עקידת יצחק ס״ז:ח׳Akeidat Yitzchak 67:8
א׳הפרק השביעי חג הסוכות
1
ב׳יבאר כי החג הזה סימן לענין עסקי עולם הזה והצלחת הבא ויבאר תועלת מצות לולב. וטעם שמחת החג:
2
ג׳בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה הג הסוכות שבעת ימים ליי'
3
ד׳תנן (סוכה כ:) הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו אר"י נוהגין היינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים אר"ש מעשה בטבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה אמר להם ר"ג לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם יודע שהעבדים פטורין מן הסוכה לפיכך בא לו וישן תחת מטה. תניא (שם כ"א:) אמר ר"ש משיחתו של ר"ג למדנו שני דברים למדנו שהעבדים פטורים מן הסוכה ולמדנו שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו למה ליה למימר משיחתו לימא מדבריו של ר"ג מילתא אגב אורחיה קמ"ל כי הא דאמר רב אחא בד אדא אמר רב המנונה אמר רב מנין שאפי' שיחת תלמידי חכמים צדיכה תלמוד שנאמד (תהלים א') ועלהו לא יבול:
4
ה׳להיות *הפרק השביעי, תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי האמונה בשכר ועונש רוחני, תועיל לבעליה מאוד כי היא תסבב אותו לעזוב ולמנוע החריצות וההשתדלות היתירה, לאסוף הון ורכוש זמניי בעמל ויגיעה רבה, כי אם להשתדל יותר בעשיית המעשים הטובים ומצות התורה אחרי הודעו, כי ע"י שמירתן ישיג באופן קל בשובה ונחת, האושר הרוחני והנצחי היקר מכל מחמדי התבל וסגולותיה, תחת כי האיש אשר תחסר לו האמונה הזאת, עד שיחשוב שבמות גופו תכלה גם תוחלתו ותקותו תאבד לנצח, הלוא תגבר עליו התשוקה החמרית, להתענג רק בתענוגים ארציים, ולמען המציא אותם לעצמו ככל אות נפשו מבלי מחסור, ישתדל תמיד בכל מאמצי כחו לאסוף ולרכוש הון ורכוש מבלי חשך, עד שיתמכר רק לעניני העולם, ולאסיפת קניני הזמן לבד, מבלי שים לב על קנין שלמות נפשית ומוסרית, ובמאה"כ "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם וכו'", ובמאה"כ, "כי עבדי הם וכו', לא ימכרו ממכרת עבד", מזהיר אותנו הכ' גם על זה, שלא נעזוב ההשתדלות בקנין השלמות המוסרית, בעבור התמכרנו, רק לעבדות העולם השפל, כאשר יורו על זה גם הכתובים (שמות י"ח א'-ז', ובקהלת י"ב,) אשר מבאר אותם הרב ז"ל בענין זה, כ"א ליחד רוב השתדלותנו רק לשמור מצות התורה לקנות על ידן האושר הרוחני והאמיתי, ולהשתדל בעניני העולם רק כפי הצורך ההכרחי להחיות נפשנו ונפש בתינו במדה ובמשורה, מבלי בקשת המותרות, כמאה"כ "והיה אם שמוע וכו', ואספת דגנך וכו', ר"ל המצטרך רק בהכרח לך, ולביתיך, כמו שאמר אח"כ, "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" ועל אמיתת ענין זה העיר גם דהע"ה בדבריו האחרונים, כי אחרי אשר היה בישורון מלך, והוכרח בעבור זה לא לבד ללחום מלחמות רבות כ"א גם להשתדל הרבה בשאר עניני העולם לשחר בזה טובת עמו וארצו, ולעשות צדקה ומשפט לכל הסרים למשמעתו, גם עלה על במתי ההצלחה הזמנית, כי כל אשר היה עושה ה' היה מצליח בידו, ובכל דרכיו השכיל, עד שהשתחוו לו כל העמים ואויביו עפר לחכו ראה והכיר מכל זאת עפ"י נסיונו, כי כל קניני התבל ומחמדיה, הבל המה יחד, ואין טוב לאדם לעמול וליגע בהם, כ"א לפי הצורך ההכרחי, וע"כ חשב אותו למשפט בזקנתו להורות זה, גם לכל זולתו, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר דבריו (ש"ב כג), ובעבור היות תועלת האמונה בשכר ועונש רוחני גדולה כל כך, ע"כ אחר אשר השריש הי"ת בלב כל ישראל ע"י קביעת שאר המועדים שעברו האמונה בחידוש העולם, ביכולת הי"ת, בנבואה ותורה מן השמים, במשפט אלקים, וכפרתו עון השבים אליו, השתדל להשריש בקרב לבם גם אמונת השכר והעונש הרוחני ע"י קביעת חג הסוכות, כי בצאתנו בעת תחילת ימי הגשם והקור מבתינו הספונים בארץ, אשר מלבד שהם לנו למחסה מזרם וממטר הם מלאים גם כל טוב עושר ונכסים כלי כסף וכלי זהב ושאר מחמדי עין שיש לנו, לשבת שבעת ימים בצל סוכה אשר מלבד שאין שם כמעט מאומה מכל ההון והעושר אשר הציל ה' לנו, כי אם ארוחה אחת קטנה דבר יום ביומו, ישב עלינו שם גם ממעל לראשנו רוח קר ורטוב תחת כי שאר יושבי הארץ ישתדלו אז בהפך להאסף אל הבית, למצוא מגן ומחסה מקור האויר, וכל זה נעשה רק למען הפיק רצון הי"ת המצוה זאת לנו, הלוא מורים אנו בזה, ומשרישים גם בלב בנינו ובנותינו הצעירים לימים הרעיון היקר הזה, כי טוב לאדם הסתפק פה עלי ארץ במעט קניני הזמן והנאות הגוף ההכרחייות ולהשתדל יותר בקנין השלמות הנפשית האמיתית והאושר הרוחני בעולם הנצחי על ידי מעשיו ופועל כפיו הטובים פה עלי ארץ.
אח"כ יאמר הרב ז"ל כי אחר שמצות סוכה בכלל רומזת אל האושר הרוחני הזה, יורו עליו גם חלקיה ופרטיה כי בהיות הכשרה בשבעה טפחים אורך ורוחב, ועשר טפחים גובה אשר הוא רוח מצומצם מאוד, ובהכפל מספר שבעה בעשר יעלה משפר שבעים, תרמוז לנו שאנו מחויבים לצמצם הנאות גופנו ותענוגי בשרנו במשך זמן חיותנו עלי ארץ שבעים שנה, והיות מחיצותיה כשרות אם יפסיק גם ביניהן ובין הארץ למטה אויר ג' טפחים פחות מעט, (לפי שאז נחשוב אותן בכל זאת כמחוברים ולבודים בארץ,) אם רק יעלה שיאם עד עשרה, יורה לנו כי גם התחלות האדם, ר"ל סבות היותו וקיומו, כל עוד היותו מחובר לגופו שהוא חלקו הארציי, הן שלש החימר הצורה, וההעדר הקודם להוייתו, (עיין מזה למעלה בביאורי לשער ס"ד), וכי תעודת ותכלית האדם עלי ארץ צריכה להיות תמיד להתקרב אל כבוד הי"ת שהוא לדחז"ל למעלה מעשרה. (ר"ל למעלה מעשר ספירות שהן כולן תארי הי"ת הרמים והנשאים, או למעלה מעשר מדרגות המלאכים שמנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה, או למעלה מתשעה הגלגלים וגולם ארבע היסודות שנברא מתחת לגלגל הירח, כמבואר שם ברמב"ם פ"ג (עיין מכל זה בביאורי לשער מ"ד,) ובהיותה כשרה רק בהיותה תחת השמים מבלי הבדל אילן או תקרת הבית, והיות הסכך פסול בהיותו מדברים מקבלי טומאה, כל זה מורה שראוי לאדם להשתדל בימי חייו עלי ארץ, שיביט תמיד השמימה, ולא יהיה מסך מבדיל בינו ובין כבוד הי"ת, ואף כי מחיצה בלתי טהורה, ר"ל טומאת נפשו המוסרית בבחינת מדותיו ותכונותיו, והיות מחויב שיהיה צלתה מרובה מחמתה, יורה כי צריך האדם יותר לחסות תחת צל עליון מבטוח על כחות גופו ואיבריו התלויות מחום גופו, או על הצלחתו הזמנית אשר כאור שמש יופיע עליו לפי שעה, ומה שצריך שיראו הכוכבים מבעד לסכך, יורה כי מחובת השלם להשקיף תמיד אל מעשי הי"ת ונפלאותיו אשר עשה בבריאת כוכבי השמים וכסיליהם, להכיר עי"ז יותר את בוראו כמאה"כ "וידעת היום וכו', כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל וכו'", ובהיות כי החקירה והתבוננות הזאת צריכה להיות ממוצעת, לבלתי היות חסירה או יתירה מהגבול הראוי באופן שיצא בעליה על ידה רק מגדר הפתיות והסכלות, מבלי אשר יהרוס ויפרוץ הגדר האנושי אשר הושם לגבול בל יעבור לאדם, עד פה יבוא ולא יוסיף, ואור החקירה אשר יהל יותר מדי יעור עיני האדם קצרי ראות, יורה על זה גם הסכך הפסול בהיותו מעובה כמין בית עד שלא יראו מתוכו הכוכבים או שאין המטר יוכל לרדת אל תוכו, באופן שהיושב תחתיו לא יראה נפלאות תמים דעים בשמים מעל, או בהיות חמתו מרובה מצלתו באופן שיראה מתוכו אור השמש יותר מדי.
והיות הסוכה כשירה בשתי מחיצות שהן כהלכתן, והשלישית אפי' טפח מורה כי ב' מיני התשוקות אשר לאדם, והם אל המועיל לו בעניני עולמו הזמניי, ואל הערב לחושיו, צריכים להיית נגדרים ומוגבלים במחיצות חזקות, לבל תפרוצנה החוצה, תחת כי התשוקה הנ' והיא אל הטוב האמיתי, ר"ל הצדק והיושר וחקירת האמת, אף שגם היא צריכה להיות נגדרת בבחינה מה, לבלתי תעבור החוק והגבול הראוי לאדם עלי ארץ, כמאה"כ (קהלת ז׳:ט״ז) "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם," "בכל זאת הלוא בהזהרה מעטה די להרחיק האדם מזה ולהנהיג תשוקתו זאת רק בדרך הממוצע, אחרי שלא יסיתהו יצרו לעבור הגדר והגבול הראוי, כמו שהוא בתשוקותיו אל המועיל והערב לחושיו, והיותה בלתי מצטרכת למחיצת רוח רביעית כ"א כשירה אף אם היא פרוצה שם, רומזת כי אותה המחלקה מבני אדם אשר יש להם התשוקה הרביעית והיא התשוקה אל הרע המוחלט (עיין ביאורי בראשית דף פ"ט ע"א, כי שם נתבארו ד' תשוקות אלה שנזכרו גם בדחז"ל,) להם לא תועיל שום מחיצה, כי הם הורסים ופורצים כל גדר, ומשתוקקים אל הרע תמיד מבלי חשך וע"כ מחויבת רק האכילה ושאר דבר של קביעות להיות בסוכה, אבל לימוד של עיון, אשר תכליתו מצד עצמותו להסיר עין השגחת בעליו מעניני הגוף, ולהשקיף רק אל עיונים ומושכלים רוחנים, באופן שגם על ידו יושג תכלית וכונת הסוכה, אינו צריך באמת להיות בתוך הסוכה וע"כ פטורים גם העבדים והקטנים, החרשים והשוטים משבת בסוכה, שאחרי שהם חסרי הדעת והתבונה לא תושג אצלם התכלית המכוונת מיישיבת הסוכה ושמירת כל חקותיה, ועל כל זה רומזים גם דחז"ל במשנה שהביאה הרב ז"ל בתחילה "הישן תחת הסוכה" וכו', כמו שהולך ומבאר אותה. עקר מה שכוון מאמונת השכר והעונש הוא עזיבת העסקים בענינים המדומים וההשענות עליהם וההדבק במעשים הנאותים התוריים עם התוחלת והבטחון החזק שבעל מלאכתו לא ימנע טוב להולכים בתמים. לזה אסמוך אותה תחת הסוכה בפרקי הספר הזה הנכבד:
אח"כ יאמר הרב ז"ל כי אחר שמצות סוכה בכלל רומזת אל האושר הרוחני הזה, יורו עליו גם חלקיה ופרטיה כי בהיות הכשרה בשבעה טפחים אורך ורוחב, ועשר טפחים גובה אשר הוא רוח מצומצם מאוד, ובהכפל מספר שבעה בעשר יעלה משפר שבעים, תרמוז לנו שאנו מחויבים לצמצם הנאות גופנו ותענוגי בשרנו במשך זמן חיותנו עלי ארץ שבעים שנה, והיות מחיצותיה כשרות אם יפסיק גם ביניהן ובין הארץ למטה אויר ג' טפחים פחות מעט, (לפי שאז נחשוב אותן בכל זאת כמחוברים ולבודים בארץ,) אם רק יעלה שיאם עד עשרה, יורה לנו כי גם התחלות האדם, ר"ל סבות היותו וקיומו, כל עוד היותו מחובר לגופו שהוא חלקו הארציי, הן שלש החימר הצורה, וההעדר הקודם להוייתו, (עיין מזה למעלה בביאורי לשער ס"ד), וכי תעודת ותכלית האדם עלי ארץ צריכה להיות תמיד להתקרב אל כבוד הי"ת שהוא לדחז"ל למעלה מעשרה. (ר"ל למעלה מעשר ספירות שהן כולן תארי הי"ת הרמים והנשאים, או למעלה מעשר מדרגות המלאכים שמנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' יסודי התורה, או למעלה מתשעה הגלגלים וגולם ארבע היסודות שנברא מתחת לגלגל הירח, כמבואר שם ברמב"ם פ"ג (עיין מכל זה בביאורי לשער מ"ד,) ובהיותה כשרה רק בהיותה תחת השמים מבלי הבדל אילן או תקרת הבית, והיות הסכך פסול בהיותו מדברים מקבלי טומאה, כל זה מורה שראוי לאדם להשתדל בימי חייו עלי ארץ, שיביט תמיד השמימה, ולא יהיה מסך מבדיל בינו ובין כבוד הי"ת, ואף כי מחיצה בלתי טהורה, ר"ל טומאת נפשו המוסרית בבחינת מדותיו ותכונותיו, והיות מחויב שיהיה צלתה מרובה מחמתה, יורה כי צריך האדם יותר לחסות תחת צל עליון מבטוח על כחות גופו ואיבריו התלויות מחום גופו, או על הצלחתו הזמנית אשר כאור שמש יופיע עליו לפי שעה, ומה שצריך שיראו הכוכבים מבעד לסכך, יורה כי מחובת השלם להשקיף תמיד אל מעשי הי"ת ונפלאותיו אשר עשה בבריאת כוכבי השמים וכסיליהם, להכיר עי"ז יותר את בוראו כמאה"כ "וידעת היום וכו', כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל וכו'", ובהיות כי החקירה והתבוננות הזאת צריכה להיות ממוצעת, לבלתי היות חסירה או יתירה מהגבול הראוי באופן שיצא בעליה על ידה רק מגדר הפתיות והסכלות, מבלי אשר יהרוס ויפרוץ הגדר האנושי אשר הושם לגבול בל יעבור לאדם, עד פה יבוא ולא יוסיף, ואור החקירה אשר יהל יותר מדי יעור עיני האדם קצרי ראות, יורה על זה גם הסכך הפסול בהיותו מעובה כמין בית עד שלא יראו מתוכו הכוכבים או שאין המטר יוכל לרדת אל תוכו, באופן שהיושב תחתיו לא יראה נפלאות תמים דעים בשמים מעל, או בהיות חמתו מרובה מצלתו באופן שיראה מתוכו אור השמש יותר מדי.
