עקידת יצחק ס״בAkeidat Yitzchak 62
א׳יבאר שהדבור החיצון הוא שלוחו של פנימי, והחלוף בהם גורם נזקים גדולים:
1
ב׳זאת תהיה תורת המצורע
2
ג׳במדרש (ויקרא רבות פרשה ט"ז) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומד מאן בעי למזבן סם חיים אודיק עליה כולי עלמא רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטריקליניה א"ל תא סליק להכא זבין לי א"ל לא את צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה אפיק ליה ספר תהלים הראה לו (תהלים ל"ד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כ"א) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא ידעתי היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי חאיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע.
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כל יתרון האדם אשר בעבורו הוא נעלה ונשגב מכל שאר בע"ח אשר על פני האדמ', הוא רק בהיות לו הכשרון לחשוב ולדבר ושני אלה ר"ל הדיבור הפנימי שהוא המחשב' כמאה"כ "דברתי אני עם לבי, והדבור החיצוני הם חוברים וצמדים יחד, עד שאין אחד מבלי השני, כאשר נראה כי רק אחרי שתחל רוח השכל לפעם לב הילד לחשוב מחשבות, יוכל ג"כ להחל להגות בגרונו ולדבר בלשונו, תחת כי החרש והאלם מלידה ומבטן דער טויבשטוממע, גם כח שכלו ותבונתו חלש מאד, כי יען שאינו יכול לגלות רעיוניו לזולתו ע"י הדיבור החיצוני, וגם לא יוכל לשמוע דברי זולתו לדעת מחשבותיו, לא יחודד אף לא ישונן כח שכלו, עד שישאר כמעט נבער מדעת כבהמ', וע"כ אינו כשאר כל אדם בכל משפטיו וחקותיו, (כנודע שהחרש פטור כמו השוטה והקטן מכל מצות התורה) [ורק חדשים מקרוב זה מאה המציא חכם יהודי אחד שמו יעקכ פעריירא תושב בעיר בורדא במדינת פראנקרייך [[ולדעת קצת קדמהו בזה כומר אחד פעררא דע פאנצע בעיר סאהאגון במדינת שפאניען אשר חנך ארבעה חרשים ואלמים כבר בשנת ה' אלפים ש"ל ליצירה.] התחבולה ללמד גם החרשים והאלמים ע"י סמנים שונים לחשוב מחשבות ולגלות רעיוניהם לזולתם, ולדעת ולהבין גם מחשבות זולתם ע"י הראותם סימנים ידועים שיורו עליהן, ובזמנינו אלה למדו לשונם גם לדבר מילות והברות ע"י שיראה אותם המורה איך יפתח פיו, ויניע לשונו וליחיו ויקרוץ בשפתיו בכל מלה והברה אשר ירצה לבטא והם בהשקיפם תמיד על כל תנועות לחייו פיו לשונו ושפתיו (וכפי הנודע חוש הראות של החרשים האלה חזק מאוד, כי כן יסד ה' בטבע שכאשר יחסר באדם חוש אחד יחזק כח האחר) ילמדו לאט לאט לעשות כמוהו, ואחרי שהודיעם הוראות כל מלה והברה, ד"מ כאשר יראם תנועת כל איבריו אלה בהוציאו הברת "הויס" בל"א, יורם צורת הבית להודיעם כי ההברה הזאת תורה על צורת הבית וכדומה, עי"ז ילמדו גם לבטא בשפתם ולהודיע לזולתם מה שיעלה על רוחם ודעתם, ועי"ז יחודד שכלם להיות כאחד משאר בני אדם בעלי דעה בינה והשכל, ופעולת מורים כאלה היא טובה ורצויה מאוד בעיני הי"ת כי הם ייטיבו גורל חיי האומללים האלה עלי ארץ, וירבו בזה אשרם הזמני והנצחי, כי גם את בוראם ויוצרם ילמדו עי"ז לדעת ולהכיר, ולשמור מצותיו וחקיו, ישלם ה' לעושי טוב אלה פעלם, ומשכרתם תהים שלימה מאתו,]
וגם בפקחים אשר ידעו לדבר ולהגות בגרונם, יהיה תמיד כשרון דבורם החיצוני, נערך לפי מעלת כשרון דבורם הפנימי. כי האדם אשר יש לו רעיון זך, ושכל הולד למישרים, אשר יחשוב כל הענינים והרעיונים באופן נאה ומסודר על פי דרכי ההגיון וחקיו, רק הוא לבדו יוכל ג"כ לכלכל דבריו במשפט ולהודיע מחשבותיו לזולתו בלשון צחה וברורה, אבל מי שרעיוניו מעורבים יחד, או שהם עכורים ובלתי זכים וברורים. הוא ידבר גם כן בלשון עלגים בתערובת מלין ובלי סדרים, ועי"ז רומזים לדעת הרב דברי הכ' "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח" שהשני סיבת הראשון, שבעבור קחתו מהם טעם השכל יסיר גם כשרון השפה מהם, ונמשך מזה כי אחרי שכשרון הדיבור הוא יתרון האדם ומעלתו על כל שאר בע"ח ראוי לו להשתמש בו רק באופן נאה ומועיל, לצות בדיבורו ד"מ את בני ביתו ומשרתיו להמציא לו מחסוריו ההכרחיים, או בלימוד התורה ודרישת החכמות, ודברי מוסר, אבל המשתמש בלשונו באופן רע ומגונה, הלוא נמשל לאיש אשר כבדו המלך להלבישו בלבוש הוד ותפארת, (כמשפט מלכי קדם הנותנים אל השרים והפקידים הקרובים להם אשר יפקידו על העם, מלבוש ידוע יקר ונחמד לאות אהבתם ומצאם חן בעיניהם) ונתנו בזה עליון על כל זולתו. והוא הלבישו את חמורו, הלוא מאוד יחטא ואשם האיש ההוא בעשותו זאת למרות עיני כבוד מלכו? כן יחטא גם כל אדם לאלקיו, כאשר יבטא בשפתיו דברים אשר לא יתכנו. וכבר הביא הרמב"ם בפי' משנה ט"ז אבות פרק א' דברי חכם אחד אשר אמר כי ע"כ הוא שותק ברוב הזמן, יען שהדיבורים, יחלקו לארבעה חלקים' הא' רע לצמיתות, כקללת בני אדם, רכילות, דבר ערוה ונבלה, והב' רע מצד מה וטוב מצד מה, כאיש אשר ישבת זולתו מבני אדם ד"מ שר ונגיד וקצין עם, לא בעבור אהבת האמת שמכיר ומבין מעלתו ורוצה לכבדו על פני כל, כי אם למען בצוע ממנו בצע כסף בהחליק אליו בלשונו, והג' אף שאינו רע ואינו מזיק לשום איש, בכל זאת הוא ג"כ דבר שפתים אך למותר, כרוב דברי ההמון מקורות הזמן ודברי הימים פחותי ערך, אשר ידיעתם לא לעזר ולא להועיל, אם לא תרבה על ידה חכמת ונסיון בעליה בבחינת הנהגת המדינה, ורק חלק רביעי היא כלו טוב והוא הדיבור בחכמת ובלימודי והמידות, (ואפשר כי ע"ז יורה גם מאה"כ "ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל" ר"ל יען כי רוב חלקי הדברים מגונים ומחטיאים הכונה הנרצית, ע"כ איש משכיל חושך שפתיו,.) והרמב"ם שם חלק הדיבור בבחירה תוריית, הא' הדיבור המצוה, כקריאת התורה ולימודה, הב' הנאסר והמוזהר, כעדות שקר רכילות וניבול פה וקללת רעהו, הג' הנמאס והוא רוב דברי ההמון אשר לא לעזר ולא להועיל, והרביעי האהוב, והוא הדיבור לשבח המעלות והמידות הטובות ולגנות הרעות והפחותות, כי עי"ז יתעוררו השומעים ואף כי הצעירים לימים אשר בקרב לבם יעשו הדברים הנשמעים רושם יותר חזק, להדבק במידות טובות וישרות ולהתרחק כפי האפשרות מהרעות והמגונות, והחמישי הדיבור המותר, אשר ידבר אותם האדם בעניני עסקיו ומלאות מחסוריו ומחסורי אנשי ביתו, וע"כ הרבו חז"ל לשבח מי שלא שח שיחה בטלה מעולם, וגם בלימוד החכמה אחז"ל כי ראוי הוא לאדם שישתדל להודיע רעיוניו לזולתו במעט מלים כמו שאמרו "לעולם ילמד אדם דרך קצרה," ואף כי, שלא ירבה דברים במעט ענין, וע"ז מורה התנא באמרו "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שר"ל שגם בלימודם והתעסקם בחכמות יחד, ראיתי כי מעט דברים ברוב ענין טוב מאוד, ואם כן הדבר שלא לבד שיחה בטלה מגונה מאוד אחרי שלא תגיע לשום תועלת ואינה ראויה להקרא עוד בשם דיבור בבחינה אמיתית, אחרי שהיא דומה רק לצפצוף בני זרזיר ועוף אשר ילמדו אותם לדבר בלשון אדם, אף שלא ידעו ולא יבינו מה שיהגו בגרונם כ"א גם הרבות דברים ללא צורך בלימוד החכמות לא תתכן בעיני כל משכיל, הלוא מעצמו ירא וישפוט כל נבון כי הדיבור הרע והמזיק לרענו כרכילות, קללה והוצאת דבה, ודברי זדונות אשר בכל אלה יתנגד הדיבור החיצוני אל טהרת המחשבה שהיא הדיבור הפנימי שנוא ומתועב לפני הי"ת, ובעליו לא בשם "חי מדבר" יקרא עוד כי אם בשם "יורה חצים זקים ומות" כי בחץ לשונו יכה רעהו מכת נפש. כמו שאמר דהע"ה לדואג אשר הלשין אל שאול על אחימלך ושאר הכהנים אשר בנוב והסב בזה מיתתם באכזריות חמה "הוות תחשוב לשונך כתער מלטש עושה רמיה" ושלמה אמר "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן" ובקהלת אמר "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" וירמיה אמר מאנשים כאלה" וידרכו את לשונם קשתם שקר, "ועמוס, "הנושכים בשניהם וקראו שלום", הפליגו כלם לגנות מוציאי דבת רעיהם הדוברים סרה על עמיתם, בדמותם אותם למורים בקשת חצים שנונים, או לנושכים בשניהם, אך יותר מכלם בזה מר"עה בחיר כל הנביאים באמרו "זאת תורת המצורע" אשר במשכיות דבריו טמון וצפון לפי דעת חז"ל מאמר "זאת תורת מוציא רע" להורות שהלשון הרע והוצאת דבה על רעהו. יענשו בעונש הצרעת, וזה במשפט ובצדק, כי האדם המוציא רע ומחלל בזה יתרונו על כל בע"ח שהוא כשרון דיבורו. אשר בזה יוכל לגלות רעיוני לבו לזולתו ענש יענש בצרעת, אשר בעבורה יפרדו כל זולתו ממנו בעבור המאוס, ומצות הכ' "בדד ישב מחוץ למחנה" ולא עוד יהיה לו היתרון להקרא בשם "חי מדבר" אשר יוכל לגלות מחשבותיו לזולתו, כי אם כמת יחשב כמאמר חז"ל "מצורע חשוב כמת," כי כמת אשר הושב במחשכים רחוק ונפרד מכל החי אשר על פני האדמה כן יורחק גם המצורע מכל רעיו עד שלא יוכל עוד לדבר ולהודיע רעיוני לבו לזולתו, ומלבד זה נמצא בכל חמשה חומשי התורה אשר על פי ה' שם משה לפני בני ישראל, סיפורים ומצות המזהירים אותנו להשמר מעון פלילי זה, כי בספר בראשית אחרי אשר הראה לנו הרע הגדול והכללי לכל בני אדם אשר הסב הנחש בהסתו את חוה ודברו סרה על ה' ופקודתו