עקידת יצחק ס״ז:ו׳Akeidat Yitzchak 67:6
א׳הפרק החמישי ביום הדין
1
ב׳יבאר היות אמונה כוללת לכל האומות שיש דין למעל'. ולא נתחלפו רק בקביעת היום, ויבאר מהות זה הדין. וסדר מלכיות זכרונות ושופרות וטעם השופר, ויבאר טעם זה הדין.
2
ג׳בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם וגו':
3
ד׳תניא בספרי (בהעלותך פ' וכי תבואו) והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם (במדבר י) למה נאמר לפי שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש ואלו מלכות לא נאמר ת"ל (שם כ"ג) יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו הרי מלכיות ושופרות רבי נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר (שם י') ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות. והיו לבם לזכרון הרי זכרונות. אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חידות שנאמר (ישעי' כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ועדיין אין אנו יודעין מי התוקע תלמוד לומר (זכרי' ט) ויי' אלהים בשופר יתקע. ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא תלמוד לומר (ישעי' ס"ו) קול שאון מעיר:
4
ה׳*הפרק החמישי, תוכן דבריו הוא, כי שכל כל אדם בריא יחייבנו להאמין בהשגחת הבורא ית' על מעשי בני אדם וכי עת ומשפט לו לתת להם כדרכיהם וכפרי מעשיהם, כי לולא זאת הלוא אין יתרון לאדם מן הבהמ' ואיך נוכל להעלות על דעתנו כי כדגי הים חסרי דעת עשה ה' את בני אדם בעלי חכמה ותבונה עלי ארץ, אשר הגדול והחזק מהם יבלע הקטן והחלש ממנו, מבלי אשר יענש על רשעתו זאת? וע"כ נראה ג"כ כי האמונה הזאת כי יש אלקים שופטים בארץ נתפשטה מימי קדם קדמתה בכל העמים ומשפחות האדמ', ובכל עת אשר יענה איש את רעהו ויראה המעונ' כי אין מציל לו מרעתו, גם לא יענש מכהו על עונו, ישא עיניו למרום אל ה' וייחל ממנו כי הוא יוציא לאור משפטו לקחת נקמתו מיד המעול, והוא ישיב גמולו בראשו, ועל קדקדו חמסו יוריד, [וכן אמר המליץ ציצערא לעם רומי כאשר ראו ופחדו מאוד בימיו מפני חמת המציק קאטילינא העריץ, אשר קם על עיר מולדתו רומי ויתלקטו אליו אנשים רקים ופוחזים להלחם עליה, וינחם אותם וידבר על לבם לאמר: אם גם אכחד תחת לשוני העוזרים הרבים אשר אתנו מאשר אתם וכו' תוכלו ג"כ להיות בטוחים כי תעוז ידכם עליהם, כי מצדנו ילחמו המדות הטובות. הבושת. היראה, האמונה הגבורה. אהבת ארץ מולדתנו הכבוד הפרישות, הצדק, המישרים והחכמה. ולמינם יעמדו רק העזות, הרשע, הכזב, מורך לבם, שנאת עיר מכורתם, השפלות והפחיתות, התאוה, העול, העושק, והסכלות, ומי זה לא יבין כי במלחמת הרע עם הטוב תעיז יד השני על הראשון זה יכנע וזה יגבר וכו'. ומלבד כל אלה הלא לאלהים המשפט. לו העוז והגבור' הוא יעמוד לימין הצדק להושיעו מכף מעול וחומס, קרנות ישרים ירומם וקרן עולתה יגדע."] אפס בכל זאת נתיחדנו ונפלינו אנחנו בזה מכל העמים בג' ענינים הא' כי אנחנו היינו הראשונים אשר ידעו זאת אחרי שהודיענו היית בתורתו שברא עולמו ברצונו המוחלט אשר מזה יתחייב, כי לא לתוהו בראו, כי אם שיונהג בצדק ובמישרים ולא ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו וכל עושה רשעה ענוש יענש, כמו שהעירו על זה מתקני התפלה "מראשית כזאת הודעת" וכו', ורק ממנו נודעה אמונת חידוש העולם ומשפט אלקים לכל העמים זולתו, הב' שאנחנו לבדנו יודעים היום המיוחד למשפט אלקי זה, הג' שעל ידינו לבד יוקבע יום הדין הזה, וכל שאר המועדים התלוים בו כמבואר בתחילת שער זה. אמונת ההשגחה האלהית להיות עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לדעת מעשה איש ופקודתו לתת לאיש כמעשהו בעולם הזה והבא. הנה היא מחוייבת מהשכל גם הוא הדבר הנרצה ונכסף אל כל איש ישר בטבעו. כי איככה יוכל ויראה ברעה אשר ימצא אותו מסתירת זה המשפט ואם מותר האדם מן הבהמה בחשבון מעשיו אין למה זה הוא נמצא ויוצרו מה פעל כי הכל הבל. ולהעביר זה העצב מלב האנשים אמר החכם בסוף ספר קהלת (י"א) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. אמר שמח בחור בילדותיך בצאתך לעולם הזה כי לטובתך נוצרת ויטיבך לבך בימי בחורותיך בצערך בכל מעשיך אשר תעשה כי יש שכר לפעולתיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. הנה בדברו לשון רבים כיון אל שני הדרכים אשר חוייב לב האדם לפנות אליהם. הדרך האחד להכין צרכיו בעניינים הזמניים בטוב לו. והשני והוא העקרי אשר יפנה אל דרך החיים האמתיים. הראשון הוא אשר נאמר עליו (משלי ג׳:ט״ז) בשמאלה עושר וכבוד. השני אורך ימים בימינה. כמו שנתבאר בפרק שקדם בענין הראשון. ועל שני העניינים האלה אמרה תורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב כי החיים ירצה בענין חיי העולם הזה והטוב בענין העולם שכלו טוב בהחלט כי שנים אלה הם דרכי נועם להשתלם בשני העולמים וכן כל מי שעיניו בראשו ראה יראה שתי ראיות אלו בלי ספק ולזה אמר שיתבשר וידע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט כמו שהדבר נכסף ממך ומכל בעל שכל, והסר כעס (קהלת שם) היאוש הזה המשפט והעבר רעת הפקפוק והספק בו מבשרך כי מחשבות הילדות והשחרות המבטיחות שיש בית מנוס להנצל מזה הדין המה הבל. ועל בטחון זה הענין בעצמו אמר המשורר לכן שמח לבי ויגל כבודי כי לא תעזוב נפשי לשאול וגו' (תלים י"ז). כמו שמבטיח היצר הרע באומר (קהלת ט׳:י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה ולזה המשיך ואמר (שם י"ב) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וגו'. כמו שפירשתי הענין יפה במקומו ת"ל. והנה האמונה הזאת כבר נתפשט לכל אומה ולשון הנמצאים היום בעולם אין שום אחד מכחישה עד שמנהג כל באי עולם לתלות עיניהם למרום לבקש דון שמים מלמעלה כשאין דין מלמטה. ואף גם זאת דדינא דארעא מוכחא על דינא דרקיעא רצוני שבבחינת מציאות דין שמים ראשונה נאמר שנמצא דין ארץ בכלל. *וזה שגזרת אמת וכו', כונתו שמלת "אמת" תורה על הסכמת המחשבה אשר בנפש האדם עם הדבר אשר חוצה לה, ד"מ אם נחשוב שעץ העומד לפנינו הוא תאנה, והוא באמת תאנה אז נחשוב דבר אמיתי, אפס אם הוא תפוח אז מחשבתנו כוזבת, ובאופן זה יהיה משפט הנימוס אמת וצודק רק אם הוא מסכים עם מה שיחייב משפט השכל אשר הטביע ה' בקרבנו בענין זה, ד"מ משפט הנימוס, כי מי שמסבב נזק לרעהו ישלמנו, הוא נוסד גם בשכל ועל אופן זה אחז"ל שיש דין אמת למטה המסכים אל הדין הנמצא למעלה, כמאה"כ "אמת מארץ תצמח" וכו' ר"ל שרק אז נקרא דין בני אדם בשם אמת, אם הוא מסכים עם הצדק הנשקף משמים, ר"ל עם השכל המוטבע בקרבנו אשר מקורו בשמים מעל, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וזשאחז"ל על מאה"כ "כן בנות צלפחד דוברות, כך כתובה לפני במרום". וזה שגזרת אמת לא תאמר רק בדבר שנתבארה אמתתו בהסכמת הענין ההוא אשר בנפש למה שנמצא כן חוץ לנפש כמו שנאמר בדין אחד חלקי שיגזור השכל בו דבר שנמצא כן כתיב בנימוס. ועל זה האופן נאמר שיש דין אמת למטה בארץ למה שהוא מסכים אל הדין הראשון הנמצא למעלה ראשונה והוא מאמר המשורר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תלים פ"ה). וזה כי הדין הצומח מארץ נקרא אמת לפי שכך כתוב במרום לפני אדון השמים ב"ה כמו שאז"ל (ספרי פ' פנחס) על מאמר כן בנות צלנוחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳) כך כתובה לפני במרום וכאשר יבא במקומו שער פ"ד ב"ה. אמנם צדק משמים נשקף כי מה שנעשה שם לא יאמר שהוא אמת בזאת אבל שהוא צדק מצד עצמו ונכון הדבר מאת האלהים. אמנם מה שנתיחדנו בו האומה הישראלית בזה הוא בג' ענינים. האחד במה שקדמה אצלנו ידיעה זו וממנו נתפשטה לכל זולתנו וזה בהודיע אותנו בתורה האלהית בראשית ברא אלהים וגו'. כי מהיותו בורא העולם ברצונו המוחלט אחר שלא היה יתחייב שתהיה הנהגתו בצדק וביושר רצוני כמו שנתבאר בשערים הראשונים וזה מה שרצהו באומרו (במוסף לר"ה) מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גליתה זה היום תחלת מעשיך וכו'. ואולם יש שני עניינים שלא נחפשטו ממנו לזולתנו כלל. האחד שאנחנו נברנו בעלי סוד לאלהינו לדעת אי זה היום עשה ה' לשבת בו על כסא דין משאר הימים ומה טיבו של דין זה כמו שיבא עניינו בקרוב כי על זה נאמר יום תרועה יהיה לכם ובאה הקבלה האמתית ופירשו (ר"ה ט"ז.) כמו שנאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תלים פ"א) הנה שפירש מהות הענין ומי הם בעלי סודו ובריתו בו. והשני שאנחנו ולא זולתנו הם בעלי מלאכתו בזה ועל ידנו הוא נקבע יום הדין ראשונה אשר הוא תחלה וראש לכל מקראי קדש הנסמכים עליו כמו שנתבאר זה כבר בפרק הראשון אשר מזה השער. ושלשת העניינים האלו זכרם המשורר סמוכים ורצופים באומרו צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך (שם פ"ט) הנה בזה הזכיר קדימת זה הענין אלינו באור פניו כי רצה בנו. אמנם על השני אמר אשרי העם יודעי תרועה. ועל השלישית אמר ה' באור פניך יהלכון (שם) כי הם המתהלכים ומשתדלים בקביעות היום ההוא וכל שאר המועדים הנמסר להם באור פניו והענין נכון ומבואר. והנה ייחוד זה היום הנודע אלינו כבר הכניסו החכם שלמה במוסריו כשזכר אופני פתויי היצר הרע אל האדם החסר הנשמע אליו והנמשך אחריו כמו שיתבאר באותה פרשה שאמר עליה הרב המורה בהקדמתו שהיא לא באה אלא לתפארת המשל והוא באמת דבר כבד שיהיה הפסולת מרובה מאד על העקר אבל נאות שיהיו לשם כוונת נכונות. ואשר נראה לפי כוונתנו הוא כי באומרו כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב בנשף בערב יום וגו' והנה אשה לקראתו שית זינה וגו' (משלי ז׳:י׳). כי כל זה הוא משל לפתויי היצר הרע ומדותיו כי היא האשה הזונה עצורת לב אשר נתן טבע ההוויה לפניו והיא אשר החזיקה בו ונשקה לו ואומרת (שם) זבחי שלמים עלי וגו'. והם הראות הפנים למעשיו ועצותיו אשר מהם נכנסה לגופה של עבירה מרבדים רבדתי ערשי ונו' נפתי משכבי וגו'. לכה נרוה דודים עד הבקר וגו' כי אין האיש בביתו הלך וגו' צרור הכסף לקח בידו ליום הכסא יבא ביתו. והכוונה לענין הנמשל שיעשה ונם יוכל כי הוא יושב לבטח כי אין האיש בביתו בענין שיושגחו מעשיו ואם יש כבר הלך לדרך רחוק כלומר שאין עתה עת האסף אל מעמד המשפט עד עבור כמה ימים וחדשים גם הנה צרור הכסף לקח בידו כלומר כי סוד זה הרצון האלהי לקח בידו ולא מסרו לזולתו והוא בואו ליום הכסא זה המיוחד לביתו להשגיח ולשפוט על המעשים. והנה אם כן עדין יש שהות לחטוא ולשוב והנה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובפרק חלק (סנהדרין צ"ו:) דרשי ליה קרוב לזה הענין דוק ותשכח. והנה כמו ששמענו ממנו בכל התוליו ושקריו ורובי כזביו ראוי שנשמע ממנה בזה שלא יוכל להכחישו על כל פנים נהיה נדונים ליום הזה אשר ידע יצרנו שאין לו שום טענה להתעלם בו כמו שנראה מזאת הפרשה ממה שרמזו עם מה שתוכל לפרש בה כי יש ויש בה דברים של טעם:
5
ו׳והנה אחר שנתבאר שהיום הזה יום תרועה הוא יום הדין על האופן הנזכר הנה הוא ראוי שנבאר ממנו שלשה ענינים. האחד במהות זה הדין שנשפט הש"י עם ברואיו היום ומאיזה מין הוא. השני בסדר מלכיות זכרונות שופרות והתקיעות המצוות לעשות בו ביום. והשלישי בטעם זה הדין עם הנדונין בו כי בכל אחד מאלה יש מקום עיון. ואגב יתבאר טעם קביעות היום ההוא. והיותו בזמן המיוחד שנקבע ויתבאר המאמר שזכרנו עם השאר שיבאו לרגלו. *הענין הראשון וכו' להבין דעתו פה, עיין ביאורי בתחילת שער מ"ג ותוכן דעתו פה בקוצר הוא, כי ביחס הבנים לאבותם והעבדים לאדוניהם אין מקום לצדק הנימוסי והדתי, כמו שיש ביחס בני חורין שאינם קרובים זה לזה, כי אם צדק לפי ההדמות, כי אחרי שהבנים נכנעים ומשועבדים לאבותם מלידה ומבטן והעבדים מקנת כסף אדוניהם, הם ביכלתם וברשותם לכל אות נפשם לעשות בהם כרצונם, מבלי אשר יחשב להם לעול ובלי צדק אם ירעו למו ורק מדת הצדק יחייב כי יחמלו עליהם להטיב לו, ולא יעשה להם רע מאומה, ואחרי כי אנחנו בני אדם ביחס אל הבורא ית' כבנים או כעבדים, אין מקום לחשוב שנוכל לתבוע טובה מה ממנו עפ"י דין ומשפט ורק בתורת חסד חנינה ורחמים, אנו יכולים לבוא לפניו, וזה גם כונת הפייטן כי מדי יאמר "היום יעמיד במשפט" וכו' יחבר עמו הרעיון שאינו המשפט הדתיי, אחרי שיחסנו אליו ית' "אם כבנים אם כעבדים", ורק בתורת רחמים ירחם עלינו כרחם אב על בנים או בתורת נדבה וחנינה, כי עינינו לך תלויות עד שתחננו וכו'. הענין הראשון במין הדין הזה ומהותו וזה שכבר נתבאר בפ"ח מהמאמר הח' מספר המדות שהקניינים אשר לאדם בהשתרר או בהשתעבד אינם עמו בשיתוף הצדק הנימוסי והדתי ושלא יאמר משפט צדק ובלי צדק בינו לבינם ושלזה הבנים הקטנים אשר הם לאדם למין ההשתרר או העבדים שהם לו ממין ההשתעבד שהם אצלו כבעלי חיים לא יכנסו עמו תחת הצדק והבלתי הצדק. והטעם כי הבלי צדק הוא אשר יקבלהו האדם מהזולת בבלתי רצין ובאלו אין שם זולת האדון שירצה או שלא ירצה כי הם אצל האב או האדון כחלק ממנו. וכבר נתבאר שם שאין אדם סובל בלי צדק מעצמו. וכתב עוד בפרק הקודם ופירש הצדק הדתי לא יפול רק על הבני חורין כי אמנם הצדק הוא לאשר לו דת ואמנם הדת הוא לאשר אפשר היות בהם חסרון משפט. והכוונה כי מי שלא יפול עליהם סבול בלי צדק מהטעמים שאמרנו לא יצדק עליהם ג"כ עשות צדק. ואלו הדברים עצמן יתבאר אמתתן מהתורה האלהית שכבר השליט הכתוב האב על בתו הקטנה למכרה ולאכול את כספה ואף כי תהיה נערה האב זכאי בקידושיה ובמעשה ידיה ומציאותיה וכל שבח נעוריה (כתובות מ"ו:) יכול למוסרה למנוול ומוכה שחין ואע"פ שצווחת לית דין ולית דיין וכן פטרה התורה האדון המכה את העבד ומת שנאמר (שמות כ״א:כ״א) אם יו או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא ואף כי מת תחת ידו אינו מומת עליו רק הוא נשפט על אכזריותו ושלוח כעסו וע"ד שאמרו (שבת ק"ה: לפנינו גי' אחרת) השובר כליו בכעס יהא בנדוי וכמ"ש דוד (שמואל ב י״ב:ה׳) חי ה' כי בן מות העושה זאת וגו'. ועקב אשר לא חמל כמו שנתבאר שם. והנה אחר שכל הנמצאים כלם הם יצירי ידיו יתעלה שמו והם אצלו תמיד כחומר ביד היוצר לעשות בו כאשר ישר בעיניו הנה הנם תחת ממשלתו אם כממשלת האב על ילידי ביתו ואם כממשלת האדון על קניני כספו והנה א"כ מה יצדק אנוש עם אל לבא במשפט עמו וכ"ש כי זה הענין נתיחדה הודעתו אל האומה הנבחרת כמו שאמר יום תרועה יהי' לכם ונאמר (תלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ואנשיה הם המיוחדים עמו בשני אלו התנאים המבטלים מציאות המשפט כמו שאמר בביאור (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים והנה כמו שלא היה להם דין בני חורין עם המצריים מכל שכן שלא יהי' להם דין ומשפט עמו וכן נאמר (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם וגומר (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל ומן הראוי אין לבן דין ומשפט עם אביו ואף שיהי' הגדול כ"ש שאנחנו אצלו יתברך במדרגת הבנים הקטנים אשר הם כחלק ממנו דכתיב (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו ונאמר (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב וגו' והנה להרגש חכמינו הקדושים מתקני התפילות ז"ל בדבר המשפט זה הענין עצמו שיערו מדותיהם וצמצמו דבריהם במה שתקנו לומר על כל סימן וסימן ממלכיות זכרונות ושופרות היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצוריו אם כבנים אם וכו'. וזה שהם ראו שאינו מן המוסר לבא לפניו במשפט סתמי כמו שהוא בין השוים בענין החפשיות אבל יבקשו מלפניו אותו הדין והצדק המיוחד אשר הזכירו החכם שם שיש לו לאדם עם שתי הכתות ההם רצוני אשר בהשתרר או בהשתעבד והוא אשר קרא אותו שם צדק לפי ההדמות. וזה שאם אין לו עמהם הצדק הדתי הכולל אינם עמו בלי צדק ומשפט מה והוא מיוחד לאדם בביתו עם אשתו ובניו ושאר קניניו. והתור' האלהית הסכימה מאד לזה כמו שנרא' (שמות כ״א:ב׳) מדיני עבד עברי ובתו הקטנה ומשפט העבדים וזולת זה כי הנה עם שאינם עמו בדיני שאר האנשים אינם נעדרי המשפט כי יש ויש סדר ומשפט שיהיו בהם לפי יחסם כמו שנתבארו כל הדברים האלה בפרשת משפטים שער מ"ו. והנה לזה מדרך המוסר כראוי להם אמרו כי היום הרת עולם והוא עדות להיותינו כלם לפניו משתי הכתות שזכרנו. אמנם הוא יעמיד במשפט כל יצורי עולם ואנחנו לא נדע איך נעמוד לפניו כי איך יאמר חומר ליוצרו הזכירני ונשפטה יחד אלא שנבא לפניו בתורת הצדק אשר לפי ההדמות אשר לבנים ולעבדים אך אם כבנים לא להגדיל בכך הפשעים כערך הבן הפושע לאביו ולא ג"כ כעבד המורד על רבו שלא נתנו למחילה כי אם בעונשים יתרים. רק לרחם ולחונן ולזה חזרן ופירשן אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים אם כעבדים לשתחונן אותנו כמשפט העבדים שהאדוני' המעולי' שומרים עמהם הצדק הנאות מפאת עצמם. והוא עצמו מה שתקנו בסדר הסליחות ברא כד חטי אבוה לקייה אבוהו דחאיס ואסי לכאיבה עבדא דמריד נפיק בקולר מריה תאיב ותבר קולריה והכוונה שהאב אינו מרפא מכת בנו רק מחמת רחמנותו וכן האדון אינו מתיר הקולר כי אם מצד טובו לא שהוא חייב לעשות מפאת הדין. ועל זה הדרך עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו קדוש. כיונו בזה אל מה שאמרו המשורר יותר בייחוד באומרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו (תלים קכ"ג) ירצה כי כמו שהעבד עינו תמיד אל יד אדוניו או השפחה אל יד גבירתה לפי שהיד הכלי יותר קרוב אם לתת דבר שיהנו בו או להכות ולרדות ולזה אינם מביטים כי אם אל היד עצמה כן עינינו אל ה' אלהינו כי אף ע"פ שהוא יושב בשמים והוא פועל ע"י כמה אמצעיים הוא לנו הסיבה היותר קרובה במדרגת יד האדון ואין אנו משגיחי' אל האמצעיים כי ידענו שהם ככלי ביד האומן כמו שאמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד׳:ז׳). ירצה שהוא אצלם תמיד הסבה היותר קרובה בכל עניניהם אשר אליו ראוי להשקיף ולא לזולתו כי הוא באמת הפועל הקרוב. כי להוכיחם על זה נאמר (ישעיהו ט׳:י״ב) והעם לא שב עד המכהו כי הם היו שבים אל האמצעים אשר לא היו הם המכים על דרך האמת. והוא אומרו עינינו לך תלויות כעיני עבדים אשר לא יפנו לעזרה לשום צד זולתי לאדוניהם עד שתחננו בתורת חנינה ותוציא לאור משפטינו עם שאתה קדוש ונבדל מענין זה כמו שאמרנו. אבל זה ואם הוא מין ממיני הצדק והמשפט הנה לא יצדקו לפי עניינו רבים אשר אתנו ממאמרי חז"ל אשר דברו בזה כל ענייני ותכסיסי המשפט הגמור כאומרם ג' ספרים נפתחים ביום הדין של צדיקים גמורים ורשעים גמורים ושל בינוניים (ד"ה ט"ז:). והנה בצדק אשר לפי ההדמות לא יפלו אלו הכתות וכל שכן מה שאמרו (שוח"ט תלים ד') וסנהדרין של מלאכים יושבים לפניו וכו'. ועוד אמרו (שם) אלו מלמדין זכות ואלו מלמדין חובה ואין צ"ל למה שאמר (שם) יום תרועה יהי' לכם לו לא נאמר אלא לכם כמו שכתבנו בפרק הראשון אשר מכל אלו הענינים וזולתם למדנו כי הנה הש"י במשפט שלם יבא עם עמו ועבדיו והוא מצטדק עמהם לעשות משפטם כמו בשוים. אמנם זה היה על צד החסד האלהי ורב טוב