והיות הסוכה כשירה בשתי מחיצות שהן כהלכתן, והשלישית אפי' טפח מורה כי ב' מיני התשוקות אשר לאדם, והם אל המועיל לו בעניני עולמו הזמניי, ואל הערב לחושיו, צריכים להיית נגדרים ומוגבלים במחיצות חזקות, לבל תפרוצנה החוצה, תחת כי התשוקה הנ' והיא אל הטוב האמיתי, ר"ל הצדק והיושר וחקירת האמת, אף שגם היא צריכה להיות נגדרת בבחינה מה, לבלתי תעבור החוק והגבול הראוי לאדם עלי ארץ, כמאה"כ (קהלת ז׳:ט״ז) "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם," "בכל זאת הלוא בהזהרה מעטה די להרחיק האדם מזה ולהנהיג תשוקתו זאת רק בדרך הממוצע, אחרי שלא יסיתהו יצרו לעבור הגדר והגבול הראוי, כמו שהוא בתשוקותיו אל המועיל והערב לחושיו, והיותה בלתי מצטרכת למחיצת רוח רביעית כ"א כשירה אף אם היא פרוצה שם, רומזת כי אותה המחלקה מבני אדם אשר יש להם התשוקה הרביעית והיא התשוקה אל הרע המוחלט (עיין ביאורי בראשית דף פ"ט ע"א, כי שם נתבארו ד' תשוקות אלה שנזכרו גם בדחז"ל,) להם לא תועיל שום מחיצה, כי הם הורסים ופורצים כל גדר, ומשתוקקים אל הרע תמיד מבלי חשך וע"כ מחויבת רק האכילה ושאר דבר של קביעות להיות בסוכה, אבל לימוד של עיון, אשר תכליתו מצד עצמותו להסיר עין השגחת בעליו מעניני הגוף, ולהשקיף רק אל עיונים ומושכלים רוחנים, באופן שגם על ידו יושג תכלית וכונת הסוכה, אינו צריך באמת להיות בתוך הסוכה וע"כ פטורים גם העבדים והקטנים, החרשים והשוטים משבת בסוכה, שאחרי שהם חסרי הדעת והתבונה לא תושג אצלם התכלית המכוונת מיישיבת הסוכה ושמירת כל חקותיה, ועל כל זה רומזים גם דחז"ל במשנה שהביאה הרב ז"ל בתחילה "הישן תחת הסוכה" וכו', כמו שהולך ומבאר אותה. עקר מה שכוון מאמונת השכר והעונש הוא עזיבת העסקים בענינים המדומים וההשענות עליהם וההדבק במעשים הנאותים התוריים עם התוחלת והבטחון החזק שבעל מלאכתו לא ימנע טוב להולכים בתמים. לזה אסמוך אותה תחת הסוכה בפרקי הספר הזה הנכבד:
5
ו׳אמנם הקודם הוא מבואר ממה שנתפרסם שהתשוקות אשר אל הקנינים הזמניים עצמו מאד על האנשי' ועבודתם כי כבדה עד כי גברה יד העולם עליהם וילדי הזמן וקורותיו יכבשום ועבדים וענו אותן אין נקי מבלי שיוציאו שום שכר טוב בעמלם עד שמפני כן הית' החכמה האלהית לרחם על אישי האומה הזאת הנבחרת להוציאם לחפשי מתחת ידו ולהקל מעליהם טורח סבלות עבודותיו לתת להם שכר טוב במעט עמל שיהיה להם במעש' המצות התוריות יספיק להצליח נפשם בעולם הנצחי וגם באשר הם שם לאכל לשבעה ולמכסה עתיק כמו שהודיע זה להם במאמר (שמות כ׳:ב׳-ג׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהי' לך אלהים אחרים על פני כמוזכר שם וכמו שאמר (ויקרא כ'ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד. כי המוכר עצמו ליהודי אחיהו להיותו עשיר ממנו וראותו כי יש לו פת בסלו ויין בקנקנו. הנה הוא שם על עסקי הזמן וטובותיו מבטחו בפרנסתו ופרנסת ביתו ומן ה' יסור לבו ולסוף נדבקה בו חרפתו ומאומה לא ישא בעמלו אשר על זה חרף אותו הכתוב באותה פרשה המספרת בענינו כמו שביארנו במקומו. *וקרוב להליץ וכו', ר"ל שדברי הכתובים האלה המורים לפי פשוטם על העבד העברי, יכולים להאמר על דרך משל ומליצה גם על כל אדם אשר ימכר לעבדות עולמו השפל, כי כמו שיעבוד העבד שש שנים ובשביעית יצא לחפשי חנם כן גם האדם, אם גם יעבוד עבודתו עלי ארץ בעמל ויגיעה רבה שש עשריות שנה, הלא בשביעית יוכרח לצאת לחפשי חנם. וערום כאשר יצא מבטן אמו, ואף כי יאמר העבד הזמניי הזה "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני", ר"ל אהבתי את גופי וחמרי שהיה תמיד לאדון לו, ואת משפתתי ושאר קניני לא אצא חפשי, הלא בהכרח יגישהו אדוניו, ר"ל גופו בעצמו יכריחהו לשוב אל אלקיו, כי אחרי שיפסד גופו ויכלו כחותיו, הלוא בהכרח ישוב לאדמתו, ורוחו תשוב אל האלקים אשר נתנה, והנה ידוע, כי באחת משתי סבות ימות האדם מיתה טבעית לעת זקנתו, אם בעבור שיוחלשו קצת מאיברי גופו עד שלא יוכלו עוד לעשות מלאכתם, ד"מ אם יסתמו צנורות השתן, או שיתקשה הכבד כאבן, ושאר חלאים כדומה, אשר יקרא הרב ז"ל בשם "התכת הגוף", או שיוחלשו תשוקות האדם המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף ההכרחיית לקיומו, אשר יקרא הרב בשם "התכת התשוקות והפסד המאוויים", ויען כי יחש הלב מושב התשוקות החיוניות האלה אל הגוף כלו המקיף אותו מסביב לו, כיחס המזוזה אל הדלת המקיף שתי המזוזות, המשקוף והסף, גם יחד, ע"כ יאמר הרב ז"ל כי כמו שיובא העבד אל הדלת, או אל המזוזה, ישם יוחלט לאדוניו לעבד עולם, כן ימות האדם באחת משתי אלה ההתכות, ויוכרח עי"ז להיות לעבד עולם לאדוניו האמיתי בעולם הנצחי. וקרוב להליץ כל הכתובים ההם על העבד הלזה הקנוי קנין עולם אמר (שמות כ"א) כי תקנה עבד עברי הנה הוא ודאי המוכר עצמו לצמיתות אל העולם הזה ויוצא מתחת העבדות האלהי ומההשענות עליו לפי מה שהרגיש מהתועלת יותר קרוב אליו כי לא שמע אל דברי המשורר (תלים קי"ח) טוב לחסות בה' מבטוח באדם. ועתה ראה את אשר יקרה לו הנה הוא שש עשיריות שנים יעבוד את העול' אשר קנה לו לאדון לפי המנהג הטבעי וכמ"ש (איוב ה׳:כ״ו) תבא בכלח אלי קבר ובשביעית יצא לחפשי חנם וכמו שאמר המשורר (תלים מ"ט) אל תירא כי יעשיר איש וגומר כי לא במותו יקח הכל וגו'. אם בגפו יבא בגפו יצא כמו שאמר איוב (א') ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה וזה האמת הברור כי מה יקח בידו כי אם מעשי שלחנו אחד המרבה ואחד הממעיט כמו שנתבאר המוסר הזה בפרשת המן שער מ"א. אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו כי הרודף אחר הבלי העולם לא נתעצמה נפשו בו ואם בעל היולאניות הוא מתחלת יצירתו הנה נשארה היולאניותו עמו ועל זה יצדק באמת ערום אשוב שמה כי נקבר ערום משום שלמות. אם אדוניו זה יתן לו קצת קניינים ואפילו היותר עצמיים לו כמו האשה והבנים הנה באמת האשה וילדיה היו לאדוניה כי הם ילדי הזמן וקניניו אין לעצם האדם חלק בהם כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ומאומה לא ישא בעמלו כמו שכתבנו בשער י"א. והוא יצא בגפו. כי לסוף יפרד מהם על כרחו וכל שכן מיתר הקנינים היותר חצונים. ואם יאמר עבד העולם הזה אהבתי את אדוני זה ואת אשתי ובני ויתר קניני אשר עבדתי אותו בהם ולא אצא חפשי מהם הנה לא יועילו לו רוב אמירותיו כי עכ"פ יצא מאתו גם אדניו יסייע ביציאתו בכל עוז להביאו לרשות האדון האמתי ולהסגירו בידו, מה כתיב והגישו אדוניו אל האלהים כי הוא יגיש אותו אליו בהכרח וכמו שאמר (שם י ב) עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ עד אשר לא תחשך וגומר. וסוף הכל וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והרי נפרד הבנין והעבד נסגר ביד אדניו האמתי. ואמר והגישו אל הדלת או אל המזוזה לרמוז אל שני דרכי ההתכה וההפסד אשר נזכרו שם. האחד דרך התכת הגופות כמו שאמר עד אשר לא תחשך השמש וגי' ביום שיזועו שומרי הבית וגו' עד כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים (שם). והשני התכת התשוקות והפסד המאויים והעדר ייגעתם אשר עליהם אמר (שם) עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור. *והכונה וכו', כונתו כי האיש הזמני, משתדל כל ימיו רק לדלות בעוצם תשוקתו וכוספו, (שהוא חבל הכסף) מגולת הזהב, ר"ל ממקור ההון והעושר, עם כדו של חרס ר"ל עם כחות גופו החלשים, מיט, רב או מעט, ע"י הגלגל, ר"ל גלגל המזלות, והכונה לפי מזלו, ולעת זקנתו תכלה תשוקתו, ומקור וההין והעושר (שהוא גולת הזהב,) ייבש בבחינתו, גם כדו ישבר, ר"ל כחיו הגופנים יוחלשו, וכוכב מזלו ישקע. והכוונה כי הוא המשיל האיש הזמני לדולה בחבל הכסף מגולת הזהב עם כד של חרש דרך גלגל והוא משל נמרץ בדברים עתיקים ונוראים. וזה כי חבל הכסף הוא משל נכבד לעוצם הכוסף האנושי אל עבודת אדוניו זה כי עמו יקשר ובו יובא בחוזק אל תכליתן בלי ספק. וגולת הזהב הוא ריבוי מציאות אותם הדברים הזמניים כי כל עוד שיחזק הכוסף ימצאו הם בשפע רב: והכד אשר בו ידלה הוא הממון אשר בידו ומחשבות לבו ועשתנותיו גם האוהבים אשר באמת הם כליו להגיע מאוייו. יהגלנל הוא המזל החוזר בקביעות הגלגל הסובב תמיד וכמו שאמרו (זוהר פ' בראשית) הכל תלוי במזל. ולזה אמר שיזכור את בוראו בימי בחורותיו שהשעה משחקת לפניו וכל אלה הדברים יעמדו על עמדן עד אשר לא יבאו ימי הרעה וגומר. והם ימי נפילת הכח הגופיי וירידתו במעלות אשר זכר בענין הראשון כנזכר אשר הימים ההם הם השנים אשר אין בהם חפץ בכל מבוקשיו גם הם והוא רתוק חבל הכסף כי בהחליש הכחות יחלש הכוסף והתשוקה. ובהחליש הכוסף או ביטולו מיד תרוץ גולת הזהב כי תבקע ויצאו מימיה וישוב כליו ריקם גם תשבר הכד אשר ידלה בו על המבוע. וזה שכל האמצעיים חלפו הלכו להם ואפילו בעניינים הקרובים להגיע לא יועילו ולא יצילו. ונרוץ הגלגל אל הבור והוא שמהסבות הגלגליות כלם יורדות ושוקעות ואינם עולות למעלה. ולזה היא עצה נכונה להתעורר האדם אל השגת הצלחת נפשו בעוד כח בו מצד ארבעת רבעיו אלה עד אשר לא יסגירנו אדוניו זה בשני האופנים האלה הנזכרים כי הם ודאי דלתות ההתכה ומזוזות ההפסד יצאו בם בהכרח כל באי עולם. ובשער ק"ב ב"ה יתבאר כי לבחינות אלו הוכשר הזמן שבו הוקבעה פרשת הקהל את העם עיין עליו. והנה באמת אם יש לעבד הלזה לב לדעת ואזנים לשמוע כבר ירצע אדוניו זה באלו ההשקפות אשר הם גלויות ומפורסמות את אזנו במרצע שם לפני האלהים ויצא מתחת ידו וישוב אל ה' כי הוא אדוניו האמיתי ועבדו לעולם ואוזן שלא שמעה תרצע לעבדות עולם. והנה לזה היתה מגמת התורה האלהית מראשה ועד סופה לשחרר אנשיה מזה השעבוד העצום מבלי תועלת ולהחליפו בקבלת מלכות שמים אשר הוא משא נקל מאד יגיע להם בשמרו עקב רב והזהירם בכל עוז שלא להרבות מאלו הקניינים המשעבדים את בעליהם ושלא להשתדל בהשגתם רק כפי הצורך ההכרחי ועל פי עבודת מצות התורה האלהית תחת עבודת האדמה כמו שנתבאר באומרו (דברים י״א:י״ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם וגו' ואספת דגנך וגו' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. וכן אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' (ויקרא כ״ו:ג׳). ואף מאלו הטובות על זה האופן הזהירם שלא להרבות מהן כמו שנתבאר זה הענין בפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' (דברים ח׳:ז׳) עד אומרו (שם) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך: השמר לך פן תשכח וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו'. ורם לבבך ושכחת וגו'. כמו שנתבאר זה הענין יפה בפרשת המן הנזכרת כי היא המיוחדת בתורה לזה הדרוש בלי ספק וכל האנשים המעולים שמעו את שמעה ונרצעו אזניהם בה ופטרו עצמן משעבוד העולם הזה ורוב קנייניו וקבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה רבה. כמו שהיה מישיר האלהי רבי מאיר באומרו הוי ממעט עסק ועסוק בתורה וכו' (אבות פ"ד). כי היה מישיר אל בקשת הצרכים בדרך עראי כדי לעשות עקר מעסק התורה אשר לקיומה ועשות מלאכתה שולח הנה לא לזולת. ויש ליזהר שלא יפול בסכלות השליח הסכל אשר כתבנו ענינו אצל עבודת י"ה שער ס"ג וכבר אמרו בסנהדרין (כ'.) אשה יראת יי' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר' אלעאי שהיו ששה תלמידי חכמים ישנים תחת טלית אחד ועוסקים בתורה שכולם מאסו חמודות העולם הזה כמואסים ברע ובשעבוד עולם וחפצים בעבודת התורה כבוחרים בטוב ובחירות עולם. והנה הדרוש הזה עצמו לפי מה שאחשוב הוא מה שביארו דוד המלך בדבריו האחרונים אשר יסד אחר השירה אשר שר לה' (שמואל ב כ״ב:א׳) ביום הציל ה" אותו וגו'. (שם כ"ג) ואלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ. כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמרה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח. ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית ובאש שרוף ישרפו בשבת. למה שראה דוד כי שבוש האנשים וטעותם בהיות להם עסקי הקנינים הזמניים לעקר תכליתם ושלמותם עד שבעבורם קבלו עליהם עול מלכות העולם ושעבודו הכבד ופרקו עול מלכות שמים מעליהם ואמונת השגחתו וזה כי מצד מה שישתכחו בעיר אנשים רעים וחטאים לי"י אשר בתיהם מלאים כל טוב ולצדיקים השלמים אשר בקרבה רק אין דבר גזרו אומר שאין טובות האדם ורעותיו תלויות בטוב בחירתו או ברעתה גם לא בפעולות הנמשכות מהנה אבל הוא מקרה קרה לטוב ולחוטא גם כחשו בשכר והעונש לגמרי. לזה אחר שנצח את כל אויביו ואחר עבור עליו כל העתים שעברו להשלים הנסיון רצה לישר בזה הענין הנפלא לבאים אחריו ולהוכיח וליסר כל המשתבשים בו, ואחר שהוסכמו במאמרו זה כל הסבות המחייבים האמונה בו מבלי שום ספק אם מצד עצמו אם מצד מה שקבל מאביו וגם מצד שהיה גבר הוקם על כסא מלכות ישראל אשר מפני זה הושלם בידו הנסיון. כ"ש שהיה משיח אלהי יעקב שכבר בחר בו ה' לשלמותו ואשר יבחר ה' הוא הקדוש הראוי לסמוך על דבריו ונעים זמירות ישראל אשר זה יחייב ספור הענינים האלה ע"ד השיר והחידה כי לא אל עם עמקי שפה, והמשכילים יבינו ולהשלים האמתות במאמריו אמר רוח ה' דבר בי וגו'. לומר שהטעמים גם המלות עצמן שם על לשונו ולא סדרם מעצמו ומכח כל אלו הטעמים אמר דוד אלהי ישראל לי דבר ומה דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. באלו הדברים אשר שם בפיו כיון כל הענין הנכבד שאמרנו מהיות האדם מושל על מעשיו ומשוחרר וחפשי מילדי הזמן ותלאותיו והוא שליט עליהם אם ירצה והפליג נעימות המליצה באומרו. כי אם שצור ישראל מצד יכלתו המוחלט הוא מושל על האדם. צדקו ויושרו יחייבו שהצדיק ימשול על יכלתו מצד מושלו יראת אלהים וכמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והרי הוא כמי שיאמר שהשר השופט הוא המושל על בעל הריב אמנם זכות בעל הריב מושל על השופט הישר המחוייב אל הצדק מצד שהוא צדיק וכמ"ש ז"ל (מו"ק ט"ז:) אני מושל באדם ומי מושל בי צדיק וזו היא ממשלת האדם המוחלטת וחפשיותו מעבודת החומר ומעשהו. ואחר שהחליט המאמר על אמתות זאת האמונה נעתק להתיר הספק העומד בפני חלושי הדעת אשר זכרנוהו ואמר כי לא התחזק להם השבוש ההוא רק מפני התחלף להם הטובות המדומות לאמתיות והאלהיות ללא דבר ואמר כי לא כן האמת כי הנה הטוב האמתי הנכסף והמקווה ליראי האלהים הוא כאור בקר יזרח שמש. כי ההצלחות הנפשיות אין לנו משל לזוכרם או להודיעם רק האור הבהיר המצוחצח אשר לא ישכון עליו לא עב ולא ענן כלל. והוא מה שפירש באומרו בקר לא עבות ירצה הכוונה באומרו וכאור בקר יזרח שמש הוא שהבקר הנכסף אצלי הוא אור הנפש הצח לא יתערב בו דבר מטרדת הענינים הזמניים המאפלים הנפש והוא בקר לא עבות מנוגה ממטר להצמיח דשא מארץ והוא ודאי כנוי אל כלל ההצלחות הזמניות הבאים מטל השמים ומשמני הארץ אשר יחפצו בהם הסכלים המחטיאים כוונת מציאותם אשר זה וזה לא נתקיים בידם כמו שאמרנו. ולזה הירא את דבר ה' אין לו חפץ בהם ולא מהמהם ולא נוח בהם. כי המתחיל בהם לא יסוג אחור ונפל לשעבוד הזמן וקושי עבודתו ואין מציל. ולזה אמר כי לא כן ביתי עם אל לאהוב אלו הטובית המדומות ולחשבם לאמתיות כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל מבלי שום חסרון ושמורה מבלי שום פגע כי הם שני ענינים שהטובות הזמניות חסרים מהם ואיך יחליף אדם האמיתי בכוזב והקיים באובד חלילה. כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח. זה הצמח אשר לא יעשה קמח סלת חטים. כי ידעתי אם היה חפצי ותשוקתי אל צמיחת נוגה ממטר דשא מארץ מיד אהיה בעכרי ומהרסי ומחריבי ממני יצאו להגדיל כח הצר הצורר עלי והייתי כאחד הנבלים אשר נפלו תחת ידו דוחו ולא יכלו קום ולזה שנאתי זה הצמח ובחרתי לי צמח צדיק. וזה נתבאר ממנו מאד כי כל העושר אשר הציל מן המלכים אשר נצח ומהממלכות אשר כבש הכל נתן למלאכת הקדש והוא היה מסתפק בהכרחי כמ"ש והנה בעוניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין מספר (ד"ה א' כ"ב) ותקטן זאת בעיניו עד שאמר במקום אחר (שם כ"ט) ובכל כחי הכינותי לבית אלהי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחשת לנחשת והברזל לברזל והעצים לעצים אבני שוהם ומלואים אבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה לרוב ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלת זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש שלשת אלפים ככרי זהב מזהב אופיר ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים:
6
ז׳וזאת נחלת כל עבדי ה' הצדיקים אשר זכרנו ראשונה אשר מאסו בקנייני העולם וחמודותיו המושלים עליהם וכל ישעם וכל חפץ כי לא יצמיחו כי הם ודאי המושלים על עצמם ועל זולתם והמשיבים קשט דברי אמת לשולחם בשליחות זה המציאות אשר זכרנו *ולא היה חסרונות וכו', הלשון הזה דחוק קצת, ור"ל כי השלמים האמיתיים לא יחפצו בקניני העולם ורק אל הטוב האמיתי שהוא הכרת האמת וקנין השלמות הנפשית כל ישעם וכל חפצם, וע"כ הם סכלים לפעמים ובלתי יודעים בטוב הענינים והעסקים הזמניים, כמו שאמר החוקר כי חכמי יון, אנאקסאגאראס וטהאלעס, היו "חכמים" ר"ל להכיר האמת בעיונים ומושכלים רוחנים אבל לא היו "נבונים" בבחינת הדברים הארציים, המועילים להם ולאחרים בבחינה גופנית, גם יחסרו להם בעבור זה לפעמים הרבה קנינים זמנים אשר יש להסכלים והבוערים בעם, החפצים ומשתוקקים רק אל כל אלה, אפס כל זאת לא יחשב לחסרון ופחיתות מעלה להאנשים ומהלמים האמיתיים האלה, אחרי שהם בעצמם לא יחושו לקנינים כאלה. ולא היה חסרונות אל הטובות המדומות ראיה על הפך כוונתו במאמריו כי כל סגולתם וחפצם הוא אל הטוב השלם והבהיר כאור בקר יזרח שמש. וכמה יסכים לזה מה שזכר החוקר פ"ה מאמר ששי מהמדות אמר ולכן אמר כי אננסנוריש וטאליש והדומים להם היו חכמים ולא יאמרו שהם נבונים כי ראו כי לא ידעו הדברים המועילים להם ויאמרו כי היו יודעים דברים גדולים ונוראים וקשים אלהיים. אמנם לא מועילים לאחרים כי לא ידרשו טובות אנושיות ועוד מאריך בזה בטוב טעם ודעת. ואם הם כך אנו על אחת כמה וכמה. וכמה הסכים החכם שלמה במאמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך כפי מה שפירשו הרב המורה בפי' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' (ירמיהו ט׳:כ״ג) כמו שהוא בסוף הספר ההוא:
7
ח׳ובליעל כקוץ וגו'. אחר שביאר יתרון הטובות האמתיות ומעלתן על המדומות בשאלו הן כאור בקר יזרח שמש ואלו כבקר עבות ואלו הן ערוכות בכל ושמורות ואלו להפך הנה לבאר זה יותר המשילם אל קוץ מונד והוא הידוע שגנבתו סופה בימי הקיץ והולך ומתגלגל בעגול תמונתו נע ורד הנה והנה והוא הרע שבקוצים אשר אם יקח האדם ממנו ובא בכפו ונקבה ואמר כי כן הם אלו הטובות אשר שמם הראוי הוא בליעל כלומר בלי תועלת כי הן כקוץ מונד היום בבית פלוני ומחר בבית זולתו וכמו שאמר (שבת קנ"א:) גלגל הוא שחוזר בעולם. והרי הוא הפך השמור שזכר בטובות האמתיות. אמנם הפך מה שאמר ערוכה בכל ביארו בהמשילם אל הקוץ המזיק ואמר ואיש יגע בהם ימלא ברזל וגו'. כלומר שהרוצה ליהנות בהם יצטרך אל כלים ותחבולות להמלט מנזקם. והטוב והראוי לישמר מהם ששרוף ישרפו במקומותם כי מי ומי יכול לעמוד בשמוש בהם כפי השיעור הראוי לבלתי יחטא ועל זאת התפלל החכם (משלי ל׳:ח׳) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי כמו שנתבאר שער כ"ד. ויתכן שרצה בזה לתאר קוצר זמן האנשים הרודפים אחריהם כי מעט אשר יהיו לפניהם בקיום. אמר כי בני בליעל אשר יכוונו אל תכליתם האחרון הנה הנם עמהם כקוץ מונד כלהם אשר לא יתעכב הפסד אישיו יותר ממה שיעמוד אדם על קבוצם בכלי ברזל ועץ חנית אבל אחר שהשתדל בקיבוצם מעט בנקל ישרפם שם במקום קיבוצם. ועל דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין ע"א:) הכנוס לרשעים רע להם ורע לעולם ופזורם טוב להם וטוב לעולם כי כשמתקבצים יקבל העולם נזק מהם ולבסוף הם כלים מעצמם כי הרע מפסיד את עצמו. וכמו שאמר במקום אחר אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזמות הרף מאף ועזוב חמה אל תתחר אך להרע כי מרעים יכרתון וגו' (תהילים ל״ז:ז׳-ט׳). ירצה אל תתחר להטפל עם אישים פועלי און הבוחרים באלו ההצלחות המדומות כי איש כזה אם יום או יומים יעמוד לא יתקיים זמן רב הרף מאף ועזוב חמה שאינה מתחברת עם האף לעולם כי אם להרע לאויבי ה' שנואי נפשו לפי שהמה שלוחי בית דינו כמו שאמר (דברים ט׳:י״ט) כי יגורתי מפני האף והחמה כי אמר ה' וגו'. וטעם חבורם כי מרעים יכרתון בלי ספק וקווי ה' המה ירשו ארץ החיים אחוזת עולם. ועל כל פנים נתבאר מתוך פרשה זו הסכמת דוד המלך אל מה שרצינו אליו בכוונת הקודם מהמשפט אשר הקדמנו והוא היות עקר אמונת השכר והעונש בהתרפות בעסק וההשתדלות באלו הענינים המדומים ופריקת עול מלכות העולם מעל צוארי האנשים והטיל עליהם מעט מהטורח בעבודה האלהית בהשען על אמונתו כי יגדיל לעשות.