לבלתי אכל מעץ הדעת טוב ורע, והרע הפרטי אשר הסבה הבאת יוסף דבת אחיו אל אביהם, ליעקב ולבניו ולכל האומה הישראלית אשר בעבורה הגלתה מצרימה, נראה בסופו גודל התועלת אשר יצאה בהפך מלשון האחים המדברת רכות ונכוחות באמרם אל יוסף "אביך צוה וכו' אנא שא נא לפשע אחיך וכו'" כי דבר על לבם וינחם אותם, ובספר שמות נשמע לא לבד קול איש מרשיע קורא באזני משה אשר יצא אל אחיו לראות בסבלותם ונכמרו נחומיו להציל איש עברי המוכה מאחיו מיד עושקו המצרי, לאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ?, כי אם גם נראה, שהלשינו אל המלך עד שהוכרח משה עי"ז לברוח מפניו. כמאה"כ "וישמע פרעה את הדבר ויבקש להרוג את משה וכו'", ואיך הצדיק משה בעבור זה עול הגלות אשר שם ה' על שכם ישראל בעבור היות בקרבם מלשני בסתר רעיהם, כמו שדרשו חז"ל על הכ' "אכן נודע הדבר", ובספר ויקרא נכתבו לא לבד כל תורות ודיני הצרעת הבאה על עון לשון הרע כי אם גם מצות מיוחדות בענין זה, כמו "לא תקלל חרש וכו' לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעיך" המורה לדחז"ל כי ההולך רכיל עומד על דם רעיו, אחרי כי הרכילות והוצאת דיבה רעה מסבבת הרבה פעמים שפיכת דמים, ומעשה דואג עם כהני נוב לעד על זה, ובספר במדבר נראה לא לבד איך נענשה מרים בצרעת על אודות אשר דברה באחי' משה, כי אם שם יסופר ג"כ לנו גודל הרעה אשר יצאה ע"י המרגלים מוציאי דבת הארץ כי מתו במגפה לפני ה' ועל המקבלים דבריהם נגזר שיתמו במדבר ושם יפלו פגריהם, גם עונש קרח ועדתו אשר דברו סרה וילונו על משה ואהרן, ועונש העם במשלחת נחשים השרפים, כאשר קצרה נפשם בדרך וידברו באלקים ובמשה, הוצג שם לנגד עינינו, ובספר דברים נראה לא לבד בתחלתו תוכחה מסותרת על המדה הרעה הזאת כמו שתרגם אונקלום "בין פארן ובין תופל" דאתפלו על מנא, כי אם גם מאמר "ארור מכה רעהו בסתר" מורה רק על המדבר לשון הרע, אשר במסתרים ומבלי אשר ידע זאת רעהו ידבר עליו סרה ומכהו בזה מכת נפש, ועפ"י הדברים האלה יצדק מאמר ר"י בן לוי שע"כ נאמרו חמש תורות במצורע ללמדך שכל המספר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה" ר"ל שעושה בזה פעולה רעה אשר היה לו לקחת מוסר ואזהרה עליה מכל מה שמסופר בה' חומשי תורה שלא לעשותה, והנה אחרי שבאר הרב ז"ל במה שקדם כי עונש הצרעת בא על עון לשון הרע יאמר עתה כי גם אופן טהרתו יורה על זה, כי שתי צפרים משמיעי קול זמרתם הנקיה מכל עון ואשמה, כמו שקרא אותם ר"י ב"ר סימון "אלין צפוריא קולנין" מורים, כי הי"ת נתן לאדם מלידה ומבטן כשרון הדיבור והלשון, אשר ראוי לו להשתמש בו באופן ראוי ונרצה בעיניו בשני ענינים, הא' ללמוד התורה והחכמה, לימודי היראה והמוסר, והב' לענינים הכרחיים למלאות צרכיו ומחסוריו, והוא השתמש בו באופן רע ומגונה להוציא דבת אחיו ולדבר עליהם רעה, מבלי עשות הבדל בין גדולם וקטנם. ולהורות ע"ז נצטוה הכהן לחבר אל שתי צפרים אלה עץ ארז אשר הוא הגדול באילנות ושני תולעת ואזוב אשר הם ממינים הקטנים בגדר הצומח והחי, גם נצטוה לשחוט הצפור האחת ולמעט עי"ז תחילה הקול הנשמע מהן בהיות שתיהן יחד להורות כי מעט הדיבור והשמעת קול, יועילו מאוד לאדם ברצותו להזהר מהלכד ברשת הוצאת הדיבה ול"הר, והשחיטה תהיה אל כלי חרש אשר מים חיים בתוכו לרמוז לו בזה, כי אף שהוא בטבעו ממקור מים חיים נהפך ע"י חטאו זה להיות נדמה לכלי חרש וטבילת הצפור החי' השנית העץ, והאזוב בדם הצפור השחוטה תרמז לו, כי כמו שיתפשט עי"ז דם זה בכמה גופים, כן התפשטה גם פעולת דיבורו הרע אשר היה אך למותר מאוד לסבב נזק והפסד רב להרבה בני אדם, והזאת דמה על המטהר תסבב השארת רושם הריגת הצפור הזאת (אשר תורה על הכרח מיעוט הדיבור). בלבו, כמו שיורה שלוח האחרת על פני השדה כי מהיום והלאה צריך להיות גם כן שלוח רק לחצי, ר"ל משוער ומוגבל וממועט מבראשונה, ואחר כיבוס בגדיו המורה על טהרת מידותיו, ייחל עוד שבעת ימים להשכיל ולהתבונן בהם על חובות האדם בימי חלדו עלי ארץ, כמו שהאריך הרב ז"ל לבאר ישיבת הכהנים פתח אוהל מועד בשבעת ימי מלואיהם (עיין למעלה שער נ"ט) והזאת דם האשם על תנוך אזנו ועל בהונות ידו ורגלו, תעורר אותו על חטאו כי אשם לה' בשלשה איבריו הראשיים, באוזן שהוא מקור כשרון הדיבור להרע ולהיטיב, כי האדם אשר חרש יולד ולא ישמע שפת זולתו גם אלם יהי' כל ימי חייו, והיד הוא כלי המעשה הטוב והרע, והרגל הוא כלי התנועה וההליכה, לבקש שלום ולרדפהו, או ללכת רכיל בעמיו, וע"כ חובה עליו ג"כ לתקן שלש איבריו אלה מעתה ולהשתמש בהם רק לטובה, ועל שלש אלה העיר ג"כ הרוכל שהזכיר הרב ז"ל בתחילת דבריו, אשר קרא באזני כל העם "מאן בעי למזבן סמא דחיי" וכאשר באו אליו לקנותו הראה להם מהכ' דברי הכ' "מי האיש החפץ חיים (ר"ל האמיתים והמשרים) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" שהוא תיקון הלשון והדיבור, "סור מרע ועשה טוב" שהוא תיקון היד אשר בה יעשה האדם כל מעשהו "בקש שלום ורדפהו" והוא תיקון הרגל, ועל כל זה רומז גם כן ר' ינאי באמרו "כל ימי וכו' עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. אחר שמותר האדם משאר בעלי חיים סגלת דבורו. הנה הי' מהמחוייב אליו שלא יצא מדלתי שפתיו דבר רק במה שישמר לו הבדלו:
וגם בפקחים אשר ידעו לדבר ולהגות בגרונם, יהיה תמיד כשרון דבורם החיצוני, נערך לפי מעלת כשרון דבורם הפנימי. כי האדם אשר יש לו רעיון זך, ושכל הולד למישרים, אשר יחשוב כל הענינים והרעיונים באופן נאה ומסודר על פי דרכי ההגיון וחקיו, רק הוא לבדו יוכל ג"כ לכלכל דבריו במשפט ולהודיע מחשבותיו לזולתו בלשון צחה וברורה, אבל מי שרעיוניו מעורבים יחד, או שהם עכורים ובלתי זכים וברורים. הוא ידבר גם כן בלשון עלגים בתערובת מלין ובלי סדרים, ועי"ז רומזים לדעת הרב דברי הכ' "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח" שהשני סיבת הראשון, שבעבור קחתו מהם טעם השכל יסיר גם כשרון השפה מהם, ונמשך מזה כי אחרי שכשרון הדיבור הוא יתרון האדם ומעלתו על כל שאר בע"ח ראוי לו להשתמש בו רק באופן נאה ומועיל, לצות בדיבורו ד"מ את בני ביתו ומשרתיו להמציא לו מחסוריו ההכרחיים, או בלימוד התורה ודרישת החכמות, ודברי מוסר, אבל המשתמש בלשונו באופן רע ומגונה, הלוא נמשל לאיש אשר כבדו המלך להלבישו בלבוש הוד ותפארת, (כמשפט מלכי קדם הנותנים אל השרים והפקידים הקרובים להם אשר יפקידו על העם, מלבוש ידוע יקר ונחמד לאות אהבתם ומצאם חן בעיניהם) ונתנו בזה עליון על כל זולתו. והוא הלבישו את חמורו, הלוא מאוד יחטא ואשם האיש ההוא בעשותו זאת למרות עיני כבוד מלכו? כן יחטא גם כל אדם לאלקיו, כאשר יבטא בשפתיו דברים אשר לא יתכנו. וכבר הביא הרמב"ם בפי' משנה ט"ז אבות פרק א' דברי חכם אחד אשר אמר כי ע"כ הוא שותק ברוב הזמן, יען שהדיבורים, יחלקו לארבעה חלקים' הא' רע לצמיתות, כקללת בני אדם, רכילות, דבר ערוה ונבלה, והב' רע מצד מה וטוב מצד מה, כאיש אשר ישבת זולתו מבני אדם ד"מ שר ונגיד וקצין עם, לא בעבור אהבת האמת שמכיר ומבין מעלתו ורוצה לכבדו על פני כל, כי אם למען בצוע ממנו בצע כסף בהחליק אליו בלשונו, והג' אף שאינו רע ואינו מזיק לשום איש, בכל זאת הוא ג"כ דבר שפתים אך למותר, כרוב דברי ההמון מקורות הזמן ודברי הימים פחותי ערך, אשר ידיעתם לא לעזר ולא להועיל, אם לא תרבה על ידה חכמת ונסיון בעליה בבחינת הנהגת המדינה, ורק חלק רביעי היא כלו טוב והוא הדיבור בחכמת ובלימודי והמידות, (ואפשר כי ע"ז יורה גם מאה"כ "ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל" ר"ל יען כי רוב חלקי הדברים מגונים ומחטיאים הכונה הנרצית, ע"כ איש משכיל חושך שפתיו,.) והרמב"ם שם חלק הדיבור בבחירה תוריית, הא' הדיבור המצוה, כקריאת התורה ולימודה, הב' הנאסר והמוזהר, כעדות שקר רכילות וניבול פה וקללת רעהו, הג' הנמאס והוא רוב דברי ההמון אשר לא לעזר ולא להועיל, והרביעי האהוב, והוא הדיבור לשבח המעלות והמידות הטובות ולגנות הרעות והפחותות, כי עי"ז יתעוררו השומעים ואף כי הצעירים לימים אשר בקרב לבם יעשו הדברים הנשמעים רושם יותר חזק, להדבק במידות טובות וישרות ולהתרחק כפי האפשרות מהרעות והמגונות, והחמישי הדיבור המותר, אשר ידבר אותם האדם בעניני עסקיו ומלאות מחסוריו ומחסורי אנשי ביתו, וע"כ הרבו חז"ל לשבח מי שלא שח שיחה בטלה מעולם, וגם בלימוד החכמה אחז"ל כי ראוי הוא לאדם שישתדל להודיע רעיוניו לזולתו במעט מלים כמו שאמרו "לעולם ילמד אדם דרך קצרה," ואף כי, שלא ירבה דברים במעט ענין, וע"ז מורה התנא באמרו "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שר"ל שגם בלימודם והתעסקם בחכמות יחד, ראיתי כי מעט דברים ברוב ענין טוב מאוד, ואם כן הדבר שלא לבד שיחה בטלה מגונה מאוד אחרי שלא תגיע לשום תועלת ואינה ראויה להקרא עוד בשם דיבור בבחינה אמיתית, אחרי שהיא דומה רק לצפצוף בני זרזיר ועוף אשר ילמדו אותם לדבר בלשון אדם, אף