אשר ראתה חכמתו שהוא צורך הכרחי להביא זאת האומה הנבחרת אל שלמותה כמו שהשלים עמה בשאר העניינים. וזה מה ששבח והודה עליו המשורר באומרו לך שמים אף לך ארץ וגומר. צפון וימין אתה בראתם וגומר. לך זרוע עם גבורה, צדק ומשפט מכון כסאך וגומר. אשרי העם יודעי תרועה וגומר (תלים פ"ט) ראה שהיה מסדר השבח וההודאה על הדבר הזה מהצדדים עצמם שזכרנו וזה כי עם היות כל בני העולם אצלו מהדברים אשר בהשתרר או בהשתעבד לא סר מבוא עמהם במשעול המשפט כאלו היו שוים ביחס. והנה על היות כלם מהדברים אשר בהשתרר אמר לך שמים וגו'. כי הוא ברא השמים והארץ ולכן הם שלו. ואמר תבל ומלואה על ארך היישוב שהוא כלו נמשך מקצה עד קצה. ואמר צפון וימין על הרוחב אשר מעוטו מיושב ורובו הרים וגבעות וימים ומדברות כי על זה אמר תבור וחרמון בשמך ירננו להודות ולשבח כי אתה עשיתם מבואר כי אשר כך להם הנם לך במדרגת הבנים אשר הם עם אביהם תחת ההשתרר. ועל היותם אצלו תחת ההשתעבד אמר לך זרוע עם גבורה תעוז ידך וגומר. כי אע"פ שיונח שלא היית אתה המוליד והמהוה אותה מה שא"א עדין היה לך עליהם אדנות עצומה מצד כי לך זרוע עם גבורה לכבוש תחת ממשלתך כל היצורים ואין מציל מידך וזה הכח לא יופסק לעולם אבל הוא הולך וגדול כי תמיד תעוז ידך תרום ימינך. והנה כל הנמצאים אצלך הם כעבדי' המחוייבים להכנע ולהשתעבד לפניך איש איש ממקומו ומי זה מכלם ערב אל לבו לגשת למשפט עמך. ואתה ברחמיך ובגודל חסדך לא כן עשית אבל קבעת צדק ומשפט מכון כסאך ביום הזה הנכבד שישבת לכסא להשפט בצדק עם עבדיך ויצורי ידך. הנה באמת לא נתחייבת מן הדין אבל חסד ואמת עשית לברואיך אלה ועל כלם אל עמך יחידי סגולתך אשר הודעתם הסוד הנפלא הזה אשר עליו סיים אשרי העם יודעי תרועה וגומר. ירצה אשריהם ומה טוב חלקם וגורלם במה שנתפקחו עיני שכלם לדעת סוד התרועה הזאת אשר עליו אמר בתורה יום תרועה יהי' לכם כי בכך ה' באור פניך יהלכון לתקן עניינם להזמין זכיותיהם ולהגיש עצמותיהם מה שלא יתיישר השכל האנושי מעצמותו מהטעמים שזכרנו ומהראוי בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרננו להשמיע קול התרועה הזאת במחנה העברים אשר לא נשמע כמוהו בכל הגוים והנה היה השבח הזה ממין מה שכתבנו למעלה בפרק האחד באומרו (שם קי"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים ונו' עד למשפטיך עמדו היום וגומר. או הוא כעינו. וכל זה מה שנתקיים מאד במאמר שזכרנו ראשונ' והדומים אליו המזכירים סדר מלכיות זכרונות ושופרות. ואמרם (ספרי בהעלתך) המליכהו תחלה ואח"כ בקש מלפניו שיזכור לך שיראה שאין רצונו לרדות בנו כעין האדון המושל בקניינו ולא כיוצר העושה חפצו במעש' ידיו כי אם כמלך המעולה שממליכין אותו ברנונם ויש לו עליהם סגנון מלכות להעמיד אותם במשפט ישר שנאמר (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ כי כן אנחנו נמליך אותו תחלה ואח"כ נזכור לפניו זכיותינו בתרועה וקול שופר כלומר שלא יוכלו להתעלם מהם וישמרו לנו עכ"פ חוקי המלכות בלי שום עול ולזה מה שהקפידו חז"ל (ספרי בהעלתך) לפי שנאמר זכרון תרועה וגומר ואלו מלכות לא נאמר ת"ל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי ענין המלכות הוא העקר הגדול בזה. אמנם רבי נתן מצא הכל בכתוב אחד ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות והיו לכם לזכרון הרי זכרונות אני ה' אלהיכם הרי מלכיות. אמנם הכתוב סדר אותם על הסדר הטבעי לפי מחשבת הפועל שהתכלית הוא העולה בלבו תחלה ואחר כך מסדר הדברים המגיעים אותו ראשון. וכן בכאן השופר קודם כי הוא הזכות הקודם אם מעקידת יצחק אם מקבלת התורה ואחר מציאות הזכות יתכן זכרונו והגעת תועלתו ואחר יחשוב לפני מי ראוי להביא זכרונו כי אם לפני מלך המשפט כי שום נשים עלינו מלך להביא זכיותינו לפניו. *עיין ביאורי למעלה (בראשית דף רל"ב ע"א.) אמנם בשעת מעשה חוייב להפך הדבר לפי שכל מה שבא במחשבה תחלה הוא באחרונה במעשה כמו שכתב זה החכם בפרק שביעי מהמאמר הג' מספר המדות וכן בסוף המאמר השני מהשמע אמר אמנם היה זה ממה שהית' התחלת המחשבה בלתי התחלת ההויה וכו'. וכבר נתבאר זה יותר אצל עצת יוסף לפרעה שער כ"ט ולזה חוייב שתיעש' ההמלכה תחלה ואחר כך יבא הזכרון ותבלית הכל הגעת הזכות. כמו שצריך הבנאי להקדים במעשה האבנים והעצים למציאות הכותל עם שבמחשבתו קדמה הכותל ואחר באו העצים והאבנים. והוא אומרו מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר זכרונות ושופרות אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך והיא כוונה נמרצת בחכמה ותבונה. והנה יתר דברי המאמר הנזכר יתבארו בענין השני הבא בסמוך כי הם ממינו. ומ"מ ביררנו מהות המשפט הזה שהאל יתעלה נשפט עם ברואיו וקנייניו כי הוא על שני פנים. האחד מה שיש לנו עמו לפי הדרך הטבעי והוא הצדק אשר לפי ההדמות וזהו לבדו אשר נוכל לתבוע אותו ממנו מן הדין כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה אם כבנים אם כעבדים וגומר. והשני והוא המשפט אשר בין השוים והוא אשר חנן אותו אלינו ברוב חסדו ואמתו כי עליו אמר המשורר צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך הכל כמו שביארנוהו. והנה אחרי שכתבנו ענין המלכות תחלה ותוכן משפטו שהוא הענין הראשון שיעדנו נבא אל סדר התקיעות הנעשות במלכיות זכרונות ושופרות:
6
ז׳הענין השני אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה בשופר (ר"ה ל"ד.) וגרשינן התם בפרק י"ט של ר"ה וכו' (שם.) אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה ותקיעה מה נפשך אי ילולי ייליל תרועה נעביד שברים לא נעביד. אי גניחי גנח שברים נעביד תרועה לא נעביד. מספקא ליה אי גנוחי הוא אי ילולי הוא. מתקיף לה רב עוירה ודלמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין תקיעה לשלשה שברים הדר עבדי בבא אחרינא תש"ת. מתקיף לה רבינא ודלמא ילולי הוא ואתו שברים ומפסיקין בין תקיעה לתרועה. הדר עביד בבא תליתאה תר"ת. א"כ דרבי אבהו למה לי דילמא הוא גנח וייליל אי הכי איפכא נמי דילמא ייליל וגנח. סתם איניש כי מתרע ביה מילתא ברישא גנח והדר מילל. נמצא עכשיו שתוקעים תשר"ת ג' פעמים ותש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמי'. וכתב הרי"ף ז"ל. ובדין הוא שיהיו תוקעין אותם על סדר הברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שאין הברכות מעכבות התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר הברכות פעם אחת שלא להטריח הצבור וכן מנהג העולם ובשתי ישיבות עד כאן:
7
ח׳הנה באמת טענת הרב היא חזקה במה שאמר ובדין הוא שיהו תוקעין וכו'. שכיון שהחמירו בתוכן התקיעות כולי האי והקפיד רבי אבהו לכלהו ספקי ולא חששו לטורח צבור הנה היה מהראוי שיעשו כל הבבות ההן בכל אחד מהברכות מאחר שעקרן על סדרן נתקנו וטורח צבור הוא טענה חלושה בכיוצא בזה אם לא שיוקדם אליה טעם אחר שעליו סמכו המנהגים בעולם ובישיבות:
8
ט׳*הענין וכו', כוונתו כי נוסד בטבע כל אדם שכוחות נפשו הפנימיות מתפעלות, ע"י פעולות חיצוניות, כמו שנמצא באלישע שהשכלתו הרוחנית וחול עליו הנבואה האלקית היתה מסובבת ע"י ניגון כלי השיר כמאה"כ "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה"', (ועיין מזה ברמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה,) וכמו כן המציאו החכמים תחבולות שונות לחזק כח הזכרון באדם ולהשאיר בלבו על ידן זכרון הדברים אשר ראה או שמע, והחכמה המלמדת זאת תקרא מנעמאניקא, וכמו כן יש כלי ניגון שונים, אשר כנגן המנגן עליהם יתפעל השומע מהם לשמחה או לעצב ולאבל, לבכיה או לחרדה והתעוררות, והנה השופר עיקר פעולתו הוא לעורר החרדה בלב שומעיו, כמאה"כ "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", אבל בכל זאת לא כל הקולות היוצאת ממנו שוים, כי התקיעה הפשוטה תסבב כעין הרהבת עוז והתפעליות השמחה וישוב הדעת, תחת כי התרועה היא סימן החרדה והצער, והשברים ממוצעים הם בין שתיהם, ויען כי הצדיקים ישמחו ליום המשפט והדין אחרי הודעם כי בו יבואו על שכרם, כמאה"כ "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים": והרשעים בהפך חרדים מיום הדין כמאה"כ "כהמס דונג מפני האש יאבדו רשעים מפני ה'", והבינונים יש להם התפעליות מעורבת משמחה עצב ותקוה, ולהורות על כל זה נצטוינו לתקוע בר"ה ג' קולות שונות אלה, תקיעה שברים תרועה, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר.- ולביאור הענין הזה אומר כי להיות הכחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצונות ונעזרות מהם כמו שנתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה כמו מלאכת הנגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות כאומרו (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' או מהבכי והאבל כאומרו (ירמיהו ט׳:י״ז) קראו למקוננות וגו'. ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים. וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להעזר מהם אל השמירה והזכיר' וכיוצא באלו העניינים שאחשוב שכלם למדו מהתורה האלהית כמו שיבא בפרשת שמע שער צ' ב"ה. הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים שיש להם סגולות בכמו אלו העניינים. כלים שעקרן לישב המנוח' והשמח' בלבות האנשים כמ"ש (ש"ב ו') ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופי' ובמנענעי' ובצלצלים. וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרד' כמו שנאמר אחר פרץ עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלים ארון ה' בתרועה וקול שופר (שם) כמו שזכרנו זה שער נ"ט. ולזה מה שנתיחד בנגוני ר"ה זה הכלי מכל זולתו כמו שאמרו אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים כמו שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ותקע בשופר והזהיר את העם. את קול השופר שמע ולא נזהר כו' (יחזקאל ל״ג:ה׳). ולפי שהיום הזה יום חרדה והתעוררות מכל הימים אמר המשורר עליו. הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב. שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חננו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תלים פ"א.) הנה שבכל מיני השיר בחר הרנה והתרוע' כי הם עניינים קרובים כמו שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד). וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (מלכים א כ״ב:ל״ו) ויעבור הרנה במחנה. ומכל כלי הזמר לא בחר רק בשופר. ולזה אמר שישאו זמרה מלפניהם ויתנו תוף כנור נעים עם נבל בבית משמרתם או למי שירצו ושיתקעו בשופר בכסא ליום חגנו ואז"ל אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה (ראש השנה ח':) כי חק לישראל מימים ימימה שבו הוא משפט לאלהי יעקב. והתוקע בו לשיר כגון שנאמר (במדבר י׳:י׳) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות לא יצא (ראש השנה כ"ט.) ואמר כי העקר הזה רצוני מהיותו שופט כל הארץ עדות ביהוסף שמו ויחס ליוסף כל האומה כמו שאמר (תלים פ') נוהג כצאן יוסף ואימתי שם העדות בצאתו על ארץ מצרים כמו שאמר (שמות י״א:ד׳) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' (שם י"ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' ושם נתפרסם כי דין ומשפט לש"י עם מכעיסיו ונפרע מהם כרצונו. ואמר המשורר על שם הכנסיה שפת לא ידעתי אשמע הסירותי מסבל שכמו. והכוונה כי מה שלא ידעו ולא שמעו קודם לכן ראו בעיניהם ושמעו באזניהם והוא מאמר הש"י על העם ההוא הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנ'. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. בצרה קראת וגו' אמר לו זה מה שיורה על אמתת ההשגחה בלי ספק והוא שלא נזקקתי לכם עד שצעקתם וקראתם באזני וכו' הושיענו ה' אלהינו כמו שנאמר (שמות ב׳:כ״ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים וגו'. וזה מה שלא תוכל להכחישו ממראה עיניך אשר ראית אותו עם היות שהשכל האנושי משתומם בקרבו לאמר מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. והוא אומרו אענך בסתר רעם כי הרעם זה ממש ענינו הוא מפורסם מפני חוזק הרגשו ועם כל זה יתמהו עליו האנשים ויפנו הנה והנה כי לא ידעו מאין מוצאו. וזאת היתה נסבה לשאבחנך על מי מריבה סלה כי הקיצור הזה באופן המשך ממני אלו המעשים מביא האנשים לפסוח על שתי הסעיפים עד שכמעט שעבר מהם הענין הנסיי הנפלא מיד יחזרו לידי ספקן הראשין כמו שהיה בתחלתם שנאמר (שם י"ו) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ואיך שיפורשו הכתובים האלו מ"מ נתבאר מה שרצינו אליו מהיות הזמר מיוחד ליום הזה שהוא חק לישראל ומשפט לאלהי יעקב להעביר ולהשמיע במחנה העברים תרועה וקול שופר כמו שאמר (תלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה יי' בקול שופר. וזו היא כוונת חכמינו ז"ל באומרם ובמה בשופר. וגם מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) בשופר של חירות כי כל עוד שיכנע היצר וישפל עוד תוסיף מעלה ורוממות הנפש השכלית ואין צ"ל שתשחרר ולא תעבד לו כמו שביאר הש"י בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. וכמו שאמרו (ר'ה כ"ו:) מצוה בכפוף כדי שיכפפו לבם בתפלה. זו היא כוונת כל נוסח:
9
י׳אתה נגלת בענן כבודך וכו'. כי שם מזכיר שכשבא האל יתעלה להראות על ישראל היה בענין ראוי ומאויים מאד מקולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאד והכל למה שפירש אותו בסוף (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו והכוונה שירתעו מלפני השכינה ולא יקלו ראש כנגדה ועל דרך שאמר (שם) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו והקב"ה בעצמו אמר (דברים ה') על המעמד ההוא מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו'. עוד זאת כוונו בכלל מאמרם זה רצוני באומרם ובמה בשופר שיהיה מה שנזכור בעדינו לפניו לפיוס ולרצון לא לחמה וכעס וזה יושלם במה שיהא זכרונו בשופר לא בקרן כי הקרן ענינו המיוחד לנגח ולהזיק והוא מקרין בניזקיו קודם שיפריס במדותיו כמו שאמר המשורר (תלים ס"ט) אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב ליי' משור פר מקרין ומפריס ואז"ל (חולין ס'.) שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו כו' כמו שכתבנו אצל מאמר האשה אשר נתת עמדי שער ט' עיין עליו כי הוא עניין נכבד בו יודע טעם פיסול כל הקרנים במצוה זו. הנה שהתבאר היטב טעם שמוש היום הזה בתרועה וקול שופר מכל שאר כלי הנגון. וכן הוא מבואר כי כמו שנתחלף השופר מכל שאר הכלים לענין החרדה וההתעוררת כמו שאמרנו כן יש התחלפות בקולות הנעשות בו. כי יש מהם מורות על ההנחה והיישוב. וקולות מעוררות אל החרדה והצער כמו שהוא מבואר מפרשת חצוצרות נאמר (במדבר י׳:ט׳) וכי חבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות וגו'. יראה שהתרועה היא סימן החרדה וצער המלחמה. אמנם על השמחה והיישוב נאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם וגו'. הרי שהתקיע' הפשוטה היא סימן השמחה והיישוב. ולזה הטעם נאמר (שם) ותקעתם תרועה ונסעו המחנות וגו'. כי אין תנועה בלי צער וערב כי כל תנועה תורה על חסרון דבר. ואפילו על שנוי מקום כל שהוא כשמוציאין התיבה ברחובה של עיר בסדר התעניות אחז"ל (תענית ט"ז.) גלינו וגלותנו מכפרת עלינו ולזה נאמר (במדבר שם) תרועה יתקעו למסעיהם. אמנם נאמר (שם) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו. והנה אם התקיעה הפשוטה היא סימן נחת רוח ויישוב הדעת והתרועה הגמורה היא סימן החרדה והצער המוחלט חוייב מזה שיהיו השברים שענינם מורכב משתיהן סימן אל המיצוע בין שני הענינים בלי ספק.
10
י״אוהנה לפי כן נוכל לתת טעם נכון למנהג הכולל בסדר התקיעות אשר ראו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות מבלי שתהיה תלייתו בטורח הצבור לבד. וזה כי המלכיות הוא ענין קבלת עול מלכות שמים תחלה כמו שאמר כדי שתמליכוני עליכם והנה הוא מבואר כי בענין ההמלכה נמצאו שלשה כתות. האחת צדיקים גמורים. והשנית רשעים גמורים. והשלישית של בינוניים. והנה הצדיקים הגמורים הם אשר ישמחו ליום הדין כמו שאמר הכתוב (משלי כ״א:ט״ו) שמחה לצדיק עשות משפט והמשורר אמר (תלים ס"ח) וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגו'. ואין אלהים בכל מקום אלא דיין. אמנם ברשעים הוא ההפך כמו שאמר (משלי שם) ומחתה לפועלי עון ונאמר (תלים שם) כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים. והנה לזה היה ראוי שיתקעו תשר'ת למלכיות ביחוד כי יש בה התקיעות הפשוטות אשר היא סימן שבו יעלצו צדיקים הגמורים והתרוע' הגמורה אשר בה יפחדו ויחרדו הרשעים הגמורים אמנם השברים הם סימן אל הבינוניים השמחים לתקות שכר טוב לקצת מעשיהם שהם טובים והם חרדים אל עונש הרשעים אשר על כיוצא בזה נאמר (שם ב') וגילו ברעדה ומהראוי שתהיה פשוטה בתחילה ובסוף מפני שהוא סימן יפה להם ומזה יתבאר שאין שום טעם לזכרונות שיבא בסימנם תרועה גדולה כי טעמם הוא כדי שנזכר לפניו לטובה בזכרון זכיות אבותינו ומעשיהם הטובים אשר נקוה לקבל שכרם ולזכות בדיננו בעבורם וכמ"ש (ר"ה ט"ז.) תקעו לפני בר"ה בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. אמנם יש טעם אל השברים שהיא תרועה ממוצעת לשתי סבות. האחד למה שאנו צריכין להזכיר חסדי אבותינו הראשונים כעניים והאביונים שאין בידם די השיב מנחה ותשורה בעדם משלהם. והשני כי הירא והחרד אל נפשו יש לו לחוש שמא בהעלות לפניו זכרון חסדי האבות ומעשיהם הטובים יעלה גם לפניו זכרון חטאתינו ואשמותינו ויגרום החטא לכבוש מדת הדין את מדת הרחמים כי על כיוצא בזה בקש המשורר (תהילים כ״ה:ז׳) חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה'. וכדומה לזה אמרו חז"ל (ברכות ל"ב:) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. אמנם בשופרות היה מהמחוייב שיהיה בתרוע' גדולה לבד לפי שהוא הענין המיוחד המורה על סנלת השופר בכללו הוא היותו כלי החרדה והצער שעל זה אמרו ובמה בשופר כמו שאמרנו. והנה עם זה נתבאר על נכון טעם היות התקיעות על זה האופן אחר שכבר יצאו הצבור ידי חובתן בתקיעות השלשה בבות שלשה לכל סימן וכבר נתבארו המאמרים. ולא נשאר רק מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) ועדין אין אט יודעין מי התוקע ת"ל ויי' אלהים בשופר יתקע ועדין אין אנו יודעין הקול מהיכן יוצא ת"ל קול שאון מעיר. כי עם משמעות אלה הדברים אל שופר של חירות שזכר תחלה הוא חוזר כמו שפירשנו שהכוונה שע"י הזכירה לפניו על זה האופן יתקע בשופר גדול אותה התקיעה שהתוקע הוא האל יתברך דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליי' בהר הקדש בירושלם (ישעיהו כ״ז:י״ג). וצורך התקיע' הוא להשמיע קול שאון מעיר קול מהיכל ולהשביח שאונם בקול אלהים המשלם גמול לאויביו. אבל מ"מ ראוי לסמוך לזה שיהא התוקע שלם