8
ט׳אמנם הנמשך הוא מבואר כי אחר שקבע מסמרות בפרקים העוברים בחדוש העולם וביכלתו המוחלט ובתורה מן השמים וביום הדין ובכפרה על הדרך שנזכר הנה הוא סמך זה תפרק הז' לקבוע לנו את חג הסכות בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה שהוא זמן תחלת ימי הגשם והקור אשר צוה אותנו שנצא מבית קבע אשר אנחנו יושבים כל השנה לשבת בסוכה שהיא דירת עראי ותחת אויר השמים הפך מה שעושין אז כל העולם כי הם נאספים מהשדות או מהחצרות אל בתים ספונים בארז. כלומר צאו מאצטגנינות שלכם אשר אתם חושבים להסתופף בבתים טובים אשר בניתם ובאו חסו בצלי כדי שיהא קבוע בלבכם אמות מה שהנחנו מהשחרור העולמי. כי באמת יושב בסתר עליון ובצל שדי הוא החי חיים בטוחים חיי' שמחים חיים מאושרים חיים מופנים מרוב העמל והטרדה אשר תחת עול העניינים הזמניים מבלי המשך תועלת עצמי לסוף כמו שאמרנו חיים טובים ומתוקים שעליהם אמר (תהילים קכ״ח:ב׳) יגיע כפיך וגו' אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב (ברכות ח'):
9
י׳והנה להיות זאת הכוונה המיוחדת בזה החג באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב סחורות ורוב תבואות וכל מדי דאקרי נכסים ויוצאין אל סוכה קטנה זו אשר אין בה רק ארחת יום ביומו ועל הרוב מטה ושלחן וכסא ומנורה שהיא התעוררות נפלא שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה שהוא דירת עראי כמ"ש התנא (אבות פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כאשר ביארנו בשער שלשים. כי הנה המרבה בענייני העולם הזה ממעיט בקנינים האמתיים הנה הוא באמת מרחיב בית האשפות ומסיג גבול הטרקלין ויקרה לו כמקרה הסכל שסופר מסכלותו (במסכתא בבא קמא דף נ' ע"ב) מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים עבר עליו חסיד א' ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך לגלג עליו. לימים נצטרך לממון ומכר את השדה ועבר באישון לילה ואפלה ונתקלל באבנים אמר ודאי קושטא קאמר ההוא גברא דאנא מסקל מרשות אחרות לרשות שלי. ועם דגופא דעובדא הכי הוה אחשוב שקבעו אותו בתלמוד להיותו משל נמרץ למתעסקים ומתפארים לעולם שאינו שלהם ומסקלים ממנו אבני נגף והרבה מכשולין אל עולמן האמיתי ובבאם שם יהי דרכם חשך וחלקלקלות ונפלו ואין מקים. והנה הדעת נותן כי כמו שהמצוה הזאת בכללה תרמוז ותקרוץ אל זה העקר הנכבד בכללו כן פרטיה וחלקיה יכוונו אל חלקי העקר הזה ועניני פרטיותם.
10
י״אהענין האחד בשיעור הכשרה בארכה ורחבה וגבהה שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברחב (סוכה ב':) ועשרה בגובה (שם.) כי זה מה שיורה תחלה על חיי הספיק והצמצום כלומר צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות כי אם תרגיל עצמך בכך לא יחסר לך כלום ואם תתיר לך היתרונות לא יספיק לך כל כמו שנתבאר שער כ"ד. גם ירמזו אל השיעורים למספר ימי האדם אשר הוא עומד בזאת המצודה וע"ד שאמר המשורר (תהלים צ') ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. והם כמספר טפחי האורך והרוחב כשיעלו לעשיריות כמנהג. וכבר אמר דוד על ימיו הקצובים על זה המספר (שם ל"ט) הנה טפחות נתת ימי מי יודע אם לא כיון לזה. ולפי שכבר היו התחלת חיי האדם השלשה ענינים שכתבנו בשער ס"ד אמנם היתה תכלית ימי חייו ענין נכבד מאד כמ"ש המליץ (בחי"ע פ"ח) ראשו אחוז בחבלי ההעדר הקודם להויות ואחריתו בנועם מתמיד לראות באור פני מלך. לזה היו הדפנות לבודות לארץ מתחת בתוך ג' טפחים (סוכה ט"ז.) כמספר החמר והצורה וההעדר והיא נאחזת בכבוד אשר למעלה מעשרה כמו ששנינו בגמרת סוכה (ה.), הארון ט' טפחים והכפרת טפח ונאמר (שמות כ"ה) ודברתי אתך מעל הכפרת ואמר רבי יוסי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלו משה ואליהו למרום כמו שפירש' בשער מ"ד:
11
י״בהענין הב' שצריכה להיות תחת השמים ולא יהיה סכך אחר מבדיל (סוכה ט'.) כלומר הבט מה למעלה ממך השמים ושמי השמים וכל צבאם וראה מי ברא אלה וקבל עליך עול מלכות שלמה וכמ"ש (אבות פ"א) ויהי מורא שמים עליכם ואל יפסוק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מהדעות הנפסדות והתאוות המשולחות כי זה מה שיתקן כלל המעשי' וכמ"ש (שם פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והיה הסכך הכשר מדברים שאינן מקבלין טומאה (סוכה י"א.) למה שהדברים ההם הם חסרים ובלתי מתוקנים במינם כגון גולמי העצים אשר אין להם שום צורה ובית קבול שבשבילה יקראו כלים או הדברים אשר אינן ראויים למאכל וכיוצא בזה. לרמוז רמז חזק שהפחיתות והחסרון הנמצא בטבע האדם אם מצד הרכבתו ואם מצד צורך הדברים אשר הוא חסר מהם או שנמצאו בלתי שלמים הוא המבדיל הבדל רב ועצום בינו ובין אלהיו אשר כבודו שוכן למעלה מעשרה כמו שאמרנו:
12
י״גוהענין הג' שתהיה צלתה מרובה מחמתה (שם ב'.) כי זה מה שיורה הוראה שלמה על שיהי' עקר היותו על החסיה והבטחון בצל סכתו של הקב"ה בכל מעשיו ועסקיו יותר ממה שיבטח בעצמו ולא בטוב מזלו כי אע"פ שפרנסת העולם מוטל על ב' ההנהגות יחד כמו שנתבאר בשער הג' המחוייב שיהי' ענין הצל הנזכר רב על החמה והוא שיאמין כי מה שיתנהג בו הוא יותר ויותר מצד ההשגחה ומעט ע"צ ההנהגה השמימיית המכונה בחמה וע"ד שאמר שלמה בספרו (קהלת א׳:י״ג) תחת השמש כלומר תחת השמים. אמנם צריך שיראו בו ככבי שמים כי צריך האדם שיכיר את בוראו מפאת מעשיו המפורסמי' כמ"ש (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל וגומר. כי הוא העיון המותר והמחוייב וכמ"ש (דברים ד׳:ל״ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו'. ולכן המעובה כמין בית עד שלא יראו בו ככבי חמה או שאין המטר יורד בתוכה הוא סכך פסול (סוכה כ"ב:) שהוא יורה על הפתיות הגמור כמו שהחמה מרובה מהצל גם הוא פסול (שם ב'.) למה שיורה ג"כ על ההריסת ופרוץ אל ה' לראות אשר על זה נאמר (חגיגה י"ד.) הציץ ונפגע הציץ ומת. והראוי והנאות מה שנאמר (מיכה ו׳:ח׳) והצנע לכת עם אלהיך ומהטעם הזה עצמו סוכה גבוהה למעלה מעשרים או הפחות מעשרה פסולות (סוכה ב'.) כי בשתיהן נפסדה הכוונה בין למעלה בין למטה. וגם סוכה ישנה (שם ט'.) וסוכה שתחת סוכה (שם:) כל הענינים האלה הם מסכימים אל מה שאמרנו, והחי יתן אל לבו.
13
י״דוהנה יש ענין ד' שאמרו (שם ו':) בהכשרה שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח לכוין אל התשוקות האנושיות אשר ראוי לתת לב אליהם שהם הטוב המועיל והערב אשר כל האנשים יכספום. אמנם המועיל והערב מהם הם אשר צריכים שמירה חזקה כי יצר לב האדם משתוקק לעבור בהם הגבול בשיעור נמרץ ולזה היו דפנות הסוכה שתים כהלכתן לפי שלפני אלו הענינים צריך מחיצה חזקה ושלמה עומדת בפני רוח מצויה. אמנם אמרו השלישית אפילו טפח כי עם שצריך ג"כ ליגדר בענין הטוב שיהיה כתקונו בכוונה ובהגבלה מ"מ מעט מהזירוז יספיק לזרז המזורז לפי שאין תשוקת היצר להרוס מצבה ולפרוץ גדרה כמו הראשונות. ולפי שכבר נמצאת תשוקת האנשים הפרוצים רביעית והיא רעה ופרוצה מבלי שום כונה נאותה כלל שאליה כוונו חז"ל באומרם (ב"ר פ' כ') ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו אשר לארבעתן אמרו (שם) ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה וכו'. כמו שכתבנו ענינו יפה בפרשת נח שער י"ב והית' הכת הזאת אשר לא תקבל שום תקון ולא שום הגדרה לזה לא זכרוה בכלל דפנותיה כלל כי הרביעית אין לה שם בתשוקות האנושיות ולא שמו לה רושם בחיים האנושיים כלל: והנה הסוכה הזאת אשר על זה האופן צדיקים יבאו בה ולא יצאו ממנה בשום דבר של קביעות כמו שלא הותר להשתמש חוץ ממנה רק אכילה ושתיה פחותה מכשיעור (סוכה כ"ו:) או דבר שאין קובעין עליו לדעת קצת (כ"ה.) גם שינת עראי. (כ"ו.) אמנם לימוד של עיון הותר (שם כ"ח.) לפי שהלמוד אשר על זה התואר הוא עצמו גופה של סוכה וטעמה כמו שאמרנו: ולפי זה הטעם אינם נכנסים בתוכה העבדים והקטנים (שם כ"ח.) והחרשים והשוטים כי האנשים החסרים בדעותיהם ובתבונותיהם והאנשים הנמכרים ביד עולמם או ביד יצרם אינם משתמשים בסוכה הזאת מצד בחינותיה אלה. והוא מ"ש בסוף הענין בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח וגומר. ביאר שענין החג הזה וסוכות הוא שישבו בסוכות דירת עראי כל אלו שבעת הימים כדי שיקובל עליהם לעשות כן בכל ימי שני חייהם ושהענין הזה הוא נאות אל האומה הזאת לקבלו יותר מכל זולתה ולז"א כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כי מי שאינו מישראל אין בו נחת רוח לקבל עליו עול זה הפרישות מעניני זה העולם והיות יושב ומתלונן בסתר כנפיו של הקב"ה בלי ספק. לכו זה מה שנתבאר מהמשנה שזכרנו בראש הפרק האומרת שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו אם מפני שיורה זה על היות שום אמצעי בינו לבין צלו של הקב"ה וכן לא יעשה. ואם מפני שיורה שאינו מודה במה שתרמוז מדירת העראי שהוא השחרור מעבדות זה העולם וחפשיותו ממנו כמו שאמרנו. ולזה מ"ש כי קצתם שהיו נוהגין בזה היה להם לתוכחת מוסר מה שהגיד ר"ש ממעשה טבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה בסוכה ושגלגל עליו ר"ג בפני הזקנים שאמר ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שהעבדים פטורים מן הסוכה כלומר הדין עמו לא מפני שהכשר ישיבת סוכה הוא בכך אלא מפני שהעבדים פטורים ממנה והנה בכלל שיחתו ולגלוגו עליו יש תלמוד גדול בשני דברים שהם עקר דרושינו. האחד שהעבדים פטורים מן הסוכה כי יודע הוא שאין מטבע העבדים לשבת בסוכה זו כי הם נמכרים לעבדות הזמן והסוכה הזאת ענינה הוא הגאולה והשחרור ממנו וזה נרמז בפטור העבדים ואף הטובים מהם אם יקבלו קצת ממנו את כלו לא יוכלו שאת והוא מה שאז"ל (ע"א ג'.) כי ביום הדין אומר להם הקב"ה לעכ"ום מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכשהוציא הקב"ה חמה מנרתקה מיד בעטו בה ואע"פ שאמרו בגמרא (שם) שקראה מצוה קטנה מפני שאין בה חסרון כיס יש לומר ג"כ לפי שענין הבטחון באל יתעלה לצאת לשבת בצלו הוא דבר נקל בעיני האנשים לא יחשבוהו למצוה וכמעט שבאו לכללה הנה בצאת הנסיון מיד בעטו בה. והענין הב' שהישן תחת המטה בסוכה לא יצא שלפיכך אמר שצדק עבדו לשבת בה כמו שאמרנו והנה שיחת חכמים על זה הענין ודאי היא תלמודן דכתיב ועלהו לא יבול. והסוד הזה כלו ביאר למתבוננים בכתוב האחרון שאמר למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אתם מארץ מצרים אני ה'. והוא שידעו וישכילו כל הדורות הבאים מה שבחר האל יתעלה בחיי הספוק והתוחלת באל יתע' להנהיג האומה הזאת בהם בהוציאם מארן מצרים כל ימי היותם במדבר מ' שנה לא חסרו דבר עם מה שיצורף להם מחיי הצמצום והספוק לפי שעם זה ולא באופן אחר יוכלו להגיע לכלל הדעת את ה' ועשות דרכיו כי הוא הנרצה מהם מתחלה ועד סוף כמ"ש (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' ולזה תחת הכניסם לארן נושבת נהגם במדבר מ' שנה ותחת הביאם אל בתי ארזים סבבם בעננים אשר המציא לכבודם להגין עליהם לבל יכם שרב ושמש כיום המעונן הלזה שאין בו לא חום ולא קור. ודרך כלל אמר (דברים כ"ט) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעון כי אני ה' אלהיכם. והוא מה שאמר בכאן למען ידעו דורותיכם וגו' וסיים אני ה' אלהיכם כי הוא הדרך ישכן אור לשתדעו כי אני ה' אלהיכם. *סוף דבר וכו', כוונתו כי כמו שאמר החוקר, כי לא נשבות בעבור שנשבות". ר"ל שניגע ונעמול רק להביא טרף לבתינו, למען נוכל לשבות ולנוח אח"כ, "ונלחם להביא השלום" ר"ל שנלחום עם הצרים לנו רק למען המציא לנו השלום, לא למען כבוש ארצות, והדבר עמים