עקידת יצחק ס״א:א׳Akeidat Yitzchak 61:1
א׳יבאר ה' מיני פחיתיות הנמצאים בילודים ולתקנם באה כנגד ה' מיני טומאות וטהרתן ע"י הכהנים:
1
ב׳פרשת אשה כי תזריע וכל מראות נגעים
2
ג׳במדרש (ויקרא רבות פ' י"ט) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר ה) ר' שמעון בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה שאף על פי שנראות כאלו הם שחורות וכעורות לאומרם ברבים כגון הלכות זיבה והלכות נגעים אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי כמה דאת אמר (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה ליי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. תדע לך שהוא כן שחרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. ואיש כי יהיה זב. ואשה כי תזוב (ויקרא פ"ו):
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא תחלה יאמר, כי חומר האדם הוא מטבעו חסר השלמות, ונוטה רק אל התאות הגופניות כמאה"כ, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו." אך לא נוכל ליחס בעבור זה אל הי"ת שבראו, חסרון היכולת או העדר החפץ והרצון אצלו ית' להיטיב לברואיו, כי אם נאמין שכן חייבה חכמתו העליונה שיהיו בני אדם בעלי חומר חסר השלמות, יען כי רק באופן זה יושג התכלית הנרצית לו מהבריאה כולה, (כמו שהארכנו בזה בשער הקדום) וזה שאחז"ל על הכ' הזה "עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה", להורות בזה, כי כמו שרוע העיסה הזאת שהנחתום מעיד עליה תלוי רק בעצמה ולא בנחתום שלש אותה, כי באופן זה לא היה בעצמו מגלה מומו וחסרונו. כן רוע חומר האנושי וחסרונו הוא רק בעצמותו, ולא לחסרון בחיק בוראו ופועלו יחשב, אח"כ יאמר כי רוע החומר הזה הוא לחמשה סבות, הא', כי החומר בעבור היותו גוף גשמי וארצי, כמאה"כ "עפר מן האדמה," נוטה בטבעו אל תשוקות גופניות וגשמיות אשר הן רעות בעבור שהן מתנגדות אל נטיותיו הרוחניות [ואף כי בהולדו במזל רע יהיה גם חמרו רע לדעת הקדמונים.] הב' כי לפעמים אין שיווי וערך ראוי בין ליחיות הגוף השונות הנקראות בפי הרופאים בשם ארבע מרות ועי"ז יולדו מזגים ונטיות שונות, המובילות את האדם הרבה פעמים להיות בעל תכונות ומדות רעות לסור מאורח המישרים ולחטוא מנתיבות הצדק, כי מי שהמרה האדומה גוברת עליו, הוא קל הדעת, פעם יחפוץ בזה ופעם בזה, ובלתי שוה ומתמיד בכל מעשהו, כי פעם יעשה טוב ופעם רע ואין לסמוך על דבריו, כי אין אמון בהבטחתו, אחרי שבכל שעה ישנה דעתו, דיבורו, רצונו, ומעשהו ככל העולה על רוחו ומי שהוא בעל מרה ירוקה, אף שהוא עומד בדיבורו, ולרוב גבור חיל ואוהב צדק ומשרים הוא, נוטה בכל זאת מאוד אל הכעס, וכאשר ימרה איש את פיהו יכעס עליו גם מהר, גם הוא נוקם ונוטר שנאתו, ועברתו ישמר נצח, ובעל מרה לבנה, כמעט לא יחוש על כל אשר יקראוהו, לא ישמח כאשר ירב חילו ואשרו וינוב בטובו, גם לא יתעצב כבוא אליו צרה ומצוקה ובעבור זה לא יחוש גם על דל ואביון, ועל עניים לא ירחם, כי גם ברעות זולתו גם בטובתם לא יהיה לו חלק, בצרתם לא צר לו, ובשמחתם לא יתערב, ומי שהמרה שחורה גוברה עליו, הוא עצב ודואג תמיד לא יארח לחברה עם רעיו ועמיתיו, כ"א בדד ישכון תמיד באהלו נאנח ונאנק על מר גורלו, ואם גם כסף וזהב וסגולת מלכים וכל אשר לו ירביון, ונר ההצלחה יהל על ראשו, יחשוב נפשו כאחד האומללים ומחמד עין כל אדם תתעב נפשו, והונו ורכושו וכל קניניו מאפס ותוהו נחשבו לו ובעבור קשי יומו ומרי שיחו תמיד, ישנא גם זולתו את הזקן לא יהדר ואת הנער לא יחון כי כלם כאיובים נחשבו לו, ועי"ז יחדול מעשות תושיה בארץ לשחר טובת עמיתיו, ( אפס רק לדעת החכמים הקדמונים תלוי שינוי טבע האדם מארבע ליחיות ומרות אלה, כי חשבו שכמו שבבעל המרה האדומה יד דמו האדום גוברת, כן תגבר יד הליחה הירוקה, בבעל המרה הירוקה, והליחה הלבנה, בבעל המרה הלבנה, והליחה השחורה, שהוא דם עכור שחור ולקוי בבעל המרה השחורה וע"כ כנו החכמים הקדמונים תכונת ומהות נפש כל האדם על פי מדותיו, בשם מזג, (משורש מזוג בדחז"ל מוזגין את הכוס, המורה על תערובת מים ביין חזק למען החליש כחו, ולעשותו עי"ז מוכשר לשתיה) ובלשון רומי טעמפראמענטוס, TEMPRAMENTUM מיישונג, יען כי חשבו כי לפי שינוי אופן מזג ותערובת ארבע המרות והליחיות השונות האלה בכל אדם תשתנה גם תכונת נפשו ומהותו מכל זולתו, ותהיינה מדותיו טובות או רעות, אם לא יהפכם ע"י לימוד והרגל בבחירתו החפשית לטוב או לרוע הפך מזגו וטבעו אבל החכמים האחרונים אומרים כי שינוי הטבעים אינו תלוי בשינוי מזג ותערובת הליחיות השונות, כ"א בשינוי מהות גידי בשר אדם, כי אם חזקים הם יהיו בעליהם חזקי כח ורוח, ואם רכים, יהיו קלי הדעת. ואם קשים הם, יהיו עצבים וכואבים, ואם רפים הם יהיו חלשים ורפי ידים אשר אין להם הרגש חזק מכל הנעשה סביבותם וחוצה למו, ויש מהם שמיחסים שינוי הטבעים לשינוי מהות הדם באמרם שאם חם הוא, טבע בעליו, ואם קר הוא, טבעו, אם קל הוא טבעו, ואם כבד הוא במרוצתו טבעו, וקצתם אמרו ששינוי הטבעיים תלוי בשינוי מהות עצבי עורקי וגידי דם האדם, ועוד דעות אחרות שונות בזה,] הג' מניעת החינוך הראוי בנעורי האדם, כי רוב בני אדם ילכו בנעוריהם אחר שרירות לבם לעשות כל אשר יעלה על רוחם מבלי מונע ומכלים בידם. ועי"ז יושחת טבעם ויוקבעו בהם מדות רעות ופחותות ע"י הרגלם הרע, הרביעי כי לפעמים ישכון האדם בחברת אנשים רעים וחטאים, וישמע דבריהם ויראה מעשיהם אשר לא טובים המה, וילמוד לעשות כמעשיהם, ועי"ז יושחתו לא לבד מדותיו ותכונותיו הנפשיות כ"א גם דעותיו ובחירותוו, והחמישי כי לפעמים יתעה האדם בעצמו לחשוב דעות נפסדות ומחשבות זרות בעניני הדת והאמונה וממעין נרפש ומקור משחת זה יצאו מעשיו הרעים ומדותיו הפחותות - ועל העדר אחת מחמשה סבות רוע טבע האדם האלה בבחינה מה בכל אחד מהשלמים תלמידי ר"י בן זכאי רומז השבח שנתן לכל אחד מהם, כמו שמבאר הרב ז"ל והולך, כי מעלת ר' אלעזר בן הורקנס שלא שכח מאומה ממה שלמד כבור סיד שאינו מאבד טיפה, מורה שהיה טבע גופו בעבור הולדו במזג טוב זך צלול כאלו לא היה קרוץ מחומר המשותף לשאר בני אדם, וע"כ אמר ג"כ שהאושר המוסרי היותר טוב אשר עליו יתפלל כל אדם לעת מצוא הוא עין טובה, ר"ל שיהיה טבעו וחמרו טוב, באופן שלא יזיק בהבטתו לאחרים, כי כפי הנודע יזיק מי שטבע חמרו רע מאוד לזולתו אף בשימת עינו עליו לבד, כמו שהאריכו חז"ל ושאר מחקרי הטבע הקדמונים לספר בגודל היזק עין רע, עד שיש חיוב, ואף כי נחשים ארסיים, הממיתים בע"ח המובטים מהם רק בהשקפתם עליהם, וכל אדם אף אם טבע חמרו טוב, בכל זאת אם יביט בשנאה ובאיבה על זולתו מחרידו ומפיל אימה ופחד עליו, ומשבב לו כאב לב ועצב פנימי, ולפעמים תסבב ההבטה הזאת גם המיתה הפתאומית, כמו שספרו חז"ל "יהב עיניה ביה וקטליה." ואף כי בארצות החמות יקרה מאוד כדבר הזה [וכעין זה הבטיח החכם החוקר הטבעיי פליניום דער עלטערע, ספר שביעי קאפיטעל י"ב ע"פ עדות שני חכמים נכבדים בזמנו, כי יש אנשים באפריקא אשר בהבטת עין אחת יכולים להוביש וליבש העצים והעשבים ולהמית אנשים נשים וטף, וכתב ג"כ כי בתוך עם טריבאללעס אשר ישבו בימיו בארץ בולגאריען היו אנשים אשר לא יכול איש לעמוד נגדם, כי מדי ראו והביטו איש בעת כעסם המיתוהו בסקירה אחת, אף אם היה מהאנשים היותר בריאים וחזקים, וכן כתב גם החכם אויגוסטינוס, כי איננו רחוק להאמין אפשרות ההפסד הרב והנזק המסובב מעין רע, והנוסע הצרפתי דומאנט יספר כי הפרסיים היונים הערביים והטירקען יאמינו כולם, כי יש אנשים מלאי ארס אשר יוכלו להמית איש במראה עיניהם גם כל יושבי ארץ שפאניען יאמינו כמו שכ' חכם אחד צרפתי זה שבעים שנה, כי יש אנשים אשר יוכלו להמית זולתם, בהבטת שתי עיניהם, ויש אשר להם הכח הרע הזה רק באחת מעיניהם. ויספרו גם ממלך אחד אשר קרא לאיש כזה ויצוהו להביט אל אנשים אשר היו מחויבי מיתה - ויהי כהביטו עליהם, והנה קל מהרה ספו תמו מן בלהות, מכל אלה תבין לא לבד דברי הרב ז"ל בפנים הספר, כ"א גם מה שהפליגו חז"ל בנזק העין הרע עד שאמר רב (ב"מ ק"ז ע"ב) "צ"ט בעין רעה," ר"ל שכל חלאי ומדוי האדם מסובבים רק מעין הרע.] וע"כ חשב ר"א ג"כ עין טובה לקנין האדם היותר טוב, והפכו עין רעה להרע היותר גדול, ובמה שאמר על ר' יושע בן חנניה "אשרי יולדתו," הורה שאף שלא נזדכך חמרו כל כך עד שהיה נראה כר"א בן הורקנס, כאילו לא היה ילוד אשה בכל זאת היה מזגו מלידה ומבטן באופן נערך כראוי שלא היו קצת לחיותיו ונטיותיו גוברות על זולתן, וע"כ אמר ממנו "אשרי יולדתו," כי טוב מזגו גם על טוב מזג אמו אשר ילדתו וגדלתו מנעוריו על ברכי המוסר והמישרים, וע"כ אמר ג"כ שישתדל האדם להתרועע אל חבר טוב ויתרחק כפי היכולת מחבר רע, כי כמו שהחבר הטוב פועל על ידי ההרגל התמידי עמו והמופת אשר יתן תמיד לרעהו להטיב מזגו, כן יפעול החבר הרע להרע מזג רעהו, ועל ר"ש בן נתנאל אמר שהוא ירא חטא, ור"ל שאף שטבעו ומזגו לא היו נוטים תמיד אל הטוב, בכל זאת הוטבעו בקרבו מנעוריו יראת חטא ואימת שמים עד שהיה תמיד מתגבר על יצרו וכובשו תחת יד מצות אלהיו, מיראת העונש הכרוך בעקב החטא, וע"כ אמר ג"כ כי טוב הוא לאדם להיות תמיד גם בבחינה מוסרית "הרואה את הנולד," למען ישים תמיד אל לבו גודל הרע אשר ימשך לאדם בלכתו אחרי שרירות לבו הרע, ובהפך ימנע מהיות "לוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום" וכו', ר"ל שיסתפק בהנאות ותענוגי גופו ההכרחיים והראויים לו, ולא יצא מגדר השיווי להנות בעבירה יותר ממה שהורשה לו ע"פ חוק היראה והמוסר וטבע גופו ומזגו, בעבור שישים אל לבו, כי בזה מכלה גופו ושארו גם משחית נפשו הוא ומאבד מעלתה בענין רע, עד אשר לא תוכל עוד כבוא עתה לשוב אל האלהים אשר נתנה בטהרתה הקדומה, וידמה בזה למי שלווה מעות מאחרים לא למען התפרנס בהם כראוי למען יוכל להשיבם אח"כ עוד אל בעליהם, כי אם לפזרם ולאבדם במלאות צרכיו שאינם מוכרחים, עד שלא יוכל אח"כ לשלם נשיו, והנושה יבוא לקתת בגדו ולעבוט עבוטו, ואת ר' יוסי הכהן שבח שהוא חסיד, תואר