שלא ידעו ולא יבינו מה שיהגו בגרונם כ"א גם הרבות דברים ללא צורך בלימוד החכמות לא תתכן בעיני כל משכיל, הלוא מעצמו ירא וישפוט כל נבון כי הדיבור הרע והמזיק לרענו כרכילות, קללה והוצאת דבה, ודברי זדונות אשר בכל אלה יתנגד הדיבור החיצוני אל טהרת המחשבה שהיא הדיבור הפנימי שנוא ומתועב לפני הי"ת, ובעליו לא בשם "חי מדבר" יקרא עוד כי אם בשם "יורה חצים זקים ומות" כי בחץ לשונו יכה רעהו מכת נפש. כמו שאמר דהע"ה לדואג אשר הלשין אל שאול על אחימלך ושאר הכהנים אשר בנוב והסב בזה מיתתם באכזריות חמה "הוות תחשוב לשונך כתער מלטש עושה רמיה" ושלמה אמר "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן" ובקהלת אמר "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" וירמיה אמר מאנשים כאלה" וידרכו את לשונם קשתם שקר, "ועמוס, "הנושכים בשניהם וקראו שלום", הפליגו כלם לגנות מוציאי דבת רעיהם הדוברים סרה על עמיתם, בדמותם אותם למורים בקשת חצים שנונים, או לנושכים בשניהם, אך יותר מכלם בזה מר"עה בחיר כל הנביאים באמרו "זאת תורת המצורע" אשר במשכיות דבריו טמון וצפון לפי דעת חז"ל מאמר "זאת תורת מוציא רע" להורות שהלשון הרע והוצאת דבה על רעהו. יענשו בעונש הצרעת, וזה במשפט ובצדק, כי האדם המוציא רע ומחלל בזה יתרונו על כל בע"ח שהוא כשרון דיבורו. אשר בזה יוכל לגלות רעיוני לבו לזולתו ענש יענש בצרעת, אשר בעבורה יפרדו כל זולתו ממנו בעבור המאוס, ומצות הכ' "בדד ישב מחוץ למחנה" ולא עוד יהיה לו היתרון להקרא בשם "חי מדבר" אשר יוכל לגלות מחשבותיו לזולתו, כי אם כמת יחשב כמאמר חז"ל "מצורע חשוב כמת," כי כמת אשר הושב במחשכים רחוק ונפרד מכל החי אשר על פני האדמה כן יורחק גם המצורע מכל רעיו עד שלא יוכל עוד לדבר ולהודיע רעיוני לבו לזולתו, ומלבד זה נמצא בכל חמשה חומשי התורה אשר על פי ה' שם משה לפני בני ישראל, סיפורים ומצות המזהירים אותנו להשמר מעון פלילי זה, כי בספר בראשית אחרי אשר הראה לנו הרע הגדול והכללי לכל בני אדם אשר הסב הנחש בהסתו את חוה ודברו סרה על ה' ופקודתו לבלתי אכל מעץ הדעת טוב ורע, והרע הפרטי אשר הסבה הבאת יוסף דבת אחיו אל אביהם, ליעקב ולבניו ולכל האומה הישראלית אשר בעבורה הגלתה מצרימה, נראה בסופו גודל התועלת אשר יצאה בהפך מלשון האחים המדברת רכות ונכוחות באמרם אל יוסף "אביך צוה וכו' אנא שא נא לפשע אחיך וכו'" כי דבר על לבם וינחם אותם, ובספר שמות נשמע לא לבד קול איש מרשיע קורא באזני משה אשר יצא אל אחיו לראות בסבלותם ונכמרו נחומיו להציל איש עברי המוכה מאחיו מיד עושקו המצרי, לאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ?, כי אם גם נראה, שהלשינו אל המלך עד שהוכרח משה עי"ז לברוח מפניו. כמאה"כ "וישמע פרעה את הדבר ויבקש להרוג את משה וכו'", ואיך הצדיק משה בעבור זה עול הגלות אשר שם ה' על שכם ישראל בעבור היות בקרבם מלשני בסתר רעיהם, כמו שדרשו חז"ל על הכ' "אכן נודע הדבר", ובספר ויקרא נכתבו לא לבד כל תורות ודיני הצרעת הבאה על עון לשון הרע כי אם גם מצות מיוחדות בענין זה, כמו "לא תקלל חרש וכו' לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעיך" המורה לדחז"ל כי ההולך רכיל עומד על דם רעיו, אחרי כי הרכילות והוצאת דיבה רעה מסבבת הרבה פעמים שפיכת דמים, ומעשה דואג עם כהני נוב לעד על זה, ובספר במדבר נראה לא לבד איך נענשה מרים בצרעת על אודות אשר דברה באחי' משה, כי אם שם יסופר ג"כ לנו גודל הרעה אשר יצאה ע"י המרגלים מוציאי דבת הארץ כי מתו במגפה לפני ה' ועל המקבלים דבריהם נגזר שיתמו במדבר ושם יפלו פגריהם, גם עונש קרח ועדתו אשר דברו סרה וילונו על משה ואהרן, ועונש העם במשלחת נחשים השרפים, כאשר קצרה נפשם בדרך וידברו באלקים ובמשה, הוצג שם לנגד עינינו, ובספר דברים נראה לא לבד בתחלתו תוכחה מסותרת על המדה הרעה הזאת כמו שתרגם אונקלום "בין פארן ובין תופל" דאתפלו על מנא, כי אם גם מאמר "ארור מכה רעהו בסתר" מורה רק על המדבר לשון הרע, אשר במסתרים ומבלי אשר ידע זאת רעהו ידבר עליו סרה ומכהו בזה מכת נפש, ועפ"י הדברים האלה יצדק מאמר ר"י בן לוי שע"כ נאמרו חמש תורות במצורע ללמדך שכל המספר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה" ר"ל שעושה בזה פעולה רעה אשר היה לו לקחת מוסר ואזהרה עליה מכל מה שמסופר בה' חומשי תורה שלא לעשותה, והנה אחרי שבאר הרב ז"ל במה שקדם כי עונש הצרעת בא על עון לשון הרע יאמר עתה כי גם אופן טהרתו יורה על זה, כי שתי צפרים משמיעי קול זמרתם הנקיה מכל עון ואשמה, כמו שקרא אותם ר"י ב"ר סימון "אלין צפוריא קולנין" מורים, כי הי"ת נתן לאדם מלידה ומבטן כשרון הדיבור והלשון, אשר ראוי לו להשתמש בו באופן ראוי ונרצה בעיניו בשני ענינים, הא' ללמוד התורה והחכמה, לימודי היראה והמוסר, והב' לענינים הכרחיים למלאות צרכיו ומחסוריו, והוא השתמש בו באופן רע ומגונה להוציא דבת אחיו ולדבר עליהם רעה, מבלי עשות הבדל בין גדולם וקטנם. ולהורות ע"ז נצטוה הכהן לחבר אל שתי צפרים אלה עץ ארז אשר הוא הגדול באילנות ושני תולעת ואזוב אשר הם ממינים הקטנים בגדר הצומח והחי, גם נצטוה לשחוט הצפור האחת ולמעט עי"ז תחילה הקול הנשמע מהן בהיות שתיהן יחד להורות כי מעט הדיבור והשמעת קול, יועילו מאוד לאדם ברצותו להזהר מהלכד ברשת הוצאת הדיבה ול"הר, והשחיטה תהיה אל כלי חרש אשר מים חיים בתוכו לרמוז לו בזה, כי אף שהוא בטבעו ממקור מים חיים נהפך ע"י חטאו זה להיות נדמה לכלי חרש וטבילת הצפור החי' השנית העץ, והאזוב בדם הצפור השחוטה תרמז לו, כי כמו שיתפשט עי"ז דם זה בכמה גופים, כן התפשטה גם פעולת דיבורו הרע אשר היה אך למותר מאוד לסבב נזק והפסד רב להרבה בני אדם, והזאת דמה על המטהר תסבב השארת רושם הריגת הצפור הזאת (אשר תורה על הכרח מיעוט הדיבור). בלבו, כמו שיורה שלוח האחרת על פני השדה כי מהיום והלאה צריך להיות גם כן שלוח רק לחצי, ר"ל משוער ומוגבל וממועט מבראשונה, ואחר כיבוס בגדיו המורה על טהרת מידותיו, ייחל עוד שבעת ימים להשכיל ולהתבונן בהם על חובות האדם בימי חלדו עלי ארץ, כמו שהאריך הרב ז"ל לבאר ישיבת הכהנים פתח אוהל מועד בשבעת ימי מלואיהם (עיין למעלה שער נ"ט) והזאת דם האשם על תנוך אזנו ועל בהונות ידו ורגלו, תעורר אותו על חטאו כי אשם לה' בשלשה איבריו הראשיים, באוזן שהוא מקור כשרון הדיבור להרע ולהיטיב, כי האדם אשר חרש יולד ולא ישמע שפת זולתו גם אלם יהי' כל ימי חייו, והיד הוא כלי המעשה הטוב והרע, והרגל הוא כלי התנועה וההליכה, לבקש שלום ולרדפהו, או ללכת רכיל בעמיו, וע"כ חובה עליו ג"כ לתקן שלש איבריו אלה מעתה ולהשתמש בהם רק לטובה, ועל שלש אלה העיר ג"כ הרוכל שהזכיר הרב ז"ל בתחילת דבריו, אשר קרא באזני כל העם "מאן בעי למזבן סמא דחיי" וכאשר באו אליו לקנותו הראה להם מהכ' דברי הכ' "מי האיש החפץ חיים (ר"ל האמיתים והמשרים) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" שהוא תיקון הלשון והדיבור, "סור מרע ועשה טוב" שהוא תיקון היד אשר בה יעשה האדם כל מעשהו "בקש שלום ורדפהו" והוא תיקון הרגל, ועל כל זה רומז גם כן ר' ינאי באמרו "כל ימי וכו' עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. אחר שמותר האדם משאר בעלי חיים סגלת דבורו. הנה הי' מהמחוייב אליו שלא יצא מדלתי שפתיו דבר רק במה שישמר לו הבדלו:
4
ה׳הקודם הוא מבואר ממה שאמר הכתוב (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. ותרגם אנקלום והות באדם לרוח ממללא ועם שזה יאמר בעצם וראשונה על הדבור הפנימי שהוא הכח המחשבי המיוחד אליו שעליו נקרא חי מדבר כלומר חי שכלי כענין אחת דבר אלהים (תלים ס"ב) דברתי אני עם לבי (קהלת א') וזולתם מ"מ הדבור החצוני הוא שותפו רעו ומליצו יצא לחוץ ידבר את אשר עם לבבו לזולתו אם על דרך השאלה או התשובה או על דרך הלמוד או ההגיה עד שעל כך הוכרח שיהי' מציאות הדבור והלשון מכלל הנבראים בששת ימי הבריאה בו ישתתפו קצתם לקצתם להודיע את אשר בלבבם וכמו שאמר. לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון (משלי ט"ז) יאמר שכבר היה האדם בטבעו משכיל ומבין לערוך מערכי העניינים המחשביים אשר בלב אמנם חיי' הית' לו למוד הלשון לשלמות שני בו יהיה שואל ומשיב באופן שישתלם בו מציאותו וכן אמר הנביא (ישעי' נ') יי' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. והכל אמרו (ב"ר פ' י"ח) שנברא העולם בלשון הקדש כי הוא הלשון הנברא במאמרו יתעל' ואשר בו השכיל לאדם וחוה לשמוע מפיו דבר ואשר בו ידברו איש את רעהו כמו שנתבאר במאמר (בראשית ב') לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' שער ח'. וממנו למדו הדורות הנמשכים אחרי כן להמציא הלשונות במספרם וכבר נתפאר על זה ה' יתעל' באומרו (שמות ג') מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגומר. ומהידוע כי החרש שאינו מדבר אינו מכלל האדם בכל משפטיו (תרומות פ"א) וזה לפי שהדבור הפנימי והחיצון הם שותפים וקרובים חסרון האחד מעיד על חסרון השני בלי ספק והוא מה שאמר הכתוב מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב י"ב). כי הסרת השפה נמשכת מלקיחת הטעם הפנימי מהמדבר וההפך לב חכם ישכיל פיהו. (משלי ט"ז)