תחת רגלינו: כן ראוי לאדם ג"כ לעמול וליגע כל ימי היותו עלי ארץ במעשים ופעולות נכוחות, רק למען קנות לעצמו עונג המנוחה והמרגוע בעולם הנצחי, והנה ידוע ג"כ כי מדי יזקן האדם כי ימעטו גם עמלו ויגיעתו עלי ארץ עד שיחדלו לצמיתות בהפרדו מארצות החיים, כי אין מעשה ופועל אנושי עוד שם בארצות החיים האמיתיים, כמו שהוא פה בארץ הנשמה הלזו ולרמוז על כל זה היה מספר פרי החג הולך ומתמעט יום יום בשבעת ימ החג הרומזים על שבעה עשיריות שני חיי האדם, עד שהיה קרבן יום השמיני שהוא מקרא קודש, ורומז על חיי העולם הנצחי הבא לאדם אחרי כלותו חייו הארציים, רק פר אחד לבדו לרמוז בזה שגם שם בעוה"ב אין שום עסק אחר לנפשות רק להתענג בנעימות נצח, ושובע שמחות את פני עליון. סוף דבר זה חלק אדם מאל וזה דרכו בכל שבעה עשיריות של ימי חייו שהוא מצווה ועומד לישב בסוכה להיות נעצר ונקרא לפני אלהיו לאור באור החיים בסוף חייו. כאומרו שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא. וזה סימן העולם הבא בספר הזה החשוב שנרשם בכאן בקצת העלם כמו שהוא סמוי מן העין ועין לא ראתה אלהים זולתו והיה זה כן לפי שאין שם לא פועל ולא מעשה ולא שום דבר שיאחז בו השכל האנושי בעודו חי אבל הוא השלמות והעונג המגיעו מכללות השתדלות המעשים כולם וטוב תכליתם בשביתה ומנוחה מוחלטת כמו שתארו החוקר בכלל תוארים אחרים נפלאים בפרק י' מהעשירי מהמדות אמר האושר הוא בשביתה כי לא נשבות בעבור אשר נשבות ונלחם להביא השלום. ירצה כי האושר האחרון הוא בשביתה מכל עמל וטרדה כי לא נשבות וננוח כל הימים מהשתדל בעבור השגתו ונלחם תמיד עם תאוותינו להביא עלינו אחרית שלום השקט ובטח עד עולם וזהו טעם העלמו בלי ספק. אמנם רמזו לנו האל ית' במצות השבת החמורה האסור' מכל מלאכה ויגיעה כמ"ש בזה שער נ"ה המיוחד לו וחזר ומנאו כאן בספר הזכרונות זה לסיום ותכלית כל המעשים כלן. ואולם נמסרה ההתבוננות עליו בזה החג משני פנים. האחד באופן השגת זה התכלי' והודעת ענינו. והשני בהתיחדו' זה העונג והפרדתו משאר התענוגי' שהם ענינים מעולים מאד. אמנם הענין הראשון הוא לקוח מתוכן הקרבנות אשר בשני המועדים רצוני אשר בהם נאמר שבעת ימים תקריבו אשה לה'. והקרבתם אשה לה' עצרת היא כמו שנתבאר ענינם בפרש' פנחס. וזה כי בכל ימי החג הפרים הולכין ומתמעטין לרמוז אל מיעוט העסק הזמני המחויב לנהוג בכל ימי חייו לקנות חיים העולם הבא עד שהיה הקרבן המיוחד ליום העצרת פר אחד איל אחד כבש אחד לומר שאין בעולם ההוא מיעוט עסקים לבד כי אם בטול גמור לישב וליהנות מזיו האל יתע' שהוא אחד בכל הג' עולמות ולהתנהג באמתתו ית' ביום א' של חג כד"א (ישעי' ב') ונשגב ה' לבדו ביום ההוא כי אין ענין בעולם ההוא לחשכו של לילה. וזאת נחלת עבדי ה' אשר הם חיים בעולם הזה חיים מוגבלים נכבדי' כמו שאמרנו. אמנם היה הענין השני לקוח מהיות יום השמיני הזה רגל בפני עצמו וכל ימי החג הקודמים אליו משונים בקרבנם זה מזה כי על כן קוראים בכל אחד מהם הלל גמור מה שאינן עושים כן בימי הפסח (ערכין י'.) וכלן נקראין זמן שמחתנו והוא רמז נפלא לענין התענוג הנפשיי הנמצא בסוף החיים המאושרים ומדרגתו עם שאר התענוגים החלקיים הנמצאים ראשונה כי הוא דק ומעולה מאד הסכימה בו התורה האלהית באלו הרמזים אל תכלית מה שהתחכם אליו ראש הפילוסופום בזה. וזה כי במאמר העשירי אשר לספר המדו' שם דרש וחקר מזה הענין הנפלא והוא העונג המושג בסוף השתדלות השלמות. *הנה בפרק הח' וכו', דברי החוקר האלה הנעתקים ככל דבריו מלשון יונית ללשון עברית, הם קשי ההבנה מאוד וכונתו לפי מה שבארו הרב ז"ל היא, כי כמו שהעונג, אשר ימצא הבונה בית לשבתו בכלותו את מלאכתו זאת, אינו דומה לא בכמות ולא באיכות, אל העונג אשר היה לו בעת שכלה רק חלק פרטיי ממלאכתו זאת, ד"מ בעת אשר חבר האבנים או הלבנים יחד בחומר ובטיט, או בעת אשר הניח קורות הבית, וכן גם איש אשר יסע מעירו אל מקום אחד רחוק, אשר שם יקוה להשיג חפצו, אף כי ישמח ויגל בכל כברת ארץ אשר הלך, יען כי הולך הוא וקרב אל המקום ההוא בכל זאת לא תדמה שמחתו זאת לא לבד בכמותה, כי אם גם במהותה ואיכותה לא תדמה אל שמחתו אשר ישמח בבואו אל מחוז חפצו, וגם מהות השמחה בהשלמת החלקים הפרטים השונים, משתנה, כי כמו שלא תדמה מהות מלאכת הרכבת האבנים למלאכת הנחת הקורות והליכת קו או פרסה זו להליכת האחרת, כי האחת היא לפעמים בהר, מקום אשר יכו שם את ההולך השרב והשמש, והאחרת ביער או בעמק על שפת וחוף נהר, מקום אשר ישב שם רוח צח ונעים ואף כי אם תעשינה ההליכות השונות האלה באופנים שונים, ד"מ האחת ברגל, בהליכה ראויה או בקפיצה, והאחרת ברכיבת בהמה או בישיבה בקרון, כן תשתנה גם השמחה במלאכות או בהליכות ותנועות חלקיות אלה השונות, כן לא ידמה גם התענוג האמיתי אשר יגיע אל השלמים באחרונה, (ר"ל בעולם הנצחי והרוחני) אחרי הגיעם כבר אל מחוז חפץ כל השתדלותם לא לבד אל תענוגי הגוף ההמוניים, כ"א גם אל התענוג החלקיי אשר ישיגו בחייהם בהיותם הולכים ודורכים במעגלי השלמות ועולים תמיד מעלה מעלה בסולם השלמות, לא ידמה ולרמוז על רעיון יקר ונכבד זה אחז"ל, כי אף שכל ח' ימי חג הסוכות ימי שמחתנו, בכל זאת השמיני שהוא עצרת לה' ורומז אל התענוג הרוחני בעולם הנצחי, הוא רגל בפני עצמו באופן ששמחתו נפרדת ונבדלת במהותה ואיכותה, משמחת ותענוג ז' הימים שעברו. הנה בפרק השמיני ממנו כתב זה לשונו ואמנם בזה ירצה שהוא העונג כי הוא כלו יחד לא יקבל אחד עונג בזמן אשר בזמן יותר גדול ושלם המין. ובעבור זה לא תהיה תנועה כי כל תנועה בזמן והוא לתכלית מה כמו בבנין השלם כאשר יעשה אשר ירצה או אמנם בכל הזמן או זה בחלקי הזמן וכל חלקי זמן הבניין בלתי שלמים כי הם ממין אחר אצל כל דבר וכן זה לזה כי הרכבת האבנים הוא ד"א אצל תקרת הקורות וזאת ד"א אצל עשיית המעון ושלמותו כי אינו צריך דבר עתה להשלימו אמנם ביסודות דברים רבים בלתי שלמים כי לכל אחד מהם סגלת החלק אם כן הם נבדלין במין ולא יהיה בכל זמן תנועה שלמה במין אבל אמנם תהיה בכל הזמן ואמנם כן הוא בהליכה ובשאר התנועות כי הנה ההליכה היא מאנה לאנה וזה נבדל במינים התעופפות וקפיצה והליכה וכדומה להם הן תנועות מתחלפות ויש בהן מה שממנו ומה שאליו ולא באלו בלבד נראה ההתחלפות אבל בהליכה עצמה כי לא יהיה גבול מיל אחד והוא גבול חלק אחר ממנו וכן בכל חלק וחלק ממנו ונם העברת קו זה מתחלפת להעברת קו אחר כי לא בלבד הוא עובר הקו אבל עובר גם הקו המוצב על זה המקום וזה הקו הוא במקום מתחלף לזה הקו אבל מהתנועה כבר דברתי בשלמות במקום אחר אמנם יראה כי לא בכל זמן תהיה התנועה שלמה כי תנועות רבות הן בלתי שלמות ונבדלות במין כי הנה מאנה לאנה הם נבדלים במין אבל אמנם מין העונג בכל זמן הוא שלם הנה הוא גלוי כי העונג הוא מאשר הם מהכל ומהשלמים ויהי'כלו בעתה ע"כ פלאי דבריו בזה:
14
ט״ווהכוונה כי לפי שכבר נתבאר לו במאמר ההוא שהעונג אינו הויה כלומר שאינו מתהוה בזה אחר זה אבל הוא המגיע בעתה עם המנוחה המגעת בסוף התנועות אשר במעשים כלם ושלזה לא יתחלק. וכבר היה נראה בהפך בענינים שהאנשים מתענגים במעשיהם מעט מעט עד שיגמור התענוג כלו בסוף כמו שהוא בבונה הבית או המתנועע מאנה לאנה. והנה כבר יתחלק העונג ויתהוה מעט מעט:
15
ט״זהנה הוא התיר זה הספק העצום בשאמר שהתענוג ההוא המגיע אל בונה הבית או המתנועע עם שלמות המעון או עם תמימות ההליכ' אינו ממין התענוגים אשר הגיעום עם חלקי המלאכ' או עם חלקי התנועה כלל. וגם החלקים ההם בעצמם הם נפרדים זה מזה במין כהפרד מהות הרכבת האבנים ממהות תקרת הקורות. או כהפרד הקו הזה מהליכ' מקו אחר ממנה אם מצד שעורו או מקומו או צדדים אחרים ואפילו שיהיו כלם מין הליכה אחת כ"ש אם תהיה קצת התנועה בהליכה וקצתה בקפיצה וכדומה. ולכן הוא מבואר כי מסגלת התענוג הוא לבא בעתה כי כל אלו התענוגים אשר כן נפרדו זה מזה למיניהם כלם מגיעים כמו רגע. וכן התענוג השלם הנפרד מכל בהתיחסו אל שלמות המלאכה ותמימות צורתה הנה הוא כלו בא בעתה אצל התכלית ולא יתכן בענין אחר כי הנה התענוג והעצב הם הפכיים במדרגת התנועה והמנוחה כי בכל תנועה ימצא העצב המתחייב מחסרון הדבר אשר אליו יתנועע כמו שהוא מבואר מגדר התנועה ובנחה ממנה הנה ימצא התענוג הנמשך אל משיגי התכליות ויתחייב מזה שהתענוג יגיע בעתה כמו שהמנוחה אשר ימצא עמה תגיע בעתה. והנה השתדל החוקר בכל זה להורות שהתענוג האמתי המכוון והנכסף מפאת השלמים לסוף ימי השתדלותם כי הוא תענוג שלם מגיע לעת ההיא כלו בשלמות אשר לא ישתתף עמו שום תענוג אין צ"ל מן התענוגים ההמוניים כי אף מתענוגי האנשים השלמים אשר יגיעום בחייהם בהיותם דורכים מהלך השלמות לפי שאינם ממין אחד ואפילו אותם התענוגים החלקיים כלם הם נפרדים זה מזה במין וכל אחד הוא תענוג שלם לעצמו לא שנתחבר מכלם תענוג אחד והוא ענין נפלא נתחכם בו להתיר זה הספק הגדול והסכימה בו התורה האלהית בקצת ענינים כמו שיבא זה בסיום התורה האלהית ונעילתה ב"ה. אמנם נתבאר זה הענין מאד בהיות ימי שמחתנו כל אחד נפרד בקרבן מיוחד לעצמו לומר שהתענוגים המגיעים אל השלמים בתוך ימי חייהם המאושרים הן תענוגים נפרדים במין כל אחד מגיע בעתה משלם וכן יום יום עד הגיעם אל סוף תכליתם אשר אז הוא חג בפני עצמו נפרד מכל התענוגים הקודמים אך שהוא שלם מכלם בתמימות במדרגתו אצל הכל כתענוג הבונה עם תמימות המלאכה ושלמותה או עם סוף הדרך ותכליתו. וזהו ענין נכבד מאד נתרשם אמתתו באלו המצות האלהיות הנהוגות בשבעת ימי הסכות עד שמיני חג העצרת המיוחד לחג בפני עצמו בסימני פז"ר קש"ב כלן (סוכה כ"ח.) כמו שהוא נודע בענינו. והנה אחר שהזכיר אלו הענינים הנכבדים אשר כלל בהם כל פרקי זה הספר האלהי לפי שמנה הכוונות הנזכרות אמר על כלם אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' וגו'. והכונה אלו הן הימים המפורסמים והמסויימים באומה לקרא אותם מקראי קדש אחת בשנה מצד מוספי הקרבנות אשר בהם אשר לא זכרנו בכאן עליו קרבן לפי שעקר פרסומם הוא על תדיריותם. ומ"מ כלם הם ימים מסויימים לרמוז על אלו האמונות האמתיות שהם עקריים בדת. והנה הם יעידו על שלימות כללותיכם כמו שיורו מתנותיכם ונדריכם ונדבותיכם שבכל יום על שלמות הנותן והנודר והנודב שאם לא יוקדם להם ראשונה קבלת מלכות שמים ואמונת השגחתו ומתן שכרו לא יתנו אותם לה'. ולזה לא הזכיר בכאן קרבן ר"ח וקרבן התמיד כמו שעשה בפ' פנחס לפי שאין הכוונה בכאן רק אל הימים המסויימים אשר יעשו רושם בכללות האומה על אלו העקרים מצד פרסומם בשביתה וי"ט. ור"ח יום זכרון אקרי (במדבר ו') מקרא קדש לא אקרי. וגם כי עקר מה שירמזהו בראש חדש אשר כתבנוהו בפרשת החדש (שער ל"ז) הנה הוא בכלל השבת בלי ספק. והנה לפי שכבר מנענו מהיות כל עסקינו באלו הענינים הזמניים על הדרך שאמרנו והיה ראוי שיודיענו במה יהיה עקר עסקינו ואופני תשוקותינו כל ימי חיינו. חזר ואמר אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' ז' ימים: אמנם ראשונה ראוי לתת לב אל כוונת זאת החזרה לענין החג בכלל ואל כוונת הקשר במלת אך כי לא דברו בו המפרשים ז"ל רק דרך דרש למעט דחיית השבת מקרבן החגיגה (תו"כ אמור פ' ט"ו) לומר שזמנו כל שבעת הימים והוא נכון על פי קבלת הדינין. אמנם על דרך הפשט ימצא לו טעם נכון כשנשוב ונראה ענין אחד שראוי לתת אליו לב. והוא שלא מצאנו בשום מקום על שבעת ימי חג המצות שהם חג לה' כמו שיאמר על שבעת ימי חג הסכות בכ"מ, בפרשת בא אל פרעה נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. הנה שהזכיר שם ה' על החג בכלל לא על שבעת הימים. וכן נאמר עוד שבעת ימים תאכל מצות וביום הז' חג