מורה שלא לבד שלא למד מדרכי זולתו הרמים, כי אם השתדל תמיד להטיב כפי יכלתו דרכי האנשים אשר התהלך בתוכם לעשות עי"ז עמהם חסד אמיתי וע"כ אמר ג"כ, כי תמיד ראוי לאדם להדבק בשכן טוב ולהתרחק משכן רע כי עי"ז ילמד תמיד ללכת בנתיבות היושר ולעזוב ארחות עקלקלות ועל ר"א בן ערך אמר שהוא כמעין המתגבר, ר"ל שלא לבד שלא יתפתה להלכד ברשת הדעות הנפסדות, כ"א גם שכלו זך והולך ומתגבר תמיד על כל ספק ובלבול דעת, וע"כ אמר כי הקנין היותר טוב לאדם הוא לב טוב ר"ל שכל זך ההולך למישרים, (כי לב כינוי לפעמים אל השכל) והרע היותר גדול אשר ממנו ישתדל האדם להתרחק הוא לב רע, ויען כי החומר הטוב הוא בהשקפה הראשונה הקנין המוסרי היותר טוב ונבחר לאדם, כי הוא הנושא, אשר עליו וממנו ישאו כל התארים היקרים והיסוד אשר עליו נשען כל בנין השלמות כלו, וכמו שאמר החוקר "הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי", ע"כ אמר ריב"ז שר"א בן הורקנוס שהוא בעל החומר הטוב מכריע במעלתו את כולם, אפס אבא שאול אומר משמו, כי בעבור היות גם החומר מסור ונתון תחת ממשלת השכל ואל כל אשר יחפוץ יטנו כמחז"ל "הצדיקים יצרם מסור בידם," אנו מוכרחים להודות כי רק הלב הטוב שהוא השכל הזך והצלול הוא הקנין המוסרי היותר נבחר מכולם, ולא החומר הטוב לבדו אם אין גם השכל הטוב אתו בחוברת, וע"כ ר"א בן ערך שהיה בעל קנין טוב זה הוא מכריע את כולם, אם גם ר"א בן הורקנוס בכף שניה עמהם, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי כמו שזכרו קצת החכמים, כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים, וכן כאשר יושם שתן הנשוכים האלה בכלי זכוכית יראו בתוכו כצורות אלה, ואמרו ג"כ כי האשה בנדתה בהביטה אל מראה זכוכית, ירשמו בו כתמים אדומים, אשר כל זה מורה ומאמת לנו, כי התכונות הנפשיות יעשו גם רשמים נכרים בדברים שחוצה להם, וכמו שנתבאר ג"ה למעלה שבעל חומר רע מסבב נזק והפסד אל כל איש אשר יביט עליו: כן גוכל לומר גם, כי כל בעלי שאר ארבעה מומי הנפש המוסריים שזכרנו למעלה עושים רושם מזיק על כל זולתם, להוליד רוח טומאה בכל הקרב אליהם ונוגע בם, וזה טעם כל מיני הטומאות, וע"פ הדברים האלה מבאר הרב ז"ל והולך כי טומאת הנידות והזיבות שהם דברים המוטבעים בטבע גוף האדם רומזים אל המין הראשון הכולל פחיתות גוף האדם וחמרו מצד עצמותו, וצרעת העור רומזת על פחיתות ורוע המזג, ותגבורת אחת מהלחיות על רעותיה, והשלישי הוא צרעת הראש והנתק, רומז על ההפסד הבא לאדם ע"י שיבוש דעותיו וטעות השכל באמונתו, כי בראשו מושב השכל, נגעו, וצרעת הבגד מורה על הפסד מדות האדם, המסובבות מרוע חנוכו והרגלו בנעוריו ללכת אחר שרירות לבו הרע, וצרעת הבתים רומזת על ההפסד הבא לאדם בעבור שבתו בחברת פועלי און, ובאהלי רשעים, ועל זה מורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, שאף על פי שהן שחורות וכעורות לאמרם וכו', ר"ל שכל אלה דיני טומאת נדות זיבות וצרעת מלבד היותן בעצמותן פחיתות וחסרונות גופו בני אדם רומזות גם על מומי נפשם וחסרוניהם המוסרים. הכלולות תחת חמשה סוגים, בכל זאת הן ערבות לפניו לבארם פה בתורה בכל חלקי פרטיהם, למען גלות בזה אוזן אנשים איך ירופאו מדוי ונגעי הגוף והנפש האלה, כי רפואת החולי היותר רע, והיותר מגונה ומכוער, היא ג"כ היותר יקרה ונכבדה. - אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם. מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם: הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואמרו חכמים זכרם לברכה (ב"ר פ' ל"ד) עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה ואמרו (סוכה נ"ב.) הקב"ה קראו רע. ורוע העיסה הזאת הוא מה שתארו שלמה בכל דברי חכמתו אל רוע האשה המביש' והזרה זונה ומנאפת כי כמה מגונה אשה רעה שיצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות וגיהינם נמשלו בה (יבמות ס"ג:) וכבר אמרנו בתחלת השער הקודם שהחסרון הזה בעיסה וכל כדומה לזה לא היה חסרון בבורא ית' לא מצד יכלתו ולא מצד רצונו ולא מצד ידיעתו רק שאין מטבעה להיות באופן אחר. אמנם העיד על חסרונה לגלות ערותה ולהראות את בדקה בעיני בעליה כדי שלא יסמכו עליה ולא יבטחו בישועתה רק במה שיוסיפו אומן להשמר מפניה על פי ההזכרות הבאות בתורה האלהית ודי בזה התראה ואשמה רבה וכלימה לבלתי נזהר ממנה ונופל תחת ידה. ומעתה הנכשל במכשוליה והנצוד בחרמיה הוא רשע בעונו ימות המיתה הנפשיית שהוא רע ומר מהמיתה הגופיית לפי שהמיתה הגופיית היא טבעית לכל ואין המלט ממנה בשום צד. אמנם המיתה הנפשיית היא באה מצד הבחירה האנושית ולא יומת המת כי אם אל רוע בחירתו אשר מזה אם בעל דעת הוא מאנה הנחם נפשו. הוא מה שאמר שלמה בחכמחו ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז'). אמר כי רוע האשה הזאת הוא באמת מר ממות מצד שמצודי חרמיה יספיקו לגרום על החוטא המיתה הנפשיית לבלתי שמעו לקול מוריו עם היות הדבר בבחירתו עד שהטוב לפני האלהים יוכל להמלט ממנה בטוב בחירתו והחוטא לבדו ילכד בה ודי רע ומר ממות אשר בחטאו מת ורואה לפניו הרבה נמלטים מה שאינו כן במיתה הטבעית. ואולם מצודיה וחרמיה העצמיים עם הנלוים אליהם אשר בהם יוקש כל איש מצוק ומר נפש אמנם יראה שיפרדו לחמשה ראשים: האחד מטבע החומר והכרחיותו כי אחר שהאדם קורץ מחומר אף כי תהיה הרכבתו היותר נאותה שאפשר יש לו הכרעה טבעית אל החטא כמו שגזר שלמה במשפטו (שם) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ורבן של נביאים שנאמר עליו (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' נתפרסם עליו שחטא שלש פעמים (שמות ה' במדבר י"א שם כ') ואדון המלכים אם שאמר על עצמו (תהילים ק״ט:כ״ב) ולבי חלל בקרבי כבר חטא שנאמר עליו מדוע בזית את דבר ה' (שמואל ב י״ב:ט׳) גם שלמה בנו (מלכים א י״א:כ״ז) ורבים כמו אלה: והמין הזה עם שהוא היותר חלוש שבמזיקי החומר כבר יש לו שיעור יתפשט ענין האנשים אשר הם עליו בפחות ויתר מבלי שיצאו מכללו כי מזה נמצאו צדיקים גמורים וצדיקים בלתי גמורים ואם כן חוייב שימצא לו שני גבולים האחד היותר נאות שבו והשני היותר בלתי נאות. ושני הגבולים ומה שבינם בכללו רצוני בכלל האותות החומר ואמצעיותו וזה יתבאר עוד במה שיבא: השני מה שיהיה על הרוב והוא שלא יהיה המזג באותו השיעור מהשווי אבל יוסיפו ויגרעו בו חלקי היסודות קצתם מקצתם מהצורך ויולידו על ידי כן תכונות פחותות בנפש מספרם הפשוט יהיה כמספר הליחות אשר בגוף האדם כי בתגבורת כל אחת מהם תתחלף דעתו מדעת תגבורת זולתה כמו שיבוא במה שאחר זה. והתגבורת ההוא איננה מניח לבעליו לחיות על השיווי במעשיו ולא קרוב אליו כי אם בכובד ובקושי אבל על הרוב יטה אחר רוע מזגו לאחת מארבעת רבעיו ועל זה נאמר אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה (משלי ו׳:כ״ח): השלישי מה שילוה לזה לרוב מלאכת האדם על פי תכונותיו אלה מימי הנערות בשרירות לבו ואין מוחה בידו עד שיוקבעו בו מדות פחותות ונפסדות ישער בהם קצת מעשיו או רובם ונמצאו חסרות ויתרות והיה הנזק ההוא גדול מאד ונוסף גם הוא על הראשון וילוה אליו ויתעצם עליו יום יום ולא יוכל עמוד ועל זה נאמר מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (שם כ"ט): הרביעי מה שילוה לזה מסבות חצונות המרגילות האדם על אלו הדעות באופן שלא לבד תאוותיו יהיו נפסדות כי גם דעותיו ובחירותיו. כמו שיקרה זה ליושב במדינה רעה שחוקיה רעים וחטאים שעליהם נאמר (ישעיהו ה׳:כ׳) הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע ועל כל אחד מאישיה (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע וזה הענין נתפרס' בענין סדום כי שם ביארנו כי תכלי' ישרם וצדקת' היה מה שהו' חטא עצו' לרבי' וכמ"ש (שם י"ד) וחסד לאומי' חטאת. החמישי הקרוב אליו מהיות האדם קונה בדעות העיוניות סברות נפסדות ומשובשות ואמונות רעות ומקולקלו' נוגעו' בעצם האלהות ובנבואה ובתורה כי אם שיגדל עליהם מנעוריו או שהיו לנחלה לו מאבותיו או מן רבותיו כמו שהורישו צדוק וביתוס (אבדר"נ פ"ה) ושאר כיתי האפיקורוסים לבניהם ותלמידיהם. ועל זה המין יעד הנביא (ירמיהו ט״ז:י״ט) אליך גוי. יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. והנה המין הזה גם כן יחלק לאשר הם מינים מפורסמים ולחנפים נסתרים כמו שיתבאר להבא. אלה הם חמשה אבות נזיקין שהיכן טבע היצירה לפוקה ולמכשול לפני כל האדם ופשעים יכשלו בם והצדיקים המה יצילו את נפשם. והנה מה טוב ומה נעים כאשר יזדמנו אלו העניינים אל האנשים באופן טוב כי אז יהיו כל מעשיהם שלמים מבלי שום חסרון כי לא ינטו אל צד ההפך בענין רע. וכבר שובחו קצת החכמים מהיות אצלם אחת אחת מהנה באופן שלם והיה להם כמוצא מציאה גדולה כמו שנראה מרבן יוחנן בן זכאי כמו שסופר במסכת אבות (פ"ב). חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הם וכו'. הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא רבי יוסי הכהן חסיד ר' אלעזר בן ערך מעין המתגבר. ומהמבואר כי התואר שיתואר בו ר' אליעזר בן הורקנוס וענין שלמותו אינו רק מצד הענין הראשון וזה כי היותו על השיעור ההוא מהעמידה על מה שלמד עד בלי הפסיד לו טפה הוא ענין אלהי מאד עד שנראה שלא קורץ מהחמר המשותף לכלל האנשים ולזה שבח לפי מהללו עין טובה שהיא ודאי ג"כ מדה אלהית לתת ברכה במושגחיו בשומו עינו עליהם לטובה כמוזכר בכל מקום בנבואות ובתורת משה כתוב לאמר (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך וגו'. וגנה העין הרעה לפי שעם היות שכבר תזיק ההבטה באדם מצד ההשגחה כאשר יהיה שמגיס האדם דעתו מפני הבטתו ורום לבבו בענין המובט כי מזה אמרו (בבא מציעא מ"ב:) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו'. אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כ״ח:ח׳) יצו יי' אתך את הברכה באסמיך ואמרו (שם ק"ז.) אסור לו לאדם לעמוד על שדה חבירו בעודו בקמותיו ולא הבדילו בין אוהב לשונא כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב או בענייני עצמו כמו שאמר (איכה ג׳:נ״א) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע על דרך חכמינו ז"ל (רבו' ויקרא פ' כ') ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד) כמו שכתבנו בפרשת שקלים שער נ"ב עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוק מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר כדי שלא תשלוט העין בהם כמו ששלטה בראשונות. אמנם עקר היזק העין הרע הוא נמשך מרוע מזג המביט ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות עד שיזיקו כיצוצי הבטתו כחרבות וחצים כמו שסופר מהב"ח שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו ואל כל אשר יפנו ירשיעו וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה או איבה ושנאה ומזה הענין היה בלעם הרשע כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה) וכבר סופר בדבר חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד.) יהב ביה עינא וקטליה כי ההבטה באיבה וכעס תטיל מארה והפסד בדבר המובט כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן. מכל מקום ראה שהדרך הישרה שראוי שיכסף לו האדם ושיתפלל אליה כל חסיד לעת מצוא הוא עין טובה שירצה המזג הטוב האלהי אשר ממנו תמשך ההבטה הטובה וההשקפה המבורכת בכל הענינים עד שלא יבא אתו למושקפים ומובטים ממנו רק טוב כמו שהעין הרעה בזה הוא בהפך אשר ימשך אליה רעות רבות כמו שאמרנו. והתואר השני אשר תאר בו לרבי יהושע בן חנניה (אבות פ"ב) הוא מבואר שהוא מהענין השני וזה כי עם שהוא לא היה במדרגת הראשון שכמעט לא היה ילוד אשה הנה היה מחומר מתוקן בלתי יוצא מהשווי יציאה רעה ולזה מה שאמרו עליו אשרי יולדתו כי היה מרחם משחר ונולד במזל טוב ונאות וגם כי אמו אשר ילדתו היתה מאושרת בשיעור לאשר אותו (רש"י אבות שם מירושלמי) כדרך שנאמר (משלי ל') המשא אשר יסרתו אמו ועל כיוצא בו הבריות אומרות אשרי מי שזה ילד אשרי מי שזה גדל. ולזה היתה היישרתו שידבק האדם אל החבר הטוב לפי ששתוף החברה הטובה יספיק לאדם כמותו להדריכו בדרך טובה וישרה כי על כן חייב להתרחק מהחבר הרע כי החברה הרעה תספיק להפסיק טבע האדם וטוב מזגו. אמנם ר"ש בן נתנאל היה על הענין השלישי וזה כי אם הוא לא היה טבעו ישר ומתוקן כראשונים וכבר היו לו קצת מדות נוטות מהשווי הנה היה לו אימת שמים והיה מתגבר על יצרו לכבוש תאוותיו ולצמצם מעשיו על פי התורה והמצות כדי שינצל מהעונשים המוטלים על החוטאים כמו שתארו בפירוש ירא חטא. ולזה אמרו שהראוי והמחוייב לאדם שיראה את הנולד וזה שבבוא עליו תוקף תאותו מכל חטאת האדם אשר יחטא מתגבורת אחת מהליחות כאשר אמרנו יראה מה שנולד לו ממלאת רצונו להווה עברה וזעם וצרה לעתיד ובזה יפרוש מן העבירה. וכמו שאמר (אבות פ"ב) הוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה. ואמר כי ההפך מזה הוא לוה ואינו משלם ופירש הדבר באומרו אחד לוה מן האדם ואחד לוה מן המקום ברוך הוא כי אומרו לוה ואינו משלם הוא עלהנהנה מן העבירה שהוא כלוה אשר ישא עליו משאת מאומה ולא יזכור שסופו לשלם מגלימא דאכתפיה אמנם הירא חטא לא ילוה. אמנם רבי יוסי הכהן שובח מהענין הרביעי וזה כי אין צריך לומר כי הוא לא היה מכלל בני המדינה אשר חוקיה רעים להטות לבב האנשים לרעות אבל שהיה בהפך ולזה תארו בחסיד וטוב עם אנשים כי החסידות הוא ההנהגה עם הזולת על צד היותר טוב. ולזה אמר שהדרך הטובה שידבק בהם אדם לקנות בה תכונות טובות ומדות ישרות הוא להיות יושב עם שכן טוב כי הוא עצמו היותו חלק ממדינה חסודה וישרה בחוקיה ונמוסיה ולהרחיק השכן הרע לסבה עצמה כי הנה על ירושלם בשלותה נאמר (ישעיהו ל״ג:כ״ד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון ובקלקולה (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי וגו'. והנה רבי אליעזר בן ערך שובח מהענין החמישי ולזה תארו מעין המתגבר כי אין צריך לומר שהוא לא יתפתה אל רוע הדעות באמונות האלהיות ולא בזולתם אבל שכבר היה שכלו זך ונקי ומתגבר על כל ספק ובלבול שיעמדו לפניו ומאיר ומיישיר לכל נבוך הישרה מתמדת בלי הפסק ולזה מה ששבח לב טוב כי ממנו תוצאות חיים וכן הוא באמת דרחמנא לבא בעי ואשר לבבו שלם עם אלהיו הוא שלם בכל כי הוא דבר שהכל בו הוא יתן חכמה ממנו רוח דעת ויראה. ממנו כל מדה טובה. וכן ההפך מהלב הרע כי הוא מבלבל את הכל. וראה נפלאות ממה שאמרנו על זה. הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מחזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כלם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כלם. וזה דמעיקרא סבר שהעיקר בכל אלה העניינים לשלמות האדם הוא היות האדם על טבע שלם מצד חומרו כי הנושא הוא היסוד אשר עליו ישען כל הבנין. וכמו שאמר החכם הנולד במזל טוב הוא טוב אלהי ולזה אמר שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס שובח בהיות חומרו על זה השיעור מהיותר טוב שיכריע את כלם. אמנם אבא שאול אמר משמו כי כשיושקף בטוב הנה הענין החמישי והוא טוב השכל ויתרון מעלתו עולה על גביהן כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו וכמו שאמרו (ע"א ה'.) הצדיקים יצרם מסור בידם ואמרו ז"ל (נדרים מ"א.) דדא ביה כולה ביה ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת ולזה אמר אבא שאול משמו שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה מכריע את כלם וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות כמו שכתבנו בשער נ"ח והוא מושל בכל. ואולם עקר הכונה בכל זה להורות כי הדברים האלה כלם ככתבם וכלשונם נזכרו ונעשו בפרשיות אלו אשר לפנינו המדברות בענייני הטומאות המתחלפות לזכרים או לנקבות ואופני תקוניהם וכל דיניהם אם בבקורם ואם בהסגרם והחלטם וטהרתם כלם נזכרו ונפקדו במספרם כמשפטם. כי מהידוע שכל אחד ממיני הפחיתיות אשר זכרנו שנתעתדו לפנינו מתולדותינו הם הממציאים לנו ומקילים בכחם זוהמות וטנופים בפנימיות הנפש מטמאים ומשקצים אותה כל אחד לפי רשעתו וטומאתו יולידו בדמותם וצלמם חוץ לנפש רשמים טמאים ומטונפים כל הנוגע בהם יטמא כפי טומאתם על דרך שנאמר (תהילים ז׳:ט״ו) הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר (איוב ט״ו:ל״ה) הרה עמל ילד און וגו' וזולתם. ונלמוד מהמפורש ומפורסם אצל הכל והוא מה שזכרנו ראשונה מבעלי העין כי מרוע תכונתם יצאו רשמים מזיקים ומשחיתים בכל אשר יפנו היזק והשחתה נכרת לא נוכל להכחישה לחוזק הנסיון בה וכבר זכרו החכמים כי האשה בנדתה תרשום בהבטה כתמים אדומים במראה הזכוכית. וכבר היה ממנהג הראשונים שתסגר ותסתתר כל ימי טומאתה לבל תראה ובל תמצא לדבר עם האדם ולא להסתכל בו כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ז ח"ג. גם הרמב"ן ז"ל על לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי (בראשית ל״א:ל״ה) וגם אמרו (רמב"ן חקת) כי נשוכי הכלבים השוטים יראו במים צורות גורי כלבים גם יראו לכל הנשוכים בשתן בכלי הזכוכית. וכל אלו העניינים נפלאים מאמתים שהתכונות הנפשיות יעשו רשמים נכרים חוץ לנפש להוליד מהם רוח טומאה או טהרה בנוגע בהם או הקרב אליהם וזה טעם כל מיני הטומאות. וכמו שמוכיח על זה מאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (במדבר רבו' פ' י"ט) חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חקקתי גזירה גזרתי וכו'. כמו שיתבאר עם הראוי להלוה אליו בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. ועל פי הדברים האלה אומר שעם שהוא ידוע שהעניינים האלו החמורים מהטומאות והנגעים ויותר מהמה בנגעי הבתים והבגדים הם דברים יוצאים מהחוק הטבעי והם דברים עמוקים ונסתרים שאפילו הדינים שלהם הם הם עמקי תורה וסודותיה כמו שאמר החכם (אדר"נ פ' כ"ה) שלמד שלש מאות הלכות בבהרת עזה מ"מ לא נגרע לקחת מהם התועלת אשר תשיג ידינו להישיר אותנו אל שלמותנו. וזה שהטומאות הנזכרות בשתי הפרשיות האלו ימצאו על חמשה סוגים כמספר הענינים שהיינו עליהם במה שקדם. האחד הטומאה המיוחדת לאשה מהנדות והזיבות ממקור דמיה ויכלול זבות האדם שאם הוא מענין אחר מ"מ בענין הטומאה משפט אחד להם וכמו שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת וכו'. והשני הוא צרעת העור הנחלקת לד' מראות נגעים בהרת ושאת שחין ומכוה כמו שהן ידועות מספור פרשיותיהן. והשלישי צרעת הראש הנחלקת גם כן למקום שער ולמקום חלק. והרביעי צרעת הבגדי'. והחמשי צרעת הבתים. והנה המספר הזה מהסוגי' עם חלופי טבעיה' יעירו אזנינו ויעידו לפנינו שהמה אלה סוגי הפחתיות בעצמם אשר זכרנו. *וכאשר נסתכל וכו' תוכן דעתו הוא, כי בחמשה סוגי הטמאות שנזכרו בפרשיות תזריע מצורע יש ד' מדרגות, כי הנדות והקרי לעתים הם מהכרת טבע האדם, והזיבות באיש ובאשה בלא עת נדתה, היא חולי הבא ממותר הטבע, ר"ל כי רק כאשר תרבינה בעבור חולי או שאר סיבה לחיות אלה בגוף האדם יותר מהראוי והמנהג הרגיל, תצאנה לחוץ בהכרח, כי לא יוכל עוד לסבלן בתוכו וכל מיני צרעת העור והנתק הם באים מטעות הטבע, ר"ל כאשר יקולקל ד"מ סיבוב הדם ותקופתו הראויה ע"פ חוקי הטבע בכל האיברים, או כאשר יסתמו מהעדר הרחיצ' והנקיה נקבי העור, ויסכרו מעיינות הזעה אשר לא תוכל עוד לצאת החוצה אז יעכר הדם ויולדו שחין אבעבועות או שאר מיני צרעת בעור האדם או בראשו, וצרעת הבגדים והבתים היא כנגד הטבע, ר"ל יוצאת חוץ לגדר הטבע, (כאשר יורה על זה מאה"כ "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", ר"ל שדבר זה הוא רק עונש נסיי בארץ ישראל ולא בשאר הארצות ועיין מזה רמב"ם סוף ה' טומאת צרעת,) וכמו כן יש גם בהנהגת האדם בבחינת מזונתו ד' מדרגות, כי יש מסתפק רק במאכל ובמשת' ההכרחי, ויש שיחפוץ כבר במותרות, במטעמי' ומעדנים אשר יטעמו לחכו, ויש שיתע' בעבור זה לאכול גם שאר מאכלים, האסורים מפאת התורה, אבל אינם מתנגדים לטבע האדם ויש אשר בחלותו ישתגע לאכול כפראים במדבר גם מה שמתנגד לטבע האנושי כפחם ועפר ובשר חי ודומיהם.