5
ו׳והנה מזה יתחייב הנמשך שאם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו הנה החטיא הכוונה והחליף השטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו (סוכה כ"ח.) שלא שחו שיחה בטלה מעולם אשריהם ואשרי חלקם. וכמה נמלצו דברי פי חכם שכתב הרמב"ם ז"ל (אבות ס"פ א') ששאלוהו למה היה יושב ושותק והשיב לפי שראה הדבורים נחלקים לארבעה חלוקים האחד רע לגמרי כקללת בני אדם ורכילות ודבור נבלה וכיוצא והשני רע מצד וטוב מצד כדבור בשבחי בני אדם לקבל שכר. והשלישי לא רע ולא טוב כרוב דברי ההמון בספורי המאורעות ודברי הימים והד' שהוא כלו טוב כדבר בחכמות ובמעלות ובמה שהוא צריך לו. בכל עת שאשמע דברים משלשה החלקים הראשונים אני שותק מהם. ואם אשמעם מהחלק הרביעי אדבר בהם ולפי שהחלק הזה ימצאו הדוברים בו בזרות לכן אני יושב ושותק רוב הזמן. והרב עצמו ז"ל חלק שם הדבור לפי חיוב התורה האלהית לחמשה חלקים. מצוה בו. ונזהר ממנו. ונמאם. ואהוב. ומותר. האחד בקש' ולמודת התור' וקריאתה. והשני. בעדות שקר ורכילות וקללת חבירו וכו'. והשלישי ברוב ספורי ההמון במאורעות הימים שקראו אותו חכמים שיחה בטלה והרביעי בשבחי המעלות השכליות והמדותיות ובגנות הפחותות משני המינים שהכוונה לעורר הנפש אל השלמות וכו'. והחמישי והוא מה שצריך בדבר בו מסחורתו ומפרנסתו ומלאכיו ומשקיו וכו' והנה לפי זה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות פ"א) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה יהי' בנזהר ובנמאס או במזיק לבד אמנם מצד הקדימו לומר כל ימי גדלתי בין החכמים ירא' לי שאפי' במנהג המיוחד לחכמים לבדם ידבר ואמר כי מצא במנהג החכמים שהם מכוונים בחריצותם על הלמוד אל השגת החכמה לא אל הדבור בהרבות שיחתם בה להתפאר ולהשתבח בה גם השתרר כמנהג הכסילים שאמר עליהם נא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (משלי י"ח) כי הוא אין כוונתו אל הידיעה בעצמה כי אם אל הדבור בה והודעו בה לפני רואיו ולזה תמצאהו תמיד מרבה שיחה כי לא תשקוט החכמה בו כמו שאמר בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע (שם י"ד) אמר כי לב הנבון הוא מקום טבעי אל החכמה כמו שאמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (משלי י') חכם לב וגו'. ולכן תנוח בו להיותה שם שוקטת כמו שהוא מנהג היסודות כל אחד במקומו הטבעי אמנם הכסילים אינה נכנסת בלבם אבל היא בקרבם רצוני בתוך כרסם שאין המקום לפי כבודה ולזה לא תנוח ולא תשקוט לשם והוא כנגד בקרב כסילים תודע כלומר תתנועע ותשתבר כמו ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח') כי הוא מנענע אותה תמיד להודע בה לעיני הכל וכמו שאמר (ב"מ פ"ה.) אסתרא בלגינא קיש קיש קריא. והוא הטעם כי מקום האסתרא או איזה מטבע טבעו הוא בכיס ושם הוא יושב שוקט ובוטח ובלתי משמיע קולו. אמנם כשהוא בלגינה שאין זה מקומו כשתנענעהו ישמע קולו ולכל זה אמרו החכמים סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג) וכונתם שגדר החכמה וסימנה המובהק הוא השתיקה לפי שעקר מה שילמדהו האדם בחכמה הוא הגבלת הדבורים ותקונם וקיצורם והשתיקה מרובם והוא מבואר שהדיבור הנוסף ושבושו ובלבולו לא יחשך ולא יאסר רק בחבלי החכמה ובעבודות התבונה כמו שהבד יות הדמיוניות וההרכבות הכוזבות אשר במדמה לא יוגבלו כי אם במציאות השכל ובריאותו כי על כן המראות המשובשות והבדויות מצויות אצל חסרי הדעת בהקיץ גם מציאות' הוא סימן נפילת הכח השכלי בחולי' כמ"ש החכם בסוף טבעיות וענין זה הגדר עצמו כתבו החכם באומרו חשך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי י"ז). אמר כי לפי שהסימן אשר בו נכר החכם היודע דעת הוא שהוא חושך אמריו לגמרי והאיש תבונה שהוא מדבר בכבדות ודברו היה יקר או שלא יחם לבבו ברוב דברים יחוייב מזה שגם אויל מחריש יחשב חכם ואחר שהשתיקה שהיא סגולת החכמה היא עמו גם אוטם שפתיו לדבר בכבדות יחשב נבון ולזה אמר (אבות פ"א) כל ימיו גודל בין החכמים ולא מצא לגופו של מעשה עצמו המבוקש ביניהם שהיא החכמה מוסר טוב ונאה ומיוחד משתיקה כי אף על פי שהדבור בין החכמים הכרחי מאד ללמוד וללמד הנה המדה המשובחת ביניהם היא השתיקה מרובי הדברים עד שיהיו כל דבריהם מוגבלים קצרי המלות ושלמי הטעמים וכמו שאמר (פסחים ג':) לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה וזה היה דרך החכמים בנתינת הגדרים שהיא היתה עקר חכמתם וביאר דבריו במה שאמר (אבות שם) כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ירצה כי לא ההתבארות באריכות הדרישה והרחבת הדברים והברת הקולות הוא העקר אלא גופו של מעשה עצמו שהוא הלמוד או הלמידה וכל המרבה דברים יותר מזה הוא מחטיא הכונה ומביא חטא וחסרון בגופו של מעשה. או שירצה שלא מצא שימשך טוב לגופו של למוד מהיותו יושב ושותק כי לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (שם פ"ב) כי צריך התלמיד לשאל והרב להשיב גם לפלפל בשמועתו עם החברים כי לא ישיבת המדרש הוא העקר אלא המעשה. אמנם כל המרבה דברים יותר ממה שאמרנו הן בשאלה הן בתשובה והיו דבריו בלתי מוגבלים על הדרך הנזכר מביא חטא וחסרון במעשה. והכל חוזר לענין אחד. סוף דבר למדנו מזה מה שהיתה אליו הכוונה והוא כי חוייב האדם לשתוק מכל דבר זולתי מה שיסכים אליו הדבור הפנימי כי כאשר ימשך הדבור אל כל א' מחלקי הדבור אשר נזכרו שאין בו תועלת אין זה דבור אבל צפצוף שוה לאחד מבני הזרזיר אשר ילמדום לדבר בלשון האדם וכל שכן כשיהיה הדבור מאותם שיזיקי וירעו וישחיתו ברכילות והוצאת הדבות והקללות והשגעונות ודברי הזדונות שכבר היה הדבור החצוני בכל א' מאלה מתנגד אל מגמת הפנימי לפי המכוון ממנו ואין בעליו נקרא חי מדבר על דרך האמת וזה שמו אשר יקראו החכם (משלי כ"ו) מתלהלה יורה זיקים חצים ומות כי שפתותיו חנית וחצים וביד לשונם מחזיקים באבן ובקלע לזרוק אבני נגף הנה והנה להמית בהם בני אדם ולא יחטיאו ובאו המכות ההנה ראשונה בעצמו וכלוהו ומתבל ינידוהו ונמצא שנוי למעלה ומתועב למטה וסופו יורש גהינם. והנה נמצאו מסקלי אבנים בקלע לשונם על שלש מדות. יש מטיח דברים לא בדעת ומרבה שיחותיו לא בהשכיל לגנות המשובח ולשבח המגונה וכיוצא מאלו הדברים המנגדים אל השכל לגמרי שעליהם אמר החכם (שם) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי ממומי הדבור הגדולים הוא ההלול והשבח למי שאינו ראוי לו וכמו שאמר (שם כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולזה הנותן לכסיל כבוד הוא כמשליך אבנים בקלע כי מרגמה הוא שם מן וירגמו אותו (ויקרא כ"ד) ובהיות הפלשתי הערל (שמואל א' י"ז) משליך אבני זדון וסכלות אשר בהם חרף מערכות אלהים חיים בא אליו דוד ע"פ מדתו באבן ובקלע כבא על כלב כמו שהעיד הוא על עצמו. ויש מכה כחרב לשונו להכאות לב ולהאדיב נפש ומראה עצמו שהוא עושה כן לשום תכלית טוב כאלו הוא מקנא כבוד שמים או הרב או השופט וכיוצא ואיש כזה ידמה למי שהוא מכה באבן או באגרוף מכות גדולות ונאמנות ואומר שהוא מתיז צרורות לבד כמו שהיה הענין בשמעי (שם ב' ט"ז) בשאמר לדוד צא צא איש הדמים ואיש הבליעל השיב י"י עליך את דמי שאול אשר מלכת אחריו הנה שהיה מחרף ומקלל באות נפשו כמי שאמר דוד בסוף (מ"א ב') והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים וכוונתו עוד תתבאר בפרשת בלעם (במדבר כ"ב) בעזרת האל והנה הוא היה תולה קללותיו בקנאת שאול מלכו מה נכתב בסוף (ש"ב שם) ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו ויסקל באבנים לעומתו ועפר בעפר המליץ מליצה עצומה למה שהוא מכוון להכותו מכה טריה ושפך את דמו וכסהו בעפר. ויש שישלח יד לשונו להשיב על עלבונו והוא הנקלה שברעותיו והנה עם שהפוטר מים הוא ראשית מדון (משלי י"ז) והוא הזורק האבן הראשונ' מ"מ המשיבה אליו לא יצא מידי שם משיב אבן כי על זה נאמר (שם כ"ו) וגולל אבן אליו תשוב קרא הראשון בכמו אלה הענינים גולל אבן והשני משיבה אליו ושניהם לא יצאו מכלל משליכי אבנים ולזה היה מוסר החכמים (גיטין ל"ו:) להיות האדם סובל להיות מהעלובים ושומעים חרפתם ושותקים, לא מהעולבים. ועל שלשת אלו יראה שתקנו (ברכות י"ז.) אלהי נצור לשוני מרע וכו'. כי באומרו שינצור לשונו מרע הוא הענין הראשון שהיא רעה חולה מפורסמת. ועל השני אמר ושפתותי מדבר מרמה. ועל השלישי אמר ולמקללי נפשי תדום שבשלשתן יתבאר שתדמה הלשון בזורקת אבנים. אמנם נפשי כעפר לכל תהי' בשפלות וירדות אשר יהי' זה סבה לאהבת הבריות ועשות רצונ' כמו שהוא כן טבע העפר שהכל דשין אותו והכל נהפכין אליו והוא ימשול בם הוא מה שאמר וכל הקמים עלי לרעה