לה'. ובפרשת משפטים את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות. ובכי תשא את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות. ובפרשה זו חג המצות לה' שבעת ימים. ובפנחס בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל ובראה אנכי שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך ובסוף ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו'. ולא נזכר בשום מקום שתהיה חגיגת שבעת ימים חג לה' כמו שאמר על חגיגת שבעת ימי הסכות בפרשה זו בחמשה עשר לחדש הז' הזה חג הסכות שבעת ימים בפסוק הזה תחוגו את חג ה' שבעת ימים ולהלן וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה. ובפנחס וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה. ובראה אנכי שבעת ימים תחוג לה' אלהיך. ויראה שהטעם הנכון בזה הוא לפי שהוא מבואר כי חג הפסח הנה בא על זכרון השעבוד והעבודה הקשה שעובד בם במצרים ולזה היה ראוי שיהיה להם חג של מנוחה ומרגוע זכר לפטור עצמם וחפשיותם ולזה לא יתייחס החג אליו יתעלה רק דרך כלל או על הפסח המורה על היכלת כמ"ש (דברים ט"ז) וזבחת פסח לה' אלהיך וגו'. ונאמר (שם) ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך ופנית בבקר והלכת לאלהך על דרך שאמר במעמד הר סיני (שם ה') שובו לכם לאהליכם והכוונה ששלחם להנאת עצמם מהבקר ההוא והלאה תמורת העוני והשעבוד הקודם. אמנם חגיגת הסכות הוא בהפך כי הוא בא אחר שמחת הקציר וחדות האסיף אשר הם שמחים ושקטים בהם וצוה שיעשו חג ה' שבעה ימים שבהם יזכרו וישבו אל ה' לבל יבעטו בהם כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע אשר חשבו להם לבוא לחסות תחת כנפיו ית' וזה באמת חג לה'. והעד הנאמן על אמתת כוונה זו הוא כי בחג הפסח נאמר וביום שביעי עצרת ליי' אלהיך ובחג הסכות נאמר וביום הח' עצרת תהיה לכם הנה כי החג אשר הוא כלו לנו ייחד היום האחרון שיהיה עצרת ליי' אמנם אשר הוא כלו חג ליי' ראוי שיהיה ההאחרון עצרת לנו. ועם שכבר עשו חכמים פשרה בין שני אלו הכתובים כדאיתא בספרי (פ' ראה) עצרת ליי' אלהיך וגו'. רבי מאיר אומר יכול יהא אדם כל היום כלו עצור בבית המדרש ת"ל עצרת תהיה לכם הא כיצד תן חלק לבית המדרש ותן חלק לאכילה ושתיה וכך דרשו גם כן בי"ט (ט"ו:) מ"מ למדנו שבענין הפשרה ויתר האל יתעלה בעצרת של פסח כי זולתה היה כלו לנו כמו שויתרנו אנחנו אצלו בעצרת החג שזולתה היה כלו ליי': *והנה, תוכן דעתו, שמלת "אך" רומזת, שבעת אספכם את תבואת השדה, ויותן לכם בזה יד ומקום לשמוח ולהתענג בשמחה גופנית, בכל זאת אל יפתה לבבכם להמשך רק אחר תאות העולם, כי אם תפרידו מחשבותיכם מהטובות הזמניותי ותחוגו חג אך לה' לבדו, כי כל ענין החג הזה הוא כמו שבאר כבר להזכירנו רק בהבלי הזמן וביקרת האישר הנצחי בעולם הרוחני, וע"כ נצטווינו לקחת בו ביום הראשון ארבעה מינים המורים על המציאות כולה, כי האתרוג פרי עץ הדר אשר הוא נפרד מהאגודה ולא יתחבר עם שאר ג' מינים, רומז על הי"ת שהוא עלת וסבת כל הנמצאים ואינו מחובר ומורכב עמהם כלל, וע"כ נקח בשמאל מקום מושב הלב, להורות כי הלב צריך תמיד לזכור ולאהוב את הי"ת, והלולב שהוא העליון באגודה רומז אל עולם המלאכים שהוא העליון משאר המעולמות, וכמו שעליו סדורים זה למעלה מזה, כן יש גם במלאכים מדרגות שונות זו למעלה מזו, וענף עץ עבות שהוא ההדס רומז אל עולם הגלגלים, ויען כי הגלגלים, בעצמם הם לדעת הקדמונים "ספיריים" והכוכבים, ר"ל "מאירים", והירח גוף עכור ומקבל אורו רק מהשמש וכמו כן שאר כוכבי לכת לדעת האחרונים (עיין מכל זה בביאורי למעלה במבוא לשער ל"א) ע"כ להורות על ג' חלקי עולם הגלגלים השונים האלה, ילקחו ג' בדי הדס, וערבי נחל שנים, שאין בהם לא מאכל ולא ריח רומזים על העולם השפל אשר אישיו הוים וקלים להפסד, כמו שערבי נחל מדי יתרחקו מהמים ייבשו ויבולו, ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומבאר הכל על נכון יותר. והנה אחרי מצוא זה ההבדל הנכבד ואחרי בירור אמתתו. הרי יהיה טעם אך בחמשה עשר יום וגו' יפה מאד והוא קשור למעלה באומרו אלה מועדי ה' והכוונה אם שכללנו כל המועדים במאמר מועדי ה' מקראי קדש הנה אין ענין חגיגתם שוה כי יש חג שהוא מיוחס לכם לחוג אותו להנאתכם כמו שהוא חג הפסח לפי שקדם לכם השעבוד והצער אשר אתם זוכרים אותו בו אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ וכבר קודם לכם ענין המנוחה והמרגוע תחגו את חג יי' שבעת ימים כי אז יאות שתהא החגיגה כלה ליי' בהפריד דעתכ' וחפצכם מהטובות הזמניות ההנה ומתשוקתם ותת לבכם ודעתכם להודות להלל לשבח למשפיע לכם כל הטובות ההנה ויהיה השפע ההוא בעיניכם כנוטל פרס מרבו להשלים לחם חקו כדי שילך לעבוד עבודתו עד שהמרבה בהצלחות ימצא עצמו יותר מחוייב להשלמת עצמו מהממעיט ואחד המרבה ואחד הממעיט לא ימצא בהם חפשי מהעבודה. וכבר יהיה זה עסקה התמידי וזאת פעולתם המיוחדת כל ימי חלדתם להודות לשבח לפני אלהיהם כתות כתות כל אחת לפי ענינה דעתה והשגתה. והוא מה שאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני יי' אלהיכם שבעת ימים. כי עם שלקיחות המינים הללו הוא ענין שבו יתעורר ההמון להרבות ההלול והשבח במה שיביאו בידיהם מצמחי האדמה והאילנים מה שישמח הלבבות ויעוררם להודות ולהלל על השפע המושפע להם כמו שיבא הנה אין ספק שכיוונה התורה לרמוז אל כל אחת מהכתות וליחד אופן השבח וההלול לכל כת וכת מהן כמו שאמרו ז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ל') פרי עץ הדר כפות תמרים וגו'. מה אתרוג יש בו ריח ויש בו אוכל כך הם ישראל יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שהם בני תורה ואינם בני מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדם זה יש בו ריח ואין בו אוכל כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואינם בני תורה. וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים. אמר הקב"ה לאבדן א"א אלא יעשו כלן אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו ואם עשיתם כן אני מתעלה. וכן הנביא אומר (עמוס ט') הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הוא מתעלה כשהם אגודה אחת. הנה הורו שאין באומה הזאת מי שיהיה ריק מכוונה מועילה באלו הענינים אם שיתחלפו כתותם לפי התחלף מדרגותם כי יש אנשים שלמים בחכמה ובמעשים שנותנין בהם טוב טעם המושכל ונעימות ריח המעשה. ויש בהם מבעלי החכמה לבד שנותנין בהם טעם המושכל לבד ומבעלי המעשים לבד שנותנין בו טעם המעשה לבד. ויש שאינן לא זה ולא זה ואינם שמים על לבם כוונה מיוחדת זולת מה שהיא מצוה כשאר מצות התורה לבד. ושכל הכתות מאלו ישלימו קיבוץ אחד ויעשו אגדה אחת וכלהו איתנהו בלי ספק. כי הנה אנשי השם בחכמה ובמעשים ישימו על לבם כי כמו שהסוכה בצורתה ומשפטיה העירה אל שלמות המעשים כמ"ש ראשונה כן הלקיחה הזאת מד' המינין הללו תרמוז על ענין מושכל נכבד, ממנו יושפעו המעשים ההנה על השלמות והוא ידיעת סדר המציאות בכללו ואופן התקשר חלקיו אלו באלו לקבל השפע והטוב מהסבה הראשונה ית' שמו שהוא עלת העלות כלן שאלו הדרושים והנלוים אליהם הוא תכלית מה שישיגהו האדם השלם בעיוניו. וזה יתאמת ממה שיראו החלקים הנושאים המצוה הזאת על המספר עצמו אשר יתחלקו אליו כללות הנמצאים כחלוקה הראשונה. האחד הנמצא המוחלט אשר מציאותו קיים בעצמו מבלי התלות בשום נמצא זולתו הוא עלת העלות וסבות הסבות יתעלה שמו. והב' הנמצאים הרוחניים הפשוטים מחומר היושבים ראשונה במלכות. והג' עולם הגרמים השמימיים שעם שהם קרוצים מחומר הם נמצאים מציאות קיים באישיהם. והד' הוא עולם היסודות והמורכבים מהם אשר הוא הוה ונפסד באישיו ולא נמצא בו שום קיום כי אם במינים לבד. ועוד יוסיפו להביט כי המין האחד צוה שיוקח בפני עצמו ויבדל מהג'. והשלשה יעשו אגודה אחת בקשר של קיימא. וכל זה ממה שיעיד שהאתרוג שהוא פרי עץ הדר הנזכר ראשונה בכתוב שטעמו משובח וריחו נאה והוא עצם אחד שלם בלתי מחובר מחלקים נפרדים נראים לחוץ בכל א' מהג' הנשארים הוא לקוח לרמוז הנמצא העליון יתעלה אשר ממציאותו נמשך המציאות לכל הנמצאים אם שהוא נבדל מהם ובלתי נאחז ומתקשר באגודתם וכמ"ש עליו הכתוב (שיר ב') כתפוח בעצי היער וגו' בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי הרי ריח וטעם. ועוד היתה לקיחתו בשמאל (סוכה נ"ז:) לפי שהוא בזה האופן מכוון כנגד הלב על שם ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו') כעין הנחת תפלין. ומפני זה ראוי שיקפידו על הדורו ושלמותו וטוב מראהו ותמונתו כמו שחוייב לדבר שיוקח לרמוז אל היותר שלם שבשלמים. ואולי שאל זה המשל נמשכו חז"ל בשאמרו (ב"ר פ' ט"ו) שהאילן שחטא בו אדם הראשון אתרוג היה שנאמר (בראשית ג') טוב העץ למאכל אי זהו אילן שעצו נאכל כפריו זה אתרוג ואתיא כמ"ד קוצץ בנטיעות הוה. (לא מצאתי בפי' ואמנם כ"ה בבחיי פ' בראשית) וכבר אמרו (ויקרא רבה שם) בפי' פרי עץ הדר זה הקב"ה שנא' (תהלים ק"ד) הוד ורדר לבשת וכמו שיבא: והשלשה מינים אשר באגודה הגדול שבהם והוא הלולב הנה זאת קומתו צורתו והדורו תורינה על היותו דמיון עולם המלאכים שהוא העליון מהשלשה עולמות כמו שהלולב מהשלשה הכי נכבד וגדול ועליון מהם. והנה עליו יוצאין אל הימין ואל השמאל בסדר נכון כמו שאמר עליהם בנבואה (מ"א כ"ב) וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו ואחז"ל (תנחומא פ' שמות) אלו מלמדין זכות ואלו מלמדין חובה ולזה לולב דסליק בחד הוצא הוא פסול (סוכה ל"ב.) שודאי נפסדה צורתו בזה החקוי. וגם היה סדר העלין האלו זה למעלה מזה בשווי נמרץ כמו שצבא השמים זה למעלה מזה כסדר עלה ועלול כי מזה הצד יתרבו במספר מיניי כמו שכתבנו אצל הכרובים שער מ"ח. וכמו שאלו הנמצאים הנכבדים הם נפרדים ומתחלפים מצד עצמיותם אמנם הם נקשרים מצד המשכם והשפעתם אלו מאלו. כן העלין האלו נבדלים זו מזו בעצמם אמנם הם נאחזות מצד עקרן ותחלתם והם חופות אלו על אלו עד שהם כלם נראות כמו עצם אחד נקשר קצתו בקצתו ולזה לולב שאין בו אלא עלה אחד שחיפה את כלו או שראשי העלים התחתונים לא ישיגו לעקרי העליונים מהם הוא פסול (שם) מפני שהציורים ההם הם הפך מה שכוון ממנו. וכמו שסדר אלו השכלים להיותם גבוה מעל גבוה עד שיגיע הענין אל אשר נעלה על כל גבוה והוא הסבה הראשונה יתעלה שמו כן סדור העלין האלו זו למעלה מזו עד הגיעם אל תחת עליונה מכלן והוא התיומת. והנה אמרו המפרשים (תוס' סוכה ל"ב. בשם בה"ג) שהתיומת הוא כלל העלין שכלן מתאימות ובהתחלק רובן פסול לפי שהנמצאים הנכבדים האלה הם צורה פשוטה לבד מבלתי שתהיה נשואה בנושא עד שיהיה חלוק במהותם כמו שהוא ענין כל שמציאותם הוא צורה בחומר. ולפי מה שפירשו (רש"י שם) שהתיומת הוא העלה העליון האמצעי הוא מבואר בהם הציור אל הנמצא הראשון כמו שאמרנו. ולזה לא הקפידו בחלוק כי אם בו לבדו. וכן ראוי שיעשה למה שכלן יש להם שתי בחינות בחינת עלה ובחינת עלול זולתו יתברך שהוא עלה לכל הנמצאים ואינו עלול כלל. אמנם לא כוון בכאן בחקוי התיומת אל העלה הראשונה בעצם רק להשלמת הוראת סדר הנמצאים האלו עד שיכלו אל נמצא שאין עוד מלבדו כי מה שיורה עליו בעצמות כבר אמרנו שהוא האתרוג ולזה היה האתרוג חמור בהכשרו בענייני יופיו ובריאותו יותר מהתיומת שהרי אם נחלקה בקצת כשר. וענף עץ עבות גם הוא שמו ותמונתו ומספר עליו יוכיחו שהוא לקוח לרמז עולם הגלגלים הבא אחריו גם הוא תכף לעולם השכלים. ולפי שזאת המדרגה היא התחלת הצורות הנשואות בחומר לזה יורה עליו שם עבות לומר שעם שהם חומר דק ונקי מאד מ"מ כבר