וקרוב אל האלהים ויודע בטוב סדר התקיעות וכוונותיהם ואשר כח בו לערבב את השטן ולטרדו ולהדיח כל מסטין כי כאשר יהיה על זה האופן יאמר כי יי' אלהים בשופר יתקע כמו שאמר (זכריה ג׳:ב׳) יגער ה' בך השטן וגם כשהצבור מכינין עצמן לזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה להחרידו ולהבהילו ולא יאות זולת זה בשום ענין כמו שאמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) אמר רבי יצחק אם הכהן המשיח יחטא (ויקרא ד׳:ג׳) דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכחת ביה חטאה לאשמת העם הוא דהוי וואי לאינון דסמיכין עליה כגונא דא שליח צבור דאשתכח ביה חטאה בגין דעמא לא אשתכח זכאין קמי קודשא בריך הוא וואי לאינון דסמיכין עלוי. וכל שכן בתקיעתא דשופר דלא מקבל תקיעתא מבר נש דלאו איהו חכים ברזא דתקיעתא דבהאי יומא מתעטר יצחק והוא ריש לאבהן ובהאי יומא דינא מתער בעלמא ודמי לבר נש דהוא רגיז וחגר וזיין גרמיה ונפיק ברוגזנו לקטלא בני אינשא חד חכימא קם אפתחא בעוד דאיתתקפו דא בדא ואחיד דא בדא אצטנין רוגזיה ועל דנפק לקטלא נפק לאורחא. כך אמר הקב"ה לישראל בני לא תדחלין הא אנא קאים אפתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופרא דאי אשתכח קל שופרא כדקא יאות ההוא קלא סליק ומתדחיין מקמיה כלהו מקטרגין דאשתכחו לעילא ולא יכלין לקיימא. זכאה חולקהון דצדיקיא דידעין לכוונא רעותא מקמי מריהון וידעין לתקנא עלמא בקל שופרא בההוא יומא ועל דא בההוא יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכולא דידע ארחוי דמלכא קדישא די יבעא עליהו רעותא בההוא יומא ולאזמנא קל שופרא בהנהו עלמין בכוונה דלבא וחכמתא בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא. ועם היות שלפי דברי המאמר הנכבד הזה הכהן בכהונתו והשליח צבור בתפלותיו והתוקע בתקיעותיו איש איש ממלאכתו ראוי שיהיו היותר שלמים שאיפשר להבין ולכוין בענינים האלהיים הנרמזים בו להיותם אמצעיים בינם לבין אביהם שבשמים עכשיו שבעונותינו אבדה חכמת חכמינו ואין אתנו יודע באלו הסודות העמוקים ראוי לנו שנזדרז תכלית הזירוז שיהיו אלו השלוחים היותר בקיאים שאיפשר בתכונות התקיעות והבנת התפלות ובכוונות המרוצות לשמים בענינים הנודעים לנו לשכך רוגז מדת הדין המוחלטת המיוחסת ליצחק אבינו המושלת ביום הזה אשר לסימן זה לא נזכר בכל ספורי יצחק זולתי שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנאמר (בראשית כ״ב:ט״ו-ט״ז) ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני ומשם ואילך, כמו שזכרנו בפרשת הבכורה שער כ"ג. וראוי לכוין בתקיעות לזכר אותה עקידה אשר בה נתהפכה מדת הדין למדת רחמים וכמו שאמר כדי שאזכור לכם אילו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. וכל איש ואיש יכול גם כן לעקוד עצמו על גבי המזבח כמו שעשה יצחק דהתם בהזמנה לחוד סגיא וכמו שאמר מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני כמו שכתבנו זה בפרשת העקידה שער כ"א אשר שם נתבאר גודל המעשה ההוא על נכון וסיים שכל אחד ואחד יכול לעשות זה מבלי שיסתכן וכל זה ראוי שיכוון מבעלי מלאכתנו ביום הזה ואם ישרו בעיניו דברינו אלה אשר כתבנו בענין ייחוד הסימנין לא יזיק וזה וזה חוייב שיוחזקו ביראי שמים ומשכילי עם אשר יהיו עיניהם ולבם צופים כי לא על עצמם בלבד הם באים לפני מלך המלכים כי על עצמם ועל כל נפשות הצבור. ועם זה כבר יהיה הקול יוצא מהיכל הקדש אשר לפנים הוא חדר השכל אשר ממנו תוצאות חיים ולא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר יעשה ודי למה שרצינו בזה:
11
י״בהענין השלישי בטעם זה הדין עם הנדונין בו גרסינן (בר"ה ט"ז:) א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן י' ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים. של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, של רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. ושל בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה עד יום הכפורים זכו נכתבין ונחתמים לחיים. לא זכו נכתבין ונחתמי' למית' אמר רבי אבין מאי קראה ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו (תלים ס"ט). ימחו מספר זה ספרן של רשעים. חיים זה ספרן של צדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב). מחני זה ספרן של רשעים מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינוניים. עקר מה שכוונוהו בזה הענין יתבאר כשנעמוד על הספק העצום שהקשו הקודמים בזה המאמר ממה שיעיד החוש על ההפך ממה שיגזרוהו בו, וזה כי כמה רשעים גמורים לא מתו ברוב השנים בבא משפטם לפני השם וכמה חסידים גמורים נכרתו ימיהם ואיך אמר שהצדיקים הגמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים והרשעים למות. ויש מתרצין הקושיא הזאת בשיאמרו שאין מעשי הצדיקים והרשעים נכרים לבני אדם ומי יודע אם הרשע המאריך ימים אינו צדיק גמור במצפוניו הידועים אצל השם יתברך וכן הצדיק הנכרת בחצי ימיו הוא בהפך. ויש שלא ראו לתת תפלה זו בהכרת מעשי בני אדם אבל אמרו שהמיתה והחיים הנזכרים בזה המאמר הם הנפשיות אשר בעולם הבא אשר עין לא ראתה הפך גזרתם והנה הרמב"ן ז"ל בתחלת שער הגמול כתב כי משפט הנשמות אשר לעולם הבא הוא ענין זולתי זה הזכירוהו חז"ל שם בסמוך תניא בית שמאי אומרים שלש כחות ליום הדין אחת של צדיקי' גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינוניים של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגהינם שנאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינוניים שעונותיהם וזכיותיהם שקולין הקב"ה נקרא רב חסד ומטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד (תלים קט"ז) אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כל אותה פרשה. הרי שמשפט עולם הבא לחוד ומשפט עולם הזה לחוד. והתיר הספק בשאמר כי צדיקים ורשעים הנזכרים בזה המאמר של רבי יוחנן הם צדיקים בדינם ואפילו רשעים גמורים או רשעים בדינם ואפילו צדיקים גמורים עד שכבר יהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא קל ונענש עליו למיתה נקרא בכאן רשע גמור ויהי' אחאב כשנכנע לפניו והאריך לו צדיק גמור אלו הן תרף דבריו בזה. והנה כל הדברים האלה אין בהם נחת רוח ודבריו אלה גם כן תמוהין מאד כי איך יסבול הדעת שהאבות והנביאים ושאר החסידים אשר בלו בטוב ימיהם ושניהם בנעימים כי בשעה שהגיע זמנם להתבקש לעלות ולראות את פני האדון יי' יאמר אז עליהם רשעים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה ולרשע רע כשיאריך ימים ברעתו יאמר שהוא מכלל הצדיקים הנכתבין ונחתמין לאלחר לחיים:
12
י״גאמנם מה שיראה לי בזה אכתבנו אחר שאקדים זאת ההצעה הנה ה' במשפט יבא עם בני עמו וספרי מעשיהם טובים ורעים נפתחין לפניו ועל פיהם ישפוט אותם במשפטיו הצדיקים אי זה לחיים ואי זה למות ואותה המיתה הנגזרת על הרשע לפי מעשיו הרעים היא לו במקום מיתת בית דין כי אם אין דין למטה יש דין למעלה ואין ספק כי מיתה כזו מכפרת עונותיו כמו שמכפרת אותם מיתת בית דין דתנן פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ג:) היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין להתודות וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (ז') שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה ומנין שכפר לו וידויו שנאמר (שם) יעכרך יי' היום הזה. היום הזה אתה נעכר ואין אתה נעכר לחיי העולם הבא. ועל זה אמרו חז"ל עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל הכל תולין ומיתה ממרקת (יומא פ"ו.). ואין ספק שקירוב המיתה על עכוב תשובתו תהיה כפרתו דומיא דמיתת בית דין וכן מצינו בשאול שנדון במיתה בידי שמים על שלא שמע אל מצות הנביא בדבר עמלק וא"ל שמואל (א' כ'ח) מחר אתה ובניך עמי ואמרו חז"ל (ברכות י"ב:) עמי במחיצתי וענין הכרת אשר הוא אבדן הנפש הוא משפט אחר אין זה מקומו. והנה זאת ההצעה היא אמתית בלי ספק. וממנה נלמוד לענין הדין הזה שלשה כללים אמתיים אשר בביאורן יתבאר טעם זה המאמר הנכבד היטב: האחד כי לא ידין יי' ביום הזה אל כתות האנשים כי אם על פי המעשים אשר בידם מהזמן העבר עד אותו היום כי הם הנכתבים בספריהם טובים ורעים וכמו שאמר רבי יצחק (ר"ה ט"ז:) אין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה שנאמר (בראשית כ״א:י״ז) כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. השני כי אחר שאין הקב"ה דן באותו דין אלא חיי העולם הזה דוגמת ב"ד של מטה כמו שנתבאר יתחייב בהכרח שהרשעים הגמורים הנדונים למיתה נפשיית לעולם הבא שאינן נכנסין בזה הדין השלישי כי אחר שהמיתה הנגזרת על האדם ביום דינו היא מצד רוע מעשיו יתחייב גם כן שלא יכנס בזה הדין ענין המיתה הטבעית שהרי המיתה הטבעית נקנסה על האדם מעטיו של נחש ויש אותה מיתה בלא חטא מחודש:
13