וגו'. כי מן הדין הוא שואלו כענין ומה לנו ללכת לקראת משלים בזה הענין: והנה זה הענין רצוני מבנות רוע הלשון אל ההכאות הגדולות והממיתות הורגל בכל הכתובים אמר דוד (תלים נ"ב) כננד דואג הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה ונגד הבריות (שם נ"ט) הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע ובמקום אחר (שם נ"ז) שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וזולתם. וכמה היו מכותם אצלו מסוכנות מחץ פתאום כמו שהיה מתלונן ומתפלל עליהם במזמור מיוחד (שם ק"כ) אל יי' בצרתה לי קראתי ויענני ירצה כשם שענית לי בכל צרה וצרה שקראתי לפניך ואיפשר שכיון אל הצרה הידועה ביום הפלשתי כך תענני בשאלתי זאת שאני מבקש כי גדולה היא. אלי ואמר הצילה נפשי משפת שקר וגו'. כנה השקר אל השפה כי אין לו שום מציאו' משם ולפנים אמנם התרמית יחסו אל הלשון שהוא אבר פנימי כמו שהרמיה היא במחשבה. ומה יתן לך וגומר. הוא כשואל אל עצמו אמר מה יתן לך דוד ומה יוסיף לך בן ישי לשון רמיה ואיו צ"ל לשפת שקר. הלא איש אתה ומי כמוך מלך ואדון על כלם ומה יוכלו להרע ולהזיק לך הולכי רכיל ומוציאי דבה המתקוממים ברוב לשונות. והית' התשובה חצי גבור שנונים וגומר אויה לי כי גרתי משך וגו'. ירצה ואיך לא אזעק ולא אצטער מחצי גבור שנונים עם גחלי רתמים כי עם היותי יושב בבתי ארזים ומגדולות חזקים לא היו לי לסתרה מפניהם יותר משהייתי בתוך היריעה גר עם בני משך ואהלי קדר אשר בנקל יעברום כל בני קשת ואין ספק שאחיתופל ודואג וחביריהם וכל סיעתם היו בעלי חצים קולעים כנגדו אל השערה ולא יחטיאו ואפי' בהיותם בבית המדרש אז"ל שהיו מקניטים אותו ואומרים לו דוד הבא על אשת איש מיתתו במה והוא היה מצטער מאד ומשיב הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נ"ט.). ואם לפניו כן בשאר המקומות הנגלים והנסתרים מה עשו. ולאמת המשל ולחזק התלונה וצורך הבקשה אמר (תהלים שם) רבת שכנה לה נפשי אמר שתבחר ותקרב נפשו לשכון בין שונאי השלום הלוחמים ממש בחצים ובקשת ובכל מיני מלחמה משכון אצל אלו כי אצלם תשכון נפשו בטח בדד יותר מעמהם וזה כי אני שלום וכי אדבר המה למלחמה משל מפורסם הוא אם לא יאבה אחד לא יריבו שנים ולזה אני אבקש השלום ואם אולי אני אדבר אתם קשות לא יקשה עלי שיקומו המה למלחמ' וכבר אשתדל בהצלתי מהם בכל יכלתי. אבל אלו שאני חפץ בשלומם יריבוני בסתר ולא אדע כמו שאמר חרבות בשפתותיהם כי מי שומע הנה אין לי שום מנוס מריב לשונם זולתך. ראה כמה הית' מלחמת הלשון חמורה אצלו. גם שלמה החכם תאר הפסד הדבור על זה התואר עצמו שאמר (משלי י"ח) שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן וכאלה רבי' ובקהלת (י') אם ישוך הנחש בלא לחש. והנביא אמר (ירמי' ט') וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו'. וזולתו הנושכים בשניהם וקראו שלום (מיכה ג') ורבים מספור:
6
ז׳ואולם משה רבינו עליו השלום הפליג מכלם לסלק מהם זה הכח הדברי לגמרי במה שדרשו ז"ל. (ערכין ט"ו.) זאת תורת המצורע המוציא שם רע. ומהידוע מהם מה שאמרו (נדרים ס"ד:) שאחד מהחשובים מתים הוא מצורע. כי המוציא שם רע והוא המפסיד זאת הסגולה המיוחדת לו על זה ענוש יענש בצרעת שבעבורו לא יקר' בעליו חי מדבר אבל שיחשב כמת מוחלט. והוא ודאי מדה כמדתו כי מאחר שהם מחטיאים כונת מציאותם והדבור אין בהם לתכליתו המיוחד הרי הם מתים וגרועי' מהם. ובכמה מקומות דברה תורה בגנות המום הרע הזה וספרה הנזקין והרעות הנמשכים ממנה להזהיר ולזרז האנשים מחטוא בה והנה באמת המסיר אזנו משמוע רוב אזהרות ההם כרובם כן הרבה לנפשו חטא ואשמה רבה, וזהו לדעתי מה שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ' ט"ז) ארי"בל חמש תורות במצורע זאת תורת נגע הצרעת. (ויקרא י"ג) זאת תהי' תורת המצורע. זאת תורת אשר בו נגע הצרעת זאת התור' לכל נגע הצרעת. זאת תורת הצרעת ללמדך שכל המספר לשה"ר עובר על חמשה חומשי תורה לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע כי יש לדקדק על מאמר זה כי היה לו לומר שהמספר לשון הרע הוא עובר על התורה כולה דכתיב זאת תורת נגע הצרעת ואידך למה לי. אלא כי לפי שמצינו בכל אחד מחמשה חומשי תורה ספורים מפורסמים ומיוחדים ראוי לקחת מהם מוסר השכל לגדור האדם עצמו מהמדה הפחות' הזאת ולא שמע אליהם לזה אמר שהוא עובר על חמשה כתות של אזהרות הבאות בחמש' חומשי תורה. והנה רוב האזהרות בלי ספק מפליגין האשם אל החוטא. והנה עם שמקומות הראיות גלויות הם לכל יודעי ספר אזכרם אחד לאחד כדי שלא להרחיק העדים מעין הקורא:
7
ח׳בספר בראשית הנה בתחלתו (ג') נמצא נשיכת נחש הקדמוני שספר לשון הרע ממלכו של עולם על אזן שומעת באומרו כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע הוציא עליו דבה שכיון למנוע מהם טובה הפך הכונה כמו שנתבאר שם. והמדבר והמקבלים גרמו מיתה על עצמם איש כפי קללתו ודי בזה תוכחה לכל בעל דעת: עוד בספר ההוא (ל"ז) מאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם אשר עליה נתגלגלו הדברים וגרמו לעצמם הגלות ההוא הקשה במצרים. אמנם בסוף הספר (נ') נזכר כמה הועילה הלשון מדברת רכות ונכוחות במאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא לפשע אחיך וגו'. ולהורות כי מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח) וכההוא שאמרו ז"ל ממעש' דחלב לבייא כדאיתא במדרש תלים. (פ' ל'ט) הנה שהספר הזה תחלתו ואמצעיתו וסופו מוכיחים על זה:
8
ט׳הספר השני גם כן בתחלתו (ב') נמצא מאמר הרשע הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי והרי הוא מתלהלה יורה זיקים חצים ומות וכבר הלשינוהו בפועל כמו שנאמר (שם). וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה וכבר החליט עליהם משה את עונש הגלות בעון זה כמו שדרשו רז"ל (ש"ר פ"א) על אומרו אכן נודע הדבר (שמות שם) גם דרשו עליהם (נדרים ס"ד:) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך (שמות ד') שנצטרעו או שירדו מנכסיהם גם בא בו האות והמופת על יד משה רבינו השלום כי כל המדבר לשון הרע נלקה בצרעת (שבת צ"ז.) וקל וחומר לשאר האנשים ובספורים המגונים אשר אין ערוך אליו בשום ענין וכבר אפשר להחשב להם לשבח הבלתי אמונה בנקל ובפרט בכמו אלו עניינים האלדיים כמו שנתבאר שם ובזולתו מהמקומות:
9
י׳הספר הג' אשר אנו בקרבו אשר באו בו פרשיות אלו המספרות בנגעי הצרעת הכוללות החמש תורות שזכר ר' יהושע בן לוי שכלם נדרשו על מאמר תורת המצורע שירצה המוציא שם רע אשר לעונשו הוציאוהו מכלל האדם לישב בדד מחוץ למחנ' כי גם הוא הרחיק בלשונו אוהבים רבים. עוד נמצא בו בפרשת קדושים מצות מיוחדות על זה לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלדיך אני ה' לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך. ביאר היטב כי ההולך רכיל הוא עומד על דם רעיו וכמו שאמרו ז"ל (ערכין ט"ו:) שהוא הורג שלשה. ותן לבך לאומרו על דם רעך לומר כי אף אותו שאתה מראה עליו שהוא כרע כאח אליך כי לזה אתה מגלה את אזנו בדברי רכילות אלו אף אותו אתה הורג במה שמקבל דבריך ונמשך אחריהם. צא ולמד מדואג (ש"א כ"ב) שלא את אחימלך ואת נוב עיר הכהנים הרג לבד כי גם אל שאול ואל ביתו ג"כ גרם רעה גדולה מיד ולדורות כמו שאמר בעת עון קץ (ש'ב כ"ח) אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים וכמו שפירשו רז"ל. (יבמות ע"ח:) וכן במה שסיפר ציבא לדוד לשון הרע על מפיבושת (ש"ב י"ו) גדול היה הרע והעונש אשר הגיע לדוד בקבלו אותו מאשר הגיע למפיבשת אשר סופר עליו וכדאמר רב יהודא אמר רב (שבת נ"ו:) אלמלא לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"א ולא גלינו מעל אדמתינו. (שם) רב אמר קבל דוד לשון הרע דכתיב (שמואל ב' ט') ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלא דבר פרש"י ז"ל בלא דבר אינו חכם בתורה וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלא דבר פירושו חכם תורה מכדי כיון דחזייה דשקרא הוא כד הדר אלשין עליה מ"ט קבל מיניה. תפסו עליו כי כשראה בו שהוא שקרן בדבריו לא היה לקבל ממנו כי היה לו לידע דעביד הא נפיל בהא. וכן אני אומר אע"פ שלא יראה בו עדות שקרות שכיון שרואה בו רשע רכילות והבאת לשון הרע יש לגזור עליו שהוא שקרן ואין לו לקבל ממנו לעשות בו מעשה כלל וכ"ש שהיה לו לדוד לקבל התנצלות ובמילתא דמוכחא כשאמר אדוני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך וגו'. ולא קבל אבל השיב פניו בבושה וכלימה באומרו למה תדבר עוד דבריך אתה וציבא תחלקי את השדה. באותה שעה יצאת בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות (שבת שם:) ומחלוקת המלכות נמשכו עגלי ע"א ומשם למדו ונתפשט' במלכי יהודה עד שנתחייב הגלות. הנה שעקר העונש נתגלגל על הרועה ועל צאנו הנה שכל זה הוא בכלל לא תעמוד על דם רעך ואם עמדו על דברי הספר הזה לא היו חוטאים בו.