הם צורות יצקם בוראם במעבה חומר מה. ולפי שאלו הגרמים. יתחלקו אל לששה מינים. עצם הגלגלים שהם ספיריים. וגרם הככבים המאירים מעצמם. וגרם הירח יכמנו ספיריי וגם אינו מאיר מעצמו. לזה הצריכו (סוכה ל"ד:) בהכשר שלשה בדי עלין אשספר ענף עץ עבות. ואמרו (שם ל"ג.) שאם יבשו או נשרו עליו ונשארו בכל אחת מהן תלתא בחד קינא שהם כשרים לפי שעם זה היו שלש של שלש שלש שהם ט' והם מספר הגלגלים הגדולים המקיפים את הארץ עם הגלגל החלק היומי ואם חסר מזה פסול שכבר נפגמה הוראתם ואמר בחד קינא כי בהיותם על זה האופן תהיה הוראתם מבוארת מה שלא יהיה כן אם יהיו עולות ויורדות. ושאר העלין ראוי שיהיו בהם להדור מצות וכמו שאמר (שם ל"ב:) שעליו חופין את עצו גם מה שהוסיפו עליהם ירמזו אל ריבוי הגלגלים הנמצאים שם מגלגלי הקפה או עגולות הסבוב שאינן מקיפין את הארץ ועל המון צבא השמים כי רב מאד. וערבי נחל גם הם שמם ותכונתם יעיד שהם מורים על עולם ההויה וההפסד כי אין בהם לא מאכל ולא ריח כמו שאלו הנמצאות השפלות פחותות בשכליהם ובמעשיהם מכל אשר עליהם והם גדלים על הנחלים שהמים ממירים מקומם בהם תמיד כמו שאלו הנמצאים הם משתנים תמיד בטבעם ובלתי עומדים על מצב מיוחד. וגם שהם קלים ליפסד כמו שיקרה לעצים הגדלים על רוב מים ולפירותיהם. כי בדרך הפלגה אמר המשורר על העוסק בתורה תמיד והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח (תלים א') לומר שיקבל בהמצאו אצל התורה תדיר הרעננות והרטיבות אשר ימצא לאילן השתול על פלגי מים מבלי שימצאו לו נזקיו הטבעיים כי העץ הסמוך אל המים הוא מקדים פריו קודם בישולו וגם נושר את עליו ולא יצלח למלאכה כמו שיהיה הענין בהפך בגדלים ביערים הגדולים אשר למטר השמים ישתו מים אמנם זה פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו'. והנה נבחר מאלו האילנות היותר דקים ושפי עליהם דקה וחדה וגם כי בתמונתה דומה אל הלשון או השפתים לרמוז אל החי מדבר שהוא מבחר כל השפלים והוא הראוי לבא באגודה עם העליונים ולא זולת עד שהוא היה הנמצא אשר בו יקשרו העולמות כלן כמו שכתבנו במאמר נעשה אדם בשער הג' והוא ענין קשר האגודה הזאת אשר נקשרו שלשתן יחד. ואמנם הוקבעה הברכה (שם ל"ז:) אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב כי המצוה המוטלת עליו היא לדרוש ולבקר עד שהגיע בעיוניו אל הלולב ומשם ואילך כבוד אלהים הסתר דבר זולתי מה שיחוייב מאמתת מציאותו יתעלה. ובמדרש הנעלם (ספר הבהיר פ' אמור) אילן יש לו להקב"ה בעולמו ולולב שמו וישראל קדושין הם נוטלין אותו. מה אילן זה תמרים מצדו וענפים בצד אחר ולולב באמצע כן ישראל נוטלין גוף האילן שהוא לב העולם שיש בו ל"ב נתיבות וכו'. יורו שגוף האילן בעצמו הוא לב העולם שממנו תוצאות חיים לכל בעלי החוש והתנועה מהעליונים והתחתונים. וישראל קדושין יזכו ליטול אותו במצות התורה האלהית ומקיפין סביב התורה או המזבח להביא חיים לעולם כי התורה והעבודה הם שני קטבים שהמציאות הזה סובב עליו ולזה היו ישראל הראויים והחייבים לברך ולא זולתם מהאומות. ומהידוע כי העיון הזה בהתחבר עמו שלמות התבונה ביראת שמים הוא אשר יתחייב כושר המעשים ושלמותן כי על כל עיון ועיון יזכיר את שמו יתעלה ויחייב עצמו בהכנעו והשתעבדו על עבודתו יתעל' מק"ו כמו שדרשו על זה ג"כ (ויקרא רבות פ' ל'). פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת. כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (תהלים צ"א) צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכרי' א') והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל. זה הקב"ה שנאמר (תהלים ס"ח) סולו לרוכב בערבית ביה שמו. והכוונה כי בכל מדרגה ומדרגה מהנמצאות ימצא שמו יתעל' חקוק עליה בהמציא אותם וקיימם ותת סדרם והשלמתם כפי מדרגתם והוא אשר חייב הכשר המעשים וחבורו אל החכמה המעיינת באלו הענינים האלהיים. והוא עצמה היא הכת הראשונ' שאמרו עליה חז"ל (רבות שם) שנמצאו באומה בעלי תורה ובעלי מעשים טובים הדומים לאתרוג שהוא נחמד להריח וטוב למאכל ועליהם יאמר (תלים ק"ג) גבורי כח עושי דברו למי שחכמתן מרובה ומעשיהם מרובין ויחדיו יהיו תמים ומסכימים להעמיד ולקיים העולם. אמנם כאשר היו המעיינים משוללים מהירא' ולא יכוון בהם תוכן המעשים יספיק להם העיון הראשון בתוכן המציאות וצורתו וקישור חלקיו אשר תעיד עליו החכמה ויהיו מהכת השנית אשר אמרו שהוא דומה אל כפות תמרים בבחינה שיש בהן מאכל ולא ריח והיו כעץ ששרשיו מועטין וענפיו מרובין וכו'. וכבר אמר (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עביד כמו שכתבנו בשער ס"ד. אמנם הכת אשר מלא לבם אותם ברוח יראה ועבודה אם שלא השיגה ידה די החקירות העיוניות ההנה כבר תכוון בהם כפי ענינה ותחשוב מחשבות נכבדות מענין המעשה ומחיובו עד מקום שיד השגתה מגעת. וכמו שאמרו חז"ל (רבות שם) פרי עץ הדר זה אתרוג שהוא דומה ללב. כפות תמרים זה שדרו של אדם שהוא דומה לשדרה של לולב. וענף עץ עבות אלו העינים שהם דומים לעלה של הדס. וערבי נחל אלו השפתים שדומים לעלה של ערבה. וכל מה שאדם חוטא באלו האיברים כשיעש' תשובה הקב"ה מכפר לו באלו הד' המינים. הנה כי הן הנה מחשבות בעלי המעשה וכוונתן מחייבין עצמן אל העבודה האלהית בכל חלקיהן כמ"ש (תלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה וגומר. וכבר תהי' זאת הכת השלישית שאמרו שדומה לענף עץ עבות שיש לו ריח ולא טעם ועליהם אמרו חז"ל (אבות פ"ג) מי ששרשיו מרובין וענפיו מעוטין שאפילו כל הרוחות שבעולם וכו'. ולפי שהכת הזאת היא היותר מרובה באוכלוסיה נמצא במדרשות הרבה דמויין מיוחסין לה כמו שאמר (רבות שם) פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה דכתיב (בראשית כ"ד) ואברהם זקן ונאמר (ויקרא י"ט) והדרת פני זקן. כפות תמרם יזה יצחק שהיה כפות על גבי המזבח. וענף עץ עבות זה יעקב שהיה רחוש והדוק בבנים כהדס זה שהוא רחוש והדוק בעלין. וערבי נחל זה יוסף וכו'. וכן אמרו (רבות שם) פרי עץ הדר זו שרה שהדרה הקב"ה וכו'. כפות תמרים זו רבקה שהיה בה אוכל וכו' וענף עץ עבות זו לאה שהית' רחושה בבנים וכו'. וערבי נחל זו רחל שהית' כמושה בפני אחותה וכו'. וכו אמרו (שם) פרי עץ הדר אלו סנהדרין שהדרם הקב"ה וקראם וכולי. כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופין עצמן אלו לאלו ללמד תורה. וענף עץ עבות אלו ת"ח שיושבין שורות לפני סנהדרין או לפני רבן. וערבי נחל אלו שני סופרים שיושבין אחד לימין ואחד לשמאל הדיינים. הנה שכל אלו הם מחשבות מיוחדות לאנשי המעשה בעשות רשמים באלו העניינים אם אל הכלים אשר בהם יעשו ואם אל האנשים המסויימים באומה אשר כן עשו ואשר עליהם מוטל לעשות. ואולם הכת השלולה מחכמה ומעש' הנה לא יחשוב כזה דבר רק מה שישתתפו בו עם הנשים והטף כי יאמרו שהוא מצוה לעשות כן במועדים ובחגים ההם אחרי האסיף כמנהג המון חוגג בשמחה ובטוב לבב מרב כל כמו שאמר עזרא הכהן (נחמי' ח') לעולי גולה צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב כי רצה לעורר לבם אל השמחה וההמיה ההמונית כמו שאמר בסוף ותהי שמחה גדולה מאד. וזהו הטעם שכתבו הרב המורה בזה פרק מ"ג ח"ג. ומכל מקום הכוונה היא טובה כפי כחם שכבר יכוונו לעשות מצוה ומקבלים עליה שכר ועל כיוצא בזה אז"ל (חגיגה כ"ז) אפילו ריקנין שבהם מלאים מצות כרמון. ולזה אז"ל (רבות שם) אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר שאם אין בהם טעם או ריח כראשוני' הנה אינם רקים לגמרי אבל יתקשרו כלם אגודה אחת ועל ידי צירוף יכפרו אלו על אלו. ואם עשיתם כן אני מתעלה וכו'. לומר שאף על פי שלא יגיעו כלם אל השלמות בשוה לא תמעט מעלתו יתעלה בזה ולא יחסר כבודו כי מחסרון החומר אי אפשר זה השלמות היותו על תכלית השלמות בכלם ודי במה שכוון בזה משלמות הכללות יחד כמ"ש (שם) אימתי הוא מתעלה כשהם אגודה אחת. והנה בזה נתבאר המאמר ההוא בכלל ופרט ובאו אל קרבו שאר המאמרים אשר לרז"ל על זה הענין כמין חומר. ועתה ראה כי זה הענין כלו בעינו אמרו ישעיהו הנביא בפרשה מיוחדת וקרובה אל המשלים האלו במה שאמר ועתה שמע יעקב עבדי ישראל בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך וגומר. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאך (ישעיה מ"ד). הנה שזכר אלו הכתות הד' אחד לאחד בקטן החל ובגדול כלה כמו שיתבאר לך במעט עיון. ואחר המשילם לאלו העצים במדרגתם ואמר וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה (שם). ירצה שיצמחו כתות האומה הזאת על כל האומות עכו"ם שנאמר עליהם (שם מ') כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, כערבים על יבלי מים הגדלים על כל עשבי השדה וצמחיה. עד שהיתה בהם חלק אשר ישיג בחכמה ובמעשה יתר שאת עד שיהיו כל חוקיו ורשמיו בו יתברך וכמו שאמרו פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא וכולי. וחלק אשר בכח החכמה לבד יקראו בשם יעקב ואם כח ידיו במעשה אין לו. וחלק שיכתוב ידו ליי' במעשה לבד. וחלק אשר בשם ישראל יכנה לבד לפי שהוא שלול מכל אבל מכל מקום להיותו מכונה בשם ישראל יתקשר עמהם ויעשו כלם אגודה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ויתכן שלא כיוון הנביא בכאן רק אל ג' כתות. האחד החלק העיוני והשלם שבהם ועליהם אמר זה יאמר ליי' אני. והשני אשר הוא הפכי אליו כמו שאמרנו שהבהמי הוא הפך האלהי ועליו אמר וזה יקרא בשם יעקב כי אין לו רק השם לבד. אמנם על אמצעיים שמשתתפין עם הראשונים במעשים הטובים ועם השניים בחסרון הידיעה אמר וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה. הנה שהוריד הענין האלהי אל המעשה והעלה הכנוי אל שם ישראל והוא ענין הפשרה היוצאה מההרכבה. ועל כל פנים הנה לקח טוב נתן לנו האלהים אשר עליו נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וגומר ושמחתם לפני יי' אלהיכם לפי שהשמחה תורה על שלמות הפעולות ויציאתם מתכונה שלמה בנפש והמתבונן באלו הענינים כלם באופנים הנזכרים אשר בהם יתן כבוד ליוצרו בכוונתם הנה הוא משלים את חקו בהם אמנם המחסר את חקו בענינם הוא גוזל את עצמו ומביא אשם על נפשו כי לזה הקפידו עליו חז"ל מאד באמרם (סוכה כ"ט.) ולקחתם לכם שתהא הלקיחה משלכם וכן אמרו (רבות שם) במקח ולא בגזל ובמדרש (שם) אמר ר' לוי כל מי שהוא לוקח לולב גזול למה הוא דומה ללסטם שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים. חד זמן עבר עליהם חד לגיון למגבי דמוסיא דמלכא מההיא מדינתא קם עליה וקפחיה ונטל כל מה דהוה בידיה בתר יומין אצטייד ואתמסר בפילקי שמע ההוא לגיונא ואזל לגביה א"ל הב לי כל מה דקפחתן ואנא מליף עלך זכו למלכא. אמר ליה מכל מאי דנסיבית לית לההוא גברא כלום אלא הדין תפוסא דתחות והיא מן דידיך. אמר ליה הב לי ואנא מילף עלך זכות קדם מלכא יהב ליה אמר ליה תהא ידע דאת עליל למחר קדם מלכא לדינא והוא שאיל לך אית לך בר נש דיליף עלך זכות אמרת ליה אית לי לגיון פלן. למחר וכו' שלח מלכא וקרא ליה א"ל חכים את על הדין גברא זכו א"ל חכים אנא כד שלחתן למגבי דמוסיא דההיא מדינתא קם קדמי ונסיב כל מה דהוה בידי וקפחני והדין תפיסא דהוה מדידי מסהיד עליה שרו עמא צוחין ואמרין אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו כך לוקח אדם לולב גזול לזכות בו ואם הוא גזול צוח לפני הקב"ה ואומר גזול אני חמוס אני ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו ע"כ. והוא מבואר שאריכות זה המשל אינו צודק אלא במי שרגיל לגזול ולחמוס כל השנה לא במה שא"ר לוי כל הלוקח לולב גזול לבד