עקידת יצחק צ״וAkeidat Yitzchak 96
א׳יבטל דעת האומר שמדה טובה היוצאת מהקב"ה על פי נביא אינה חוזרת:
1
ב׳נביא אקים להם. וכי תאמר בלבבך איכה נדע וגו'.
2
ג׳בספרי (פרשת שופטים) וכי תאמר בלבבך עתידין אתם לומר איכה נדע את הדבר וגו' ירמיה אומר הנה כלי בית האלהים מובאים בבלה וגו' וחנניה בן עזור אומר הנה כלי בית יי' מושבים מבבלה עתה מהרה (ירמי' כ"ז) ואיני יודע למי אשמע ת"ל אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו' איזה דבר שדברו המקום הוא שאמר ובא:
3
ד׳*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי אחרי שכפי הנראה משפט הכתובים בפרשתנו, "וכי תאמר בלבבך איכה נדע" וכו' רצה הכתוב לתת לנו בזה כעין אבן בוחן לדעת ולהבדיל על ידו בין הנבואה האמיתית או הכוזבת הלא יקשה להבין אחרי כי לא יוכל להיות הדבר שיהי' או לא יהי' לאחרונה לנו לסימן, לדעת על ידו כבר בתחלה מדי יבוא אלינו הנביא אם אמת בפיהו או לא ? מה הועיל הכ' בנתינת הסימן הזה, ומה זה שצוה "לא תגורו ממנו" הלא בכל זאת כל עוד לא נדע אם תבוא הרעה אשר דבר עלינו או לא, נירא ונגור ממנו, וכאשר יבוא זמן יעודו ולא תבוא עלינו רעה מי זה יירא ויגור עוד מהרעה הזאת המיועדת ממנו ? והנה הרמב"ן רצה לבאר זה, ולאמר כי הכ' לא רצה לתת לנו בזה סימן להכיר על ידו אמתת הנבוא', כי אם רצה רק להודיענו דרך רמז כי בימים הבאים יבואו ב' נביאים ירמיה וחנניה האחד יגיד האמת בשם ה' והשני יגיד דבר אשר לא יהי' באחרונה וזה יהיה לנו אז לאות כי לא דברו ה' ורק שקר כזב לנו ע"כ לא נגור ממנו לענשו ולהמיתו כמשפט כל נביא שקר, וכ"נ שהוא ג"כ דעת רש"י ז"ל אפס דבריהם לא ישרו בעיני הרב לפי פשט הכתובים, מלבד שיקש' עוד להבין כי בהשקפ' ראשונה יתנגדו דברי הכ' אלה למאמר (ירמי' י"ח) "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו"' אשר ממנו נרא' בבירור, כי לפי מה שישתנו המקבלים, ר"ל ב"א אשר עליהם נבא הנביא לרעה או לטובה כן נשתנה ג"כ הנביא' הקדומה מטוב לרע או בהפך ואיך א"כ נוכל לדעת כי שקר דבר הנביא אם לא יבא אח"כ דבר נבואתי ? והרמב"ם רצה לבאר הכל באמרו, כי מן הטוב אשר יצוה הי"ת לעבדיו הנביאים להבטיח אותו בשמו לזולתם לא ישוב לעולם ורק מהרע המיועד ממנו אף באופן זה, ישוב לפעמים משוב החוטאים מדרכם הרעה, אשר בעבורה נגזר עליהם העונש ההוא, וסמך דבריו אלה על מחז"ל במדרש שאמרו שמא"הכ "לא איש ויכזב" נאמר על הבטחת, כי ביצחק יקרא לך זרע" ומאה"כ "ההוא אמר ולא יעשה" (שרצו לבאר גם בדרך שלילה אמיתית, ולא רק בדרך שאלה ותמיהה) נאמר על מאמר הי"ת, "הרף ממני ואשמידם," ושאר מאמרים כאלה. ומאה"כ "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר" מוסב רק על מה שיודיע הי"ת לנביאיו לבד, מבלי שיצום להודיע ג"כ לאחרים, כי אז ישוב לפעמים גם מן הטוב גם מן הרע, לפי השתנות מעשי ופעולות המקבלים אשר עליהם נאמרו, אפס הבדלו זה בין הנאמר לנביא לבד ובין הנאמר לו להודיעו גם לזולתו, לא ישר בעיני הרלב"ג אשר רצה בעבור זה לאמר, כי הטוב והרע המיועד מפי הנביא לבוא על איש אחד ידוע או אומה ידועה בעבור השגחת הי"ת הפרטיית עליהם, והנהגתו אותם לפי מעשיהם באופן נסיי, יוכלו להשתנות ולבוא הפך ממה שיעד אותו הנביא לפי השתנות פעולות המושגחים האלה, וע"ז יורה מאה"כ "רגע אדבר וכו', ורגע אדבר," וכו', אפס כאשר יודיע הנביא העתידות והאותיות לאחור רק על פי מערכת הכוכבים, "ר"ל הטוב והרע המעותדים לבוא עליהם על פי חקי הטבע וכוחותיה, אז ישתנה רק לפעמים הרע לטוב בשוב החוטא מדרכו הרשעה עד שיהיה ראוי להתנהג לטוב באופן נסיי, אבל הטוב המיועד להם רחוק הוא מאוד שישתנה לרע יען כי הבחירה נתנה לאדם רק למען הטיב דרכו ולא לשחת אותו, וע"כ רחוק הוא שירע האדם מעללו כל כך, עד שישונה בעבורו הטוב המעותד לו עפ"י חקי הטבע לרעה, וע"ז אה"כ בירמיה כ"ח "הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא וכו"' ר"ל רק בבוא דבריו הטובים יודע כל נביא אמת, אבל אם לא יבוא יודע, כי רק שקר בפיהו,
אפס גם על זה השיב החכם ן' חסדאי, כי לפ"ז איך נדע עוד ששקר דבר הנביא, כאשר לא יבוא הטוב המיועד מאתו עפ"י המערכת, כי מלבד שאף שהוא רחוק, בכל זאת אינו מן הנמנע לצמיתות, שישנה האדם את דרכו ומעשהו לרעה כל כך עד שגם הטוב שהיה מעותד לבוא עליו בתחילה עפ"י חקי הטבע, ישתנה אח"כ לרע עפ"י השגחת הי"ת, הלוא יוכל הנביא להצדיק נפשו גם בזה באמור לנו, כי לא עפ"י המערכת כי אם רק עפ"י השגחה האישית והפרטית יעד הטוב ההוא אשר ע"כ בהשתנות המקבלים לרעה נהפך גם גורלם לרע ? ואחר שהביא עוד דעת ן' חסדאי בעצמו שהחזיק גם הוא בקצת דברי הרלב"ג להבדיל בין המגיד העתידות עפ"י המערכת או על פי השגחת הי"ת, דוחה דבריהם יחד באמרו, כי המודיעים חדשות ואותיות לאחור רק עפ"י מעמד ומצב הכוכבים, לא בשם "נביאים," כי אם בשם "קוסמים והוברי שמים" יקראו ? ועל כן בוחר הרב ז"ל דרך אחרת לעצמו ואומר, כי גם הטוב גם הרע המיועד לבני אדם ישתנה לפעמים כאשר ישנו את דרכם לטובה או לרעה, כמאה"כ "רגע אדבר וכו"' ומה שאחז"ל על מאאה"כ ביחזקאל "וממקדשי תחלו" (ר"ל מהצדיקים שבאותו הדור בעבור שלא כהו בעם, ולא מיחו בידם, אף שבתחילה היה רצון הי"ת לחוס עליהם), "שמעולם לא חזרה מדה טובה אלא אותה בלבד" כונתם רק שמבלי שינוי מעשי המקבלים אשר עליהם נאמר הטוב ההוא, לא נשתנה לרעה, כמו שהיה הענין בזה, שבזמן קצר כזה אשר בין הגזירה הראשונה לשניה, לא שנו עוד את מעשיהם לרעה, ובכל זאת נהפך גורלם לרוע, ומאה"כ בפרשתנו "אשר ידבר הנביא ולא יבוא" וכו', מורה רק שכאשר יבטיח הנביא שאף בהשאר האיש הידוע או העם כלו במעמדו הנוכחי בבחינתו המוסרית, מבלי אשר שנה דרכו יגיענו בכל זאת הטוב או הרע המיועד מאתו עפ"י ההנהגה הטבעית או הנסיית, "ולא יהיה הדבר ולא יבוא" וכו', אות ומופת נאמן הוא, כי שקר דבר הנביא ההוא וזה היה הענין גם בירמיה וחנניה, שירמיה העיד בעם לאמור שאם לא ישובו מדרכם הרעה יבוא להם הרע שינתנו ביד מלך בבל. וחנניה אף שהודה לדברי ירמיה ולא הכחיש אותו בזה, שטוב יהיה להם אם ייטיבו דרכיהם עוד יותר (כי אלו אמר ההפך מזה היו כלם יודעים שנביא שקר הוא כי הנביא האמיתי לא יסית את העם שלא ייטיבו מעשיהם הרעים,) כי אם אמר רק להם שאם גם ישארו במעמדם הנוכחי לא ינתנו עוד ביד הכשדים מבקשי נפשם, כי עוד לא שלם עונם להענש עליו כל כך, ונדמו בזה רק לשני רופאים אשר האחד יזהיר את החולה להשמר מאוד ממאכלים ידועים הרעים לגופו עתה בחליו, באמור לו, כי מות ימות באכלו מהם ורופא אחר אף שיודה לדברי רעהו כי המאכלים האלה לא טובים הם לחולה, בכל זאת יכחישנו בזה שגם באכול החולה מהם לא ימות בעבור זה עוד לשחת, וע"ז אמר לו ירמיה, "הנביאים אשר היו לפני" וכו', ונתן בזה אות ומופת, כי כאשר ישמעו ישראל לדברי חנניה וישארו במעמדם המוסרי, הנוכחי להטיב דרכם, יהיו לבז ולמשיסה ככל אשר דבר להם בשם ה'. ואז ידעו כלם, כי שקר דבר חנניה בשם ה', באמור להם "שלום יהיה לכם" אף אם תשארו במעמדכם הנוכחי כי לא יוכל אז להצטדק ולאמר שבעבור שלא שמעו בקולו והיטיבו בכל זאת את