10
י״אהספר הד' גם הוא נתפרסם בו ענין דבורה של מרים (י"ב) אשר נענשה עליו בצרעת לעיני כל ישראל אשר נתעכבו שם עד האספה זאת ועוד הוצאת דבת הארץ רעה בפי המרגלים (שם י"ג) כי הם מתו במגפה לפני ה' והמקבלים גרשו עצמם מבא בארץ חמדה וקבעו בכיה לדורות (תענית כ"ט.) ואנחנו היום עונותיהם סבלנו. גם מחלוקתו של קרח שנבלעו ונשרפו עליו (שם י"ו) ודבור העם באלהים ובמשה ששלח בהם הנחשים השרפים (שם כ"א). כל אלו הם ענינים מפורסמים משמיעים צלצלי שמע של מוסר השכל בחטא העצום הזה לכל בא:
11
י״בוהספר הה' תחלתו היתה תוכח' על מדה פחותה זו כמו שתרגום אנקלוס (א) בין פארן ובין תופל דאתפלו על מנא וכן אמר להם (שם) ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים וגו'. ונוסף על זה שכבר הושם דבר זה עקר מהעקרים שצוה להכריז עליהם בהר גריזים ובהר עיבל באומרו ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן. (שם כ"ז) ומהידוע שאין הכאה שתהיה בסתר ובהעלם המוכה זולתי הלשון הרע כמו שאמר (ירמי' י"ח) לכו ונכהו בלשון והוא אשר ראוי להחרים עליה כי לא נתנה לעונש אחר. ומזה הטעם החרים דוד לדואג ואמר (תלים נ"ב) גם אל יתצך לנצח יחתך וגו'. והנה הוא מבואר שהמט' אזנו לשמוע אלו העניינים כלם אשר באלו החומשים הוא מקיים את חמשתן. ואשר לא שת לבו אל דבריהם הוא עובר על כלם כמו שאמר ר' יהושע בן לוי שהמוציא שם רע הוא עובר על חמשה חומשי תורה כי המצורע והמוציא שם רע הם לשונות קרובים וכאלו הם אחדים לומר שהמוציא שם רע ראוי לו להיות מצורע ומשוקץ ונתעב בעיני אלהים ואדם להחליפו הדבור שנתן לו להפיק בו מרגליות בעניינים שכליים ומדותיים כמו שאמר (משלי י') בשפתי נבון תמצא חכמה (שם ט"ו) שפתי חכמים יזרו דעת (שם י"ו) לב חכם ישכיל פיהו (שם י"ב) מפרי איש ישבע טוב (שם י') שפתי צדיק ירעו רבים. בכלי משחית לנפץ ולכלות הנגשים אליו כל הקרב הקרב כמו שאמר (שם י"א) בפה חנף ישחית רעהו. והוא עצמו לא ינצל מידו כמו שאמר (שם י"ח) פי כסיל מחתה לו כי הוא יפול לסבתה במהמורות בל יקום וכמו שאמר (שם כ"ב) שוחה עמוק' פי זרות זעום ה' יפול שם. כי הפה המשמשת בעבודות זרות לה כאלו שלא כוונו במציאות' היא שוחה עמוקה מאד לא יפול בה רק אשר זעם ה' ביום חרון אפו עליו להשמין את לבו ולהכביד אזניו ולעור עיניו פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין את כל דברי התוכחות הבאות בתורה על הדרך שזכרנו בחמשה חומשים גם בנביאים גם בכתובים גם בנסיונות הזמנים ושומע לעצה ימלט ממנה:
12
י״גואולם תורת המצורע ביום טהרתו ממומו ובעת באו להחיות את נפשו תתבאר מתוך המעשה שהזכירו חז"ל במאמר שזכרנו בראשונה אמר כי היה רוכל אחד חכם הולך ומכריז בעיירות מאן בעי למזבן סם חיים וכבר נמצא לו חבר מגדולי חכמי התלמוד כדאיתא פרקא קמא דע"א (י"ט:) מכריז ר' אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי אווש עליה כולי עלמא. אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו'. ואולי הוא הוא ואיך שיהיה מזה הנה הוא גלה גודל חכמתו וזריזותו בשלשה דברים אשר אליהם יתחלק מאמרו. האחד צורך ההכרזה וחזרתו עליה בעיירות על דרך הפרסום. והשני בנוסח הכרוז אשר יחלק אל שנים האחד בתאר הדבר המבוקש השלישי בהוראת דרך המבוא אליו. שכל אחד משלשה אלה הם ענינים מעולים ודברים עתיקים בלי ספק. *וזה כי הראשון וכו' תוכן דעתו ז"ל כי הרוכל הזה העיר אותנו על ג' ענינים, הא' כי אחרי שאין ביכולת רוב בני אדם מהמון העם להכיר האמת ולדעת מעצמם איזה דרך ישכון אור השלימות המוסרית הראויה לאדם לקנותה בהשתדלותו, כי רק הדרכים המעותים אשר ילכו בה רוב העם, הם נודעים לכל, ע"כ הוא מחובת כל איש משכיל אמיתי היודע ומכיר הדרך הישר' שידבק בה האדם, להיטיב גם לעמיתיו בהודיעו להם זאת בפרסום רב. כמו שעשה הרוכל הזה שהוציא כרוז והעביר קול באזני כל העם לאמר להם קושט דברי אמת, הב' מה שקרא ההליכה בדרך הנכוח' הזאת, שמירת לשונו מרע ואיבריו מעשות דבר עול. רק בשם חיים אמיתים. תחת כי חיי הרשעים ופועלי און ההולכים בדרך עקלתון לנטות מאורח הצדק והמישרים כמות יחשבו, וחיי האנשים רודפי התענוגים והשעשועים, או הכבוד המדומה, לא בשם "חיים" סתם יקראו כי אם חיים בשם לווי כמו חיי הערבות או חיי הכבוד, "והענין השלישי במה שהורה להם האופן למצוא החיים האמיתיים באמרו "נצור לשונך מרע" וכו'.
וזה כי הראשון והוא הוצאת הכרוז על זה האופן מהזרוז והפרסום באזני עם הארץ לאמר הנה הוא למד דעת אמתי מאד והוא שזאת הדרך המביאה אל אלו החיים האמיתיים נעלמה מכלל האדם ומציאותה קשה להם עד שכבר נאבדה מהם כמו שאמר המשורר (תשלים א') ודרך רשעים תאבד (שם ב') פן יאנף ותאבדו דרך ועל כן צריכה הכרזה והשבת בעלים. והנה היה קושי מציאותה מפני שקרה בהישרה אליה הפך דרכי כל הארץ. וזה כי דרכי הארץ הרבים בקיאים בהם לפי שהם מכירים ויודעים העיר ההיא או המדינה או ההר או המדבר אשר הדרכים הולכים אליה ואיש בער לא ידע או לא נסה ללכת אין לו אלא לנטות אחרי רבים וכמו שאמר (שיר א') אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים והנביא אמר (ירמיה ו') עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם: אמנם דרך החיים האמתיים הוא בהפך כי המקום או הגבול המיוחד אשר הוא בסופו והוא נסתר ומכוסה מהרבים ואינו ידוע כי אם ליחידי סגלה והם מועטים ואם כן חוייב כי בדרך המביא אליו לא עתה רבים יחכמו גם ההולך אחריהם לא יושע אדרבה הדרך הסלולה לרבים היא מאד מסוכנת וכל באיה לא ישיגו ארחות חיים לא בעצם ולא במקרה כמו שאמר הנביא על כלל העם דרך שלוה לא ידעו ואין משפט במעגלותם נתיבותיהם עקשו להם כל הדורך בה לא ידע שלום (ישעיה נ"ט) אמר כי הדרך המביא אל השלום האמיתי שעליו נאמר (שם ר'ז) יבא שלום ינוחו על הולך נכוחו (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום הנה הם לא ידעוה ולזה אין המשפט ללכת במעגלותם. ואם תאמר כבר יתראה תועלת בהמשך אחריהם והוא כי כאשר ידעו מדרכם הרע כבר יהיה טעותם הישרה אל הדרך הטוב לזה אמר שאף על פי שנתיבותיהם עקשו להם וילכו בדרך אחרת ממה שכוונו אליה כל הדורך באותו דרך לא ידע שלום לפי שהיתה דרכם חשך וחלקלקות לתוך מדבר גדול ונורא מקצה מזה נחש שרף ועקרב ומקצה מזה מעונות אריות גם הררי נמרים והטועה מן הפחד יפול אל הפחת והנמלט משניהם לא ימלט מהנפילה אל אחד הבורות אשר במדבר כי באמת כך הוא ענין רודפי החיים המדומים המעוותים כי הם והטעייה מהם הכל סג וכמו שאמר החכם אל ישט אל דרכיה לבך ואל תתע בנתיבותיה (משלי ז') יורה כי הדרך המיוחד אליה והטעיה ממנו הכל רע ומסוכן ולזה אין להמשך אחריהם כלל וכלל. ולזה היה מדרך החסידים השלמים וחכמי החקירה לדרוש ולתור תמיד דרך ישכון אור. וכבר נשתבחו גדולי שלומי אמוני הדורית הראשונים כי מצאו הדרך ההוא נאמר (בראשית ה') ויתהלך חנוך את האלהים (שם ו') את האלהים התהלך נח. אמנם אברהם אבינו הוא אשר החל להוציא כרוז בעולם על פרסומו והוא החל לסקל נתיב היושר האמתית ושם דרך חיים לפני באי עולם דכתיב (שם י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'. וזרעו זרע ברוכי ה' המביטים אל צור חוצבו התמידו החקירה והפרסום כמו שנזכר (אבות פ"ב) מרבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו אמר להם צאו וראו אי זו היא דרך טובה שידבק בה האדם וכו'. כי עם היות שהתורה האלהית בכללה וחלקיה היא עצמה הדרך הישר והנכון אל המבוקש וכמו שאמרו (קידושין ב':) תורה איקרי דרך דכתיב (שמות י"ח) והודעת להם את הדרך ילכו בה הכוונה להם לציינו בציון או ציונים מועטים כמו שעשו הנביאים באופן יגיע תועלתו בנקל לנבוכים וכל אחד ציין דרך לעצמו כמו שביארנו בדבריהם בשער הקודם. וזאת היתה באמת כוונת הרוכל הזה החכם כשהוציא כרוז זה להישיר החפצים בדרך ההצלחה להרחיקם מהדרך הסלולה והכבושה לרבים שחייה קרואים מתים והוא הענין הראשון מכוונותיו. אמנם הענין השני ג"כ נכבד מאד והוא בתואר הדבר ההוא המבוקש בשם חיים סתם באומרו בדברי הכרוז מאן בעי חיי (ע"א י"ט:) או מאן בעי למזבן סם חיים (ויקרא רבות שם) כי הפליא עצה להורות שהדבר ההוא המושג ע"י השכל ההוא אשר בידו הוא מהראוי שיוחלט עליו שם חיים באמת ולא זולתו מכל שאר מיני החיים שהאנשים רודפים אחריהם כי הנה החיים האמתיים האלו דרך אחד להם ומשפט אחד ישר ומוגבל לא ישתנה כשנוי דעות האנשים ולא יתחלף לחלופם כמו שהוא ענין החיים המדומים המשתנים לחיים מחיים שונים כל א' לפי מחשבתו ודמיונו כמ"ש החכם פ"ז מראשון מספר המדות. *אמר התענוג וכו' כוונתו כי התענוג המדומ' דאז שיין פערגניגען הוא שונה לפי השתנות נטיות בני אדם, כי איש אחד ד"מ אשר יאהב סוסים נאים ויפים, יתענג בהם אם תמצא ידו לקנותם, ואיש א' יאהב התוחלת ויתענג בה, ואיש אשר יאהב המשפט יתענג במצאו יד ומקום לשפוט ולדון עם עמיתו, אבל התענוג האמיתי והטבעי והוא לשמוח ולהתענג בעשיית הטוב האמיתי הנרצ' בעיני ה' ושכל כל אדם שלם, הוא שוה לכל נפש יקרה, וכן הוא הדבר גם בחיים האמיתים ר"ל המוסריים כי הם חיים טובים ונרצים לכל בני אדם כנער כזקן יונק עם איש שיבה, כמאה"כ "ובחרת בחיים למען תחי' אתה ובניך וכו'" ר"ל בחר באותם החיים האמיתיים שהם קרואים חיים ונרצים לך ולבניך אתך, תחת כי חיי הערבות או חיי הכבוד נרצים רק לאוהב הערבות ורודף כבוד לא לזולתו.