י״דועתה אחרי זאת ההצעה וכלליה נבא לסוף דעתן של רז"ל בענין הדין הזה והותרה הקושיא העצומה שזכרנו. וזה כי האל יתברך יושב היום ההוא על כסא דין ועם שכל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון לפקוד על כללותם אי זה לחרב אי זה לשלום אי זו לרעב אי זו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות אין ספק שיחקור הדין להם נכונים לתת עליהם את הדין מדי שנה בשנה. וטעם כבני מרון. ירצה כרועה זה שמעביר צאנו לפניו לדעת חשבונם לבד ואינו מקפיד השמנה היא אם רזה ומקום ראיתם הוא ראיה עצומה שנאמר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ולסוף הנה עין יי' אל יריאיו למיחלים לחסדו. הנה שדבר בדרך כלל ואחר כך פרט כמו שביארנו זה בשער נ"ד אצל ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה וגו'. ומ"מ הדין הזה הנזכר בכאן עם זקני עמו וכל אישיהם הוא מדבר שהם האמור עליהם בכיוצא אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עצך עד שואב מימיך לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר יי' אלהיך כורת עמך היום ואותו הדין הוא העומד לפניהם תמיד. אמנם כל שלא עמדו על הר סיני ולא קבלו בריתו נאמר עליהם לענין זה (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו. והנה אותם שימצאו צדיקים במעשיהם מאישי זאת האומה הן שלא חטאו חטא משפט מות או שחטאו ויש בידם זכיות שיגינו עליהם או שעשו תשובה כלם דן אותם לחיים לאלתר. אמנם אותם שימצאו בידם עונות המחייבים מיתה בלי תשובה ומעשים שיגינו יגזור עליהם אז המיתה הגופיית הממרקת העונות וישארו זוכים לעולם הבא. ואלו הן שאמרו צדיקים גמורים נכתבין וכו'. ורשעים גמורים נכתבין וכו'. ואין הכוונה בגזרה זו שימותו כל הרשעים כמו רגע וירבו חללי יי' פתע פתאום חלילה לו מאכזריות חמה ושטף אף אך שמיד תסתלק שמירת ההשגחה האלהית מהם וינתן כל אחד ביד הקודם ממקרי הזמן שיפגע בו וימת ואם לא תזדמן מותו על ידיהם הוא ישלח מלאכו לקחת ערובתו בתוך שנתו וכמו שאמר (ש"א כ"ו) או ה' יגפנו או יומו יבא וגו'. אמנם לפי שהדין הזה לא יתכן להיות כי אם על פי המעשים אשר נעשו עד הנה כמו שחוייב מהכלל הראשון יתחייב שיתהפך דין כל אחד מהנדונין אחר זה לפי התהפך מעשיו אם טוב ואם רע. והוא מבואר שלא יבטיחהו דין זה הנתן לחיים מן המיתה המתחייבת לו מפאת מעשיו הרעים כמו שלא יבטיחהו מהמיתה המתחייבת לו מרצונו ובחירתו כמו אם רצה להפיל עצמו על החרב או מהגג כי ודאי לא תצילהו הגזירה ההיא מידי סכלותו. או שנאמר שנגזר עליו שיעשה הסכלות או החטא ההוא והוא יותר מגונה. וכן הוא הדין אם אחר שנדון לחיים הרג את הנפש או בא על הערוה או חלל את השבת וכיוצא ההצל תצילהו הגזירה ההיא מיד ב"ד או מיד גואל הדם ודאי לא וכן ג"כ לא תצילהו מידו יתברך אם נתחייבה לו מיתה בידי שמים ומזה המין היתה מיתת הרבה צדיקים בעיני הבריות שמתו קודם הגיע זמנן. וכן הענין בעצמו ברשעים הנדונים למיתה וחלילה לי אם יזכרו וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם שלא יקבלם בשתי ידים וחלול השם הוא לבד אשר אין כח בשום תשובה להעבירו (יומא שם) שנאמר (ישעי' כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון כמו שביארנו אצל יום הכפורים שער ס"ג. ומזה הענין עצמו היתה תוספת ימיו של חזקיהו אחר שנאמר לו (שם ל"ח) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה הלא תראה כי נגזרה על אחאב ועל ביתו כלה ונחרצה ואחר כך נאמר (מלכים א כ״א:כ״ט) יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו הנה שהועילה תפלה ותשובה אחר גזרה גזורה על פי נביא שלוח אליהם קשה כל שכן שתועיל אחר גזר דין של ראש השנה להפוך גזרתו מרעה לטובה. והוא מבואר שהדין ההוא הוא כמלך בשר ודם שיושב ודן את עבדיו וחייב מיתה החייבים וזכה לחיים מי שאינם חייבין שאם יזדמן שהחייב למיתה יזכה אחר כך לחיים באחד מהדברים שמחייבין כן מחק המלכות או שהנדון לחיים יתחייב אחר כך למיתה בכל חטאת האדם והמלך יחזור להחיות המת ולהמית את החי האמור יאמרו לו למה אתה הופך משפטיך הלא יאמר להם הם המתהפכים בעצמן אך אני תמיד מחייב את החייב ומזכה את הזכאי. וזה הדבר בעצמו ביארו יחזקאל הנביא (י"ח) תכלית הביאור באמרו שמעו נא בית ישראל הדרכי לא יתכן הלא דרכיכם לא יתכלו בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת עליהם בעולו אשר עשה ימות ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וירא' וישב וגו'. ואמרו בית ישראל וגו'. לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם נאם ה' שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון. אמר שהספק הזה שאנו עליו הוחזק לאנשי זמנו עד שאמרו הן דרכיו לא יתכנו כי ראינו כמה צדיקים מהראויים שיגזרו לחיים ביום הדין מתים בתוך שנתם בקצרות ימים וכמה רשעים גמורים שיראה שדינם למות מאריכין ימים ונחשבים כצדיקים לפניו. והיתה הישרתו להם בזה להודיעם מה שאמרנוהו. וזה כי הצדיק אשר נגזר לחיים לא הובטח שלא יתחדש עליו דבר יחייבהו המות מפאת מעשיו התוריות או הבחיריות או הרצוניות כמו שאמר והצדיק אשר יעשה אחת מהנה בעולו אשר עשה בה ימות וגם הרשע הנדון למיתה בשובו מדרכיו ועשה משפט וצדקה מעצמו הוא את נפשו יחיה ובל זה יחוייב ממה שאמר בסוף לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל נאם ה' רצוני כדרכיו אשר בידו בשעת הדין ולא גזרתי על העתיד ולזה שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה שבוש זה לכם למכשול עון. הנה כי כן משפט אלו הכתות של צדיקים גמורים ורשעים גמורים במשפטיהם אלו ומזה יובן דינם של בינוניים כי הוא ענין אחד. אמנם אל אצילי בני ישראל החסידים אשר זכו למלאת ימיהם בטוב לא שלח ידו להם בגזרה ההיא כי אותם לא נאספו בעבור חטאתם רק להכרח חמרם כאותם שמנו חכמים שמתו בעטיו של נחש (שבת נ"ה:). וזה יתחייב מהכלל השלישי האומר שהחיים והמות הנגזרים שם אינם רק המחוייבים מפאת מעשיהם ואחר שהמיתה לאלו היא מהכרח הטבע הנה אין לנו עסק בה בדין הזה וגם הרשעים הגמורים אשר הם פושעי ישראל שאמרו עליהם (ר"ה י"ז.) שגופן כלה ונשמתן נשרפת בכל כתותיהם שאמרו חז"ל (סגהדרין צ'.) שאין להם חלק לעולם הבא הוא מבואר שאינן נכנסין בזה המשפט הנשפט למרק את הנפש ולזכותה לחיי עד כמו שנתבאר מהכלל השני כי אנשים כאלה הם נעזבים מדיני שמים ומשולחים ביד פשעם ולא ימנע מהם אי זה טוב או אריכות ימים אם ימשך להם מטבע ההנהגה הכוללת וזה יהיה להם חלף עבודתם אי זו מצוה גדולה או קטנה אם היתה בידם שעל זה האופן נאמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו' וכתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אין להשמדם עדי עד. והנה עם זה ישרים דרכי יי' וכל משפטיו האמת והצדק ואין לנו עליו שום תלונה ותרעומת בכל מה שיעשה באלו הענינים. וזה כי כאשר ימות האדם הבלתי מוחזק אצלנו בצדיק הוא אשר נכתב ונחתם למיתה עקב חטאתיו עד היום ההוא והנה הוא לא שב מהם ומיתתו מכפרת ויש לו חלק לעולם הבא. ואם הרשע רע יאריך ימים הוא מאותם שלא באו למשפט מרוב פשעם ושולחו למקרי הזמן עד יומו יבא ונספה ואחריתו עדי אובד. וכאשר הצדיק הגמור מת קודם זמנו לא היה מכלל הרשעים הנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה אבל איפשר שהיה ביום הדין מכלל הנחתמין לחיים ואחר כך נתחדש עליו עון אשר חטא כענין נדב ואביהוא או כחטאו של משה ואהרן וכדומה אשר תאות בהם הגזרה או המיתה מפני קדוש השם כמו שאמר (במדבר כ׳:י״ג) ויקדש בם. או איש אשר יבחר למסור נפשו על קדוש השם ככל הרוגי מלכות או שרצה לאבד עצמו לדעת כאחיתופל (ש"ב י"ז) או שהזהירוהו ולא נשמר כגדליה בן אחיקם (ירמי' מ"א). וכיוצא מאלו הענינים הנכנסים תחת אומרם (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ע"א ג':) הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים הנה כלם נמסרו ביד עצמם לכל אשר יעשו ואין מוחה. וגם הזקנים הבאים בימים אשר נאספו אל עמם בשיבה טובה שבעים ימים ושנים הנה לא מתו מצד הדין הזה ולא עליהם נכתב ונחתם גזר דין למיתה בספרי הרשעים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. אבל הם מאשר זכו לשתי שולחנות אשר נאמר עליהם (תהילים ל״ז:י״ח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה. ואל תשומם על מה שאמרנו ממית' הצדיקים אחר שנכתבו ונחתמו לחיים ממה שהורגלו קצת הראשונים (רמב"ם ה' יסה"ת פ"י ה' ד') לומר שמדה טובה שיוצאה מאת הקב"ה אינה חוזרת וכו'. חדא שאני איני אומר שנגזר עליו החיים לכל השנה ההיא אלא כוונת הגזר דין לפי מה שאמרנו שעד היום ההוא אינו חייב מיתה וכל מי שאינו חייב מיתה נכתב לחיים. והנה עם זה המדה אינה חוזרת ריקם. והשני שהכלל ההוא אינו צודק באמת והאמת הברור מה שפירש ירמיהו (י"ח) רגע אדבר וגו'. ורגע אדבר וגו'. כמו שאני עתיד לבאר היטב במקומו פרשת איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' שער צ"ו ב"ה. ואם תאמר הנה לפי הנחותיך אלה בטלת ענין דין זה היום מעקרו שאם הדין משתנה בכל יום לפי מעשה בעל הדין א"כ מה היום מימים שנקרא יום תרועה ונתיחד ליום משפט מזולתו. אשיבך כי זה היה מחסדי השם יתברך וממדת טובו על נוחלי דתו שרצה להתנהג עמהם כרופא החכם והנאמן המעמיד ומקיים בריאות העם ההולכים לרגלו ונמשכים לעצתו שנאמר (שמות ט"ו) כי אני ה' רופאיך. *וזה וכו', ר"ל שכמו שהרופא החכם יצוה לשומרי פקודיו לקחת מרקחת ידועה או סם משלשל' בזמן קבוע לנקות גופם ולשמרם מחלאים קלים, ובכל זאת אם יחלו דרך מקרה באמצע השנה בחולי רע ירפאם בשאר רפואות או ימותו, כן קבע הי"ת יום הדין בר"ה לנקותם מחטאים קלים ע"י שיעיר אותם לתשובה, כי יען שאין בכל אחד מהם כדי להמית בעליהם בעבורו, עד שיקבצו כולם יחד, מצפה ומאריך להם כל השנה לשפטם על כולמו יחד, אבל אם יחטאו באמצע השנה חטא גדול הם נידונים עליו בכל עת, אם ישובו יחיו, ואם לא ישובו, ימותו על עונם.