דרכיהם, באה להם הרעה הזאת, כי מעשיית הטוב לא תסובב רעה לעולם, תחת כי הוא וכל המנבאים לרעה יוכלו להצטדק כאשר לא תבוא הרע ההוא, ולאמר כי בעבור ששמעו העם לקולם להיטיב דרכם, נהפך גם גורלם לטוב, ועל כל זה רומז גם מאחז"ל בספרי שהחל בו הרב ז"ל שהביא לבאר הכ' בפרשתנו "וכי תאמר" וכו'. דברי ירמיה וחנניה למשל, (ועיין למעלה שער נ"ו ובביאורי שם). כל אשר ראינו דבריהם בפירוש ההבחנה הזאת אשר בין הדבר אשר דברו השם ואשר לא דברו נבוכו בו מאד. כי הוקשה להם ראשונה מה ענין האות הזה ומה תועלת יש בו כי הנה אחר עבור זמן ייעודו ולא בא דברו הכל יודעים שהוא שקרן ועוד למה אמר לא תגורו ממנו ומי האיש הירא. ועוד שכיון שנתפרסמו דברי ירמיהו הנביא שאמר ויהי דבר ה' אלי לאמר הכיוצר הזה וגו' רגע אדבר ועל גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו (שם י"ח) הנה אם כן לעולם יש לו פתחון פה לנביא כשלא יבא דברו אשר דבר ויאמר שהיה זה לפי שנוי המקבל אם לטוב אם לרע. והנה הרש"י ז"ל לא מצא לכתוב בזה שום מענה רק שהוא רמז אל העתיד להיות בימי ירמיהו וחנניה בן עזור ותלה עצמו במאמר שזכרנו עתידין אתם לומר כו'. והרמב"ן ז"ל הטעוהו דברי זה המדרש ממה שכתוב וכי תאמר ולא אמר ואם תאמר ואמר שהתורה מגיד ברמזים העתיד להיות ופירש פשט הכתוב שבא לתת או להכיר הנביא אשר יתחייב מיתה כדי להרגו ואמר שמזה ג"כ יובן שאשר יבאו דבריו הוא נביא צדק. והנה בזה אם דחק עצמו לצאת מידי הספק הראשון מידי הספק האחרון לא יצא כלל. אמנם הרמב"ם ז"ל בספר המדע (פ"י מיסה"ת) ובפתיחת המשנה המציא הבדל גדול בין הייעוד הנבואי אל הטוב ובין הייעוד אל הרע ואמר כי הייעוד הרע אפשר שישוב ממנו כמעשה נינוה וכדומה. אמנם הייעוד הטוב לא יחזור בו לעולם ולכן מאמר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא כו' ידבר בייעודים הטובים כי ברעים אינה ראיה אחר שאפשר לחזור ומצא סמך לזה ממאמר ירמיהו לחנניה בן עזור הנביאים אשר היו לפני ולפניך וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת (ירמי' כ"ח) וקבל מזה הכתוב שהמופת החותך בהודעת אמות הנביא הוא כשינבא לשלום כי אז אין שום טענה שיחזור בו והסמיך עצמו בסמך של דרשות חשבם כמכריחים זה הדעת במה שאמרו כל מדה טובה שיצאה מאת הקב"ה אפילו על תנאי היא באה (ברכות ז') שנאמר ועתה הניחה לי ואעשה אותך וגו'. (שמות ל"ב) וכתיב ובני רחביה רבו למעלה (ד"ה א' כ"ג) ועוד אמרו (ב"ר פ' נ"ג) בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם (ברא' כ"א) כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש אל ויכזב ובשעה שאמר הרף ממני ואשמידם ההוא אמר ולא יעשה (במדבר ל"א) ועוד אמר (שבת נ"ה.) מעולם לא יצאת מדה טובה מאת הקב"ה וחזרה לרעה אלא זו בלבד שנאמר והתוית תיו וגו' (יחזקאל ט'). והתיר מאמר ירמיהו רגע אדבר לבנות ולנטוע (ירמי' י"ח) ונחמתי על הטובה (שם) כשאמר שזה יהיה כאשר ידבר כן אל לבו מבלי שיצוה לשליח לדבר כן לשום אדם אבל כשיצוה לשליח ליעד כן הנה לא ישוב ממנה ושזה הוא טעם יראתו של יעקב וגודל פחדו כי לא היו הבטחותיו רק בינו לבינו ואלו דבריו שם בפתיחת המשנה ויש לדעת שעניו זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה ואח"כ לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל וא"א להיות בשביל שלא נשאר לנו מקום לקיים בו אמינת הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עקר שהנביא נכר כשיאמנו הבטחותיו ואל העקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלקתו עם חנניה בן עזור באומרו הנביא אשר ינבא לשלום וגו' (ירמי' כח). וכמה אני תמה מדבריו ז"ל שערך על הדרוש ועשה מעצם הספק הכרח להתרו מלבד מה שנדחק בפירוש הכתובים דחוקים נלאה הדעת לסובלם בשומו הכתוב הזה שאנו בביאורו בייעוד הטוב דוקא ומן הראוי שיותן אות לכשייעד הרע ג"כ וכאומרו במאמר רגע אדבר וגו' אדבר וגו' (שם י"ח) שהאחד יהיה אפילו ע"י שליח והשני דוקא בינו לבין עצמו או שלא ע"י שליח. וכ"ש שהדבר כבד מאד לאומרו שלא יהיה השם יתעלה נאמן בדבורו אשר יאמר לנביא בינו לבין עצמו כמו אם יאמר אותו ע"י אמצעי והא בכדומה לזה אמרו סהדי לשקרי עבידי. וכבר הקשה עליו הרב רבי לוי בן גרשום ז"ל בספר מלחמות השם ואמר כי עדין תשאר השאלה למה יחזור בטוב היוצא מפי עצמו ולא בטוב המיועד ע"פ שליח ועוד שכבר נמצא טוב מיועד ע"פ שליח שחזר בו והוא שנאמר לכללות האומה ע"י דוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו (שמואל ב' ז') והוא עצמו בפירושו לתורה השוה המדה בייעודים ואמר שבין בטוב ובין ברע דרכו לחזור כמו שהעיד ירמיה באומרו רגע וגו' ורגע אדבר ואמר שהכתוב האומר ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה' יתקיים בדברים שאינן תלויין בתנאים נסתרים כמו שיאמר אם יקרה כך יהיה כך וקרה כך ולא היה או בדברים ההוים בעת ההיא או בעתידות בענינים שאין בהם טוב ורע לאיש מהאנשים או באותות הבאות עם הייעודים. אמנם שם בספר מלחמות השתדל לבאר מאמר ירמיהו שאמר הנביא אשר ינבא לשלום יודע וגו' ושם סבר וקביל שיש הבדל בייעודים בין טוב לרע אלא שנתן הבדל ג"כ בין הנבואות רצוני כשתהיה הנבואה אשר מפאת הסדור השמימיי ובין שתהיה מפאת ההשגחה האישיית כי כשתהיה מפאת הסדור השמימיי אחר שתכלית הודעת הרע הבא מצדה לבני האדם הוא להזהירם שלא יבא עליהם יתכן שלא יגיע כשיגיע התכלית שהוא תקון מעשיהם אמנם הטוב המסודר לבא על איש מהאישים הוא רחוק שלא יבא לפי שהבחיר' הושמה לאדם לתקן אבל לא לקלקל ושמזה הצד תושלם בחינת הנביא כי כשלא הגיע הטוב אשר ייעד יתאמת שאינו נביא שאם היה זה הטוב מסודר מצד הגרמים השמימיים הוא רחוק שלא יגיע והוא מאמר ירמיהו בבא דבר הנביא יודע וכו'. ואולם שאפילו הגיע הטוב ההוא לא יתאמת מפני זה שהמגיד יהיה נביא כי יתכן שישלם לו זה בקסם או בחלום אמנם כאשר יהיה מפאת ההשגחה האישיית אשר הוא מיוחס אל ההשגחה האלהית בלי אמצעי אע"פ שלא יפורש בו תנאי יובן בקשר תנאי בלי ספק וחוייב שישתנה לפי קיום התנאי או בטולו. והוא טעם רגע ורגע ופחד יעקב וזולתו מהמובטחים. ומה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז'). אפילו על תנאי שזה יובן *כשלא יהיה התנאי בעלמות הדבר וכו' ר"ל כי רק תנאי אשר יש לו יחם וקישור ראוי אל הדבר המותנה על ידו, כיחס הסיבה אל המסובב, נקרא "תנאי בעצמות הדבר" ר"ל תנאי אמיתי כתנאי בני גד ובני ראובן שפעולת עברם את הירדן מיחסת אל נתינת הארץ להם לנחלה, כסיבה ראויה ונכונה אל המסובב, כי אחרי שיעשו חובתם לצאת בקרב לפני אחיהם, ראוי הוא שיותן להם בשכר זה גם הארץ המבוקשת מהם לנחלה, אבל פה אף שבהשקפה ראשונה נראה שרק דרך תנאי אמר הי"ת שרק אם לא יתפלל משה בעדם יעשהו לגוי גדול, בכל זאת אינו תנאי אמיתי בעצמות הדבר, כי איך יעלה על דעתנו שכאשר יתפלל משה בעד עמו אל אלהיו כתובת כל איש שלם האוהב עמו בכל לב ונפש תהיה זאת סיבה ראויה, אשר בעבורה ימנע ממנו הטוב המיועד לי מאת הי"ת אשר הוא אל אמונה ואין עול ? אחרי שמשפט הצדק והמישרים מחייב אותו בהפך, כי יתן הטוב רק להולכים בתום לבם הממלאים חובתם המוסרית, וימנעהו מכל מי שיחדל למלאות חובתו, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי רק מתנאי מדומה כזה אחז"ל "כל מדה טובה" וכו' אפי' על תנאי, היא באה וכו', כשלא יהיה התנאי בעצמות הדבר כמו ועתה הניחה לי וגו' (שמות ל"ב) שאין מן הראוי שבעבור שהתפלל עליהם כמו שחוייב יפסיד שכרו הטוב:
אפס גם על זה השיב החכם ן' חסדאי, כי לפ"ז איך נדע עוד ששקר דבר הנביא, כאשר לא יבוא הטוב המיועד מאתו עפ"י המערכת, כי מלבד שאף שהוא רחוק, בכל זאת אינו מן הנמנע לצמיתות, שישנה האדם את דרכו ומעשהו לרעה כל כך עד שגם הטוב שהיה מעותד לבוא עליו בתחילה עפ"י חקי הטבע, ישתנה אח"כ לרע עפ"י השגחת הי"ת, הלוא יוכל הנביא להצדיק נפשו גם בזה באמור לנו, כי לא עפ"י המערכת כי אם רק עפ"י השגחה האישית והפרטית יעד הטוב ההוא אשר ע"כ בהשתנות המקבלים לרעה נהפך גם גורלם לרע ? ואחר שהביא עוד דעת ן' חסדאי בעצמו שהחזיק גם הוא בקצת דברי הרלב"ג להבדיל בין המגיד העתידות עפ"י המערכת או על פי השגחת הי"ת, דוחה דבריהם יחד באמרו, כי המודיעים חדשות ואותיות לאחור רק עפ"י מעמד ומצב הכוכבים, לא בשם "נביאים," כי אם בשם "קוסמים והוברי שמים" יקראו ? ועל כן בוחר הרב ז"ל דרך אחרת לעצמו ואומר, כי גם הטוב גם הרע המיועד לבני אדם ישתנה לפעמים כאשר ישנו את דרכם לטובה או לרעה, כמאה"כ "רגע אדבר וכו"' ומה שאחז"ל על מאאה"כ ביחזקאל "וממקדשי תחלו" (ר"ל מהצדיקים שבאותו הדור בעבור שלא כהו בעם, ולא מיחו בידם, אף שבתחילה היה רצון הי"ת לחוס עליהם), "שמעולם לא חזרה מדה טובה אלא אותה בלבד" כונתם רק שמבלי שינוי מעשי המקבלים אשר עליהם נאמר הטוב ההוא, לא נשתנה לרעה, כמו שהיה הענין בזה, שבזמן קצר כזה אשר בין הגזירה הראשונה לשניה, לא שנו עוד את מעשיהם לרעה, ובכל זאת נהפך גורלם לרוע, ומאה"כ בפרשתנו "אשר ידבר הנביא ולא יבוא" וכו', מורה רק שכאשר יבטיח הנביא שאף בהשאר האיש הידוע או העם כלו במעמדו הנוכחי בבחינתו המוסרית, מבלי אשר שנה דרכו יגיענו בכל זאת הטוב או הרע המיועד מאתו עפ"י ההנהגה הטבעית או הנסיית, "ולא יהיה הדבר ולא יבוא" וכו', אות ומופת נאמן הוא, כי שקר דבר הנביא ההוא וזה היה הענין גם בירמיה וחנניה, שירמיה העיד בעם לאמור שאם לא ישובו מדרכם הרעה יבוא להם הרע שינתנו ביד מלך בבל. וחנניה אף שהודה לדברי ירמיה ולא הכחיש אותו בזה, שטוב יהיה להם אם ייטיבו דרכיהם עוד יותר (כי אלו אמר ההפך מזה היו כלם יודעים שנביא שקר הוא כי הנביא האמיתי לא יסית את העם שלא ייטיבו מעשיהם הרעים,) כי אם אמר רק להם שאם גם ישארו במעמדם הנוכחי לא ינתנו עוד ביד הכשדים מבקשי נפשם, כי עוד לא שלם עונם להענש עליו כל כך, ונדמו בזה רק לשני רופאים אשר האחד יזהיר את החולה להשמר מאוד ממאכלים ידועים הרעים לגופו עתה בחליו, באמור לו, כי מות ימות באכלו מהם ורופא אחר אף שיודה לדברי רעהו כי המאכלים האלה לא טובים הם לחולה, בכל זאת יכחישנו בזה שגם באכול החולה מהם לא ימות בעבור זה עוד לשחת, וע"ז אמר לו ירמיה, "הנביאים אשר היו לפני" וכו', ונתן בזה אות ומופת, כי כאשר ישמעו ישראל לדברי חנניה וישארו במעמדם המוסרי, הנוכחי להטיב דרכם, יהיו לבז ולמשיסה ככל אשר דבר להם בשם ה'. ואז ידעו כלם, כי שקר דבר חנניה בשם ה', באמור להם "שלום יהיה לכם" אף אם תשארו במעמדכם הנוכחי כי לא יוכל אז להצטדק ולאמר שבעבור שלא שמעו בקולו והיטיבו בכל זאת את דרכיהם, באה להם הרעה הזאת, כי מעשיית הטוב לא תסובב רעה לעולם, תחת כי הוא וכל המנבאים לרעה יוכלו להצטדק כאשר לא תבוא הרע ההוא, ולאמר כי בעבור ששמעו העם לקולם להיטיב דרכם, נהפך גם גורלם לטוב, ועל כל זה רומז גם מאחז"ל בספרי שהחל בו הרב ז"ל שהביא לבאר הכ' בפרשתנו "וכי תאמר" וכו'. דברי ירמיה וחנניה למשל, (ועיין למעלה שער נ"ו ובביאורי שם). כל אשר ראינו דבריהם בפירוש ההבחנה הזאת אשר בין הדבר אשר דברו השם ואשר לא דברו נבוכו בו מאד. כי הוקשה להם ראשונה מה ענין האות הזה ומה תועלת יש בו כי הנה אחר עבור זמן ייעודו ולא בא דברו הכל יודעים שהוא שקרן ועוד למה אמר לא תגורו ממנו ומי האיש הירא. ועוד שכיון שנתפרסמו דברי ירמיהו הנביא שאמר ויהי דבר ה' אלי לאמר הכיוצר הזה וגו' רגע אדבר ועל גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו (שם י"ח) הנה אם כן לעולם יש לו פתחון פה לנביא כשלא יבא דברו אשר דבר ויאמר שהיה זה לפי שנוי המקבל אם לטוב אם לרע. והנה הרש"י ז"ל לא מצא לכתוב בזה שום מענה רק שהוא רמז אל העתיד להיות בימי ירמיהו וחנניה בן עזור ותלה עצמו במאמר שזכרנו עתידין אתם לומר כו'. והרמב"ן ז"ל הטעוהו דברי זה המדרש ממה שכתוב וכי תאמר ולא אמר ואם תאמר ואמר שהתורה מגיד ברמזים העתיד להיות ופירש פשט הכתוב שבא לתת או להכיר הנביא אשר יתחייב מיתה כדי להרגו ואמר שמזה ג"כ יובן שאשר יבאו דבריו הוא נביא צדק. והנה בזה אם דחק עצמו לצאת מידי הספק הראשון מידי הספק האחרון לא יצא כלל. אמנם הרמב"ם ז"ל בספר המדע (פ"י מיסה"ת) ובפתיחת המשנה המציא הבדל גדול בין הייעוד הנבואי אל הטוב ובין הייעוד אל הרע ואמר כי הייעוד הרע אפשר שישוב ממנו כמעשה נינוה וכדומה. אמנם הייעוד הטוב לא יחזור בו לעולם ולכן מאמר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא כו' ידבר בייעודים הטובים כי ברעים אינה ראיה אחר שאפשר לחזור ומצא סמך לזה ממאמר ירמיהו לחנניה בן עזור הנביאים אשר היו לפני ולפניך וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת (ירמי' כ"ח) וקבל מזה הכתוב שהמופת החותך בהודעת אמות הנביא הוא כשינבא לשלום כי אז אין שום טענה שיחזור בו והסמיך עצמו בסמך של דרשות חשבם כמכריחים זה הדעת במה שאמרו כל מדה טובה שיצאה מאת הקב"ה אפילו על תנאי היא באה (ברכות ז') שנאמר ועתה הניחה לי ואעשה אותך וגו'. (שמות ל"ב) וכתיב ובני רחביה רבו למעלה (ד"ה א' כ"ג) ועוד אמרו (ב"ר פ' נ"ג) בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם (ברא' כ"א) כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש אל ויכזב ובשעה שאמר הרף ממני ואשמידם ההוא אמר ולא יעשה (במדבר ל"א) ועוד אמר (שבת נ"ה.) מעולם לא יצאת מדה טובה מאת הקב"ה וחזרה לרעה אלא זו בלבד שנאמר והתוית תיו וגו' (יחזקאל ט'). והתיר מאמר ירמיהו רגע אדבר לבנות ולנטוע (ירמי' י"ח) ונחמתי על הטובה (שם) כשאמר שזה יהיה כאשר ידבר כן אל לבו מבלי שיצוה לשליח לדבר כן לשום אדם אבל כשיצוה לשליח ליעד כן הנה לא ישוב ממנה ושזה הוא טעם יראתו של יעקב וגודל פחדו כי לא היו הבטחותיו רק בינו לבינו ואלו דבריו שם בפתיחת המשנה ויש לדעת שעניו זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה ואח"כ לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל וא"א להיות בשביל שלא נשאר לנו מקום לקיים בו אמינת הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עקר שהנביא נכר כשיאמנו הבטחותיו ואל העקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלקתו עם חנניה בן עזור באומרו הנביא אשר ינבא לשלום וגו' (ירמי' כח). וכמה אני תמה מדבריו ז"ל שערך על הדרוש ועשה מעצם הספק הכרח להתרו מלבד מה שנדחק בפירוש הכתובים דחוקים נלאה הדעת לסובלם בשומו הכתוב הזה שאנו בביאורו בייעוד הטוב דוקא ומן הראוי שיותן אות לכשייעד הרע ג"כ וכאומרו במאמר רגע אדבר וגו' אדבר וגו' (שם י"ח) שהאחד יהיה אפילו ע"י שליח והשני דוקא בינו לבין עצמו או שלא ע"י שליח. וכ"ש שהדבר כבד מאד לאומרו שלא יהיה השם יתעלה נאמן בדבורו אשר יאמר לנביא בינו לבין עצמו כמו אם יאמר אותו ע"י אמצעי והא בכדומה לזה אמרו סהדי לשקרי עבידי. וכבר הקשה עליו הרב רבי לוי בן גרשום ז"ל בספר מלחמות השם ואמר כי עדין תשאר השאלה למה יחזור בטוב היוצא מפי עצמו ולא בטוב המיועד ע"פ שליח ועוד שכבר נמצא טוב מיועד ע"פ שליח שחזר בו והוא שנאמר לכללות האומה ע"י דוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו (שמואל ב' ז') והוא עצמו בפירושו לתורה השוה המדה בייעודים ואמר שבין בטוב ובין ברע דרכו לחזור כמו שהעיד ירמיה באומרו רגע וגו' ורגע אדבר ואמר שהכתוב האומר ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה' יתקיים בדברים שאינן תלויין בתנאים נסתרים כמו שיאמר אם יקרה כך יהיה כך וקרה כך ולא היה או בדברים ההוים בעת ההיא או בעתידות בענינים שאין בהם טוב ורע לאיש מהאנשים או באותות הבאות עם הייעודים. אמנם שם בספר מלחמות השתדל לבאר מאמר ירמיהו שאמר הנביא אשר ינבא לשלום יודע וגו' ושם סבר וקביל שיש הבדל בייעודים בין טוב לרע אלא שנתן הבדל ג"כ בין הנבואות רצוני כשתהיה הנבואה אשר מפאת הסדור השמימיי ובין שתהיה מפאת ההשגחה האישיית כי כשתהיה מפאת הסדור השמימיי אחר שתכלית הודעת הרע הבא מצדה לבני האדם הוא להזהירם שלא יבא עליהם יתכן שלא יגיע כשיגיע התכלית שהוא תקון מעשיהם אמנם הטוב המסודר לבא על איש מהאישים הוא רחוק שלא יבא לפי שהבחיר' הושמה לאדם לתקן אבל לא לקלקל ושמזה הצד תושלם בחינת הנביא כי כשלא הגיע הטוב אשר ייעד יתאמת שאינו נביא שאם היה זה הטוב מסודר מצד הגרמים השמימיים הוא רחוק שלא יגיע והוא מאמר ירמיהו בבא דבר הנביא יודע וכו'. ואולם שאפילו הגיע הטוב ההוא לא יתאמת מפני זה שהמגיד יהיה נביא כי יתכן שישלם לו זה בקסם או בחלום אמנם כאשר יהיה מפאת ההשגחה האישיית אשר הוא מיוחס אל ההשגחה האלהית בלי אמצעי אע"פ שלא יפורש בו תנאי יובן בקשר תנאי בלי ספק וחוייב שישתנה לפי קיום התנאי או בטולו. והוא טעם רגע ורגע ופחד יעקב וזולתו מהמובטחים. ומה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז'). אפילו על תנאי שזה יובן *כשלא יהיה התנאי בעלמות הדבר וכו' ר"ל כי רק תנאי אשר יש לו יחם וקישור ראוי אל הדבר המותנה על ידו, כיחס הסיבה אל המסובב, נקרא "תנאי בעצמות הדבר" ר"ל תנאי אמיתי כתנאי בני גד ובני ראובן שפעולת עברם את הירדן מיחסת אל נתינת הארץ להם לנחלה, כסיבה ראויה ונכונה אל המסובב, כי אחרי שיעשו חובתם לצאת בקרב לפני אחיהם, ראוי הוא שיותן להם בשכר זה גם הארץ המבוקשת מהם לנחלה, אבל פה אף שבהשקפה ראשונה נראה שרק דרך תנאי אמר הי"ת שרק אם לא יתפלל משה בעדם יעשהו לגוי גדול, בכל זאת אינו תנאי אמיתי בעצמות הדבר, כי איך יעלה על דעתנו שכאשר יתפלל משה בעד עמו אל אלהיו כתובת כל איש שלם האוהב עמו בכל לב ונפש תהיה זאת סיבה ראויה, אשר בעבורה ימנע ממנו הטוב המיועד לי מאת הי"ת אשר הוא אל אמונה ואין עול ? אחרי שמשפט הצדק והמישרים מחייב אותו בהפך, כי יתן הטוב רק להולכים בתום לבם הממלאים חובתם המוסרית, וימנעהו מכל מי שיחדל למלאות חובתו, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי רק מתנאי מדומה כזה אחז"ל "כל מדה טובה" וכו' אפי' על תנאי, היא באה וכו', כשלא יהיה התנאי בעצמות הדבר כמו ועתה הניחה לי וגו' (שמות ל"ב) שאין מן הראוי שבעבור שהתפלל עליהם כמו שחוייב יפסיד שכרו הטוב:
4
ה׳והנה הרב ן' חסדאי ז"ל בכלל הרביעי אשר מהמאמר השני מספרו הקשה עליו מה שיש בו כדאי לדחות סברתו זאת. אחת במה שצריך לדחוק הכתוב הזה האומר אשר ידבר הנביא בשם יי' ולא יהיה וגו' כשיהיה הטוב ההוא מסודר מפאת הגרמים השמימיים. ואם כן כבר יתנצל הנביא בשיאמר שמה שייעד היה מפאת ההשגחה האישיית המשתנה לפי שנוי מעשה המקבל. ועוד שאפילו נקבל שהטוב ההוא הבא מפאת הגרמים השמימיים הוא רחוק שלא יגיע מכל מקום אינו נמנע שכבר יספיק רוע בחירת המקבל להדיחו מעליו והאפשר לא יקרה מהנחתו בטל וכבר יוכל להתנצל בזה. זה תורף השגותיו. ועם שהספק הראשון אינו צודק על האופן שהניחו כי הוא כבר העמיד הכתוב ההוא בפירוש התורה בדברים שאין מדרכם להשתנות מפאת המקבלים כמו שכתבנו אמנם יעמוד לו זה הספק בדברי ירמיהו עצמו שאמר הנביא אשר ינבא לשלום וגומר שכבר יוכל לומר שמצד ההשגחה האישיית הוא נבא ושהמקבל שנה מעשיו ועל כן לא בא דברו. ואולם הוא עצמו מסכים עמו בכל מה שהעמיד מאמרי ירמיהו רגע אדבר ורגע אדבר כפשוטן ואמר שהכתוב האומר איכה נדע את הדבר וגו' ידבר כאשר הנביא יתן אות על אמותו בהתחלת ענינו כי אז לא נתן להשבון בשום ענין בין שיהיה האות בדברים הנתלים בבחירת המקבל או לא כמו שאמר משה בזאת תדעון כי יי' שלחני וגו' אם כמות כל אדם וגו' לא יי' שלחני (במדבר ט״ז:כ״ח) ואליהו אמר אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים וגו' (מלכים ב א׳:י׳). אמנם לישב מאמר ירמיהו הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא וגו' הוצרך להשתמש בהבדל ששם הרלב"ג ז"ל בין הנבואה אשר מפאת ההשגחה האישיית לבין הנבואה אשר תהיה מפאת הסדור השמימיי אלא שאמר שהיה כמהתל בו בזה ודרך משל כי יאמר לו כמו שהנביאים אשר היו לפנינו מוחזקים בנביאים וינבאו על ארצות וגו' והנביא החולק עליהם יאמר כי מה שנודע להם בנביאותם היה מפאת הסדור השמימיי ומה שנדע לו היה מפאת ההשגחה האישיית שכן הוא ראוי ליחס הרע אל הסדור השמימיי והטוב אל ההשגחה האישיית כי אין לו דרך אחר לחלוק עליהם אחר שהם מוחזקים לנביאים ואם כן בבא דבר הנביא ההוא אשר ייחס נבואתו אל ההשגחה האישיית יודע אשר שולחו יי' באמת כי הוא השליח באמת מבלי אמצעי ועתה כמו כן בבא דברך הטוב אשר יעדת יופסק ביני ובינך כי אנכי שלוח להגד' רע ע"י אמצעי והוא הסדר השמימיי ואתה בא מתנבא בלי אמצעי זה תרף דבריו והיה ההתול לפי כן לפי שעל כל פנים ישארו שניהם בחזקת כשרים כפי המשל ואין הנדון ההוא דמיון וראיה להכזיב דברי שום אחד מהם וזהו מה שביארו באומרו בסוף דבריו ולקח זה הדרך כאלו אמר אתה תראה אם שלחך יי' באמת ולזה אין אצלנו תוכחה מזה שהבחינה תהיה בשלא יתקיים היעוד הטוב בלבד ע"כ. והטעם הוא מבואר מפני שאע"פ שנקבל שהרע הוא יותר ראוי ליחסו אל הסדור השמימיי והטוב אל ההשגחה האישיית מ"מ אינו נמנע שיהא בהפך ואם כן כבר תהיה הטענה שוה בין שינבא הנביא ההוא טוב או רע מלבד מה שננעלה מפניו שער התשובה לומר כי שנות מעשה המקבל יגרום שנות ימין עליון וחולשת הפירוש הזה בעיניו תעיד בפניו שהוא רחוק מאד שיכוין אליו ירמיהו בשום פנים. הן אלה קצות הדברים שנכתבו בזה הענין עד הנה מאשר הגיעונו דבריהם הספקות המשיגות לכל אחד ואחד מהם מלבד מה שיש להפלא על האלו האחרונים המזכירים מגידי הדברים אשר על ידי הסדור השמימיי בלהקת הנביאים עד שיצטרך הכתוב לתת אות בין שניהם גם ירמיהו ישתדל בענין הזה כי אלו לא יקראו רק קוסמי קסמים או הוברי שמים החוזים בככבים ואם יש דבר יי' אתם נוסף על חכמתם הנה כבר תחזור הקושיא למקומה כי לא יחסר כח הנביא הבא בשם יי' בעבור שיסכים אל דברו הסדור השמימיי כמו שאחשוב שהיה על דרך האמת מסכים עם דברי ירמיה בזמן ההוא כמו שכתבנו בפרשת פקודי שער נ"ו:
5
ו׳אמנם אשר ראיתי אנכי הטוב והישר בכל אלו הענינים ומתישב יפה על הכתובים כלם כי אין לספק בשום פנים ביסוד ההוא החזק אשר יסדו לנו האל יתעלה על יד נביאו באומרו רגע אדבר ורגע אדבר אשר יראה שעקר מה שכוונו בנבואה ההיא היה להודיעו שהטוב הנגזר מאתו לא יבא על כל פנים כמו שאמר וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות (ירמיהו י״ח:ד׳) והוא ודאי משל להשחתת כתות האנשים את דרכם מהתקון הטוב אשר חשב עליהם יוצרם אשר לסבה זו חוייב שיעשה כלי אחר כאשר ישר בעיניו ואומר שיודיעם הכיוצר הזה וכו' כדי שלא תהיינה להם ההבטחות הראשונות אשר הובטחו האבות עליהם לפוקה ולמכשול לאמר מעתה לא יוכל להרע אותנו אלא שיפחדו תמיד כמו שהיו האבות עצמם וכל הצדיקים עושים שמא יגרום החטא ואשרי אדם מפחד תמיד ואמרם ז"ל אפילו על תנאי זה יהיה אם כמו שאמרו הראשונים שהתנאי ההוא יותר יחייב ביטולו קיום המעשה מקיומו ואם כמו שאמרו במקומות רבים שמדה טובה מאת הקדוש ברוך הוא מרובה (יומא ע"ו.): ובכל מקום שאפשר להתקיים לא תשוב ריקם כאומרם ז"ל בילמדנו (פ' וירא. ) ויתן להם ארצות גוים וגומר בעבור ישמרו חקיו וגומר (תהלים ק"ה) ואף על גב דלא שמרום ולא נצרום נתן להם אתה מוצא בשעה שעשו העגל ובקש משה עליהם כפרה אמר לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד) והנה בזה ובכל כיוצא בו אין שום פתחון פה רח למתעקש ומה שאמרו שמעולם לא חזרה מדה טובה מאת הקב"ה לרעה אלא אותה בלבד (שבת נ"ה.) הנה דברו בזה נכונה בלי ספק כי לא נמצא מדה טובה שחזר' בלא שינוי מעשה המקבל זולתי זאת שבשעה שאמר הקב"ה והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אמר מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלי אמר לה אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים אמר לפניו רבש"ע היה להם למחות בידם ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שלא היה בידם למחות אמר לפניו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי מיד וממקדשי תחלו ועתה ראה כי האל ית' העיד עליהם שהיו צדיקים והנה בין גזירה ראשונ' לשנייה לא שנו מעשיה' ולזה אמרה שהיא לבדה נמצאת שבלא שנוי מעש' המקבלים תשתנה הגזירה מטובה לרעה ואפילו אותה על דרך האמת לא הית' חזרה שלא היה הענין ההוא אלא כעין משא ומתן בין המלמדים זכות ובין המלמדים חובה ולסוף הכריעה כף חובה. אמנם בבחינת הנביא אין לנו לחפש ולדרוש זולת מה שכתבה התור' בו והוא מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם (בפתיחת המשנ' לס' זרעים) אלו דבריו ובעלי הכחות האלו לא יכנו נפשם ולא יתהללו שיצדקו בכל חלקי הדברים אבל אומרים שזאת השנה יהי' בצורת ושלא ירד גשם כלל ונמצא שיהי' בה גשם מעט או יאמר שמחר ירד גשם ונמצא שירד למחרת הג' וכיוצא בו. וזה הדבר יקרה לו כשיהי' בקי מאד ומן הידועים בשם אשר דברו עליהם בספריהם וזה ענין דברי ישעיהו לבבל יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בככבים מודיעים לחדשי' מאשר יבאו עליך (ישעיהו מ״ז:י״ג) ואז"ל מאשר ולא כל אשר (פסיקת' פ' חקת) *ואין מועדי הנביאים והבטחותיהם וכו' שם "מועד" זה נגזר משורש "יעד",
ואין מועדי הנביאים והבטחותם כן אבל יצדק הכל עד מלה אחרונה ולא יפול דבר מדבריהם לא קטן ולא גדול כל ימי עולם כל אלו דבריו ועוד האריך. והנה בזה ראי' עצומה לבחון כל הנביאים שנמשך ענינם בינינו ועל טוב ועל רע לוקח' הוכחה זאת בכל ייעודי הנביאים. אמר יהושע (כ"ג) וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' עליכם הכל באו לכם לא נפל דבר א' ושלמה אמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל כו' לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו (מלכים א ח׳:נ״ו). ובייעודים הרעים אמר יהוא דעו איפוא כי לא יפל מדבר ה' ארצה אשר דבר ה' על בית אחאב וה' עשה את אשר דבר ביד עבדו אליהו (שם ב' י') אמנם על טוב ועל רע נאמר ויגדל שמואל ויי' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' (שמואל א' ג'). וזה המופת הוא אשר ייחדוהו מתקני התפלות בברכת הנביאים באומרם ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם. אמנם האות והמופת הזה אשר בקשוהו אלו גאוני עולם והוא להאמין כל נביא לשעתו ואמרו שזה רצה הכתוב באומרו איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אאמין בלי ספק שלא דברה בו תורה בזה ולא כוונה אותו כלל כי לזה יספיק מה שאמר רש"י ז"ל שאם הוא מוחזק לכשר וחסיד ויצוה לשמור ולקיים מצות תורת משה מצוה לשמעו מבלי אות ומופת לא יהי' אלא חכם ואם היה מנבא לעבור עליה אפילו יהיה מוחזק כאליהו לא נאבה ולא נשמע אבל נהרגהו אבל אם היה מוחזק לנביא כאליהו כבר נשמע אליו לבטל מצוה מה לשעתה ולמה לנו עוד אות ומופת:
6
ז׳האמנה כי כוונת הכתוב הית' ענין אחר שהוא צורך גדול בענין הנבואה והיא לתת רושם וסימן להכיר הנביא השקרן שיקום להכזיב הנביא האמתי כי אז כאשר שניהם מתנבאים בשם ה' ומכחישים זה את זה ולא הוחזק שום אחד מהם במופתים מפורסמים אשר יודע נאמנותו ליי' בהם לעיני הכל יחוייב אז שיהי' האות ומופת ביניהם שהדבר אשר דברו מי שהוא נביא האמת יקום על כל פנים הן לטוב הן רע כי לא יתכן חלוף זה כלל מפני חלול השם כמו שעשה על דבר האש בימי אליהו (מלכים א' י"ח) אף על פי שהיה מוחזק ולא נעש' הנס ההוא אלא לנצוח רשעת הנביאים המדיחים את העם אחרי הבעל לומר שהוא ית' מנהיג על ידו העולם עד שהכירו כי ה' הוא האלהי' והמנהיג כמו שכתבנו בשער צ' אלא שהדבר קרוב לנמנע שנביא השם ינבא עליהם טוב ונביא השקר רע כמו שיבא. ואמתות הענין הזה יתבאר כשלא נחשוב זה הכתוב האומר וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר וגומר תחלת ענין נאות כולל לכל נביא ולכל דבר אבל כשנחשבהו ענין מיוחד ונקשר עם מה שלמעלה ממנו כמו שאבאר. וזה כי בתחלה אמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי וגומר. ואח"כ אמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו וגו'. והכוונה שהנביא אשר יזיד לדבר דבר בשם יי' להכזיב הנביא השלוח מאתו שדבר בו ראשונ' יומת ביד ב"ד כמכחיש דברי אלהים חיים ולהודיע מי מהם אשר יומת על ידי בית דין אמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יי' כי מאחר ששניהם מכחישים זה את זה ולא קדמו לשום אחד מופתי חזקה ראוי שיהי' לנו מופת ידוע להכיר מי שהוא השקרן מהם כדי להמיתו ואמר כי שידבר על זה האופן אשר ידבר הנביא בשם יי' בין טוב ובין רע ולא יהי' הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו יי' בלי ספק בזדון דברו הנביא