אמר.התענוג אמנם הוא לבעלי חיים כי כל א' הוא תענוג הדבר אשר אהב כאמרך הסוס לאוהב הסוס והתוחלת לאוהב התוחלת וכן המשפט לאוהב המשפט ועל כן התענוגים יתחלפו ברבים בזה א' ובזה א' כי אינם טבעיים. אמנם לאוהבי הטוב הם תענוגי' אשר הם תענוגים בטבע כי אלה הם לפי פעולות המעלה. הנה ביאר שהחיים האמתיים והמעולים לא יתכן בהם הרבוי לפי חלופי האנשים ודמיונם. ועל הבחינה הזאת אמר משה עליו השלום (דברים ל') ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעיך וכל אשר לך תבחר ממנו החיים אשר בבחירת האדם אותם החיים תחיה בהם באמת ולא אותם שאמרו עליהם (ילקוט בראשית רמז י"ד) ואם יחיה ימות כי אותם מיני החיים המדומים נוסף על שהם אינם חיים על דרך האמת הנה הרודפים אחריהם נכזבה בהם תוחלתם ואבדה תקותם ועלה בידם בהשתדלותם הפך כונתם כמו שבאר זה הלל הזקן בפרק ב' מאבות הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה. מרבה נכסים מרבה דאגה. מרבה נשים מרבה כשפים. מרבה עבדים מרבה גזל מרבה תורה מרבה חיים. מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה עצה מרבה תבונה. מרבה צדקה מרבה שלום. קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא. כי הנה בזה דבר על מיני החיים המדומים היותר מפורסמים שדברו בהם בספרי החקירה ואמר כי הרודפים חיי התאוה להבריא ולהשמין עצמן ולהאריך את קצם כי הם רואים שזה חלקם מכל עמלם הנה לא הועילו בחריצותם רק להרבות רמה וכנימא וכמה זוהמא במשמניהם ולמהר במיתתם יום יאכלם עש ורקב וימתקם רמה ויאכלו ויותירו. גם הרודפים אחרי העושר לאצור הון שמור להם לכל אשר יחפצו בו כי בחדו בזה לשכון בטח בהמצא להם כל אשר יצטרכו לחייהם כי במילוי כרסם יהיה לחמם נתן מימיהם נאמנים אוצרות תבואות יינות ושמנים וכל פרי מגדים. והנה כשתשתכל בהשתדלותם תמצא שהם הדיחו מעליהם דאגה אחת והיא צער הפרנסה וגרמו לעצמן דאגות הרבה דאגת הקבוץ דאגת השמירה כי רבה היא והם הולכים בסכנה כי הרבה מהלסטים מתלוים אליהם כאשר יתלוו הזאבים אל הצאן ולזה כתב החכם שהעשירים צריכים אל האוהבים מזולתם וכמה עלילות מתרגשות לעשירים היושבים תחת אדנים קשים כענין איזבל עם נבות (מ"א כ"א). והדאגה הגדולה כי ימות בבא יומו ואין חצי תאותו בידו והנמצא לו יעזבנו בעל כרחו ומאומה לא ישא בעמלו ואין לו קורת רוח במה שירשנו בנו או הבא מכחו כמו שאמר החכם (קהלת ב') על זה הענין עצמו ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיבא אחרי הוי מרבה נכסים מרבה דאגה. גם אשר ירדפו חיי הערבות והשעשוע בתענוגי בני אדם לנצח עלמות ויקחו להם נשים יפות ובריאות מכל אשר יבחרו וכונתם לחיות חיי ההדור והסלסול ודקדוק הליכותם ופסיעותם הכל בסדר ובמשקל כמו שהוא מפורסם למבקשי אהבים והנה תמצא שהנשים הרבות ההן יבלבלו את דעתו ויפסידו את שכלו בהרבות כשפים להסב דעתו ואהבתו אליהם. ואני אומר שאין הכשפים זולתם כי העסק עמהם ורוב חפצו להפיק רצונם זו תבקש דבר זה וזו זולתו וזאת לא זה ולא אותו ועם זה יהיה משוגע ממראה עיניו ומשמע אזניו ואין כשוף גדול מזה והנה יצא לו הפך כוונתו. וכן המבקשים חיי הכבוד לקנות עבדים ושפחות יעשו מלאכתו כדי שלא לעשות על ידי אשתו ובניו כי יקרם נפשן בעיניו ורצה שלא יצאו מדלתי ביתם כדי שלא יתנוולו בעיני רואים הנה ההשתדלות הזה מביא שמצה ודבה רעה על ביתו כי מטבע השפחות להיות פרוצות ופריצותם יספיק להם וכל אשר אתם בבית והושג לו כלמות עולם. וכן העבדים דורש האדם אותם לעשות לו שם שהוא רודה על כמה עבדים כי יצא שמם לשבח ותהלה והיה להם להפך כי כרובם כן יוסיפו לחטוא בגזול וחמוס האנשים את האנשים ומרבים שוד ושבר בגבולם ולוקח שמו קללה בגוים לאמר הראיתם רשע עריץ אשר אסף אליו האנשים רקים ופוחזים ללסטם הבריות יקבוהו לאום ושם רשעים ירקב. הנה שביאר שכל אלה הם עניינים ודרכים לא יחיו בהם על דרך האמת ושלא עליהם יצדק ובחרת בחיים למען תחיה. אמנם החיים האמתיים הם אשר יושגו בהם כל אלו העניינים על הצד היותר משובח שאיפשר. וכנגד הענין הראשון אמר מרבה תורה מרבה חיים כי הוא המאכל אשר הוא מזון הנפש באמת אשר תאכל וחיתה בו וכמו שאמר (ישעיה נ"ה) שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשיכם. וכנגד הכת השני אמר מרבה ישיבה מרבה חכמה כי החכמה מה שתסיר הדאגה מהעסקים אחרי ההצלחות המדומות והיא מה שיעריכה האדם מכל כלי חמדה ולא יצער בשמירתה כי אי אפשר ליטלה ממנו והכרת פני החכם ענתה בו שאינו דואג על דבר כמו שאמר (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו הפך חיי הדאגה המשחירים פני הדואגים. ועל הכת השלישית אמר מרבה עצה מרבה תבונה. ועל הרביעית מרבה צדקה מרבה שלום והן מבוארות מעצמן. אמנם כלפי הכת החמישית אמר קנה שם טוב קנה לעצמו כי הוא באמת קנה בזה השם הטוב אשר שברו שהוא הטוב העצמי המיוחד כמו שאמר (שם ז') טוב שם משמן טוב (ישעיה נ"ו) ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים וגו'. לא כמו הראשונים שהם מכוונים לדבר בלתי עצמי. ואנשים כאלה הם אשר יצא טבעם בעולם וזכרם לא יסוף מזרעם. וסוף דבר קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא שהוא דבר מעולה ונכבד לא ציירו מציאותו שום אחד מהכתות הנזכרות כי ע"כ היתה נמנעת אצלם השגתו. והנה שנתבאר היטב טעם ובחרת בחיים למען תחיה אשר לכל זה כיון החכם הרוכל באמרו מאן בעי למזבן חיים סתם כי החיים אשר יאמרו בסתם הם האמתיים וזולתם יקראו בשם לוי כאמרך חיי התאוה חיי הכבוד ובכלל כל החיים המדומים. והנה המון העם כסבורים שעל מיני החיים ההמונים היה מכריז נקהלו ועמוד על נפשם כפי תשוקתם עליהם. אמנם הרוכל החכם שהיתה כונתו להכניסם בבריתם ואמיתת גדריהם אשר הם חוצה לו לפי מנהגם השיב להם הענין השלישי אשר אמרנו כי הוא ודאי עקר כוונתו בכרוז ההוא להראות הדרך המביא אל אלו החיים האמתיים אשר נעלם מעיני הכל שאליו היתה כוונתינו ראשונה בתועלת ההישר' המיוחדת מהדרוש אשר לפנינו כמו שאמרנו ראשונ' שההורס המצב הראוי והנאות ללשונו ודבורו הנה הוא בלתי שומר תמונתו לזה זכר להם זה הענין המיוחד ואמר נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ירצה אם תרצו להכנס בגדר החיים המדברים השמרו לכם מהתיר לשונכם אל שום רע מהרעות שזכרנו ושפתותיכם מדבר און ומרמה כי אשר להם כן, כבר נתבאר שלא נקראו חיים כי אם בדרך העבר' כ"ש שיהיו מדברים. וכאשר תוסיפו עוד ליזהר במעשיכם לסור מרע ולעשות טוב יושלם לכם הכח הדברי לגמרי. והנה כלל בעצתו זאת כל מה שעל האדם לעשות אם מדבור ואם ממחשב' ואם ממעש' אשר על כלן אמר (דברים ל') בפיך ובלבבך לעשותו. והנה בטוב ההשקפ' אלו הג' עניינים אשר זכרם הרוכל החכם בכרוז שלו הן הנה שכללם רבינו הקדוש בראש הפרק שני ההוא (מאבות) באומרו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם וכו'. כי בראשית דבריו אלה נעשה רב לרוכל במה שהוא כיון להראות כמוהו תועלת הכרוז וצרכו אל הטעמים הנכבדים שאמרנו שהוא הענין האחד. אמנם הענין השני כוונו באומרו כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם וזה שהדבור המבוקש צריך שיהיה מה שיתפאר בו האדם מצד שהוא אדם וטבעי אליו דרך כלל כמשפט לאוהבי הטובות אשר הם טובות בטבע. המשל נופות הסו"כר או הדבש שהוא מתוק לכל אדם לא כפחם והמלח שהוא מתוק למרי נפש כאשר אמר החכם הסוס לאוהב הסוס וכדומה. אמנם על הענין השלישי והוא הוראת הדרך המגיע אליהם אומר הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות לעתיד לבא כו'. והכונה שיהיה שכר המצות בעיניו גדול הערך לאין תכלית עד כי בהזדמן לפניו המצוה היותר קלה שאיפשר, לא ידחה אותה לקטנות' אבל יזרז לעשות' כאלו באת לידו המצוה היותר חמורה שבתור' והטעם לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכו': ירצה שאין המחשב' מקפת בשום צד גודל שכרן של מצות עד שבקטנ' שבכלן יש ויש שכר הרבה לפעולתך. והנה בהישרתו זאת אם שהחליף הדבור מהרוכל ודאי מהלך אחד להם כמו שהיה הענין בחמשה תלמידי רבי יוחנן בן זכאי שזה אומר ככה וזה אומר ככה וכלם שבים אל מקום אחד. כמו שאמר להם רבם רואה אני את דברי אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. וזה כי כאשר יש לו כן ודאי ישמר לנפשו מאד פן יאבד מהשכר ההוא הבלתי נערך, שום דבר ויזהר בלשונו מחטוא בשפתיו קטנה או גדולה שהיא מצוה קטנה בעיני ההמון גם לא יסור מסור מרע ועשה טוב (תלים ל"ד) שהיא מצוה חמורה. אמנם במה שסיים (אבות שם) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים תאר הדרך בעצמו בתוארים עצמם שתארו הרוכל והוא שמירת הדבור והמעש' כי בציירו שיש אין שומעת הרי הוא נזהר בדבור הרע הנשמע לאזן והרי כאן נצור לשונך מרע. ובעין רואה יזהר מהמעש' הנרא' והרי כאן סור מרע ועשה טוב כאשר אמרנו שהפליג להזהיר שלא יצוייר שתפול השכחה בנראה ובנשמע ההוא בשום זמן כי הוא גמר הזרוז ותשלומו. והנה עם זה נתבאר' היטב כוונת זה הרוכל החכם גם מצינו אל תכן דבריו חבר ורב בחכמי התלמוד המפורסמים. גם לתפארת מליצת המצאתו מצאנו ראינו דוגמא בספרי המוסרים הנחמדים והיא המצא' נפלא' שסופר' בספרי המשלים:
13
