'.) עץ שאכל אדם הראשון תאנה היתה יאכל פריה בעולם הבא לא כמוהו שאכלת פגה. כי כמו שלא סרס עצמו מתאוותיו בהווה ישיגהו העונש המיועד עלפי התורה ולא ישאר לו שכר לעולם הבא כמ"ש החכם מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן (משלי י'). כי הרשע הממלא תאותו בהנאה יש לו לגור פן תדבקהו הרעה המיועדת על החטא ההוא והיא תבואנו בלי ספק. אמנם תאות הצדיק המסרס תאותו הגופנית להתאוותו בהנאה הנפשית לעולם הבא אותה יתן למלא נפשו שם. או שיאמר שהרשע יגור מפני עונש חטאתו והצדיק בהפך כי יתאוה יגיע לו שכר צדקתו וזה וזה יבא כי תבא לרשע מגורתו ולצדיק יתן תאותו והכל הולך לענין א'. והוא מה שא"זל פרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ד:) על לויתן שנברא זכר ונקבה שסרס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. כי לפי הנראה ענין לויתן במאמר זה להם הוא חבור השכל והחמר בבריאת האדם והם הנבראים זכר ונקבה כי לוית חן היו ליוצרם שנאמר (בראשית ה') זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ואיפשר כי לזה כיון המשורר באומרו (תהלים ק"ד) לויתן זה יצרת לשחק בו כי קרוב הוא. ואמרו (ב"ב שם) שראה שאם היו נזקקין זה לזה היו מחריבין את העולם וזה מבואר שאם יזקק הכח השכלי לגמרי להשלים תאוות הכח המתעורר הנה יפסד הענין השכלי ויתבטל לגמרי. וכן אם יוזקק הכח המתעורר אל עבודת השכל לגמרי יתבטל הענין הגשמי והזמני בהחלט. ובכל אחד משני אלו הענינים לא יתקיים רצונו יתברך בענין בריאת האדם על אופן בריאתו. לזה ראתה חכמתו שיהיה זה החבור בענין שיתקיימו שניהם ובמה שימצא אצלו מהם יושלם ענינו. וזה במה שנתן כח אל השכל לכבוש את הכח התאוני כמו שאמר (בראשית ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו עד שמה שימנע בעבורו מפעולות השכל לא יהיה ביטול גמור רק עכוב לבד והנה עם זה יקבל שירות ממנו ויטול שכר על כבישתו וזהו יופי מליצתם באומרם סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים. וכן במה שאמרו שם בבהמות בהררי אלף שנבראו זכר ונקבה וסרס את הזכר וצנן את הנקבה כי הענינים קרובים והיו לאחדים. להגיד כי אם בחבור הזה עצמו סרס את השכל מהיותו שלם ושכל בפועל כאחד השכלים הנבדלים. הנה גם כן חבורו זה יספיק להרוג את הנקבה כלומר להתקומם עליה לכבשה ולרדתה עד שלא ישאר דבר שלא יועיל לחלק השכלי כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי או לצננה במקום שיספיק הצנון. והנה הכבוש והרדוי הזה הוא השמור לצדיקים לעתיד לבא ברית מלח עולם שלא יפסד כלל הוי נוצר תאנה יאכל פריה. והוא עצמו מה שאמרו (ברכות ל"ה:) מהיין המשומר בענביו כי גם היין כנוי אל מיני התענוגים והמותרות כי על כן באה המצוה אל אהרן יין ושכר אל תשת וגו' ואמרו ז"ל (סוטה ב':) הרוצה שיתרחק מן העבירה יפריש עצמו מן היין כמו שיבא הענין יפה בפרשת נזיר שער ע"ג ב"ה. גם אמרו (ברכות מ'.) שאדם הראשון חטא בגפן ועל זה האופן אמרו שהיין וכל תאוותיו משומר לצדיקים בענביהם כי צמצמו והפרישו עצמם ממנו ולא בא בפיהם בעולם הזה והיה זה להם גנוז מששת ימי בראשית לפי שבשעת הבריאה היתה הכוונה לכך במין האנושי שנאמר (בראשית א') וכבשוה והכבישה הזאת נתקיימה בצדיקים. ועל זה הענין הוא קרוב שיפורש ענין הסעוד והסוכה והסרוס ושאר הענינים שאמרו על לויתן במסכת פסחים (קי"ט:) ויסכים על זה מה שנאמר שם מדוד המלך כי הוא יברך הזבח יותר מזולתו מהאבות והנביאים. וזה שלא נמצא בכלם מי שהיה בטבעו להוט בבלמוס של עבירה כמוהו ואם נגע באצבע הלא השאיר עשר ידות מפני אימת מלכות שמים ולזה היה לו חלק גדול באותה סעודה כי למועד ההוא שמור לו לאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעי' ג') וכבר ביארנו ענין הסעודה ההיא וברכתה בפרשת המן שער מ"א. מכל מקום למדנו כמה יועיל לאדם לחיות חיים מצומצמים ומשוערים אשר יזהר בהם מפאת המצוה והמזהיר עליו שאי אפשר לו לעבור על דברו. ומזה הענין אמרו חז"ל (תו"כ קדושים פ' ט' סי' י"ב) שמא יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר ולבישת כלאים וכו'. אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. לפי שהמצות השמעיות אין שום טעם שתפול נפש האדם עליהם להתרחק מהאיסור כמו שהוא הענין בפעולות המגונות המפורסמות שעליהם אמר הכתוב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע גם (שם) שמחה לצדיק עשות משפט כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ח חלק ג'. ולזה אם יתרחק האדם מהאיסורין אשר מזה המין באות נפשו ומפאת טבעו הנה אם ענוש לא יענש בעשייתן אבל שכר לא יהיה לו עליהם מטעם קבלתו בהם עול תורה ומצוה. ולזה היתה עצתם טובה מאד כדי שימשך לו מהמצות ההן זה התועלת העצום אשר יכלול כללות האומה מתחלת הבריאה להיות אימת שמים עליהם בכל מעשיהם. וכמה נתחקה זה הענין הנכבד במה שסופר משבח אסתר המלכה בזה מכל הנשים כי בכלן נאמר (אסתר ב') ובזה הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה וגו'. ואולם בהנאמר (שם) ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי וגו' לא בקשה דבר כי אם את כל אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים וגו'. ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותלקח אסתר אל בית המלך וגו'. יספר מה שהיה במאורע לפי שעתה וירמוז אל מה שיקרה לנפשות העושות כמעשיהן לעולם הבא. וזה כי כל האיש אשר נמשך לשמור לעשות כל מה שתאמר חברת פחותי כחותיו למלאת תאוותיו בעולם הזה הוא אשר תדחה נפשו ממנוחתה לעולם הבא כמו שנאמר בכל אלה הנערות אשר כן עשו (שם) בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים וגו'. כי הוא עצמו מה שנאמר (ש"א כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמנם אשר ימשך אחר עצת השכל ושולח רסן הצניעות והפרישות על פניו לבלתי עשות בכל דבר של הנאה רק מה שצווה או הורשה בו מפאת התורה והדת נתנה מפי מלכו של עולם היא הנפש אשר נאמר בה (אסתר שם) ותלקח אסתר אל בית מלכותו ולא תסור משום כמה דאת אמר (ש"א שם) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י אלהיך. וכן מה שנאמר (אסתר שם) ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד גו' וישם כתר מלכות בראשה וימליכה וכמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ז.)צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. וכן נאמר (אסתר שם) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר והיא הסעודה הנזכרת למעלה אשר שם יתן משאות כיד המלך מנקבת הלויתן המלוחה ומהיין המשומר כמו שאמרנו וכל זה הוא ענין נכבד מאד מסכים למה שרצינו אליו בזה התועלת הראשון מהגבלת החיים בענין המאכלות. אמנם מה שהוא לפי התועלת השני מה שיהיה זה הענין דרך אמונת אומן וגדול כאשר ישא האומן את היונק לגדלו ולהרגיל אותו מתחלת יניקתו על המזונות הדקים והנקיים כדי לתקן טבעו ולזכך מזגו מיתר האנשים ולהביאו אל נקיות הדעת וטוב התכונה לבחור בטוב ולמאוס ברע על צד היותר שלם שאיפשר והוא זה שיבוקש מזה בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בחכמה הטבעיות כי הנאות האדם בטבעו ומזגו מהדברים או התעצבו אליהם הם סבות עצומות אשר אליהם יניעון האנשים בכל פעולותיהם בדברים המעשיים. וכמו שכתב החכם פרק ג' מאמר ו' מספר המדות אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה וכו'. אבל ישחיתו המחשבה אשר אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים. והתורה הסכימה מאד לדעתו כמו שכתבנו בתחלת שער נ"ה. ואין ספק כי כמו שההנאה והעצב ימשכו אחר המזג כמו שאמר החכם (תהלים נ"ח) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. נפש רשע אותה רע. ובהפך שמחה לצדיק עשות משפט וכיוצא. כן המזג והטבע עצמו ימשך מהתחלות האדם והענינים אשר עליהם גדל ונזון מהם מתחלתו. עד אשר נראה לעין כי אשר הם גדלים על המיצוע בענינים יש להם דעות ממוצעות כמו שהם יושבי האקלמים האמצעיים אשר בהם גדלו אנשי השם אשר מעולם ממציאי המלאכות הגדולות ומעתיקי החכמות ומסדרי הנימוסים אשר בהם יחיו חיים מעולים אנושיים. וארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות בזה כמו שאמרו ז"ל (ב"ב קנ"ח:) אוירא דארעא דישראל מחכים. אמנם יושבי הקצוות הם נוטים מזה כשיעור מה שיצאו אל הקצה עד שימצאו בחלוף התמונות והמראות ואין צריך לומר במנהגים ובמאכלים ובמשקים ובמלבושים. ויתר הענינים מהם כי כאשר יאכל את הצבי ואת האיל יאכלו בשר בניהם ובנותיהם. ומהם כבהמות נדמו יחדיו ירבצו ילדיהן. ויש אשר כבקר יאכלו תבן ולא יכסו בשר מערומיהם ושאר כעורים רבים כמו אלה אשר נשתנו אלו מאלו בהם למקומותיהם במושבותיהם והנה נמצא החלוף הזה המופלג ביניהם להתחלפם בטבעי הארצות ובמזגי הפירות ויתר המאכלים אשר מהם יתהוו כי האנשים אשר הם מאקלים אחד או מפלך אחד אין צריך לומר מארץ אחד בעינה לא יתחלפו בדעותיהם ובעניניהם אלו מאלו שעור נכר מצד מה שתכללם הויה אחת ולזה הוצרך שלמה בספר קהלת אחר שהניח שם שלו ושם רבו ושם עירו לומר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וזרח השמש וגו'. הולך אל דרום וגו'. כל הנחלים וגו'. כל הדברים יגעים וגו'. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א'). לומר שאחר שטבע היסודות אשר מהם יתהוו המזונות אשר בהם יחיו האנשים ומתמזגים מהם הוא להיותם תמיד על ענין אחד בלתי משתנה כמו שביאר מהם אחד לאחד הוא היה בטוח שהגזרה ההיא שהיה גוזר על כל ענייני העולם שהמה הבל מהטעמים שזכר שלא תשתנה מצד שנוי האנשים ומצד חלוף טבעם כי לא יתחלפו בדעותיהם ולא יחליפם הזמן להחליף גזרות אשר כאלו ולהמיר אותם טוב ברע או רע בטוב כי מה שהיה הוא שיהיה וגו'. יש דבר שיאמר וגו' (שם). ולזה חזר אחרי כן וקיים דברו הראשון באומרו (שם) אני קהלת הייתי מלך בירושלם ונתתי את לבי לדרוש ולתור וגו'. וכל זה נתבאר יפה בפירושי אל המגילה ההיא ודי בכאן ברמז. ומכל מקום נתבאר מה שכווננו אליו מהתפעלות האדם מהדברים אשר גדל עליהם אל תאותיו ואל דעותיו עד שהיו המזונות עקר גדול באיכות האנשים עד שאף באקלימים האמצעיים הוא מבואר שהמרגילים עצמם תמיד על המנהגים הפחותים והמאכלים הגסים והמשוקצים ויתר ההרגלים המאוסים שיתהוו להם טבעים ומזגים כיוצא בהם ויולידו בדמותם וצלמם ילדי פחיתות בנפשותיהם ותאוות זרות ונפסדות ירחיקו אותם מבוא בקהל ה' עד עולם לזה מה שהיה מאת האל יתעלה אל אישי האומה הנבחרת להעתיקם מהמנהגים המשותפים אל יתר העמים בכל עניניהם ובמאכלם ובמשקיהן ויתר צרכי חייהם עד יהיו נבדלים מהם כהבדל האיש הפרזי והכפריי מבן המלך האוכל על שלחנו מפת בג המלך ויין משתיו כי כמו שהם נבדלים במזונותיהם כך הם נבדלים בדעותיהם ובמעשיהם כמו שאמר הכתוב (דברים י"ד) בנים אתם לי"י אלהיכם לא תתגודדו וגו'. והכוונה להודיע להם שכבר הועתקו בטבעם הרחק מאד מאדם. ושכבר הם חביבים כבני אלהים עד שאין להם להחרד אל הפסד הקרובים משאר בשר כיתר האומות וכמ"ש (שם) כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר וגו'. ושם סמך לזה לא תאכל כל תועבה זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו וגו'. וראה כי כן נמשך הענין בפרשה הזאת ואמר ראשונה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו'. וכאשר כלה הענין ההוא סמך דבר אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו. והוא הסדר הנכון והראוי לשמור לבנים האוכלין על שלחן אביהם הגדול והקדוש יתעלה. והראוי שנדע כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלהית מזה מהיותה במדרגת חבור קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם וזה מגונה מלבד שכבר איפשר לתקן אוחם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כלם ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו ותעשה התורה כפלסתר כמו שנדבד עוד בזה בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. גם שהגוים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים הנה ראינום שהם חיים על הבריאות ואון עיף ואין כושל בהם לזאת הסבה. אמנם מה שנאסרו להם הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומא' המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדוש' ממנה שעליו בקש דוד (תלים נ"א) ורוח קדשך אל תקח ממני ואמר (שם) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וזהו טעם ונטמתם בם כי האטימות והטומא' נמשכים זה לזה כמו שיתבאר בסוף השער מהכתובים עצמם ב"ה. ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה וזה לכם הטמא מן הבהמה הטמאה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם. כל צפור טהורה וגו'. מן הבהמה הטהורה. ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח הטומא' רוח רעה רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם. והשומר עצמו ירחק מהם כמו שיזהר מן הדברים הממיתים. וזה טעם מה שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ' י"ג) אמר רבי תנחום בר חנילאי לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים זה שיש בו כדי לחיים אמר ליה דבר פלוני לא תאכל וזה שאין בו כדי לחיים אמר ליה כל דבעי הבו ליה כך העכו"ם שאינן לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט') אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו אך את זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב (משלי ל') כל אמרת אלוה צרופה. הנה מבואר יפה שאין הכוונה לחיי העולם הזה כי אלו ואלו כלם חיים. אמנם הכוונה היא לאיי הנפש ובריאות' כי מי שחלקו בחיים בעולם הבא יאות לו טבע אחר ממה שיאות לזולתו שאין חלקו בחיים. ואולם כבר נלמוד קצת טעם בסימני הטהרה והטומא' בבהמות והחיות מסכים למה שאמרנוהו ממה שדרשו חז'ל (ויקרא רבות שם) בהם סימני המלכיות והתחלפותם זו מזו אמרו. את הגמל זה בבל שנאמר (תהלים ק"ז) את גמולך שגמלת לנו. ואת השפן זה מדי שנתן שבח להקב"ה שנאמר (עזרא א') כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה'. ואת הארנבת זו יון שמעלה גרה היא שאלכסנדרוס שעה שהיה רואה לשמעון הצדיק היה אומר ברוך אלהיו של זה. הלא תראה כי אם באו חז"ל לדברים אלו מייתורי הכתובים או מטעם מה שזכרם משה במשנה תורה (דברים י"ד) שלשתן בפסוק אחד ואת החזיר בפסוק שני שיורה על המשך זמנו יותר מכלן הנה הם ביארו שירדו לכך מצד סימני מדותיהם ואמרו (ויקרא רבות שם) ששסוע הפרסות סימן טוהר עד שהחזיר מתפאר בו אמרו (שם) שהעלאת גרה הוא סימן להעלות השבח והתהלה. ועל פי הערה זו יש לומר כי לפי ששלמות האדם ימצא לו בחוט המשולש אשר זכרו משה באומרו (דברים ל') בפיך ובלבבך לעשותו ויי' לבדו יראה ללבב והאדם יראה לעינים מה שהוא בפה ובמעשה והנה ימצאו בב"ח מהן שעסקיהם רעים במעשה ידיהם אשר להנה צפרנים חזקות להכות ולטרוף גם שיניהם הם להם כחרבות ומאכלות לשבר ולהדק. ומהם אשר גרה לא יגרו שהוא סימן שרשו ורעבו תמיד ואינן מסתפקין במזון שבמעיהן ואין ספק שהמזונות מהם יולידו כיוצא בהם משני אלו הפחיתיות בנים משחיתים מגדלי צפרנים לגזול ולחמוס בטבעם ומחדדין השנים לנשוך ולהזיק כמו שאמר החכם (משלי ל') דור חרבות שניו ומאכלות מתלעותיו. ומיכה הנביא (נ) אמר הנושכים בשניהם וקראו שלום ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה גם בנים בני בליעל לא ידעו את יי' בפיהם ולשונם להודות על כל אשר גמלם כגמול עלי אמו רק אוכלים למעדנים ושבעין ואינן מברכין למי שאכלו משלו ואינן משבחין ומודין לו על דרך שאמר (דברים ת') ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך אבל יהיו מכלל המועלים הנהנים מן העולם בלא ברכה. ולזה אסרה אותם התורה להורות על טבעיהם ואשר כמוהם במין האדם הוא עחיתות עצומה המטמאה את הנפש מבית ומחוץ. והתיר לנו אותם שהם שסועי הפרסה ומעלות גרה כדי שנתרחק מהפעולות הרעות והמזיקות גם שנהיה יודעים את יי' ומעלים עשרים גרה השקל משקלי שבחות והודאות למי שחנן אותנו כל מה שהוצרכנו מן הטובות ולחסום פינו מדבר כל רע. ואפשר שבסימיני העופות והדגים יש טעם כיוצא בזה אך מפני שלא דברו בהם חכמים על זה האופן לא נחפש אחריהם ונסמוך אהימנותי' דהקב"ה. והנה עם זה כבר נתבאר הטוב ההוא שהטיב ה' אתנו להביא את כללותינו בהישרות הללו לכלל שלמות אשר היה בו אפשר שיזכו אנשיה כלם אליו ועכ"פ יספיק להבדילנו מכל העכ"ום המוטבעים כלם בהפסד מהר כי הנה אנשי האומה הזאת אי אפשר להם שיפלו כלם על ההפסד וגם אותם שנפלו או שעשוין ליפול זה יהיה בקישי ובהמשך הזמן והסבות:
אפס אף שהי"ת טוב ומטיב לכל יצוריו ואף כי לכל בני אדם שהם מבחר כל ברואי העולם התחתון, ולא החסיר מכל אחד מהם מה שראוי לו לפי טבע חמרו ומה שמועיל לו להשגת תכליתו, בכל זאת נפלאתה אהבתו לנו בני ישראל במדרגה עוד יותר גדולה, ונפלינו אנחנו מכל העמים אשר על פני האדמה בהשגחתו הפרטית אשר ישגיח עלינו כאב אשר יאהב בן זקוניו מכל בניו, כי לא לבד בבחינה גופנית ומדינית הפליא חסדו עמנו, כי נתו לאבותינו ארץ חמדה ורחבת ידים, וצוה שתחלק בגורל למען תהיה יד כולם שוה בה, וכל איש ואיש ימצא די מחסורו, ונתנם עליון על כל העמים, והזהיר לבל ימכרו ממכרת עבד, למען יהיה לכולם החופש הטבעי, למנה כל ימי חייהם עלי ארץ, כי אם גם בבחינה מוסרית הופיע אורו עליהם בתתו להם תורתו המלמדת אותם הדעות והאמונות האמיתיות, ותורה אותם ליישר מדותיהש ותכונות נפשיהם, ולתקן גם עניני גופותם במאכליהם ומשקיהם ובמלבושוהם וכל מעשיהם, כי כל אלה עושים רושם גם בנפש ותכונותיה עד שכל שומר החקים והתורות האלה מילדה ומבטן, נעשה גם בבחינת מהותו ואיכותו המוסרית, כאילו הוא ממין אחר מבני אדם, כי לא לבד המניעה וההרחקה מהרבה הנאות ותאות גופניות אשר יתאוו ויתעננו בהם שאר אדם, וההסתפקות והצמצום רק בקצתן, תועיל בכלל לזכך טבע איש ישראל, להכניע יצרו וחמרו, ולעשותו יותר מוכשר ונוטה להשתדל רק בעיונים שכלים וקנין מידות ומעלות מוסריות, כי אם גם בבחינה פרטית ישבבו מניעת אכילת המאכלים האסורים אשר רובם הם דברים גסים ועבים, ואכילת רק המאכלים המותרים אשר הם נקיים זכים וקלים להתעכל, טהרת ונקיות דם נפש האומה הישראלית צחות וזכות שכלה עד שתשתנה עי"ז מהות ואיכות נפש בניה לטובה מנפש שאר בני האדם, כי כמו שלפי השתנות מזג האדם ישתנו גם הדברים אשר יסבבו לו עונג או עצב, ד"מ איש כפרי עובד אדמתו אשר כח עכולו הוא בריא וחזק, יתענג רק באכלו מאכל גס המשביע נפשו הרעבה, ומעדני מלך או המטעמים אשר יאהבו השרים המה לו לזרא תחת כי איש חלוש המזג יגעל בהפך בכל מאכל גס ונפשו רק מאכל תאוה יחפוץ כבריה מרוקחת, ושאר מיני מטעמים? כן ישתנה גם מזג וטבע בני אדם לפי השתנות מהות אויר הארץ אשר הם יושבים בה, ומהות המאכלים אשר יאכלו מפרי וחייתו הארץ ההיא, כי האנשים השוכנים ד"מ הרחק מאמצע כדור הארץ בארצות הממוצעות בקור וחום אין דען ביידען געמעסיגטען צאנען והוא ממעלה כ"ג ומחצה עד מעלה ס"ו ומחצה לרוחב צפוני וכן לרוחב דרומי המה לרוב חכמים ונקיי הדעת, בעלי עצה ותחבולה לחקור בחכמות ולהמציא מלאכות ולסדר עניני חברתם בחוקים ונימוסים מדיניים, למען יהיו מאושרים בהצלח' זמנית כראוי לבני אדם משכילים. כמו שאחז"ל "אוירא דארץ ישראל מחכים" (לפי שהיא יושבת במעלה ל"ו לרוחב הצפוני שהוא באמצע היישוב הצפוני עיין מכל זה במאור עינים פי"א מאמרי בינה) תחת כי יושבי הארצות היותר חמות באמצע הכדור או סמוך לו, והוא ממעלה כ"ג ומחצה לרוחב צפוני עד מעלה כ"ג ומחצה לרוחב דרומי וכן השוכנים בארצות היותר קרות סמוך לקוטב הצפוני או הדרומי. והוא ממעלה ס"ו ומחצה לרוחב צפוני עד הציר הצפוני, וכן ממעלה ס"ו ומחצה לרוחב דרומי עד הציר הדרומי מלבד כי שונים הם במראיהם ובתמונתם (כי תחת שמראה יושבי אייראפא לבן, רוב יושבי אזיען ירוקים כחטה, ויושבי ארץ כוש, ושכניה שחורים, ומראה יושבי אמעריקא כעין נחושת, גם בבחינת מראה ומהות שערות ראשיהם, ותבנית לחייהם עיניהם ואפיהם, וגובה קומתם שונים מאוד, כי תחת שקומת יושבי ארצות האמצעיות היא לרוב בינונית, השוכנים קרוב לקוטב הצפוני והדרומי הם קטנים וגמדים ויושבי ארץ פאטאגאניען באעמריקא הדרומית גדולים וענקים) שונים הם גם בשכלם וכשרון דעתם במנהגם ובמעשיהם מאוד לרוע, עד שקצתם הם כפראים במדבר וחייתו יער טורפי טרף, אשר בשר אדם גם בשר בניהם ובנותיהם יאכלו, כאשר יאכל איש את הצבי ואת האיל ושאר בע"ח, הנה לפנינו כי גם המאכלים השונים יפעלו על מהות ותכונת נפש אוכליהם ונמשך מזה כי אף שמג' סיבות לא נוכל לאמר שטעם איסור אכילת בע"ח שנזכרו בפרשתנו הוא בעבור היותם רעים ומזיקים לבריאת גוף אוכליהם (כמו שחשבו קצת) הא' כי לפ"ז תתמעט יקרת ומעלת התורה האלהית ותהיה כאחד מהפרי הרפואה, הב' כי יקשה לפ"ז הלוא היו יכולים לתקן המאכלים האלה ע"י חיבור אכילתם עם שאר אוכלים ומשקים, המסירים ע"י הרכבתם עמם רוע טבעם והפסד הבריאות המסובב מהם בהאכלם לבדם) (כמו שימנע ד"מ קשי עיכול המאכלים השמנים, ע"י טיבולם בחומץ ומלח, וע"י חיבור אכילתם עם דברים חמוצים וחריפים,) הג' כי יורה הנסיון בהפך כי העמים האוכלים כל אלה הם חזקי כח וברואי בשר, וכמעט אין עיף ואין כושל בהם: בכל זאת נוכל לחשוב בצדק כי ע"כ הוזהרנו על המאכלים האלה, יען כי הם עושים רושם רע על מהות ותכונת נפש אוכליהם, להעכיר אור שכלם, ולעשותם נוטים אל תשוקות חמריות ותאות גופניות, ושאר מידות רעות ומגונות, אשר בכלל בשם רוח הטומאה תקראינה, תחת כי דעות האמיתיות והשפע האלהי והמידות הטובות אשר תמצאינה באדם בשם רוח קודש, ולב טהור תכוננה, כמאה"כ "ורוח קדשך אל תקח ממני", ומאה"כ "לב טהור ברא לי אלהים" וע"כ נקראו בע"ח המותרים בשם טהורים, והאסורים בשם טמאים, ובהזהרתם נאמר "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם" (כי פעל ונטמיתם נגזר משרש אטם) וזשאחז"ל על הכ' "אך את זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה וכו' לא נתנו מצות לישראל אלא לצרף את הבריות", ר"ל לבר שכלם ולנקות אותם מכל סיג וחלאת המידות הרעות, וע"ז רומזים גם דברי המדרש שהחל בו הרב, כי אחר שחשב ר"מ שמאה"כ "הביאני אל בית היין" רומז על מה שנתן הי"ת הרשות ליצר האדם הרע מנעוריו להחטיא את ישראל לפתותם ולהסיתם לעשות להם אלילים אלמים, עד שנעכר שכלם ודעתם נתבלבלה כאלו שתו יין, המשכר שותיו אמר ר' יודה שהכונה בהפך לשבח, שהביאם אל בית היין, כינוי להר סיני ששם נתן להם חוקים ומשפטים צדיקים (שנמשלו ליין המשמח לבב, וכל השותה אותו במדה ובמשורה, יחוזקו כחות שכלו ותבונתו לחשוב מחשבות) לברר וללבן שכלם להיישיר מדותיהם ולתקן תכונת ומהות נפשם, ובזה הראה למו אהבתו אשר נפלאתה להם, כמאה"כ "ודגלו עלי אהבה," אם הטוב בהיותו יותר כולל יהיה יותר טוב ומשובח. הנה הישרת הדת האלהית חוייב שתהי' הטובה שבהישרות והיותר משובחת: הקודם הם דברי החוקר בפרק ראשון מהמדות אמר ואם הדבר הנאהב הוא אחד לאיש אחד ולמדינה אחת יותר גדול ויותר שלם הוא אשר הוא להטבת מדינה ולהשגחתה. ואם הנאהב הוא למדינה אחת יותר טוב אשר הוא לכל העם ולכל המדינות עד כאן. ולפי שלא יאמר הדבר טוב בבחינת כללותו שאם כן יהיו הדברים המשותפים אל ההמון יותר טובים מהמיוחדים ליחידי הסגולות והנביאים מה שכבר נתבאר בהפך בתחלת ספר ואלה שמות שער ל"ד. לזה אמר החכם כי כשיהי' הדבר האחד בעצמו הוא לאיש אחד או למדינה אחת יותר גדול ויותר נאהב הוא כאשר תתפשט תועלתו ולהיות דבר זה מבואר מעצמו לקח ממנו ראיה שהחכמ' המדינית המעיינת בטוב המדינות בכלל היא יותר ראוי' לעיין בטוב האנושי כי בהתחברות הטוב והכללות יחד הנה הוא טוב שלם וגמור. והנה להיות זה התואר היותר משובח הסכימ' עליו רוח הקדש לתאר בו האל יתברך באומרו טוב ה' לכל וגומר (תלים קמ"ה), וזה שמלכי האדמה באדמה והיותר גדול שבהם הוא קצר יד מהיטיב לכל בני מלכותו כי אע"פ שיהיו כלם ראויים לקבל הטבתו מצד הכנתם אין די בשום ממון ועושר להשלים עם כל איש ואיש די מחסורו כל שכן להעשירו ולהגדילו כפי רצונו. והשנית שאין מטבע הגדולה והשררה להתפשט לכל האנשים כמו שאמר שאול שמעו נא בני ימיני גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות (שמואל א' כ"ב). על הראשונה אמר שאי אפשר לתת לכלם נחלות כי הארץ לא תוכל שאת. ועל השנית אמר שהוא נמנע שאם כלם יהיו ראשים יהיו חסרי הגופות ושאר האיברים וכן אם יהיו כלם שרים איה האלפים והמאות. אמנם האל יתברך הוא טוב ומטיב לכל, הטוב ההוא המושפע מאתו ולא חסר משום נמצא מקרני ראמים ועד ביצי כנים מי שלא קבל ממנו הטוב היושר שלם שהוא ראוי לו ונאות אליו. לא כמו שהיו אומרים רבים מסכלי בני האדם בעלות עשן הפתיות אל אפיהם אומרים אמור בסכלותם על מה לא עשה הבורא את הנמלה גמל או סוס. והסוס אדם ואת הבגד רקיע וכדומה. ואמרו לא ימלט אם שיכול ולא רצה ותהי' מדת כיליות. או שרצה ולא יכול והוא קוצר יד. ולהנצל מזה ומזה ראו להפיל עצמן לבאר שחת וגזרו אין זה רק שהדברים נמצאו על צד המקרה כל אחד קבל מהטוב מה שנזדמן לו מבלי שיהי' זה מדעת מנהיג ודבר שלם כמו שיחשב, והחכמה תעיז תשובתה הנצחת לסכלותם כי הנה האל יתעלה עשה הכל בחכמתו הנפלאה וגבורתו העצומה ואין בידו מחסור מעשות כל דבר גדול או קטון ואם היו קצת הנמצאים גרועים מקצתם היה כן לטבע הנושא ההוא שהיה לו מהנמנע לקבל צורה מעולה ממנה. והיותר גרוע מהם מציאותו טוב מהעדרו כמו שכתב הפיליסוף כל זה במאמר ה' לאלהיות עד שחתם דבריו בענין הזה ואמר שהזבוב טוב מאד מחומר הזבוב אלו נעזב כן ולולי שהיה כן לא היה נמצא והוא האמת הברור מצד טבע החמרים מלבד מה שיחייבהו שלמות הדברים וצורך מציאותם על נכון. הלא נרא' כי האדם גוף משונה ומחובר מכמה איברים ראשיים אמצעיים תחתיים כמו שסודר מכף רגל ועד ראש ומהידוע שקצתם נכבדים ומעולים מקצתם. האמור תאמר מדוע לא היה הרגל ראש והטחול מוח והכוליא לב או למה לא היה השער עין והצפורן לשון וכדומה לאלו התעתועים. כי הדבר מבואר כי אל דעות ה' עשה את האדם בחכמה וברא בו כל האיברים הצריכים אל שמושו על צד היותר נאות שאיפשר. ולא קבל החומר ההוא צורת השער מפני שלא היה ביכולת הבורא לעשות בו עין או אזן. כי עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם. רק מפני צורך השער עצמו שהוא נאות לו בדמותו וצלמו וכבר קבל החומר ההוא תכלית מה שאיפשר לו לקבל מהשלמות כמו שקבל החומר שיעשה ממנו העין או הלב ולא נגרע כח הבורא לבלתי עשות מחומר השער לב או מוח כמו שלא נגרע לבלתי היות הפרעוש פילוסוף או נביא. וממין זה התעתוע מה שאמרו רבים אם היה איפשר לבורא שיעשה האדם שלא יחטא שאם לא יכול הרי הוא קוצר יד. ואם יכול ולא רצה הרי הוא צרות עין. והתשובה הראשונה אף היא תשיב אמריה להם כי האל יתעלה יכול לעשות בריה שלא יחטא שהרי עשה המלאכים והגלגלים למי ששם נפשם בחיים. אמנם שיהיה האדם מלאך זה אי אפשר כי טבע האדם ומהותו שיהיה איפשרי על החטא כמו שנתבאר במאמרי בריאתו שער ג' מאמר ח' ושער ח'. גם חומר האדם אי אפשר לקבל צורת המלאך כמו שלא יקבל חומר החגב להיות כוכב. ואם יתעקש המתעקש לומר מה המונע בידו שיהיה האדם כוכב או מלאך. אף אנו נתעקש עם עקש ונאמר מה המונע שיהי' תחתית הבית גגו או צפונו דרומו או מערבו מזרחו. כמו שאי אפשר לפאת מפאותיה להיות זולת מה שהיא מהפאות לשלמות הבנין ותוכן צורתו כך אי אפשר שיהיה האדם זולת האדם משאר הנמצאות וכן בכלם. וכבר אמר החכם שם שענין השאלה הזאת והדומות לה הוא כשואל שהאש ראוי שיברא בצד שלא יהיה אש ושבתאי בצד שלא יהיה שבתאי ואלו כלם שבושים ותעתועים מבוארים לא יפלו עליהם רק נערים ובוערים בעם ועליהם אמר הנביא למה תאמר יעקב וגו'. הלא ידעת אם לא שמעת וגו'. נותן ליעף כח וגו'. ויעפו נערים וגו'. וקויי יי' יחליפו כח וגו' (ישעיה מ'). ירצה למה תאמר אתה יעקב בהיותך בן דעת וכ"ש ישראל שתדבר תעתועים כאלו עד שתגזור בהם שנסתרה דרכך מאלהים. וזה כי להמלט משבוש הספק שהנחת תאמר שכל זה נעלם ממנו וכל שכן שיעבור ממנו דבר המשפט אשר בין איש לאיש או בינו לבינינו. הלא ידעת מצד עצמך אם לא שמעת מפי הקבלה כי הוא בורא עולם אשר מזה חוייב שהוא בורא קצות הארץ והם גדולי הנמצאות וקטנם שהם קצות הבריא' ומה שלא קבל הפחות צורת הנכבד לא היה באמת קוצר יד ממנו כי לא ייעף וגם לא היה כיליות כי אין אדם מקפיד כי אם על מה שעמל עליו ויגע בו כמ"ש (יונה ד') אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, ואם ישתו בני נכר תירשך אשר יגעת בו. (ישעי' ס"ב). והנה הוא ית' לא ייגע ולמה יומנע טוב מבעליו וגם לא היה מקוצר דעה לזה כי אין חקר לתבונתו. אמנם האמר בשאלה הזאת כי הוא נותן ליעף כח ירצה שהוא נותן למי שהוא עיף לקבל הצורות כמו שהוא ההיולי הכח ההוא החסר שיש לו כמו שאמר עליו שהוא דבר ממוצע בין ההעדר והפועל ישיגהו הכח לקבל הצורות בזה אחר זה. ואמר ולאין אונים עצמה ירבה לומר כי אפילו לאין אונים זה שמציאתו חלוש עצמה ירבה אחר שהוא הדבר היותר עצמי שבאפשרותו ובזה היא חכמתו וגדולתו נכרת לעיני כל בעל שכל ולא יתעו בזה רק הטפשים נעורי הדעת ורקים מהשכל הוא אומרו ויעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו אמנם וקויי ה' יחליפו כח וגו'. ובתחלת השער הג' פירשנו הכתובים האלו בענין נאות מתחלף לזה אחוז מזה ומזה כי כל אחד מהם הוא טוב בפני עצמו וקרובים בענין. ומכל מקום נתבאר מה שכוונו אליו מהיותו הוא יתעלה הטוב והמטיב לכל בריותיו ורחמיו על כל מעשיו איש לא נעדר שלא קבל את הטוב מאתו תכלית מה שאיפשר מה שהוא נמנע בחק מלך בשר ודם כמו שאמרנו. ולזה עם היות שלא היה מטבע האדם שלא יחסר לו כל גם שלא יחטא כמו שהונח הנה לא עזב חסדו ואמתו מאת האומה הנבחרת מהיטיב להם בכללם באופן שכלם יקבלו הטוב מאתו יתעל' אין עיף ואין כושל בם. הלא תראה שחננם מהטובות הזמניות שלמות הספוק והותר במה שהכין לפניהם הארץ הטובה והרחבה הנזכרת בכל התורה כלה לכלם נתן בה לאיש שדות וכרמים והקפיד על זה באמרו (במדבר כ"ו) אך בגורל יחלק את הארץ וצוה שלא ימכרו נחלתם לצמיתות (ויקרא כ"ה) לפי שלא יחסר איש מהם די ספקו כמו שאמר בפירוש (דברים ח') ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. גם לכלם שם שרי אלפים ושרי מאות כמ"ש (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכבר הקפיד שלא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא שם) וצוה שיעבידו בשאר האומות ובאחיהם בני ישראל איש באחיו לא ירדו (שם) וענש המוכר עצמו (קידושין כ"ז) והכל כדי שיקבלו כלם הטוב מאתו יתעלה בשוה מה שאי אפשר למלכי בשר ודם כנזכר. והנה בשלמות נפשם לא חשך מהם אורו ואמתו כמו שנתבאר מאמות הנמשך מצד מה שראתה חכמתו יתעלה שתכלול התורה האלהית אשר שם לפניהם ענינים כוללים מועילים ידועים אצלו אם להקנותם דעות אמתיות ואם לתקן מעשיהם ומנהגיהם במאכליהם ומשקיהם ומלבושיהם ודרך הוייתם ותולדותיהם ואופני חיותם שבתם וקימתם בכל ענייניהם השיעור הנפלא שכללה שיספיק להעתיקם בכללם מלידה ומבטן ומהריון מפחיתות החמר הכולל אל טבע אחר מיוחד ומעולה כאילו הן מין אחר בפני עצמו כמו שנראה הענין מחלק הפרשה אשר אנו בביאורו והסמוכים אליה אשר בו יזהיר על הבדל המאכלים הטהורים מהטמאים מכל החי מכל בשר ובטהורות בין הכשרות לפסולות ולכל שאר טומאות וטהרות מהנבלות והשרצים ושאר מגעות האנשים לכל דבר אשר יטמא לו כמו שישלים הדבור בפרשיות הבאות כי כל זה מה שיועיל תועלת נמרץ משני פנים. האחד מה שזכרוהו חכמים באומרם (ויקרא רבות פ' י"ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות והצירוף הוא שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם ושאר האומות הם מורגלות בהם וזה משום מצוה או מניעה אלהית. הם ממש חיי הבחירה שעליהם אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם יחיה ימות ואם ימות יחיה כי הוא מחוייב שיטול האדם בעולמו הנצחי מה שנעזב מההנאה והתענוג בעולם הזה מענינים ההם לתקות ההנאה הנפשיית העתידה וכמו שאמר החכם נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ"ז) כי הנוצר פיו מהתענג מנופת התאנה ומדבשה שהוא כנוי לתענוני המאכלות ויתר המעדנים כמו שאמרו רז"ל (ברכות מ'.) עץ שאכל אדם הראשון תאנה היתה יאכל פריה בעולם הבא לא כמוהו שאכלת פגה. כי כמו שלא סרס עצמו מתאוותיו בהווה ישיגהו העונש המיועד עלפי התורה ולא ישאר לו שכר לעולם הבא כמ"ש החכם מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן (משלי י'). כי הרשע הממלא תאותו בהנאה יש לו לגור פן תדבקהו הרעה המיועדת על החטא ההוא והיא תבואנו בלי ספק. אמנם תאות הצדיק המסרס תאותו הגופנית להתאוותו בהנאה הנפשית לעולם הבא אותה יתן למלא נפשו שם. או שיאמר שהרשע יגור מפני עונש חטאתו והצדיק בהפך כי יתאוה יגיע לו שכר צדקתו וזה וזה יבא כי תבא לרשע מגורתו ולצדיק יתן תאותו והכל הולך לענין א'. והוא מה שא"זל פרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ד:) על לויתן שנברא זכר ונקבה שסרס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. כי לפי הנראה ענין לויתן במאמר זה להם הוא חבור השכל והחמר בבריאת האדם והם הנבראים זכר ונקבה כי לוית חן היו ליוצרם שנאמר (בראשית ה') זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ואיפשר כי לזה כיון המשורר באומרו (תהלים ק"ד) לויתן זה יצרת לשחק בו כי קרוב הוא. ואמרו (ב"ב שם) שראה שאם היו נזקקין זה לזה היו מחריבין את העולם וזה מבואר שאם יזקק הכח השכלי לגמרי להשלים תאוות הכח המתעורר הנה יפסד הענין השכלי ויתבטל לגמרי. וכן אם יוזקק הכח המתעורר אל עבודת השכל לגמרי יתבטל הענין הגשמי והזמני בהחלט. ובכל אחד משני אלו הענינים לא יתקיים רצונו יתברך בענין בריאת האדם על אופן בריאתו. לזה ראתה חכמתו שיהיה זה החבור בענין שיתקיימו שניהם ובמה שימצא אצלו מהם יושלם ענינו. וזה במה שנתן כח אל השכל לכבוש את הכח התאוני כמו שאמר (בראשית ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו עד שמה שימנע בעבורו מפעולות השכל לא יהיה ביטול גמור רק עכוב לבד והנה עם זה יקבל שירות ממנו ויטול שכר על כבישתו וזהו יופי מליצתם באומרם סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים. וכן במה שאמרו שם בבהמות בהררי אלף שנבראו זכר ונקבה וסרס את הזכר וצנן את הנקבה כי הענינים קרובים והיו לאחדים. להגיד כי אם בחבור הזה עצמו סרס את השכל מהיותו שלם ושכל בפועל כאחד השכלים הנבדלים. הנה גם כן חבורו זה יספיק להרוג את הנקבה כלומר להתקומם עליה לכבשה ולרדתה עד שלא ישאר דבר שלא יועיל לחלק השכלי כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי או לצננה במקום שיספיק הצנון. והנה הכבוש והרדוי הזה הוא השמור לצדיקים לעתיד לבא ברית מלח עולם שלא יפסד כלל הוי נוצר תאנה יאכל פריה. והוא עצמו מה שאמרו (ברכות ל"ה:) מהיין המשומר בענביו כי גם היין כנוי אל מיני התענוגים והמותרות כי על כן באה המצוה אל אהרן יין ושכר אל תשת וגו' ואמרו ז"ל (סוטה ב':) הרוצה שיתרחק מן העבירה יפריש עצמו מן היין כמו שיבא הענין יפה בפרשת נזיר שער ע"ג ב"ה. גם אמרו (ברכות מ'.) שאדם הראשון חטא בגפן ועל זה האופן אמרו שהיין וכל תאוותיו משומר לצדיקים בענביהם כי צמצמו והפרישו עצמם ממנו ולא בא בפיהם בעולם הזה והיה זה להם גנוז מששת ימי בראשית לפי שבשעת הבריאה היתה הכוונה לכך במין האנושי שנאמר (בראשית א') וכבשוה והכבישה הזאת נתקיימה בצדיקים. ועל זה הענין הוא קרוב שיפורש ענין הסעוד והסוכה והסרוס ושאר הענינים שאמרו על לויתן במסכת פסחים (קי"ט:) ויסכים על זה מה שנאמר שם מדוד המלך כי הוא יברך הזבח יותר מזולתו מהאבות והנביאים. וזה שלא נמצא בכלם מי שהיה בטבעו להוט בבלמוס של עבירה כמוהו ואם נגע באצבע הלא השאיר עשר ידות מפני אימת מלכות שמים ולזה היה לו חלק גדול באותה סעודה כי למועד ההוא שמור לו לאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעי' ג') וכבר ביארנו ענין הסעודה ההיא וברכתה בפרשת המן שער מ"א. מכל מקום למדנו כמה יועיל לאדם לחיות חיים מצומצמים ומשוערים אשר יזהר בהם מפאת המצוה והמזהיר עליו שאי אפשר לו לעבור על דברו. ומזה הענין אמרו חז"ל (תו"כ קדושים פ' ט' סי' י"ב) שמא יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר ולבישת כלאים וכו'. אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. לפי שהמצות השמעיות אין שום טעם שתפול נפש האדם עליהם להתרחק מהאיסור כמו שהוא הענין בפעולות המגונות המפורסמות שעליהם אמר הכתוב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע גם (שם) שמחה לצדיק עשות משפט כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ח חלק ג'. ולזה אם יתרחק האדם מהאיסורין אשר מזה המין באות נפשו ומפאת טבעו הנה אם ענוש לא יענש בעשייתן אבל שכר לא יהיה לו עליהם מטעם קבלתו בהם עול תורה ומצוה. ולזה היתה עצתם טובה מאד כדי שימשך לו מהמצות ההן זה התועלת העצום אשר יכלול כללות האומה מתחלת הבריאה להיות אימת שמים עליהם בכל מעשיהם. וכמה נתחקה זה הענין הנכבד במה שסופר משבח אסתר המלכה בזה מכל הנשים כי בכלן נאמר (אסתר ב') ובזה הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה וגו'. ואולם בהנאמר (שם) ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי וגו' לא בקשה דבר כי אם את כל אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים וגו'. ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותלקח אסתר אל בית המלך וגו'. יספר מה שהיה במאורע לפי שעתה וירמוז אל מה שיקרה לנפשות העושות כמעשיהן לעולם הבא. וזה כי כל האיש אשר נמשך לשמור לעשות כל מה שתאמר חברת פחותי כחותיו למלאת תאוותיו בעולם הזה הוא אשר תדחה נפשו ממנוחתה לעולם הבא כמו שנאמר בכל אלה הנערות אשר כן עשו (שם) בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים וגו'. כי הוא עצמו מה שנאמר (ש"א כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמנם אשר ימשך אחר עצת השכל ושולח רסן הצניעות והפרישות על פניו לבלתי עשות בכל דבר של הנאה רק מה שצווה או הורשה בו מפאת התורה והדת נתנה מפי מלכו של עולם היא הנפש אשר נאמר בה (אסתר שם) ותלקח אסתר אל בית מלכותו ולא תסור משום כמה דאת אמר (ש"א שם) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י אלהיך. וכן מה שנאמר (אסתר שם) ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד גו' וישם כתר מלכות בראשה וימליכה וכמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ז.)צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. וכן נאמר (אסתר שם) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר והיא הסעודה הנזכרת למעלה אשר שם יתן משאות כיד המלך מנקבת הלויתן המלוחה ומהיין המשומר כמו שאמרנו וכל זה הוא ענין נכבד מאד מסכים למה שרצינו אליו בזה התועלת הראשון מהגבלת החיים בענין המאכלות. אמנם מה שהוא לפי התועלת השני מה שיהיה זה הענין דרך אמונת אומן וגדול כאשר ישא האומן את היונק לגדלו ולהרגיל אותו מתחלת יניקתו על המזונות הדקים והנקיים כדי לתקן טבעו ולזכך מזגו מיתר האנשים ולהביאו אל נקיות הדעת וטוב התכונה לבחור בטוב ולמאוס ברע על צד היותר שלם שאיפשר והוא זה שיבוקש מזה בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בחכמה הטבעיות כי הנאות האדם בטבעו ומזגו מהדברים או התעצבו אליהם הם סבות עצומות אשר אליהם יניעון האנשים בכל פעולותיהם בדברים המעשיים. וכמו שכתב החכם פרק ג' מאמר ו' מספר המדות אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה וכו'. אבל ישחיתו המחשבה אשר אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים. והתורה הסכימה מאד לדעתו כמו שכתבנו בתחלת שער נ"ה. ואין ספק כי כמו שההנאה והעצב ימשכו אחר המזג כמו שאמר החכם (תהלים נ"ח) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. נפש רשע אותה רע. ובהפך שמחה לצדיק עשות משפט וכיוצא. כן המזג והטבע עצמו ימשך מהתחלות האדם והענינים אשר עליהם גדל ונזון מהם מתחלתו. עד אשר נראה לעין כי אשר הם גדלים על המיצוע בענינים יש להם דעות ממוצעות כמו שהם יושבי האקלמים האמצעיים אשר בהם גדלו אנשי השם אשר מעולם ממציאי המלאכות הגדולות ומעתיקי החכמות ומסדרי הנימוסים אשר בהם יחיו חיים מעולים אנושיים. וארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות בזה כמו שאמרו ז"ל (ב"ב קנ"ח:) אוירא דארעא דישראל מחכים. אמנם יושבי הקצוות הם נוטים מזה כשיעור מה שיצאו אל הקצה עד שימצאו בחלוף התמונות והמראות ואין צריך לומר במנהגים ובמאכלים ובמשקים ובמלבושים. ויתר הענינים מהם כי כאשר יאכל את הצבי ואת האיל יאכלו בשר בניהם ובנותיהם. ומהם כבהמות נדמו יחדיו ירבצו ילדיהן. ויש אשר כבקר יאכלו תבן ולא יכסו בשר מערומיהם ושאר כעורים רבים כמו אלה אשר נשתנו אלו מאלו בהם למקומותיהם במושבותיהם והנה נמצא החלוף הזה המופלג ביניהם להתחלפם בטבעי הארצות ובמזגי הפירות ויתר המאכלים אשר מהם יתהוו כי האנשים אשר הם מאקלים אחד או מפלך אחד אין צריך לומר מארץ אחד בעינה לא יתחלפו בדעותיהם ובעניניהם אלו מאלו שעור נכר מצד מה שתכללם הויה אחת ולזה הוצרך שלמה בספר קהלת אחר שהניח שם שלו ושם רבו ושם עירו לומר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וזרח השמש וגו'. הולך אל דרום וגו'. כל הנחלים וגו'. כל הדברים יגעים וגו'. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א'). לומר שאחר שטבע היסודות אשר מהם יתהוו המזונות אשר בהם יחיו האנשים ומתמזגים מהם הוא להיותם תמיד על ענין אחד בלתי משתנה כמו שביאר מהם אחד לאחד הוא היה בטוח שהגזרה ההיא שהיה גוזר על כל ענייני העולם שהמה הבל מהטעמים שזכר שלא תשתנה מצד שנוי האנשים ומצד חלוף טבעם כי לא יתחלפו בדעותיהם ולא יחליפם הזמן להחליף גזרות אשר כאלו ולהמיר אותם טוב ברע או רע בטוב כי מה שהיה הוא שיהיה וגו'. יש דבר שיאמר וגו' (שם). ולזה חזר אחרי כן וקיים דברו הראשון באומרו (שם) אני קהלת הייתי מלך בירושלם ונתתי את לבי לדרוש ולתור וגו'. וכל זה נתבאר יפה בפירושי אל המגילה ההיא ודי בכאן ברמז. ומכל מקום נתבאר מה שכווננו אליו מהתפעלות האדם מהדברים אשר גדל עליהם אל תאותיו ואל דעותיו עד שהיו המזונות עקר גדול באיכות האנשים עד שאף באקלימים האמצעיים הוא מבואר שהמרגילים עצמם תמיד על המנהגים הפחותים והמאכלים הגסים והמשוקצים ויתר ההרגלים המאוסים שיתהוו להם טבעים ומזגים כיוצא בהם ויולידו בדמותם וצלמם ילדי פחיתות בנפשותיהם ותאוות זרות ונפסדות ירחיקו אותם מבוא בקהל ה' עד עולם לזה מה שהיה מאת האל יתעלה אל אישי האומה הנבחרת להעתיקם מהמנהגים המשותפים אל יתר העמים בכל עניניהם ובמאכלם ובמשקיהן ויתר צרכי חייהם עד יהיו נבדלים מהם כהבדל האיש הפרזי והכפריי מבן המלך האוכל על שלחנו מפת בג המלך ויין משתיו כי כמו שהם נבדלים במזונותיהם כך הם נבדלים בדעותיהם ובמעשיהם כמו שאמר הכתוב (דברים י"ד) בנים אתם לי"י אלהיכם לא תתגודדו וגו'. והכוונה להודיע להם שכבר הועתקו בטבעם הרחק מאד מאדם. ושכבר הם חביבים כבני אלהים עד שאין להם להחרד אל הפסד הקרובים משאר בשר כיתר האומות וכמ"ש (שם) כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר וגו'. ושם סמך לזה לא תאכל כל תועבה זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו וגו'. וראה כי כן נמשך הענין בפרשה הזאת ואמר ראשונה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו'. וכאשר כלה הענין ההוא סמך דבר אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו. והוא הסדר הנכון והראוי לשמור לבנים האוכלין על שלחן אביהם הגדול והקדוש יתעלה. והראוי שנדע כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלהית מזה מהיותה במדרגת חבור קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם וזה מגונה מלבד שכבר איפשר לתקן אוחם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כלם ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו ותעשה התורה כפלסתר כמו שנדבד עוד בזה בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. גם שהגוים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים הנה ראינום שהם חיים על הבריאות ואון עיף ואין כושל בהם לזאת הסבה. אמנם מה שנאסרו להם הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומא' המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדוש' ממנה שעליו בקש דוד (תלים נ"א) ורוח קדשך אל תקח ממני ואמר (שם) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וזהו טעם ונטמתם בם כי האטימות והטומא' נמשכים זה לזה כמו שיתבאר בסוף השער מהכתובים עצמם ב"ה. ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה וזה לכם הטמא מן הבהמה הטמאה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם. כל צפור טהורה וגו'. מן הבהמה הטהורה. ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח הטומא' רוח רעה רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם. והשומר עצמו ירחק מהם כמו שיזהר מן הדברים הממיתים. וזה טעם מה שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ' י"ג) אמר רבי תנחום בר חנילאי לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים זה שיש בו כדי לחיים אמר ליה דבר פלוני לא תאכל וזה שאין בו כדי לחיים אמר ליה כל דבעי הבו ליה כך העכו"ם שאינן לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט') אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו אך את זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב (משלי ל') כל אמרת אלוה צרופה. הנה מבואר יפה שאין הכוונה לחיי העולם הזה כי אלו ואלו כלם חיים. אמנם הכוונה היא לאיי הנפש ובריאות' כי מי שחלקו בחיים בעולם הבא יאות לו טבע אחר ממה שיאות לזולתו שאין חלקו בחיים. ואולם כבר נלמוד קצת טעם בסימני הטהרה והטומא' בבהמות והחיות מסכים למה שאמרנוהו ממה שדרשו חז'ל (ויקרא רבות שם) בהם סימני המלכיות והתחלפותם זו מזו אמרו. את הגמל זה בבל שנאמר (תהלים ק"ז) את גמולך שגמלת לנו. ואת השפן זה מדי שנתן שבח להקב"ה שנאמר (עזרא א') כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה'. ואת הארנבת זו יון שמעלה גרה היא שאלכסנדרוס שעה שהיה רואה לשמעון הצדיק היה אומר ברוך אלהיו של זה. הלא תראה כי אם באו חז"ל לדברים אלו מייתורי הכתובים או מטעם מה שזכרם משה במשנה תורה (דברים י"ד) שלשתן בפסוק אחד ואת החזיר בפסוק שני שיורה על המשך זמנו יותר מכלן הנה הם ביארו שירדו לכך מצד סימני מדותיהם ואמרו (ויקרא רבות שם) ששסוע הפרסות סימן טוהר עד שהחזיר מתפאר בו אמרו (שם) שהעלאת גרה הוא סימן להעלות השבח והתהלה. ועל פי הערה זו יש לומר כי לפי ששלמות האדם ימצא לו בחוט המשולש אשר זכרו משה באומרו (דברים ל') בפיך ובלבבך לעשותו ויי' לבדו יראה ללבב והאדם יראה לעינים מה שהוא בפה ובמעשה והנה ימצאו בב"ח מהן שעסקיהם רעים במעשה ידיהם אשר להנה צפרנים חזקות להכות ולטרוף גם שיניהם הם להם כחרבות ומאכלות לשבר ולהדק. ומהם אשר גרה לא יגרו שהוא סימן שרשו ורעבו תמיד ואינן מסתפקין במזון שבמעיהן ואין ספק שהמזונות מהם יולידו כיוצא בהם משני אלו הפחיתיות בנים משחיתים מגדלי צפרנים לגזול ולחמוס בטבעם ומחדדין השנים לנשוך ולהזיק כמו שאמר החכם (משלי ל') דור חרבות שניו ומאכלות מתלעותיו. ומיכה הנביא (נ) אמר הנושכים בשניהם וקראו שלום ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה גם בנים בני בליעל לא ידעו את יי' בפיהם ולשונם להודות על כל אשר גמלם כגמול עלי אמו רק אוכלים למעדנים ושבעין ואינן מברכין למי שאכלו משלו ואינן משבחין ומודין לו על דרך שאמר (דברים ת') ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך אבל יהיו מכלל המועלים הנהנים מן העולם בלא ברכה. ולזה אסרה אותם התורה להורות על טבעיהם ואשר כמוהם במין האדם הוא עחיתות עצומה המטמאה את הנפש מבית ומחוץ. והתיר לנו אותם שהם שסועי הפרסה ומעלות גרה כדי שנתרחק מהפעולות הרעות והמזיקות גם שנהיה יודעים את יי' ומעלים עשרים גרה השקל משקלי שבחות והודאות למי שחנן אותנו כל מה שהוצרכנו מן הטובות ולחסום פינו מדבר כל רע. ואפשר שבסימיני העופות והדגים יש טעם כיוצא בזה אך מפני שלא דברו בהם חכמים על זה האופן לא נחפש אחריהם ונסמוך אהימנותי' דהקב"ה. והנה עם זה כבר נתבאר הטוב ההוא שהטיב ה' אתנו להביא את כללותינו בהישרות הללו לכלל שלמות אשר היה בו אפשר שיזכו אנשיה כלם אליו ועכ"פ יספיק להבדילנו מכל העכ"ום המוטבעים כלם בהפסד מהר כי הנה אנשי האומה הזאת אי אפשר להם שיפלו כלם על ההפסד וגם אותם שנפלו או שעשוין ליפול זה יהיה בקישי ובהמשך הזמן והסבות:
4
ה׳והנה השבח הראוי לתת לו יתעלה על זה הענין המיוחד נראה בעיני שייחד אותו המשורר במזמור מיוחד לזה כמו שנראה ממנו באר היטב. אמר, לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו (תלים ק"ג) ייחס הברכה אל השם הנכבד מצד עצמו אל הנפש ומצד שם קדשו אל הקרבים ע"ד שאמר (שם קמ"ה) תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. אמנם זכר הנה ברכת הקרבים לומר שהוא מסדר את השבח על המזון הטוב אשר הכין לפניו להביא במעיו כי הוא לחם אבירים ומזון התורה והמצוה ולזה אמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי וגומר. כי אין ראוי לשכוח את גמוליו שגמל אותו כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשו. כענין שתשמר הנפש מכל הנזקים הבאים מפאת המזונות שאמרנו שתסתכן בהם בלי ספק. וכמה נאים דחז"ל (ברכות י'.) בזה מאי ואל תשכחי כל גמוליו שעשה לה דדים במקום בינה אמר ר' אבהו כדי שלא יסתכל בערוה רב יהודה אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת. והוא מבואר שהמזונות הנכשרים לפי התורה האלהית הם דדים במקום בינה. אשר בהם ישמר האדם מהסתכל בערוה והוא השבוש בדעות האלהיות כי ע"א בכל מקום מכונה בניאוף וגם מהפעולות הנשחתות אשר הוא מקום הטנופת. ואולם מה שיובן זה הענין מכלל התורה האלהית אשר עליה אמר החכם (משלי ה׳:י״ט) דדיה ירווך בכל עת כבר כתבנו אותו בשער ו' הוא שער הנפש ובשער מ"ו. ולפי שהענין הזה לא היה לבריאות הגופים רק לבריאות הנפשות כמו שאמרנו אמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים יאמר כי הספיקה זאת ההנהגה לרפאת כל חלאי הנפשות עד שיגאל אותם מני שחת ולא עוד אלא לזכותם לחיי העולם הבא אשר שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. (ברכות י"ז.) ואחר שהזכירו דרך כלל פירש הדבר ואמר. המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר וגו'. וזה כי הבדילם והפרישם מכל דבר טמא ומתועב המשקץ ומטמא את הנפש והשביע עדים מכל מאכל טוב ובריא אשר יאכל לכל נפש אשר יהיה סבה עצומה כי אחרי כלות הגוף והתכת כחותיו תתחדש כנשר נעורים הנפש העדינה הפך ממה שאמר (ישעיהו ס״ו:י״ז-י״ח) אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה'. עושה צדקות יי' ומשפטי' לכל עשוקים אמר שעשה צדקות עם יונקי שדי התורה וגמולים מחלבה להצילם מיד עושקיהם כח ואין עושק גדול מהיות נפש האדם נמסרת ביד יצר לב אדם רע ואין מציל מידו. והנה אחר שדבר על זה הענין בייחוד נעתק לדבר בכלל התורה האלהית ומצותיה כי הוא הלחם אשר נתן יי' לאכלה לעמו המיוחד ועליו חיה יחיה. ואמר יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו. וזה כי המזון הגופיי שזכר ראשונ', הוא אשר יאות למי שנפשו ניזונת מן המזון האלהי והרוחני ההוא והכתוב הזה יכלול התורה והמצות והדרכים דרכי יי' הצדיקים אשר בהם יתנהג עמהם כמ"ש רחום וחנון יי' ארך אפים וגו'. שהם על סדר י"ג מדות. והודיעם ג"כ כי לא לנצח יריב אף כי יעברו על מצותיו ולא לעולם יטור להם איבה כי חנון ורחום הוא ונחם על הרעה שאם לא כן כבר היה הנזק המגיע להם מהתור' מעוברם על מצותיה והתחייבם בעונשים המיועדים גדול מהתועלת והשכר המגיעים הימנה ואמר כי זה הענין מהיותו עובר על מדותיו כבר נתבאר להם בנסיון והוא כי לא כחטאנו עשה לנו ולא כעונותינו גמל עלינו. ובעיני אינו כפל ענין אבל יופי מליצה לומר שלא כחטאינו שהיו בידנו היום עשה לנו ראשונה כי הוא עשה עמנו מקדים כמה טובות ואנחנו גמלנו לו רעות וגם הוא לא כעוונותינו אלה גמל עלינו אח"כ כלומר אם אנחנו לא גמלנוהו הטוב שנעשה לנו אף הוא לא גמלנו כרוע מעשינו אך לה' הצדקה ולנו בשת הפנים. וכן ראינו בעינינו כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יריאיו הראוי שיאמר גבה חסדו כמו שאמר (ישעיהו נ״ה:ט׳) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי וגו' אלא שהכוונה לומר כי כמו שלא יאמר שהשמים גבהו על הארץ כלומר יותר מהארץ רק בדרך העברה לבד לפי שהשמים המעלה המוחלט והארץ המטה המוחלט ולא יאמר בהם שהאחד גבוה או שפל מחבירו. כן על דרך העברה הזאת יאמר שגבר חסד ה' על יראיו דמשמע שעשה עמהם יותר ממה שנתחייב לעשות להם כי על דרך האמת הכל הוא חסד מאתו ולא בתורת חיוב כלל. וכמו שאמר ופירש אח"כ אנוש כחציר ימיו וגו' וחסד ה' מעולם עד עולם וזה הפירוש הוא כוונת אומרו כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'. ועל זה הדרך מתבאר יפה וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב׳:י״ג) הכוונה לא יתרון של פחות ויתר אבל הבדל של קנין והעדר עם שכבר נתבאר בתחלת שער כ"ט. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו. אמר שהספיקה ההישרה האלהית להרחיק ממנו החטאים החמורים והם המרדים כרחוק מזרח ממערב. *שהוא כפל גובה השמים על הארץ, הנה ידוע שבכל עיגול המרחק אשר בין נקודת קו הסובב המזרחית לנקודתו המערבית לעומתה שהוא קוטר שלם, כפול מהמרחק אשר בין המרכז לנקודה המזרחית או המערבית ההיא שהוא רק חצי קוטר, כאשר יבין כל רואה תבנית עיגול ומרכבו כזה מזרח? מערב, ואחרי היות הארץ באמצע הגלגלים שהם השמים לדעת הקדמונים (עיין מכל זה מבוא לשער ל"א) בצדק יאמר הרב לפ"ז כי המרחק שבין מזרח למערב שהוא כל קוטר העיגול, הוא כפול מהמרחק שהוא מהשמים לארץ שהוא רק חצי קוטר מהמרכז אל הקו הסובב. שהוא כפל גובה השמים על הארץ. לומר שאם הועילה במה שגבר חסדו על יריאיו המיוחדים כגבוה שמים על הארץ הנה כפלים מכשיעור הזה הוא תועלת מה שכיוון להרחיק כללינו מהפשעים הטבעיים. וזהו תואר התועלת ושיעורו שאמרנו ראשונה שהוא מגיע לנו מאלו ההישרות. ואני הנה נתתי את לבי לדקדק על זה הכתוב דקדוק שנראה דק וחלוש בענינו ולבסוף הביאני אל ענין נפלא בעיני בקיום זאת הכוונה. אמנם הדיוק הוא שנראה שהיה לו לומר כרחוק מערב ממזרח מפני שני טעמים. האחד כי הנקודה המזרחית היא הראשונה. שממנה התחלת התנועה הראשונה אל המערב והיה ראוי שיתואר המערב בהרחקו ממזרח כדרך כל מה שאליו אל מה שממנו לא המזרח בהרחקו מן המערב שהוא הרחק מה שממנו אל מה שאליו. והשני שהפשעים יותר ראויים לייחסם אל המערב מאל המזרח וכאמרו (משלי ד׳:י״ט) דרך רשעים כאפלה וגו' (שם) ואור צדיקים כאור נוגה וגו' אלא שיראה שהמשורר בטוב שכלו ראה שיש צד שיאמר בו שהמזרח הוא רחוק מהמערב יותר ממה שהמערב מרוחק מהמזרח וזה שמהידוע *וזה שמהידוע וכו' כונתו שאף שבאמת שוה מרחק המזרח ממערב אל מרחק מערב ממזרח, וכמו שבקו ישר א-ב שוה מרחק א מב' למרחק ב מא', בכל זאת אחרי שכל מרחק מקום אחד מזולתו אם רב הוא עד לא נוכל למדדו בחבל או בקנה המידה, יומדד רק בדעתנו באמצעות גודל או קוטן משך זמן התנועה אשר יצטרך לבוא ממקום זה לזולתו, אשר ע"כ ברצות הכ' להודיענו גודל מרחק חורב מקדש ברנע אמר רק "אחד עשר יום מחורב וכו' עד קדש ברנע" הלא נמשך מזה שאחרי שלתנועת הגלגל היומי עם כל הכוכבים והגלגלים שתחתיו ממזרח למערב לא יצטרך רק י"ב שעות בכל יום, תחת כי לתנועת גלגל כל אחד ואחד מכוכבי לכת ממערב למזרח יצטרך זמן יותר רב (כמו שמבואר כל זה במבוא לשער ל"א עיין שם) עיייכ נראה לבו בהשקפה ראשונה כי מרחק מזרח ממערב יותר רחוק ממה שרחוק המערב ממזרח אשר ע"כ יצטרך זמן גדול להתנועע ממערב למזרח, ממה שיצטרך להתנועע ממזרח למערב, וע"כ להפליג הרחקת הי"ת הפשעים ממנו אמר "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו" וכו' ולא בהפך "כרחוק מערב ממזרח וכו'," והורנו גם בזה כי כמו שישתנה לפ"ז מרחק מזרח ממערב לכל כוכב וכוכב מכוכבי לכת לפי איחור או מהירת תנועתו זאת ממערב למזרח: עד שהוא ד"מ ללבנה רק מהלך כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, ולשבתאי מהלך קרוב לשלשים שנה (עיין מכל זה במבוא לשער ל"א) ובבחינת גלגל המזלות המתנועע ג"כ לדעת החכמים לאט לאט באויר הרקיע ממערב למזרח הוא מהלך ל"ו אלף שנים, כי רק במשך זמן רב זה ישלים תנועתו זאת, כן ישתנה גם מרחק הפשעים בעזר הי"ת ממנו לפי מדרגת ושלימות כל איש ואיש ממנו: כי אחרי שרק הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים, א"כ נמשך מזה שרק לפי ערך השתדלות כל איש ואיש להיטיב דרכו ולהתרחקמכל און ומרמה, כן יעזרהו ה' לבצע מזמתו זאת להרחיק פשעיו ממנו, ולכפר על עונו. שהרוחק אשר ממקום למקום ישוער מהזמן אשר בו יתנועע המתנועע מזה לזה כמש"נ (דברים א׳:ב׳) אחד עשר יום מחורב (שמות ט״ו:כ״ב) דרך שלשת ימים במדבר. ומזה נתחייב לומר שרוחק המערב מהמזרח אינו אלא י"ב שעות שבהם יתנועעו כל צבאות השמים וחיליהם מהנקודה המזרחית עד המערבית שכנגדה ע"י התנועה היומית ולא נמצא מתנועע מהמזרח אל המערב בזמן יותר ארוך כלל. אמנם הרוחק אשר למזרח מהמערב ישוער מתנועות הכדורים אשר יתנועעו מהמערב אל המזרח והם כל צבא השמים בכלל המזלות וכוכבי המבוכה וכלם תנועותיהם מאוחרות המהיר שבכלם גלגל הירח שמגיע ממערב למזרח מדי חדש בחדשו. ונגה וככב וחמה התנועה ההיא להם בשנה תמימה שתנועותיהם קרובות וחלופיהן אין זה מקומן. אמנם מאדים בשתי שנים ומחצה וצדק בי"ב ושבתאי בל'. וגלגל המזלות יש אומרים שזמן תנועתו השלמה ל"ו אלף שנה ויש אומרים שאין מטבעו להשלים תנועה שלמה לעולם. והנה מזה ימצאו לתנועה אשר ממערב למזרח שני ענינים מתחלפים אל התנועה אשר ממזרח אל המערב. הראשון בחלוף המתנועעים וזה שבראשונה כל צבא השמים וחילם מתנועעים יחד וכלם שוקטים ברגע אחד אל הנקודה המערבית מה שאינו כן בשאר התנועות אלא כל אחד יגיע לנקודה המזרחית בפני עצמו וכאשר הגיע זמנו בתשלום סבובו זה היום וחברו אחר שנה וזולתו למאה שנים. והענין השני הוא עכוב התנועה ואיחורה מהתנועה היומיית. ובבחינה זאת הפליג לומר שכרחוק מזרח ממערב דוקא וכענין מה שישיג למתנועעים בו כן ישיג אותנו בהרחק פשעינו וזה שאם לא הספיקה היישרת אור תורתנו למנוע אותנו מן החטא לגמרי מכל מקום כבר הגיע לנו ממנה תועלת נמרץ ונפלינו בו מכל העכ"ום כהבדל הגדול שיש בין התנועות המזרחיות למערביות: וזה כי כל העכ"ום אשר לא שמעו את שמעה ולא ראו את כבודה כלם כאחד הם באים ונשקעים באפלת חשכם במעט רגע אין שריד ופליט ככל המון השמים הנשקעים במערב. אמנם אנחנו עדת ישראל הננו היום ככל המון ככבי השמים המתנועעים תנועת עצמם מהמערב אל המזרח שאין הליכתנו אל השפע כי אם בעכוב גדול כמו שהוא תנועת הגלגלים ההם. ומזה יתחייב שנתחלף גם כן קצתנו מקצתנו בהגעה אליו. יש מתאחר ויש מתאחר יותר ממנו ויש יותר עד שכבר ימצא מי שלא יגיע אל החטא לעולם והוא פלאי כמו שלא נמצא בגלגלים רק אחד וגם הוא לדעת קצת. והנה זהו תועלת נפלא אמרו המשורר במליצה נמרצת ומסכמת מאד עם כוונתו בזה ונתן טעם לכל מה שזכר מהישרתו זאת ואמר כרחם אב על בנים רחם ה' על יריאיו כי הוא ידע יצרנו ונו'. כי האב ישתדל בכל עוז להכין לפני בנו דרך ישר. בו יבא לכלל דעת ויראת ה' וכל שכן אם ידע לו רוע מזג טבעי אליו או ירושיי שההשתדלות ההוא יהיה הכרחי כמו שהיה לו יתברך זה הענין אצלנו למה שידע רוע יצרנו מצד עצמנו ומתחלת שרשי יצירתנו עד שמצד טבענו אנוש כחציר ימיו וגו'. כי רוח עברה בו ואיננו. ואמר ולא יכירנו עוד מקומו כי אחרי מותו לא יכירנו עוד מקומו השוה שהיה לו בחייו וזה כי כשעודנו חי מגבילים אותו קצי האויר המקיפים בו כמ"ש (קהלש א') סובב סובב הולך הרוח אמנם אחרי מותו יגבלוהו קצוות העפר. וחסד ה' מעולם ועד עולם וגו'. ירצה אמנם החסד הזה אשר היה לנו מאתו יספיק להשאיר נפשותינו מסוף העולם הזה לתחלת העולם הבא כי סופו של זה בעקרו של זה. וכמו שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח וגו'. ירצה כי כמו שפרח התמר בהבאת פריו הוא לסוף שבעים שנה מנטיעתו [צ"ע בכורות ח']. כן הוא פריחת עולם הצדיק אחר ימי העולם הזה שהם שבעים שנה בסתם כמו שאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. אמנם זה יהי' לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו אשר צונו בזאת התורה לעשותם עד שההישרה הזאת תועיל לתת למין האדם מהלכים להשכיל בכל העולמות כלם ולהשיג ברום גדולת תפארת בוראו ומושב מלאכיו ומעמד צבאות שמיו ואין צריך לומר בכל מעשיו אשר בעולם ההויה וההפסד שיעור מה שיספיק למנותו בכלל המהללים ומברכים אליו יתעלה על הכל שהוא לו שבח וכבוד בערכו ממה שהיה גדולה וכבוד לעליונים לפי שהנמצא הזה השפל במצבו צריך שתפלש השכלתו בכל אשר עליו עד יגיע אל השכלת הסבה הראשונ' יתעלה: אמנם העליונים אינן צריכין לפלש בהשכלתם אל אשר תחתיה ולהגיד כל זה אמר (שם ק"ג) ה' בשמים הכין כסאו וגו'. ברכו ה' מלאכיו וגו'. ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ברכו ה' כל מעשיו וגו'. אמר כי השם ובית דינו שהוא עולם המלאכים בשמים הכין כסאו והשמים הוא עולם הגלגלים וכמו שאמר (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי ומשם מלכותו בכל משלה אף בעולם הזה השפל והוא כלל השלשת עולמות. *אמנם המלאכים, כונתו כי הברואים כלם יחלקו לשלש מחלקות, האחת כוללת המלאכים אשר עליהם יושפע השפע האלהי בלי אמצעי, והם ישקיפו ויתבוננו בעיונם תמיד רק על סבתם הראשונה שהיא הי"ת ומכל זולתו יעלימו עיניהם, וכל מה שעושים בפעולותיהם להניע הגלגלים עושים רק למען שמוע בקול ה' המצוה זאת למו כמא"הכ "עושי דברו לשמוע בקול דברו" והשני' כוללת כל צבא השמים ר"ל הגלגלים והכוכבים אשר ברוח (שכלם המתנוסס בקרבם לדעת הקדמונים) ישקיפו רק על המלאכים המניעים אותם אשר הם במדרגת מעלתם גבוהים עליהם, אך למטה על הברואים השפלים אשר מתחת להם בארץ לא יביטו ולא ישימו עיונם, והם עושים פעולתם רק בכח השכלים המניעים אותם, למען הפיק רצון הי"ת הנודע למו רק באמצעות השכלים המניעים אותם, וזה שקרא אותם הכ' "משרתיו עושי רצונו" לא עושי דברו (כי שם "דבר בעפעהל" יורה לדעת הרב ז"ל על המצוה והפקודה אשר תנתן בלי אמצעי, "ורצון", יאמר גם על הנודע רק ע"י אמצעי) והמחלקה השלישית כוללת הברואים השפלים ר"ל בני אדם המשכילים והמתבוננים בדרכי ה' אשר יעבור עיונם בכל העולמות ועיני בחינת שכלם משוטטות ברחבי הבריאה כלה, גם במקהלות הנמצאים התחתונים אשר המה בתוכם, גם בקהל צבא השמים והשכלים הנבדלים המניעים אותם וגבוהים עליהם, ככל אשר תמצא יד שכלם האנושי לחקור ולהתבונן בעודנו לוטה בשמלת הגויה והחומר, ומהם א"הכ "ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו וכו'." אמנם המלאכים הם בלתי משקיפים בכל עיוניהם כי אם אל סבתם הראשונה אשר למעלה מהם. ולזה אמר כנגדם ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' לומר שאפי' בפעולות גבורותיהם בהנעת הגרמים השמימיים אינם מכוונים רק לשמוע בקול דברו. אמנם צבא השמים יחוייב שתהי' השקפתם אל המלאכים אשר על ראשיהם ויעבר עוד עיונם להשיג כי מה שעושין בכח המניעים אותם אינו רק לעשות רצונו יתעלה ולזה אמר כנגדם ברכו יי' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו אינם עושים דברו כראשונים אבל הם עושים רצונו המגיע להם ע"י האמצעים האלו. אמנם השפלים הם אשר יעבור עיונם ותתפלש השקפתם בכל העולמות כלם כי ירגישו בחושיהם עולם היסודות אשר הם בקרבו ויכירו וידעו בפלאי הרכבתם ובהויות כל הנמצאות אשר עמם במחיצתם ובמציאותם הגרמים השמימיים אשר על ראשם המניעים אותם ואם לא מדעתם או מעיקר כוונתם ובגדולת השרים הגדולים המניעים אותם במאמר הבורא יתעלה שהוא ראש לכלם ועליהם אמר ברכו י"י כל מעשיו בכל מקומות וגו'. כי הם המעיינים בכל הממשלות כלם אשר עליהם אמר ומלכותו בכל משלה ומשיגים כפי כחם השגה שחייבין עליה לברך זאת ההצלחה ולזה חתם ברכי נפשי את י"י. והמזמור אשר אחריו יעיד עדות ברורה כי הוא נותן בו הברכה והמהלל מהמין והסדר שאמרנו במה שסדר בו סדר הנמצאות כלם מקטנם ועד גדולם. ודי בזה לפי כוונתינו במה שהנחנו ראשונ' שאם הטוב הכולל הוא יותר טוב ומשובח התור' האלהית היא היותר משובחת שבכל ההישרות למה שנתבאר היות כוונתה שיהיו הישרותיה היותר כוללות שאיפשר אם לפי הטבע ואם לפי הלמוד.
5
ו׳והוא מה שכונוהו חז"ל במאמר ההוא (חזית שיר ב') שזכרנו ראשונה הביאני אל בית היין ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באיניש הוא מערבב ליה. הנה רבי מאיר ייחס אל בית היין בלבול הדעת מערבוב השכל בעיונים האלהיים דוגמת מה שאז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) שתויי יין נכנסו כמו שכתבנו בשער הקודם ושהשכרות ההוא המשובש הביא להם לאהוב עבודת צורה אחת מדגלו שנאמר (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל לארבעתן וכבר דרשו זה (ש"ר פ' ג') בפסוק ראה ראיתי (שמות ג') והנה הוא בפרשת העגל (שער נ"ג) וטעמו שהית' מתנצלת כנסת ישראל על החטא ההוא מדוע יצרה ע"ד שנאמר (בראשית ג') האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל או הנחש השיאני וגומר (שם) אמנם לפי שחטא עצמו הס כי לא להזכירו אף כי ההתנצלות ממנו יהיה לו לחטא שני כמ"ש שם (שער ט') ואמר ליה ר' יהודה דייך ר' מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי שלא נתן שה"ש לזכור עון רק לשבחן של ישראל אלא מאי הביאני אל בית היין הביאני הב"ה למרתף גדולה של יין זה סיני ונתן לי דגלי תורה ומצות וקבלתים באהבה. הנה הוא ייחס אל בית היין מה שאמרה התור' (משלי ט') לכו לחמו בלחמו ושתו ביין מסכתי ובספר ההוא עצמו (שיר א') כי טובים דודיך מיין (שם) נזכירה דודיך מיין (שם ז') וחכך כיין הטוב (שם ה') שתיתי ייני עם חלבי כי כמו שהיין הבלתי משוער מביא לידי נזקים גדולים הזכירם החכם בסוף משלי ועליהם הוסיפו חז"ל בפרשת יין ושכר אל תשת כדאיתא במדרשות (ויקרא רבות פ' י"ב). כן המזוג והמשוער ממנו אין צריך לומר שלא יזיק לאדם אבל מועיל מאד לחזק ההזנה ולהטיב העיכול ולשמח הלב ולהצהיל הפנים כמו שכתבו הרופאים. והכתוב אמר ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם וגומר (תלים ק"ד). ירצה עם שהלחם הוא עקר מזון האדם ומסעד לבבו הנה היין ירבו תועלותיו אלו והיותר משובח שבו שיפקח הלב ויחדד השכל כמו שאמרו חמרא וריחני פקחין (הוריות י"ג:). ולזה נמשלה החכמה הטהור' אל היין כפי החכמה. אמנם אמר מרתף גדולה של יין זה סיני לרמוז אל תועלת הכללות. שאמרנו כי כמו שהיין הנמכר בחנות אשר במרתף הוא כולל לכל יבא כי לכל נתנה רשות על פי כרוז שיבאו שמה לקנות ולשתות ואין שום מוחה בידם כך היה מעמד הר סיני מקום שהכריז בו הש"י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי והיה מקום נכרז נכר נבחר שהכל נכנסין ומקבלין תועלת השתייה במה שנתנו שם דגלי תורה ומצות שכוונתם לתקן טבעם ומזגם בכלל להעתיקם מפחיתות החומר ורוע הטבע אשר בו הוטבע יצר לב האדם מתחלת יצירתו עד שיהיו הבנים למודי יי' וגדלים על שלחנו כאחד מבני האלהים אשר מטעם זה אין להם עוד ההתנצלות ההוא שאמר רבי מאיר השליט בי יצר הרע וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. ומטעם זאת התקנה הכללית צדקו מאד דברי חז"ל במה שהתחילו בפרק חלק. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ישעי' ס') ועמך כלם צדיקים וכו'. וראשונה יש לדקדק על כוונת התנא בזה. וזה שאם כיוון לומר שכל איש ישראל אחד חכם ואחד רשע ואחד שאינו יודע כלם כאחד יש להם חלק לעולם הבא הנה הוא באמת עול גמור אם בבחינת אישיהם זה עם זה ואם בבחינתם עם שאר האומות וכי משוא פנים יש בדבר כי להיות זרע ישראל עבדו יזכו כלם לחיי העולם הבא והיה כצדיק כרשע חלילה לו. ואם כיון לומר שכל אשר בשם ישראל יכנה הוא מובטח שיהיה צדיק ומזה חוייב שיהי' לו חלק לעולם הבא הנה זה אי אפשר כי הנה המציאות יכחיש זה מהמצא ביניהם אפיקורוסים אם מהגדולים אם מהבינונים ומההדיוטים. והם ז"ל סתרו שתי אלו הכוונות כאשר מנו שם (במשנת חלק) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'. וכלם מפני ישראל המה. אמנם הכוונה האמיתית לו והחדוש שחדש במאמרו הוא שאינו נקרא ישראל באמת כי אם אשר הוא צדיק כי ישראל וצדיק מתהפכים במשא כי כל ישראל לפי ההנהגה שחוייב להתנהג בה על פי התורה כמו שאמרנו חוייב להיות צדיק ואם כן כל צדיק על דרך האמת הוא ישראל ומזה יתהפכו גם כן בן ישראל ובן העולם הבא כי כל בר ישראל הוא בן העולם הבא וכל מי שהוא בן העולם הבא הוא בר ישראל כענין הסגלה שכל אדם שוחק וכל שוחק אדם והוא מאמר (שמות י"ט) והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי ענין הסגולה הדבקה בעם ישראל אשר זכר אותו בשם זה באומרו (שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד אל בני ישראל הוא שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וזאת היא באמת נחלת עבדי י"י וצדקתם לעולם הבא בלי ספק. אמנם האנשים אשר לא יאבו שמוע אל דברי התורה והמצות ולא יתנהגו בה לקבל תועלותיה בתקון טבעם ודעותיהם אינו ישראל רק במאמר לבד ואין דקדוק בשמות והנה באומרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ישראל אשר הוא ישראל גדל על ההישרות ההנה כי כמוהו עושה מעש' ישראל ולזה אמר הנביא ועמך כלם צדיקים שהעם היושב בתוך הכנסיה הזאת מתנאם להיות כלם צדיקים דכתיב (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגומר כי כלם נשתתפו בחנוכם על התור' האלהית ובמעשה מצותיה וכל מנהגיה ואף על פי שלא ישתתפו בדברי עיוניה וחכמותיה לתת טעם לדבריה ולרדת אל סודותיה כי זה לא נתן אלא למיוחדים שבהם. וכמו שביאר זה הענין משה רבינו באומרו (דברים ל"נ) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב *וזה כי הוא וכו' ר"ל כי החכמים השלימים באומתנו הישראלית מבינים חכמת התורה בכל פרטי חלקיה, והיא מאירה שכלם לאור באור החיים ותורה להם את הדרך אשר ילכו בה לטוב להם כל הימים, כמא"הכ "ותורה אור" אפס זולתם מקהל ישראל, ר"ל המון העם אשר בעבור קוצר שכלם ותבונתם ומיעוט לימודם לא יבינו עניני התורה על נכון, הם שומרים ומיקרים אותה רק בעבור שהיא מורשה למו מאבותיהם, כאיש אשר יאהב נחלת אבותיו ותהי לו לסגולה ולמחמד עיניו כל ימי חייו. וע"ז מורה הכ' "תורה צוה לנו משה" (ר"ל לנו השרידים בעם צוה משה תורה בבחינה אמיתית, כי אנחנו מבינים סודותיה) "מורשה קהלת יעקב" אך לזולתנו מהמון העם היא רק נחלה הבאה להם בתורת ירושה, ובכל זאת כאשר ישמרו מצותיה וחקותיה תהיה גם משכרתם שלימה מעם ה' אלהי ישראל אף שלא יוכלו לבא בעיונם אל הקודש פנימה להבין גם סודותיה. וזה כי הוא הורה שהשרידים בהם יאמרו תורה צוה לנו משה כי שם תורה הוא מורה על החלק העיוני שבה מאיר אל פני החלק השכלי וכמו שכתב הרב המורה בהקדמה ז"ל כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא חכמת התור' על האמת ועליהם מוטל להאיר דברי התורה עד שיוסכם השם עליה הוראה שלמה כמו שאמר החכם (משלי ו') ותורה אור. אמנם לקהלת יעקב יאמר שהיא בתורת ירושה כי היורש נכסים ושואלים ממנו מהיכן זכה בהם הוא סותם טענותם במה שאמר לא ידעתי סבותיו וגלגוליו אלא מצאתי וירשתי וזו היא טענה נצחת לכל ערעור. דתנן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א:) הב א משום ירושה אינו צריך טענה וכן הראוי לכל קהל עדת ישראל הבלתי מעמיקים בסתר כי יש להם לטעון טענת ירושת נחלה ובזה יזכו לעצמם ואין מוציאין אותה מידם *מצורף וכו' מה שהוא על הדרך העיוני קשה ורחוק מאוד, כמו שהוא קשה ורחוק מאוד להקים מעפר בית וכו', כצ"ל, ור"ל שמלבד התורה האלהית הזאת המקובלת מפי מרע"ה לקהלת יעקב אשר לא היו ביכלתם להשיג האמת זולתה בעבור קוצר יד שכלם, תועיל גם מאוד לחכמים האלהיים, אשר יש להם כשרון חכמה ודעת לעיין ולהתבונן בעיונים ומושכלים כי עכ"פ תקל להם העבודה הזאת, אשר תכבד מאוד על אותן החכמים אשר לא עליהם נגה אור התורה האמיתית ד"מ חכמי יון ושאר העמים הקדמונים אשר נלאו מאוד למצוא האמת הברור, ותחת כי אלה נדמו לאיש אשר יוכרת לעמול עמל רב להקים בית משכן לו מערמות עפר, נדמו חכמי ישראל לאיש אשר כבר ירש מאבותיו בית נכון לשבתו, אשר יצטרך רק לפתוח דלתיו ולבוא כאות נפשו מבלי מעצור ומכלים בידו אל תוך חדריו ותאיו. מצורף למה שהיא קצת מורשה לענין הקירוב והקלות לבא בה אל שלמותם מה שהיה על הדרך העיוני קשה ורחוק מאד כמו שהוא קשה ורחוק מאד להקים מעפר בית גדול ומאשפות בית מבצר וכשיירשהו האדם נמצא הכל מוכן לפניו בלי עמל ויגיעה כמו שאמר (דברים ו') ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת וכן בתורה הכל מוכן לפניו כשלחן ערוך מלא דשן מכל מקום זה טעם ועמך כלם צדיקים והיא ראיה שלמה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וזה שאם הונח שהצדיקים יש להם חלק לעולם הבא נתחבר אליה הקדמה שנית והוא שהעם הזה כלם צדיקים יתחייב שלכלם יהיה חלק לעולם הבא. ואמר נצר מטעי מעשה ידי להתפאר להורות על התנאי שאמרנו בזאת הגזרה שיהיה שם ישראל קורא עליו באמת לומר כי מי שאינו מעשה ידיו להתפאר אינו ממטעיו ונצר שרשיו בלי ספק. זהו כלל מה שרצהו רבי יהודה באומרו הביאני אל מרתף גדולה של יין זה סיני והוא המיוחד אל כוונתנו. ואיפשר כי באומרו מרתף גדולה של יין זה סיני כיון אל האנשים השלמים הנכנסים בשלשלת הקבלה ממשה רבן של כלם עד אנשי כנסת הגדולה ומשם והלאה כמו שמנו חכמים בתחלת מסכת אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שהמרתף הזה מן היין הרקח לא נמצא לעולם ריק מנכנסין ויוצאין כך היה הענין עצמו בקבלת התורה האלהית כי משה הוא שנכנס ראשונה במרתף וקבל התורה מסיני כלומר מהיום ההוא המפורסם אשר עמדו שם לפני יי' בסיני וכמוהו (במדבר כ"ד) וירום מאגג וגו'. כמו שיבא במקומו. וטרם צאתו נכנס יהושע ועד שלא שקעה שמשו זרחה שמשם של זקנים אשר האריכו ימים אחריו שהיו חשובים מהנביאים אשר אחריהם כי על כן נקראו זקנים לבד כמו שמשה ויהושע נקראו בשמם לגדולתם כענין השמש והירח בין שאר הככבים כי לפי זה אמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה כמו שנתבאר זה בטוב אצל ומשרתו יהושע בן נון נער שער נ"ד. ובצאת הזקנים נכנסו הנביאים עד שהגיע הדבר אל אנשי כנסת הגדולה אשר יסדו להם באמת מרתף גדולה והעמידו תלמידים הרבה לעשות סייג לתורה אשר בו העמידו העולם מחתימת הנבואה ואילך והוא אצלי פירש אמרם והם אמרו שלשה דברים (אבות פ' א') כלומר כי על פי שלשה דברים אלו נקראו אנשי כנסת הגדולה רצוני כי לעשות הסייג שהוא העקר היה להם להיות מתונים בדיניהם והסכמותיהם ולהעמיד חלמידים הרבה בהסכמתם כדי לסלק מעליהם כל פקפוק וערעור ולא כמו המפרשים שהמאמר ההוא תחלת המסכת' דאם כן הי' להם לומר ברישא שהעולם היה עומד על הדין והדר ליתנו הוו מתונין בדין והוא הדין בתורה קודם שיאמרו והעמידו תלמידים וכו'. אמנם שמעון הצדיק שהיה משיירי זאת הכניסה הגדולה הוא היה בעל המאמר הראשון למסכתא ההיא והוא אומם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי כדאי הוא המאמר לאומרו שיהיה התחלת פרק ומסכתא. והנה אנטיגנוס ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן דנמשכים אחריהם אחזו כל אחד עקרו מהשלשה הנזכרים ראשונה ופירשו אמנם פירוש המאמר הזה יבא בשער ס"ג ב"ה. ולפי שהיה עקר עניינם של אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה בכל דברי האיסורין והטומאתו לצמצם ולהגביל האנשים יותר ממה שהגבילה אותם התורה להעמידם על דברי התורה ושלא יעברו עליהם כלל יצדק בהם נם כן אומרו הביאני אל בית היין מרתף גדולה של יין זה סיני שנתנו לנו שם דגלי תורה ומצות מסייגים וגזרות ותקנות אשר על כל דבר ודבר מהם יאמר האומר זה סיני ובחינת היושר והאמות וקבלנום באהבה יתירה כמו דברי תורה עצמם או יותר כמ"ש ז"ל (ע"א ל"ה.) מאי כי טובים דודיך מיין אמרה כנסת ישראל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה: והכלל העולה כי כוונת הכל לתקן כללנו בטוב הטבע וביושר המזג על ידי אלו ההנהגות המאשרות אותנו לקבל כל שלמות אשר אי אפשר זולת זה ואין צריך לומר השלימות האחרון הנפשיי כי גם השלימות הראשון הגופיי לא יתקיים בשום צד באישי רעי המזג ומקולקלי הטבע המפסידים כל קיבוץ והמאבדים כל יישוב וכמו שאמר הנביא בפירוש אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם יי' (ישעיה ס"ו) כי הוא כמחוייב אצל הטבע שיתקלקל קבוצם וישחיתו ענינם ויחדיו כלם יכליון. ולפי שהנסיון ימשך בהפך זה מצד מה שנראה העכ"ום והמורגלין בשלוח הרסן לאכול כל מה שאסרה אותו התורה מתיעוב וטומאה כי הם המה יושבים בשלום ובהשקט ובבטחה. לא כן אנחנו הנזהרים מהם אבל השיגונו רעות רבות וצרות וגורשנו מארצנו ולא יכלה ארץ מגורותינו לשאת אותנו בכל מקומות מושבותינו והוא יתעלה מראה פנים להם כאלו הם עמו ונחלתו שומרי בריתו לזה ייחד ישעיה הנביא תלונה וצעקה בפרשת למה תתענו יי' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך וגו' (שם ס"ג). כמו שנראה ממנה בקצת עיון. אשר עליהם נסמכה התשובה להעיר ולהודיע באי זה אופן מהכוונות הגיע הטוב אליהם עם היותם בלתי ראויים לקבלו. ואמר נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי (שם ס"ה). *ראה כי הזכיר, ר"ל כי כל האומות מבלעדי ישראל בני ברית, מתחלקים לשלשה. כי קצתם והם רוב כתות הישמעאלים מאמינים כי כל אשר יבוא על האדם מטוב עד רע הוא כבר נגזר עליו מגזירה קדומה, ואם גם ייטיב או ירע פעלו עלי ארץ לא ישונה דבר ממה שנגזר עליו כבר, וע"כ יחשבו לשוגה ופתי כל השואל דבר מהי"ת כי בדעתם הנפסדת יחשבו שגם הוא לא יוכל לשנות דבר מהגזירה הקדומה, והם נקראים בל"ע בשם פאטאליסטען, וקצתם מאמינים כי כל מקריהם הרעים והטובים יהיו עפ"י עבודתם לשמש ולירח ולכל צבא השמים ולשאר אלילים. וע"כ יקטרו ויסיכו להם נסכים ורק אליהם יתפללו בצר להם, והם נקראים בשם פאליטהעאיסטען ר"ל מאמיני הרבה אלהות וקצתם מאמינים באל ית' ובהשגחתו על בני אדם להרע ולהטיב למו לפי מעשיהם אבל קוראים לו שם אחר אשר לא יכונה בו בכל כתבי הקודש, ולא בשם יחיד ומיוחד יקראוהו, כנודע - ובכל זאת ישגיח ה' על כל העמים האלה וייטיב למו, יען כי צפוי הוא לפניו, כי באחרית הימים בעת תפקחנה עיניהם לראות ולהכיר האמת ישובו כולם וידעו ויבינו כי ה' אחד ושמו אחד ואין בלעדו, ועל כל זה רומז מאה"כ בשם ה' (ישעיה ס"ה) כי על המחלקה הראשונה אומר "נדרשתי ללא שאלו, ר"ל כי הם לא ישאלו מאומה ממני אחרי שיאמינו כי אין ביכלתי לשנות דבר מהגזירה הקדומה, ובכל זאת אדרש למו להטיב להם, ועל המחלקה השני' אמר "נמצאתי ללא בקשוני" ר"ל לאותם אנשים המבקשים עזר מאלהי נכר ולא ממני, "הנני הנני אל עם לא קורא בשמי" ר"ל אשר יקראוני בעת צרה אבל לא בשמי האמיתיי המיוחד לי. ראה כי הזכיר שלשה ענינים מיחדים כתות האומות כל אחת לפי ענינה וזה כי האומות אשר תצדק עליהם זאת התלונה נמצאו על שלשה ענינים. האחד אשר יאמינו כל הדברים המגיעים על האנשים מטוב ועד רע הם נגזרים עליהם מפאת מעלה בעת הוייתם או קודם לכן אין שום מקום לנטות מהנגזר ימין ושמאל ואלו יחשבו השואל דבר מהאל לסכל ופתי כי אין מטבעו לעשות קטנה או גדולה כי אם לפי הרצון הקדום ועל זה הדעת הם רוב כתות הישמעאלים היום ליודע ענינם. והשני הם אשר יחשבו הפך אלו ויאמרו כי הכל הוא כפי מה שישתדלו עליו וידעו לבקש אותו בכח העבודות השמימיות אשר בם יעבדו את השמש ואת הירח והככבים ויתר אלהי נכר הארץ והם היו כתות כל עובדי ע"א אשר היו מעולם בזמני גלותנו הראשונים וגם אחרי כן עד שכבר נמחו כלן מהארצות האלה היום אם שישנן באיים הרחוקים. והשלישי אשר יודו כי האל יתברך המשגיח בעולם וממנו יבא הטוב והרע כפי רצונו אליהם יום יום לפי מעשיהם אבל מכנים לו שם אחר אשר לא הורגל להקרא בו. והנה הצד השוה שבכלן שאינן בני ברית ליי' ולא היה טוב מושפע להם בהשגחה מפני זכותם ואין דורשים אותו ממנו יתברך בשום פנים. והנה על המין הראשון מהם אמר נדרשתי ללא שאלו כי הם לא שאלו מה' ולא משום אלוה דבר כי יאמרו כי לא יועילו ולא יצילו. אמנם על המין השני אמר נמצאתי ללא בקשוני כי הם בקשו אבל לא ממני כי אם מאלהי הנכר ועל המין השלישי אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי כי הוא קורא לאלוה אבל לא בשמו המיוחד והמפורסם בדברי תורה ונביאים אבל מכנים לו שם חדש אשר לא כתוב. ואמר שנענה להם כי פירש להם ידיו ומראה להם פנים ועל כל מנהגיהם אמר (שם) אלה עשן באפי אש יוקדת כל היום. ואם יתמהמה חכה לו כי הנה כתובה לפני נקמה זו בתורתי בשירת האזינו אשר צויתי (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ושם נאמר כי גוי אובד עצות המה וגו'. כי מגפן סדום גפנם וגו'. עד אומרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם ואחר שהוא כתוב וחתום עלי לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (ישעי' שם). ירצה כוונה ממני לשלם עמם גמול לעמי אשר שכחוני במה שיהיו תחת ידם זמן קצוב ואחר שירצו עמי את עונם ושלמתי אל חיקם והוא מה שביאר תכלית הביאור במה שאמר (שם) עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו אמר יי' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדותי פעולותם ראשונה אל חיקם. ירצה מה שקטרו אבותיכם על ההרים ומה שחרפוני על הגבעות הוא מה שמחזיק בידם להאריך להם כל זה הזמן עד שיקבלו החוטאים ראשונה העונש הראוי להם ע"פ מדותם. אמנם (שם) כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל. ירצה כי לסוף תועיל לאומה הישראלית ההנהגה התורנית עד שיהיו בכלל האומות כתירוש באשכול שהתירוש הוא העקר והאשכול עם שהוא טפל לו ומרובה עליו יאמר האומר אל תשחיתהו מפני ברכת התירוש אשר בו וכן בסוף לא ישאר מן האומות רק מה שהיו לצורך האומה הישראלית והוא מה שאמר (שם) לבלתי השחית הכל על דרך שאמר (שם מ"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו'. וגם מה שנזכר במקום אחר (שם ס"א) שיהיו אכרים ויוגבים ועובדי אדמתם. והנה לכללם הסב ואמר (שם ס"ה) ואתם עוזבי יי' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך ומניתי אתכם וכלכם לטבח תכרעו יען קראתי וגומר והוא עצמו מה שאמר (שם ל"ד) קרבו גוים לשמוע וגו'. כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט חרב לי"י מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אלים כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וירדו ראמים וגו'. כי יום נקם ליי' שנת שלומים לריב ציון. והשלומים האלו הם מה שזכרם הנה (שם ס"ה) בפירוש באומרו ושלמתי אל חיקם וכל דבריו מסכימים ואמר (שם) יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם ותעשו את הרע בעיני ובאשר לא חפצתי וגומר. לפי שמה שפיזר ישראל ביניהם ומה ששם אותם תחת ידם הוא קריאה עצומה באזניהם שיהיו מכירים בהם ויודעים מנהגיהם ודרך תורתם ויחפצו בה ויקבלו אוחה עד שיהיה ישראל שארית לאומות לקרא כלם בשם יי' והנה הם רואים ולא שמים אל לבם ואף על פי שדברתי על יד הנביאים את כל הקורות אותם ואת אשר יהיה באחריתם הנה הם מודים בדבריהם אשר הנם בידם ולא שמעו כי נותנין פנים אל הכתובים כפי רצונם והם עושים הרע בעניני עבודתם ובאשר לא חפץ ולא עלה על לבו בחרו כמו שנודע הכל מהם ומכל דבריהם לכן סמך ואמר (שם) לכן כה אמר י"י אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו ירצה הנה עד עתה אתם אוכלים ואתם השותים מכל אשר חשקה נפשכם בשמחה ובטוב לבב ועבדי לא היו רשאין לאכל רק על פי התורה במשקל ובמשורה ואותו המעט בדאגה ובעצבון הגליות אבל מכאן ואילך תתהפך השיטה כי הנה עבדי יאכלו וישתו בשמחת לבב ואתם תרעבו ותצמאו בבשת פנים וגם אתם תצעקו ותילילו מכאב לב ומשבר רוח ועבדי ירונו מטוב לב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך יי' אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר כי המתברך בארץ וגו'. כי הנני בורא שמים חדשים וגו' (שם). הכל הוא בשוה כמו שאמר בסוף הנבואה (שם ס"ו) כה אמר יי' הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'. כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' וראיתם ושש לבכם כי הנה יי' באש יבא וגו' כי באש יי' נשפט וברחבו את כל בשר ורבו חללי י' המתקדשים והמטהרים אל הגנות וגו' עד יחדו יסופו נאם יי' ואנכי מעשיכם ומחשבותיכם וגו' כי כאשר השמים החדשים וגו' עד סוף. כך נראה לי פירוש פרשה זו כי לא יאותו בה דברי המפרשים ז"ל גם כי הסכים עמהם הרב המורה פרק כ"ט חלק ב' אמר ואחר כך זכר אופני התחייבנו לרוב מה שנוגענו בו שנקרינו אל האמת ואל ענינו אמר נדרשתי ללא שאלו וגו' עד כאן. ואשר פירשנו הוא הנכון בכתוב ההוא ובכל הנמשכים אחריו והוא נאות מאד בזה הענין המיוחד אל זה החלק כחי מה שכווננו אליו. ואולם היה סדר הדבור באלו העניינים על זה האופן והוא במה שהיה הדבר תחלה בסימני החיה והבהמה שהם ב"ח שלמי היצירה. ואחר באשר הם כנגדן חסרי היצירה והן הדגים שברייתן במים. ואחר כך בעופות שהם בריות מורכבות משני הענינים וכמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) מן הרקק נבראו. ובכלן הבדיל הנאכלין מהם מאשר לא יאכלו. ואחר כך ידבר בדיני טומאות הנבלות אשר מהטומאות מהמין הראשון לטמא אדם ובגדים. ואחר כך ידבר בטומאת נבלות השרצים אשר אין במינן צד טוהר לאכלה כלל כמו שאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו'. עם טומאת הכלים והמאכלים הנוגעים וענין הכשירן לקבל טומאה בכי יותן מים עליהם. ואחר ידבר בטומאת הנבלות הטהורות והשוה נבלתן לענין אכילה כל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו'. והנה על הכל אמר לא תאכלום כי שקץ הם אל תשקצו את נפשותוכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם לקיים מם שאמרנו תחלה כי טעם כל האיסורין הללו אינו מצד הנזק המגיע מהם לגופים כי אם מטעם שמטמאין ומשקצין את הנפשות ומאטימים הכח השכלי ומולידים שיבושי דעות ובלמוס תאוות נכריות ובהמיות המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם. תדע שהרי יש בריות אחרות שהזיקם מפורסם כגון האפעה וכל נחש ושרף ועקרב וכן בעשבים הממיתין ולא נזכרו בכאן בעשות רושם נכר מהזיקן לפי שהוא ידוע אצלו יתעלה שאין טומאתן חמורה כל כך בהיזק הנפשות אשר לרפאותן יכוין בכל זה. וחתם הכל באומרו אני יי' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וגו'. כלומר השכל יחייב שראוי לכם להתקדש מכל השרץ השורץ ומשאר הענינים הפחותים בהם כיון שעיניכם הרואות כי קדוש אני ואני משתתף עמכם בהנהגותיכם ומשגיח על ענייניכם כמו שנתפרסם ממה שראו כל עמי הארץ כי אני יי' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות להם לאלהים ולמנהיג אשר מזה יתחייב והייתם קדושים כי קדוש אני כי אי אפשר ההתמדה יחד בזולת זה. וכלל מה שכלל זה החלק ביארו באומרו זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ובכל הנפש השורץ על הארץ בשני ענינים. האחד להבדיל בהם בין הטמא והטהור מהם במותם. הב' להבדיל בין מה שהוא טמא וטהור לאכיל' וזה מה שרצינו אליו בזה השער.
6