לא תגורו ממיתתו כי כדאי הוא צורך זה שלא ישוב דבר יי' מפני כבוד שמו כמו שהיה הענין באותה נבואה לדעת הרב ן' חסדאי ז"ל אלא שאינו מן השם במקום הזה. ואם שזה הוא מוכרח מיישובי הכתובים ומהתר הספקות כלן ע"פ דרכו ואינו צריך חזוק גם הוא יקום על פי שני עדים נאמנים לקוחים מהפרשה עצמה. האחד אומרו אך הנביא אשר יזיד וגומר והרי אינו צריך בזה הבדל בין שוגג למזיד כמו שהוא צריך לומר וכי יזיד איש על רעהו נהרגו וגומר (שמות כ"א) כי איך יהי' נביא שקר שוגג. אמנם כמו שאמרנו דבר בהווה שזדון לבו רשיאו להתקומם על נביא יי' להכחישו כמו שאמר בזדון דברו הנביא. והשני אומרו איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יי' שלא היה לו לומר רק איכה נדע כי לא דבר יי' הדבר ההוא ויותר נכון שיאמר איכה נדע את אשר דבר יי' כי יותר ראוי שיודיע יי' את אשר דבר יי' משיודיע את אשר לא דבר אבל זה המאמר מוכיח בלי ספק שנודע להם שיש שם דבר אשר לא דברו יי' אלא שאינם יודעים של מי הוא וכן הוא באמת מכל זמן שיהיו שם שני אנשים מכחישים זה את זה ואין לאחד חזקה מפורסמת מחבירו רוא ידוע שהדבר אשר ידבר האחד מהם לפחות הוא אשר לא דברו יי' אלא שאינם יודעים משל מי מהם הוא. ולזה אמר אשר ידבר הנביא בשם יי' ולא יהי' הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו יי' בזדון דברו הנביא והזכיר בשם יי' כי אל המנבא בשם ע"א אינו צריך מופת להרגו שכבר אמר ואשר ינבא בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. ומן הדיוק הזה מצא פתח הר"ן ז"ל להתיר זה הספק ולומר שכוונת המופת הזה אינו רק להודיע את אשר לא דברו יי' כי רא' שהנביא אשר יאמר בשם יי' את אשר לא דברו חוייב שיכחישהו אלוה ממעל. אמנם מי שיאמר את אשר דברו לא נתן מופת על זה. וכבר אמרנו שמן הראוי יאות להיות הדבר בהפך כי יתכן שיוזקק האל יתעל' להקים דבר עבדו ועצת מלאכו ממה שיוזקק לבטל דברי איזה סכל או רשע שנכנסה בו רוח שטות להנבא שקרים. אמנם מה שאמרנו להכזיב ולבטל דברי הזר המכחיש דברי נביאו זה יתחייב עכ"פ:
7
ח׳והנה בכתובים האלה העדות מקויים והדבר ברור והגון ועל פי דרכו נגה אור לדעת ולהודיע שכל מה שאמר ירמיהו לחנני' בן עזור לא מעצמו אמרו אבל הוא דבר שלמד מפי משה רבו מפי הגבורה לא הוסיף בו רק ביאור מה שחוייב מהכרח ההנחה אשר אמרנו שלא יתכן חלופה כי אם על דרך הזרות הגמור ולבאר זה אומר שמהמחוייב שלא נתחלפו ירמיהו וחנני' ב"ע כשירמיהו היה מזרז ומתרה את העם שיתרחקו מע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים ומתועבות גדולות כאלה שהם מעשים רעים וחטאים בעיני אלהים ואדם ושחנני' ב"ע היה אומר כזה וכזה תעשו ותצליחו כי באלה חפץ אלהי המשפט שלא צוייר שיאמר כזה שום כופר כ"ש מי שירצה שיחזיקוהו לנביא וגם לא ישוער שישמע אליו שום אדם שודאי לא יתחלפו דעות האנשים להחליף הרע המוחלט בטוב עד שיאמרו כי רצוח וגנוב ונאוף הם דברים נאותים וטובים חובות על האדם להרגילם ושגמילות חסדים וכבוד ההורים וההתרחק מהזיק לזולתם וכדומ' הם חטאים גדולים מצוה על האדם למנוע עצמו מהם שזה לא יסבלהו הטבע האנושי כלל כי הנה הטוב והרע לא יקבלו זה את זה ולא יהפכו זה לזה. אמנם יסבול שיתחלפו בקצת הדברים אשר אין הטוב והרע מפורסם בהם כמו שיש בקצת המעשים האנושיים אשר יש בהם פני הראות למניעה כמו לעשייה ועליהם אמר הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגומר (ישעיהו ה׳:י״ט) כמו שיבאר האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נרא' וגומר שכבר יש טעם לפי הפרסום שיתכן שיעש' פתגם הרעה מהרה ואם הש"י לא ראה שיעש' כן מהטעם אשר כתבנו בתחלת השער הנ"ו. והנה מזה המין היה התחלפות ירמיהו וחנני' בן עזור בלי ספק כי הם יתחלפו במה שיקבל הדעת מציאות שני המאמרים בפנים מה. וזה שירמיהו היה מזהיר אותם שיפקחו עיניהם על דרכיהם המקולקלים ואם אין שיצא חרון אף יי' ויוליכם בבלה עם אחיהם אשר הגלו שם וחנני' בן עזור לא כחש שהוא טוב שיתקנו מעשיהם אבל יבטיחם שלא נתמלאה סאתם בשיעור ההוא ושלא עלתה חמת יי' עליהם כאשר דבר ירמיהו אדרבה היה מתנחם על הרעה אשר הביא עליהם ודבר עליהם טובה. משל לשני רופאים שנכנסו אצל החולה האחד הזהירו וזרזו מהמאכלים הגסים והמשקים הרעים ואמר כי ביום אכלו מהם מות ימות והשני הבטיחו לאמר אכול ושתה מאשר ייטב לך כאחד האדם כי ודאי לא יגע בך רע. והנה הרופא הזה השני לא יכחיש שהשמירה מהמאכלים הגסים אינה טובה אלא שאמר שאינה צריכה לו יותר משאר האדם ההולכים בשוק אמנם הרופא הראשון לא יודה לדברי השני כלל. והנה על זה האופן כבר יהי' בריאות זה האיש לדעת הרופא הראשון תלוי בשמירת מצותו. ועל דעת הרופא השני הוא בטוח מאד בלתי תלוי בדבר ואין שם שום סבה שימנענו. וזה עצמו היה ענין ירמיהו עם חנני' ב"ע באומרו אליו הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו וגומר. ירצה כאשר היו בימים אשר לפנינו שתי כתי נביאים כמונו היום האחד ינבא עליהם רעות ומלחמות גדולות הן שיסודרו מפאת המערכת כמו שכתבנו שם בפקודי שער הנזכר או מההשגחה האישיית עכ"פ יורה שהנביא או הנביאים אשר כן יאמרו אומרים שהם רעים וחטאים ליי' באופן שההשגחה האישיית תרצה לפגע בהם או שלא ראתה להצילם מהרעות המסודרות מפאת המערכת ושצריכין לתקן מעשיהם ולשוב אליו יתע' להנצל מהרעות ההן בכל אחד מהאופנים שאמרנו שזהו תכלית שליחותו ובזמן ההוא יקום נביא אחר וינבא עליהם שלום כאשר הם שם מה המונע מבוא עליהם השלום הזה בין שיהיו מיועד מההשגחה האישיית או מהסדור השמימיי אחר שעם היותם רעים וחטאים הוא מנבא עליהם שלום. ודאי הנביא או הנביאים הראשונים יוכלו לומר כאשר לא יבא הרע שכבר שנו מעשיהם מחשבותיהם לטוב אמנם זה לא יוכל לומר שבעבור שהטיבו את דרכם מנע מהם הש"י הטוב כמו שלא יוכל לומר הרופא השני שמת החולה יען נזהר מאכול כל תועבה. ולזה היה מאמר ירמיהו בימים ההם ובעת ההיא מופת חותך מה שלא יהי' כן הענין בנביא אחד לבד *ואין לאומר וכו', ר"ל שגם בזה לא יוכל המנבא לטוב להצטדק ולאמר כי ע"כ בא הרע תחת הטוב המיועד מאתו בעבור שהרעו מעלליהם עוד יותר מבתחילה עד הגיעו עתה כבר אל קצה הרשעה, כי מלבד שלפי דברי החוקר אין בפעולות רעות שום אמצעי שהוא טוב, באופן שגם בטרם בואם אל קצה הרע, לא היו ראוים עוד אל קבלת הטוב שהבטיח להם יקשה ג"כ כי לפי"ז היה לו עכ"פ להודיע זאת להם תחילה שכאשר יוסיפו להרע מעלליהם יגיעם הרע ולהזהירם לפחות על זה:
ואין לאומר שיאמר שכבר יתנצל הנביא במה שיאמר כי לפי שהורגלו בפעולות הרעות עד בואם אל קצה הרשע הגיעה להם הרעה או נמנע מהם הטוב שכבר נתבאר בפ"ה מהמאמר השני מספר המדות שהפעולות המגונות אין להם אמצעי טוב כלל שכלם מקצה עד קצה הם רעות ועכ"פ היה לו להזהירם מהם קודם שיגיעו אל הגבול ההוא כמו שעשו הראשונים וכ"ש שא"א לומר שמלפנים היו טובים ואח"כ רעים כיון שמעשיהם הראשונים בידיהם והמה דברים מבוארים:
8