י״דמחכם אחד מחכמי הרופאים שכתב סודותיו וחתם בחותמו כי הצמחים והעשבים הצומחים בהרי יון היו מרפאים כל מחלה ומחיים את המתים והספר ההוא כתוב וחתום היה כמוס בגנזיו ויסך עליו בדלתות נחשת ובריחי ברזל ויהי כן ימים רבים במשמר עד כי ארכו השנים ונחפשו אוצריו נבעו מצפוניו וימצאו הספר ההוא ויפתחו חותמיו וימצא כתוב הסוד ההוא הכמוס והנפלא אשר כל שמעו תצילנה אזניו ושמחו עמו שמחה גדולה כי החכם אשר כתבו איש אמונים היה בדורותיו ועולה לא נמצא בשפתיו ויהיו בעיניהם כמוצאי חיים נצחיים וישימו מגמת פניהם לבא אל ההרים ההם בחיל ובפרשים ללקוט מצמחיהם ולרעות בעשביהם ולהביא לאוהביהם ולקרוביהם ולכל אשר ירבה במחירם. והנה כאשר באו אל הארץ ההיא וימלאו את כל כליהם מכל ירק עשב אשר שם וינסו אותם זה עשר פעמים ולא נמצא בהם שום תועלת מאשר חשבו ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה לנו זה האיש החכם הנאמן רוח מכסה דבר הלא הוא התל בנו עתה נשרוף את כל ספריו באש. עודם מדברים את הדברים האלה ויקם אחד מקציניהם ויאמר נלכה נא אל זקני הארץ הלזו ונספר להם את כל הקורות אותנו אולי ידעו את סודו ויגידו לנו דבר ויעשו כן. ויהי כאשר שמעו זקני הארץ את דבריהם כן תמהו על שכליהם ויאמרו להם אל נא אחי תרעו להבאיש דברי החכם ההוא ולגנות את ספריו כי כל דבריו האמת והצדק ואין החסרון רק במנסים כי לא על חיי הגופות דבר החכם חלילה כי הם פגרים מתים ונתנו לארץ לאכלה כי בנפשו דבר החכם ועל החיים האמתיים אשר הם חיי הנפש המשכלת ותחלואי' ורמז לכם כי דברי החכמות בעניינים העיונים ובמדות הנמצאים לחכמי הארץ הזאת מלפנים הם המחיות הנפשות האנושיות והם המרפאות כל נגע וכל מחלה אשר יולדו להם בעניינים השכליים והמעשיים כי אלו הם תרופות יקרות אין ערוך אליהם עם אותם אשר חשבתם ראשונ' והנה אנשים האלה כשמעם שמו לבם וישמח ויגל מאד. ועתה ראה כי אלו הם דברי המשל הקדמוני באומרו (קהלת ז') החכמ' תחיה את בעליה גם מאמר שמעו ותחי נפשכם. ומה נמלצו דברי הרוכל החכם הזה אשר היה מביא בידו זה הסם הנפלא המחיה הנפשות ומסיר מהם כל נגע וכל מחלה וגם אמנה כי מונע רעות רבות וצרות מן הגופים והשמיע לכל שכבר קדמו המשורר להוציא הכרוז הזה עצמו אלא שלא שמו לבם מפני שלא היה כרוכל המחזר בעיירות. והנה רבי ינאי בשמעו הענין הנכבד הזה ידע כי לא דבר רק הוא כי הם דברים עתיקים מפי זקן חדש. אמר תא סליק להכא זבין לי כסבור היותה עצה עמוק' תועיל לחכמים ולשלמים להשלים עוד את עצמם. א"ל לא את צריך ליה ולא דכוותך כי באמת מה שאני מכריז הוא תועלת אל ההמון להוציאם מכלל מתים או בלתי מדברים כאשר אמרנו. אמנם רבי ינאי אמר שהדבר הזה עצמו היה מוצא אותו ממה שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו אלא שהוצרך לפרש שצרות הנפש הם המות הנפשיי ותחלואי' כלומר שהשומר פיו מרע ולשונו מדבר מרמה הוא לבדו אשר הוא חי ובריא הנפש והבלתי שומרם אין צ"ל שהוא חולה אבל הוא חשוב כמת. וזהו מה שאמר כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא ידעתי היכן הוא הדבר פשוט וברור מבלי צורך שום ביאור עד שבא רוכל זה ואמר מי האיש וגו'. נצור לשונך מרע וגו'. כי מתחלה למה שהיו הכתובים האלה האחד מדבר דרך כלל והשני כלפי הנמצא היה מפרש אותם כל אחד בפני עצמו כוונת הראשון לומר תדעו מי הוא אשר יאמר עליו שחפץ בחיים על דרך האמת הוא האוהב ימי החיים לקנות בהם הטוב האנושי בהחלט לא האוהב טוב ההצלחות כדי להאריך ימיו בעולם הזה ושאחר זה הסב פניו אל הנמצא ואמר אם כן נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. אמנם עכשיו ידע שדברי המשורר הם עצמם המצאת הרוכל שהכתוב הראשון הוא קול הקורא והבאים אחריו הם תשובת הבאים לשבור אכל לנפשם והוא פירוש נאה וצח בכתובים. ולפי שהכרוז הזה הוא עצמו תורת המצורע ביום טהרתו ולזה סיים לפיכך משה הזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע:
14
ט״ווכבר היה הרוכל הזה במדרגת הכהן המטהר אשר על ידו נרפא הנגע ונתכפר המצורע כמו שאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ויצא הכהן חוץ למחיצתו הטהור' לדרוש ולבקר בפחיתיות המורגלות בין מוציאי שם רע וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וכבר הוא ראוי לקבל תוכחת מוסר וצוה הכהן ולקחו למטהר שתי צפרים חיות טהורות כדא"ר יהודה ברבי סימון אלין צפוריא קולנין אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול (ויקרא רבות פ' ט"ז) והנה נרמז לו בזה כי האל יתעלה נתן לו פטפוט הלשון והדבור לשני עניינים. האחד ללמוד בו תורה ומוסר. והשני לעניינים ההכרחיים מצרכיו. ושני השמושים האלו הם טהורים בלי ספק כמו שאמר החכם (ירושלמי שבת פ"א הל' ה') אלו הוינא בסיני הוה תבענא תרתי פומי חדא למלעי באוריתא וחדא למילי דעלמא. והנה הוא טמא אותם ממה שנהג בהם עם הדרכים הנפסדים שזכרנו מהרכילות וספור לשון הרע ודברי הגאוה והזדו. אשר ישוו בהם גדולים וקטנים ואינם מבחינים בין הארז אשר בלבנון והאזוב אשר יצא בקיר כי הכל נסקרין בלשונם בסקיר' אחת ולזה צוה לקחת עמהם עץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה לשחוט את האחד על דרך ואת היותר החרמנו (ש"א ט"ו). ואמר שישחטנ' אל כלי חרש על מים חיים לרמוז אליו שכבר נהפך אל כלי חרש עם היותו בטבעו ממקור מים חיים ועל דרך שאמר (איכה ד') בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש. עוד צוה שיקחו את הצפור החיה ואת העץ והשני והאזוב ויטבלו אותו בדם הצפור השחוט' אשר במים החיים כמו שהיה מתפשט דבורו המותריי בהם מקודם לכן ויזו מדמה על המטהר ז' פעמים כי ראוי שתרשם הריגתו בלבו וישאר הרושם מחוק' בכח המיוחד והמיוחס אל הצפור והוא הדבור. ואח"כ ישלח אותה על פני השדה והכוונ' שעם זה יהיה שלוח לשונו משוער ומוגבל שלא ישאר לו רק חצי החלק האחד מהשנים שזכר ראשונ' והוא עצמו מה שאמר החכם שהיה שואל שתי פיות אחר שהכיר חסרון הדבור המותרי כי ידע שבחצי' יש לו רב. ובמדרש. (ויקרא רבות שם) למה שוחט אחת ומניח אחת אמר כשם שאי אפשר לשחוט' לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור. והכוונ' כי בהישר' זאת לא ישוב עוד לכסלה. והנה עם זה יכבס המטהר את בגדיו והוא תקון המדות וחזרתם למדתם והגבלתם הראויה ואחר יבא אל המחנ' אבל עדין לא יבא לאהלו עד שיעברו שבעת ימים בהם יקבל תיקון שכלי על הדרך אשר כתבנו בשער המלואים וביום השמיני יגלח את כל שערו וכבס בגדיו שנית וטהר לבא אל אהלו. אמנם עדין אינו בא לפני ה' עד שימלא את ידו לבא פתח אהל מועד בשלשה קרבנות. אחד לאשם. ואחד לחטאת. ואחד לעולה. ומנחתם ולוג אחד שמן. והיה הכהן המטהר מזה מדם האשם על תנוך אזנו ועל בהונות ידו ורגלו לרמוז אליו כי אשום אשם ליי' וישם דמי מלחמ' עמו בשלש' איברים האלו הראשיים אשר אליהם יתיחסו כל הפעולות האנושיות כי האוזן כלי מיוחד לדבור אשר חטא בו כי אזן מילין תבחן גם החרש שאינו שומע הוא האלם. והנה היד הוא כלי המעשה אשר אליו יתיחסו כל העניינים הנתלים בסור מרע ועשה טוב. והרגל שהוא כלי התנועה אשר בו יתלו העניינים אשר בסוף הפסוק בקש שלום ורדפהו כמו שזכר אותו הרוכל. והיו הימניים לומר כי כלם נעשו שמאליים ועל דרך שאמר החכם (קהלת י') ולב כסיל לשמאלו כמו שיבא בשער ס"ז פ"ד ב"ה. אמנם היה הכהן אח"כ מזה מהשמן אשר על כפו השמאלית שבעה פעמים לפני ה' ומיתר השמן מזה על אלו האיברים הימיניים עצמן על דם האשם לומר שרפואת הדם הזה והסרת כתמיו היה בקבל עליו אור התורה האלהית ומצותיה שכוונתם להפוך כל הפעולות השמאליות אל הימין וכמו שאמר בראש הפסוק (שם) לב חכם לימינו כמוזכר שם. ואחר יצוק השמן הנותר על ראשו בשתים אלה יושלם מה שאמר (שם ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר כמו שכתבנו בשער נ"א. ואמר על זה בתורת למוד והישרה וכפר עליו הכהן לפ:י ה' לומר כי בהשלמת הלמודים הללו תהיה לו כפרה שלמה לפני ה' תמיד. אמנם לענין המעשה נאמר אח"כ בחטאת וכפר עליו הכהן מטומאתו. ובעול' וכפר עליו הכהן וטהר וכמה יורה על זה אמתת זה הדרך שאם לא כן לא ידענו טעם הכפריות האלו כאן כמו שאמר הרמב"ן ז"ל. והוא אמר אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם הנגע. והחטאת על מה שחטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם מטומאתו. והעולה והמנחה יהי' לו כפר נפש שזכה ליטהר ולשוב אל אהלו וכו'. והנה הוא ז"ל כבר הורה חולשתן. ולפי מה שכתבנו כבר נמצאו שם ג' כפרות. אחד ללמד את אשר בו יתכפר כל איש לפני יי'. ושתים למעשה אחת לכפרת הטומאה ההיא ואחת לטהרתה והוא דרך נכון וישר באמת. זאת תהי' תורת המצורע והישרתו אשר לפי עוצם תועלותיה הקפידה התורה מאד על עשייתה ושלא יחדל לעשות אם דל ואם עשיר. והנה ודאי כל הענינים האלה הם קרובים מאד למאמר הרוכל ועצותיו הנכונות אשר כתבנו להביא חיים עד העולם. כמו כן ביום טהרתנו יחיש מהרה לבא זכרוננו לפני הכהן הגדול להקריב אותנו אליו ומשתי הצפורים אשר יצאו מבטן טהור ישחוט האחד אל כלי חרש על נקמת התור' הנקראת מים חיים (ירמי' ב') ופעמי הצפור החיה ירחץ ויטבול בדם הצפור השחוטה ואתר ישלחנה חפשי על פני השדה אשר ברכו יי' ושם תעשה קרבנות טהורים וכפר עליה הכהן וטהרה. ובמדרש (ויקרא רבות פ' ט"ו) נגעי צרעת זו אדום שבאת מכחו של זקן עו"ש והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים אבל לעולם הבא אמר הקב"ה אני מטהר אתכם שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם וזו שעור מה שרצינו ביאורו בזה השער:
15