אמנם אם יובן בענין זה הגזל ג"כ מה שאמרנו מהמחסר חוקו מתת בו הכוונה או הכוונות הראויות לתת לו כפי כחו יצדק כל המשל מאד כי הנה בכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך ודתו מגיע חיוב גדול על כל היהודים לשמוע וללמוד ולהבין את דברי התורה ולחבב מצותיה ולהשתדל בכל עוז לתת לכל אחת מהנה טוב טעם ודעת כפי כחו ובפרט באלו המצות אשר בחג שהם כלם ענינים שהגיע פרסומם לעין כל. והחדל מעשות כן ודאי הוא גוזל לגיון של מלך ומקפחו ומחסר חק עצמו ואחרי כן ביום בואו אל המלך הנה לא נשאר לו לולבו בידו רק כהרים מטה משולל מהכוונה והרי הלולב עצמו הוא גזול ועשוק בעצמו ומעיד על הראשונות. ולזה דקדקו יפה במדרש (תנחומא פ' אמור) באומרו ביום הראשון ראשון לחשבון עונות והטעם לפי שלא יקרא שום דבר ראשון רק בבחינת המספר הנמשך אחריו ממינו שיאמר עליו שני ושלישי או יותר. והנה המצוה הזאת רצוני לקיחת הלולב לא נצטוותה לכלל ישראל רק היום הראשון לבד ולא נמשכה אל השני והשלישי ולא אל שאר ימי החג רק מדברי סופרים גם מה שנוטלין אותו במקדש מן התורה כל שבעה(סוכה מ"א.) אינו מהפסוק הזה כי אם מאומרו ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (תו"כ אמור פ' ט"ז) ולזה לא היה ראוי שיאמר במצוה הזאת ביום הראשון אלא ולקחתם לכם בחמשה עשר לחדש השביעי פרי עץ הדר וגו' כי אז לא יובן מהמאמר רק שהיא מצות היום ההוא לבד על אסמכתא זו אמר (תנחומא שם) וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא. ולזה אמר שהוא ראשון לחשבון עונות והכוונה שהוא ראשון לשנה כלומר לדבר שיתחיל חשבונו מענין המצוה הזאת בעצמה ומונה והולך כל השנה כלה. אמנם הזוכה במעשה המצות האלו כלם על כוונתם הנה היום ההוא אינו ראשון לו לחשבון עונות אבל יהיה מהשמחים לפניו כמו שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וכבר היתה השמחה תואר החג כלו וזה שמו אשר יקראו זמן שמחתנו כמו שאמרנו ראשונה והכוונה להיות השמח' מעיד' על ג' דברים שעם היותם משותפים לכל המצות הנה הם מיוחדים אליו כפי עוצם הכוונות התלויות במצותיו כמו שזכרנו. האחד על שלמות אי זה מעשה אשר עשה בשמחה שיורה שהוא יוצא מכח הקנין השלם אשר בנפש לא כן החסר בו כי אף שיעשה יעצב בו כמו שנתבאר בתחלת המאמר הב' מספר המדות אזכור אותו אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' (דברים ט"ו) ב"ה. וכבר יזהיר באומר ושמחתם לפני ה' אלהיכם על הרגל המעשים התוריים וקניינם הנפשיי עד אשר ישמחו ויעלצו לפני אלהים בעשיי'. והב' יורה על שלמות הפועל בכוונותיו השלמות והזכות אשר לא יערב בהם שום עירוב ומחשב פוסל כי מחשבות הרשע הנפסדות הם המעציבות נפש בעליהן ומכאיבות אותה תמיד לפי שהיא חצובה ממקום עליון ואע"פ שתסכים במעשים הרעים תתעצב אחר עשייתם או בחשבם כמו שכתב זה החוקר בפ"ה מהמאמר הט' מהמדות הרשעים מלאים חרטות וגו'. ומדרכן להיות תמיד עצבים ממגורת העונשין שישיגום וכמ"ש החכם (משלי י') מגורת רשע היא תבואנו כמו שהוא מפורש בפ' שמיני שער ס'. וכבר אמר החכם והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל (קהלת א'). והוא שיסור מלבו שרירות מחשבת הילדות אשר יולידו העצב בנפש העושה אותם. והמשורר אמר (תהלים קל"ט) וראה אם דרך עוצב בי וגו'. ולזה היה מוסר הפילוסוף אל המלכים שישמרו מהאנשים רעי פנים ועצבים ולא ישרתום רק האנשים השמחים אשר יראו פניהם צהובים ושוחקים. וזה הדבר הוא מבואר בכתוב בענין נחמיא התרשתא אמר ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע בעיניו ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חלה אין זה כי אם רע לב ואירא הרבה מאד (נחמיה ב'). הרי שהמלך היה הדן דין אמת לפי למוד הטבעי כי רוע הפנים לא יבא כי אם מחולי הגוף או מרוע הנפש וכשנתאמת אליו שאינו. חולה נתברר לו שהרוע הוא בלב ולחוזק המופת אמר ואירא הרבה מאד כי ירא שמא חשדו שעבר עליו רוח רעה להשקותו סם המות ביין אשר לפניו והמחשבה הרעה ההיא מטרדת אותו. ולזה נתחכם מאד במה שהשיב לו (שם) המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש. וזה כי אע"פ שלא היו פניו רעים בעיניו וכמ"ש ולא הייתי רע בעיניו שם הש"י דבר בפיו שיודה במחשבת המלך מרוע פניו אלא שהיה מטעם אחר אשר היה בזה התנצלות מחשד המלך ופתח פתוח לבוא בו אל השאלה אשר היה בלבו כיד אלהיו הטובה עליו. הנה שנתאמת שהשמחה היא דבקה במעשה הצדיקים ומחשבותיהם הטהורות והנקיות מכל רע הנה יהיה עם זה אומרו ושמחתם לפני ה' אלהיכם כאומרו שיהיו תמיד לפניו שלמים וטובי לב בכל עניניהם דרך כלל ולא יהיה דרך עוצב בם. אמנם הג' תהיה הוראתה הגעת התכלית במעשים כי השמחה הוא העונג שזכרנו למעלה בשמחת ימי החג אשר מדרכו לימצא עם מנוחת התנועות והגעת התכליות לא בזולת זה. ולפי זה לא תמצא השמחה ע"ד האמת בשום מושג מהענינים הזמניים לפי שאין טובתן שלמה וגם המשתוקק לא יגיע בה אל תכלית כפי התשוקה כמו שנתבאר זה אצל ברכת יצחק אבינו שער כ"ד. אמנם בדברים האלהיים שמעשיהן ותכליתן באין כאחד הנה שם תהיה גילה ושמחה ועונג גדול בלי ספק. ועל זה הענין עצמו כיון החכם (קהלת ח') באומרו ושבחתי אני את השמחה כי אין טוב לאדם כ"א לאכול ולשתות ולשמוח כי הוא ילונו בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש כי אחר שהשמח' לא תמצא כי אם בפעולות האלהיות שנמצא תכליתן עמהם הנה אומרו ושבחתי אני את השמחה הוא שוה לאומרו ושבחתי אני להגעת תכלית העבודה כי כאשר יכוין האדם עליה אפילו בפעולות הגופיות כמו האכילה והשתייה ודומיהם יזכה לשמים והוא הדבר אשר ילוה האדם בעמלו אשר נתן לו האלהים תחת השמים וכמ"ש בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ה.) כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה כאלו בנה מזבח והקריב עליה קרבן שנאמר (תלים קי"ח) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וכן בכל מקום שנאמר (דברים י"ד) ואכלת שם לפני ה' אלהיך וגו'. וכיוצא בדברים שכוונתן לשמים הם הפעולות המשמחות בלי ספק. ועל זה היה נוהג החכם לומר וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי היא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו זולת זה וכן אמר את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם וגו'. ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו (קהלת ג') ובענין הזה תמצא השמחה והעצב יחד וזה כשיהיה האדם עושה דבר לפני אלהיו בהרתעה ויראה והכנעה כי היותה על זה האופן הוא שלמות המצוה ההיא כמו שהישירתנו התורה על מיתת נדב ואביהוא ופרץ עוזא וכיוצא ובשלמות המצוה ימצא התכלית ושם יהיה העונג. והוא אומרו (תהלים ב') וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל':) והכוונה שאם היתה המצוה נעשת ביראה והכנעה לפני אלהיו שם תמצא שמחת התכלית וערבותה כמו שנאמר שם (ש"ב ו') אחר שנתיראו ונכנעו במיתת עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלין את ארון האלהים בשמחה והוא עצמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' ואתחנן פ' ואהבת) אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד כי אם העבודה השלמה היא היראה ובמקום אשר תמצא שלמות העבודה תמצא שם השמחה הנה היראה והשמחה יהיה דבר אחד. מה שלא יהיה כן אצל הזולת כמו שאמר שם יש לך אדם שמתירא מחבירו מניחו והולך לו. אבל במדת הקב"ה לא כן שאין לך אהבה וכו'. ואצל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שער צ"ב יתבאר זה יותר בהרחבה ב"ה. סוף דבר זאת היא השמחה אשר לפני ה' אשר עליה נאמר שמחו בה' וגילו צדיקים (תהלים ל"ב) ואליה יכוונו הכתובים בכל מה שידברו בה בסתם כמ"ש ז"ל שמחו בה' וגילו צדיקים הוי אומר נגילה ונשמחה בו בה' קאמר (חזית שיר א'). ותהיה גם כן כוונת ושמחתם לפני ה' אלהיכם הישרה גדול' על הכוונה השלמה בעבודות שיהיו נעשות לעצמן ולתכלית הגעת הרצון האלהי הדבק עמם כי אז יהיו הם עצמן תכלית שימצא אתו כל שמחה וכל עונג. וכל אלו ההשקפות ישנן בשמחה השלמה:
16
י״זוהנה אחר שסדר כל אלה הענינים על זה האופן אמר וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחוגו אותו. כי הנה באמת החג הזה הכולל כל אלו הענינים הוא חג לה' ועם שזמן קיבועו הוא שבעת ימים בשנה הנה באמת הוא חקוי עולם לדורות רצוני בכל עת ובכל זמן שיהיו כל האזרח בישראל יושבים תמיד בסכות כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. והוא ההעזב מחריצות הקניינים הזמנים וההדבק בעבודות האלהיות והבטחון בו יתברך והחסיה בצל כנפיו כמו שביארנו זה למעלה בענייני הסוכה. או שירמוז בכאן למה שביארו זכרי' הנביא באומרו והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסכות (זכריה י״ד:ט״ז) כי לסגולות החג הזה בהיישרת החיים המאושרים יעשה לעתיד עקר גדול ממנו כמו שאמר חוקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחוגו אותו. וענש על ביטולו ברעב ומגפה שהם שפטים רעים ונאמנים כמ"ש (שם) והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחוות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגוף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחוג את חג הסכות. אמר שאם יבעטו בסוכה זו וזה שבתה עראי כמו שאמרנו ללכת אחרי העסקים הזמניים מהחריש והקציר ויתר עבודות האדמה המעשירות בעליהם כי לזה ימאסו בזה החג המיוחד אל אלו ההוראות ולא יעלו להשתחות ולהודות על הוראותם שם לפני ה' הנה יהיה יגיעם לריק ותם כחם לבהלה כי לא עליהם יהיה הגשם כי הוא השפע ההכרתי לאלו העסקים וכיוצא מהשפעים ההכרחיים והנה ישארו קרחים מכאן ומכאן. משפחת מצרים וגו'. תרגם יונתן ולא עליהון יסק נילוס ברם עליהן תהא מחתא דמחא ה' וכו'. הנה פי' שמגפה אחת תהיה לכלם וכן פרש"י ז"ל ורד"ק ז"ל פירש ולא עליהם תהיה עצירת גשמים שהרי נילוס עולה ומשקה את ארצם אבל תהיה עליהם המגפה שהזכיר ראשונה שיגוף ה' בה את כל העמים אשר באו על ירושלם המק בשרו וגו'. ופירוש אשר לא יעלו כלומר לפי שלא יעלו וכו'. ובודאי כי אין מעצור לה' להענישם בשתיהן לעצור בנילוס ויחרב כמו שפירשו הראשונים ועוד תהיה עליהם מגפת הגוים ההם אשר יכלה אותם בה באופן שלא יעלו עוד לחוג את חג הסכות והיו ראויים לקחת מידו כפלים מכל הגוים לפי שהמצרים הם כבר בעלי נסיון גדול ולא לקחו מוסר. וזה מה שביאר זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים וגו' לומר שחטאת מצרים עצומה מאד מחטאת כל הגוים ולזה יהיה עונשה עצום מהם. על כל פנים יראה גודל מעלת החג הזה ועוצם תועלותיו אשר לזה הושם לחתימת כל אלה המועדים היקרים וסופם. וזה שיעור מה שרצינו בהדר המועדים האלו אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון לקרוא שם ה' הגדול והקדוש עלינו כמו שחתם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל כדי שיהיו כל עקרי התורה האלהית ושרשיה אשר עליהם יחיה האדם ידועים ושגורים למקראי קדש בפי כל האנשים אשר לא ידעו לדרוש אותם מעל ספר ה' ועל הדרך אשר כתבנו בתחלת השער. וכבר הוסיפו קדמונינו ז"ל בספר הזה עוד פרקים מועילים מאד כמו תשעה באב ויתר הצומות המעוררות אל הנפשות ההמוניות הפורענות המגיע לעוברי רצונו. כמו חנוכה ופורים המעידים כי הוא יתברך נמצא עמהם בגלותם למגן ועזרה לכל צרותם. וכמ"ש (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי. הימים האלה כלם נזכרים ונעשים לקבוע אל האמונות והשרשים האמתיים בלב האנשים והטף אשר יקראו אותם במועדם:
17