הפרק הששי, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי המועדים שנזכרו עד הנה, הם משרישים בלב כל איש ישראל רק אותם עיקרי אמונה, אשר כל השומר אותם ויחיה עליהם, יהיה על ידם איש הולך מישרים ועושה רצון הי"ת, אפס אחרי שיש הרבה מבני אדם, אשר בגבור תאותם עליהם ישכחו העיקרים האלה וישטו מדרך התורה והמוסר, ואם תפקחנה עיניהם אח"כ ויראו כי הלכו עקלקלותם הלוא יאמרו נואש לנפשם, ויחשבו בלבבם לאמור נגרזנו מנגד עיני ה', אין עוד תרופה למכתנו המוסרית ואם גם נרחץ עתה בנקיון כפינו לא יראה ה' ולא יבין עוד אלקי יעקב ע"כ מה בצע כי נתם דרכנו, ונירא מהיום והלאה את ה' ודבר קדשו, הלוא בכל זאת לא ישוב עוד מחרון אפו? ע"כ טוב לנו, כי נרוה בדשן התענוגים את בשרנו, כל עוד נתהלך פה עלי ארץ, ובאופן זה היו החושבים והאומרים ככה הולכים מדחי אל דחי ולא היתה עוד יראת ה' על פנימי לעולם. (וכעין זה התנצל אחר לר"מ תלמידו שאמר לו אף אתה "חזור בך" בעבור החזיקו עוד ברשעתו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר עיון חגיגה ט"ו ע"א) ע"כ היה זה מחסדי הי"ת לקבוע לנו יה"כ, ולהשריש בקרבנו עיקר האמונה בתועלת התשובה וכפרת העון והסליחה, למען ישוב החוטא מדרכיו ולא ישקע במצולת הרשעה עדי עד, כי אם יוסיף עוד ליראה ה' וללכת בדרכיו ועיין מזה במורה נבוכים חלק ג' פ' ל"ו, ובמאמר השכל דיבור הרביעי כי בדבריהם אתו גם ד' הרב ז"ל פה וע"ז רומז מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא", ר"ל אחרי שנודע לו כי תסלח לעונינו שעברו, אנו משתדלים לשוב מחטאינו ולירא אותך עוד, אף שכבר החילונו לעזוב אותך וללכת בדרך עקש ופתלתול, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, וה' נתן קולו לפני חילו", זה ר"ה, ר"ל כי אז יעורר אותנו ע"י קול השופר לשוב אליו, "כי רב מאוד מחנהו", זה ישראל, ר"ל הרבה מהם ילכדו בעבור תאותם ברשת הרשעה, וע"כ הם מצטרכים לתשובה, כי עצום עושה דברו" ר"ל כאשר יעשו דבריו אלה אשר בקול שופר ישמיע למו יתעצם כחם המוסרי, ובהפך הלוא ידע כל משכיל "כי גדול יום ה' ונורא מאוד", זה יה"כ ר"ל למי שישמע קול השופר ולא נזהר. וזה כי עם שבהתחדש אל אחד אחוז מהעם יום יום שום חולי הנה הוא ישתדל ברפואתו ע"י סמים או הקזה ויתר הרפואות עד שימות או שיחזור לבוריו. מכל מקום הנה הוא לא ימנע משמור אח חדש האביב פעמים בשנה לצוות ולהזהיר דרך כלל שכל אחד יעמוד על בריאותו וישתדל להשוות ליחות גופו ולתקן את אשר עוותו בהם תקופות הימים מהקיץ או החרף כדי שישאר כל אחד על בריאותו השנה כלה. כן הדבר בעצמו בהנהגתו יתברך בזה העם המיוחד אצל חלאי הנפש כי בהתחדש בכל יום על איש מאישיו חולי רע ממות הנה הוא בעונו ימות וגם כי נדון משפט מות ביום הדין ונזדמנה לו רפואה יועילהו ושב ורפא לו. אמנם על רוב חטאים שאדם דש בהם בכל יום ואין כדאי בכל אחד מהם להמית הנה הוא מאריך לו ומצפה לשפוט אותו כפי העולה מקבוצם ליום ההוא אי זה לחיים אי זה למות. ואולם העמיד אותנו על זה הסוד והודיע אותו בקרוא לו יום תרועה וזכרון כדי שיהיה היום ההוא מועיל אלינו להעמיד הנפש על בריאותה כל השנה בזמן האביב שזכרנו אצל הגוף ובבחינה זו יהיה זמן קביעותו היותר נבחר לזה מכל זולתו אף לדעת האומר (ר"ה י"א.) שבניסן נברא העולם וזה כי כמי שזמן האביב הוא מיוחד להשוות הליחות הנוספות או המשתבשות מהזמנים הבלתי שווים מהקיץ או החורף הקשים אל הגופים. כן באמת הזמן הזה הוא מיוחד לרפא את חולאי הנפש המתחדשים מצד תולדות והויות והויות הזמן העבר מהחריש והקציר הכולל כל השנה כלה אשר בה ישתדלו בעבודת האדמה וגדול פירותיה ואסיפתם ומלאו בתיהם דגן וכל חלב תירוש ויצהר ורם לבבם ושכחו את ה' אלהיהם הנותן להם כח לעשות חיל כמו שאמר (דברים ל"ב) וישמן ישורון ויבעט וגו'. (שם ח') ופן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכבר תועיל ההודעה הזאת לעורר לבות האנשי' להכין עצמם לתקון דעותיהם וכל מעשיהם ולהשוות מדותם אל היום ההוא וישפטו בו לחיי' ותמשך רפואתם לכל השנה וכמו שנא' (ירמיהו ג׳:י״ד) שובו בנים שובבי' ארפא משובותיכ' ונאמר (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם אוהבם נדבה. יזהירם שיכינו עצמם ויורקו מחלאתם ויטהרו מטומאתם קודם יום הדין ההוא כי מעט אשר ישתדלו בזה קודם גזר דין יועיל מאד מהרבה אשר ישתדלו אחרי כן. כמי שיש לו דין לפני השופט או בחצר המלכות כי קודם שיפסקוהו לחובתו הנה הוא נקל להכריעו לזכות בשיראה זכיותיו או שיבקש מליץ טוב או כי ירבה שוחד. אמנם אחר שפסקו את דינו וחייבוהו אם שאינו מן הנמנע להסתלק לב"ד הגדול או לפני המלך עצמו ודאי הוא קשה מאד לתקן את אשר כבר עשוהו כי כתב אשר נכתב בפני השופט ונחתם על פי הדין קשה להשיב וצריך לפזר ממון הרבה ולהרבות עליו רעים ואוהבים וכולי האי ואולי. וכן הדבר הזה בעצמו כי כאשר נתחסד השם יתברך להודיע דרכיו למשה ולבני ישראל ולגלות אזנם על יום הפקודה הזה שבו יעמיד במשפע כל יצורי עולם הלא יזכור האדם את עצמו ויתעור להשגיח על דרכיו ולפשפש במעשיו ולקדם פני השופט האמתי בתשובה ותפלה ומעשים טובים וענתה בו צדקתו ביום ההוא ויצדיקוהו בדינו ויכתב לחיי'. אמנם אם לא נתעורר על זה ונחתך דינו למיתה אז יצטרך להשתדלות רב ועצום לקרוע גזר דינו ולזה מה שאמר המשורר (תהלים פ"ו) חסד ואמת יקדמו פניך אשרי העם יודעי תרועה יי' באור פניך יהלכון כמו שפירשתי למעלה בענין הראשון. וכל זה מבואר שם במסכ' ר"ה (י"ו.) תניא הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי ר"מ. רבי יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נדונין על המים ואדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ותפקדנו לבקרים וגו'. רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ולרגעים תבחננו. ויש לדקדק באלו הסברות וזה כי הנה ר"מ ורבי יהודה שאמרו שהאדם נדון בר"ה ונחתם ביום הכפורים לא אמרו שאין האדם נדון בכל יום שהרי נאמר שם (י"ז:) בפירוש אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיהו ו׳:י׳) ושב ורפא לו. א"ל רב פפא לרבא דילמא קודם גזר דין. א"ל ושב ורפא לו כתיב. אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מתיבי שב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא אילי נביות אין מוחלין לו. לא קשיא הא ביחיד הא בציבור. וגזר דין דיחיד תנאי היא דתניא היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול זה התפלל וזה התפלל זה נענה וזה לא נענה זה שהתפלל תפלה שלמה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלמה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הנה שר"מ סובר כי אף אחר גזר דין תועיל תפלתו שלמה לשינצל האדם מגזירתו. וא"כ הרי הוא מודה לסברת ר' יוסי ורבי נתן שאמרו שנדון בכל יום ובמאי קא מיפלגי. אלא דכלהו תנאי חוץ מרבי אליעזר יש להם הא דאמר רב יהודא אמר רב גדולה תשובה וכו'. אלא שיראה שר"מ ורבי יהודה דברו בדין הכולל אשר באותו היום. ורבי יוסי ורבי נתן הוסיפו על דבריהם ודברו במשפטים הנדונין על כל אחד כפי המעשים המתחדשים עליו על האופן שאמרנו. אלא שר' נתן הפריז יותר על המדה. וסוגיית התלמוד קיימה כרבי יוסי דאמרינן התם (י"ו.) אמר רב חסדא מאי טעמיה דר' יוסי מאי טעמא כדקתני טעמא ותפקדנו לבקרים אנן נמי הכי קאמרינן כרבי נתן מ"ט לא קאמר קא סבר בחינה עיון בעלמא הוא פקידה נמי עיון בעלמא הוא. אלא אמר רב חסדא מ"ט דרבי יוסי מהכא דכתיב (מלכים א ח׳:נ״ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. הנך רואה כי למה שראה רב חסדא דבריו של רבי יוסי דברים של טעם החזיק אותם במסמרים לא ימוטו ועל זה פסק רבי יצחק (שם י"ח.) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והנה עלה הכל כהוגן ונסתלק כל פקפוק מעל המאמר הזה בענין שלשה ספרים אלה כמו שנזכר. אלא שבענין הבינוניים קבעו להם יום עיון דינם ליום הכפורים כי היום ההוא יום סליחה וכפרה הוא והימים אשר ביניהם מסרם האל יתעלה להפוך בזכותם ואשר לא שם אל לבו ראוי להתחייב. אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק (שם ט"ז:) בראיות הכתובים הוא בעיני ענין דק בענין האיש הבינוני הזה ראוי להתבונן בו. וזה שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה ולזה אמר ועם צדיקים אל יכתבו זה ספר של בינוניים כי להיות מציאותם חלוש שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה ולזה אמר אשר כתבת אלו בינוניים ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים דלמר אין לו על מה שיסמוך ולמר עדין יש לו סמיכות מה. והנה אחר שמעשי האדם הם המקריבים והמרחיקים השמים נפשם בחיים או הנותנים לממיתים החותמים שמותם עם הצדיקים או המאספים אותם עם חטאיהם הנה הם המליצים לפני בעל דינו והטוענין בעדו והם המלאכים העומדים על אדון כל הארץ ללמד זכות או חובה כפי מה שזכרו ז"ל במדרש (שוח"ט תהלים ד') שזכרנו בפרק הא' כי המה יעלו עם צבא השמים הסובבים כסא כבודו עון ופשע וחטאה הנה הנם להבזות בעליהן וצדיק כי טוב צדקותיו אשר עשה המה יבאו ויגידו צדקתו ועל פיהם יגידו מן שמיא הרעות והטוב. לכן הירא את דבר ה' יחזיק במעוזו לסגל כל השנה סגלת מליצים טובים יליצו עליו בבית המלך להיות חלקו מהנכתבים והנחתמים לאלתר לחיים ויותר מהמה בזמן הזה המיוחד לדרוש בעד חיים כמו שתקנו מסדרי התפלות עקר שאלתם ובקשתם זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים וכו'. כי הדבר המיוחד אל בעל התשובה לזכות ליכתב בספר חיים דכתיב (יחזקאל י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וזה מה שכוונו החכם בעל הטורים ז"ל במה שכתב (טו"אח סי' תקפ"ב) ותקנו לומר בברכת מגן זכרנו וכו'. דכתיב ובשוב רשע וכו'. ולפי שהכניס בין דבריו נפילת לשון זכירה בחיים לומר שהם לשונות קרובים זה לזה עד שלכך תקנוהו במגן דכתיב (תהילים ק״ה:מ״ב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו לכן לא הבינו קצת דבריו וחשבוהו כמהתל במה שמביא ראיה לאומרו כי בחיים נופל לשון זכירה ואינו כן כי לכך לא היה צריך אלא הנפילה לבדו והוא מבואר. והנה בזה נתבאר טעם הדין הזה עם הנדונין בו ונשלם מה שהיתה הכוונה לבאר בזה הפרק מהשלשה ענינים שזכרנו הנלוה אליהם ונבוא אל הפרק הנמשך:
הפרק הששי, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי המועדים שנזכרו עד הנה, הם משרישים בלב כל איש ישראל רק אותם עיקרי אמונה, אשר כל השומר אותם ויחיה עליהם, יהיה על ידם איש הולך מישרים ועושה רצון הי"ת, אפס אחרי שיש הרבה מבני אדם, אשר בגבור תאותם עליהם ישכחו העיקרים האלה וישטו מדרך התורה והמוסר, ואם תפקחנה עיניהם אח"כ ויראו כי הלכו עקלקלותם הלוא יאמרו נואש לנפשם, ויחשבו בלבבם לאמור נגרזנו מנגד עיני ה', אין עוד תרופה למכתנו המוסרית ואם גם נרחץ עתה בנקיון כפינו לא יראה ה' ולא יבין עוד אלקי יעקב ע"כ מה בצע כי נתם דרכנו, ונירא מהיום והלאה את ה' ודבר קדשו, הלוא בכל זאת לא ישוב עוד מחרון אפו? ע"כ טוב לנו, כי נרוה בדשן התענוגים את בשרנו, כל עוד נתהלך פה עלי ארץ, ובאופן זה היו החושבים והאומרים ככה הולכים מדחי אל דחי ולא היתה עוד יראת ה' על פנימי לעולם. (וכעין זה התנצל אחר לר"מ תלמידו שאמר לו אף אתה "חזור בך" בעבור החזיקו עוד ברשעתו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר עיון חגיגה ט"ו ע"א) ע"כ היה זה מחסדי הי"ת לקבוע לנו יה"כ, ולהשריש בקרבנו עיקר האמונה בתועלת התשובה וכפרת העון והסליחה, למען ישוב החוטא מדרכיו ולא ישקע במצולת הרשעה עדי עד, כי אם יוסיף עוד ליראה ה' וללכת בדרכיו ועיין מזה במורה נבוכים חלק ג' פ' ל"ו, ובמאמר השכל דיבור הרביעי כי בדבריהם אתו גם ד' הרב ז"ל פה וע"ז רומז מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא", ר"ל אחרי שנודע לו כי תסלח לעונינו שעברו, אנו משתדלים לשוב מחטאינו ולירא אותך עוד, אף שכבר החילונו לעזוב אותך וללכת בדרך עקש ופתלתול, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, וה' נתן קולו לפני חילו", זה ר"ה, ר"ל כי אז יעורר אותנו ע"י קול השופר לשוב אליו, "כי רב מאוד מחנהו", זה ישראל, ר"ל הרבה מהם ילכדו בעבור תאותם ברשת הרשעה, וע"כ הם מצטרכים לתשובה, כי עצום עושה דברו" ר"ל כאשר יעשו דבריו אלה אשר בקול שופר ישמיע למו יתעצם כחם המוסרי, ובהפך הלוא ידע כל משכיל "כי גדול יום ה' ונורא מאוד", זה יה"כ ר"ל למי שישמע קול השופר ולא נזהר. וזה כי עם שבהתחדש אל אחד אחוז מהעם יום יום שום חולי הנה הוא ישתדל ברפואתו ע"י סמים או הקזה ויתר הרפואות עד שימות או שיחזור לבוריו. מכל מקום הנה הוא לא ימנע משמור אח חדש האביב פעמים בשנה לצוות ולהזהיר דרך כלל שכל אחד יעמוד על בריאותו וישתדל להשוות ליחות גופו ולתקן את אשר עוותו בהם תקופות הימים מהקיץ או החרף כדי שישאר כל אחד על בריאותו השנה כלה. כן הדבר בעצמו בהנהגתו יתברך בזה העם המיוחד אצל חלאי הנפש כי בהתחדש בכל יום על איש מאישיו חולי רע ממות הנה הוא בעונו ימות וגם כי נדון משפט מות ביום הדין ונזדמנה לו רפואה יועילהו ושב ורפא לו. אמנם על רוב חטאים שאדם דש בהם בכל יום ואין כדאי בכל אחד מהם להמית הנה הוא מאריך לו ומצפה לשפוט אותו כפי העולה מקבוצם ליום ההוא אי זה לחיים אי זה למות. ואולם העמיד אותנו על זה הסוד והודיע אותו בקרוא לו יום תרועה וזכרון כדי שיהיה היום ההוא מועיל אלינו להעמיד הנפש על בריאותה כל השנה בזמן האביב שזכרנו אצל הגוף ובבחינה זו יהיה זמן קביעותו היותר נבחר לזה מכל זולתו אף לדעת האומר (ר"ה י"א.) שבניסן נברא העולם וזה כי כמי שזמן האביב הוא מיוחד להשוות הליחות הנוספות או המשתבשות מהזמנים הבלתי שווים מהקיץ או החורף הקשים אל הגופים. כן באמת הזמן הזה הוא מיוחד לרפא את חולאי הנפש המתחדשים מצד תולדות והויות והויות הזמן העבר מהחריש והקציר הכולל כל השנה כלה אשר בה ישתדלו בעבודת האדמה וגדול פירותיה ואסיפתם ומלאו בתיהם דגן וכל חלב תירוש ויצהר ורם לבבם ושכחו את ה' אלהיהם הנותן להם כח לעשות חיל כמו שאמר (דברים ל"ב) וישמן ישורון ויבעט וגו'. (שם ח') ופן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכבר תועיל ההודעה הזאת לעורר לבות האנשי' להכין עצמם לתקון דעותיהם וכל מעשיהם ולהשוות מדותם אל היום ההוא וישפטו בו לחיי' ותמשך רפואתם לכל השנה וכמו שנא' (ירמיהו ג׳:י״ד) שובו בנים שובבי' ארפא משובותיכ' ונאמר (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם אוהבם נדבה. יזהירם שיכינו עצמם ויורקו מחלאתם ויטהרו מטומאתם קודם יום הדין ההוא כי מעט אשר ישתדלו בזה קודם גזר דין יועיל מאד מהרבה אשר ישתדלו אחרי כן. כמי שיש לו דין לפני השופט או בחצר המלכות כי קודם שיפסקוהו לחובתו הנה הוא נקל להכריעו לזכות בשיראה זכיותיו או שיבקש מליץ טוב או כי ירבה שוחד. אמנם אחר שפסקו את דינו וחייבוהו אם שאינו מן הנמנע להסתלק לב"ד הגדול או לפני המלך עצמו ודאי הוא קשה מאד לתקן את אשר כבר עשוהו כי כתב אשר נכתב בפני השופט ונחתם על פי הדין קשה להשיב וצריך לפזר ממון הרבה ולהרבות עליו רעים ואוהבים וכולי האי ואולי. וכן הדבר הזה בעצמו כי כאשר נתחסד השם יתברך להודיע דרכיו למשה ולבני ישראל ולגלות אזנם על יום הפקודה הזה שבו יעמיד במשפע כל יצורי עולם הלא יזכור האדם את עצמו ויתעור להשגיח על דרכיו ולפשפש במעשיו ולקדם פני השופט האמתי בתשובה ותפלה ומעשים טובים וענתה בו צדקתו ביום ההוא ויצדיקוהו בדינו ויכתב לחיי'. אמנם אם לא נתעורר על זה ונחתך דינו למיתה אז יצטרך להשתדלות רב ועצום לקרוע גזר דינו ולזה מה שאמר המשורר (תהלים פ"ו) חסד ואמת יקדמו פניך אשרי העם יודעי תרועה יי' באור פניך יהלכון כמו שפירשתי למעלה בענין הראשון. וכל זה מבואר שם במסכ' ר"ה (י"ו.) תניא הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי ר"מ. רבי יהודה אומר הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נדונין על המים ואדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ותפקדנו לבקרים וגו'. רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר (איוב ז׳:י״ח) ולרגעים תבחננו. ויש לדקדק באלו הסברות וזה כי הנה ר"מ ורבי יהודה שאמרו שהאדם נדון בר"ה ונחתם ביום הכפורים לא אמרו שאין האדם נדון בכל יום שהרי נאמר שם (י"ז:) בפירוש אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיהו ו׳:י׳) ושב ורפא לו. א"ל רב פפא לרבא דילמא קודם גזר דין. א"ל ושב ורפא לו כתיב. אי זה דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מתיבי שב בנתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא אילי נביות אין מוחלין לו. לא קשיא הא ביחיד הא בציבור. וגזר דין דיחיד תנאי היא דתניא היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול זה התפלל וזה התפלל זה נענה וזה לא נענה זה שהתפלל תפלה שלמה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלמה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הנה שר"מ סובר כי אף אחר גזר דין תועיל תפלתו שלמה לשינצל האדם מגזירתו. וא"כ הרי הוא מודה לסברת ר' יוסי ורבי נתן שאמרו שנדון בכל יום ובמאי קא מיפלגי. אלא דכלהו תנאי חוץ מרבי אליעזר יש להם הא דאמר רב יהודא אמר רב גדולה תשובה וכו'. אלא שיראה שר"מ ורבי יהודה דברו בדין הכולל אשר באותו היום. ורבי יוסי ורבי נתן הוסיפו על דבריהם ודברו במשפטים הנדונין על כל אחד כפי המעשים המתחדשים עליו על האופן שאמרנו. אלא שר' נתן הפריז יותר על המדה. וסוגיית התלמוד קיימה כרבי יוסי דאמרינן התם (י"ו.) אמר רב חסדא מאי טעמיה דר' יוסי מאי טעמא כדקתני טעמא ותפקדנו לבקרים אנן נמי הכי קאמרינן כרבי נתן מ"ט לא קאמר קא סבר בחינה עיון בעלמא הוא פקידה נמי עיון בעלמא הוא. אלא אמר רב חסדא מ"ט דרבי יוסי מהכא דכתיב (מלכים א ח׳:נ״ט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. הנך רואה כי למה שראה רב חסדא דבריו של רבי יוסי דברים של טעם החזיק אותם במסמרים לא ימוטו ועל זה פסק רבי יצחק (שם י"ח.) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והנה עלה הכל כהוגן ונסתלק כל פקפוק מעל המאמר הזה בענין שלשה ספרים אלה כמו שנזכר. אלא שבענין הבינוניים קבעו להם יום עיון דינם ליום הכפורים כי היום ההוא יום סליחה וכפרה הוא והימים אשר ביניהם מסרם האל יתעלה להפוך בזכותם ואשר לא שם אל לבו ראוי להתחייב. אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק (שם ט"ז:) בראיות הכתובים הוא בעיני ענין דק בענין האיש הבינוני הזה ראוי להתבונן בו. וזה שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה ולזה אמר ועם צדיקים אל יכתבו זה ספר של בינוניים כי להיות מציאותם חלוש שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה ולזה אמר אשר כתבת אלו בינוניים ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים דלמר אין לו על מה שיסמוך ולמר עדין יש לו סמיכות מה. והנה אחר שמעשי האדם הם המקריבים והמרחיקים השמים נפשם בחיים או הנותנים לממיתים החותמים שמותם עם הצדיקים או המאספים אותם עם חטאיהם הנה הם המליצים לפני בעל דינו והטוענין בעדו והם המלאכים העומדים על אדון כל הארץ ללמד זכות או חובה כפי מה שזכרו ז"ל במדרש (שוח"ט תהלים ד') שזכרנו בפרק הא' כי המה יעלו עם צבא השמים הסובבים כסא כבודו עון ופשע וחטאה הנה הנם להבזות בעליהן וצדיק כי טוב צדקותיו אשר עשה המה יבאו ויגידו צדקתו ועל פיהם יגידו מן שמיא הרעות והטוב. לכן הירא את דבר ה' יחזיק במעוזו לסגל כל השנה סגלת מליצים טובים יליצו עליו בבית המלך להיות חלקו מהנכתבים והנחתמים לאלתר לחיים ויותר מהמה בזמן הזה המיוחד לדרוש בעד חיים כמו שתקנו מסדרי התפלות עקר שאלתם ובקשתם זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים וכו'. כי הדבר המיוחד אל בעל התשובה לזכות ליכתב בספר חיים דכתיב (יחזקאל י״ח:כ״ז) ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. וזה מה שכוונו החכם בעל הטורים ז"ל במה שכתב (טו"אח סי' תקפ"ב) ותקנו לומר בברכת מגן זכרנו וכו'. דכתיב ובשוב רשע וכו'. ולפי שהכניס בין דבריו נפילת לשון זכירה בחיים לומר שהם לשונות קרובים זה לזה עד שלכך תקנוהו במגן דכתיב (תהילים ק״ה:מ״ב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו לכן לא הבינו קצת דבריו וחשבוהו כמהתל במה שמביא ראיה לאומרו כי בחיים נופל לשון זכירה ואינו כן כי לכך לא היה צריך אלא הנפילה לבדו והוא מבואר. והנה בזה נתבאר טעם הדין הזה עם הנדונין בו ונשלם מה שהיתה הכוונה לבאר בזה הפרק מהשלשה ענינים שזכרנו הנלוה אליהם ונבוא אל הפרק הנמשך:
14