וכן הוא גם בבחינת הנהגת האדם המוסרית בכלל, כי נטית לבו ותאותו הטבעית אל הצרכים ההכרחיים יביאוהו אל בקשת המותרות, והמותרות אל השחתת דרכו וקלקול מדותיו, ולמען הצדיק מעשיו הרעים האלה יבוא בסוף, גם לשבש דעתו ולעות משפט שכלו לקרוא לרע טוב ולטוב רע,. [וכעין זה כתב גם החכם דאקטאר יענוש בספרו קולטור= געשיכטע דער מענשהייט, חלק ג' כי מדרך בני אדם להיות תחלה במעמד הטבעי, ולא יסתפקו במלאות רק צרכיהם ההכרחיים, וכאשר יוסיפו דעת וירבו לשבת יחדיו בחבר אנושית יעשו מדינים, ואז ישתדלו להטיב מעמדם הטבעי, ולהנעים חייהם על ידי התענגם גם בתענוגים מותרים, והנאות בלתי הכרחיות לקיום גופם אשר ימציאו איש לרעהו בשבתם יחד, אבל בכל זאת ישארו עוד בדרך הממוצע ובגדר השיווי והראות אפם ברבות הימים יפרצו אח"כ גם גדר השיווי ויצאו בבקשת המותרות חוץ לגבול הראוי עד שישחיתו ע"י זה דרכם עלי ארץ, וכאשר תרבה רעתם ויורגלו במעשיהם המתועבים ישתדלו אחר כך גם להכחיש חוקי המוסר והמישרים ולעקל משפט שכלם בבחינת הרע' והטוב המוסרי, עד שיתברכו בלבבם לאמר, כי כל זה לא יחשב להם לעון ומרי, כ"א בצדק ובמשפט יוכלו ללכת אחרי שרירות לבם הרע, ומעמד מוסרי זה קרא בשם, "מאראלישע זאפיסטיק", ר"ל עוות משפט שכל האדם לאמר לרע טוב, (כמו שאמרו חז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם") וקורות העמים הקדמונים היונים והרומיים וקצת יושבי הארצות גם בזמנינו אלה לעד על זה-] וכאשר נסתכל עוד בהם נמצאם על ארבע מדרגות. האחד והיא הנדות והקרי הנכללות במאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' היא מהכרחיות הטבע. והשניה אליה אשר היא ממינה והיא טומאת הזבות בכלל היא ממותר הטבע. אמנם השלישית שהיא כל מיני הצרעת והנתק היא מטעות הטבע ושבושו. והרביעית שהוא שני מינים צרעת הבגד והבית הוא כנגד הטבע ללמד שהראשונה היא התחלת כלן וסבתן. המשל הכרחיות המאכל יביא אל החטא במותרות ממנו והחטא ביתרון ממנו יביא לידי החטא בשבוש ובאיסור בו מפאת התורה עם שאינו חוץ מהטבע האנושי'. אמנם השבוש בזה יביאהו לחטוא בדברים זרים ומכוערים יוצאים מהטבע האנושי כאכילת הפחם והעפר ובשר חי וכיוצא מהדברים היוצאים מההקש האנושיי ונכנסים אל גדר הבהמיות. והקש הזה בחטא האדם אשר יחטא בדברים התוריים אם מהמעשים והדעות כייצר לבו מטבעו אל ההכרחיי מהדברים יביאהו אל היתרונות ומהיתרון אל הקלקול אם במעשים מכוערים ואם בדעות משובשות כמו שיבא זכרונם על סדר הנגעים. וזהו מה שרצינו אליו לביאור הקודם ממשפטינו:
וכן הוא גם בבחינת הנהגת האדם המוסרית בכלל, כי נטית לבו ותאותו הטבעית אל הצרכים ההכרחיים יביאוהו אל בקשת המותרות, והמותרות אל השחתת דרכו וקלקול מדותיו, ולמען הצדיק מעשיו הרעים האלה יבוא בסוף, גם לשבש דעתו ולעות משפט שכלו לקרוא לרע טוב ולטוב רע,. [וכעין זה כתב גם החכם דאקטאר יענוש בספרו קולטור= געשיכטע דער מענשהייט, חלק ג' כי מדרך בני אדם להיות תחלה במעמד הטבעי, ולא יסתפקו במלאות רק צרכיהם ההכרחיים, וכאשר יוסיפו דעת וירבו לשבת יחדיו בחבר אנושית יעשו מדינים, ואז ישתדלו להטיב מעמדם הטבעי, ולהנעים חייהם על ידי התענגם גם בתענוגים מותרים, והנאות בלתי הכרחיות לקיום גופם אשר ימציאו איש לרעהו בשבתם יחד, אבל בכל זאת ישארו עוד בדרך הממוצע ובגדר השיווי והראות אפם ברבות הימים יפרצו אח"כ גם גדר השיווי ויצאו בבקשת המותרות חוץ לגבול הראוי עד שישחיתו ע"י זה דרכם עלי ארץ, וכאשר תרבה רעתם ויורגלו במעשיהם המתועבים ישתדלו אחר כך גם להכחיש חוקי המוסר והמישרים ולעקל משפט שכלם בבחינת הרע' והטוב המוסרי, עד שיתברכו בלבבם לאמר, כי כל זה לא יחשב להם לעון ומרי, כ"א בצדק ובמשפט יוכלו ללכת אחרי שרירות לבם הרע, ומעמד מוסרי זה קרא בשם, "מאראלישע זאפיסטיק", ר"ל עוות משפט שכל האדם לאמר לרע טוב, (כמו שאמרו חז"ל "הרשעים מושכים שכלם אחר מדתם") וקורות העמים הקדמונים היונים והרומיים וקצת יושבי הארצות גם בזמנינו אלה לעד על זה-] וכאשר נסתכל עוד בהם נמצאם על ארבע מדרגות. האחד והיא הנדות והקרי הנכללות במאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' היא מהכרחיות הטבע. והשניה אליה אשר היא ממינה והיא טומאת הזבות בכלל היא ממותר הטבע. אמנם השלישית שהיא כל מיני הצרעת והנתק היא מטעות הטבע ושבושו. והרביעית שהוא שני מינים צרעת הבגד והבית הוא כנגד הטבע ללמד שהראשונה היא התחלת כלן וסבתן. המשל הכרחיות המאכל יביא אל החטא במותרות ממנו והחטא ביתרון ממנו יביא לידי החטא בשבוש ובאיסור בו מפאת התורה עם שאינו חוץ מהטבע האנושי'. אמנם השבוש בזה יביאהו לחטוא בדברים זרים ומכוערים יוצאים מהטבע האנושי כאכילת הפחם והעפר ובשר חי וכיוצא מהדברים היוצאים מההקש האנושיי ונכנסים אל גדר הבהמיות. והקש הזה בחטא האדם אשר יחטא בדברים התוריים אם מהמעשים והדעות כייצר לבו מטבעו אל ההכרחיי מהדברים יביאהו אל היתרונות ומהיתרון אל הקלקול אם במעשים מכוערים ואם בדעות משובשות כמו שיבא זכרונם על סדר הנגעים. וזהו מה שרצינו אליו לביאור הקודם ממשפטינו:
4
ה׳אמנם הנמשך הוא מה שנתבאר עם זה הגמול שגמלנו האל יתעלה כל טוב באשר הראנו את כל אלה וכעת אשר השמיענו כזאת להעיר את לבבנו לגלות את אזנינו כדי שנשמור לנפשותינו שלא נלכד במכמורות ההמה הפרושות לידי מעגלינו אשר דרכי שאול דרכם ונתיבות מות נתיבותם ויסבול שעל זה אמר המשורר לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם נפשנו כצפור נמלטה וגו' (תלים קכ"ד). ירצה שיאמר ישראל וישמיע קול תודה לפניו לאמר לולי ה' שהיה לנו בכל עניינינו אלה לא נוכל להתיצב בשום פנים וחזר ואמר בקום עלינו אדם לכוין אל הדברים המתקוממי' עלינו מצד שאנחנו אדם ממה שיתקומם האדם על נפשו או אנשים זולתו ואמר אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו על היות אלו הענינים על האופן רע ובלתי נאותים אלינו כי אזי עבר על נפשינו המים הזדונים אשר לא נוכל מלט אמנם ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם במה שהזמין והכין לנו רפואה ותקון אל כל מכותם על הדרך שאמרנו אם מענין הראשון שכבר שם טבענו היותר שוה שבנמצאים המורכבים עד שנמצא במיננו רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו הנמשלים לבני אלהים. ואם אל הענין השני הזמין ההורים הטובים והמלמדים הישרים כמו שהיה ענין אומרם רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו. ואל הענין השלישי מוסרי התורה ותוכחותיה ועונשיה כמו שעל זה נאמר רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ואל הרביעי הכין לפניהם הדרכת החשובים וקבוץ המדיניות הטוב והמאושר מהאנשים החסידים כמו שעל זה נאמר רבי יוסי הכהן חסיד ועל החמישי מה שהזריח עלינו אור השכל המכריע את כלם כמו שהיה ענין ר' אלעזר בן ערך וחביריו והנם מועטים. כי כל אלו הם עניינים עשאם האלהים זה לעמת זה להציל הטרף ולהוציאו משיני האריות האלו המזיקים ועם זה נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים המוכן לפנינו כי בעזרתו וחסדו הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ומעתה עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים שם) ונבא אל ביאורם אחד לאחד למצוא חשבון ודעת. ואולם הסוג האחד שהוא טומאת הנדות והזיבות באשה שממינו הוא הקרי והזבות באדם אין ספק שרוב עקר הדברים האלו מתחייבים להכרח תולדותם עד שכבר יחשב למום האשה שאין לה אורח כנשים וכמו שאמרו (כתובות י'.) כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים: והקרי לאדם הוא גם כן מהכרח תולדתו גם הבא מאליו כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בהרהור הלב המביא לידי טומאה רק השרידים אשר הגיעו למעלה עצומה מהחסידות כמ"ש ז"ל (חולין מ"ד:) על מאמר (יחזקאל ד׳:י״ד) הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה וכבר נחשב לאלישע לקדושה שלא נמצא קרי בסדין שלו (ברכות י':) והרי שהסוג הזה מהטומאה חוייב למין האדם מהכרח חמרו ואפילו שיהי' על תכלית השווי וטוב המזג שבאפשרותו. אמנם לפי מה שאמרנו שאפילו ביותר שוה שבהם יש יציאה מה יעתק בה האדם מתכלית הטוהר והנקיות אל חטא מה. ושהיציאה ההיא יש לה רוחב והתפשטות בו יתחלפו מדרגות האנשים הצדיקים אשר תאות שתוגבל בין שני גבולים כמשפט כל מרחק המתפשט באורך או ברוחב לזה נחלקה הטומאה היוצאת מזה הסוג לשני מינים. המין האחד הנדות שהוא כנגד הגבול הראשון היותר נאות והזבות כנגד הגבול השני אשר בקצהו כי טומאת הנידות הוא טומאה קלה מצד שנמשכה מתכונה מחוייבת בנפש בעליה מתולדותה ולהכרח תכלית מציאותה עד שכבר יהי' טבע דם הנדות באשה קרוב לטבע הקרי שבאדם כי משני העניינים יתהוה הולד וגם נמצא אומרם (נדה ס"ו.) דם חמוד ולזה הקלו (שם ס"ח.) בענין טהרתה במה שאינה צריכה רק שתפסוק בטהרה לסוף ז' ימים ואעפ"י שהיתה שופעת כל שבעה מיד תטהר ירמוז שנמשכה זאת הטומאה מכח חלוש ונקל כי אף עפ"י שימצא תמיד עם האדם לא ימנע אותו מטהרתו כשיפסוק ממנו בסוף ימיו הקצובים לשבע עשיריות כמנהג. אמנם הזיבות הוא טומאה חמורה צריך להמתין אחר ההפסק עוד שבעת ימים נקיים (נדה ע"ג.) לרמוז שהיא יוצאה מתכונה רעה וחזקה ישארו רשמיה בנפש ההיא ימים רבים ושנים אשר צריך בהם להשתדל בהרחקה והפרישות ממנה זמן שוה לחיי האדם כלומר שראוי שיהא נבדל ונשמר ממנה כל ימיו. וכבר באו בין שני הגבולים דיני זבה קטנה (שם) הנקראת שומרת יום כנגד יום והיא אשר לא תראה באחד עשר ימי הזיבות רק יום אחד או יומים והם ענין המדרגות הנמצאות בין שני אלו הגבולים. והנה במקום אשר יאמר סדר פרישות הנדה ואופן טהרתה וכפרתה שם נאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי הוא תקון החומר לזכר מזוהמתו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. נראה שכבר התחילה להתמעט אלא שלא פסקה לגמרי עד המעמד ההוא ובמה התחילה ההפסקה רק במילה כמו שכתבנו במקומה. ואחשוב כי מהראוי היה שיסודרו בתור' שני מיני טומאות אלו סמוכים ותכופים זה לזה כמו שכתבנום. אמנם ראה להרחיקם תכלית ההרחק ולכתוב האחד תח ת כל הטומאות והשנית בסופן כדי להעיר אותנו הערה נפלאה תועיל מאד להזהר ולהשמר מכל שאר הטומאות והוא להודיע כי לפי המנהג הטבעי וגם על הדרד התוריי יש להתחלת היצירה מבוא גדול להטמא בכל אבות הטומאות אשר יספר ותולדותיהן או להשמר מהם כמו שאמרנו וכמו שאמר הכתוב (משלי כ״ב:ה׳) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ואם ישמר האדם מהמותר יהי' נזהר ונשמר מכולם כי ההתחלה יותר מחצי הכל ולזה סדרתם החכמה האלהית בין שני מיני הטומאות האלו אשר הם מצד ההתחלה. ושם הא' בתחלה והאחד בסוף כי הם הקטבים שעליהם תסובנה כל שאר הטומאות והטהרות כולן שאם ישמרו בהם ויטהרו מהן כראוי כבר יהי' הרע במיעוטו בנמזגים מהם ולא יצאו מכלל הענין הזה שאמרנו בסוג הזה הראשון. ואם לא כבר יצאו אל יציאות יותר חזקות ויקבלו הנזקים והרעות אשר יזכיר משאר הטומאות היותר חמורות והיותר מגונות. והנה לפי לשון דברי חכמים וחידותם (משלי א׳:ו׳) המפורסמת בכתבי הקדש זה הענין עצמו נרמז יפה בדברי משפטי היולדת בתחלת כל העניינים הללו:
5
ו׳*תוכן דעתו, יען כי השלם אשר בו ימשול השכל על הגוף הוא במדרגת זכר, תחת כי הבלתי שלם אשר בו ימשול החומר ותשוקת הגוף על השכל, הוא במדרגת נקבה, ע"כ רומזים שבעת ימי טומאת האם בלדתה זכר על שבע שנות כל אדם, הראשונים בימי חייו. שבהם הוא בקטנותו וילדותו עוד חסר הדעת וטהרת השכל, ושלשים ושלשה ימים אשר בהם תשב על דמי טהרה, שהם ממוצעים בין טהרה לטומא', כי בכל אלה בכל קודש לא תגע, רומזים על ל"ג שני חייו הממוצעים, אשר בהם יוסיף תמיד חכמה ודעת עד הוותו בן ארבעים לבינה שאז הוא מגיע לטוהר שכלו ושלמותו הנפשית, אפס י"ד ימי טומאת יולדת נקבה וס"ו ימי דמי טהרה אשר בהם איננה טהורה עוד לצמיתות עד שתוכל לגעת בקודש רומזים על היות ימי הילדות והבערות של איש שהוא בלתי שלם בתולדתו כפולים, ועל היות שכלו כל ימי חייו, אם גם בגבורות שמונים שנה יחיה, בלתי טהור לצמיתות, הבאת כפרת' במלאות ימי טהרה לבן או לבת תרמוז, כי כמו שהשלם בהגיעו לארבעים שנה בהיותו איש דעה והשכל צריך להתקדש למדי ולשוב אל אלהיו ולכפר בזה על שגגתו אשר שגג עד עתה בימי נעוריו, כן יצטרך גם הבלתי שלם לשוב עכ"פ לפני מותו אל ה' בטרם יחשוך אור שמשו ונר חייו עליו ידעך, ובשרו יובל לקבר. אשה כי תזריע וילדה זכר ירצה שהיה המולד טוב ונאות אל זכר ירצה אל פעולות השכל המכונות אל הזכרות בכל מקום הנה לזה תבא בו צורה נכבדת ושלמה יגבלו ימי טומאותם במספר מועט מהימים והם שבעה לבד כימי נדת דותה כלומר שא"א מבלי שיהיה הנוצר היותר שלם בתולדת האנשים שבע שנים משני חייו נטרד בטירוף הקטנות והילדות בלתי מתעורר בו הכח השכלי שיעור שיספיח לשלמות מה ולזאת ההשערה אמרו חז"ל (כתובות ס"ה:) שהאדם חייב לזון בניו הקטנים עד סוף שש שנים כי כשקרבה שנת השבע כבר יש לו התחלות המעוררות מעצמו והיא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) וגם כן אמרו (כתובות נ'.) בר שית קבל בציר מבר שית לא תקבל כי דרך חז"ל (יומא פ"ב.) להקדים החנוך שנה או שנתים ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי נוצר כזה כאשר יעברו עליו מספר השבעה מיד ימול בשר ערלתו ושלשים יום ושלשת ימים שיושלמו לו מהשנים עד מלאת לו ארבעים שנה בדמי טוהר המעשים ההגונים אבל מידי קצת ההרהורים וקיצור ההשגות בעיוניות לא יצא כי עדיין אע"פ שהוא דם טהור מ"מ דם הוא. אמנם אחר הארבעים כבר יוכל ליגע בכל קדש ולבא אל מקדש אלהיו עד היותו כאלהים יודע טוב כענין רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו (אדר"נ פ"ו) כנזכר. אמנם אם נקבה תלד יהי' הזמן הטומאה כפלים והוא מה שיהי' על זה הטבע כללות האדם שרוב בני הדורות כלם נקבות ודרך כלל הוא שעיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) ושלש עשרה שנה מרדו משני חייהם הראשונים ובארבע עשרה שנה בא אור השכל להופיע עליו ואז הוא בר מצוה (אבות פ"ה) ובר עונשין אל בית דין של מטה כמו שרמזוהו חז"ל באומרם (פסחים ב'.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כאשר כתבנו בשער נ"ט. ולזה וטמאה שבועים כנדתה ועל זה הדרך ישב ס"ו יום על דמי טהרה שהוא סוף ימיו שנאמר (תלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה. ועל דרך שאמר (משלי כ״ב:ו׳) כי יזקין לא יסור ממנה. ועם זה העצה היעוצה כי כמלאת ימי טהרה לבן או לבת יופלג ההשתדלות להביא את חטאתו ואת טולתו לכפרה באופן שיכשיר עצמו לפני מותו ויכפר עליו השם ותטהר העיסה הזאת ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה על הדרך שזכרנו ועם שהוא דרך משל הענין הוא אמיתי מאד ומסכים יפה אל הכתובים ואל מה שימשך מהדבור לפי הכוונה. ונבא אל העניינים הנמשכים אל תלדת הנקבה אשר מהם הוא הסוג השני שהוא טומאת הצרעת אשר בעור הבשר כי היא ודאי באה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות אשר מהם נתיסד ונבנה האדם ולזה היו מספר פרשיותיה על ארבע מראות נגעים כנגד הד' ליחות כי ארבעתם תתחלפנה לפי התחלפותם כי ממה שיראה שהבהרת תתילד מהלבנה כאומרו ואם בהרת לבנה היא הכרת מראה ענתה בה. והשאת מהשחורה כי לתגבורת יסרר העפר היה ממשותה נשא וגבה מזולתה. והשחין מתגבורת הדם. והמכוה מהאדומה שהיא חמה ויבשה. ולזה מצינו שבאה טומאת נגע צרעת הגוף בעונש ארבעה גופי עבירות הבאות מפאת תגבורת כל אחד ואחד מהיסודות בפני עצמו אמרו (ערכין ט"ז.) שהיא ראוי' לבא על גסות הרוח שהוא מתגבורת יסוד האויר כי גבה עינים רחב לב ישנא הש"י ולא יוכל שאתו וכמו שאמרו חז"ל (שם ט"ו:) לבקרים אצמית (תהילים ק״א:ח׳) כמה דאת אמר (ויקרא כ"ה) לצמיתות ותרגם אונקלוס לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט (מגילה ח'.) ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מלכים ב ה׳:א׳) אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה' תועה לאמר (מלכים א כ׳:י׳) כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים יי' ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנער' (שם ב' ה') אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא לי ואין ספק כי כעבד כאדוניו היה נוהג בשגעון הגאוה וגסות הרוח כי עם סבלו החולי העצום ההוא לא בא אל בית הנביא להביא תחנוניו לפניו ולא הסביר לו פנים אבל חשב שהוא ילך לרגליו ויעשה כרצונו ועריין אולי ישא פניו אמנם הנביא בהרגישו כי הצרעת עמד במקומה הראוי ע"פ מדתו הפחותה הזאת הנה לקנאת ה' צבאות ולקנאת המלך גבה לבו בדרכי יי' לענות כסיל כאולתו. ואמר יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל (שם) ואע"פ שבא לפתח ביתו בפרשיו וברכבו לא יצא אליו אבל שלח לאמר לו הלוך ורחצת שבע פעמים וישב בשרך לך וטהר עד שקצף עליו נעמן ולא חשך פיו ולשונו מהגיד עונו ומגלות ערותו כמה שאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא כי הוא היה הענין הראשון העימד נגד נגעו. והשני שהוא חשב כי הנביא לא ירפאהו בדבר שיש לו מבוא ברפואות בדרך הטבעי רק ע"ד התפלה לאלהיו ולזה אמר ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע ירצה כי במה שילחוש על המכה ויניף ידו עליה לבד ירפא שאם היה ממשות ברחיצה הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ואף גם בזאת דבר בגובה רוח כי מה לו ולכל מימי ישראל שהוא מחרף אותם. אמנם עבדיו השיבו לו כהוגן. באמרם לו על פי דרכו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ירצה כיון שהוא צוה לרחץ שבע פעמים דבר גדול הוא וחוץ למנהג הטבע כי הטבע לא יקפיד על המספר שיהיה זה או פחות ויותר ולזה ראוי לך לעשות. ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ואין מכח הטבע לטהר הצרעת ולרפאתו ברחיצה לבד. והטיבו בכל זה כי תנאי התנה הקב"ה עם הטבע (ב"ר פ"ה) לתת לו מקום בעניינים הנסיים עד מקום שידו מגעת אמנם כאשר עשה ע"פ דבריהם ורחץ וטהר אז נכנע לבבו הגאוה והכיר כי כל אלהי העכ"ום אשר הם מתגאים בהם תוהו המה מעשה תעתועים ולו ית' יאתה ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם וגו'. כי זאת היתה הודאה שלמה משני הצדדים לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה' אלא שיש בזה צד מהעיון והוא שאם נאמר שיתרו חסר מחק הודאה זו באומרו (שמות י״ח:י״א) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ויש להפלא איך נפל בחסרון הזה עצמו דוד מלך ישראל באומרו (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל האלהים אלא שהאמת בזה כי מאמר ה' מכל האלהים הוא שוה לאומרו (דברים ד׳:ל״ה) אין עוד מלבדו כי גודל האלהות אינו רק היותו סבה לכולם וכלם עלולים ממנו והעלול אינו אלוה כי האלוה יחוייב שיהיה מחוייב המציאות. והנה דוד אמר כי הוא יודע שהוא כן לא שהגיעה לו הידיע' ההיא מחדש. אמנם יתרו ונעמן נתחלפו אליו וזה לזה במה שנאמר. והוא כי יתרו מתחל' חשב שיש רבוי אלוהות יכלתם שוה בעניינים או בדברים מתחלפים אבל עתה שהכיר מחדש בדבר אשר זדו עליהם (שמות שם) לפי הפירושים שנאמרו בו כי הוא יתעלה גדול מכל אלהים לא נעלם ממנו שאשר לו כן לו לבדו יאתה האלהות כי חכם היה וזה אמר אותו מאמר עצמו שאמרו דוד. אמנם נעמן היה יודע מתחלה שאלהי ישראל גדול מכל האלהים כמו שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים אבל לא היה יודע בדרכי המופת שאשר לו כן הוא סבת הסבות. ושיתחייב מזה שלילת האלהות מכל זולתו עד עתה שראה שכל אלהי ארם ותועבות דמשק לא הועילו לו בצרעתו ונביא ה' ריפא אותו בנקלה כי אז בא לכלל זה הדעת ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ ולא אמר עתה ידעתי כי כבר ידע עקר הדבר והוא שהוא גדול מכל אלהים אלא שאז בא לכלל התבוננות במה שימשך מזה שאין אלהים בכל הארץ זולתו כמו שביארו והוא פירוש נכון בענין וכוונה נכונה מאד במאמרו וזאת היתה רפואת הצרעת על דרך האמת אשר כוונה החכמה האלהית בה כשיכיר מלך ארם את חטאו ואת נגע לבבו והראוי שתהיה בו עצמו הצרעת אלא שנהג המקום ב"ה כבוד במלכים והטיל החוב על עבדו נאמן ביתו ושר צבאו ועל ידו נתפרסם אמתת הענין כפי מה שבא בהודאתו ונדרו אשר לא יעלה עוד עולה וזבח לשום אלהים ובקשת הסליח' עד בואו בית אדוניו בית רמון וגו' (מלכים שם): מצינו (ערכין ט"ז.) שהיא באה על לשון הרע שהיא נמשכה מתולדת המים כי כן בעליה הומים כהמון ימים וקולם לא יפסיק כקול מים רבים וגם כי כמו שהמים בלתי שומרים תמונתם כן הם לא יבחינו בין צדיק לרשע כמו שאמר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה ולא בין אוהב לשונא תשב באחיך תדבר (תהילים נ׳:כ׳). ולהיות עביר' זו באה מכח הלבנה נמצא על הרוב בנשים ובדומים להם. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳) כי היא לבדו היתה המדברת והוא שתק שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים והיא קבלה עונשה בצרעת והוא במה שנכלל עמה בספור המעשה ורבותינו ז"ל (שבת צ"ז:) דרשו כי על ה הענין נצטרע ידו של משה עליו השלום ועוד אמרו (ערכין ט"ו:) מצורע מוציא שם רע והנה על זה החטא המגונה יתיחד הדבור בשער הבא אחרי זה ב"ה: מצינו שבא על החמדה היתרה (שם ט"ז.) הבאה מטבע העפר כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר כל היום יתאוו תאוה וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם וכמו שאמרו (סנהדרין כ"ט:) עכברא דשכיב אדינרי והוא עפריי מאד והטבע הזה מפסיד הנפש מאד ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות כמו שאמר (משלי ל׳:ט׳) ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים שם). ומזה אמרו (ויקרא רבות פ' י"ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת דכתיב (ישעיהו כ״ב:י״ז) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה. ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבות שה) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות: מצינו (ערכין שם ור"ל מיואב) שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פ' כ"ב) וישם ה' לקין אות. ר' יהודה אומר הזריח עליו גלגל א"ל רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר (שמות ג') והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון. ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר (שמואל ב ג׳:כ״ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים הנכללים בסוג צרעת הבשר כשינטו אל תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות ואחשוב כי מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות עם המורכבות מהם וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה:
6
ז׳אבל טרם שנדבר בו אזנך תשמענה דבר במה שכתבה התורה האלהית בתקוני אלו הנגעים אשר תחת סוג צרעת עור הבשר כמו שאמרנו כי בהם נתבשר לרפואת חולאי הנפש אשר יולדו מהם. אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל הכהן. אמר כי עקר כל התקונים האלו הן מדעות או ממדות הוא מיוחד אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו כי מלאכי אלהים הם ותורה יבקשו מפיהם. והנה אם יראה הכהן את הנגע בעור הבשר ועוד ששער הנגע הפך לבן כלומר שהפעולות יצאו ממין הנגע הפנימי אשר במדה או התכונה הרעה ועוד שמראה הנגע עמוק מעור בשרו ואינו מקבל תוכחת מוסר מקלקולו והפסדו ועמוק עמוק מי ימצאנו כבר ראוי להתייאש ממנו וראהו הכהן וטמא אותו. אמנם בראותו בהרת לבנה בעור בשרו אבל עמוק אין מראיה מן העור וגם שערה לא הפך לבן כנזכר הנה אז צריך להטפל אליו כי לא יועילנו ההשתדלות והסגירו שבעת ימים בענין השתדלות הלמוד וההישר' הראויה לו לפי צורך נטייתו ואם אחר ההשתדלות הזה ראה שהנגע עמד בעיניו ואם לא פחתה לא הוסיפה יטפל בו עוד להסגירו שנית. ואם אחר זה יכהה הנגע ולא פשה וטהרו הכהן מספחת הוא. והכוונה כי נרפא הנגע והוכיח סופו כי מתחלתו אינו רק דבר שנתחבר בו, קל ההסרה ועם כל זה צריך כבוס בגדים. ואם אחרי כל זה הוא חוזר בקלקולו הוא צרעת אמיתי לא יקוה ממנו שום תיקון. כל אלו הם דרכי ה' ישרים וצדיקים ילכו בם לרפאת בהם חולאי הנפשות כאשר ינעו מטבע שיווים. והוא התיקון הב' המיוחד להורים ולמלמדים הטובים נתיחס אל מאמר ר' יהושע בן חנניא אשרי יולדתו (אבות פ"ב):
7
ח׳הסוג הג' והוא נגע הנתק אשר הוא בראש כי הוא ההפסד הבא מרוע האמונות ושבוש הדעות העיוניות באלדיות ובנבואה ובמצות התורה וכל הדברים הנמשכים אליהם והנה הוא ידוע כי אשר יש לו ההפסדים הללו בראשו נגעו כי הראש בית מושב לכחות הנפשיות העיוניית. והנה בנגע הזה יש שני מינים. האחד במקום שער והשני בקרחת. הראשון סימן להיות בעל זה הנגע מכסה רעתו כדרך שמתכסה הנגע תחת השער כמו שהוא דרכן של הכופרים משובשי הדעות כי ייראו לגלות דעתן אל ההמון וכ"ש אל היחידים פן יהרגום והם בהם בשתיקה וצער כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי תענית פ"א ה' א' משא דומי) משא דומא (ישעי' כ"א) מטול קשה היא משתיק' דכתיב (תלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלהים. ואשר היא בקרחת היא אשר בעליה יעיז פניו לגלות רעתו בקהל והנה לחומרת זה הרע וקלקולו כתב בו בייחוד ואם שהדין שוה בכלם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו כדי שלא תתפשט רעתו לזולתו מבני הישוב. וכבר הזכירו חז"ל (בכתובות ע"ז:) כמה היו החכמים נזהרים להתרחק מבעלי ראתן שהוא מין ממיני השחין אשר בראשם נגעם כמוזכר שם עד שפלוני לא אכיל מביעי דההוא מבואה ופלוני לא יתיב בזיקיה. אמנם ריב"ל איכרך בהו ואיעסק בתורה אמר אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה׳:י״ט) אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנה וטענתו טענה כי מה שתספיק אל העניינים אשר הם על צד היותר טוב מק"ו תספיק להורות כי עם שהחולאים הם מתדבקים ומפסידים מ"מ התורה ולמודה היא רפואת תעלה לכלן כמו שכתבנו מענין רבי אלעזר בן ערך, ומהמין הזה נצטרע עוזיהו מלך יהודה (ערכין ט"ז.) כי נזרקה בו מינות וגבה לבו עד להשחית לבזות המצוה האלהית המונעת העבודה מכל איש אשר לא מזרע אהרן הכהן הוא ולזה זרחה במצחו מושב המוח אשר יחטא בו עד שנאמר לו צא מן המקדש כי מעלת (ד"ה ב' כ"ו) וברוך דיין האמת כי מכבדיו יכבד ובוזיו יקלו. והנה הארבע' אנשים המצורעים אשר בשער שומרון (מלכים ב ז׳:א׳) נראה שזה עצמו היה נגעם מתחל' אלא שבסוף יצאו משבושם ממראה עיניהם אשר עשה ה' להפליא. וזה שאחר שנתפרסם להם מה שאמר הנביא למלך ולכל העם מחר סאה סלת בשקל וגו'. מה שלא יסופק שידעוהו הכל. הנה היה להם להאמין בדברו ולסמוך על הבטחתו ולהתיצב ולראות בישועת ה' אשר יעשה אותם היום. והנה הם לא עשו כן כי לא האמינו כלל וראיה עצומה ממה שספר הכתוב דבריהם אם אמרנו וגו'. כי כל זה מה שאין צורך בהגדתו אלא שבא להעיד על קוטן אמונתם כי בסדרם חלקי הסותר אל השארם בעיר ונפילתם אל מחנה ארם שמו ההשאר בעיר הן בפנים הן בחוץ סכנה ודאית והנפיל' אל מחנה ארם בספק ובחרו בספק על הודאי ומאמר הנביא ובשורתו אשר שמעו כל העם אשר בשער אפילו לספק לא חשבוהו להתעכב לשם היום ההוא לבד, נראה שהוכו ודאי בנגע השליש שהראה טומאתו בפיו באמונת הנבוא' והיכולת האלהי בהחלט באומרו הנה יי' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה כי הוא חשב לנמנע קיום שיעשה ה' ארובות בשמים כנגד טבעם. *והנה על זה וכו', עיין למעל' דף רס"ח ע"ב סוף ח"א בהשמטות ביאור ענין הקש תנאי המתדבק. והנה על זה היקש תנאי מתדבק שאם נעשה הדבר ההוא הנה הוא יעשה ג"כ ארובות בשמים. אמנם הנמשך הוא נמנע א"כ הקודם הוא בטל. והנה הנביא סתר מופתו במה שיראה לחוש הפך תולדתו שכבר יהיה הדבר ההוא מבלי שיתחייב שיעשה ארובות בשמים אע"פ שאיפשר לו לעשותן כמו שאמר לו הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל וסמך הסיפורים וארבעה אנשים וגו'. לומר שנמשכו אחריו בדעתו הרע הזה עד שלא שמו לב אל דברי הנביא בהניח חלוקתם כלל. אמנם אחרי בא דבר השם ממרא' עיניהם אשר ראו נתנו אל לבם ונתחרטו ויאמרו איש אל רעהו לא כן אנחנו עושים היום הזה יום בשורה הוא וגו'. הודו כי אינם עושים כהוגן במה שיצאו מן המחנ' הלילה ההוא כי היום הזה יום בשורה הוא שעליו אמר הנביא (שם) כה אמר ה' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון ואנחנו נמהרנו בדבר שהיום יתאמת עניינו ואם נחכה עד אור הבקר בהיותנו חוץ לעיר חטאנו שלא נהיה בכלל המצפים לישועת יי' שאין עון גדול מזה ועתה לכו ונבואה העיר ליחל תשועת ה' אשר על פי הנביא ולפי דרכינו נגידה בית המלך את אשר ראינו אולי הוא הדבר אשר דברו ה' והנה המלך חשד מה שאיפשר להיות בתחבולות המלחמות. ויבוקש הדבר וימצא כי עשה ה' תשועה מארם והיה היה דבר ה' במיתת השליש גם האנשים האלה היו ראויין להצטרע לישב בדד חוץ למחנ' על השתתפם אליו בדעות כאלו. והנה הפירוש הזה הוא נחמד מאד גם מוכרח לפי הספקות הנופלים בו לפי מה שהורגלנו להבין ממנו. האחד שאם כדבריהם כן הוא שהיום ההוא כלו יום בשורה הוא מהענין ההוא אשר ראו למה ימצאם עון אשר חטא כשיחכו עד אור הבקר והלא כל היום כשר ואם היה דבר מיוחד אל הלילה הי' להם לומר הלילה הזה ליל בשורה הוא וחכינו עד וגו'. והב' מה העון אשר ישיגם בזה שאם הוא מגונה אינו עון ודאי. והג' היה להם לומר לכו ונגידה בית המלך מאי ונבואה. ועוד שאחר שאמרו יום בשורה הוא היה להם לומר ונבשרה בית המלך והחלוף בין המלות מבואר שכל בשורה היא הגדה אבל כל הגדה אינה בשורה שההגד' תפול על כל דבר והבשור' על ענין טוב לבד כמו שאמר (שמואל ב י״ח:כ״ז) איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא וכל הכתובים הבאים בענין בשורה יתפרשו יפה על זה האופן במעט עיון והמנגד יותר הוא אמרו במעש' חפני ופנחס והלקח ארון האלהים (שם א' ד') ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים כו' אבל אמר זה בבחינת קיום דבר ה' אשר דבר (שם ב') וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופנחס ביום אחד ימותו שניהם והקימותי לי כהן נאמן אשר כלבבי וכנפשי וגו'. כי העברת החוטאים מלפניו ית' והחליפם בטובים וישרים אשר כלבו וכנפשו ענין טוב הוא ובשורה טובה תפול עליו בבחינתו יתברך ובבחינת כל עבדיו ואם יהיה רע למקבלים תדע שלא נאמר שם שבשר דבר אל עלי ולא שהיה הדבר ההוא בשורה אלא שהכתוב קראו מבשר לבד אל הכוונה המיוחדת אצלו כמו שאמרנו ואיך שיהיה מזה הענין הוא מתישב יפה על פי דברינו. ובזה נתבאר מה שכיוננו אליו מזה הסוג הג' אשר היה חמישי למנין שאנו מונין בו ראשונה:
8
ט׳הסוג הד' הוא צרעת הבגד והוא מהפסד המדות אשר הוקבעו בו מהתכונות הפחותות שקדמו אליו וכמה פעמים נזכרו פחיתות המדות ומעלתם בלשון בגדים בכל התורה כלה הסירו הבגדים הצואים (זכריה ג׳:ד׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והשמות קרובים והיו לאחדים שיורד על פי מדותיו (תהילים קל״ג:ב׳) ולבש הכהן מדו בד (ויקרא ו׳:ג׳) תחת למדיו (שופטים ג׳:ט״ז) ובפרשת בגדי כהונה נתבאר זה יפה שער נ"א. ולזה היתה מההשגחה האלהית שהפחיתות הזה יעשה רשמו בבגדים כדי שיתעורר האדם אל התיקון מצד שרש החטא וסבתו. *והנה החכם כו', כונתו, כי אריסטו והרמב"ם הנמשך אחריו אמר בפרק ד' משמנה פרקיו, כי המדות הטובות הן התכונות הנפשיות הממוצעות בין שני הקצוות שהן ב' תכונות רעות, ד"מ מדת הגבור ממוצעת בין המסיר' לסכנות ובין מורך לב, וכמו שבחלאי הגוף, אם יתקרר ד"מ גוף האדם ויחלה עי"ז, לא ירפא מחליו זה אם יכסה עצמו רק במעט כרים וכסתות לחמם גופו כראוי בכל עת רק בדרך ממוצע, כ"א צריך לנטות אל הקצה האחר לחמם גופו יותר מדי ע"י שתית משקים מחממים ומכסה כרים רבים עד אשר ירפא מחליו ורק אז יוכל להשאר במעמד ממוצע בין קור לחום כן הדבר גם בחלאי הנפש, כי מדת הכילות ד"מ לא חוסר מהכילי בהרגילו רק לאט לאט לתת מעט מהונו לזולתו, כ"א צריך להרגיל נפשו זמן מה להיות מפזר, עד שיעתק ממידת הכילות ואז ישוב להיות נדיב, שהוא ממוצע בין כילי למפזר, אפס אם ישאר מפזר הלא יחליף רק מדה רעה אחת באחרת, כי תחת היותו תחילה כילי יהי' עתה מפזר באופן שאין תרופ' למכתו האנושית, וע"ז רומז גם מצות הכ' בצרעת הבגד הרומזת על השתתת המדות, כי בראות הכהן שאחרי ההסגר הראשון פשה הנגע באופן שירא' שההשתדלות לרפאות' ע"י ההסגר הית' בעצמה סבת הוספת פחיתותה, אז ישרוף הבגד אחרי כי אין עוד תקוה לטהרתו, כמו שאין תקוה לחולי הנפש אשר ע"י ההשתדלות להרחיקו מהקצה האחד יפול ברשת הקצה האחר אשר הוא ג"כ רע בבחינ' מוסרית. - והנה החכם אמר (ח"פ להרמב"ם פ"ד) כי תיקון המדות הפחותית הוא בשיעתיקו אל הקצה האחר, זמן כדי שישאר במצוע כענין העצים המעוותים והוא מבואר כי זה התקון יועיל בקצת אנשים ובקצתם יזיק כי אחר שא"א תיקונו כי אם בהרגל הקצוות איפשר שישאר ברע מהם ויוסיף רעה על רעתו ואיש כזה לא יצלח ולזה היה סדר ההשתדלות בו על זה האופן ראה הכהן את הנגע והסגיר וגו' וראה את הנגע ביום השביעי וגו'. ושרף את הבגד וגו'. ואם יראה הכהן וגו' עד סוף, ירמוז שיסגירנו הכהן שבעת ימים להעתיקו מן המורגל אל הקצה. האחר על ידי הכהן מורה צדק מדת ימים ואם זה הענין לא יועיל לו כלל אבל יזיק כי הוא נאחז בקצוות המדות ומקבל רעתם ואת הטוב לא יקבל כאשר אמרנו הנה לא יועיל בו השתדלות כלל והבגד ההוא ראוי לשריפה כי צרעת ממארת היא ובעליו מכלל מה שאמר עליו (משלי ט׳:ח׳) אל תוכח לץ פן ישנאך. אבל אם לא הזיק לו ההשתדלות כי לא הוסיף על פחיתותו אלא שעמד בעינו הנה אז יש להשתדל בו בכבוס והסגר שני ואולי יש תקוה. ואם בכל זה עמד ולא גרע מפחיתותו פחתת היא קבועה בו וישרף אבל אם זה שעמד והוכבס הוכהה מראיתו וגרע מפחיתותו הרי הוא ענין של רפואה ויקרא הנגע ההוא מן הבגד שכבר נעתק ממנו הפחיתות ההיא אמנם צריך שמור כי אם אחר זמן הוא חוזר לסורו פורחת היא באש תשרפנו כי אין עוד ראוי לסמוך עליו אמנם אשר תכובס וסר ממנו הנגע וכובס שנית וטהר כי אחר הסרת הפחיתות צריך שיבא תחתיו הקנין המשובח: זאת תורת נגע צרעת הבגד וגו'. כי הוא סדר נכון ואין זולתו באלו הענינים ומהמבואר כי זה הכבוס כלו הוא לאדם במים החיים מי התורה והמצות אשר ממעייני הישועה ובתוכחות מוסריה ועונשיה אשר הכינה ללצים שפטים להציל נפשם מני שחת שהוא התקון המיוחד אל ר' שמעון בן נתנאל שתאר רבו בירא חטא (אבות פ"ב):
9
י׳והסוג הה' הוא צרעת הבתים והוא הפסד הדעות הנמשך מההרגל עם בני האדם הנפסדים בדעותיהם בשכונתם בהיות חלק מדינה עמהם ולזה עשתה ההשגחה האלהית סימן אל זה בשלוח משלחת נגע הצרעת בבתים אשר הם שוכנים בהם כדי שיתעוררו אל לבם שמצד השכונה באת להם הרעה ההיא והיה ההשתדלות בו ע"י הכהן המורה כעין מה שאמרנו בצרעת הבגד והוא הסגר הבית שבעת ימים כלומר שינעול חדריו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי השתתף במעשיהם ודעותיהם. ואם פשה יפשה הנגע כי נכסוף נכסף אליהם וחלצו האבנים וגו' והוא שגורשו קצת השכנים הרעים אשר מהם תפתח הרעה ויביאו טובים תחתם. ואם זה לא יספיק כי ישוב ופשה אחרי חלוץ האבנים ואחרי הטוח הבית צרעת ממארת היא ונתץ את כבית ולא יתמיד עוד שם הישיבה. וכמו שאמר הנביא (ירמיהו ט׳:א׳) מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי. והמשורר אמר (תהילים נ״ה:ח׳) הנה ארחיק נדוד וגו'. אמנם אם לא פשה אחרי הטוח וטהר את הבית כי נרפא הנגע ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ירצה לכפר על אנשי הבית. והוא עצמו הקרבן אשר כתב ראשונה לכפר על המצורע ואמרו ז"ל המוציא שם רע כי אחד המוציא שם רע על הבריות ואחד עלהמקום ועל תורתו ומצותיו. ולזה הי' ראוי להם קרבן אחד ובשער הבא אחרי זה יתבאר עניינו ב"ה. והנה לפי שבנגעי בגדים ובתים לא נמצא ספור בתורה שנפלו על שום אדם לא כתבנו דוגמתן בראיות פרטיו כמו שעשינו בנגעים הקודמים. ובסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין ע"א.) תניא בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. דתניא אמר רבי אליעזר בר שמעון אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כותלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. מ"ט דרבי אלעזר ב"ש כתיב קיר וכתיב קירות אי זהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זהו קרן זוית. תניא אמר רבי אלעזר בר צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורים אותו חורבת' סגירתא. א"ר שמעון א"ר יהודה פעם אחת הלכתי לגליל ראיתי מקום שמציינין אותו אמרתי להם מה טבו אמרו אבנים מנוגעות. הנה כי לרוב התנאים הצריכים שם יתמעט מציאותו עד שחשב רבי אלעזר ברבי שמעון לגזור שא"א להמצא כמו שחשב מזה הטעם עצמו לומר בבן סורר ומורה ובעיר הנדחת כמו שנזכר שם ואמר שלא נכתבו למציאותם על האופן ההוא בעצמן אלא לדרוש עניינם ולקחת תועלת העניינים הנדרשים בהם להישרת האנשים ולקבל שכר עליהן כאשר אמרנו שהוא ענין שלא יתבטל תועלתו מביטול מציאותם כלל. אמנם אנחנו נסמוך אהימנותייהו דהני רבנן המעידים עדות נאמנה אשר ראו אותם ועמדו על תלן (שם) ויהי דבר יי' אמת מכל צד. ומכל מקום לא נזכרו בעלי המעשים ההם ולא נודע מה טבן לזכור אותן הלכה למעשה כראשונים. הרי שנתבארו אלו העניינים בדרך כללותם יפה ונתבארה כוונתו בהראותנו מה שזכרנו בענייני הטומאות האלו החמשה דברים המפסידים את שלמותנו מצד רוע טבענו לא נפל דבר ואשר היתה הכונה בהם לדרוש ולקבל שכר בתקונים הכתובים לצדם בכל אחד ואחד להציל את לפשותינו מפח יוקשים:
10
י״אוהוא אשר כוונוהו חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה (ויקרא רבות פ' י"ט) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר השירים ה׳:י״א). ר"ש בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה שאף על פי שהן נראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים וכו'. וזה כי שחרותן וכיעורם הוא מבואר מצד שהם פחיתיות נמצאות בטבע האנשים לחרפה ובוז לכל הנפגעים בם ויותר הוא הכיעור והפחיתיות הנפשיי שהוא נמצא בהם אשר ממנו יצאו אלו הרשמים החיצוניים מהנגעים עצמן. ולז"א שהם כעורות לאמרם ברבים ולפרסם להם הפנימי והנסתר מהם מפני שיתבאר מזה היות האנשים נפסדי הטבעים ורעי התכונות יותר רעים ויותר מזיקים מהב"ח הרעים והמזיקים כמו שביאר החכם בסוף המדות וכדי בזיון וחלי רע. אמנם אמר הקב"ה הרי הן ערבות עלי כמה דאת אמר (מלאכי ג') וערבה ליי' וגו'. יאמר שאחר שהיתה הכוונה להעיר על תקונם ולגלות אוזן אנשים על רפואתם הנה הן יהיו ערבות לפניו יתעלה ולפני כל בעל שכל כי רפאות החולי היותר. מגונה והיותר מכוער היא יותר נכבדת ויותר יקרה ולא עוד אלא שהצמיח עוד בכללינו נגעים אשר לא כתובים בכל ספרי הרופאים ולא שערום חכמי האומות בשום פנים כמו שאמר (ויקרא י"ד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וכל זה כדי להודיעם רפואתה ולהישירם בה לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳). ובבחינה זאת אמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) שמאמר ונתתי נגע צרעת וגו' אינו נמשך למאמר כי תבואו אל שיהיה דבור תנאיי אבל שהוא מאמר בפני עצמו והוא אל בשורה טובה יבא ואם שנראה שהם תלו הענין בגלוי מטמוניות העושר שהיו להם, הנה באמת יותר יצדק זה במטמוניות הפחותות הטמונות בחובם והחרושות על לוח לבם כי יחפשום ויגרשום ממקומם ויבואו תחתם מטמונות החמדה והן הדעות האמתיות והמוסרים השלמים היקרים מכל כלי חמדה באשר יחיו את נפשם כאשר ישמעו וירפאו את עצמם איש איש אשר ידע נגע לבבו. ובמדרש (ויקרא רבות פ' ט"ו) אמר ר' אבין למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מלגביא דילה דחלת אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות ואת לאכול ולשתות כך כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו. אמר להם משה אלו לעכו"ם אבל אתם לאכול ולשמוח הדא הוא דכתיב (משלי י״ט:כ״ט) נכונו ללצים שפטים וכתיב (תהילים ל״ב:י׳) רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו. ולכאורה המציאות יכחיש דבריהם אלו כי הנה כל הנגעים כלם נמצאו באישי האומה הזאת כמו שימצאו בזולתה ונוסף עליהם נגעי בגדים ובתים שלא נזכרו רק בישראל כמו שאמרנו אלא שהכוונה מה שזכרנוהו כי הנה הם בתחילה יראו מפחיתות הנגעים האלו המתרגשות לבא עליהם כמו שיראה המטרונה מהרודים המכים במקל ורצועה שראתה אותם עולים לפניה בפלטין. אמנם אמר משה להם אל תתיראו מהם כי אלה הנגעים הם ודאי מכות ופצעים אצל העכ"ום שיבואו עליהם ולא נתיישרו בם לשום הישרה ותוכחת מוסר והנה באמת נכונים ללצים שפטים אשר לא הגיע להם מהם רק צער ובשת וחרפה רצופה. אמנם אתם שתקבלו בהם ההישרות והמוסרים הנאותים לחיים אינם אצליכם נגעים כי אם דרך חיים ותוכחות מוסר לאכל לשבעה ולמכסה עתיק שע"י חולאים אלו שבגופים או בנכסים ירפאו הנפשות. וכמו שאמר (שמות ט"ו) אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ירצה אע"פ שנראה שתשתתף בענין הנגעים והמחלות עם מצרים או עם זולתה מהאומות אינו כן על דרך האמת כי לגבי דידך אינה מחלה אבל היא רפאות תעלה. ושיעורו כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת הפליאם והכאותם לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך וגו' ומכוין לרפואתך ולא לחלייך. ועל זה נשארו לרשעים לנחלה והבוטח בה' וסומך על הישרתו נהפך לו החולי לחסד שיסובב אותו מכל עבריו ועל כל אלה העניינים אמר שהם פרשיות ערבות לפני המקום כענין שנאמר וערבה לה' מנחת ירושלם וגו'. שהרי יועילו אלו הענינים אל הנפשות תועלת הקרבנות והמנחות על האופן היותר משובח שנתיחסו אל הכתוב הזה כמו שכתבנו בשער ל"א. ואמר (ויקרא רבות פ'י"ט) תדע לך שהוא כן שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו בבת אחת אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה ואיש כי יהיה זב ואשה כי תזוב כל זה ממין זאת הכוונה להישיר אל רפואות החולאים הנפשיים על צד היותר שלם שאיפשר כי בזה יפקח הרואה את עינו בהבדלים אשר ביניהם בחלייהם מצד חומריהם ויראה כי זבות האדם הוא יותר חמור ויותר מגונה מזבות האשה מאחר שזה יצא מדרכו וטבעו וזאת אינה יוצא' מטבעה ויכיר שהוא פחיתות עצומה בו מבאשה ויזדרז אל ההשתדלות העצום על טהרתו. והנה אם כן נתבארה הכוונה האלדית בכל זה כמו שבארה הוא בעצמו בסוף הפרשיות האלו אמר (ויקרא ט״ו:ל״א) והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם זאת תורת הזב וגו' והדוה בנידתה הורה כי הם צריכים הזהרה וזירוז בעניינם לפי שהם חולאים מסוכנים מאד ממיתים הנפשות בטמאם משכן השכל אשר בתוכם כמו שנתברר שפחיתות המשכן וטומאתו יטה ושוכן בו אל פחיתותו וקלקולו ויפסדו שניהם יחד ואיפשר כי על הנדות וארבעה מיני צרעת העור אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ועל צרעת הראש והבגד אמר ולא ימותו בטומאתם כי הם חלאים יותר קרובים אל הסכנה אם בדעות ואם במעשים. ועל צרעת הבית אמר בטמאם את משכני אשר בתוכם. ועל דרך שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ' י"ז) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם זה בית המקדש דכתיב (יחזקאל כ״ד:כ״א) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם. ובא אשר לו הבית זה הקב"ה שנאמר (חגי א׳:ט׳) יען ביתי אשר הוא חרב. והגיד לכהן זה ירמיהו שנאמר (ירמיהו א׳:א׳) מן הכהנים אשר בענתות. כנגע נראה לי בבית זה טנופת עבודת אלילים ויש אומרים צלמו של מנשה הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח׳:ה׳) והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה, וצוה הכהן ופנו את הבית ויקח את אוצרות בית ה' (מלכים א י״ד:כ״ו) ונתץ את הבית ביתא דנא סתריה (עזרא ה׳:י״ב). והוציא אל מחוץ לעיר ועמיה הגלי לבבל (שם). יכול לעולם ת"ל ולקחו אבנים אחרות ונאמר (ישעיהו כ״ח:ט״ז) לכן כה אמר אדני ה' הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד הנה שטומאת וטהרת בית המקדש תלוי בזה בפנותם אחר שרירות לבם וקבל עליהם עבודת הככבים והמזלות ויתר העבודות הזרות המכעיסים בהם את יוצרם אשר לזה נתן את הבית והסיר אותו ואת עמו מעל פניו. אמנם בבית השני הנה לא פשה הנגע הזה בבית שלא חטאו בעכ"ום כראשונה וגם שהבנין ההוא לאו חזרה הוא כמו שכתבנו בשער ג' ולזה אנחנו מובטחים במאמר הנני יסד בציון אבן וגו'. ומ"מ נראה שיפה נאמר על זה בטמאם את משכני אשר בתוכם. והנה על שאר הטומאות שנבדל בהם הזכר מן הנקבה אמר (ויקרא ט״ו:ל״ג) זאת תורת הזבה וגו' והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה. זה שיעור מה שרצינו אליו באלו העניינים החמורים אשר באו לרגלם ההערות האלהיות בעניינים הנדרשים להציל נפשות מצודות מפח יוקשים ועל כלן אנו חייבים להודות ולברך לאלוה עושם כמו שברך המשורר באומרו (תהילים קכ״ד:ו׳) ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם כאשר נתבאר כמו כן מפי חכמינו זכרם לברכה (ברכות י'.) שדר בחמשה עולמות ואמר על כל אחד מהם (תהלים ק"ג ק"ד) ברכי נפשי את ה' שהם היו הישרות נכונות כמו אלה עצמן וכמספרם כמו שכתבנו בשער הנפש הוא השער הששי ת"ל:
11