ט׳ועתה ראה דבריו אלה ודע נא כי הם בעצמם ולא זולת דברי התור' האלהית בפרשה זו אשר ביארנוה אך כשנניח בה ההנחה המחוייבת להניחה לפי טבע הענינים ומהותם כמו שאמרנו. וזה כי אומרו בתחלה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם וגו' הוא עצמו מה שאמרו הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר כי על הרוב או תמיד נביא השם הוא שלוח להפחידם בענינים רעים וקשים כמו אלה לזרזם לשוב אל יי'. ולזה אמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי כי מדרך ההמון שימאנו שמוע ייעודים רעים ותוכחות אמנם הטוב הוא אשר יכספוהו הכל ושמחים לשמעו ומאמינים בו. ואומר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו הוא כעין אומרו הנביא אשר ינבא לשלום כי כל החולק על נביא השם הוא תמיד מרפא נגעיהם על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום. והנחות אלו כבר אמרנו שהן אמיתיות מאד וקרוב לנמנע שיהיו בהפך כ"ש שהוא מבואר שהיה הדבר כן ביניהם. ולזה כנגד מה שאמר אחריו וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם יי' ולא יהי' הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' אמר ירמיהו הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו יי' באמת כי עם שכוונת הכתוב כפי מה שאמר למעלה לומר שדבר נביא יי' בין למלחמה בין לשלום מ"מ אם לפי ההנחה שהנחנו כמחוייבת דרך כלל ואם למה שהיה הענין כן ביניהם דרך פרט יחוייב שם שלקיום דבר המכחיש יבא אז השלום והטוב עכ"פ ולזה כמו שנגזרה על הנביא ההוא בכתוב מיתה דכתיב ומת הנביא ההוא כן אמר לו בדבר אלהים השנה אתה מת כי סרה דברת אל יי' שכיון שלא היה בידו להמיתו ביד ב"ד של מטה נגזר דינו בב"ד של מעלה ובשרו על פניו כמו שנאמר שם לא תגורו ממנו הא למדת שכלל מה שרצהו הכתוב הוא עצמו מה שביארו ירמיהו מלה במלה במעש' שהיה בינו ובין חנני' בן עזור והוא ענין אמתי ומופת חותך בכל מה שיבא על זה האופן בלי שום פקפוק וגמגום:
9
י׳והוא עצמו מה שכוונו אליו חז"ל שם בספרי. וכי תאמר וגומר. עתידין אתם לומר איכה נדע את הדבר וגומר ירמיהו אומר הנה כלי בית האלהים מובאים בבלה וגומר וחנני' ב"ע אומר הנה כלי בית יי' מושבים בבלה עתה מהרה (ירמי' כ"ז) ואיני ידע למי אשמע ת"ל כו'. כי הם רצו להישיר המבוכה הנזכרת ראשונ' מהכתובים והורו באצבע באי זה ענין מיוחד הכתוב מדבר אשר בו יהי' המופת ההוא צודק ולא באופן אחר והוא כמו שאמרנו ואין כוונתם להגיד העתידות לבד כמו שאמרו קצת. וראית הרמב"ן ז"ל מכי תאמר הרי היא ראי' של כלום והרי הוא כמו כי יקרא קן צפור (דברים כ"ב) כי תהיין לאיש (שם כ"א) וכל התורה כלה הרי נתבארו כל אלו העניינים יפה יפה. והעולה מכללות העניך בקשור הדברים עם מה שלמעלה מהם שיזהירם שלא ישתתפו בהשתדלותם עסק הקסמים והנחשים והכשפים ודומיהם ללכת אחריהם במעשיהם כלל רק שילכו אחרי יי' אלהיהם בכל מה שיצוה להם על פי נביאיו כי הוא תכלית החריצות הראוי והנאות להם כמו שאוו להם במעמד הר סיני ושכאשר יקום איש זר להכחיש אי זה נביא שלא הוחזק ביניהם תחלה על ידי אותות ומופתים או שלא נפל דבר מדבריו ארצה כמו שאמרנו ראשונ' כבר יבא האות והמופת שלא יקים יי' את דברו והמצוה על בית דין שימיתוהו. ועתה אחר שביארנו זו הפרשה החמורה נבא לבאר הסמוכות לה ונעורר תחלה הספקות הנופלות עליהם כמנהג:
10
י״אא מה טעם סמיכת מצות הבדל שלשה ערים לכאן: ב אומרו ואשר יבא את רעהו ביער וגו' והרי הוא בכלל הנזכר: ג במאמר ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד ג' ערים על השלש האלה. שאם כדברי הרמב"ן ז"ל שדבר על העתיד לבא וראיתו מאומרו כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים כי הוא על הזמן שנאמר בקבלה ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים וגו' (ירמיה ל"ב) כמ"ש בפירושיו. הנה באמת היה לו לומר ויספת לך עוד ג' ערים על הג' האלה כי הששה כלן נחשבו מהארץ אף על פי שחלק הירדן ביניהם וכן נזכרו כמה פעמים בפרשת מסעי והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה לבני ישראל ולגר ולתושב תהיינה שש הערים למקלט וכן אמר את הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט יראה שהם מצטרפות יחד לכשיתחייב שיאמר שלש על השש האלה. וגם יראה משם שעליהם אין להוסיף כמו שאמר בסוף והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם (במדבר ל"ה) וגם לא היה לומר לסבה זו ואם ירחיב יי' וגו' שיראה שהוא ענין מסופק כי העתיד להיות להבטחת האבות ראוי שיאמר עליו כי ירחיב כמ"ש כי יכרית. ד אומרו וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו וגו' שנראה מותר גמור על מה שכבר נאמר: ה בטעם לא תסיג גבול רעך וגו' וסדרו בכאן: ו במה שדקדקו חכמינו זכרם לברכה (מכות ה':) כאשר זמם ולא כאשר עשה מלמד שאם הרגו אין נהרגין כי לכאורה אין הדעת סובלת כן. וסדרו בכאן וטעם לא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין וגו' בעדים זוממים. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור:
11
י״בכי יכרית יי' אלהיך וגו' שלש ערים תבדיל לך וגו'. כבר כתבנו פעמים האחד בפרשת אלה מסעי והב' בואתחנן שנתכוונה תורה לסדר עניני אלו הערים במקומו' שיורה ענינם על כל הנדבר שם מצד מה שמתבאר במשפט הבדל האנשי' השוגגים מהמזידים כי אלו נתנו למחילה ולמקלט ואלו נמסרו למיתה אם ביד גואל הדם ואם ביד בית דין בלי שום חמלה וחנינה כמו שאמר בהם ולא תקחו כופר וגו' (במדבר ל"ה) וללמד על כל מה שדבר ראשונה מהענינים החמורים אשר ראוי לתת להם לב כפי ההתראות שעשה בהם ומעתה ידעו שיבוקש הדין מהם כפושעים במזיד הגמור והיו הדברים הנאמרים שם נכונים כפי ענינם. והנה עכשיו בפעם השלישית נגמרה החזקה שיראה שכאשר הרבה להזהיר בשער הקודם באופני ההנהגה אם על ידי השופטים ואם על ידי המלך ע"י שמירת מצות התורה האלהית ולבלתי סור מן המצוה אשר יצוו על פי נביאי הש"י ימין ושמאל והזהירם והתרה בהם לבלתי נטות אחרי חקות העמים ההולכים אחרי אלהים אחרים השומעים אל מעוננים ואל קוסמים בכל הנהגותיהם כי אם אל פי יי' אשר על פי נביאיו אותו ישמרו לעשות ווהיה זה דבר שבו תלוי ישיבתם בארץ בלי ספק (א) לזה סמך גם כן מצוה זו על אותה כוונה עצמה כלומר שמכאן ואילך הרי הם נדונין כמזידין המותרין ועומדים בדברים והחוטאים בדעת שלימה שלא נתנו למחילה וכמו שאמר בסוף ונתנו אותו וגו' לא תחוס עינך עליו ונו'. והוסיף בכאן לומר תכין לך הדרך וגו' לומר שיהיו הדרכים מתוקנין ומזומנין בלי שום מכשול שיהא מעכב הנה בדרך וכמו שאמרו חז"ל (מכות י':) שיכתבו מקלט על העצים או האבני' כדי שלא יצטרכו לדרוש על הדרכים כי אפשר שעל ידי השאלה יתפשו מגואלי הדם. גם יראה לפי הפשט שפירש כאן ענין שלא נתבאר ראשונה והוא כי כמו שהמכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום הוא נדון לשוגג כן אף על פי שיודע שהוא שונא לו אם היה הדבר באופן שהוכר בטוב שהכהו שלא לדעתו שנדון לשוגג. והוא אומרו וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו וגו'. (ב) ואשר יבא את רעהו ביער וקרה רוע מקרהו כי בנדוח ידו על הגרזן לכרות העץ נשל הברזל מן העץ אשר הוא תחוב בו או שהשיל ברזל הגרזן חתיכה מן העץ הנקצץ ונתזה בחוזק ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי כי באמת המקרה מעיד שלא עשה מדעתו ושנאתו הקדומה לא תספיק לענות בו סרה ומה שאמר פן ירדוף גואל הדם וגו' ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום הנה הוא צודק על מה שאמר ראשונה וגם על זה יראה שאינו נדון כשונא לו כלל והוא מה שנתאמת בסוף באומרו וכי יהיה איש שונא לרעהו וערב לו וקם עליו והכהו נפש וגו' ושלחו זקני עירו וגו' ונתנו אותו וגו' לא תחוס עינך וגו' (ב) יאמר כי כשיהיה שונא ואורב אע"פ שלא הותרו יהיה נדון כמזיד למסרו ביד הגואל בלי חנינה. אמנם יראה כי אף על פי שיהיה שונא אם נתבאר שלא ארב יצא מכללו ונכנס בכלל שוגג הוצל בערי מקלט. והנה אחר שזכר צורך הערים וענין קליטתם אמר על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך. ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד וגו'. (ג) לדעתי מאמר ואם ירחיב הוא חוזר לראש הכתוב הראשון שיעורו על כן על כל דברי הצורך הנזכר אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך והם אותם שנאמר עליהם אז יבדיל משה ג' ערים מעבר הירדן מזרחה שמש כי אף על פי שהבדילן הוא היה מצוה עליהן שיסכמו בהם על הבדלתו ומיד תהיינה נבדלת ועומדת להם ועוד אני מצוך שאם ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך לתת להם את הארץ אשר יכנסו בה אחרי מותו. ופירוש טעם מאמר אם ירחיב שהוא כמסופק כאומרו כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו' כי הוא באמת דבר שהכל תלוי בו כמו שנזכר בכל מקום. הנה אז ויספת לך ג' ערים על הג' האלה שהבדלתי כבר והוא פי' נכון בעיני: ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך וגו' למד על השוגג שהוא אינו העושה בעצם וראשונה כי האבן או המקל או זולת זה הוא ההורג אמנם כאשר אין לבו עליו הוא לא עשה ואם יפגעו בו הרי שפכו דם נקי והארץ הזאת אשר יי' אלהיהם נותן להם לא תוכל שאת:
12
י״גוהנה לפי שכבר נתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשוגג כנזכר ואפשר שילמדו לעשות כהנה וכהנה לצרכים אחרים לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו ויסיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים או השבטים (ה) לזה באה המצוה הכללית ככל הנאמרות למעלה לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יי' אלהיך נותן לך לרשתה. והרמ"בן ז"ל כתב וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל כו' כמו שהוא בפירושיו והנה אם כן תהיה הדבור הזה עם הפרטים שלא כסדר הקודמים והמתאחרים. ומה שאמרו רבותינו (ספרי פ' שופטים) אזהרה לעוקר תחומו של חברו בארץ שעובר בשני לאוין גלויי מילתא בעלמא הוא. ויראה כי מה שאמרו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטי' שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך הוא ממש מה שאמרנו כי מי יוכל לעקור תחומים של שבטים אם לא שיהיה על הדרך שאמרנו, לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' לפי שדבר במשפטי השוגג והמזיד בדבר הרוצח אשר הוא עדיין בענינו וזה לא יתכן כי אם על פי עדות לזה סמך לומר אי זה עדות כשר לענינים האלה ולכל דבר ואופני הרדתם והכחשתם והזמתם. אמנם במה שאמרו חז"ל (מכות ה':) כאשר זמם ולא כאשר עשה מלמד שאם הרגו אין נהרגין כבר כתב הרמ"בן ז"ל שזה היה למעלת בית דין לומר שאלמלא שהיה הנהרג חייב מיתה משום צד לא היו מסכימים בית דין על מיתתו שאינם כדאי לצאת תקלה מתחת ידם וגם שלא יסכים השם יתברך הנצב עמהם בדבר המשפט לשפוך דם נקי כמו שאמר בפירושיו והנה באמת כל זה הוא טענה לבלתי החזיר נפש ההרוג למקומה אמנם לבלתי העניש את העדים הרשעים המכווני' להרוג צדיק ונקי אינה טענה כלל. ואולם הטעם הנכון בזה כבר יעמוד אדם עליו בסנהדרין בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ד:) דאית' התם תנו רבנן מעשה באחד שיצא ליהרג אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על עונותי ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וובית דין וכל ישראל מנוקין ועדים לא תהא להם מחילה לעולם וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א שכבר נגזרה גזירה אלא יהרג ויהיה הקולר בצואר העדים כל כמיניהו לא צריכא דהדרי בהו עדים וכי הדרי בהו עדים מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא צריכה דיהבי טעמא למילתיהו כי ההוא מעשה כו'. לכאורה יש להקשות דאי איתא דסהדו מצו הדרו כשנתנו אמתלא לדבריהם ואי זו גזירה נגזרה לשם שאי אפשר להשיב והלא לא הרגו עדין ואם חפץ השם להמיתו לא יגלו העדים האמת עד שימות. אלא שיראה שכוונתם לומר שהענין כלו הוא לחוס על כבוד בית דין כי איך יחל בהתפרסם קלונם על ידי חזרת זה האיש בהודעת העדים בעצמם אחר שכבר טעו לחתוך דינו למיתה על פיהם כי היום נודע לכל שלא עמדה להם חכמתם גם לא היתה יד ה' אתם להצילם משפוך דם נקי על פי אלו העדים ומנהו והלאה לא יהיה כח ב"ד יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם ויבא נזק גדול לכללות התורה והמצות אשר בית דין מצווין להכריח עליהם. ולזה ראו שיהרג זה אחר שנגזרה גזרתו בדינם כאלו נהרג להעמיד תקון הכלל. והקולר יהא תלוי בצואר העדים לענין הרע הפרטי הזה (ו) וכל שכן שיש להקפיד על כבודם כאשר הרגו בפועל על פי העדים הזוממים שהם נזקקין להכריז בפניהם הני גברי מתקטלו מפני שהטעו לבית דין להרוג את הנפש שלא כדין וכדי בזיון וקצף מה שיהיה בהפך כאשר יכריזו שהם מומתי' על שבקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא דבר לאמתתו גם כי אלהים נצב בעדת אל להיישיר מעשיהם אשר בזה יוסיפו להם כבוד ומורא שכבוד ומורא שמים ותועלת הכלל מתרבה. וזממתי דמכאן למדו חז"ל הלכה למעש' ההוא ואמרו שכיון שזאת היתה הכוונה מה לי נגזרה גזירה מה לי הרגו הרי בית דין עשו מה שעליהם לעשות ושמחתי בענין הזה מאד ואף אחר שעיינתי וראיתי שלענין הלכה אף על גב דיהבי סהדי אמתלא למילתייהו לא מצו הדרי בהו וסוגי' מתפרשא הכי שפיר וכשהוזמו קודם שיהרג חוזרים בהם בית דין אף לאחר גזירה מכל מקום הועילה בריתא זו במאמר כבר נגזרה גזירה להעיד על טעם למה אם הרגו אין נהרגין כי הוא מעצמו טעם נכבד מאד אל תועלת הכלל. ושוב מצאתיו להר"ן חסדאי ז"ל בפרק ב' מהכלל הששי מאמר ג' מספר אור יי'. גם מה שאמר הרב המורה ז"ל פרק ל"ד חלק ג' אמ' מה שצריך שתדעהו ג"כ שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה התורה כפי המעט אבל כל מה שתרצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביטו לענין הנמצא מעט ולא להיזק שיבא לאחד מבני אדם וכו' אם שמגמת פניו אל צורך תקון הפרטים אשר כתבנוהו ראשונה בפרשת כי יפלא אשר בשער הקודם. מכל מקום יש בכלל דבריו ענין זה בלי ספק שמדרך התורה לחוש אל התקון הכללי העומד בכבוד בית דין ומוראה לא אל הצער או העצב המגיע אל קרוב או קרובי ההרוג ההיא לבדו כי טוב הנמוס הוא לפי רוב התועלת שיקבלו הרבים ממנו וטעמים אחרים נאמרו בזה ומה שכתבנו הוא נראה לי עקר. וזהו מה שיספיק לפי הכוונה בזה החלק:
13