ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים ע״וArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 76

א׳יש שפוסלין ולא מאכילין ויש שלא פוסלין ולא מאכילין ובו כ"ט סעיפים
שנו חכמים במשנה דיבמות [ס"ז:] העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ונבאר הדברים העובר כיצד כבר נתבאר דאשת כהן שנתאלמנה או נתגרשה ויש לה ולד מכהן אוכלת בשביל בנה וכן להיפך בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה דחוזרת לבית אביה כנעוריה אם יש ולד מהישראל הולד פוסלה וזהו שאמרה המשנה דעובר יש לו שני חסרונות בבת ישראל לכהן כשהניחה מעוברת אינה אוכלת בשבילו דכתיב ויליד ביתו יאכלו בלחמו וכבר נתבאר דדרשינן יאכילו בלחמו דהולד מאכיל את אמו ולכן בעינן דוקא ילוד כדכתיב ויליד ביתו ולא עובר ולהיפך בבת כהן לישראל והניחה מעוברת פוסלה הולד מתרומת בית אביה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה וכיון שהיא מעוברת אינה כנעוריה דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה מליא:

ב׳ולא לבד שלאמו פוסל ואינו מאכיל אלא אפילו לעבדי אביו כשהיה כהן ומת והניח עבדים והניח בנים וגם הניח אשתו מעוברת אותם העבדים פסולים לאכול בתרומה מפני חלקו של עובר ואפילו גם אמו כהנת דהשתא א"א לומר דמפני שהוא במעי זרה הוה כזר ג"כ אין אוכלין דכלל גדול הוא דעובר פוסל ואינו מאכיל וכיון שיש להעובר חלק בהעבדים אם הוא זכר אסורים לאכול מפני חלקו וזהו ג"כ משנה שם [ס"ז.] ועי' בסעי' י"ב:

ג׳וז"ל הרמב"ם בפ"ח דין ד' בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול עכ"ל:

ד׳ואין דבריו מובנים כלל דכיון שהתחיל לומר בת ישראל שנשאת לכהן וכן מקודם בענין האם כתב ג"כ בת ישראל ע"ש ומשמע דבבת כהן אין הדין כן ובהכרח צ"ל הטעם משום דעובר במעי זרה זר הוא דכן מבואר שם בגמ' להדיא דאם הטעם כן אזי כשהיא בת כהן תאכל גם היא גם עבדיה בתרומה וכשנאמר דגם בבת כהן אין אוכלין א"א לומר טעם זה אלא הטעם משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל ע"ש וכיון דהרמב"ם מסיק הטעם משום דילוד מאכיל וכו' איך התחיל בבת ישראל הא גם בבת כהן דינא הכי:

ה׳והראב"ד השיג עליו מאי לפיכך דקאמר ולמה אין עובר חלל פוסל הלא יש לו חלק בהעבדים ואע"ג דקיי"ל המקנה לעובר לא קנה כמ"ש בח"מ סי' ר"י מ"מ באב שאני הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמרינן בב"ב [קמ"ב:] וכ"ש בירושה הבאה מאליה כדאמרינן [שם קמ"א:] וא"כ פשיטא שהעובר החלל יש לו חלק בהעבדים ופוסלן מתרומה:

ו׳ודע דדין זה שהעובר פוסל העבדים ר' יוסי הוא דס"ל כן במשנה שם ביבמות [ס"ז.] ורבנן פליגי עליה וס"ל דכל זמן שלא נולד אין לו חלק בהנכסים ע"ש בגמ' ולכן יש שכתב בכוונת הרמב"ם שפוסק כרבנן ועד כאן לא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא כשהניח בנים אחרים אבל כשלא הניח בנים אחרים גם רבנן מודים שהעובר פוסל כיון שהוא יורש יחידי וכל זמן שאינו ילוד אינו מאכיל והרמב"ם שפסק דעבדיה לא יאכלו כוונתו כשלא הניח יורשים אחרים ובעובר חלל מיירי שיש יורשים אחרים ולכן אין העובר פוסל כדברי חכמים. ומה שהקשה הראב"ד הא בבנו ודאי עובר קנה וכ"ש בירושה הבאה מאליה י"ל דאפילו אם העובר זכר יש שמפילות וזהו גופא ספק שמא העובר נקבה ואין לה כלום ולכן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות וה"ל נקבות רובא וזכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן וזהו כוונת הרמב"ם [כ"מ]:

ז׳ואינו מובן דלבד מה שהקשינו למה נקיט בת ישראל הרי העיקר חסר מדבריו ועוד למה ליה לצייר בעובר חלל הא גם בלא חלל יש חילוק זה דבלא הניח בנים אחרים אין אוכלים ובהניח אוכלין וגם מאי לשון לפיכך אך בזה י"ל דה"פ לפיכך אם היה העובר חלל וכו' כלומר דכשהעובר חלל בע"כ שיש עוד יורשין דאל"כ אין שייך לחקור על העבדים דהא לעולם נפסלו מן התרומה דחלל הוי כזר גמור אך יותר מזה תמוה דאיך אומר דכשלא נשאר יורש אחר גם רבנן מודים דעובר פוסל הא להדיא אמרינן ביבמות שם זו דברי ר"י אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלין משום בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין אין לו אחין אוכלין בשביל כל המשפחה כולה ע"ש [והכ"מ עצמו בב"י בטוי"ד סי' של"א לא כתב כן וגם המה"פ בירושלמי שם השיג עליו]:

ח׳והרי"ף ביבמות שם כתב דלית הלכתא כר' יוסי אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הלכך אפילו במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי בפ' יוצא דופן [מ"ג:] תנוק בן יום אחד פוסל מן התרומה פי' בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלין בשביל אחיו הכשרים עד שיהא בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסיל דלית ליה קנין בגווייהו וכן הלכתא עכ"ל והשיג הראב"ד דהא דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאליה ותירץ הרמב"ן דרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ס"ל דאפילו בירושה הבאה מאליה אין לו חלק בו וזה שאמרו הואיל ודעתו קרובה אצל בנו דקנה העובר זהו בשכיב מרע דתקנו רבנן שלא תטרף דעתו עליו מפני שדעתו קרובה אצל בנו כשידע שלא יתקיימו דבריו יש לחוש לטירוף הדעת אבל בבריא גם באב לא קנה עובר וגם הך דירושה הבאה מאליה הוה פלוגתא דאביי ורבא בב"ב [קמ"ב.] ואביי הוא דאית ליה הך סברא ולא רבא ע"ש ונמצא דלדעת הרי"ף כל מין עובר אינו פוסל ואפילו במעי בת ישראל ולדעת התוס' והראב"ד כל מין עובר פוסל ואפילו במעי כהנת דס"ל דיש להעובר חלק בנכסים ושאינו ילוד אינו מאכיל דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאליה וקיי"ל בזה כר' יוסי אף דהמזכה לעובר לא קנה דזהו באחר ולא באב וכ"ש בירושה הבאה מאליה וכמ"ש בח"מ סי' ר"י ע"ש אך דעת הרא"ש יתבאר בסעי' י"ב:

ט׳ובביאור דברי הרמב"ם נלע"ד לקיים התירוץ שבסעי' ו' אמנם באופן אחר דהנה הירושלמי ביבמות שם שקיל וטרי ומסיק אמר ר' יוסה הדא אמרה אין העובר פוסל את מי שהוא ראוי לאכול ולא מאכיל את מי שאינו ראוי לאכול עכ"ל וה"פ העובר הפסול כגון במעי גרושה שהוא חלל אינו פוסל כל זמן שלא נולד אם הוא ראוי לאכול כגון שיש בנים כשרים שעל ידם אוכלים העבדים ולהיפך אינו מאכיל כשהוא עובר כשר בן כהן את מי שאינו ראוי לאכול בלעדו כגון שלא נשאר מכהן זרע אחר זולת העובר אין העבדים אוכלים בשביל העובר דעובר אין לו כח להאכיל וזהו ממש כדברי הרמב"ם וגם סובר הרמב"ם דהטעם דעובר במעי זרה זר הוא שהרי רבה אומר טעם זה בגמ' ע"ש:

י׳ולכן נקיט בת ישראל שמת דאלו היתה כהנת לא היה נחשב העובר לזר וזה שכתב לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר שהילוד הוא שמאכיל וכו' אין כוונתו לדברי רב יוסף שאמר כן בגמ' אלא כוונתו למה שאמר בשביל העובר כלומר שאין אוכלין בשביל העובר כשאין להן לאכול זולתו כגון שאין יורש זולתו וזהו שאומר שהילוד הוא שמאכיל כמו בירושלמי שהעובר אין לו כח להאכיל ואח"כ אומר להיפך שהעובר הפסול כמו במעי גרושה שהוא חלל אין לו כח לפסול אם יש מאכילים בלעדו כגון שהניח יורשים ונמצא שדבריו הם ממש דברי הירושלמי [ובזה פסק בש"ס דילן כרבה דטעמא דבמעי זרה זר הוא וכ"כ הרשב"ם בב"ב קמ"א: ד"ה דתנן ולכן כשהיא בת כהן מאכיל ג"כ אך לפ"ז הו"ל לבאר ואולי מפני שנקיט מקודם בת ישראל נקיט בעבדים ג"כ בת ישראל אבל ה"ה בת כהן ואין לי הכרעה בזה ועתה לשון לפיכך מתפרש יפה כלומר לפיכך שאמרנו דאין להעובר שום חשיבות להאכיל עד שיולד כמו כן אין לו שום חשיבות לפסול ג"כ עד שיולד והמה"פ שם נדחק ליישב דברי הרמב"ם באופן דחוק והנלע"ד כמ"ש]:

י״אודע דלשון המשנה והרמב"ם לא יאכלו עבדיה בתרומה ולכאורה משמע דאנכסי מלוג קאי שהם עבדיה אבל א"א לומר כן דאיזו שייכות יש להעובר בעבדיה וכן מפורש בברייתא בגמ' שם דעבדי מלוג אוכלין וכן הוא בירושלמי שם אמר ר' אלעזר כיני מתניתא עבדיה יאכלו עבדיו לא יאכלו עכ"ל וצ"ל דמשום דמיירי בה אומר עבדיה כלומר שהם בסיבתה לא יאכלו העבדי צאן ברזל:

י״בוהטור ביו"ד סי' של"א כתב בת ישראל שנשאת לכהן ומת ויש לה זרע ממנו ואינה מעוברת היא והעבדים אוכלין בין של נכסי מלוג בין של נכסי צ"ב הניחה מעוברת ואין לה זרע ממנו לא היא ולא העבדים אוכלין עד שתלד ואם היא מעוברת וגם יש לה זרע אם יש זכר ביניהם תאכל היא וכל העבדים ואם כולן נקבות היא ועבדי מלוג יאכלו ועבדי צ"ב לא יאכלו ובת כהן שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד עכ"ל. וידוע שהטור הולך בשיטת אביו הרא"ש ואע"ג דהרא"ש ס"ל דעובר יורש מ"מ כשיש זכר אין העובר מקלקל דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוי זכרים מיעוטא וכל שהוא במעי כהנת הוה כאלו נולד דס"ל הטעם דבמעי זרה זר הוא אבל הרי"ף ודאי לא ס"ל כן דכיון דלדידיה אין שום קניה לעובר א"כ על איזה סמך יאכלו העבדי צאן ברזל כשאין יורש אחר אבל הרמב"ם יכול להיות שסובר כן כמ"ש בסעי' י' ודעת התוס' והראב"ד בפרט זה לא נתברר לנו [ובב"י כתוב שם דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף וזהו דלא כדבריו בכ"מ]:

י״גדבר פשוט הוא דזה שזרע מישראל פוסל את הכהנת מלאכול בתרומה זהו אפילו כשהזרע הוא בלא חופה וקדושין כגון ישראל שבא על בת כהן פנויה וילדה ממנו נפסלה מתרומת בית אביה ולפ"ז גם כשהיא מעוברת נפסלה כמו שנתבאר וא"כ לכאורה מיד כשבא הישראל על כהנת פנויה תפסלה מיד מתרומה דניחוש שמא היא מעוברת אמנם באמת אינו כן וכך אמרו חכמים [שם ס"ט:] בת כהן שבא עליה ישראל אין חוששין שמא נתעברה אלא טובלת לשימושה ואוכלת לערב בתרומה ואפילו היתה נשואה לישראל ומת אם לא היתה מעוברת מקודם אף שיש לחוש שמא סמוך למיתתו נתעברה טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד מ' יום ואם הוכר עוברה הרי זו מקולקלת למפרע עד מ' יום שכל מ' יום אינו עובר אלא כמים בעלמא הוא כן הוא לשון הרמב"ם ריש פ"ח וכלשון הש"ס שם:

י״דויש להבין לשון מקולקלת למפרע דאם נאמר דהיא רשאה לאכול בתרומה ולא תחוש שמא מעוברת היא ואם תמצא א"ע אח"כ מעוברת היא מקולקלת למפרע עד מ' יום כלומר שכל מה שאכלה אחר המ' יום באיסור אכלה והיתה שוגגת וצריכה לשלם קרן וחומש כדפירש"י שם הרי קשה למה באמת אין אנו מונעים אותה מלאכול מן יום מ' ומעלה והאמת כן הוא שבודאי מונעים אותה שכן פריך בגמ' שם כיון דעיברה לא תאכל ניחוש שמא עיברה ומסיק שצריכה לחשוש ע"ש אלא דמפרש הברייתא שאמרה הוכר עוברה במעיה מקולקלת למפרע דזהו עד ארבעים משום דקודם ארבעים הוי מיא בעלמא מיהו אינו מבואר שמותרת לאכול והברייתא אמרה שאם אכלה וכן בהכרח לפרש לשון הרמב"ם כן אבל בודאי מדינא מיום כלות הארבעים יום לשימושה צריכה לחוש ולא לאכול בתרומה עד זמן הכרת העובר [כנלע"ד]:

ט״והיבם כיצד פוסל ואינו מאכיל בת כהן שנפלה לפני ישראל ליבום פוסלה היבם מן התרומה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה והרי אינה יכולה לחזור שצריכה להתייבם ואם היא בת ישראל שנפלה לפני כהן ליבום אינו מאכילה דאינה קנין כספו אלא קנין דאחיו [גמ' שם] ולכאורה משמע דמן התורה אינה אוכלת מפני שהיא קנין אחיו ולא קנין עצמו וכן מבואר מלשון הרמב"ם שם אבל דעת רבינו תם בתוס' שם דמדאורייתא ודאי אכלה שהרי עתה היא קנינו דיבם שזכתה לו תורה אלא דמדרבנן לא אכלה דכמו שאסרו בארוסה עד שתכנס לחופה כמו כן אסרו ביבמה עד שתבעל אע"פ שאפשר שביבמה לא שייכי הטעמים שנאמרו בארוסה לא פלוג בתקנתא [ע"ש בתוס' ותבין מ"ש]:

ט״זכתב הרמב"ם בפ"ח דין ו' יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר אע"פ שקנאה כמ"ש בהל' יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון בד"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל נתאלמנה מן הנשואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו עכ"ל ודין זה מבואר ביבמות [נ"ו.] לרב באיכא דאמרי ע"ש ויראה לי שזהו ודאי אינו אלא מדרבנן דמן התורה לא שייך לחלק בזה כמובן ורק מדרבנן בארוסה כיון שתקנו שארוסה לא תאכל בתרומה תקנו גם ביבם שלא יאכילה רק ע"י בעילה גמורה וברצון:

י״זורבותינו בעלי התוס' כתבו שם [בד"ה לדברים] דזהו רק לענין ביאת שוגג ואונס אבל בביאת רצון אפילו רק הערה בה אוכלת בתרומה דהעראה הוי כביאה גמורה בכל התורה ע"ש ואף שבארנו שזהו רק דרבנן מ"מ א"א שיתקנו רבנן בזה כיון שזהו כביאה גמורה ובירושלמי יש מי שאומר להיפך דזהו רק בהעראה אינה אוכלת אבל בביאה גמורה אפילו שוגג ומזיד אוכלת וחד אמר דכל זה הוי רק כשבעלה בבית אביה דאז צריך ביאה גמורה ורצון אבל בעלה בביתו אפילו העראה ושוגג או אונס ג"כ אוכלת בתרומה ע"ש ומזה ג"כ ראיה דזהו מדרבנן דמן התורה פשיטא שאין שייך לחלק באיזה מקום בא עליה ולענין דינא קיי"ל כש"ס דילן אליבא דרב כמ"ש הרמב"ם אך התוס' והרמב"ן והרא"ש פליגי עליה בהעראה כמ"ש אך מרי"ף ורש"י מבואר כמו ברמב"ם וגם הירושלמי מסייע ליה כמ"ש:

י״חהאירוסין כיצד פוסלין ולא מאכילין בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לו בה קנין ומדאורייתא אסורה בת ישראל שנתארסה לכהן אינו מאכילה עד שתכנס לחופה וזהו מגזירת חכמים אי משום שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה אי משום שמא ימצא בה מום כמ"ש בסי' ע"א סעי' ז' וישראל שאמר לכהנת הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כל שלשים יום אוכלת בתרומה שעדיין לא חלו הקדושין ואם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום אסורה לאכול בתרומה מיד דהקדושין מתחילין מעכשיו אם לא יחזור בו עד לאחר ל' וכן המקדש על תנאי אסורה לאכול מיד דשמא יתקיים התנאי והוה קדושין למפרע אא"כ פירש שלא יחולו הקדושין עד שיתקיים התנאי דאז מותרת לאכול עד קיום התנאי:

י״טדבר פשוט הוא שישראל שקידש בת כהן והקדושין הם ספק שאסורה לאכול בתרומה ואפילו בתרומה דרבנן שלא חלקו באיסורם בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דין י"ב דכל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכילום בשל תורה עכ"ל ועוד יתבאר בזה בס"ד בסעי' כ"ה:

כ׳וכן בת כהן ששלחה שליח לקבל קדושיה בעדה מישראל אסורה לאכול בתרומה מיד דשמא פגע בו תיכף כשיצא ממנה וקבל קדושיה אא"כ אמרה קבל לי במקום פלוני דאז אסורה לאכול מכפי הזמן שיכול להגיע לאותו מקום וכן ישראל שאנסוהו לקדש בת כהן אסורה לאכול בתרומה כיון שיש פלוגתא בזה באהע"ז ריש סי' מ"ב אי הוה קדושין באונס כמו תליוהו וזבין אם לאו והוה כקדושי ספק אבל אם אנסוה שתקבל קדושין ממנו מותרת לאכול בתרומה דאשה לכ"ע אינה מתקדשת אלא לרצונה כמבואר שם:

כ״אהחרש כיצד פוסל ואינו מאכיל כהנת שנשאת לישראל חרש אסורה לאכול בתרומה שהרי הוא קונה בתקנת חכמים שתקנו לו נשואין ובת ישראל שנשאת לכהן חרש אינו מאכילה בתרומה מפני שמן התורה אינו קונה אותה שאינו בן דעת ואם נתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת ואף שקנויה לו מן התורה מן האירוסין גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש [רש"י יבמות נ"ו. ד"ה אינה]:

כ״בכהן שאירס בת ישראל ומת ונפלה לפני יבם חרש ויבמה אינה אוכלת דלא עדיף יבומו מנשואיו אבל הבעל הכהן שנשאה בפקחותו ואח"כ נתחרש הרי זו אוכלת שהרי כבר קנאה בנשואים גמורים ואינו דומה ליבם שיבמה בחרשותו דתחלת נשואיו הם בחרשותו ועוד דגם ביבם לא אמרנו אלא כשנפלה לפניו מן האירוסין אבל אם נפלה לפניו מן הנשואים ויבמה החרש אוכלת כיון שכבר אכלה ואשת חרש שילדה ממנו הרי זו אוכלת בשביל בנה דהבן שמאכיל אין חילוק בין שאביו נשא את אמו או שנולד ע"י זנות וא"כ גם נשואי חרש לא גריע מזנות ועדיפא מינה שהם נשואין בתקנת חכמים:

כ״גבן תשע שנים ויום אחד כיצד פוסל ואינו מאכיל בת כהן שבא עליה אחד מן הפסולים והוא בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה פוסלה מתרומת בית אביה שהרי נעשית זונה או חללה בביאתו ואפילו הוא ספק בן תשע פוסל מפני הספק ופחות מבן תשע אינה ביאה כלל ואינה אלא כמוכת עץ בעלמא ולא פסלה בשום דבר:

כ״דולהיפך אינו מאכיל כגון כהן קטן בן תשע שנים ויום אחד שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה דאע"פ שביאתו ביאה מ"מ קנינו אינו קנין עד שיגדיל ויביא שתי שערות ואפילו הוא ספק בן י"ג או שהוא ודאי בן י"ג אלא שספק אם הביא שתי שערות אינה אוכלת דספק איסורא לחומרא ואפילו בתרומה דרבנן כמ"ש:

כ״הודע דבכל מקום שאמרנו שביאת הפסול פוסל אפילו היה שחוף כלומר שאין ראוי לביאה כשארי בני אדם כגון שאין איברו מתקשה או שהיה האבר מדולדל מ"מ כיון שהכניס האבר פסלה מן התרומה דאע"פ שאין מיתה וכרת על ביאה כזו מ"מ נפסלה לתרומה [סוטה כ"ו:] והטעם מפני שעכ"פ נתחללה קדושתה וכתב הרמב"ם דכל אלו אין מאכילין גם בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכילו בשל תורה וזה שגזרו בתרומה טפי מבשארי ענינים דלא גזרו דרבנן אטו דאורייתא מפני שבעיני העולם הכל שם תרומה עליהן ולא יחושו להפריד בין דאורייתא לדרבנן דאע"ג דבקטנה יתומה שנשאת לכהן אמרינן שאוכלת בגינו בקטנותה בתרומה דרבנן ולא בשל תורה [יבמות צ'.] זהו כיון דגם תגיע לשל תורה כשתתגדל לכן לא חששו על זמן מועט של קטנותה [עתו"ס שם קי"ג. ד"ה דילמא]:

כ״וואלו שלא פוסלין ולא מאכילין האונס כלומר ישראל כשר שאנס בת כהן ובא עליה אינה נפסלת מן התרומה דכל שאינו פסול לא נתחללה בביאתו וכל שלא נתעברה ממנו אין זה כלום וכ"ש אם כהן אנס בת ישראל שאינו מאכילה בתרומה אא"כ נתעברה ממנו וילדה דאוכלת מצד הולד שהוא כהן ומאכיל את אמו בתרומה ומפתה ג"כ דינו בזה כאונס ויש להסתפק בכהן שאנס נערה בת ישראל שמחוייב לישאנה אפילו היא חגרית או סומא אם היא אוכלת משעת אירוסין כיון שמוכרח לישאנה וא"כ למאן דאמר משום סמפון אין חשש או דלא פלוג רבנן וכן השוטה ישראל שנשא כהנת אינו פוסלה מהתרומה מפני שנשואין שלו אינן כלום וכל שאינו פסול אינו פוסלה וכ"ש שוטה כהן שנשא בת ישראל שאינו מאכילה בתרומה וע' בסעי' כ"ט:

כ״זוכתב הרמב"ם שם דין י"ד מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה או שפיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה ואע"פ שהדבר ספק הואיל ובלא קדושין היא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננים אחריה בזה הכהן וכן כהנת שבא עליה שוטה ישראל או שאנסה או פיתה אותה ונתעברה אינה אוכלת מפני העובר נתחתך העובר ה"ז תאכל עכ"ל. ויש להסתפק כשאנו רואים בת ישראל מעוברת ולא דיימא משום אדם והיא אומרת מפלוני כהן והוא אינו בכאן שיכחישנה אם היא נאמנת שתאכל בתרומה כשיולד כמו שנאמנת לענין יוחסין כדתנן בפ"ק דכתובות [י"ג.] לר"ג ור"א דנאמנת והלכתא כוותייהו או אינה נאמנת ונראה מדאמר שם אפילו עשרה כהנים שפירש ובעל משתיקין אותו מדין כהונה משום דבכהונה בעינן זרע ברור ע"ש וכ"ש בכה"ג וכיון שהולד אינו מוחזק בכהונה ממילא שאינה אוכלת בתרומה אא"כ הכהן אמר שממנו הוא:

כ״חעוד כתב אשת איש שבאו עליה עדי קינוי ועדי סתירה הרי זו אסורה לאכול בתרומה עד שתשתה מים המרים מפני שהיא ספק זונה מת בעלה קודם שישקנה או שהיתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה ה"ז אסורה לאכול בתרומה לעולם וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני הרי זו אסורה לאכול בתרומה עכ"ל כלומר אשת כהן שאמרה טמאה אני אפילו בלא קינוי וסתירה ואפילו למשנה אחרונה דשלהי נדרים שאינה נאמנת לומר טמאה אני דאמרינן עיניה נתנה באחר מ"מ לענין תרומה נאמנת ופליגי בזה רב ששת ורבא שלהי נדרים דר"ש אמר אוכלת ורבא אמר אינה אוכלת משום דאפשר בחולין ע"ש ולענין תרומה שוויה אנפשה חד"א [וזהו משנה בסוטה ו'. והתם פירושו האומרת טמאה אני לך אחר קינוי וסתירה ולכן כתבו התוס' שם דא"ש אפילו לרב ששת וזהו דברי הירושלמי והירושלמי סובר כרב ששת ואנן קיי"ל כרבא ולכן הרמב"ם כתב הך בבא לבסוף והמשנה הקדימה משום דכוונת הרמב"ם דטמאה אני לך הוי אפילו בלא קינוי וסתירה ודו"ק]:

כ״טעוד כתב קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אע"פ שקדשה אביה אינה אוכלת בתרומה שאם מיחה תעשה זרה למפרע וזה שרואה ושותק כועס הוא לפי שנשאת שלא לדעתו עכ"ל ולאו דוקא זרה קאמר שהרי כיון שהוא קידשה הרי אוכלת מן התורה והרמב"ם לא רצה לשנות מלשון הגמ' בקדושין [מ"ה:] וכתבו התוס' דזרה דרבנן קאמר ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סמפון ולא משום שמא ימזגו לא פלוג רבנן ע"ש: